מסע בעקבות אבן האופל באוסטרליה
הגרסה המלאה של הסיפור שלי שהתפרסם במגזין נשיונל ג'יאוגרפיק - טראוולר הישראלי. הרפתקאה אל תוך ה-Outback, בעקבות האנשים והאבנים שבנו את אוסטרליה
| תאריך הטיול | June 2012 |
|---|---|
| משך הטיול | חודש |
| עונה מומלצת | לא בקיץ |
תוכן עניינים
פתיחה
נחתתי בסידני, אוסטרליה. הגעתי סוף סוף, לאחר 23 שנים של סיפורים, תמונות ומזכרות שההורים שלי אספו בלי חשבון מכל מקום שהם דרכו בו. פעלתי מהר ולאחר יומיים קניתי את הרכב שלי, פורד פאלקון שנת 97 אדומה, עם בגא'ז מספיק גדול בשביל לישון בתוכו. הייתי לבד לחלוטין. היה לי בית, גלגלים, ויבשת שלמה פתוחה בפני. נותר רק לנעוץ את האצבע בתוך המפה ולצאת לדרך.
העברתי את ימי העצמאות הראשונים שלי מסביב לסידני, באיסוף ציוד ובכניסה לשגרת החיים החדשה. למדתי שהכי טוב לישון בחנייה של סניפי מקדונלדס. השירותים בהם פתוחים במשך כל הלילה ואפשר לצחצח שם שיניים. כשהרגשתי שאני מוכן מספיק ומצוייד כהלכה, יצאתי אל היעד הראשון והשיגרתי של כל תייר באוסטרליה, ה-Blue Mountains המפורסמים שממזרח לסידני. טיילתי בהם כמה ימים, ובאחרון מצאתי את עצמי בתוך מרכז קניות לתיירים בעיר קאטומבה, לאחר שהגשם הבריח אותי פנימה. ערימות של גבישים ומינרלים בצידה השני של הקומה לכדו את תשומת ליבי. צעדתי אליהן במהירות. הגיאולוגיה תמיד הייתה תחביב גדול שלי, וקשה לי לעמוד בפני סלע טוב. זו הייתה חנות אופל, עוד אחת מחנויות התיירים היקרות שמוצאים בכל ערי החוף המפורסמות. זו הייתה הראשונה שאי פעם נכנסתי לתוכה. הסתובבתי בין ארונות הזכוכית ושולחנות התצוגה, ונזכרתי ברסיסי האופל שההורים שלי אספו באחת מעיירות האופל המפורסמות בדרום אוסטרליה, קובר פידי (Coober Pedy). נהגתי לשחק בהם כשהייתי צעיר יותר, בשנים בהן אספתי אבנים ומינרלים. על אחד הקירות היה תלוי פוסטר שהציג מאובנים עשויים אופל שהתגלו בתוך המכרות. שיני כרישים, עצמות דינוזאורים, אצטרובלים, כולם נוצצים בהבזקים כחולים, ירוקים ואדומים. אופל אמיתי. הייתי מסונוור. האם משהו יכול להיות מיוחד יותר מזה? הדקות בהן הסתכלתי על הפוסטר הזה היו בין הרגעים המשמעותיים ביותר בטיול שלי, רגע שאחריו הכל משתנה.
שוחחתי עם המוכרת הבלונדינית ושאלתי אותה מהיכן הגיעו המאובנים האלה. היא פתחה בפני ספר הסבר, ובעמוד הראשון בו הופיעה מפה שהציגה את כל שדות המכרות והעיירות באוסטרליה שמהן מגיע האופל. היא הוסיפה שהמאובנים שמופיעים בפוסטר מגיעים כולם מהעיירה לייטנינג רידג' (Lightning Ridge) שבמערב מדינת ניו סאות' ויילס. אחריו היא הראתה לי אלבום תמונות שצילמו הכורים עצמם כדי לתאר את עבודת הכרייה ואת החיים באזורים הנידחים הללו של אוסטרליה. כמה מהתמונות סיפרו כיצד נשלפה ממעמקי האדמה עצם דינוזאור כחולה. שאלתי אותה אם היא חושבת שאני יכול לנסוע לשם ולחפש מאובנים בעצמי. היא לא ידעה לומר לי. זה היה מספיק טוב בשבילי. כנראה שההחלטה נפלה עוד הרבה לפני שפניתי לדבר איתה. אני נוסע ללייטנינג רידג'.
באותם ימים התמודדתי עם מחלה מסויימת שהבאתי איתי מפפואה ניו גיני. פול ואסטל, זוג קשישים מקסימים, אירחו אותי למשך שבוע שלם עד שהחלמתי סופית. פגשתי אותם בבית קפה ב-Norah Head (כששוב ברחתי מהגשם). הם שמעו מהצד שאני מתעניין באחד מאתרי הקמפינג שעל החוף הסוער, והציעו לי את אחד החדרים הריקים בביתם. הרופאים לא שמחו לשמוע שאני רוצה לנסוע למקום רחוק כל כך מבתי החולים המודרניים שעל החוף, אך כבר הייתי על קוצים. את האחרון שראיתי תחקרתי עד ששמעתי ממנו משפט שמרמז שאולי זה כן יכול להיות בסדר שאני כבר אסע. חיבקתי את המשפט הזה קרוב, נפרדתי מפול ואסטל (פגשתי אותם שוב חצי שנה אחר כך, כשחזרתי לסידני מדרום לאחר שהקפתי את אוסטרליה ממרכזה), ובצהריים כבר הייתי בדרכים.
הדרך ללייטנינג רידג' ארכה יומיים. הניגודיות בין האזור שהאוסטרלים מכנים ה"חוף" לבין כל מה שמעבר הייתה חדה מאוד. החוף צר, ורובה המוחלט של האוכלוסיה מתגורר בו. מהרגע שחציתי את ההרים נכנסתי לתוך ארץ חדשה. המישורים האינסופיים שילוו אותי מכאן והלאה נקראים ה-Outback. הם נמשכים פנימה אל מרכז היבשת ומערבה עד לאוקיינוס ההודי. מניפת הצבעים שתיפרס בפני תשתנה בהדרגה מירוק לחום וזהוב ולבסוף אדום. היערות יתחלפו בעצים בודדים, שיעשו דלילים יותר ויותר, חסונים וכסופים. כך גם האוסטרלים.
