חציית האלפים המערביים באוסטריה – מסע של שבועיים בשביל 02A

הליכה אלפינית מגוונת דרך רכסי האלפים המרכזיים, מנופי טירול המרהיבים ועד כפרי ליכטנשטיין

תאריך הטיול	August 2024
משך הטיול	17 ימים
עונה מומלצת	סוף יוני-תחילת ספטמבר

תוכן עניינים

מידע כללי

באוגוסט 2024 החלטתי שמתחשק לי לחצות את האלפים האוסטרים המערביים ממזרח למערב.
את ההשראה והרעיון לשביל הזה קיבלתי משבילים נוספים באלפים שעשיתי או קראתי עליהם - הדרך הגבוהה משאמוני לצרמט, אלטה ויה 1+2 בעמק אאוסטה ועוד. בהתחלה חיברתי באופן רנדומלי בין נקודות במפה, מתוך הבנה שהשבילים ככל הנראה יהיו טובים ושהמטרה הכללית היא חציית רכסי האלפים.
לאחר שנסוגתי מהרעיון בעקבות התהייה "מדוע דווקא השביל הזה", חבר הפנה אותי למידע כללי בנוגע לשבילים ארוכים החוצים את האלפים האוסטרים.
גיליתי שלמעשה קיימים שלושה שבילי רוחב מרכזיים, צפוני, מרכזי ודרומי, ובהתאמה: Nordalpenweg 01,
Zentralalpenweg 02, and Südalpenweg 03.
השביל הדרומי למעשה לא מגיע עד מערב אוסטריה, אלא מסתיים קצת לפני דרום טירול, כיוון ששם החלק האוסטרי "נחתך" ומתחלף בחלק איטלקי. לכן, בעקבות העובדה שה"ג'וק" שנתקע לי בראש היה של החצייה מאיסנברוק מערבה (ובנוסף לכך שכבר טיילתי באיזור קרוב, בדולומיטים), האופציה שלו ירדה מהפרק.

אחרי מחקר קטן גיליתי שהשביל Zentralalpenweg עובר בלא מעט קרחונים, ושכדי לעשות אותו יש להצטייד בציוד קרח מתאים. לטובת מטיילים שמעוניינים בהליכה רגילה, ב2017 ייצרו ווריאנט נטול קרחונים לשביל הזה, שנקרא Zentralalpenweg 02A. כך נוצרה לי ההתלבטות בינו ובין השביל הצפוני Nordalpenweg. חלק מהשביל הצפוני הוא למעשה E4 האירופי, וגם ה-via alpina הירוק, ומביקורת שקראתי נשמע שכשביל כולל מתחילתו ועד סופו הוא מעניין ומגוון יותר מהמרכזי.
למרות זאת, ההחלטה ללכת מהאיזור של אינסברוק מערבה, גרמה לי להבין שהשביל הצפוני כולל בעיקר את המקטע של האלפים הלכלטליים (lechtal alps), ושכל שאר הקבוצות נמוכות יותר. ובכלל, שהאיזור הזה של השביל יהיה קצר יותר.
כך התקבלה ההחלטה ללכת על השביל Zentralalpenweg 02A, ולהתחיל אותו מהעיירה Fulpmex, בעקבות קרבתה לאינסברוק וההגעה הפשוטה אליה.

עם זאת, חשוב לי לציין שלא הייתה לי דבקות עקרונית בשביל. הוא שימש כהשראה כללית, ולרוב אכן הלכתי על פיו, אך מספר פעמים סטיתי ממנו: כשבחרתי לרדת לעיירה אחרת בשל העובדה שיש בה אתר קמפינג, בתוספת של יום אחד בהרים, ובסיום כשיצאתי מהשביל לנקודת סיום שבחרתי בכפר Malbun שבליכטנשטייין.

כך אתם יכולים גם להבין שהעקרון של נקודת הסיום גם לא היה משמעותי עבורי, ולמעשה רק שתי עקרונות כלליים שימשו אותי במהלך השביל: הליכה עד קצה אוסטריה - גבול ליכטנשטיין, והליכה רגלית רצופה, ללא שימוש ברכבלים וכלי תחבורה אחרים.

לא קראתי על השביל המון, וכמובן שלא קניתי את הספר האיזוטורי שמתעסק בו, אבל דווקא ההליכה הרצופה בשביל - ללא ספויילרים - הייתה מעניינת מאוד. השביל עצמו התגלה כמגווון - כולל כמעט את כל צורות ההליכה האפשריות באלפים: רכסים שונים, מבולדרים או שטוחים, יערות נמוכים ועבותים, מרחבים ירוקים בגבהים וצבעים משתנים, והליכה בין כפרים, תיירותיים, נידחים או רגילים.
הרעיון הכללי של השביל הוא חצייה של קבוצות שונות של האלפים והגעה לעמק, כך שלמעשה חוצים חמש קבוצות של האלפים: 1. האלפיים השטובאיים (Stubai Alps), 2. האלפים האוטצלים (Ötztal Alps), 3. האלפים הסמנואנים (Samnaun Alps), 4. האלפיים הוורואלים (Verwall alps) 5. רטיקון (Rätikon).
רוב השביל הוא במחוז טירול, ולקראת סופו עוברים למחוז וולדברג, ואני סיימתי את השביל במדינה הקטנטנה ליטכנשטיין.
ההליכה הרצופה, שכללה במקטע אחד גם כבישים, התוותה לשביל אופי מיוחד משלו, אך העובדה שהשביל עבר דרך 5 קבוצות שונות של האלפים, מאפשרת לכל אחד לקחת מקטע מסוים מהשביל, לעשות אותו ולהרחיב אותו באמצעות חיבור לשבילים מעגלים רבים שקיימים בקבוצות השונות.

היערכויות לטיול

- כפרים, בקתות ומקומות לינה:
בשל לחץ זמנים, תכננתי את הטיול ממש בסמוך למועד היציאה. נוסף על כך, החלטתי לטיול הזה לא לתכנן כל פרט מראש, אלא לזרום תוך כדי תנועה. כתוצאה מכך, לא היה לי ברור איך ייראו המקטעים, ולכן החלטתי לקחת אוהל כדי לשמור על גמישות.

החוקים באוסטריה לגבי הקמת אוהל אינם ברורים לחלוטין. לפי המידע באינטרנט, "It is not allowed but it is not forbidden" (לא מותר, אך גם לא אסור), וכך גם אמרו לי מספר מקומיים שפגשתי לפני או במהלך הטרק. בנוסף, ישנו חוק מסוים המתיר הקמת אוהל במקרה חירום, מה שמותיר שטח אפור בנוגע להגדרת "מקרה חירום"... כך או כך, אין פקחים, ולא נראה שמישהו יאמר משהו אם תפתחו אוהל בהרים. אני החלטתי לראות מה האופי של המטיילים ולזרום בהתאם, וגיליתי שאין אף אחד שמטייל עם אוהל, או לפחות אני לא פגשתי אף אחד כזה. ייתכן שזה נובע מאופי השביל, המבוסס על מקטעים בודדים, שם אנשים עושים טיולי בקתות מעגליים. בסופו של דבר, העדפתי להימנע מהיותי האדם הבודד שפותח אוהל.

עם זאת, האוהל כן העניק לי גמישות מחשבתית, במיוחד במקומות שבהם לא היה מקום בבקתות, וכן באתרי קמפינג בכפרים שבהם המחירים היו גבוהים מאוד. בסך הכל, שמחתי על תחושת העצמאות מהבקתות, גם אם בפועל לרוב ישנתי בהן.

- הצטיידות במהלך השביל ויציאה ממנו:
העובדה שעוברים כל כמה ימים בכפרים מאפשרת הצטיידות נוחה מאוד, וכמו כן יש אוטובוסים נגישים כמעט מכל כפר שעוברים בו. מעבר לכך, השביל אינו עובר במקומות נידחים מדי, כך שניתן לחתוך מהשביל בצורה די נוחה לעמק הקרוב, בין אם מצפון, דרום, מזרח או מערב.
הכפרים שבהם עברתי, מהם אפשר לקחת אוטובוס: Praxmar, Umhausen, Jerzens, Fließ, Prutz, Ried im Oberinntal, Serfaus, See, Kappl, Schruns, Malbun.
הכפרים שבהם עברתי ואפשר להצטייד בהם: כל הכפרים הרשומים למעלה, פרט ל-Praxmar.

---
- מים:
בניגוד לטיולים אחרים, בטיול הזה - כנראה עקב כושר נמוך יותר - שתיתי יותר מים מהרגיל. למעט יום אחד חם במיוחד, לא הייתה בעיה כללית של מים לאורך המסלול, הודות לקרבה לנחלים ולאגמים הרבים. יתרה מכך, כמעט בכל יום עובר השביל דרך בקתה, המאפשרת עצירת קפה ומילוי מים. השתמשתי בפילטר לניקוי מים מהנחלים במסלול, דבר שהתגלה כהכרחי, שכן האזור הוא מרעה פעיל, ופרות רבות משוטטות בו בכמויות גדולות.

- אינטרנט וסים:
השתמשתי ב-eSIM שכלל אינטרנט בלבד, במחיר משתלם יחסית. בדיעבד, זו הייתה טעות, כיוון שבחלק מהבקתות והאזורים ההרריים הייתה קליטת 3G, אך זו אפשרה שיחות בלבד. אם הייתי רוכש חבילה עם שיחות והודעות, כנראה שהייתי עם קליטה רוב הטיול.

- שפה:
רוב הטיול שמעתי גרמנית - רוב המטיילים באזור הם גרמנים עם מעט אוסטרים. רוב האנשים שפגשתי דיברו גם אנגלית, אך המקומיים המבוגרים לא דיברו כלל אנגלית. מומלץ להוריד מראש את השפות ל-Google Translate offline לצורך תקשורת במקומות שבהם אין קליטה.

