טרק באלפים הברנים

טרק מטורף במסלול הירוק של הויה אלפינה באיזור האלפים הברנים

תאריך הטיול	June 2017
משך הטיול	6 ימים
עונה מומלצת	יוני - ספטמבר

תוכן עניינים

מבוא ורקע כללי

אני רוצה לשתף אתכם בטרק מדהים שעשינו בויה אלפינה – מקטע מהמסלול הירוק, ביוני 2017.
הכל התחיל בעצם ביוני 2015 כשעשינו את ה- TMB. מצד אחד נשאר לנו טעם לעוד, ומהצד השני הרגשנו שהקטע השוויצרי של ה- TMB לא ממש סיפק את הסחורה והחלטנו (קיווינו...) שהאלפים השוויצרים הם יותר ממה שהספקנו לחוות באותם 3 ימים ב- TMB. מאז, מדי פעם חפשנו קצת על האלפים השוויצרים וסמנו את איזור ה- Bernese Oberland כיעד מוביל.
כשגילינו שרדיוהד אמורים להופיע במילאנו במהלך יוני 2017 סומן היעד: שבוע טיול באיטיליה ושבוע טרק באלפים הברנים. ככה, אם שוב תתבטל לנו ההופעה (כמו שכבר קרה לנו בתל אביב ובברלין), יהיה במה להתנחם...

איזור האלפים הברנים נחשב מאד פופולרי ומתוייר. אפשר למצוא הרבה מידע באינטרנט על שבילים וטיולים יומיים באיזור. טרק, לעומת זאת, קשה יותר למצוא אם לא יודעים מה לחפש... לא מצאנו שום סיפור דרך לטרק שכזה באף אתר בארץ (לפחות נכון לנובמבר 2016). קבלנו אבל בפורומים שונים כמה תשובות, ואחת היתה קולעת במיוחד: תעשו את הויה אלפינה הקטע הירוק, ואפילו המלצה על מקטע ספציפי – בין Meiringen ל- Lenk.
פרט לתשובה המאד ספציפית הזו, קבלנו רושם שהמסלול הזה חמק מהמכ"מ של הטרקרים הישראלים. במהלך הטרק, העלינו על דעתנו תיאוריית קונספירציה, על פיה בעצם כל בעלי הניסיון מכירים אותו ואף אחד לא מדבר על הנושא. מין קשר של שתיקה, אולי בשביל להגן על המטיילים הפחות מנוסים ואולי בעצם להגן על השביל מהטיילים... התחלנו באמת להאמין שאין שום הסבר אחר למה הטרק המטורף הזה לא מוכר מספיק.

הניסיון שלנו בטרקים הוא בינוני: עשינו טרקים נבחרים באיסלנד ובארגנטינה-צ'ילה, את האלטה ויה 1 באיטליה, ה-TMB, WHW בסקוטלנד, ועוד קצת טרקים נבחרים בגיאורגיה. אמנם קשה להשוות בין טרקים ובין נופים (כולם היו בניי...) ובכל זאת, בשביל להעביר את המסר, נהייה מוכנים להודות – הקטע הירוק של הויה אלפינה הוא לדעתנו עוקף בהליכה את ה- TMB (שזהו אולי הטרק היחידי שהוא בר השוואה אליו), ואם להיות לא הוגנים, אז הוא מפעים יותר גם מטרקים אחרים באירופה. אולי כי בעיקר חפשנו הרים שפיצים עם פסגות מושלגות, אבל אולי גם בגלל המכלול של כל הדברים: השפיצים קרובים יותר, מושלגים יותר, גם לשונות הקרחונים קרובות ומרשימות יותר – והכל ממש "במרחק נגיעה". מדובר בטרק שהוא לדעתנו אלוף האלופים של שבילי מרפסות מעל עמקים מטריפים וממול שפיצים זקורים ולבנים. זהו טרק שגורם לכם לתהות למה בעצם למצלמה יש מצב OFF. חוץ מזה, למי שמחפש להתפנק – גם התנאים במהלך הטרק נוחים יותר בהשוואה לטרקים אחרים שעשינו.

מהתרשמות שלנו, הטרק לא קשה במיוחד. אמנם רוב הימים מצריכים עליה של 1000-1400 מטר ליום (ואם תתעקשו אז גם 1800 מטר עליה) וירידה של פחות או יותר אותו הגובה (לרוב יותר), אבל איכשהוא הוא בעינינו קל יותר מה- TMB, ובוודאי מהאלטה ויה. אולי בעיקר כי כל אחד מהימים מחולק ל-2: חצי ראשון רק עליה, חצי שני רק ירידה. פסיכולוגית זה קל משמעותית מהימים האלו שהגעת סוף סוף לפס ואתה יודע שעוד היום מצפה לך עוד אחד כזה... למרות זאת, לא היינו ממליצים על הטרק הזה כטרק ראשון למי שעוד לא התנסה בטרקים. יש לא מעט "שבילי עיזים" טריקיים, קטעים ארוכים תלולים שלא היית רוצה להחליק בהם, וגם קצת קטעים מושלגים (באמצע יוני) ומשופעים שצריך לא לאבד בהם את העשתונות (ולפלס לעצמכם מדרגות בשלג עם הנעליים). אבל הסיבה העיקרית שהטרק פחות מתאים לבתולי-טרקים היא שהקונספירציה וקשר השתיקה לגבי הטרק היא, מסתבר, כלל עולמית: בעוד שאת ה- TMB עשינו באמצע יוני והמסלול היה אוטוסטרדה של טיילים, הרי שבמקרה של הטרק הזה, בכל הפאסים הגבוהים היינו לבד. מה זה לבד? במקרה של הפאסים הגבוהים, כבר מאמצע הדרך לפאס היו יותר יעלים מבני אדם, כולל שני החתומים מטה... לפחות סימוני הדרך והשילוט הם בסטנדרטים שוויצריים, אז במובן הזה אין מה לדאוג.

אז זהו – החלטנו לשבור את קשר השתיקה (אה, ויש לנו גם אינטרס קטן בנושא). נתחיל דווקא במנהלות, על מנת להפיג את החששות משוויצרלנד (בקיצור נמרץ – משמעותית פחות יקר ממה שחששנו בהסתמך על טיולים קודמים בשוויץ!), ואז נעבור לתיאור זריז של המסלול.