את הלילה העברתי בעיירה גאנדה. שוב ירד גשם, והפעם השתחררתי ממנהגי של לישון ברחובות ומצאתי חדר באחד מהפאבים ההיסטוריים. למחרת המשכתי בנסיעה. מדי פעם הייתי צריך לעצור לפני להקת ציפורי אמו, שנעצרו באמצע הכביש וחששו להמשיך לכל אחד מהצדדים. שמעתי סיפורים על ציפורי אמו שלא הבחינו ברכב שמאט לפניהם, ושהמשיכו ללכת עד שנתקעו בחלון הנהג. רק אז הן לקחו צעד אחורה, הסתכלו לצדדים וניסו להבין מה הרגע קרה. הקנגורואים חכמים יותר, והם עוצרים לפני הכביש הפתוח. כשרכב חולף הם נבהלים וקופצים לאן שמבטם פנה באותו הרגע, אפילו אם זה היישר לתוך הגלגלים.
אוסטרליה והאופל
הסיפור של אוסטרליה לא שלם בלי הסיפור על האופל. על המכרות, העיירות שקמו בעקבותיהם ועל האנשים, חלקם צבעוניים כמו האופל עצמו, שבחרו לחיות באחד מהאזורים העויינים ביותר בעולם מתוך אמונה שלמה שבקרוב יהפכו לעשירים. הסיפור מתחיל בסוף המאה ה-19, בתקופה שבה העיירות הבריטיות שלאורך החוף החלו להתבסס כמושבה של ממש. מעט מאוד היה ידוע בזמן הזה על הארץ הצחיחה שמעבר להרים. עברו עשרות שנים עד שהממשלה העזה לשלוח פנימה משלחות, שהובלו בידי אנשים שחזרו כגיבורים. בעקבותיהם נעו פנימה רועי הבקר והכבשים, ולאט לאט הארץ נלמדה. זה היה עידן מחפשי המחצבים (Prospectors), פליטי חברה ואנשים אמיצים, שתרו את הארץ לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר מרבצים של אבני חן ומתכות יקרות. רובם חזרו בידיים ריקות, אם בכלל, אך המעטים שהצליחו הציתו אש בליבם ובדמיונם של אנשים רבים. התגליות הפיחו תקוות, ומחנות הכורים צמחו לקהילות, לעיירות ולאוסטרליה שאני אוהב.
מדי כמה שנים אחד ממחפשי המחצבים היה חוזר לעיירה לאחר שבועות של בדידות, נכנס לפאב, ומוציא מכיסו אבן מסתורית שהרים מאחת הואדיות ושזהרה בכל הצבעים. האופל לא היה חדש בעולם. הוא נחצב בהרי הונגריה עוד לפני ימי הרומאים, וכבר אז היה דומיננטי בפנתיאון האסטרולוגיה. אך האופל שהתגלגל בין כוסות הבירה היה שונה. אבנים כאלה העולם עוד לא ראה. שמועות החלו להתרוצץ, מחפשים נוספים יצאו בעקבותיהן, ולאחר שנאספו מספיק עדויות מאזור מסויים, החלה הבהלה (Rush). בדיוק כמו הבהלה לזהב המפורסמת שהתעוררה כל כמה שנים באזורים הנידחים באמריקה, בניו זילנד וגם באוסטרליה. היא פעלה כמו כדור שלג. לאחר שהכורים הראשונים החלו להרוויח מעט כסף, והאבנים הראשונות הופיעו בחלונות הראווה בסידני, בלונדון ובברלין, גל האנשים שזרם אל ה-Outback רק התגבר. הבהלה לא הייתה שמורה לאוסטרלים בלבד, ולא מעט גברים סינים, סרבים ואירופאים אחרים עזבו את הכל והיגרו למדבר. לרובם לא היה יותר מאשר זוג נעליים וקופסת טבק, שבה שמרו את האבנים הטובות ביותר.
הסופר האוסטרלי וכורה האופל, Ion L. Idriess, מספר שמהרגע שאל מחנה הכורים הצטרפו אישה ותריסר כבשים, הוא מוגדר כ"מתורבת". הפאב והנפח לא יאחרו לבוא, ואחריהם סניף הדואר, הכנסייה והמאפיה. כך צמחו מאבק העיירות המפורסמות של ווייט קליפס, קובר פידי, קווילפי ורבות נוספות. כל אחת בתורה פירנסה אלפי כורים, עד שהמרבץ העיקרי באזור מוצה והכורים הרעבים מיהרו בעקבות הבהלה הבאה. העיירות האלו סיפקו מעט מקומות עבודה לנשים, ורובן לקחו על עצמן את תפקיד הליטוש והשיבוץ. כל תא משפחתי הפך לבית עסק עצמאי, שאסף בעצמו את חומרי הגלם והפך אותם למוצר מוגמר. כמעט בכל חנויות האופל שנכנסתי אליהן הנשים הן אלה שקיבלו את פני, כשמאחוריהן ניצבים גלגלי הליטוש ודליים מלאים בשברי סלעים מאובקים.
שמעתי פעמים רבות מפי כורים שונים על "קדחת האופל", מחלה חשוכת מרפא. מעט מהכורים מצליחים להתגבר עליה. מהרגע שהעיניים נחות על הצבעים, והאצבעות משחקות איתה מצד לצד כדי לראות אותם משתנים, אתה שלה. היא משחקת בך בחזרה, מהפנטת אותך באישיות שלה. האבן מרגישה מוצקה, אך הדמיון מתעתע וגורם לך לחשוב שאם תתמקד בה מספיק זמן, תיפול לתוכה. אני נפלתי, ולמשך כמה שבועות חשבתי ברצינות ללמוד את סודות השוק. חשבתי להפוך ולהיות סוחר אופל. בתור התחלה אפילו קניתי במחיר מציאה אוסף של אבנים חצי מלוטשות, ושוחחתי על כך עם כל כורה ומוכרת בתקווה ללמוד מהם כמה שיותר. הם ניסו להניא אותי מהרעיון פה אחד. הם סיפרו לי שעל אף שהחנויות מלאות באבנים מצויינות ושקיים עוד המון אופל עמוק באדמה, השוק האוסטרלי נמצא במשבר. הסיבה לכך לטענתם היא שהחוקים שחלים על מכרות הפחם והעופרת האדירים (אוסטרליה היא מעצמת כרייה) חלים גם על כורה אבני החן הקטן, שמתפרנס מחלקת אדמה בגודל 25 מ"ר. הכורים בקושי מצליחים להתקיים ולכן גם המחירים גבוהים מאוד. עיירות הכורים היום הן גבירות קשישות שמתרפקות על זכרונות העבר. האוכלוסיה של רובן התדלדלה למאות ולעשרות בודדות, והעיסוק העיקרי בהן כיום הוא תיירות. בקובר פידי עצמה, אולי עיירת האופל המפורסמת ביותר, נותרו שבעה כורים בלבד.