יום 0: Verona - Innsbruck

בעקבות העובדה שטסתי בתקופת ביטולי הטיסות בגלל המלחמה, החלטתי לטוס דרך ורונה, כיוון שראיתי שיש משם אוטובוס ורכבת ישירים לאינסברוק. כשהגעתי לורונה, לקחתי אוטובוס לדקטלון שנמצא במרחק של עשרים דקות מהעיר, כדי לקנות בו גז. לצערי, גיליתי שיש אוטובוס בשעות נורמליות רק בכיוון אחד, ובכיוון השני לא הייתה לי דרך נוחה לחזור בזמן לרכבת. בעקבות כך, פספסתי את הרכבת ונאלצתי לנסוע באוטובוס של חברת Flixbus. בדרך כלל הרושם שלי מהאוטובוסים האלו היה חיובי, אך הפעם האוטובוס לא יצא מהתחנה הרשומה, ולקח לי הרבה זמן למצוא את התחנה החדשה, והוא גם איחר בשעה. מעבר לזה, הנסיעה הייתה רצופה עצירות, וזה היה די מעיק.

הגעתי לאינסברוק ב-3:30 בלילה והלכתי לדירת ה-Airbnb שלקחתי, מתכונן ליום המחרת.

יום 1: Innsbruck - Fulpmes - Starkenburger Hütte

יום קצר יחסית של עלייה להרים - 14 ק"מ ו-1300 מטר עלייה.

יצאתי בשעת בוקר יחסית מאוחרת, בגלל שהלכתי לישון מאוחר. מאינסברוק לקחתי אוטובוס (יש כל חצי שעה) שנסע ל-Fulpmes. אחרי נסיעה של כ-20-30 דקות הגעתי למרכז העיירה, שאולי היא הגדולה ביותר שאפגוש עד סוף הטיול (?).
כשהגעתי לאינסברוק בלילה, החלטתי לשנות קצת את המסלול, כי ידעתי שלא אשן מספיק שעות. התכנון המקורי היה ללכת מרחק רב ביום הראשון, מה שהיה עלול להיות טעות. שלחתי הודעה לבקתה באמצע הדרך בבוקר, אמרו שיש מקום, והחלטתי ללכת לפי התוכנית החדשה.
מ-Fulpmes יש, עקרונית, רכבל (שני קווים – אחד קצר ואחד ארוך יותר), שמקצר כ-800 מטר מהעלייה. אני דבקתי בעיקרון של לעשות את כל העליות והירידות, אבל זו בהחלט אופציה למי שרוצה לקצר מעט את העלייה של היום, שהיא לא פשוטה במיוחד להתחלה.
התחלתי בהליכה ממרכז הכפר, עוקב אחרי השביל באפליקציה, המשכתי לחלק הצפוני של הכפר ויצאתי ממנו. בקצה הכפר התחלתי לעלות לצד נחל קטן, כשבשלב מסוים פניתי שמאלה ונכנסתי לאזור של הרכבל הנמוך יותר. כמה דקות לאחר מכן עצרתי ב-Alm הראשון בדרך, תיירותי למדי. המשכתי בשביל הג'יפים לאורך כ-2.5 ק"מ עד שפניתי לשביל, שנראה כאילו נהרס בחורף האחרון – הוא היה לא ברור לחלוטין ובקצה שלו היה שלט "אין כניסה" (שלא היה בצד שממנו נכנסתי). בכלל, ביום הזה היו הרבה עבודות עם משאיות, מה שקצת ביאס את החוויה. אחרי ק"מ וחצי התחברתי שוב לשביל הג'יפים, בחווה נוספת שהייתה סגורה. המשכתי עוד כ-2 ק"מ ועלייה של 250 מטר, עד שהגעתי מתחת לבקתה. עקרונית, השביל המשיך, אבל החלטתי לחתוך ישירות לבקתה בשביל שניצב מולי.

הבקתה עצמה הייתה נחמדה יחסית. זו אחת מבקתות טרק שטובאי ולכן היא די פופולרית, ובסבירות גבוהה מלאה רוב הזמן. יש בה פרט מעט מאכזב – יש שתי בקתות, ובקתת השינה היא לא בהכרח המקום שבו אוכלים. הנוף מהבקתה מרשים מאוד לכיוון עמק שטובאי. יש מעט אינטרנט שבא והולך, אין מקלחות ואין וויפי.

יום 2: Starkenburger Hütte - Praxmar

יום ארוך של 24 ק"מ ו-1200 מטר עלייה, כשרובו על ה-Stuabi High Trail.

פתחתי את הבוקר במגמת עלייה – 3 ק"מ ו-300 מטר לכיוון ההר המגניב Schlicker Seespitze. העלייה לא מאוד מורגשת, ואחרי בערך ק"מ וחצי עוברים להליכה על צד ההר עד שמגיעים לפס הקטן Seejochl. השביל הרשמי מתפצל כאן לזמן קצר לפסגת Gamskogel, אך ויתרתי והמשכתי על שביל שטובאי, שעוקף את ההר בכקילומטר. מכאן הדרך כביכול על צלע ההר לאורך כ-5.5 ק"מ, אך בפועל יש המון עליות וירידות קטנות, והרגשתי שהמפה קצת "משקרת" כאן. ציפיתי שזה יהיה קל יותר, אך הדרך כל הזמן עלתה וירדה בצורה לא צפויה, מה שהקשה עלי.
המשכתי עד לחוות Seducker Hochalm, שם יש מקום נחמד לעצור לנוף וקפה. בתכנונים המוקדמים חשבתי לישון שם, אבל הבנתי שזה לא אפשרי. כשהגעתי, דיברתי עם השומר במקום, מתנדב ממשפחת המקום, שאמר לי שאם הייתי פותח אוהל שם במיוחד, הוא היה מסכים – אבל כמובן שלא רוצה שהמקום יהפוך לאתר קמפינג. אחרי הפסקה נחמדה המשכתי בדרכי, שהייתה דומה לקטע הקודם – עוד כ-5 ק"מ של הליכה על קו הרכס.
מעט לפני בקתת Franz-Senn Hütte (עוד בקתה על שביל שטובאי) פניתי ימינה בשביל ברור ומסומן היטב לכיוון הפס הראשון בטיול – Großes Horntal Joch בגובה 2812 מ'. העלייה היא בערך 550 מטר על פני 2 ק"מ, ולא מאוד קשה, אבל לי זה היה מאתגר כיוון שזו העלייה המשמעותית הראשונה. כשעליתי, כמה מטיילים המליצו לי לעלות לפסגת ההר הצמוד, Schafgrübler בגובה 2922 מ'. התלבטתי ובסוף החלטתי לעלות – מדובר בכ-100 מטר טיפוס שלקחו לי כ-15-20 דקות, עם קצת טיפוס בידיים. בדיעבד, לא בטוח שזה היה שווה את זה; הירידה לקחה זמן ועייפה אותי, אבל זה כנראה אחד הגבהים הכי גבוהים בטיול.
מהפס התחלתי ירידה ארוכה לכיוון העמק – ירידה של 1200 מטר ב-5 ק"מ. הירידה התחילה תלולה וסלעית, ואחרי 300 מטר עברה לשביל על מדרונות ירוקים אלפיניים. המשכתי בירידה של עוד כ-600 מטר, עד שהגעתי לקו העצים ו"נפלתי" בהתלהבות (עוד 200 מטר, שהרגישו כמו נצח) לכפר Lüsens, שהוא למעשה חווה קטנה, שני בתים ובית הארחה. מצאתי שם וויפי נחמד, אבל החלטתי להמשיך. אולי היה עדיף לבקש מבעלי החווה לפתוח שם אוהל, אבל המשכתי ל-Praxmar, שנראה לי מקום נעים יותר מלישון ליד הרפת.
השביל הרשמי פנה כאן שמאלה לנהר, אבל לא שמתי לב והמשכתי בכביש כ-2.5 ק"מ. זה לא נורא, אבל משם הייתה עלייה די מעיקה ל-Praxmar (של 100 מטר) שלא ניתן לקצר בגלל גדרות חשמליים. לכן מומלץ ללכת לפי השביל האמיתי.
כשהגעתי ל-Praxmar, חשבתי שיהיה בסדר להקים שם אוהל, אבל במלון הסבירו שאסור להקים אוהל בשום מקום באזור. לבסוף נאמר לי שאפשר ליד האגם למטה, אבל מצאתי חדר בגסטהאוס קרוב ב-47 יורו. התלבטתי, אבל בסוף ירדתי, הקמתי את האוהל, ואז חזרתי לכפר לשתות בירה (אבל לא נתנו לי כי לא היה לי מזומן). בסוף התחרטתי, פירקתי את האוהל והלכתי לישון בגסטהאוס Pension Villerspitze – היה ממש נעים, בהחלט ממליץ!

יום 3: Praxmar - Schweinfurter Hütte

יום של 13 ק"מ, 1600 מ' עלייה, שני פסים ובקתה אחת באמצע.