הגעה לטרק ומנהלות

הגעה:
אנחנו נחתנו במילאנו. את הטרק תכננו להתחיל ב- Meiringen שבשוויץ. מדובר על קצת פחות משלוש וחצי שעות נסיעה ברכב ממילאנו ל-Meiringen. מאחר והיו לנו "סידורים" באיטליה (מסלול הסינקו-טרה, שלושה ימים בטוסקנה ומופע במילאנו), שכרנו רכב באיטליה שעמד בדד במשך כמעט שבוע בזמן שהיינו בטרק. העלות של "נטישת" רכב לשבוע היא משהו כמו 200 אירו – לכאורה בזבוז אדיר, אבל התחושה שלנו היא שכל אלטרנטיבה אחרת (רכבות...) להגעה ממילאנו ובחזרה היתה עולה די אותו הדבר או רק קצת פחות, לפחות כשמדובר על זוג (השוואה יותר הוגנת תהייה להוסיף לעלות הרכב גם את ה-40 פרנק של מדבקת ההיי-ווי בשוויץ, את עלות הדלק ואת ה-45 פרנק עלות נסיעה ברכבת מנק' הסיום של הטרק חזרה לנק' ההתחלה לאסוף את האוטו). בסופו של דבר הבחירה הזו התבררה כמוצלחת במיוחד כשלאחר הטרק היינו חופשיים לעשות עוד קצת סיבוב בשוויץ, ואפילו לחזור לזירת הפשע – שאמוני וקורמאיור לטובת השלמת חוסרים משנתיים אחורה (יום בשאמוני לטובת עליה ברכבל לאגילה-דו-מידי עם תצפית מטורפת על המון-בלאן, ועוד יום בו עשינו את הואריאנט הגבוה של ה- TMB מקורמאיור לבקתת אליזבתה וחזרה, כי לפני שנתיים עשינו את הואריאנט הנמוך בגלל מזג אוויר סוער, והרגשנו החמצה גדולה. מיותר לציין שגם הפעם נוכחנו לראות שה- TMB הוא לא פחות מטיילת מבחינת כמות המטיילים, בהשוואה לויה אלפינה).

אם בוחרים בהגעה ברכב, אז את הרכב ניתן להשאיר במירינגן – זו עיירה לא גדולה, אבל יש שם חניון מקורה שעולה משהו כמו 30 פרנק לשבוע שלם (לצורך השוואה, בתל אביב זו היתה העלות ליום בודד...). לחילופין, אם תבחרו להעביר לילה שם או בכל נק' התחלה אחרת שתבחרו, תוכלו לבדוק מול בעלי המלון/אכסניה האם הם יסכימו שתשאירו את האוטו אצלם בחניה (למרות שציפינו לקרירות סטריאוטיפית מהשוויצרים, הופתענו לטובה מקבלות פנים חמות ובוודאי שהסכימו שנשאיר את הרכב אצלם, אפילו לשבוע).
אם תבחרו באופציה של רכבת, אז כמעט אל כל אחת מהעיירות שבדרך (פרט ל- Griesalp) שאנחנו עברנו בהן מגיעה רכבת ככה שגם זו אופציה ראוייה לחלוטין.

לינה:
נגלה לכם עכשיו סוד שאולי שעלול אולי לאכזב חלק מכם: כמעט כל יום מתחיל בכפר / עיירה ונגמר באחת כזו. החיסרון הוא שאכן הסוף וההתחלה של כל יום הוא לא אי שם בהרים (למרות שאם תרצו, בחלק מהימים ניתן דווקא לישון בבקתות הרים שבדרך, אבל לפעמים זה אומר "לשבור" יום ל-2). מצד שני, רוב העיירות מספיק קטנות ככה שלוקח ממש מעט זמן להכנס ולצאת מהן – רוב הזמן אתם בטבע הפראי! היתרון הוא שברוב המקרים יהיו לכם מספר אופציות ללינה, וגם לארוחות. את רוב המקומות הזמנו דרך booking מספר חודשים מראש. מומלץ להזמין מקום כמה שיותר זמן מראש אם אתם רוצים שעדיין תהייה לכם בחירה, ובעיקר אופציות זולות יותר. ברוב העיירות מצאנו חדרים זוגיים בכ- 100 פרנקים (אפילו עד 20% פחות מזה אם לא היו שירותים צמודים וטיפה יקר יותר אם כן). רק בעיירה האחרונה (Lenk) נאלצנו לשלם 140 פרנק לחדר זוגי עם שירותים צמודים (וזה עוד בהזמנה של 4 חודשים מראש, אחרי שאלטרנטיבות זולות יותר כבר נמכרו...).

למזלנו, הפרנק היה נמוך יחסית (יותר נמוך משזכרנו וידענו אי פעם) – משהו כמו 3.5 שקל לפרנק (יוני 2017). עוד למזלנו – ברוב המקומות שהזמנו חדר זוגי בלי שירותים צמודים שודרגנו (ללא תוספת תשלום) לחדר עם שירותים צמודים, אם אחד כזה היה פנוי (עוד הפתעה נעימה ומנוגדת לסטריאוטיפ שציירנו לעצמנו לגבי השוויצרים).