האופל היא אבן החן הלאומית של אוסטרליה. בשביל אוסטרלים רבים מכרות האופל מסמלים את ה-Outback, וכמעט כל אחד שדיברתי איתו עליהם הזכיר מיד את הדוד הרחוק שבעברו עבד באחד מהשדות המפורסמים, או את השכן שעדיין מחזיק בבעלות על חלקה קטנה אי שם במערב. מלבד הריגושים והחוויות שההרפתקאה הזו נתנה לי, זו גם הייתה דרך נפלאה ללמוד ולהכיר עולם חדש, טבעי ואנושי. כשהעמקתי אל בטן האדמה ואל לב האנשים שפגשתי לאורך הדרך, מצאתי דברים יפים ומיוחדים מאוד. חלקם יושבים היום בתוך ארון תצוגה בביתי, וחלקם הולכים איתי בכל צעד שאני עושה.
שדות האופל גלנגארי, גראווין ושיפיארד.
הגעתי לעיירה וואלגט, ופניתי בצומת האחרונה ללייטנינג רידג'. כמה קילומטרים לפני העיירה ראיתי כביש שהתפצל מהדרך הראשית, ושמעליו עמד השלט "Glengarry-Grawin Opal Fields". כבר היה מאוחר בצהריים והייתי סקרן. אמרתי לעצמי שרק אכנס להעיף מבט ושמחר כבר אחקור את המקומות האלו לעומק. לקחתי את הפנייה אל הדרך הצרה ולאחר כ-40 קילומטרים הבנתי שאולי היה עדיף אילו הייתי מחכה למחר. לא ראיתי שום סימן למכרה או לחפירות בכלל. במקום זאת הגעתי לעיירה קטנטנה בשם קומבורה. במזל עבר באותו הזמן רכב בכביש. ביקשתי ממנו לעצור ושאלתי את האדם היכן נמצאים המכרות המדוברים. הוא סיפר לי שהדרך הראשית אליהם נסחפה בהצפות שאירעו לפני כמה שנים, ומאז פרצו דרך חדשה שיוצאת מדרום לעיירה. הוא הסביר לי היכן לפנות וכמה לנסוע. חיכו לי עוד 25 קילומטרים של דרכי עפר, אך התקדמתי יותר מדי מכדי לוותר, ונסעתי דרומה. זיהיתי את הפנייה ונכנסתי אל דרך העפר האדומה, שנמתחה בקו ישר דרך עצי המולגה וה-Bimble Box (מין של איקליפטוס ציורי). מדי פעם הבהלתי אמו בודדה, שברחה לפני שהספקתי לשלוף את המצלמה. אני זוכר שחלפתי על פני גוויה של תיש בעל קרניים מרשימות, שכנראה נפגע ממשאית. כשחזרתי מאוחר יותר באותה הדרך איתרתי אותו שוב, אך הפעם במקום הראש נותר רק גדם אדום. מישהו כנראה התלהב יותר ממני ואסף אותו. אולי יום אחד הגולגולת הזו תהיה קשורה לחזית של טנדר, כמו שהמקומיים אוהבים לעשות. זה מזכיר לי סיפור נוסף שקרה כמה חודשים אחר כך. נסעתי לאורך כביש פנימי בקווינסלנד וחלפתי על פני נקודת עצירה למשאיות. במרכז רחבת האספלט היה מונח ראש ענק של חזיר שחור. כנראה שמישהו פגע בו והחליט להפיק את המירב מהמקרה.
לצידי הדרך החלו להופיע ערימות עפר לבן, וביניהן מבנים מאולתרים מפח וקרשים. הייתי קרוב. עצרתי ליד אחד ממחנות הכרייה האלה והתכופפתי אל הערימות. קיוויתי שאני לא עובר בכך על שום כלל, אך נראה היה שהמקום נטוש. קיוויתי שאם מישהו בכל זאת יופיע הוא יקבל את ההסבר שלי. התרגשתי מאוד, ואולי אפילו רעדתי קצת. האם אני עומד למצוא אופל? נכנסתי למצב ה"חיפוש" שלי. יכולת שאימנתי את עצמי בה במשך השנים בהם התהלכתי בהרי הנגב, ובעונות החפירות הארכיאולוגיות שלקחתי בהן חלק. הטריק הוא לקבוע קודם כל מה הוא הנורמלי – צורת האבנים, הדוגמאות והצבעים. לאחר שזה נלמד, אפשר להתעלם ממנו ולהתמקד בכל מה שהוא לא נורמלי. תוך כמה דקות כל הסודות נחשפים, והממצאים מנופפים אלייך לשלום מכל עבר. התחלתי להרים מהערימה פיסות של אופל אטום וחסר צבע, המכונה Potch (קיצור של המילה Potshards, בגלל הדימיון הרב בין האופל לבין זכוכית שבורה). זהו סימן טוב. כמה דקות אחר כך התחלתי להרים רסיסים קטנים עם צבע. באחד היו כמה הבזקים ירוקים פשוטים, ולאחר היה גוון סגול עמום. מצאתי אופל.
נותרה כשעה עד לשקיעה, והעדפתי לעזוב לעת עתה את תיבת האוצר שלי ולהמשיך אל מרכז המכרה. רציתי ללמוד עליו יותר כדי לתכנן בהתאם את הימים הבאים שלי. כמה קילומטרים נוספים הביאו אותי לחנייה מסודרת בתוך קרחת יער, שחנו בה כמה טנדרים. מולם עמד מבנה גדול מפח גלי, וקרוואן נייח קטן ולבן שהכריז בצבעוניות: "Glengarry Hilton". העמדתי את הפורד שלי לצד הטנדרים ונכנסתי אל תוך המבנה. אוסטרלית מבוגרת בעלת עיניים חשדניות קיבלה את פני. השקיעה כבר הייתה קרובה ושאלתי אותה לגבי השם שעל הקרוואן. היא סיפרה לי שאין אצלם אתרי קמפינג, אך שאם אני מעוניין אני יכול לישון ב-"Heus". היא הוסיפה גם שהמבנה שמאחוריה הוא פאב (איך לא) ושהם מספקים "Mails". לא כל כך הבנתי למה היא התכוונה, ותהיתי מדוע היא מציעה לי שירותי דואר. רק בסיום השיחה, ולאחר אי נעימות רבה, הבנתי שאני יכול לישון בתוך מבנה (House) ולהזמין ארוחה.