יצאתי מ-Praxmar יחסית מאוחר, בידיעה שלא הולך להיות יום ארוך למדי. היום התחיל בעלייה ארוכה של 1000 מ', אך כדרכן של עליות, אפשר לחלק אותן למספר מקטעים: מקטע ראשון של כ-400 מ' עלייה בתוך העצים, ואחריה עוד עלייה של 500 מ' בשטח ההררי החשוף, ובסיום 100 מ' קצת תלולים יותר. הפס, Satteljoch בגובה 2737, הוא עוד פס שממנו אפשר לעלות לפסגה גבוהה יותר.
מהפס התחילה עוד ירידה ארוכה ותלולה, לכיוון הבקתה הבאה של 600 מטר בערך, עד שהגעתי לעמק הבא עם קרחון ענק בקצהו. לא המשכתי לכיוון הקרחון, אלא חציתי את הנחל שהיה שם, והמשכתי לכיוון הבקתה הקרובה. העלייה הייתה מפתיעה (העייפות כנראה הייתה מורגשת), אבל בסך הכל מדובר בעלייה של 100 מ' שלקחה לי בערך 20 דקות. בקתת Pforzheimer Hütte (על שם העיר פורצהיים), נחמדה אך ספורדית ולא מאוד מרגשת. עצרתי למנוחה של שעה לקראת המשך היום - ביקורת מראות שהצוות לא ידידותי מדי, אבל אני לא הצלחתי לראות את זה.
מהבקתה יצאתי לפס הבא, Gleirschjöchl בגובה 2751. הפס דומה מאוד לפס הקודם וההליכה אליו לא ארוכה, כ-2 ק"מ. טיפוס של 400 מטר שלי ארך בערך שעה. ייתכן שבמבט לאחור הייתי עושה וריאנט של עוד יום בהרים, לבקתת Winnebachseehütte, שנראית נהדרת למדי. לי אישית זה בכל מקרה לא הסתדר בעקבות השבת, אבל זה בהחלט מקום שאפשר להאריך בו כי מדובר באחד הרכסים היפים בטיול.
ירדתי מהפס, ואחרי בערך 400 מטר ירידה ראיתי פיצול, אך משום מה לא הקשבתי לו, והמשכתי ישר במקום ימינה - שם השביל בהתחלה לא ברור, אבל הוא באמת קיים. זה גרם לי להארכה מסוימת של המסלול, אך לא משהו דרמטי למדי, כי המשכתי פשוט עד לנחל - לעמק, ומשם המשכתי בשביל שהתחלף בשלב מסוים בשביל ג'יפים, ואז התחבר לשביל המקורי שבו הייתי אמור ללכת. המשכתי על השביל עד שחציתי חווה נחמדה, והגעתי אחרי חמש דקות לבקתת Schweinfurter Hütte (על שם העיר שווינפורט).
הבקתה ממש המונית כי מאוד קל להגיע אליה מהעמק, ויש פופולריות גדולה של רוכבי אופניים באזור. כשהגעתי בעלת הבקתה אמרה לי שאין מקום, ולא הסכימה לי לפתוח אוהל לידו. היא ייעצה לי ללכת לבקש מהחווה שבה עברתי, כדי לשאול אותם איפה אפשר להקים את האוהל. למזלי, הם הסכימו בשמחה לפתוח את האוהל קצת ליד החווה - מחוץ לה והרחק מפרות.

יום 4: Schweinfurter Hütte - Umhausen

יום של 19 ק"מ, 1200 מ' עלייה, 2100 מ' ירידה, ושני פסים. אחד הימים היפים ביותר בטיול!

יצאתי מהחווה יחסית מוקדם, עברתי בבקתה לשתות קפה והמשכתי הלאה. מה שמגניב בבקתה שממנה אפשר ללכת לכל כיוון כמעט, צפון, דרום, מזרח או מערב. כהרגלי בטיול הלכתי לכיוון מערב. המשכתי ישר מהבקתה וקצת אחריה (בפיצול השני), סטיתי ימינה, לתחילת עלייה של 900 מטר בערך. מדובר בעלייה יחסית ארוכה, אך אחת שקל לפרק למקטעים שונים: בהתחלה 1.5 ו130 מטר, עלייה ביער עד להגעה לבקתה נטושה ככל הנראה, 200 מטר של מגמת עלייה תוך כדי הליכה מישורית על החלק הההרי אך לא הסלעי, 400 מטר של עלייה מתונה יחסית בחלק הסלעי עד להגעה לאגם אלפיני מרהיב, ו150 מטר בערך של טיפוס תלול מאוד לפס. חשוב לציין שהאגם זו נקודת המים האחרונה עד להגעה קרובה לעמק, ולי ששתיתי די הרבה באותו יום כיוון שמדובר ביום לא פשוט, היה חשוב מאוד למלא שם. ייתכן שלמי ששותה פחות זה לא מאוד דרמטי, כי לא מדובר במספר רב של ק"מ עד לנקודת המים הבאה. כמו כן, חשוב לציין שהעלייה לפס הזה הייתה אחת היותר תלולות שאני זוכר, כדרכם של פסים גבוהים.
הפס עצמו Hochreichscharte, גם פס גבוה למדי, בגובה 2912 וגם ממנו יש עלייה לפסגה בגובה 3010 Hochreichkopf.
מהפס לכאורה מתחילה ירידה, אבל בפועל מתחיל חלק טכני קשה למדי - אחד החלקים הטכניים הקשים לי ביותר בטיול - בדמות מקטע שתחילתו בירידה, אך סופו בהליכה סלעית על צלע ההר, שכוללת לא מעט כבלים ויתדות. בכללי, זה היה חלק שלקח לי הרבה יותר משחשבתי, ושוב נזכרתי שתוואי הוא אחד הגורמים המשמעותיים בתכנון זמנים - מה שכן, זהו אחד המקטעים היפים ביותר בטיול. החלק הטכני הסתיים בירידה לתוך פס נוסף, שנמצא בדיוק במעבר, Niederreichscharte, ממנו יש דרך לחתוך לכיוון צפון, לכפר Kühtai, אך בזמן שאני הייתי שם הייתה חסומה בעקבות שיפוצים.
מהפס המשכתי בק"מ של הליכה\ירידה על צלע ההר, קצת רגועה יותר, עד שהגעתי לכתף\הר Lauser. משם השביל 02A ממשיך צפונה, אך אני החלטתי לחתוך לעמק כיוון שהיה יום שישי ורציתי לעצור באתר קמפינג, והיחיד שקיים הוא בכפר Umausen. כיוון שלא מדובר בשביל מוכר מדי, חשבתי שהוא לא יהיה מסומן היטב, אך הופתעתי לטובה, ויותר מכך הופתעתי לטובה מאחד הנופים היפים ביותר בטיול ובכלל, כאשר ההליכה הייחודית על הכתפיים השונות סיפקה מבט לעבר הרכסים מכל הכיוונים, ובפרט מכיוון צפון, וגם לעמק שנראה קטנטן מלמעלה.
מבנה ההר שמתנשא ממש ממול העמק, גורם לכך שהירידה לעמק תלולה וארוכה מאוד. הירידה הייתה לגמרי בשלבים, קודם כל עד ירידה של 650 בשטח ההררי עד הכפר (או מה שזה לא יהיה) Reichalm, ירידה של 520 מ' בשטח המיוער עד הכפר Farst שבו אפשר למלא מים, וירידה של 400 מ' בכביש עד להגעה לכביש הגישה ל-Umahusen. אחרי ההגעה לשביל הגישה, הלכתי עוד כ2 ק"מ עד שהגעתי לפתח העיירה Umausen, ומשם עוד ק"מ עד שהגעתי לאתר הקמפינג שממוקם בחלקו הדרומי של העיירה, וכך נפרדתי לשלום מהאלפים השטובאיים.

יום 5: שהייה ב-Umhausen

בשבת החלטתי להישאר בעיירה Umausen באתר הקמפינג.
אתר הקמפינג עצמו לא זול (כולל כל המיסים 28 יורו), וגם יחסית היה צפוף בתקופה שבה אני הייתי שם. שטחי הקמפינג קצת מבאסים, ואם רוצים משהו יותר טוב צריך לשלם אפילו יותר. מבחינת שירותים, יש שם חדר אורחים קטן וחנות קטנה לקנות בעיקר משקאות.
העיירה Umausen נחמדה בסך הכל, אין המון מה לראות אבל נחמד להסתובב. יש שני סופרים גדולים שבהם אפשר לקנות אוכל, וחנות ציוד ספורט-סקי-טיולים קטנה שבה אפשר להצטייד או לקנות גז במידת הצורך.

יום 6: Umhausen - Erlanger Hütte

יום קצר של 10 ק"מ ועלייה של 1600 מ' לבקתה.

אחרי מנוחת השבת, יצאתי ליום שהיה אמור להיות ארוך וקשה, מעל 2000 מ' עלייה. קודם כל היה עליי להתחבר לשביל שממנו סטיתי בעקבות הרצון להגיע לאתר הקמפינג, ולכן בחרתי בדרך שייתכן שהייתה יותר משעממת מהדרך המקורית שעולה לבקתה. יצאתי מהכפר, פניתי שמאלה וחציתי את הנהר הגדול שעובר לצדו של הכפר, כדי לנחות בשביל ג'יפים. עבורי עליות של שבילי ג'יפים היו קלות יחסית, כיוון שהצלחתי לתפוס בהן קצב. ולכן, את העלייה של ה-800 מ' וה-6.5 ק"מ בשביל המונוטוני עשיתי במהירות. שביל הג'יפים נגמר פחות או יותר כשהגעתי לחווה Vordere Leierstalalm. חלק מהאנשים לוקחים מונית עד קרוב לכאן וחוסכים למעשה חצי מהעלייה. למי שרוצה להמשיך ביום הזה ולא מעוניין לעשות כל כך הרבה עלייה ביום אחד (אם ממשיכים לפס), זאת בהחלט אופציה.
אחרי החווה הייתה עוד 750 מ' עלייה ו3 ק"מ הליכה, שהתחילה באופן מתון למדי, אך לקראת ה200-250 מ' האחרונים העלייה היתה תלולה וקשה הרבה יותר, כנראה בגלל העומס הכללי של העלייה.
באופן עקרוני - ובמיוחד אחרי שסיימתי את העלייה במהירות, בפחות מ4 שעות - התכנון שלי היה להמשיך הרבה אחרי הבקתה, לטפס לפס ולהגיע לכפר Jerzens (ירצנס), אבל למרות זאת, כשהגעתי לבקתה החלטתי שמתחשק לי להישאר בה ושיניתי את התוכניות. לא סתם מדובר בבקתה עם דירוג 4.9 בגוגל. הנוף בה מרהיב וכיוון שמדובר בבקתה קטנה עם הגעה לא פשוטה, האווירה בה חמימה ומשפחתית עם בעלי הבקתה הנהדרים שמנהלים אותה. בדיעבד, למחרת לקח לי 5 שעות להגיע לכפר הבא, וזה כשאני בלי עייפות מצטברת. כשהתחיל לרדת גשם זלעפות אחרי הצהרים ונשארתי בבקתה החמימה, לא הצטערתי בכלל...

