אל המרכז האדום של אוסטרליה

מסע אישי אל הפלאים של מרכז היבשת הדרומית. האולורו, קאטה ג'וגה וקינגס קניון

תאריך הטיול	October 2012
משך הטיול	5 ימים
עונה מומלצת	סביב החורף

תוכן עניינים

אל המרכז האדום

שמעתי רבות על האולורו במהלך חיי, אולי יותר מאשר על כל מקום אחר בחצי הכדור הדרומי. הוא הופיע בכל איזכור לאוסטרליה בספרי הילדים ובירחוני הטיולים, ובכל רשימה של פלאי העולם הגדולים. לכן לא התרגשתי כל כך כשהתקרבנו אליו. חשבתי שידעתי למה לצפות, הרי כבר ראיתי מאות תמונות שלו. הנסיעה בת עשרים השעות דרך הארץ המישורית והמונוטונית לא הוסיפה להתלהבות. לא היה מעבר הדרגתי בין נוף אחד לאחר, כזה שמפנה מקום לחוויות חדשות ושמביא איתו את הציפייה. שום דבר לא הכין אותנו למה שעמדנו לראות.

וכך, בבוקר טוב אחד שהתחיל בשעתיים נוספות של נסיעה, האולורו החל לזרוח. ירח אדום וחייזרי התרומם לאט לאט מעל לאופק, כאילו היה עצם נפרד המקיף את כדור הארץ. הידקתי את הלחיצה על דוושת הגז וכך עשה גם הלב שלי. אני נוסע לכוכב אחר!

האולורו

הסלע הענק של מרכז היבשת הוא פלא של ממש, והיום אני מבין מדוע הוא הפך לסמל לאומי מפואר כל כך. הרכבו הגיאולוגי הייחודי שמר עליו מבלייה במשך מאות מיליוני השנים שבהן היה חשוף, בעוד שחבריו למדבר התפוררו והפכו לבמה האינסופית עליה הוא עומד כיום. החלק שבולט מעל לקרקע הוא רק קצה הקרחון, והוא ממשיך פנימה לעומק לא ידוע. גובהו כמעט 350 מטרים מעל לסביבה, והיקפו כעשרה קילומטרים.

משערים שהאבוריג'ינים הגיעו אליו כבר לפני יותר מעשרת אלפים שנים, והפכו אותו לתחנה המרכזית בסבב הנדודים השנתי שלהם. מספר מערות רחבות ורדודות מעטרות את היקפו, ובכמה מהנקיקים עומדים מים למשך חודשים ארוכים. כיום האולורו כלול בנחלה של בני שבט האנאנגו (ייתכן שהיה כך מאז ומתמיד), והוא האלמנט המרכזי במסורת הפולחנית והתרבותית שלהם. קשה שלא להבין אותם. האגדות שנרקמו סביבו נחשבות לסיפורים העתיקים ביותר בעולם שעדיין עוברים מפה לאוזן, והם בעלי חשיבות רבה להבנה של חיי הציידים-לקטים ושל טבע האדם בכלל.

בשנת 1872 הגיעו אליו הלבנים הראשונים, ארנסט גילס וויליאם גוס, שהעניקו לו את השם הקולוניאלי "איירס רוק". מאז בני האנאנגו איבדו את הבעלות על האדמה ועל הסלע, והוא חזר אליהם רק בשנת 1985. שמו המקורי הושב אליו כמה שנים אחר כך.

כשעומדים בפה פעור מתחת לקירות הענקיים אפשר לשכוח לרגע שעדיין מדובר באחת מאטרקציות התיירות הגדולות בעולם. רמז לכך מקבלים כבר בכניסה לפארק, שעולה 25 דולר לאדם ותקפה לשלושה ימים בלבד. נועה ואני הגענו בתחילת הקיץ, כשהטמפרטורה כבר עברה את הארבעים מדי יום, ועומס התיירים היה סביר ולא השפיע על החוויה. הטמפרטורה הגבוהה הייתה מוכרת לנו מהארץ עוד קודם לכן, אך שם היא הרגישה מעיקה יותר, משתקת ממש, וללא מפלט. אני לא יודע להסביר מדוע. היינו מתעוררים בכל בוקר בחמש, מטיילים עד השעה 11 בבוקר ופורשים מעולפים למזגן שבמרכז המבקרים עד ליום למחרת.