אמרתי לה שאולי אחזור מאוחר יותר, אך שקודם אני רוצה מאוד לחפש קצת אבנים. שאלתי אותה היכן אני יכול לעשות זאת באופן מקובל. היא אמרה לי להמשיך לנסוע בדרך הלבנה, ושבעוד שלושה קילומטרים אראה ערימות גבוהות ולבנות שמרכזות את הפסולת מהמכרות. לשם כולם הולכים. נפרדנו לשלום, ולאחר נסיעה קצרה זיהיתי את הערימות המדוברות. הן היו עצומות, אולי גדולות יותר אפילו ממגרש כדורגל, ושטוחות בראשן. הלב שלי החל לפעום בהתרגשות. יכולתי להעביר כאן חודשים! לקחתי איתי את דלי הפלסטיק הצהוב ואת המעדר השבור שאספתי מפרברי סידני, וטיפסתי אל ראש הערימה. את המציאה הראשונה שלי הרמתי בתוך פחות מעשר דקות. זו הייתה אבן חוואר לבנה בגודל אגרוף, שחצו אותה כמה עורקי אופל עבים שהסגירו גוון סגול עמוק. היה חשוך מכדי לראות בבירור את ההבזקים הצבעוניים שחיפשתי, אך מאוחר יותר הפנס הראה אותם בבירור. האבן הזו המשיכה להיות אחת מהמציאות הגדולות שלי לכל משך הטיול. מזל טהור של מתחילים.
דחיתי את הקץ יותר מדי, וכשחזרתי לרכב השמש כבר נגעה בעצים. החלטתי לעשות את הדרך הארוכה חזרה ללייטנינג רידג' ולישון באתר קמפינג חינמי שממוקם כמה קילומטרים מדרום לה. כך אכנס אליה כבר בבוקר ואמשיך בתוכנית המקורית שלי. אל המכרות האלה התכוונתי לחזור מאוחר יותר ולזמן ארוך יותר, לאחר שאלמד יותר על הסביבה ועל העיסוק החדש שבחרתי לעצמי.
בסופו של דבר חזרתי אל המכרות האלה ליום אחד נוסף. הפעם חנו למרגלות הערימה שני קראוונים ישנים, ולמעלה פגשתי בשלושה אנשים קשישים ומאובקים. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם "Any luck?" (זו ברכת השלום הנפוצה בקרב מחפשי אבנים). נשארתי לידם למשך מעט זמן, והם סיפרו לי קצת על עצמם. הם עושים זאת למחייתם. אין להם בית פרטי, וכל כמה שבועות הם עוברים למכרה אחר באוסטרליה ומחפשים את אבני החן שהכורים פיספסו. מדי שבוע או שבועיים הם מצליחים למצוא אבן שמכניסה להם כמה דולרים, ושמחזיקה אותם עד למציאה הבאה. בשבילם, בתוך כל משאית חדשה שעולה לפרוק את הפסולת הטרייה מהמכרות, ממתינה האבן שתקנה להם את העולם.
שלושת שדות האופל הסמוכים, Grawin, Glengarry ו-Sheepyard, התגלו בהדרגה במשך המאה ה-20, כשהאחרון מבניהם, Sheepyard, עורר את אחת מהבהלות לאופל הגדולות ביותר של העשורים האחרונים. לא מעט אנשים הפכו למיליונרים על האדמה הזו. מדובר בשטח רחב, שמתפרס ומסתעף אל תוך מישור האקליפטוסים הצפופים, וקל ללכת בו לאיבוד. כמו בכל מקום שנמצאים בו יותר מחמישה אוסטרלים בכל רגע נתון, הוקם בו פאב (גלנגארי הילטון המפורסם), מנחת, מגרש גולף ואנדרטה לזכר חללי המלחמה. בשנים בהן התחוללו שתי מלחמות העולם מכרות האופל התרוקנו מגברים. רבים מהכורים לקחו איתם למלחמה את אבן המזל האהובה שלהם, ואלה שחזרו נשבעים שזה בזכותה.
לייטנינג רידג'
ביום שלישי בבוקר נכנסתי לעיירה. נסעתי לאורך הרחוב הראשי וגיליתי שהיא גדולה וחדישה הרבה יותר משדמיינתי. היא שוכנת בצמוד לציר ראשי יחסית באזור, וזרם התיירים שמוכנים לנסוע עד אליה מספיק כדי לפרנס לא מעט משפחות. רוב המכרות העתיקים שנחפרו ברחבי העיר הוסבו לאטרקציות מגוונות, כמו ל"הליכה במכרה" המפורסמת ולגלריות אמנות. העדפתי לוותר על האפשרויות היקרות האלו ובמקום זאת התמקדתי במה שבשבילו באתי - למצוא מאובנים מאופל.
לא ברור מתי התגלה כאן האופל לראשונה, אך הניחוש הטוב ביותר מצביע על שנת 1895. האבנים הבודדות שהחלו לטפטף מהאזור אל מחוץ לאוסטרליה הדהימו את העולם, וזרם הכורים ששטף את העיירה מאז היה לאחד מהגדולים שאוסטרליה ראתה. בין השנים 1987-1993 לייטנינג' רידג' ייצרה יותר מ-48 מיליון דולר בכל שנה, וב-1995 חטפה את כתר "בירת האופל העולמית" מקובר פידי הותיקה (מאז הכתר החליף ראשים בין השתיים מספר פעמים, וכיום הוא כנראה נותר זרוק היכן שהוא במרכז מדבר סימפסון). לייטנינג רידג' הביאה לעולם את האופל השחור. הכוונה היא לצבע הרקע הכהה שמתוכו בוקעים הצבעים, בניגוד לרקע הלבן והחלבי שנפוץ באירופה וברוב אוסטרליה. האופל השחור נחשב כיום לאופל היפה והיוקרתי ביותר, והמחירים בהתאם. הוא מופיע באדמה בצורת עורקים אופקיים וכגושים קטנים (Nobbies). את שמה המעניין קיבלה העיירה בעקבות תקרית מצערת, בה נהרגו אדם אחד ושש מאות כבשים על ידי ברק בודד. מרכיב ה"רכס" בשם פחות ברור. הכוונה היא ככל הנראה לעליה המזערית בגובה האזור, שבאוסטרליה נחשבת למשמעותית.
חניתי את הרכב ממול לדואר ונכנסתי לחנות האופל הראשונה שהייתה מולי. פניתי אל המוכרת והתעניינתי אם יש להם מאובנים למכירה. היא הראתה לי כמה פיסות עץ מאובנות בצורות מעניינות ועצם גדולה של זוחל, שאחד הרסיסים שנשברו ממנה חשף צבעים כמו של זיקוק. שאלתי אותה אם היא יודעת מאיזה מכרה המאובנים האלה הגיעו, ואם אני יכול לנסוע לשם ולחפש בעצמי. כך עברתי חנות חנות לאורך הרחוב הראשי ואספתי מידע להמשך. כולם אמרו את אותו הדבר – המאובנים הטובים מגיעים מהשדה קוקראן (Coocoran), שנמצא כמה קילומטרים מערבית לעיירה. גשם רב ירד בתקופה ההיא, והכורים אמרו לי שהם בעצמם ימתינו עוד שבועיים לפני שהם יחזרו לעבוד בשדה. היה לי קשה לוותר וניסיתי להגיע אליו פעמיים, אך הרכב שלי התחיל לשקוע כבר בעשרת המטרים הראשונים של דרך העפר. מאוחר יותר גיליתי שאם כן הייתי מצליח לעבור בדרך הזו, הייתי צריך לחצות את אגם קוקראן העונתי, כך שבכל מקרה זה היה אבוד.