יום 7: Erlanger Hütte - Prutz

יום ארוך של 33 ק"מ, 1100 מ' עלייה, 2800 מ' ירידה, עלייה לפסגה, ירידה לעמק והליכה ארוכה בין כפרים.

אחרי היום הקצר של אתמול, ידעתי ש"אשלם בריבית" ביום הזה באמצעות יום ארוך למדי. היום התחיל ב"השלמה" של יום האתמול, בדמות עלייה לפס. במפה השביל מסומן בשביל "מקווקו" שבדרך כלל זה מדד לתוואי מבולדר יותר, אך האמת היא שבעיקר ב-100 המטרים האחרונים מתוך ה-400 של הטיפוס יש שדה בולדרים, שדרש לעיתים טיפוס בידיים. פסגת ההר Wildgrat היא הנקודה הגבוהה ביותר במסלול, בגובה 2971, וכנראה בראות טובה היא מבטיחה המון. אני הגעתי ביום מעונן ולכן לא ראיתי המון.
מהפסגה התחילה ירידה קשה מאוד, בתוואי סלעי בהתחלה ולאחר מכן מבולדר מאוד. למעשה כל 500 המ' הראשונים של הירידה היו בשדה בולדרים אחד גדול, שנגמר קצת לפני אגם יפהפה (עצירה נהדרת לקפה!). ממנו התוואי הפך לנוח יותר - צמחייה אלפינית. במפה מסומנת בקתה קרובה לאגם, אך למעשה מדובר בבקתת חורף שלא פעילה בקיץ להבנתי. השביל בשלב זה עובר למגמת ירידה מתונה יותר, תוך כדי שהוא "מקיף" את העמק, אמנם במגמת ירידה. אחרי פיצול ימינה שלא הלכתי בו, המשכתי בחלק ש"עוקף" את הצוק התלול ומטפס עליו מימין. לי אישית היה מדובר בעלייה לא פשוטה על אף שהיא הייתה קצרה - כ-100 מ', בעיקר בגלל שלא ציפיתי לה. זה מה שהופך את המקטע הזה לקשה באופן יחסי.
מסוף העלייה ירדתי בשביל נוח למדי כ-200 מ', עד שהגעתי לשבילי הג'יפים של אתר הסקי ולרכבל. למי שמעוניין אפשר בהחלט לקצר 500 מ' ירידה באמצעותו. כאן התחילה ירידה ארוכה ארוכה, חלקה בשבילי ג'יפים וחלקה בדרכים שחוצות שבילי ג'יפים. באמצע הירידה - בערך אחרי 500 מ', הגעתי לקצה הרכבל השני, ולמרכז מסחרי\כפר נופש קטן. כאן כבר עברתי לשביל סלול כשמדי פעם חציתי אותו, כשלפעמים היה קשה לעקוב אחרי הסימון. אחרי 400 מ' ו2 ק"מ אחרונים הגעתי לכפר Jersens, וסיימתי את חציית האלפים האוטצלים. אחרי מנוחה קצרה בכפר יצאתי לשלב הבא ביום הזה. חציית "הרכס" הבא באמצעות כבישים. הסיבה המרכזית לכך שהיום הזה עמוס בכבישים (היום היחיד במסלול) היא שהשביל היחיד החוצה את הרכס דרומי מאוד. במחשבה הראשונית שלי, כשישבתי בבית בספה, חשבתי שאחתוך דרך ההר הצפוני יותר לכביש, אך בפועל כשהגעתי לשטח ראיתי שהוא לא מעניין ושאני מעדיף לבחור לטייל יותר במקטעים אחרים.
יצאתי מהכפר כשאני ממשיך במורד שלו, סוטה מהכביש הראשי בדרך חלופית. שם - אחרי כק"מ בערך - הגעתי לאתר קמפינג שבו תכננתי לישון בהתחלה. למעשה אתר הקמפינג מרוחק ממש מהכביש - נמצא מתחתיו, ונראה עמוס ברכבים. בלי להיכנס אליו לא נראה כמו אתר הקמפינג האידיאלי.
מאתר הקמפינג המשכתי בשביל ג'יפים ארוך בעלייה ביער למשך 3.5 ק"מ, כדי להגיע לכביש שממשיך מערבה. בשלב זה התחיל המקטע הכי פחות כיף ביום ואולי בטיול - הליכה ארוכה בכביש. בדרך כלל אין לי בעיה עם הליכה בכבישים, אבל בחלק מהמקטע הזה, שכלל 4 ק"מ, ההליכה הייתה בכביש אמיתי שעברו בו לא מעט רכבים, והיה מקטע קטן בלי שוליים שהיה מפחיד\מציק למדי. בסופו של דבר אני חושב שהמקטע המעצבן היה בערך 2 ק"מ, כי גם ההתחלה וגם הסוף (ב-Piller, שם גם היו שירותיים ציבוריים נחמדים לעצירה), היו בסדר גמור. בסוף המקטע של הכביש הגעתי לאגם נהדר ונעים לעצירה ביום החם. קצת אחרי האגם התחיל מקטע של 2 ק"מ של דרך יער חביבה (למשפחות) שבסיומו הגעתי לכביש נוסף, שהרגיש משום מה נטוש יותר. עקרונית השביל הרשמי ממשיך מכאן דרומה עליו, אך כיוון שלא היו לי כוחות יותר לכבישים, וכיוון שהחלטתי שאני רוצה לישון באתר הקמפינג ב-Prutz, שנמצא מערבית יותר לעיירה ודורש עוד ק"מ של הליכה, החלטתי לסמוך על ה-Maps me ולהכריח את Mapy.cz לקחת אותי באמצעות דרך קצרה יותר. הדרך הקצרה בשני ק"מ בערך חצתה מערבה באמצעות שביל ג'יפים של 2.5 ק"מ שהוביל לפאתי העיירה Fließ. משם ירדתי לתוך העיירה אך עקפתי אותה, ומיד יצאתי בכביש הראשי. ההליכה הזאת על הכביש הייתה קצרה ומיד אחריה חתכתי בדרך יער לכיוון הכביש הראשי והנהר הענק Inn (שמגיע לאינסברוק!) שהיה נראה מלוכלך. בסיומה של הדרך הזו, הגעתי לכביש שהיה כביש ראשי אמיתי (רק לחצות אותו) וחשבתי לעצמי שאולי הייתה סיבה ש-Mapy לא הציע את זה בהתחלה... היה בהחלט מפחיד לחצות אך איכשהו רצתי כשלא היו רכבים, ומיד הגעתי לשביל אופניים. בערך ק"מ אחרי שעליתי עליו, חציתי את הנהר בגשר ענק, והמשכתי ב3 ק"מ אחרונים של שילוב כבישים צדדיים ושבילי ג'יפים, עד שהגעתי לאתר הקמפינג, שנמצא צמוד לכביש וכאמור מצידו השני של הנהר ביחס ל-Prutz, וסיימתי יום ארוך מאוד של הליכה.
אתר הקמפינג היה יחסית מלא, לא לגמרי הבנתי אם באנשים או ברכבים שחונים שם פשוט. מדובר באתר קמפינג נחמד למדי, עם חדר אורחים גדול והרבה facilities. החיסרון היחיד שלו הוא שכל השירותים נמצאים במקום אחד, ואם נמצאים רחוק ממנו, צריך ללכת לא מעט.

יום 8: Prutz - Ascher Hütte

יום קשה של 24 ק"מ, 1950 מ' עלייה, 600 מ' ירידה, הליכה בכפרים וטיפוס ארוך לפס. (בפועל אני עשיתי 25 ק"מ, 2100 מ' עלייה ו-700 ירידה).