הקדושה הרבה של המקום לאבוריג'ינים גורמת לכך שאין יותר מדי מה לעשות בפארק, מלבד לעמוד מהצד ולהתפעל. האטרקציה הגדולה היא לצפות בו בזריחה ובשקיעה, ולראות את הגוונים שלו מתחלפים במהירות. הוקמו לשם כך חניונים ובמות מיוחדות, ובשעה הנכונה הם מתמלאים עד אפס מקום וכדאי להגיע מוקדם. כמה הליכות קצרות מובילות אל נקודות עניין בהיקף ההר, כמו בורות מים ומערות עם ציורי סלע. ניתן לחבר את כולן למסלול היקפי של עשרה קילומטרים, שהוא לדעתי החוויה הגדולה. הופתעתי מכמה מגוון האולורו באמת. צבע אחד ואלף פרצופים. בכמה מהמקטעים המסלול עובר בצמוד לקירות האנכיים והזקופים, ובחלק הוא תופס מרחק ומאפשר לנסות ולהפנים את גודלו.

קיים שביל העולה לראש ההר, אותו אחד שבו היו עולים ראשי השבט במועדים מיוחדים כדי לפגוש את האלים באולימפוס הפרטי שלהם, והוא עדיין פעיל. מאבק גדול מתנהל סביב הקיום שלו. האבוריג'ינים בעלי המקום לא הצליחו לבטל אותו מאז שהוא חזר לידיהם. במקום זאת הם פועלים בשיטה של שטיפת מוח ממש, ומזכירים בכל הזדמנות כמה הדבר פוגע בהם. זהו מסלול מסוכן ונהרגו בו עשרות אנשים. הוא נסגר לעיתים קרובות בגלל עומס חום ורוחות, ובשלושת הימים שאנחנו היינו במקום הוא לא נפתח כלל.

אנחנו עדיין לא יודעים אם היינו מטפסים בו או לא. מצד אחד אני מבין לליבם של המקומיים ורוצה לכבד את הדת שלהם, אך מצד שני השקעתי זמן וכסף רב, ונסעתי לצד השני של העולם כדי לחזות במשהו טבעי שלתפיסתי צריך להיות שייך לכולם. העניין הזה צף שוב ושוב בכל מקום מיוחד באוסטרליה. האבוריג'ינים לא בנו מבנים, ולכן הם בחרו בתופעות טבע להיות אתרי הפולחן שלהם. מן הסתם הם בחרו במקומות ובאתרים היפים והמרשימים ביותר, ובהרבה מהפארקים הלאומיים אי אפשר להיכנס כלל אל תוך הקניונים או לטפס על ההרים, שהם הסיבה שבגללה הוקם הפארק ושלשמה הגענו אליו.

לפני שנכנסים לשטח הפארק חולפים על פני יולארה (Yulara), כפר נופש גדול שהוקם לצידו. כדאי להיכנס אליו אפילו רק בשביל ההתרשמות. פועלים בו מלונות מכל הרמות והסוגים, שדה תעופה, מסעדות וחנויות. קיים בו גם אתר קאמפינג שנראה נחמד מאוד ב-Google Earth, אך לא טרחנו לבדוק את המחיר. במקום זאת היינו ישנים בנקודת עצירה חינמית לצד הכביש כמה קילומטרים מהכניסה לפארק. אין בה כלום מלבד מיכל מים גדול. כמאה קילומטרים מזרחית לפארק נמצאת תחנת הבקר Curtin Springs, שמאפשרת להקים לצידה אוהל בחינם ולהתקלח בשלושה דולרים בלבד. שימו לב שעלות הדלק לנסיעה הלוך וחזור לשם כנראה גבוהה יותר מאשר לישון באתר הקאמפינג של יולארה (מחשבה לגיטימית לחלוטין לאחר שמתרגלים לקנה המידה של אוסטרליה).

דבר נוסף שזכור לנו מהביקור הוא שריפות הקוצים הנרחבות, שהיו בוערות אל תוך הלילה ומאירות אותו באדום. עשרות שריפות כאלו סבבו את האזור, והנהלת הפארק סגרה כבישים לסירוגין עד שהשריפה חצתה אותו והתקדמה הלאה. אלה לא שריפות מאיימות ומסוכנות, אלא פסי אש דקים ונמוכים שמתקדמים באיטיות בכיוון שעדיין לא חרכו. הן מותירות מאחוריהן ענני עשן אדירים שגימדו את האולורו ושהעצימו את השקיעה, ובפעם אחת הבחנו בטורנדואים צרים וגבוהים (לא ראינו את הקצה) של עשן לבן. באחד הלילות נסענו דרך שריפה כזו והרגשנו את גלי החום מבעד לחלונות. כמובן שעצרנו לצלם.