על הרחוב הראשי, בכניסה לאחד המוטלים, פועלת החנות "Books, Fossils, etc'". היא שייכת לאישה מבוגרת בשם מרגרט, שעל אף שערה הלבן והקמטים הרבים הייתה הנפש הצעירה ביותר שפגשתי באוסטרליה. נעשינו חברים קרובים, ובסוף כל יום הייתי בא לבקר אותה ולהראות לה את המציאות החדשות שלי. מעליה הייתה תלויה תמונה שלה בסרבל ג'ינס, דוחפת מריצה עמוסה לאורך אחד מהפירים האופקיים במכרה שלה ושל בעלה (תמונה שצולמה לפני לא יותר מ-5 שנים!). היא ובעלה ווריק לא הצליחו להתקיים מהאופל שהם מצאו, ובמקום זאת הם קנו את המוטל. מרגרט סיפרה לי שאפשר למצוא מאובנים גם במכרות מסביב לעיירה, והראתה לי שן סגולה של פלסיוזאור בתור הוכחה.
מקום נוסף שביליתי בו הרבה הוא "מרכז האופל האוסטרלי" (The Australian Opal Centre) שנמצא בהמשך הרחוב. הוא פועל בעיקר כמוזיאון למאובנים מאופל ולהיסטוריה הגיאולוגית שלהם. מנהלת אותו פליאונטולוגית צעירה בשם ג'ני, שחולמת יום אחד להקים בעיירה מוזיאון אופל ענק בעלות של 23 מיליון דולר. רוב ההשקעות שהיא מצליחה לאסוף מגיעות בנתיים ממכירת ספלים עם הדפסים וחוברות הסבר. גם בינינו נוצרה חברות טובה, ובסוף כל יום הייתי מגיע אליה לפני הסגירה ומראה לה את כל המציאות המעניינות כדי שתגדיר אותן בשבילי. ג'ני קינאה והשתוקקה לצאת ולחפש איתי מאובנים כמו שפליאונטולוג אמיתי צריך לעשות. היא אמרה לי שהאבנים שהראתי לה בסוף כל יום הפכו את השעות הארוכות במשרד לקלות יותר. אוסף המאובנים המוצג במקום הוא המקיף והמיוחד ביותר שראיתי בכל אוסטרליה. במבט ראשון המקום מזכיר חנות ממתקים, ואני מודה שכך הרגשתי בהתחלה. הוא נבנה כולו על ידי תרומות של הכורים עצמם, שהאמינו שזה המקום הנכון לשכן בו את האוצרות הפרטיים שלהם. כאן יעריכו אותם בצורה שהם ראויים לה, יותר מאשר בתוך ארגז במרתף, או משובצות בתור עוד אבן מלוטשת בתכשיט. מה שמדהים באוסף הזה הוא לא רק העובדה שכולו עשוי מאופל יקר המציאות, אלא גם מגוון המינים וחשיבותם המדעית. מי היה מאמין שחוליות הגב של אחד מאבות אבותיו של הברווזן יימצאו דווקא כאן, בתור אבני חן סגולות (בעלות חור להשחלה מוכן מראש), לאחר המתנה של יותר מ-110 מיליון שנים באדמה.
אופל נוצר כאשר מים עשירים בצורן מחלחלים אל תוך האדמה, וזורמים דרך סדקים וחללים בסלע. הרבה מינרלים שונים יכולים להיווצר כתוצאה מהתגבשות של צורן, אך בתנאים הנכונים (והנדירים) הוא עשוי להתגבש בתוך אותם סדקים לחומר לא גבישי בכלל, שנראה יותר כמו ג'ל קפוא מאשר כאבן. קצב היווצרות האופל הוא סנטימטר אחד בכל חמש מיליון שנים, וכל תזוזה קטנה של הקרקע בזמן הזה עשוייה להרוס הכל. לכן מוצאים אותו בעיקר באזורים מתים מבחינה גיאולוגית, ובזה אוסטרליה מצויינת. אחוז קטן מאוד מהאופל הופך בסוף ל"אופל יקר", זה בעל הצבעים. הם מתקבלים כאשר כדוריות הצורן המיקרוסקופיות מסתדרות כך שהאור נשבר בתוכן לאורכי הגל השונים.
לייטנינג רידג' שוכנת על גבי סלעי משקע מתקופת הקרטיקון, שהתאבנו בתוכם לא מעט יצורים. חלק מאותם שרידים נעלמו במשך מיליוני השנים, והותירו אחריהם בתוך הסלע חלל בצורתם המקורית. אותו חלל התמלא באופן משני באופל, וכך התקבל מאובן עשוי אופל. כשאוספים את כל המינים שהתגלו יחד אפשר לשחזר באופן לא רע את הסביבה שהייתה במקום בתקופה ההיא. אם היו מקימים את לייטנינג' רידג' אז, היו עושים זאת בתוך שפך של נהר גדול. הוא ניקז יבשת מכוסה ביערות מחטניים של עצי אראוקריה, קאורי וציקסים, שבניהם עופפו פטרוזאורים וציפורים קטנות (עם שיניים) והלכו דינוזאורים. מלבד חלזונות וצדפות, חיו בתוך המים תנינים, צפרדעים, סרטנים, צבים, יונקים קדומים ודגים. כרישים וזוחלים ימיים, שהם מיני מים מלוחים מובהקים, כנראה היו עולים במעלה הנהר מדי פעם כדי לנסות ולהיפטר מטפילים. את כל אלה העלו מתוך המכרות.
בעיירה נמצאים מספר דברים נוספים שכדאי להתעכב עליהם. לצד היציאה המערבית ממנה נמצאת בריכה ציבורית גדולה, שמתמלאת במים חמים שנשאבים מתוך האדמה. הכניסה בחינם בכל שעה ביום ובלילה, ויש מקלחות חמות (מאותה הבאר). טמפרטורת המים היא כ-40 מעלות, וזה מקום מצוין לסיים בו את היום. מועדון הכדורת שבמרכז העיירה מהווה את מרכז העניינים, ואם המקומיים לא יושבים בערב בבריכה, אז הם כנראה נמצאים שם. זהו מבנה גדול עם מסעדה טובה ומכונות הימורים, ונחמד סתם לשבת בו ולצפות במשחקי הרוגבי המשודרים על המסך הגדול.