אוכל:
בכל עיירה (חוץ מבגריסאלפ) מצאנו בקלות סופר מרקט. רוב ארוחות הבוקר שלנו כללו פירות, ירקות, לחם/באגט וגבינות שקנינו שם. שוב הופתענו לגלות שבאיזורים האלו הסופרים זולים מבארץ (!) בטח כשמדובר בגבינות משגעות... כל כך נהנינו מהמבחר ומהמחירים שלפעמים גם את ארוחות ערב החלפנו בקניות בסופר. במקרים שהחלטנו לאכול במסעדה או בפאב מוצלח, התנפץ לנו הקונספט שהיה לנו שהשוויצרים לא יודעים לבשל, או שמחיר הארוחות מוגזם מעבר לכל פורפורציה. כלומר, גילינו שאולי הם לא בשלנים אלופים, אבל בהחלט לא גרועים כמו שזכרנו וגם המחירים של הארוחות (בפרנק, עוד לפני שהמרנו בראש לשקלים) היו זולים הרבה יותר ממה שנתקלנו באיזורים אחרים בשוויץ בעבר. לא הבנו האם זה בגלל הבדל גיאוגרפי בין מחוזות דוברי צרפתית ואיטלקית (בהם היינו בעבר) למחוזות דוברי גרמנית בשוויץ, או שקרה משהו בשוויץ במהלך השנתיים בהן לא בקרנו שם. מה שבטוח, דבר אחד לא השתנה בשנתיים האחרונות וזה היחס שלנו לכסף...
למיטב זכרוננו, רוב הסופרים פתוחים לפחות עד שעה 18:30 (חלקם אולי גם יותר מאוחר) ונפתחים בסביבות 8:30, אבל צפו לבעיות בימי ראשון (כלומר, תגידו בכלל תודה אם תתפסו את הסופר פתוח).
עלויות נוספות: אמנם ציינו שהעלויות הן לא יקרות בהשוואה לאירופה, אבל אם אתם מחפשים לחסוך, פשוט תמנעו מאטרקציות שנחשבות תיירותיות בצורה מובהקת. רכבל שלא מטפס לפסגה לא נחשב תיירותי בצורה מובהקת (ויכול לעלות רק 5 פרנק או פחות!), אבל במהלך הטרק יש לכם הזדמנויות לעלות לפסגות גבוהות (שאינן חלק מהטרק) ברכבלים או רכבות הרים. מדובר בעלויות לא מבוטלות (נניח 60 פרנק ומעלה, בקלות...). איכשהו, לא קנינו את זה שעלויות ההקמה והתפעול בין רכבלים שונים (כשכולם מטפסים את אותו הפרש גבהים ובאותם שיפועים למשל) יכולים להגיע להפרשים של פי 10 ומעלה במחיר. כנראה שלשוויצרים יש את השיטות שלהם. בכל מקרה – כדאי לבדוק מראש עלויות של כרטיסי הנחה לתחבורה ציבורית בשוויץ (כרטיס שבועי/חודשי/הנחה/נסיעה בחינם) כי הם נותנים גם הנחה לרוב הרכבלים או האטרקציות האלו.

סיפור דרך ותיאור המסלול:
בהמשך נתאר חוויות וטיפים מימים נבחרים. סיפור דרך מלא דווקא לא נספק. קצת מיותר כשיש את האתרים הבאים שמצאנו אותם מאד מועילים במובן הזה, וגם השילוט הוא טוב ברובו לאורך המסלול.
האתר הרשמי מספק את כל האינפורמציה החשובה, כולל מפות, תיאור המסלול, אורך וזמן, הפרשי גבהים, מקומות לינה וגישה לכל עיירה שבדרך (נשאר לכם רק לבחור בראש הדף את המקטע שאתם רוצים לקבל עליו אינפורמציה ותלחצו OK):
http://www.via-alpina.org/en/s...
האתר הבא מעולה כי הוא מציג בצורה מאד ציורית את המסלול וגם מספק תיאור מעמיק וטיפים חשובים (בצד שמאל של הדף תבחרו את המקטע הרלוונטי שאתם רוצים להציג עבורו את האינפורמציה):
https://activityworkshop.net/h...
ועוד אתר אחרון שמציג אינפורמציה, הערות, מפה ותמונות של המסלול:
http://www.schweizmobil.ch/en/...

הנוף ממעבר הרים Sustenpas בכביש 11 (אמנם זה לא הטרק אבל בדרך אליו)

יום 1: מ- Meiringen ל- Grindelwald דרך Grosse Scheidegg

כאמור, סיפור דרך של המסלול לא באמת נפרט, אלא טיפים וחוויות אישיות שרלוונטים לכל אחד מהימים, אז נתחיל בהתחלה:
בעיירה מירינגן יש מרכז מידע לתיירים (קל למצוא אליו שילוט כבר מהכניסה לעיירה). זהו מרכז המידע הראשון והאחרון שאנחנו נתקלנו בו בכל האיזור, אבל מההמוניות של התיירים בגרינדלוולד בטוח שגם יש.
יש אוטובוס מ- Meiringen ל- Grosse Scheidegg שממשיך משם גם ל- Grindelwald. אם הגעתם מאוחר ל- Meiringen ונראה לכם שלא תספיקו לעמוד בלו"ז (ואתם בבעיה כי הזמנתם את כל מקומות הלינה מראש לכל אחד מהימים) זו יכולה להיות אופציית מילוט. עם זאת, מאחר והמקומיים החליטו שמדובר באוטובוס שהוא אטרקציה תיירותיות, העלות של כרטיס נסיעה היא מגוחכת (בצד הלא נכון של הסקאלה): למיטב זכרוננו משהו כמו 50 פרנק (לאדם, לכיוון). כששאלתי אותם ברוב חוצפתי למה זה כל כך יקר ענו לי משהו בסגנון "כי זו אטרקציה לתיירים"... גם היום המחיר נשמע כל כך מופרך שהיינו מוכרחים לבדוק את זה שוב באתר של Post Bus...

למרות זאת, אם החלטתם לישון בבקתת ההרים שב- Grosse Scheidegg אז אתם אמורים להיות זכאים לנסיעה חינם באוטובוס. בהתחשב בעובדה שהלינה בבקתה עולה משהו כמו 50 פרנק לאדם (בין אם אתם נוסעים באוטובוס ובין אם לא), זה מסגיר קצת את העלות שאמורה להיות לנסיעה באוטובוס... אם אתם מעוניינים לממש את האופציה הזו כדאי לבדוק מול מפעילי הבקתה איך תוכלו לקבל את כרטיס הנסיעה עוד לפני שבעצם הגעתם לבקתת ההרים...