תחפשו אותן מתחת לסככות (גם להן קשה עם החום)

קאטה ג'וגה

קאטה ג'וגה (The Olgas – Kata tjuta) היא האחות הגדולה של האולורו, ושוכנת כ-25 קילומטרים ממערב בתחומי אותו הפארק. הרגשנו את העין הפקוחה שלה בוחנת אותנו עוד מהאולורו, תחושה שרק התגברה כשנכנסנו לתוכה. הסיפור הגיאולוגי שלה דומה לזה של האולורו, אלא שהיא מורכבת מסלע קונגלומרט עמיד פחות, שנחצה לאורכו ולרוחבו על ידי סדקים גדולים. ברבות השנים (מאות מיליונים מהם) אותם סדקים התרחבו והתעגלו, וחילקו את המסה הגדולה לכיפות גבוהות וצפופות שמופרדות על ידי נקיקים צרים.

קאטה ג'וגה קדושה לבני שבט האנאנגו כמו האולורו, ואסור לחרוג מהשבילים ובטח שלא לטפס על הגבעות. מודל האולורו הועתק לכאן, והוקמו במות מיוחדות לתצפית עליה בשקיעה ובזריחה. קיים שביל קצר העובר בין שתי גבעות, אך אנחנו דילגנו עליו ובמקום זאת פנינו ישר למסלול השני והמפורסם "Valley of the winds". הוא זכור לנו כאחד מהמסלולים המיוחדים ביותר שהלכנו בהם באוסטרליה (יחד עם זה שבקינגס קניון שנגיע אליו בהמשך). אורכו כ-7.5 קילומטרים, והוא מוביל היישר אל ליבן של הגבעות דרך פער בין שתיים גבוהות במיוחד. באמצע הדרך בין שתי הגבעות עולים לנקודת תצפית טובה, וממנה העמק לפני הזכיר לי רגליים של אישה הכורעת ללדת. זה גם הכיוון שבו ממשיכים, מקיפים את הגבעות המרכזיות ומשלימים את המסלול המעגלי. בגלל עומס החום הכניסה למסלול נסגרה בשעה 11 בבוקר.

קינגס קניון

עוד פארק שאסור לפספס באזור הוא Wattarka National Park, ששוכן צפונית לאולורו ולקאטה ג'וגה, בשוליים הדרום-מערביים של רכס ג'ורג' גילס הרחב. העניין הגדול בפארק הוא קינגס קניון המפורסם, נקיק עמוק וקצר בעל קירות אבן חול זקופים, הנפער היישר את תוך המישורים האוסטרליים. בריכות המים הנאמנות שבתוך הקניון מחזיקות על גביהן מגוון רחב ונדיר של צמחים ובעלי חיים, והן הפכו אותו לגן עדן ולמפלט עבורם, ולמקום בעל חשיבות אקולוגית רבה.

קיימות שתי הליכות מרכזיות בקינגס קניון. הראשונה קצרה מאוד ומתקדמת לאורך תחתית הערוץ עד לנקודת תצפית תחתונה על המצוקים המתנשאים מסביב. לא ניתן להמשיך פנימה מכאן כי מרכז הקניון קדוש לאבוריג'ינים המקומיים. המסלול השני הוא הסיבה המרכזית שבגללה טורחים אנשים רבים כל כך לנסוע עד לכאן. זהו "שביל השפה" (Rim Walk), העולה אל ראש המצוק ממערב, מקיף את הקניון לאורך השפה תוך שהוא חוצה את הנחל באזור הגבוה, ומסתיים בנקודה המקבילה להתחלה מדרום. בגלל עומס החום התחלנו ללכת בו רק אחר הצהריים, וכך צירפנו אלינו את השקיעה.

לא ניתן לתאר את מגוון תצורות הסלע, נקודות התצפית והצמחייה שהמסלול חולף על פניהן, ואני אפילו לא אנסה. אני רק אומר שלפעמים הרגשנו כמו ילדים קטנים, ממהרים להקיף כבר את הסלע הבא כדי לראות איזה עולם חדש יתגלה מאחוריו, ולפעמים כמו ילדים גדולים, כשצפינו משפת המצוק, גג העולם (הכל יחסי), אל עבר המישורים זרועי השריפות. מדהים כמה אפשר לעבור בשישה קילומטרים.

הדרך הנוחה ביותר להגיע לפארק היא מדרום, מפיצול היוצא מהכביש שמוביל ל-Uluru – Kata Tjuta National Park. דרך נוספת היא מצפון, על גבי דרך עפר בשם Mereenie Loop road. היא יוצאת מהעיר אליס ספרינגס ומצריכה רכב שטח. בשטח הפארק קיים אזור מיוחד לפיקניק והוא כולל כירות גז לשימוש חופשי. קיימת תחנת עצירה לילית לצד הכביש המגיע מדרום, ושם העברנו את הלילה. היא כוללת שולחנות פיקניק מוצלים, מיכל מים גדול והמון ציפורים.