וכך היה. בכל בוקר הייתי מתעורר בתוך הרכב ברחוב Potch, נוסע לצחצח שיניים במועדון הכדורת, אוכל ארוחת בוקר בפארק ונוסע לשולי העיירה אל המכרות הנטושים, בהם הייתי מבלה את כל היום. בערב הייתי חוזר לג'ני ומראה לה את הדברים שמצאתי, אחר כך הייתי קופץ אל מרגרט וממנה אל הבריכה החמה בשביל מקלחת וטבילה ארוכה. אחרי שהתבשלתי מספיק בעצמי הייתי חוזר לפארק כדי להכין ארוחת ערב, הולך לשבת במועדון הכדורת, ובסוף היום חוזר לישון בפינה הקבועה שלי ברחוב. מצאתי במהלך הימים האלה לא מעט דברים. בעיקר שברי אופל עם צבע, אך גם מאובנים: חתיכות עץ קטנות, קונכיות וכמה מחילות מעניינות שלא ברור מי חפר אותן (תרמתי אחת מהן לג'ני). הכל עשוי אופל. נשבעתי שכמה מחתיכות העץ שמצאתי הן עצמות, עד שהראתי אותן לג'ני שתיקנה אותי. שתיים מהאבנים הגדולות והצבעוניות שמצאתי לקחתי איתי לבנגקוק, ונתתי אותן לאיש מקצוע כדי שילטש אותן בשבילי. אחת מהן לא שווה הרבה, אך השנייה מוערכת בכ-60 דולר.
לקראת סוף השהות שלי בעיירה מרגרט סיפרה לי על עיירת כורים קטנה, נידחת עוד יותר, שבעוד כמה ימים יתחיל בה פסטיבל האופל השנתי שלה. היא פרסה מפה על השולחן ועקבה מערבה לאורך הדרכים עד שנעצרה בנקודה קטנה בשם יאווה (Yowah). זו הייתה אחת מהנקודות המבודדות ביותר על המפה. אפילו הדרך שמובילה אליה לא היה מסומנת. אלה היו רק היא, ערוצי הנחלים היבשים ואגמי המלח הכלואים בין הדיונות. קודם לכן לא העלתי על דעתי להיכנס עמוק כל כך אל המדבר, וכעת לאחר שהמחסום נשבר הייתי חייב ללכת. מרגרט התרגשה מאוד מכך שאסע לשם ולפסטיבל. היא צחקה מהזכרונות שהעלתה לעצמה, וסיפרה שאפגוש שם באנשים "פראיים".
מרגרט חיברה ביני לבין סטיבן אראסיק, אחד מכורי האופל המפורסמים של אוסטרליה. הוא ואשתו מארי הזמינו אותי אליהם לקפה, והייתה לנו שיחה טובה על ישראל ובעיקר על האופל. סטיבן נולד ביוגוסלביה (סרביה), ובשנות ה-50 נמלט ממנה בעקבות המלחמה. הוא פיתח תורה מיוחדת ומוצלחת לאיתור שדות אופל אופציונליים וגם כתב על כך ספר מצויין, שמלבד העניינים הטכניים מספר גם על האופל באוסטרליה בכלל ועל החיים בתור כורה. זה היה הספר שפתחה בפני המוכרת הבלונדינית בקאטומבה, כשהתוודעתי לאופל בפעם הראשונה. שוחחנו גם על התוכניות שלנו להמשך, וקבענו להיפגש שוב בפסטיבל ביאווה.
מערבה אל יאווה
שוב בדרכים, כמה התגעגתי לכך. יומיים חדשים של נסיעה לקחו אותי דרך העיירות ההיסטוריות של בורק וקונמאלה, שכדאי להתעכב עליהן. הכל היסטורי בחלק הזה של העולם. בתחנת הדלק שבכניסה הדרומית לקונמאלה יש פינת קפה חופשית לנהגי משאיות ולמטיילים עייפים, ודאגתי לעצור בה בכל הזדמנות. מערבה מהעיירה נמתחת דרך בשם "Adventure Way", ובעקבותיה המשכתי. כשההורים שלי היו מספרים לי על אוסטרליה שלהם, הם היו דואגים להזכיר את החול האדום, שהיה נכנס לכל שק שינה ונעל. כעת הוא נכנס גם לסיפור שלי. מעתה והלאה הכל היה אדום. איזה שינוי דרמטי זה היה.
יאווה שוכנת כ-150 קילומטרים ממערב לקונמאלה, וכאלף קילומטרים מבריסביין. פיצול מה-Adventure Way הוביל צפונה אליה, תחת שלט הדרכים הרשמי "G'day and welcome to the Opal Byway". מבנה או שניים שהופיעו לצד הדרך רימזו שאולי כבר הגעתי, ונוספים בהמשך הוכיחו את השערתי. מצאתי את השלט שמצביע על אתר הקאמפינג, ונסעתי בעקבותיו. מרגרט סיפרה לי שביאווה יש איזור קמפינג חופשי עם שירותים ומקלחות, וניחשתי שזה המקום. הכרייה ביאווה החלה עוד בשנת 1883, והיום היא ביתם של לא יותר ממאה וחמישים אנשים. האופל שמגיע מכאן הוא מסוג שונה, שלא היה מוכר לי לפני כן. בקווינסלנד האופל לא מופיע כעורקים אופקיים וארוכים, אלא מוצאים אותו כלוא בתוך תרכיזים של תחמוצת ברזל קשה, המכונים "אגוז" (Nut). חלק מהאגוזים האלה לא התמלאו באבן עד הסוף, ובחללים האלה נוצר האופל. האופל הזה מכונה Boulder Opal, והוא מגיע באינספור דוגמאות וצורות שונות, לרוב כעורקים צבעוניים בתוך האבן הכהה. ביאווה מוצאים אגוזים קטנים במיוחד, והם זכו לשם "אגוזי יאווה" (Yowah Nut).
בחרתי לי פינה ריקה באתר הקאמפינג, ויצאתי ברגל לחקור את העיירה. הפסטיבל היה אמור להתחיל באותו ערב, והייתה אווירה של ערב חג. כולם מסביב היו עסוקים בהכנות לאירוע, וחלק מהכורים סידרו בחצרות שלהם שולחנות מכירה לשימוש עצמי, בשביל הסוחרים שכבר לא יכולים להתאפק. קראוונים רבים חנו לידי, ונוספים המשיכו לטפטף פנימה לעיירה במשך שאר היום. הבתים היו פשוטים, והעצים בחצרות היו ממינים מקומיים. על חלק מהבתים היה תלוי שלט של חנות, וכהרגלי נכנסתי לכולם ותחקרתי את המוכרות לגבי מאובנים. למדתי שכאן מוצאים רק עצים, לפעמים גזעים שלמים, מלאים באופל היכן שהעץ נסדק כשהתייבש.