גרינדלוולד

העיירה הזו (עיירה פלוס למעשה) היא התחנה הבאה אחרי מירינגן. זוהי העיירה הגדולה ביותר שעברנו בטרק והיא מאד תיירותית. בהתאם, יש שם הרבה מקומות לינה, אוכל ובירה. גם סופר גדול תמצאו שם, אבל אם נקלעתם אליו ביום ראשון, אל תצפו שהוא יהיה פתוח בזמן שתרצו. רוב התיירים בעיירה לא עושים את הטרק ועדיין יש הרבה סיבות להיות בה: היא משמשת כחפ"ק לטיולים בהרים שמסביב, על כל האטרקציות התיירותיות שבהם, ויש כאלו לא מעט: רכבות שמטפסות להרים, וביניהן טיפוס ל- "top of europe" שמשקיף על קרחון Jungfraujoch (נזכיר את זה גם בהמשך), אומגות על פסגת First שמאפשרות "לעופף" מצד לצד, וגם סתם רכבלים ורכבות לפסגות שונות (כולן אמורות להיות פשוט מרהיבות). כאמור, אם יש לכם זמן ותקציב (עדיף בלתי מוגבל) שעומד לרשותכם, אפשר ואפילו רצוי מאד להשתהות בעיירה ולבדוק את חלקן או כולן.

יום 2: מ-Grindelwald אל Lauterbrunnen

מגרינדלוולד מטפסים אל Kleine Scheidegg. זהו פאס מעצבן במיוחד בגלל ההמוניות שלו (אבל הוא היחידי במקטע שעשינו שהוא כזה). יש רכבת שמגיעה עד לנק' זו (למעשה, אתם תפגשו את הרכבת שעולה מדי פעם לאורך העליה, ואת זו שיורדת תפגשו בירידה, מה שלא עומד לזכות היום הזה). מצד שני, אם חלמתם להגיע ל- Top of Europe אז הגעתם "בחינם" לנק' ממנה הכרטיסים ל- Top of Europe הם הכי זולים (להשוואה, אם תבחרו להגיע לאטרקציה הזו מאינטרלאקן למשל אז תאלצו להפרד מעוד איזה 60 פרנק). מדובר על מסילה שנחצבה בתוך ההר ומטפסת לנק' תצפית, שאמורה להיות מרהיבה, על קרחון ה- Jungfraujoch. מהפאס שהגעתם אליו הכרטיס עולה "רק" משהו כמו 130 פרנק (הלוך וחזור, מה חשבתם...). לנו הטיסה מתל אביב למילאנו וחזרה (באיזי-ג'ט) עלתה בדיוק במחיר הזה, אז לא נראה לנו הגיוני התמחור (4 שעות במטוס מול נסיעה של חצי שעה ברכבת?!). להשוואה, עליה ברכבל (כפול) שמטפס משאמוני ל- aiguille du midi שמשקיף מלמעלה על שדה הקרח ומלמטה על פסגת המון בלאן עולה בדיוק חצי מזה. כל הנ"ל היו תירוצים טובים בשביל שנוותר ולא נבכה על ההחלטה, אבל הרכבות שיוצאות מהתחנה היו תמיד מלאות אז יש מצב שהחוויה בהחלט מצדיקה את זה, לפחות למי שיכול להרשות לעצמו.

גם לפאס Grosse Scheidegg וגם לפאס Kleine Scheidegg שאחריו נראה שיש גישה עם רכב. עם זאת, ככלל אצבע, לכל פאס או סתם נק' תצפית יפה באיזור הזה שיש גישה לשם עם תחבורה ציבורית (למשל האוטובוס שהוזכר קודם לכן ל- Grosse Scheidegg והרכבת אל Kleine Scheidegg) או רכבל, הדרכים אליו הן דרכים פרטיות ורק תושבי או עובדי המקום רשאים ליסוע בהם. תיירים מתבקשים לשלשל את כספם ללוע התחבורה הציבורית. השיטה הזו מאד מאפיינת את האיזור. אם אתם חושבים שתוכלו לנסות ליסוע בדרכים האלו ולהתמם שלא ידעתם אז השוויצרים חשבו על זה מראש ובכניסה לכל אחת מהדרכים הללו ישנו שילוט ברור, או אפילו מחסום שרק למקומיים יש שלט רחוק לפתוח אותו (גורמי אכיפה לעומת זאת לא ראינו באיזורים האלו, אבל האגדות מספרות שבשוויץ כל תושב הוא גורם אכיפה או משת"פ שלהם אז לא בטוח שכדאי לבדוק מה קורה אם בכל זאת מחליטים ליסוע בהן ואם שמכם הטוב יקר לכם אז עדיף להמנע מזה).
אחרי הירידה מ- Kleine Scheidegg מגיעים ל- Lauterbrunnen. עיירה נחמדה מאד שמהווה נק' קצה לעמק בו היא נמצאת וממנה כבר מתנשאים מצוקים בלתי עבירים. מפליא קצת למה לא קראו לה dead-end.

יום 3: מ- Lauterbrunnen ל- Griesalp

היום זה יום ארוך (מסתבר...). מטפסים לפאס Sefinenfurgge. אם אתמול היה נראה שהטרק קליל אז מהיום מתחילים לראות שמדובר במשהו קשוח לחלוטין. בשביל להגיע לפאס יש לטפס 1800 מטר (!). מי שמעדיף (ומומלץ...), אפשר לתפוס רכבל ל- Grütschalp, מה שחוסך טיפוס של 600 מטר. מי שבכלל מתעצל, אפשר מנק' העצירה של הרכבל להמשיך לטפס עם רכבת עד ל- Murren. זה חוסך מעט עלייה וקטע לא גדול של הליכה. ב- Murren ניתן לקחת רכבל לפסגת Schilthorn – היא לא קשורה בשום צורה למסלול אבל זוהי עוד אטרקציה של האיזור. דווקא לשם שקלנו לעלות אבל המצלמות שבקופות הראו שכל הפסגה (ומשום מה, רק הפסגה, כראוי) טבולה בעננים אז וויתרנו, וטוב שכך, כי יום ארוך ציפה לנו. גם העלייה ל- Murren וגם כל הדרך עד לבקתת Rotstockhütte היא בעצם מין תצוגת תכלית של נופים שוויצריים טיפוסיים, כאלו מהאגדות. גם היום, כמו אתמול, שבילי המרפסות מעלים חיוך מטופש שלא יורד מהפרצוף וגורם לנו לזלזל במאמץ שצריך לעשות בשביל לטפס אליהם.

אחרי בקתת Rotstockhütte הנופים מתחילים להשתנות ונראים לקוחים מאיסלנד: כבר לא רואים את ההרים הגבוהים שממול אלא מטפסים במין "אגן ניקוז" של הפסגות הקרובות שמסביבכם, והאיזור נראה מצד אחד שכוח אל ומצד שני ברור שמשהו עוצמתי ביותר מתחבא שם. אחרי שמטפסים מספיק, אם מעיפים מבט אחורה מדי פעם רואים אגם יפהפה שהיה חבוי קודם לכן מאחורי הסלעים. הכל כל כך יפה ומפעים שאנחנו לא מפסיקים לצלם כל הדרך. ככל שעולים רואים יותר ויותר תלוליות שלג מה שמרמז על הבאות. באיזה שהוא שלב שמתי לב שהמצלמה לא במוד הנכון (איך [והאם] זה קרה??), אז אחרי תיקון זריז ממשיכים לצלם כאילו אין מחר. מכאן, גם עליכם חלה חובה לא לכבות את המצלמה... באיזה שהוא שלב, החיוך על הפרצוף נעלם כשהשביל מגיע לתלולית שלג גבוהה שלא רואים את הסוף שלה. אנחנו מתחילים לחצות אותה רק בשביל לגלות שאחרי שהיא נגמרת יש אחת יותר גדולה ותלולה, אחת כזו שצריך ממש לטפס בשביל לחצות אותה, והפעם אם מחליקים, אז זה ממש לכיוון לא טוב... השלטים הצהובים שליוו אותנו לאורך הדרך פתאום מוחלפים בעיגולים זרחניים על מצוק קטן שממול שמראים לנו שלא רק שיש לטפס על התלולית המלחיצה הזו אלא שאחריה עומד לו קיר סלעים שצריך למצוא דרך לטפס עליו.

למזלנו, באמצע תלולית השלג, בערך במרחק של 50 מטר מאתנו, מחכה חבל לנואשים. בצעדים זהירים אנחנו סוגרים את הפער אליו ורגע לפני שההליכה בשלג נהפכת ממש לטיפוס עם הידיים אחנו תופסים את החבל ונותנים משיכה בשביל שיתנגד לנו. למרבה הכעס, החבל פשוט נזרק אלינו. נותנים עוד משיכה ארוכה והפעם החבל לא רק שמגיע אלינו בצייתנות אלא גם מפיל מקל סימון זרחני שעמד בדרך. אנחנו פתאום מבינים (בטעות) שהחבל הוא רק סימון של הדרך, ולא משהו שאפשר להעזר בו. אוקיי, זה השלב להכנס לפאניקה. יעל שצץ לו במרחק של 50 מטר מאתנו על השלג (בשחצנות, יש לומר) קצת מרגיע אותנו. יש מצב שהוא שמע אותנו קצת צווחים בהחלקות פה ושם וצץ להגיד שבאמת אין מה להתרגש משיפועים חריפים בשלג. אנחנו מחליטים לא להמשיך על השלג בשיפוע כזה וחוזרים לנקודת הקרקע היציבה האחרונה שעמדנו עליה ולחשוב מה עושים. כשאנחנו מגיעים אליה אנחנו רואים שניתן לעקוף את האיזור המושלג אם אנחנו מטפסים על דרדרת חצץ למשך כמה מטרים, ומחליטים לאמץ את האסטרטגיה הזו.

הטיפוס קשה ואנחנו עוזרים אחד לשני תוך התקדמות בצעדי טנגו – 2 מטר קדימה ואז מדרדרים מטר אחורה. בסוף, אנחנו מצליחים להגיע לאותו קיר סלעים שמעבר לאיזור המושלג (את המטרים האחרונים היינו צריכים לחצות בשלג, אבל בשיפוע סביר ביותר). אנחנו שוב מוצאים את החבל המקולל אבל הפעם כבר רואים שבעצם הוא מעוגן למעלה ומשיכה בו מחזירה לנו קונטרה. מסתבר שבסך הכל היינו צריכים לתת משיכה שלישית בחבל בשביל למתוח אותו וסתם וויתרנו ועשינו סיבוב מיותר סביב השלג. החבל היה בדיוק איפה שהיינו צריכים אותו ואנחנו פשוט היינו קטני אמונה... בקטע הזה של קיר הסלעים, החבל הוא הכרחי, בעיקר אם יש לכם משקל על הגב. מטפסים איתו את 5 המטרים האחרונים ומגיעים לפאס המופלא. למרבה האירוניה – החלק הראשון של הירידה מהצד השני היא במין מדרגות מעץ. בצד השני של הפאס כבר כמעט שאין שלג על השביל, ובכל מקרה לא כזה שחייבים לטבול בו – קל לראות את הדרך הכללית ולהמנע מהשלג, אם אתם בטראומה..
.
גובה הפאס (Sefinenfurgge) הוא כ- 2600 מטר. זהו הפאס הכמעט הכי גבוה בטרק (למחרת יש פאס בגובה של כמעט 2800 מטר). הראשון והאחרון שהדליף לנו על הטרק הזהיר אותנו מפסגות מעל 2500 מטר באמצע יוני. גם באחד מהאתרים שציינו למעלה שמתארים את המסלול המליצו להמנע מהפאס הזה בתחילת העונה. האמת שזכרנו את ההמלצה הזו, אבל היינו בטוחים שהכוונה היא לפאס של היום הבא שהוא גבוה יותר. בדיעבד, אנחנו לא רואים סיבה לוותר על הפאס הזה. למעשה, אפילו שמחנו שהתבלבלנו באזהרות בין הימים, כי יכול להיות שאם היינו חוששים מדי אולי עוד היינו מוותרים על היום הזה ובאמת שאסור. מה שכן – חייבים להיות זהירים, בעיקר במדרונות מושלגים.

אחרי הירידה מ- Sefinenfurgge מגיעים (מהר יחסית) ל- Griesalp. הפעם מדובר על מקבץ של כמה בתים בודדים. מכאן ולכאן אין תחבורה ציבורית. יש קו אוטובוס תיירותי לעיירה הקרובה (Kiental) שבמרחק כ-5 ק"מ מכאן. מצאנו שילוט של מסעדה על אחד הבתים, אבל סופר אין ממש. אנחנו ישנו ב- Naturfreundehaus Gorneren. מדובר באכסניה עם תנאים של בקתת הרים. למזלנו, היינו האורחים היחידים. בעל האכסניה הוא בשלן מעולה!! הכין לנו לארוחת ערב מין פשטידה שנקראת רושדי (זו האופציה הצמחונית שלו, אין לנו מושג מהי האופציה הבשרית, אבל אם היינו אוכלים בשר היינו בוודאות ממליצים עליה...). גם הארוחת בוקר היתה משובחת – הכל מוכן מתוצרת מקומית. ארוחת ההערב והבוקר במקום הזה היו הארוחות הכי טובות שאכלנו בטרק ובעצם הכי טובות שאכלנו אי פעם בשוויץ ויותר מזה – הן מתעלות על כל אחת מהארוחות שאכלנו במהלך ה- TMB. המקום היה גם נקי והמחיר סביר ביותר לחצי פנסיון אז יש לנו רק המלצות חמות. חוץ מזה, זה גם המקום היחידי בו תוכלו לקנות חטיפים ושתיה לדרך (אוקיי, אז סופר באמת אין אבל כאן תוכלו להצטייד בדברים בסיסיים ביותר במין "חנות" של בעל המקום). מן הסתם, אם לא היינו האורחים היחידים בבקתה (או לפחות בחדר שקבלנו) כנראה שזה היה פחות נעים לשכב על הרצפה עם מזרונים צמודים לתיירים אחרים, אבל משום מה בבקתות הרים אירופאיות זה נחשב לגיטימי. בכל מקרה, החוויה מהאירוח היתה פשוט מושלמת.

יום 4: מ- Griesalp ל- Kandersteg

לאור הטראומה מהפאס שאלנו את בעל האכסניה לגבי מה שמחכה לנו. הוא הראה לנו מהחלון (איזה נוף מטורף יש לו בחלון...) את מיקום הפאס. נראה סופר מושלג וסופר תלול... הוא הרגיע אותנו ואמר שאין מה לדאוג, מדובר במדרון דרומי ו"ידוע" שאין שלג על המסלול. באותה נשימה הוא סיפר שעד לפני פחות מחודש אנשים עוד היו עוסקים סקי מהפאס למטה. שאלנו אותו מתי הוא עלה לאחרונה לפאס אז הוא הסביר שלא יצא לו ב-10 שנים האחרונות בגלל בעיה ברגל. כבר התחלנו לשקול לקחת את האוטובוס מהעיירה הסמוכה אבל הפחד להפסיד יום (וגם הפחד ממחיר הנסיעה באוטובוס...) עזר לנו לאזור אומץ ולצאת בבוקר אל הפאס, לפי התכנון. בדיעבד, אנחנו יכולים לספר שעושה רושם שהשוויצרים לא שולחים את התיירים למותם. העליה קשה מאד, מצריכה זהירות רבה, אבל לא סכנת נפשות אם נזהרים.

הקטע הראשון מתחיל בעליה מתונה שנהפכת ליותר תלולה לקראת בקתת Bundalp. שם עצרנו לשתות ולסדר את המחשבות (ולשתות אלקטרוליטים – ראו בהמשך). את העליה לפאס אתמול עשינו סולו. באיזורים המושלגים אל הפאס של אתמול לא ראינו בשלג שום טביעות נעליים טריות וקבלנו רושם שאנחנו היחידים שעושים את הטרק בתקופה כל כך מוקדמת של העונה. לשמחתנו, בעלת הבקתה בה עצרנו להתרענן ציינה שהעונה כבר היו אנשים שעלו לפאס או ירדו ממנו. היא לא ידעה לספר מה מצב השלג, אבל נטעה בנו ביטחון. עוד אנחנו נחים, נתקלנו בזוג שוויצרית ואיטלקי שספרו לנו שהם גם עולים. הם גם לא ידעו לספר מה המצב עם השלג אבל לא נראה שזה הטריד אותם. כשהשוויצרית הבינה את החששות שלנו, היא עודדה אותנו, בהסתייגות קלה, ואמרה משהו כמו you know what you can. החלטנו לאמץ את המשפט והתחלנו את העליה. מבקתת Bundalp העליה אמורה להמשך כ-3 שעות לפי השילוט. כלקח מה- TMB למדנו לא להתייחס להערכות הזמנים ברצינות (יישמע לכם מוזר אם נספר שתמיד לקח לנו לפחות 50% יותר זמן ב- TMB?), אבל בטרק הזה, לא ברור למה, שמנו לב שאנחנו כל הזמן מקדימים את הזמנים,וזה עוד מבלי לעצור את השעון בהפסקות מנוחה. העליה נהפכית מהר מאד לתלולה מאד. כמה תלולה? – בכל ה- 3 שעות של העליה הצלחנו למצוא רק פעם אחת מקום לנוח על איזה סלע ולהוריד את התיקים, ככה שהחוסר מנוחה גרמה לנו להשיג את הזוג שוויצרית-איטלקי עד שכבר לא ראינו אותם יותר מלמעלה. ככל שעולים הנוף הולך ונפתח. באמצע הדרך אנחנו פוגשים ב- 2 צרפתיות שמקפצות את דרכן למטה. שאלנו אותן לגבי מצב השלג למעלה ולשמחתנו הן ציינו שיש 2 קטעים של אולי 5 מטר שיש לעבור בשלג, ומדובר בקטעים די מישוריים (מה שהתברר כנכון בהמשך אבל אנחנו עוד לא יודעים את זה). תוך כדי העליה אנחנו מצלמים כאילו אין מחר, ולכן גם אתם תאלצו.

בסיפור הדרך שקראנו, הבנו שהקטע האחרון הוא במדרגות מעץ, וככל שאנחנו מגביהים ורואים יותר שלג מסביבנו (אבל לא כל כך על השביל, חוץ מאותם 2 מעברים קצרים שהצרפתיות עדכנו אותנו) אנחנו מייחלים כבר לפגוש את המדרגות האלו, מתוך הבנה שמאותו רגע כבר לא יהיה עוד מה לחשוש מהשלג. עוד לפני המדרגות מתחיל שביל זיג-זג שמסומן עם בולי עץ ועשה לנו די טוב לראות את זה, ואז הגיעו המדרגות. בחיים לא התעייפנו כל כך מעלייה, ובטח שלא מעלייה במדרגות. אל תשאלו כמה מדרגות היו – זה הרגיש כמו אינסוף. התשישות גרמה לנו לטפס צעד צעד. בשביל האווירה, ערפל התחיל להצטבר מסביב. אנחנו עולים ועולים ולא רואים את הסוף, עד שפתאום הוא צץ – הפאס במרחק של כ- 50 מטר מעלינו. כשמגיעים אליו, המראה מלמעלה לא משתווה לכלום. מין שיממון שמיימי. מי שצריך הפסקה גדולה, יכול לטפס עוד 50 מטר (אם הוא יצליח) לבקתה שמעל לפאס. אנחנו החלטנו להתגלגל למטה (לא לפני שעלינו 20 מטר בשביל לקבוע שיא גובה אישי בטיפוס רגלי). אם אתמול הירידה מהפאס היתה חלק קטן מיום האתמול, הרי שהיום הירידה ארוכה לפחות כמו העלייה, ודווקא שמחנו על זה. הקטע הראשון של הירידה מלווה בקרחונים לבנים ותכלכלים שמבצבצים מההרים, והם כל כך קרובים ונקיים שבא להביא לק... אנחנו מצלמים כל מה שאנחנו מצליחים (בלי להיות מודעים לטרגדיה) ומבסוטים לראות טיילים שבחרו לעשות את הדרך ההפוכה – הם חולפים על פנינו ואנחנו מנסים לעודד אותם שאין להם עוד הרבה עלייה, אבל מחליטים לא לספר להם על הדרדרת האינסופית שעוד מצפה להם אחרי שיעברו הפאס.

כשממשיכים לרדת, נפרדים מהקרחונים אבל השוויצרים דאגו למקם במקומם את אגם Oeschinen המדהים. לאגם ולעצים והמצוקים שסביבו יש מבטא קנדי מובהק וככל שאנחנו שמתקרבים אליו אנחנו מתקשים להחליט האם הגענו כבר לנק' תצפית הכי טובה עליו כי מכל זווית ומרחק הוא מטריף. לפחות יש על מה להסתכל כשהברכיים כבר שבורות. קצת אחרי שעוברים את חופי האגם ישנה איזו מסעדה שלא רחוק ממנה יש רכבל שיורד לעיירה שמסיימת את היום – Kandersteg. אחרי למעלה מ-4 שעות עלייה וכמעט אותו זמן ירידה, השעה כבר כמעט 17:00 ובמסעדה מאיצים בנו לרוץ בשביל להספיק לרכבל האחרון. מסתבר שפספסנו את הפניה לרכבל (זה היה שביל שטיפס למעלה ובחרנו להתעלם ממנו) ונאלצנו לעשות את הירידה שנותרה ברגל. מה שכן, עכשיו זה כבר על כביש (פרטי כמובן, לתיירים אין מצב להגיע לאגם ברכב, רק ברכבל). במצב אחר היינו אולי סולדים מהכביש, אבל במצב העייפות והרגליים שלנו דווקא שמחנו על הדרך הסלולה. מה שעוד יותר שימח אותנו זה שבאמצע הדרך שוויצרית מקומית עוצרת לנו עם הרכב ושואלת אם אנחנו רוצים הקפצה לעיירה. ב-5 דקות נסיעה חסכנו ירידה של חצי שעה והשוויצרית הוכתרה בו במקום כמלאך מציל (היא הכתירה את עצמה אבל נתנו לה את הקרדיט).

לדעתנו, היום הזה הוא פשוט גולת הכותרת של הטרק. הנוף היה כל כך מגוון ומשתנה משעה לשעה: התחלה ב"כפרון" שוויצרי שמתחת למצוקי ענק בבוקר, טיפוס אינסופי להרים במהלך היום ואז פסגות מושלגות וקרחונים עצומים שבמרחק נגיעה התחלפו אחרי הצהריים לאגם שלא ראינו כמותו בשום מקום. קשה להתעלות על יום שכזה.

יום 5: מ- Kandersteg ל- Adelboden

גם היום אפשר לקצר את הקטע הראשוני של העליה בעזרת רכבל (שאפילו די זול בהשוואה לסטנדרטיים שוויצרים). היום כבר ראינו טיילים שחשבנו שיעלו איתנו עד לפאס, אבל מסתבר שכל מי שראינו הגיע עד לנק' מסויימת והסתובב וחזר. ככל שעולים מקבלים שוב תצפית מרהיבה מלמעלה על האגם שראינו אתמול, ומלמטה, על ההרים שמעלינו. אנחנו מצלמים בלי הפסקה, בתמימותנו הרבה. גם הפעם נראה שעולים בתוך מין עמק סגור שלא ברור איפה הפאס, אבל אז שביל עיזים (זהירות!) לוקח אותנו באיגוף אל מעבר לאותו "אגן ניקוז" שעלינו בו אל תוך אגם ניקוז אחר, ככה שרק אז רואים את הפאס – מין "שן חסרה" ברצף של סלעי ענק שלולא החור הזה, לא סביר שאפשר היה למצוא נקודת מעבר בין ההרים. גם הפאס הזה לא פראייר: הוא משקיף מצד אחד על אותו אגם והרים מושלגים ומצד שני אל העמק בו שוכנת Adelboden, עיירת היעד שלנו להיום. בפאס, תוך כדי ניסיון לצלם כל זווית אפשרית, אנחנו קולטים את ה"אסון" שמלווה אותנו כבר יומיים מבלי שנדע. טוב שגם הפעם היינו שם בפאס לבד, אחרת זעקות השבר היו גורמים לאנשים לחשוב שבאמת היה אסון גדול... את הדרך למטה אנחנו יורדים קצת בייאוש בגלל האסון שפקד אותנו, אבל מוצאים תקווה בזה שאתם תעזרו לנו להתמודד עם האסון, וכמובן שהנופים מהר מאד משכיחים מאתנו את הבעסה.

תצפית מהפאס, עם ניסיון אחרון לתפוס את אגם Oeschinen שבאנו ממנו אתמול, לאחר גילוי התקלה

מבט אחורה אל הפאס - ניתן לזהות את ה"שן החסרה"

יום 6: מ- Adelboden ל- Lenk

היום יוצאים אל היום האחרון של הטרק. הפעם, אפשר לרמות כל הדרך: יש רכבל אופקי שיכול לקחת אתכם ממרכז העיירה ועד לתחנת הרכבל שמטפס למעלה וחוסך חלק מהעלייה (יש גם רכבל שיכול היה להביא אתכם ישירות לפאס אבל מסתבר שהוא לא היה פעיל), אבל אם לומר בכנות, הרכבל האופקי היה יקר ולא הצדיק את החיסכון בהליכה שהיא רובה מישורית. מה שכן, קטע ההליכה הזה לא מאד מעניין ואולי לראות את העמק מגובה הרכבל היה מעניין יותר. הפעם העלייה לפאס שוב עמוסה במטיילים, כמו שהיה בסביבת גרינדלוולד. למעשה, קצת קשה לקרוא לזה פאס – אמנם זהו שיא הגובה, אבל זה יותר מין פארק ירקון ע נ ק י בגובה 2000 מטר עם גבעות ירוקות ופרחים בלי סוף. באיזור יש הרבה חבורות של מטיסי טיסנים (רובם דאונים חופשיים עם שלט). לא ברור למה כולם מתרכזים דווקא על ההר הזה, כאילו חסר להם הרים בשוויץ... גם הפאס הזה מאד יפה, אבל מתחילים להרגיש שהפסגות שמולנו הן קצת רחוקות יותר וקצת נמוכות יותר. את הירידה אל Lenk אנחנו עושים לאט, נהנים כמה שעוד רק אפשר מהתחושה הזאת של הרים סביבנו ועמק מתחתינו שהולך ומתקרב. מי שרוצה לרדת ב- fast forward יכול לשכור טורטינטים (מין קורקינטים הרריים) למעלה ולגלוש למטה, אבל שיבדוק קודם איפה תחנת ההחזרה שלהם – בפסגת ההר ראינו אותם מסביבנו ובאיזו שהיא נקודה כולם פתאום נעלמו (אנחנו דווקא היינו על השביל הנכון...). הקטע הזה של טורטנטים או תלתי-אופן נמוכים פופולרי בעוד כמה מקומות באיזור של גרינדלוודלד.

טיפים חשובים לסיום

לקראת סיום, אי אפשר בלי טיפים בנאליים: כמו שלא יוצאים לטרק בלי כובע, לא יוצאים אליו בלי מקלות הליכה. בשום אופן לא! גם התרמיל חייב להיות קליל, אלא אם בא לכם לקלל במשך כל ההליכה. חוץ מזה, אנחנו למדנו גם להצטייד באלקטרוליטים. אלו טבליות שממיסים במים ואמורים לסייע לגוף להשלים, ולכן – לא לשכוח... אלקטרוליטים (סודיום ופוטסיום – סוג של מינרלים, נשקר אם נדע להגיד למה בדיוק זה מתבזבז בקלות בטרק ולמה הגוף צריך את זה). זה טריק שלמדנו מטיילים אחרים בטרקים קודמים והוא תרופת פלא למקרים של חולשה ובחילה במהלך טרק שנגרמים ממחסור בקשקוש הזה. די קשה למצוא טבליות כאלו בארץ. אנחנו מצאנו בארץ באיזו חנות טבע כלשהי בת"א, אבל אפשר אולי לבדוק בחנויות שמוכרות משקאות ושייקים לספורטאים (למשל באיטליה אפשר לקנות קופסא של כמה טבליות ביורו וחצי כמעט בכל בית מרקחת, בארץ אותה קופסא נדירה עלתה משהו כמו פי 5).

וטיפ אחרון – השמועות אומרות שאסור לחכות עם טרקים באלפים. לא במובן של מי יודע מה יקרה לנו מחר (טוב, גם זה...), אלא במובן של מי יודע מה יקרה לאלפים מחר. ישנם תסריטי אימה שחוזים שהאלפים הולכים לשנות את פניהם ב-20 שנים הקרובות(!) שהם מתייבשים וייהפכו להיות חשופים. לא ברור לנו אם זה אמיתי או לא, אבל כן נוכל לספר שבאמצע יוני היה נראה שיש יחסית מעט מאד מים זורמים במהלך הטרק. בקושי יש לחצות ערוצי נחל, ואיפה שכן – נראה שהם היו גדולים יותר פעם. נתקלנו גם בלא מעט ערוצים יבשים, שבבירור נראה שפעם זרמו שם מים. אולי סתם באנו אחרי תקופת יובש ארוכה (דרך אגב, היה לנו מזל פנטסטי עם מזג האוויר – כל אחד מימי הטרק היו שמשיים לחלוטין, פרט לאחר צהריים אחד שלאט לאט השמים התכסו בעננים וירד גשם שוטף בערב), ואולי, חזינו בתחילתה של מגמה לא טובה. לשיקולכם...

אפילוג ובקשה חשובה

בטח הבנתם כבר שחסרים לנו יומיים בתיעוד המצולם. קצת לפני הפאס Sefinenfurgge כיוונתי בטעות את מוד המצלמה למצב לילה או משהו כזה. שטות פאטאלית שנבעה מחוסר תשומת לב. קבלנו רגישות מקסימלית לאור. בדיוק מה שהיינו צריכים בימים השמשיים שהיו לנו. מתוך צילומים של יומיים לא נותר כלום פרט לתמונות שרופות ומולבנות. ועכשיו החלק שלכם בסיפור: אם שכנענו אתכם להכניס ללו"ז שלכם את הטרק הזה, תעשו טובה קודם כל לעצמכם ותצלמו שם כל מה שרק אפשר (במוד הנכון, כן?) ואז, תעשו עוד טובה קטנה – בבקשה שלחו לנו גם תמונות, או לפחות תעלו אותן לאתר יחד עם סיפור מוצלח... רק התקווה שזה יקרה החזיקה אותנו בטרק מרגע שגילינו את הפאלטה...

תגובות

התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם

אנונימי ( להתחברות )

התגובה כוללת אזהרת בטיחות? עם אזהרת בטיחות?