אחרי הירידה מההר אתמול, תכננתי לעלות חזרה לרכס. מדובר בעוד מקטע יחסית קצר, כיוון שבאזור זה הרכס לא מאוד גדול ולא לוקח הרבה זמן לחצות אותו ממזרח למערב. דבר זה הקשה על חלוקת הימים ומציאת מקום לינה, ולכן נאלצתי לעשות עוד יום קשה וארוך באופן יחסי.
יצאתי מאתר הקמפינג די מאוחר (אחרי שקיבלתי פנס בעין ממקלות האוהל ועצרתי למנוחה) והמשכתי לתוך העיירה Prutz, משם התחברתי חזרה לשביל. לאחר מכן, המשכתי במקטע בנוסף של הליכה בין כפרים, של בערך 2.5 ק"מ, עד שהגעתי לעיירה הבאה Ried im Oberinntal. יצאתי גם מהעיירה הזאת, חציתי את הנהר שוב, והלכתי בשביל ג'יפים נינוח במשך 2 ק"מ.
בסוף השביל ג'יפים התחלתי בעלייה לכיוון העיירה הבאה. תחילת העלייה הייתה בשביל הררי ביער, בערך 200 מ' עלייה. בסופה הגעתי לכפר שקט ונינוח והמשכתי בעליה של 300 מ' נוספים עד שנכנסתי לעיירת הסקי הפופולרית והמתוירת מאוד Serfaus, שם התחברתי לראשונה לשביל 02 המקורי שילווה אותי במשך כמה ימים. המשכתי בה על הכביש הראשי אחרי עצירה קצרה. מכאן אפשר לחתוך חלק מהעלייה באמצעות רכבל, ולמעשה הרבה מהיום הזה אפשר לחתוך באמצעות תחבצ מאוד נוח אם רוצים. יצאתי מהעיירה והמשכתי בעלייה הארוכה של היום הזה. שוב חוזר הניגון.. שביל ג'יפים מיוער. הייתי מתורגל כבר ברעיון ולמרות שמדובר בכמעט 600 מ' עלייה גמעתי אותה די במהירות. יש לציין שהאיזור הזה היה מהמטויילים ביותר שראיתי בטיול, איזור של המון טיולי משפחות ובכללי פופולרי מאוד. בסוף החלק הזה של העלייה הגעתי לאיזור המטוייל ביותר שנתקלתי בו בטיול, האזור שבו נגמר הרכבל שבנוי בצורה מלאכותית סביב אתר הסקי וכל המתקנים בו. עצרתי למנוחה ב"בקתה" - Kolner Haus - שגם הייתה ממש עמוסה.
בערך מאתיים מטר אחרי הבקתה, השביל פונה שמאלה, ומתנתק משביל הג'יפים. גם הדרך הזאת, דרך אגב, פופולרית מאוד, כחלק מה-Murmeltiersteig - שביל המרמיטות, והעובדה שהרבה אנשים מטפסים ברכבל, ממשיכים בהליכה לכיוון הפס ויורדים. אחרי בערך 2 ק"מ ו-350 מ' של עלייה, הגעתי לפיצול (אחרי הפיצול לרכבל). בטעות פניתי ימינה - ייתכן ויש בעיה בשלט - ורק באמצע העלייה גיליתי את הטעות. הטעות האריכה לי בערך בק"מ ו-150 מ' של טיפוס, אבל למזלי זה רק היה סיבוב קטן לאיזור אלפיני מעניין שגרם לי לרצות לחזור לאיזור זה שוב. ירדתי משני האגמים האלפינים, וחזרתי לשביל המרמיטות, כדי לעזוב אותו מיד. אחרי כל העליות הארוכות נשארו לי עוד 300 מ' של עלייה. העלייה התחילה רגועה אך מהר מאוד הפכה למבולדרת, אך לבסוף למרות העלייה התלולה העפלתי לפס המיוחל, Furglerjoch, בגובה 2748 מ'.
הירידה מהפס התחילה סלעית, אך אחרי כמה דקות התחלפה בתוואי נוח יותר, אם כי באופן מפתיע אחרי בערך 200 מ' של עלייה היה עליונת קטנה שכללה הליכה על צלע ההר בתוספת כבלים ויתדות. קצת לאחר מכן הגעתי לסוג של פס, ולרכבל חורף שהיה לא פעיל (לא נעים לראות גן סגור..). משם כבר ראיתי את הבקתה וצללתי לעברה ב300 מ' אחרונים של ירידה.
במהלך הירידה, נתקלתי במספר איזורים אפשריים לפתוח אוהל, בשונה ממקומות אחרים במסלול, כאן זה לגמרי אפשרי. אפשר לומר שזה אפילו מומלץ, כי הבקתה שהגעתי אליה הייתה אחת מהפחות מוצלחות שהייתי בהן במסלול - התחושה בה הייתה לא אותנטית בכלל, ולא הייתה אווירת בקתה. החלטתי לישון בבקתה כיוון שהייתי עייף ומותש מכל היום הזה, אך ביום הזה אין טעם להמשיך לבקתה לדעתי, וכדאי לפתוח אוהל קצת קודם לכן. מה שכן, בקתת Ascher Hütte איננה פופולרית בכלל, וכשאני הגעתי אליה הייתי כמעט הבנאדם היחיד בבקתה... חשוב לציין שבבקתה הזאת אין גם קליטה.

יום 9: Ascher Hütte - Sinsen

יום סטנדרטי של 21 ק"מ, 300 מ' עלייה, 1300 ירידה מהרכס והליכה ארוכה בין כפרים.

התחלתי את הבוקר מוקדם, כיוון שהמחשבה הראשונית הייתה לרדת מהעמק ולעלות חזרה להרים (אבל בהמשך כמובן שהתוכניות שוב השתנו). היום התחיל בהמשך ישיר של אתמול - המשך הירידה. המקטע הפעם היה בשביל הררי, שהתחיל קצת אחרי החלק התחתון של מתקן הסקי מאתמול. השביל היה יחסית טכני עם המון אבנים והרגיש קצת יותר קשה מהרגיל. בערך אחרי 300 מ' ירידה הגעתי לשביל ג'יפים ואז כבר הירידה הייתה קלה הרבה יותר. אחרי בערך ק"מ וחצי הגעתי לאתר סקי נטוש נוסף וחזרתי לקליטה סלולרית. כאן היה כבר רכבל פעיל שהגיע עד לעמק ומאפשר לחסוך בערך 800 ירידה. לא לקחתי אותו והמשכתי בשביל הג'יפים הסטנדרטי, תוך כדי שאני יורד 750 מ' בבערך 6 ק"מ.
נחתתי בחלק העליון של See, כשאני נפרד מהאלפים הסמנואנים, (קוראים את השם של הכפר "זה", ומשמעותו היא אגם בגרמנית), וכיוון שלא היה שום דבר מעניין המשכתי לחלקו התחתון. שם מצאתי בית קפה-מאפייה נחמד, ותכננתי את המשך המסלול. ניסיתי לסגור בקתות להמשך המסלול, אך התברר שהבקתה שבה תכננתי לישון בלילה - Niederelbehütte - מלאה והם לא מסכימים לפתוח אוהל. החלטתי לא לעלות להר ולפתוח אוהל בשום מקום ולכן זה דרש ממני שינוי תכניות, ומצאתי בבוקינג חדר ב40 יורו בכפר קצת אחרי Kappl. אחרי התכנון עשיתי קניות בסופר הגדול Mperis שנמצא בחלק הצפוני של הכפר. לאחר העצירה הארוכה מאוד בכפר - לראשונה מיום שישי ובפעם האחרונה לפני המקטע הבא - התחלתי בהליכה האחרונה של היום, 11 ק"מ הליכה לעבר הכפר הבא. בהתחלה הייתה עלייה קטנה לשביל מעל הכפר, אך אחריו הדרך הייתה נינוחה למדי, דרך מיוערת שהתחלפה מדי פעם בדרכי כפרים חביבות. הדרך הזאת בנויה ברציפות של המון המון כפרים קטנים, כשבערך אחרי 9 ק"מ הגעתי ל-Kappl. רק עברתי בכפר בלי לעשות בו כלום, אבל הוא מרגיש קטן יותר מ-See ולא מעניין מדי. המשכתי לעבר הכפר שבו מצאתי חדר פנוי, ועברתי על פני העלייה שאעשה למחרת - למזלי מצאתי מקום כק"מ מהעלייה ככה שזה יצא לי מצוין. הגעתי לכפר Sinsen בשעה די מוקדמת, שם התארחתי בסוג של גסטהאוס Haus helga שבו היה לי רק חדר בלי מטבח. לא מדובר בכפר שיש מה לעשות בו, אך מדובר במקום פסטורלי, שקט ונעים מאוד.

יום 10: Sinsen - Darmstädter Hütte

יום של עלייה חזרה להרים, 17 ק"מ, 2000 מ' עלייה, 900 מ' ירידה ושני פסים.

בעקבות רצף הימים שהלכתי על הכביש, החלטתי להמשיך עם 02 שעולה חזרה להרים, ולא להמשיך עם 02A שממשיך לכיוון Ischgel, כיוון שרציתי רצף ארוך יותר של ימים בהרים - שבסופו של דבר היה ארבעה ימים רצופים, כולל שבת, באלפים הורוואלים היפים.
פתחתי את הבוקר בחזרה לנקודה שבה עברתי אתמול - הפיצול שמוביל לעלייה להרים. העלייה התחילה כרגיל בשביל ג'יפים ארוך, כשבערך אחרי 600 מ' ו3.5 ק"מ הגעתי לחווה נחמדה. בערך ממנה התחיל חלק של העליה שעבר בין שביל ג'יפים ובין שביל הררי, ואחרי 400 מ' נוספים השלמתי עלייה של 1000 מ' בערך והגעתי לבקתת Niederelbehütte. הגעתי בשעה מוקדמת מדי (פותחים את בית הקפה רק ב11) ולכן לא היה לי את האפשרות להתרשם מאנשי הבקתה, אך הרושם מההודעות והשיח בווצאפ היה די שלילי ושמחתי שלא ישנתי שם בסופו של דבר.
כשהגעתי לבקתה היו לי שתי אפשרויות להגעה לבקתה הבאה. דרך קלה יותר של 8.5 ק"מ שכוללת עלייה פשוטה לפס ואחריה הליכה בשביל אופניים, או דרך קשוחה של 10 ק"מ ו900 מ' מצטבר, שני פסים ואזור מבולדר. מתוך עניין ולפי מצב העייפות שלי החלטתי ללכת בדרך הקשה, ולא הצטערתי. בסופו של דבר מדובר באחת הדרכים היפות, המעניינות וההרריות שראיתי בטיול.
העלייה לפס התחילה רגועה יחסית, אך מהר מאוד הפכה לתלולה יותר, אך לא זכור לי שהתוואי היה קשה במיוחד, סלעי מאוד אך לא מבולדר. קצה העלייה היה מעט קשוח יותר, ואחריה הגעתי לפס - סוג של פס - הראשון, בגובה 2800, אחרי תוספת של 500 מ' עלייה. בפס יש בקתת הרים בלתי מאויישת בשם Kieler Wetterhütte, נראה לי היחידה שראיתי בטיול, שנמצאת במיקום פנטנסטי. בבקתה יש כמה דרגשים, מזרונים בסיסיים ואוכל, ולפי מה שכתוב שם צריך להשאיר טיפ קטן בסיום.
מהפס התחילה ירידה ראשונה ליום הזה, כ-300 מטר, ירידה טכנית שבסיומה הלכתי בדרך מישורית מבולדרת, וחציתי משטח שלג קפוא ראשון לטיול. מכאן היה למעשה שדה בולדרים עצום שהמשיך גם לעלייה לפס הבא. לא תמיד היה קל לנווט אך בהשוואה לשדות בולדרים אחרים הסימונים היו בסדר גמור. העלייה השנייה היתה קצת קשה יותר, עם מספר כבלים ומקטעים שדרשו טיפוס בידיים, אך בסך הכל היא לא ארוכה, כ-300 מ'. הפס Schneidjöchli הוא וואו אחד גדול, עם קרחון עצום - הגדול ביותר שראיתי בטיול - שניצב מנגד. זהו בהחלט אחד הפסים המתגמלים ביותר שנתקלתי בהם בטיול.
כאן כבר עמדתי בפני השלב האחרון של היום, ירידה מהפס לכיוון הבקתה. הירידה התחילה תלולה מאוד, בהמשכו הרציף של השדה בולדרים שבו הלכתי מאמצעו של היום. בנקודה זו טעיתי באופן יחסית משמעותי, כשעקבתי אחרי סימונים ישנים (שימו לב כאן!), ולא ראיתי שיש פנייה שמאלה שמטרתה הייתה לעקוף את החלק התלול מאוד. כשהבחנתי בזה כבר לא היה לי כוח לחזור אחורה, והחלטתי להמשיך בירידה התלולה, כיוון שהיה שביל ישן שהיה אפשר ללכת עליו. בהתחלה חשבתי פשוט לחתוך ישר לבקתה, אך זה היה רחוק מדי והחלטתי לחזור לשביל המקורי שהגיע קרוב יחסית לקצה הירידה. בסך הכל הטעות לא הייתה נוראית אבל זו כן הייתה דרדרת משמעותית ומעט מסוכנת. כשהשלמתי בערך 500 מ' של ירידה, נותרו לי עוד בערך 1.5 ק"מ של הליכה רגועה, עד שהגעתי לבקתת Darmstädter Hütte.
מדובר באחת הבקתות המדהימות שהייתי בהם, והראייה הראשונה לכך - הכותרת באתר "גם אם אין מקום, לא נשאיר אף אחד בחוץ". ואכן, כשהגעתי התברר שהבקתה מלאה עד אפס מקום, למרות שניסיתי להזמין מקום לפני והבעלים לא ענה ("אבל זה לא כזה משנה, גם ככה אין מקום כבר כמה ימים"). למרות שהבקתה ממש עמוסה הבעלים היו ממש נחמדים, ובסופו של דבר מצאו לי גם מקום לישון. 5\5.

יום 11: Darmstädter Hütte - Heilbronner Hütte

יום יפהפה של 18 ק"מ, 1600 מ' עלייה, 1700 מ' ירידה והליכה על שני פסים.

יצאתי ליום הזה מוקדם בידיעה שיום שישי וארצה להגיע מוקדם לפני שבת. עקרונית לבקתה הבאה יש מספר דרכים להגיע, אפשר לטפס לפס קרוב לפס שבו הייתי אתמול, ולחתוך משם דרומה, או להמשיך מזרחה, ושם לבחור בדרך קלה או קשה יותר. החלטתי לגוון (ונראה לי שזה גם מה שרוב האנשים עושים), וללכת לכיוון מזרח. העלייה התחילה מתונה יחסית, אך לקראת הסוף הייתה יותר קשה ועם שדה בולדרים ארוך ולא פשוט, כפי שיש ברוב האזור הזה, אך אחרי 350 מ' העפלתי לפס, Kuchenjöchli בגובה 2730 מטר. היופי בפס הזה, בשונה מפסים אחרים לדעתי, הוא שרואים את המשך ההרים. ברוב הפסים היה מצד אחד כלשהו עמק ולפעמים משני הצדדים, וכאן יש תחושה שממש נמצאים בלב ההרים, בגלל העומק היחסי של קבוצת ההרים הזאת. מהפס הזה התחילה ירידה ארוכה ארוכה, לעמק שיש באמצע ההרים (לא עמק מיושב, אך עדיין ירידה משמעותית מאוד), של 1000 מ'. ירידה שלוקחת לא מעט זמן, טכנית לעיתים ודורשת הרבה סבלנות - שלא היה לי כל כך כיוון שלא הערכתי אותה נכון (אבל באמצע הירידה מצאתי קליטה:) . עם סוף הירידה התחיל שביל ג'יפים של 2 ק"מ בערך במגמת עלייה - עולים בערך 200 מ' - וכיוון שרציתי כבר להגיע לעלייה הבאה, הלכתי אותם די מהר.
עם סוף המקטע הזה התחילה העלייה לפס השני. עלייה קצת יותר ארוכה מהפס הראשון, כשהמקטע הראשון הוא של 600 מ'. העלייה הזאת הייתה בסדר גמור, כיוון שהיא הייתה במגמת סללומים ולא תלולה מדי. מסוג העליות שלוקח זמן לעשות אך היא בקצב קבוע ונוח. בסוף החלק הראשון של העלייה הגעתי למעין פס שבו חשבתי שהגעתי לקצה העלייה, אך האמת שזה כתף ללא שם, ואמנם לא נשאר עוד הרבה לטפס, אך יש עוד קצת זמן עד הפס. מהכתף הזה התחילה ירידה ואחריה מגמת עלייה. כבר אמרנו שזה איזור מבולדר? אז כאן חציתי עוד שדה בולדרים גדול, בתוספת מקטע שלג נוסף, עד שעברתי את השלב האחרון של העלייה, 150 מטר לפס Wannenjöchli בגובה 2633.
הפס ממש "פסי" ובעיניי מסמל את המעבר לחלק הנמוך יותר של הרי הווורואל. אחריו מתחיל מקטע אלפיני יפהפה, עם אגם תכול מרהיב, אך מעבר לכך, החלק הירוק של האזור הבא וקו ההרים כולו נפרש לעינינו. כמו שאפשר לדמיין, התחילה ירידה - אך לא מאוד ארוכה - של 500 מ'. עשיתי אותה מאוד מהר כי מיהרתי לשבת (בעלי הבקתה הבאה לא נתנו אישור סופי לכך במייל), אז לא יודע להעריך זמנים של המקטע הזה, אך מדובר ב3.5 ק"מ לא מאוד קשים.
אחרי שהגעתי לנחל בסוף הירידה, הלכתי לידו, חציתי גשר והתחלתי בעלייה נוספת, מעט מייאשת של 200 מ', ו2 ק"מ - על שביל אופניים. הלכתי אותה יחסית במהירות, והגעתי לאגם ענק ולנקודת הפיצול מערבה, שבה אלך ביום ההליכה הבא. משם כבר הדרך הייתה קלה ותוך בערך רבע שעה הגעתי לבקתה הבאה, בקתת Heilbronner Hütte.
למעשה את החלק האחרון של היום הלכתי ממש מהר מהחשש שלא יהיה לי מקום בבקתה בשבת. למזלי התברר ששמרו לי מקום. למרות שמדובר בבקתה ממש פופולרית, היה מקום ובסופו של דבר גם אם לא הייתי מזמין היה בסדר.

יום 12: שהייה ב-Heilbronner Hütte

ההחלטה להישאר בבקתת Heilbronner Hütte בשבת הייתה מעולה. קודם כל, מדובר בבקתה בשטח יחסית רחב, כלומר לא בקתה צפופה שבה "תקועים" במהלך השבת. בנוסף, למרות שמדובר בבקתה פופולרית, אנשי הצוות היו ממש נחמדים והתייחסו לכל אחד באופן אישי. לי היה מזל (לדעתי) וישנתי בבקתת החורף - בקתה נפרדת, כנראה ישנה - לבד. בבקתת החורף היה לי מטבח וחדר אורחים, ומקום להיות בנחת. בבקתה הראשית יש מקלחות ללא הגבלת חימום, דבר די נדיר בבקתות. באופן כללי אין קליטת אינטרנט בבקתה, או לי לפחות לא הייתה. יש נקודה מסוימת מאחורי הבקתה בצד ימין שבה הרבה אנשים נעמדו כדי לתפוס אינטרנט, אך ביקשתי מאנשי הצוות הנפאלים הנחמדיים והם פתחו לי הוטספוט. הנוף של הבקתה מרהיב, ואפשר לרדת לטיול קצר באגם או בנחלים הקטנים שמסביב.

יום 13: Heilbronner Hütte - Wormser Hütte

יום של 21 ק"מ, 1100 מ' עלייה ו1100 מ' ירידה.

היום הזה נחשב יום יפה מאוד בעיניי המטיילים. הרבה אנשים שראיתי בבקתה אמרו לי ששמעו על ה"Wormser weg" ושהתוואי ייחודי מאוד. בפועל, כנראה בגלל מזג האוויר, אני לא מאוד התרגשתי ממנו.
השביל התחיל בהליכה חזרה לנקודת הפיצול שבה הפסקתי ביום ההליכה הקודם, קצת פחות מק"מ מהבקתה פניתי שמאלה. כאמור, הרכס התנמך משמעותית מהימים הקודמים, וההתחלה לוותה בירידה קצרה של 200 מטר, כשאחריה הייתה הליכה ארוכה של 5 ק"מ על קו הרכס, עד הגעה לסוג של "פס". אני לא ראיתי יותר מדי כי התחיל גשם והייתה עננות וערפל משמעותיים, אך קצת לפני הפס היה פיצול שכלל ירידה לעמק (כמו כל היום הזה שהולך לצד העמק), וממנו היה אפשר לראות את העמק היפה. משם הייתה הליכה של 5 ק"מ נוספים באופי דומה, עם מספר קטעי בולדרים לא מאוד משמעותיים וטיפוס מצטבר של 300 מ', עד שהגעתי לפס טיפ טיפה יותר משמעותי בשם Rossberjöchli. מהפס הזה התחילה ירידה יחסית רצינית - 400 מ' עד אתר סקי יחסית גדול שנמצא ממש מעל העמק. תוך כדי הירידה התחיל לרדת גשם רציני, וכך הגעתי לבקתה שנמצאת באתר הסקי הזה כדי להתייבש לכמה דקות. הבקתה נקראת Grasjochhütte, אך אין לי המון מידע עליה מלבד זה שהיא נראית פופולרית כזאת, לא בקתת הרים קלאסית, ושהיה שם וויפי, קליטה ראשונה נורמלית אחרי כמה ימים. אחרי מנוחה קצרה, וכדי שלא יתפוס אותי הגשם החזק הצפוי, מיהרתי לצאת לחלק האחרון של היום, עלייה לפס. תחילת העלייה, כ-350 מ', הייתה בתוך אתר סקי - בשבילים הרריים בתוכו. סוף העלייה, כ70 מ' נוספים, היו במקטע סלעי מגניב. הנוף מהפס בגדול מגניב כי הבדלי הגובה מאוד משמעותיים לכיוון העמק הקרוב, וגם אין הרבה הרים גבוהים בטווח הקרוב אז ניתן לראות למרחוק. לצערי היום הזה לא הצטיין בראות טובה ולכן פחות נהניתי מהנוף. התחיל לרדת גשם נוסף ואני מיהרתי ל-500 מ' אחרונים של הליכה סלעית מגניבה למדי, עד שהגעתי לבקתת Wormser Hütte, מוקדם מאוד בעקבות הליכה מהירה בשל מזג האוויר.
הבקתה הייתה ריקה כמעט לחלוטין וכלל לא הייתה בעיה של מקום (לדעתי במהלך העונה היא כן די עמוסה), והיא ממש נעימה ונחמדה. הזמנתי חדר לבד שהיה מאוד נוח, האנשים היו אדיבים, התחושה הייתה רגועה ואחרי כמה ימים בלי קליטה הייתה קליטה מצוינת שאפשרה לתכנן את הימים הבאים.

יום 14: Wormser Hütte - Lindauer Hütte

יום של 20 ק"מ, 1000 מ' עלייה, 1600 מ' ירידה, ירידה לעמק וחזרה לרכס ממול.

העובדה שהבקתה ניצבת ממש על קצה הרכס, נוסף לעובדה שמדובר ברכס שבו הפרשי הגובה די דרמטיים, גרמו לכך שהיום נפתח בירידה ארוכה ארוכה.
כדרכן של ירידות ארוכות, גם הירידה הזאת התחלקה למספר חלקים, וגם כאן כמו ביום האתמול הלכתי יחסית מהר בעקבות מזג האוויר. יצאתי לחלק הראשון, שכלל ירידה הררית אך לא מבולדרת עד לאתר הסקי, בערך 400 מ' ירידה שלקחו לי משהו כמו חצי שעה. אחרי עצירה קצרצרה למחסה מתחת לאחד המבנים (כאן אפשר לקחת רכבל שמקצר את הירידה עד לעיירה Schruns), המשכתי בדרכי, בחלק המיוער. השילוב של היער והגשם בחלק זה היה יפהפיה, ובכללי מדובר באחד החלקים המיוערים הנהדרים ביותר בטיול. זהו חלק מיוער ארוך כיוון שהירידה מתבצעת בגבהים יותר נמוכים ממה שהתרגלתי עד כה בטיול, וגם קצת מבלבל: חלק מהסימונים לא ברורים ויש גם מספר רב של סימונים - יש כמה כפרים קטנטנים שביניהם עוברים שבילים, אבל זה לא כל כך משנה כיוון שבסופו של דבר רוב השבילים מתחברים אחד לשני.
אחרי 500 מ' של ירידה בערך השבילים המיוערים התחברו לאחד משבילי הכפרים שם, שבילי ג'יפים וכבישים. למרות שמדובר בשבילי ג'יפים, גם כאן זה עלול להיות מבלבל כי יש מספר שבילים, לכן כדאי לשים לב לסימונים תוך כדי בחירת השבילים. כך או כך, החלק האחרון של הירידה די ארוך, 4.5 ק"מ ו-700 מ' ירידה, עד שלבסוף השלמתי ירידה ארוכה מאוד, של 10 ק"מ ו-1600 מ' ירידה, התחברתי לכביש שיורד עד להגעה לעיירה Schruns, ונפרדתי לשלום סופית מהאלפים הוורואלים.
Schruns היא אחת העיירות היותר גדולות שנתקלתי בהן בטיול, לא מדובר בסתם כפר קטנצ'יק כמו שהיו עד כה בטיול - יש בה המון בתי קפה, חנויות, וגם תחנת רכבת. היא ניצבת בעמק ולמעשה מרגישה עיירה די רגילה - לא רק מרכז תיירות. עצרתי בה לא מעט זמן לצורך קניות והתארגנות למקטע האחרון של הטיול, מתוך ידיעה שהמשך היום לא צפוי להיות ארוך מדי.
אחרי העצירה המשכתי ממרכז העיירה לעיירה הבאה, Tschaaguns, תוך כדי שאני עובר על פני תחנת הרכבת וחוצה גשר מעל נהר לא מאוד גדול. לא התעכבתי בעיירה הבאה והתחלתי בהליכה על הכביש - פחות נוראית מההליכות הקודמות. למעשה ההליכה הזאת כבר סימנה את תחילת העלייה וחזרה להרים, כשעליתי 130 מ' לגובה. אחרי בערך ק"מ הגעתי לפיצול שמאלה ועזבתי את הכפר, לקראת המשך העלייה להרים. תחילת העלייה הייתה במקטע מיוער נחמד, שעבר קרוב לנחל, והרגיש כמו מקטע משביל משפחות מסודר, במיוחד לאור הגדרות הקרובות לנחל. אחרי בערך 200 מ' עלייה התחברתי לכביש צדדי שעבר בין הכפרים באזור, ו-140 מ' לאחר מכן הגעתי לאיזה גסטהאוס נטוש בשום מקום (אולי פעיל בתקופות סקי, לא יודע). ממנו יצאתי לשביל ג'יפים ארוך שעבר באזור עם המון פרות. שביל הג'יפים בחלקו לא מסומן היטב, והשלטים שמובילים לבקתה לא בהכרח מסתנכרנים עם השביל שמסומן במפה. בדיעבד אני לא יודע כמה עקרוני ללכת על השביל - שכביכול חותך את שבילי הג'יפים המסתובבים - כיוון שהשביל ג'יפים לא מאריך מאוד גם ככה. לבסוף אחרי 550 מ' של עלייה הגעתי לבסוף לבקתת Lindauer Hütte, והתחברתי חזרה לשביל 02, אחרי שנפרדתי ממנו לפני מספר ימים.
זאת אחת הבקתות שהכי לא התחברתי אליהן בטיול. בקתה ממש המונית, פופולרית וממש לא אווירת הבקתות הקלאסית (כשאני הייתי שם היו שם המון בני נוער אוסטרים שלא הסתדרו לי עם האווירה שאני רגיל אליה). אין שם קליטה והנוף לא מרגש מדי. בקיצור, אם הייתה לי ברירה ולא היה יורד גשם, כנראה הייתי פותח אוהל במקום קרוב ולא נשאר לישון שם.

יום 15: Lindauer Hütte - Mannheimer Hütte

יום של 16 ק"מ, 1800 מ' עלייה, 800 מ' ירידה, טיפוס לפסגת הר והליכה על קרחון.

היום הזה היה אמור להיות באופן עקרוני היום האחרון המשמעותי של הטיול. בפועל, בעקבות שינוי תוכניות, היום הזה היה יותר קצר משחשבתי ולכן יום המחרת היה כן ארוך ומשמעותי יותר.
תחילת היום הייתה מעט מבאסת בעקבות מזג האוויר שהמשיך להיות ערפילי. מהתוואי שהיה נראה מבעד לערפילים זה נראה יום יפהפה.
התחלתי את היום בהליכה על שביל ג'יפים ביציאה מהבקתה, תוך כדי שאני חולף על פני אוסף בקתות רועים - שעליהם שלט שאסור לפתוח אוהל, כנראה כבר היו מקרים שם בעבר... בערך אחרי ק"מ השביל התחלף בשביל הררי, והתחלתי בטיפוס לפס הראשון ביום הזה, 500 מ' עד לפס ששמו Öfapass בגובה 2291 (אל דאגה, בהמשך היום יהיו גבהים משמעותיים יותר). משם התחיל מקטע קצר של עלייה וירידה עד לפס, כששמאל מתנשאים הרכסים הנהדרים של רכס ה-Rätikon, וכך אחרי 170 מ' של עלייה, הגעתי לפס השני ביום, Verjoch, בגובה 2330 מ'. שני הפסים לא מאוד דרמטיים ולי הם בעיקר היו יפים בעקבות הערפל שהתפזר מכיוון אחד. אחרי המקטע החביב בין הרכסים, התחלתי בירידה קצרה, כ-300 מ', לכיוון אגם פופולרי מאוד באזור, Lünersee. הירידה הייתה לא קשה מדי, אך בעקבות מזג האוויר נעצרתי לזמן קצר בחווה נחמדה שהייתה קרוב לאגם, בשם Lünersee Alpe. במפה היא מסומנת כמו בקתה, אך למעשה יש שם רק מקום קטן לשתות בירה או לאכול דברים כפריים. כך או כך האנשים במקום אדיבים וזו נקודת עצירה מצוינת. אחרי העצירה בחווה, המשכתי סביב האגם בערך כק"מ וחצי, תוך כדי שאני פוגש אנשים רבים לאורכו - בבקתה שבקצה הצפוני של האגם יש רכבל לעמק שדרכו אנשים רבים מגיעים. האגם עצמו יפה, אבל מהזווית שאני הייתי בה לא נפלתי לחלוטין מהכיסא.
מהאגם התחלתי בחלק הקשה של היום, עלייה ארוכה לפסגת Schesaplana. למעשה, אני הסתכלתי עליה כמורכבת משתי עליות שונות, כשהעלייה הראשונה היא עלייה לבקתת Totalp Hütte בגובה 2367, של 400 מ' עלייה. גמעתי את העלייה במקצב קבוע, והגעתי לבקתה - שוב רטוב כמובן. לא מאוד אהבתי את הבקתה, עוד בקתה פופולרית ולא אותנטית, שבה יש צוות צעיר וכזה שלא מאוד מבין בהרים - לשם העניין, הם לא היו מודעים לכל עניין השלג בטיפוס לפסגה (וסליחה על הספויילר :) ).
העלייה האחרונה (והאחרונה המשמעותית בטיול), התחילה בערפל בינוני וכשהשביל הופך למבולדר והררי יותר ויותר. אחרי בערך 330 מטר עלייה, התחיל להופיע שלג על השביל. בהתחלה היה רק קצת שלג בין האבנים, אך ככל שהעפלתי, רום השלג עלה. אחרי עוד 170 מ', בערך בגובה 2800, השלג התחיל להיות רציני ולמזלי היו כבלים שנעזרתי בהם מאוד כדי לטפס. כשהגעתי לפס (מתחת לפסגה) בגובה 2923, אחרי 600 מ' מהבקתה בערך, השלג כבר היה מאוד גבוה ולא היה אפשר לראות את השביל. התלבטתי מה לעשות כיוון שהערפל היה כבד מאוד והשלג היה עמוק מאוד, ללא עקבות בצד השני. ניסיתי להתקדם קצת אבל כיוון שלא ידעתי מה מצפה לי, החלטתי לחזור אחורה. ההחלטה הראשונית הייתה לעזוב את התוכנית המקורית, לחזור עד לבקתה ולהמשיך משם דרך העמק והעיירה Brand. אחרי שירדתי לאזור שממנו התחיל השלג (בירידה שהייתה ממש מפחידה ומחליקה בעקבות השלוגיות שהפשירו אחרי שאנשים רבים הלכו שם), בערך בגובה 2700, גיליתי שיש פיצול שעוקף את שיא הגובה ועובר על צלע ההר. כיוון שראיתי שהשלג בגובה הזה לא מאוד גבוה, הימרתי על השביל, בהבנה שאוכל לחתוך לחלק השוויצרי אם השלג יהיה גבוה מדי. השביל, שמופיע במפה בשם Sudwandsteig, היה קצת מפחיד כיוון שהשביל ממש עובר על הקצה, וכולל בחלקים ממנו יתדות וכבלים, אבל השלג לא היה גבוה והיה אפשרי להמשיך. אחרי בערך ק"מ התחברתי חזרה לשביל המקורי - אמנם זה לא היה מעקף גדול מדי אבל גם משם החלק של השלג העמוק היה נראה מפחיד וכלל לא ברור.
למזלי, לא הייתי צריך לחתוך לכיוון שוויץ, כיוון שבחלק זה הסימונים היו ברורים בעקבות מקלות שהיו בשטח. קצת לאחר מכן היה מקטע של בערך 500 מ' שהיה די שטוח ובהליכה די סבירה, שבו מופיע באמצע שום מקום שלט של הגבול לשוויץ. בהמשך היה מקטע של בערך ק"מ בשדה בולדרים גדול, אך גם בו ההליכה הייתה די ברורה, למרות שלא מאוד פשוטה, עד שהגעתי לסוג של פס-כתף בשם Schafköpfe, בגובה 2806. משם התחילה ירידה קצרה עד שהגעתי לקרחון היחיד שחציתי בטיול. לא מדובר על קרחון קשה בכלל ואין צורך בשום ציוד מלבד מקלות הליכה כדי לחצות אותו - מרחק של 500 מ' של קרח שלא מאוד מחליק. עם סוף הקרחון עליתי כ-100 מ' עד בקתת Mannheimer Hütte.
התכנון המקורי שלי היה להמשיך אחרי הבקתה, כיוון שהלכתי מרחק קצר יחסית, וכיוון שרציתי לישון עוד לילה באוהל, אך כשהגעתי לבקתה הייתי גמור מדי, ולא היו לי כוחות לירידה שידעתי שתלולה וטכנית למדי. האנשים בבקתה היו קצת זועפים שהגעתי בלי לומר מראש, כיוון שזה היה היום הראשון מתחילת העונה שהם היו לבדם ורצו קצת שקט... אחרי כמה דקות הם התעשתו וביקשו סליחה. למעשה זאת הייתה החוויה הכי טובה שלי בבקתה, כשהיה לי חדר משלי, וזמן אותנטי כיף ואיכותי עם בעלי הבקתה שהם נהדרים. ועוד לא הזכרתי את השקיעות והזריחות הנהדרות שם... יום אחרי זה התחיל שלג רציני, ובעצם הייתי בלילה האחרון שבו הבקתה הייתה פתוחה בקיץ הזה.

יום 16: Mannheimer Hütte - Malbun - Vienna

יום קצר של 13 ק"מ, 600 מ' עלייה, 1700 מ' ירידה ארוכה לעמק, וחצייה של הגבול לליטכנשטיין.

יצאתי מוקדם מאוד, בזריחה נהדרת, ליום האחרון של הטיול, שהיה למעשה יום קצר\חצי יום. כפי שבעל הבקתה הזהיר אותי, הירידה אכן הייתה תלולה מאוד, אך לא משהו שלא ראיתי במהלך הטיול. בתחילת הירידה יש פיצול לדרך הכוללת עוד סולמות וכבלים, אך אני הלכתי בדרך התלולה פחות. הדרך מסומנת כמקווקות במפה בעיקר בגלל שהיא עוברת ממש על קצה ההר - משטח ההליכה ממש צר. המשכתי ללכת כ2 ק"מ ו500 מ' הליכה, תוך כדי שאני עובר מספר כבלים ויתדות, עד שהגעתי למעין פס צר שמסמן את סוף המקטע הראשון של הירידה. פניתי שמאלה (הפנייה ימינה מובילה חזרה לכיוון אוסטריה, אני המשכתי לכיוון ליטכנשטיין), וירדתי מקטע הררי נוסף, עם מספר כבלים בתחילתו, של 500 מ' נוספים ו200 מ' ירידה, אך הפעם לא במקטע צר אלא בחלק רחב יותר של ההר.
בשלב זה הגעתי לאיזור מיוער, ולפיצול שמאלה. קרוב לפיצול יש אגם קטן שבו חשבתי בתכנון המקורי לישון באוהל, אך למעשה אין שם ממש נקודה נוחה לפתוח אוהל כיוון שיש צמחיה לאורך רוב האגם. אולי יש נקודה קטנה שבה אפשר לפתוח לידו בצורה נוחה, אבל היא מצומצמת יחסית. מהפיצול השביל 02 ממשיך שמאלה, מערבה ודרומה חזרה לרכס שבו הייתי ולגבול עם שוויץ. כיוון שהייתה לי טיסה למחרת בבוקר וכיוון שמזג האוויר היה צפוי להתדרדר בערב, החלטתי לסיים את הטיול באותו היום, בכפר Malbun שבליכטנשטיין. בעקבות כך, מנקודת הפיצול ירדתי כעוד 300 מ' בשילוב של שביל ג'יפים ושבילים שחוצים אותו, עד שהגעתי לכפר Nenzinger Himmel וכך נפרדתי מרכס ה-Rätikon. מדובר בכפר קטן, בלי תחבורה ציבורית או משהו, אך כן עם כביש סלול. המשכתי עוד 500 מ' בכפר, ופניתי שמאלה לכיוון חציית הגבול לליכטנשטיין. בתכנון המקורי שלי, מדובר היה בעלייה קטנה יחסית, של 600 מ', ואכן לא מדובר בעלייה קשה, אך לא כזאת שיש לזלזל בה - בכל זאת זו עלייה משמעותית.
באמצע העלייה, בערך אחרי 350 מ', חציתי את הגבול מאוסטריה לשוויץ, במקום שכלל לא נראה כמו גבול. יש רק אבן דרך וציון מצד שמאל, ולא מעבר, אך זאת הייתה נקודה משמעותית במסע הארוך, כשהחל מכן זאת רק הייתה דרך סיום. קצת אחרי מעבר הגבול העלייה הפכה למיוערת פחות ובעלת דשא אלפיני קלאסי, וכך המשכתי עוד בערך 250 מ', והגעתי לשיא הגובה כשמשם היה אפשר לראות כבר את העמקים של ליכטנשטיין. התחלתי בירידה האחרונה, ואחרי 300 מ' פניתי שמאלה, לכיוון שביל ג'יפים רחב. ההליכה האחרונה כללה 350 מ' ירידה ו2 ק"מ, וכך סיימתי את המסע הארוך, בירידה ישר לתוך הכפר המנומנם הליכטנשטני - Malbun.

אחרי כוס בירה ועצירה ארוכה, עליתי לראשונה לאוטובוס. באופן עקרוני שדה התעופה הקרוב ביותר הוא בשוויץ, אך לא מצאתי טיסות זולות ולכן החלטתי שעדיף לי לנסוע דרך וינה. לקחתי אוטובוס לעיר הבירה Vaduz, משם עוד אוטובוס לעיר האוסטרית המערבית Feldkrish - שבה נגמר השביל המקורי 02 - וממנה לקחתי רכבת של 6 שעות, עד שהגעתי לוינה מאוחר בערב, לילה לפני טיסת הבוקר חזרה לארץ וסיום המסע.