לקראת השקיעה האנשים החלו לזרום אל המתחם שהוקם לכבוד הפסטיבל. הוא כלל בר, במה, שולחנות וכיסאות, שסודרו מסביב למדורה גדולה. הפסטיבל נפתח בנאומים צבעוניים, שנקטעו באמצע לטובת הגרלת אבן אופל יקרה (לא זכיתי). הנואמים הוחלפו על ידי זמר מקומי, שחזר על אותם שירי הקאנטרי עד שאחרון האנשים הלך לישון. הייתה אווירה פשוטה וטובה באותו הערב, וגם בשניים שאחריו. כמאתיים אנשים הגיעו לפסטיבל מכל רחבי אוסטרליה, ואני הייתי הצעיר מכולם. אלה היו אנשי הצבא האפור, כך הם קראו לעצמם. אנשים מבוגרים, חלקם כבר קשישים, והכומתה הייתה שערם הלבן. זו קבוצה גאה מאוד של אנשים. הקראוון הוא ביתם, ואיתו הם מבלים שנים שלמות בשיטוט ברחבי אוסטרליה. כל כמה שבועות הם עוברים לנקודה הבאה, בעקבות מזג האוויר, בלי מחשבות על עבודה או פרנסה. הם כבר עשו את שלהם. רובם כלל לא מתעניינים באופל, אך מוסיפים לבוא לפסטיבל מדי שנה בשביל האווירה והחברה.
למחרת התחיל החלק העסקי של הפסטיבל. במגרש העפר שלצד המתחם הוקמו שורות ארוכות של דוכנים, ומאחוריהם, מעל לאינספור אבנים גולמיות ומלוטשות, עמדו הכורים ונשותיהם, משפחות מקומיות. במשך הבוקר צעדתי לאורך הדוכנים ובחנתי לעומק את כל האבנים שרק יכולתי, ולאחר שעות של התלבטות בחרתי לי שתיים קטנות וייצוגיות. בכמה מהדוכנים נחו אבנים מדהימות, אך איכות האופל הכללית שהוצעה למכירה בפסטיבל הייתה נמוכה יחסית למה שהמקום מסוגל לייצר. האווירה הייתה מנומנמת בהתאמה ולא התבצעו הרבה עסקאות. המקומיים הסבירו לי ששוק האופל האוסטרלי נמצא בנקודת שפל, ואת האבנים הטובות הם שומרים לזמנים טובים יותר. באותו יום פגשתי שוב את מארי וסטיבן אראסיק שהכרתי בלייטנינג רידג'. הפעם סטיבן הגיע לפסטיבל לא בשביל האבנים, אלא כדי לקדם את ספרו.
מרגרט צדקה, ואכן פגשתי ביאווה באנשים פרועים ומעניינים. בערב השני לפסטיבל נתקלתי בזוג אחים גרמניים, גרנוט ורנה, שהפתיעו אותי בכך שהם כורים אופל בשטח גדול משלהם מזרחית לעיירה, בשדה בשם קורויט (Koroit). סיפרתי לגרנוט שאני מתעניין באופל ובמאובנים, והוא הזמין אותי אליהם למכרה ואמר לי שאוכל לחפש בו אבנים כמה שארצה. קפצתי על ההזדמנות, וקבענו שבעוד יומיים אופיע אצלם.
קיים ביאווה אזור מוגדר שבו תיירים יכולים לנבור בשאריות מהמכרות, אך שמעתי לעצות המקומיים ולא התעכבתי עליו. אין הרבה מה לעשות בעיירה מלבד זאת, במיוחד אם אתם לא מעוניינים לקנות אופל. כקילומטר מדרום לעיירה שוכנת גבעה נמוכה (בעלת השם הגנרי Bluff) שממנה נשקף נוף נהדר על המישורים הרחבים הזרועים בשיחי שיטה. כדאי לבוא בשקיעה. כעת הפסטיבל נגמר, והתכוננתי לעזוב את יאווה ולעבור אל היעד הבא שלי – שדה האופל קורויט.
אגם בינדגאלי
הייתי אמור להגיע לקורויט רק למחרת, וזה הותיר לי חצי יום חופשי מנסיעות. ראיתי על המפה שכחמישים קילומטר ממערב ליאווה נמצא פארק לאומי קטן, התוחם אגם בשם בינדגאלי. הכביש המחבר בין יאווה ל-Adventure Way מצריך נסיעה לא קצרה מזרחה, אך התושבים סיפרו לי שקיימת דרך עפר טובה היוצאת מערבה, לצד מגרש הגולף (חול ואבנים) ושתחסוך לי קילומטרים רבים. עוד לא יצא לי לפני כן לעבור דרך אזור בתולי כל כך באוסטרליה, וזה היה מיוחד מאוד.
אגם בינדגאלי הוא שקע מאורך ומפותל עמוק בתוך האאוטבאק, הנחצה על ידי ה-Adventure Way שממשיכה לעיירה תרגאמינדה (Thargomindah). אי אפשר לנסוע הרבה מערבה מזה. שום נחל לא מתנקז ממנו הלאה, ולעיתים הוא יבש למשך מספר שנים רצופות. אני הגעתי בזמן טוב, בדיוק אחרי השטפונות המפורסמים שהציפו את חופה של קווינסלנד, והאגם היה מלא כפי שלא היה תקופה ארוכה. השארתי את הרכב לצד הכביש והלכתי צפונה לאורך הגדה המזרחית. הפחדתי לא מעט ציפורים שנדדו את כל הדרך מהחוף כדי להנות מהשפע הזמני, ועקבתי בעיקר אחר הברבורים השחורים שלא עיניין אותם שום דבר.
פניתי מזרחה אל תוך השיחים, ולאחר כמאתיים מטרים הופעתי למצוא אגם קטנטן ועגול לחלוטין, שעץ שיטה דומיננטי צמח לצידו. זאת הייתה למעשה מלחה, שקע בין הדיונות הנמוכות, שעשרות כמותה זרועות בחלק המזרחי של השמורה. לא ידעתי זאת אז, ובשבילי זו הייתה הפתעה אדירה. עוד נותרה בה שכבת מים רדודה, והעקבות הרבות של ציפורי האמו והקנגרואים, שהתחילו בקו השיחים והמשיכו דרך הבוץ עד לשפת המים, רימזו מה מצפה לי כאן אם אחכה עד לערב. מאות כלי אבן אבוריג'יניים היו זרועים לאורך הגדה שהקיפה את האגם הקטן, כולל שברים של אבני שחיקה שהיו מהחפצים הבודדים שהיו בעלי מיקום קבוע, אליהם היו חוזרים מדי שנה לאחר הנדודים. כנראה שהנקודה הזו מצאה חן לא רק בעיניי.
שדה האופל קורויט
חזרתי לישון בקונמאלה, ובבוקר יצאתי שוב מערבה מהעיירה. חציתי את נהר הוורגו הגובל בה ופניתי צפונה לכביש Humeburn, שהפך במהרה לדרך עפר. מכאן הוראותיו של גרנוט היו פשוטות יותר: נותר לי לנסוע 80 קילומטרים לאורך הדרך עד שאתקל בשלט "Gernot Opal Factory". שם עלי לפנות. מאתיים מטרים נוספים דרך עצי המולגה האופייניים הביאו אותי אל המחנה. הוא היה מורכב משני מבני מגורים נאים ופשוטים, קרוואן ישן, דחפור וגרוטאות רבות. מהר מאוד מצאתי את גרנוט ורנה, יושבים מתחת למכולה ומפצחים אגוזים (תרכיזים) בעזרת פטישי האסטווינג שלהם. ישבו בחברתם שני אנשים נוספים, קן וגראהם, ולינדה בדיוק יצאה מאחד הבתים והציעה לכולם עוגה. גרנוט ניגש ישר לעניינים, ואמר שאני בטח כבר לא יכול לחכות לצאת ולחפש אופל. הוא הצביע על השטח הפתוח הרחב שממול המחנה, שבעבר היה מכרה פתוח וכיום הוא מכוסה. לקחתי איתי את הפטיש והדלי וצעדתי אל הערימות המשוטחות.
ביליתי כחצי יום בשטח, מפצח אבנים ותרכיזים נשכחים, אך שום הבזק של צבע לא בקע מהם. בצהריים מצא אותי רנה, ושאל אם אני יכול לעזור לו במכרה. הוא עבד לבדו בתוך הדחפור, מעמיק את החתך פנימה אל עבר השכבה הרצוייה, כשהוא שם לב שהוא מעלה בכף תרכיזים גדולים בודדים שחבל לא לבדוק. התפקיד שלי היה לעמוד מעל לבור, לאתר את התרכיזים שבעפר הטרי ולשבור אותם בעזרת פטיש כבד. אם אמצא אופל – נתחלק חצי חצי. התרכיזים ההם לא הכילו כלום, אך התקבלתי לעבודה, ולמשך השבוע הקרוב הייתי לחלק מצוות החפירה. בכל בוקר היינו יורדים שלושתינו למכרה, גרנוט לרוב היה עולה על הדחפור ומתחיל להעמיק בכיוון שלדעתם יניב את התרכיזים היקרים. את כפות העפר שהעלה היה משקשק בעדינות בצד השני של הבור, שם רנה ואני עמדנו ושלפנו מתוך הכף את התרכיזים לפני שנפלו ונקברו. אחר כך היינו שוברים אותם בקצוות, ואלה שהכילו אופל נכנסו לדלי. מצאנו לא מעט אופל בשבוע ההוא, חלקו באיכות לא רעה בכלל, אך רק מעט ממנו סיפק אותם. את רובו, כזה שהוגדר על ידם כ"בזבוז זמן", קיבלתי אני.
גרנוט, הגרמני יותר מבין השניים, עבד שנים ארוכות כמורה למדעים בבית ספר יסודי. בשלב מסויים בחייו החליט לעשות שינוי ולעבור לעסוק באהבה הגדולה שלו – אבני חן. הוא בחר באופל, חכר לעצמו שטח כרייה, ומאז הוא שב מדי שנה בחודשי החורף לקורויט, להיות לבד ולכרות אופל. אחיו הקטן, רנה, הצטרף אליו בשנים האחרונות, ובחודשים שהוא לא שם הוא חורש את תאילנד על גבי קטנוע.
התרשמתי מרמת החיים הגבוהה שהם יצרו לעצמם, והפנמתי לקח זה להמשך החיים. שני הבתים היו מאובזרים כהלכה באביזרי חשמל, ריהוט, שירותים ומטבח. השמיים הם המקור לחשמל וגם למים, ולא היה חסר להם כלום. אכלנו טוב (כולל שקשוקה) ואלכוהול תמיד היה. לינדה מתגוררת בבית השני. היא צורפת במקצועה, ובחרה להתבודד כאן בקורויט כי לדבריה כאן היא היצירתית ביותר. גראהם המבוגר הוא אביה, שהגיע לביקור מביתו שבויקטוריה. הוא עבד שנים רבות כמורה בפפואה ניו גיני, ושם גם לינדה נולדה. קן הוא אחד מאנשי קורויט האמיתיים. אין בבעלותו מכרה והוא מצטרף כשותף לעבודה במכרות אחרים.
רק מקלחת לא הייתה להם, ולשם כך היינו מצטופפים בכל ערב ברכב של לינדה, בדרך לחוות הבקר קוקלארינה. שם נמצאת המקלחת האזורית. מאגר המים התת קרקעי שמספק את המים החמים לבריכות בליינטנינג' רידג' הוא גם המקור למים כאן, והם נשאבים רותחים ישירות מהאדמה. המקלחת ממוקמת בתוך פחון קטן וישן, והיינו נכנסים כל אחד בתורו. ראש הדוש רחב והמים החמים זורמים בלי הגבלה. לא משנה כמה אופל מצאת או אם לא מצאת כלל, כשאתה מסיים כך את היום שלך, כל הצרות נמסות אל תוך פתח הניקוז ובמקומם עולה חיוך רחב ומהביל.
לאחר המקלחת היינו מתיישבים סביב שולחן יחד עם הארי, השומר של החווה, ושותים בירה וסיידר תוצרת בית עד שהשקיעה הסתיימה. ערב חמישי היה הלילה האחרון של גראהם ושלי בקורויט, ולכבוד כך הוחלט על קיום סעודה חגיגית של שניצל קנגרו בנוסח הבית הגרמני. זו לא בעיה להשיג בשר קנגרו באזורים האלה באוסטרליה, אך פירורי הלחם היו ממש אתגר. ביום שישי נפרדתי מהחבורה, נכנסתי לרכב הנאמן והתחלתי בנסיעה הארוכה מזרחה לבריסביין. נועה, בת הזוג שלי, הייתה צפוייה לנחות שם בעוד שלושה ימים לאחר שתעלה על המטוס בישראל. מבריסביין נתחיל דבר חדש, אוסטרליה נוספת. הרפתקאת האופל הגיעה לסיומה.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם