"טור דו מון בלאן" ב- 9 ימים, מChamonix, נגד כיוון השעון (סוף אוגוסט 2021)

הקדמה (טיפים וזה)

אחד הדברים שמנעו ממני במשך שנים לצאת לטרק הוא הלוגיסטיקה והארגון. כל כך הרבה שמות בצרפתית, מחירים מופקעים ובכלל יעד חדש ולא נודע - אני מניח שאני לא היחיד שפשוט קיבל פיק ברכיים ובחר יעד נוח יותר, כמו קיטוע שביל ישראל על הטיילת בנתניה. לכן, המטרה הראשית שלי בסיפור הדרך הוא לא לספר לכם כמה הר מושלג הוא יפה, אלא לעזור לכם לצאת לראות אותו בעצמכם.

1) באתר הזה https://www.montourdumontblanc...
אפשר לראות את כל הבקתות, הזמינות שלהן וגם להזמין דרכו (אם כי ברק טוען שהממשק לא הכי נוח), ואם לא - לפחות איך ליצור קשר עמן במייל או טלפון (בכל המקומות שהיינו בהם דיברו אנגלית מספקת).

2) מומלץ ללכת עם הזרם ולצעוד נגד כיוון השעון, כי כך אפשר להתחבר ולהצטרף לאנשים חדשים, ולא רק להחליף איזה "היי-פייב" בדרך.

3) הנה המפה של המסלול נגד כיוון השעון. ממליץ להשתמש בה, כדי רגע להבין בעיניים במה מדובר. השד לא נורא בכלל. https://umap.openstreetmap.fr/...

4) אוהל VS בקתות:
היינו 3 אנשים, וסחבנו אוהל לארבעה. היה מרווח מאד. עם זאת, האוהל היה סביר באיכותו (יציב, עם כיסוי גשם וקל להרכבה), אבל מכיוון שעלה רק 540 שקלים (דרך ארץ בירושלים: https://deer.co.il/), שקל 3.5 קילו בהתאם, לפני הרטיבות של הבוקר. עם זאת, זה ממש מאפשר לחסוך קצת בעלויות. אנחנו ישנו רק בקמפינגים, כשישנו באוהל, אבל רבים מהאנשים שפגשנו על הדרך גם עשו זאת באופן פיראטי, סתם כך על השביל, וזה הרבה יותר נפוץ משחושבים. לא שמעתי על אחד שנקנס (אבל זוהי רק החוויה האישית שלי).
השיקול הראשי בסחיבת אוהל הייתה האופציה להיות ספונטנים ולא לדבוק בסיפור דרך קבוע מראש. בפועל ישנו בדיוק איפה שתכננו, כי בנינו בעיקר על להגיע למקלחת חמה בסוף היום וקצת איטרנט בשביל הנשמה.
באתרי הקמפינג יש בדר"כ מקלחות, שירותים, מתחם ישיבה (בין אם פתוח כאוהל ובין סגור כחדר) ואינטרנט. המים בדר"כ פושרים ולעיתים מגיעים בפעימות של לבה צוננת.
בקתות: את חלקן נכון לסגור מראש, ובחלקן אפשר גם להזמין יום מראש. השוס הגדול הוא הארוחות (ניתן לבדוק באתר שלהן את התפריט). בMottes הייתה ארוחה בשרית מעולה, בעוד שבBonnati היה דיי... חלבי. כמו כן, מוגשות ארוחות בוקר. גם אם אתם זוללים בשר כמו ברק, לא תצאו רעבים. בדר"כ יש מקלחת חמה (בניגוד לאתרי הקמפינג, כששם זה עניין של מזל), ובכלל - בריחה מהקור העז של הלילה האלפיני של אמצע הקיץ.

5) לטייל לבד או בקבוצה: פגשנו רבים שטיילו לבדם. אני אוהב להשוות מטיילי בדד למולקולות מים - הם מתחברים ומתנתקים מקבוצות אחרות בקלילות רבה (כמובן תלוי בגישה..). קל יותר להיות ספונטנים ולשנות תכניות. אבל אז אין את ברק שיבין כל רפרנס לשר הטבעות, או מי שידגמן אתכם מצבי אקרו-יוגה על כל פיסת דשא שתמצאו. גם אין עם מי לסחוב יחד אוהל, ונדרש להשקיע הרבה יותר כסף בציוד טיולים קל יותר.

6) ציוד: מומלץ לעבור שוב, ואז שוב, ואז כשחשבתם שעברתם מספיק על רשימת הציוד - לעשות את זה שוב. כל גרם נחשב, וזו לא רק קלישאה.

- כמו כן, הצטיידו בנעלי הרים שבאמת נוחות לכם (לי יש את ה Lowa Rengeade, שעלו לי 879 שקלים בWalk-in בהוד השרון, ומעולם לא היו לי איתן כאבים או שלפוחיות, גם תחת משקל כבד).

- תרמיל טוב הוא קריטי. לסחוב תרמיל מיושן עלול לגרום לכאבים גם כשהוא קליל יחסית. חשוב שרצועות הבטן והחזה ישבו טוב ושבכלל יהיו קיימות. אנחנו טיילנו עם ה Gregory Baltoro 65 מדגם 2019, והוא התרמיל הכי נוח שהיה לי (אבל אני חסיד של החברה כבר שנים, אז אני לא אובייקטיבי). 1200 ש"ח ב"דרך ארץ", או 770 ש"ח במינכן.
טיפים להתאמת התרמיל:
א. חלקו את הציוד כך שהמשקל אחיד לכל אורכו (שק"ש, אוהל ומזרון לא כולם בתחתיתו), למשל - שימו את האוהל מחוץ לתיק בחלקו העליון, כך שהראש סוגר עליו.
ב. טיפ של גולנצ'יק: שימו את התרמיל על הגב והתכופפו כלפי מטה. סגרו את רצועת החזה כך שהרצועות לא יושבות בבית השחי. כעת, מתחו את הרצועות כך שהכתפיות ישבו על הגב בצורה מהודקת. החלק שנועד לגב התחתון צריך לשבת על הגב התחתון, ולא על המותן או התחת. רק אז, סגרו את רצועת המותן.

- אוהל: אוהל טוב הוא אוהל שקל להרכיב, יש לו עמידות בגשם וברוח, אבל הכי חשוב - הוא קל לנשיאה. פגשתי מטיילים שטיילו עם אוהל יחיד ששקל 800 גרם. אחד הדגמים הזוגיים הכי נפוצים, ועליו אני גם יודע להמליץ מנסיון אישי, הוא האוהל של Naturehike (עלה 600 ש"ח ב"דרך ארץ").

- שק-שינה: אם בוחרים בקמפינג באלפים, לא מתקמצנים על שק"ש. זה נושא של שחור ולבן - עם שק"ש לא נכון יהיה ממש לא נעים בלילה, וישנה סכנה גם לכוויות קור, גם בסוף אוגוסט. אני אישית משתמש בשק"ש פוך אלפיני של The North Face והיה לי חמים ונעים בלילות הקרים. השק"ש הזה משמש אותי כבר 6 שנים, הוא שוקל כקילו אחד בלבד, נארז בדחיסה ולא בקיפול ולא תופס הרבה נפח. (https://walkin.co.il/items/421...).

- מזרון שטח: ישנו עם מזרוני שטח זולים, ומכיוון שבכל אתר קמפינג ישנו על דשא, היה אפילו דיי נוח. מה שכן, בהחלט אפשר ואף מומלץ (אם אתם מחשבים משקל נכון) להביא מזרון מתנפח, כדי לשדרג את החוויה, ובטרק הזה הסיכון שיתפוצץ הרבה יותר נמוך לדעתי.

- מקלות הליכה: אין דבר יותר מציל חיים בטרק עם משקל ממקלות הליכה. כמובן שאפשר ללכת גם בלי, אבל ההבדל בתחושה, במהירות, בעייפות ובעיקר בבעיות הברכיים והגב הוא שמיים וארץ. אני משתמש בזוג דיי יקר של Black Diamond, שעלו לי לפני כ-6 שנים כ650 ש"ח לזוג, והם שימשו אותי כבר מעל לשלושת-אלפים קילומטרים ברחבי העולם, ומחזיקים אותי ואת המשקל שאני סוחב בלי בעיה, עד עצם היום הזה. כמובן שאפשר לטייל בקלות עם מקלות זולים יותר, שגם יחזיקו לטווח הרחוק (אני קניתי אז את הזוג הראשון שראיתי), אבל שימו לב לסגירה שלהן - שתהה עם מנוף, ולא בסגירה סיבובית - האחרונים נוטים להישבר הרבה יותר בקלות, ותוחלת החיים שלהם קצרה משמעותית. אם רק בטרק אחד אתם מעוניינים וגמרנו, קחו מה שבא לכם - רק קחו מקלות. זהו מעקה נייד שאין לו תחליף. אני נוטה לקרוס על הרגליים הדפוקות שלי, והמקלות הצילו אותי מהתרסקות על סלעים יותר פעמים משאני מסוגל לזכור.

- ציוד בישול: אני בדר"כ לא נוטה לקחת איתי, מפאת משקל - אבל שאלוהים יעזור לשוויצרים האלה, זה ממש מעצבן לקנות אוכל בחלק מהמקומות, והחור בכיס נעשה כבר לא נעים. בדיעבד, הייתי לוקח סט, ואם אפשר לחלק אותו בין חברי הקבוצה, מה טוב. מה בן אדם ביקש, קצת פסטה עם רוטב עגבניות ומעל פרמז'ן, ולא לשלם על כך 80 יורו לארוחה לשלושה אנשים?

- מטען נייד: אם אתם לדבוק לרוב באתרי קמפינג ובקתות (ואולי לישון איפשהו בצורה פיראטית איזו פעם או פעמיים) - אל תביאו מטען כבד. אני לקחתי איתי אחד שמספיק ל5 טעינות (15 אלף מילי-אמפר), והוא פשוט כבד. בתכלס, לא השתמשתי בו בכלל.

- אזניות: מי שמטייל איתי, לבטח כבר נמאס לו לשמוע כמה אני נהנה לשמוע את הפס-קול של שר הטבעות כשאני מטפס לעוד איזה פס, או בסופו של יום, כשהמסע היומי עומד להגיע לסיומו. זה כל כך משדרג ת'חוויה, וממש ממליץ להביא איזה זוג וגם להכניס איזה פלייליסט. לא לחינם לסרטים יש סאונדטרקים אגדיים.

- ביגוד: ממליץ על חולצת דרייפיט (חולצת טיולים מכופתרת היא ה-דבר), מכנס טיולים, חולצה תרמית, געטקס, מעיל רוח וגשם, כפפות, כובע צמר, באף (חם-צוואר אוורירי וקל), 2-3 זוגות של גרביים ותחתונים. תעשו כביסה איפשהו שלא תהיו, ותתלו על התיק. אם אתם מתכוונים להיות רק בבקתות, מעיל רוח טוב אמור להספיק למהלך היום בעצירות או בהליכה, אבל אם אתם מתכוונים לבלות לילות לא בין כותלי עץ או אבן, אתם תקללו את עצמכם שלא סחבתם איזה משהו חם.

7) אינטרנט: תלוי איפה אתם נמצאים, אבל בהרבה מקומות באותן מדינות מערביות אין קליטת וויפיי נורמלית, ובמקרים רבים גם אין קליטה סלולרית טובה. כן מאד ממליץ על לפתוח חבילה מהארץ, או לרכוש איזה סים מקומי. כמובן שאפשר לטייל כמו שאנשים עשו במשך מאות שנים, ללא טלפון, אבל למה להיות איכרים מימי הביניים?

8) ואריאנטים: השאלה החשובה מכולן, האם להיות תותחים שמדכאים ולבלוע כל אתגר שבדרך, או להיות מהלמלמים האלה שהולכים "רק" בדרך הרגילה. אמנם לא צעדתי בכל הווריאנטים, אבל ביקשתי לראות תמונות של אחרים, שפגשתי בסוף היום ושהלכו בהם. כל סובב המון בלאן הוא יפהפה, ועוד יותר חשוב לי להדגיש - המסלול המקורי לא פחות מאתגר לעיתים, ולדעתי אף יפה יותר בחלק מהמקטעים. אבל על כך אתן את הדעת בתיאור הימים.

9) שמירת חפצים שאתם לא רוצים לטרק: ישנם מקומות שבהם אם תשנו בהם לילה, תוכלו לשמור חפצים בחינם לכל התקופה (Vert lodge, Chamonix) או כמה יורו. בקורמיאור יובל השאירה חפצים במלון Ottoz, מבלי לישון שם, במחיר של 5 יורו ליום. גם לא סוף העולם.

10) כסף: אני הוצאתי לפני היציאה לטרק כ500 יורו במזומן. לנו זה לא הספיק, וישנו את מרבית הלילות בקמפינג. לסגנון טיול כמו שלנו, 650 יורו יהיו הימור יותר טוב. אם אתם הולכים רק על בקתות וכו', שווה לבדוק כמה שווה כלייה בשוק השחור.

יום 0: הגעה לChamonix

אנחנו החלטנו להתחיל משאמוני, כמו רוב המטיילים, ולכן הגענו לג'נבה.
לשדה התעופה יש שני חלקים, השוויצרי והצרפתי. הצרפתי נועד רק לטיסות פנים בתוך צרפת, ולכן אם תגיעו בטיסה, תגיעו לחלקו השוויצרי. כך גם אם תגיעו ברכבת. ממש מול שערי היציאה יש עמדת אינפורציה, והפקידים שם מדברים אנגלית מצויינת. שתי קומות מעל יש מקדונלד'ס, אם חפצה נפשכם בדאבל צ'יזבורגר בעשרה יורו.

ג'נבה שוכנת לשפתו של אגם גדול, אבל לא תפספסו יותר מדיי אם לא תלכו להסתובב בה.
אם אפשר, עדיף לנחות בשדה בשעות הבוקר / צהריים מוקדמות, שכן אז עוד יש תחבורה ציבורית ישירה לשאמוני בתדירות סבירה, בעוד שבשעות אחר הצהריים / ערב יהיה כבר הרבה יותר קשה. נראה שטיסות איזיג'ט לג'נבה מגיעות בדר"כ אחר הצהריים, ולכן - תצטרכו לנסוע לעיר.

כשאתם יוצאים מאיסוף המזוודות, פנו שמאלה ולכו ישר עד לתחנת הרכבת (ניתן להשאיר חפצים שם ב12 יורו ליום, כך שממש לא הייתי עושה את זה). כל רכבת שיוצאת מהשדה עוצרת בתחנה הבאה בתחנה המרכזית של ג'נבה (כרטיס עולה כ3 פרנקים / יורו). רחבת האוטובוסים היוצאים לשאמוני מרוחקת כ5-10 דקות הליכה מהתחנה, במורד מידרחוב. מהתחנה יוצאים אוטובוסים לכל מיני יעדים, אך גם האוטובוסים של FlixBus (כרטיס ב19 יורו לאדם) או Swiss Tour (ב-12 יורו לאדם) לשאמוני. בשעות הערב רק FlixBus עוד מוציאים נסיעות. ממליץ להוריד מראש את האפליקציה של FlixBus - היא מאד נוחה.

בעלייה לאוטובוס וודאו שיש בידכם תו ירוק (הישראלי תפס פה) והדרכונים, שכן הם ייבדקו בכניסה לצרפת.

אנחנו לקחנו את האוטובוס של 18:55 מהעיר לשאמוני (בכיוון מילאן), והגענו בסביבות 20:20. מגיעים לתחנת Chamonix Sud, שהיא תחנה מרכזית בעיירה וממנה יוצאים אוטובוסים לכל העיירות בעמק. אם הנסיעה קצרה, היא אפילו תהה בחינם. בכל מקרה, על השלט בתחנה כתוב שהאוטובוס האחרון לLes Houches ("לה זוש" בהגהה הישראלית) יוצא ב20:00, ולכן בחרנו ללון את הלילה בעיירה. אבל יש מסתבר גם אוטובוסי לילה (ללא שוקו חם ומיטות על גלגלים) שמגיעים לשם.

לשינה בעיר אני ממליץ על Vert Lodge. זהו הוסטל מגניב ממש. הצוות מעולה, החדרים נעימים (עם שירותים ומקלחת לכל חדר, ולא משותפים לכמה חדרים יחדיו), יש אינטרנט ממש סבבה, מסעדה מעולה שפתוחה עד 23:00 במחירים שווים לכל כיס ("סתם דרור, זה אבא!") והשוס הגדול - חדר ארוחות בוקר שפתוח 24/7 עם קורנפלקסים, יוגורטים, בגטים, נקניקים וגבינות, מכונות קפה מצויינות ושלל מיצים. אפשר להעביר רק שם שבוע. גם ניתן להכין שם סנדוויצ'ים ליום המחרת... אנחנו סיימנו שם את הטרק, אבל חד משמעית הייתי גם מתחיל שם אילו הייתי יודע. הוא נמצא במרחק של 20 דקות הליכה מתחנת האוטובוס, או במרחק שתי תחנות באוטובוס עצמו. בבוקר, אם לא מעונן, מתעוררים לזריחה ממש מתחת למון-בלאן בכבודו ובעצמו.
https://www.vertlodge.com/

אגב, בהוסטל הזה אפשר להשאיר ציוד לכל התקופה בחינם! (רק אם אתם אורחים של המקום, כמובן...)

יום 1: מChamonix לLes Contamines (ואריאנט Col de trecot)

השביל לא מתחיל משאמוני. מי שרוצה להתחיל לצעוד משאמוני, צריך לעלות עם הרכבל (או ברגל...) להר שמצפון, לחבור לשביל, לצעוד איתו ל"לה זוש", לרדת בחזרה לעמק ולטפס שוב להמשך המסלול. חוויה.

אנחנו לקחנו את האוטבוס של 07:40 משאמוני לכיוון Les Houches (אוטובוס מס' 1). הנסיעה כאמור עלתה 3 יורו (ולא 2, כפי שמצויין על השלט). זו נסיעה של כרבע שעה, ויורדים בתחנת Bellevue, שם יש רכבל שמטפס להר. ברחבת הרכבל יש גם חנות טיולים שנפתחה אז ביום שני ב08:30 בבוקר, ושם אפשר להצטייד בגז ובמפה (13.5 יורו לאחרונה).

תחנה אחת לפני כן יש את השלט המפורסם של תחילת המסלול. לא טרחנו לעצור בו כדי להצטלם. אנחנו התחלנו ביום מעונן, וטיפוס דרך היער לא נראה לנו משתלם, ולכן עלינו ברכבל שעלה כ15.5 יורו לאדם, שלוקח אתכם לבקתת Bellevue. מכאן, יש שתי אופציות:

1) לפנות מערבה, וללכת כקליומטר כדי לחבור למסלול הTMB הרגיל, שלדעתי מומלץ יותר (רק מתמונות של אחרים).
2) לבחור ללכת בוריאנט Col de Trecot. הוריאנט סבבה והכל, אבל - הוא מציעה ירידה תלולה מאד של 600 מטרים לעמק קטן (שבמעלה שלו קרחון, אך אלו כבר שנים בנסיגה קטלנית), טיפוס לצידו השני והליכה ביער עד לעיירה בירידה לא פשוטה במיוחד. כמובן שההליכה יפהפייה, אבל הוא ממש לא איזו חובה שאסור לפספס.

אנחנו התחלנו את המסלול בסביבות 09:00 אחרי כל ההתארגנויות, ובקונטמין היינו כבר ב14:30, לאחר עצירה יפה בבקתה שבעמק לשוקו חם וארוחת צהריים של טורטיות וחמאת בוטנים. בקונטמין יש סופרמרקט, ומבחר מלונות (שמעדויות זרים הם ברמה לא רעה בכלל). אנחנו סחבנו על עצמינו אוהל, ושמענו דברים טובים אודות הקמפינג המקומי (Gite la pontent) שנמצא במעלה העמק, כחצי שעה נוספת של הליכה ממרכז העיירה. במקום מקלחות פושרות, שירותי בול פגיעה ומסעדה. אפשר גם לישון בהוסטל שבמקום, וליהנות גם מארוחת ערב ובוקר (הדיל האחרון יעלה 42 יורו לאדם). לא היה Wifi במקום.

אופציה נוספת היא להמשיך עוד איזה שעתיים-שלוש בשביל, ולישון באחת מהבקתות שדרכן עוברים ביום המחרת, והן נראות לא רע בכלל! (Refuge de Nant Brant ואחריה Refuge de la blame). זה יחסוך קצת מהקושי של יום המחרת.

יום 2: Les Contamines לבקתת Mottes (דרך הוריאנט Col des Fours)

היום הזה נחשב לקשוח ביותר בטרק, שכן הוא מתחיל במיידית בטיפוס מתמשך של 1300-1500 מטרים בגובה. "שביל החומוס" (מה שהרוב עושים) מסיים ב Refuge du Col de la Croix du Bonhomme, או בקיצור "בונהום". הוא גבוה, וקר שם מאד בערב. כמובן שאפשר לעשות שם קפמינג, אבל רק באמת אם בא לכם להתכלב. לי זו נשמעה כמו חוויה שאפשר לוותר עלייה בכייף.

אופציה נוספת היא לרדת לעיירה Les Chapieux ולישון שם בבקתה. חברים שפגשנו על הדרך ישנו "פראית" ליד איזה אגם באיזור, מה שייזכר כ"ליל הפרות", שהקיפו את האוהלים שלהם כחיות המשחרות לטרף.

האופציה השלישית, ובה בחרנו אנחנו, גם היא כוללת ירידה קשה במיוחד (עוד יותר מהעלייה) של 900 מטרים בדרך הוריאנט שחוסך את ההליכה היפה בעמק מLes Chapieux. יש לה פנינה אחת, והיא מפלי השיש המיוחדים בה. מלבד זאת, הוריאנט הזה הוא שום דבר מיוחד (עוד נקודת נוף להרים), ולדעתי אפילו שווה לצעוד בTMB הרגיל כדי ליהנות מהליכה בעמק יפהפה. כמו כן, יש איזה מסלול צדדי שיוצא מה"פס" לנקודה אף יותר גבוהה (2770 או משהו בסגנון), אבל הוא פשוט משקיף על אותו הנוף. כן, יש שם תצפית פנורמית, וכן, הוא בוודאות יפה. אנחנו כבר היינו גמורים, והייתה אפילו שמועה על אופל ממורדור וגשם.

ההליכה מתחילה באותו הבוקר בצידו המזרחי של הנחל, ומטפסת באופן תמידי בעמק יפהפה. יש כמה וכמה עצירות למלא מים בדרך, והייתי מאד ממליץ לא להעמיס במשקל - שכן מחכה יום קשוח. Refuigo de la blame נראה מאד חמוד, ובתכלס אם היה מתאפשר לפי התכנית - הייתי שמח לישון שם.

אחרי הבקתה יש יציאה לשביל המוביל לכמה אגמים מתחת לרכס המושלג. אם לא היינו ממהרים באותו היום (היה עלינו להגיע לקורמאיור לפגוש את יובל אחרי שלושה ימים ולא ארבעה), חד משמעית היינו קופצים לבקר אותם. לדעתי זה רעיון טוב להפסקה בתוך העלייה הזו, שלא רצתה להיגמר.

אגב, בהגעה לפס Col du Bonhomme, בסוף העלייה, ישנה בקתת מסתור מעץ, בתוכה אפשר להסתתר מהרוח הקרה, ולאכול שם ארוחת צהריים שאתם בהחלט ראויים לה. מכאן, ההליכה דיי נעימה עד לבונהום, חוץ מהקיטוע האחרון, בו השביל לא ברור - ואם אתם הולכים בערפל במקרה, שימו לב לא להמשיך אל תוך הערוץ של הווריאנט.

אם בחרתם בווריאנט, תגיעו לאחר כשעתיים ירידה אל La villa des Glaciers. תחצו את הנהר, ותעלו מזרחה עוד כחצי שעה הליכה. בשלב מסויים צריך לחצות ערוץ גדול על גשר מעץ. לפניו תראו חורבות של בתים ישנים - שם אפשר לישון באופן פרטי, אם חפצה נפשכם בכך - טיפ של מדריך טיולים מקומי. לאחר הנהר יהיה שלט שאוסר על קמפינג. ואז, ברוכים הבאים לבקתת מוטס.

במקום מקלחות חמות, ושירותים רגילים, בירה Mont Blanc (שהפתיעה אותי ממש לטובה, במיוחד אחרי חצי שנה שבה אני גר בבוואריה...) וארוחת ערב שבה אפשר לאכול עם העיניים. קדירות של מרק, בשר בקר, תפוחי אדמה ולחם קשה מאבן. היה ממש טוב. בבוקר יש ארוחת בוקר נחמדה. עלות השהייה עלתה לנו 60 יורו לאדם, בחדר שהיה לארבעה אנשים, אבל בפועל היינו רק ברק ואני.

יום 3: מ Refuge Mottes לCourmayeur

איך מתחיל יום טוב? בעלייה!
רעננים ומדושנים מארוחת בוקר טובה, אמרנו שלום יפה לצרפת, והתחלנו בטיפוס של 750 מטרים לכיוון איטליה, ב- Col de la Seigne. ת'אמת? היא לא הייתה כזו קשה. א', סיימנו אותה בשעה ורבע, וב' - בשילוב עם המוזיקה של שר הטבעות עם הזריחה, שצבעה את ההרים בזהב, זה היה כל כך יפה, שאפילו רצתי חלק מהדרך. ולחשוב שביום לפני זה קיללתי כמו באיזו שבוע מלחמה בצבא.
יש עוד אופציה להגיע ל"פס", אגב - והיא לטפס לרפוחיו Robert Blanc, שנמצא על הרכס המושלג. כך או כך צריך לטפס לגובה דיי דומה, כך שזו לא אופציה רעה כלל. יכל אפילו להיות שווה.

היה זה ה"פס" הכי יפה במסלול הסובב, ולפנינו נפתחה בקעת איטליה המדהימה, שלטעמי הייתה הכי יפה בכל המסלול. מכאן הירידה נוחה מאד, ובדרך ישנה אפילו בקתה בה יש חדר הסברים על המסלול, היסטוריה ועובדים מקומים נחמדים מאד, שנענים לכל שאלה בהתלהבות. במרפסת המשקיפה אל העמק יש Wifi מצויין ואפילו עמדת הטענה אל-חוטית. ב"מוזיאון" עצמו יש מפה תלת-מימדית של כל הסובב, מדוייקת מאד, וממש מסדרת בראש לקראת מה הולכים.

לאחר כשעה הגענו ל Refuge Elisabetta, ששמו הולך לפניו. רבים עושים יום הליכה מבונהום לכאן, ומסיימים בלילה בבקתה, או בקמפינג סביבה (הבעלים מרשים זאת בכייף). סיפורי דרך אחרים אפילו המליצו על הלזניה המקומית. אם אתם רוצים לאכול ארוחת צהריים טובה, אז שווה לנסות כאן, שכן בCabine de Combal, העצירה הבאה, יש רק סנדוויצ'ים וקפה.

בקומבאל לכאורה היה פעם קרחון ענק, אבל אלו כבר מזמן נעלמו מעל לפני השטח, לצערינו הרב. כן יש מסלול צדדי לאגמים, שרבים בוחרים ללכת אליהם - אבל מי שראה אגמים בחייו, ימצא שם רק שתי שלוליות. לא הייתי מבזבז על זה את הזמן.

מכאן ישנן שתי אופציות:

1) ללכת עם הוריאנט אל עמק הקמפינגים (יש שלושה, צמודים זה לזה). ההליכה הזאת הולכת צמודה להר, ממש מתחתיו.

2) לטפס 500 מטר, וללכת למול נוף המון בלאן, שנמצא ממש מעל לקומבאל. זו הדרך הרגילה של הTMB. לאחר העלייה המפתיעה, יש לאמר, ישנה הליכה נוחה מול נוף הרכס עד ל Refugio Maison Ville. זוג חברים צרפתי סיפר שהוא היה הטוב ביותר שהם שהו בו, אבל חובה להזמין בו מקום מראש. במקום רחבת דשא גדולה להתחרדנות, בירה ואקרו-יוגה. מכאן, אפשר לרדת ברגל את הירידה הקשוחה לקורמיאור, או פשוט לקחת את הרכבל (5 יורו לרכבת כסאות, ועוד 10 לרכבל רגיל, ואפשר לרדת רק חלק מהדרך ולשלם פחות...)

קורמיאור היא עיירה גדולה מאד. אין שם הוסטלים ורק מלונות, אם כי הם מומלצים. בתכלס, הייתי ישן בבקתה המצויינת בפסקה הקודמת. בכל מקרה, אנחנו בחרנו ללכת לקפינג Hobo, בהמלצת סיפור דרך אחר. זה דרש מאיתנו לקחת אוטובוס מתחנת האוטובוס המרכזית בעיר (תחנה מס' 5. אפשר לקנות כרטיס במשרד או באוטובוס, ואל תשכחו לתקף אותו!), וזה נסע בדרך הררית מסוכנת, שמזכירה מדינות עולם שלישי כמו נפאל או בוליביה, עד שהוריד אותנו באדיבות מול המתחם (הציוד כולו עלה איתנו לאוטובוס ולא למטען).
במקום יש את המקלחת הכי טובה שהייתה לנו בטרק, ושירותים נקיים. יש בר עם אינטרנט, קפה ומאפה - ובקמפינג הצמוד ישנה גם מסעדת פיצה לא רעה (הפולנטה מזעזעת, הייתי מתרחק...). יש גם סופרמרקט קטן, אבל בתכלס כבר הייתי עושה קניות בקורמיאור. עלה לנו 35 יורו לשלושה אנשים באוהל.

יום 4: מ Courmayeur לבקתת Bonatti

אחד הימים הכי יפים בטרק לדעתי. מלבד לעובדה שזכינו למזג אוויר מדהים, הוא גם לא קשה במיוחד, ונוח מאד להליכה.

מתחילים בהליכה בעיר, תלוי בתכלס מאיפה אתם מתחילים, ומטפסים עם שילוט דיי מעפן אל תוך היערות. השביל יפהפה. ככל שמטפסים נגלה נוף מרהיב של העיירה ושל העמק המשוגע הזה. את העלייה מסיימים בבקתת Bertone, שם עצרנו לקפה, עוגת תפוחים מעולה ובעיקר מלא אקרו-יוגה לצלילי אהדת הקהל.

מכאן יש שתי אופציות:

1) הוריאנט שמטפס על ההר ומסתכל על רכס המון בלאן המשוגע מזווית יותר עילית.
2) המסלול הרגיל של הTMB שעושה את אותה הדרך, מעט יותר נמוך, ובדרך מישורית וקלילה עד לסוף היום. חד משמעית בחרנו בו.

בקתת בונאטי לא מומלצת לטעמי. אמנם מאד גבוה שם וקר פיצוצים, ולכן כן נכון לחפש איזו קורת גג (ישראלים אחרים שפגשנו על הדרך ושחנו שם באופן "פרוע", סיפרו שדי קפא להם התחת). ב60 יורו תשנו בחדר מעונות, תהה לכם מקלחת של שתי דקות, ארוחה צמחונית (אם כי טעימה) וצוות לא נעים. אבל אין דבר, ב10 יורו היה אפשר להזמין קנקן יין אדום טעים, שהשתלב מעולה עם משחק הקלפים.

ההמלצה שלי, אם אפשר - תמשיכו עוד שעתיים-שלוש ותבחרו במקום את Hotel Chalet Del Farret או את בקתת הלנה (שבמקום לטפס אליה דרך ההר, פשוט תעלו עם הכביש בעלייה הרבה יותר ידידותית) - יורדים מבונאטי לעמק ונפגשים עמו במלון, ואז צריך לעלות בחזרה להלנה, והכביש לדעתי הרבה יותר נוח להליכה.

יום 5: Bonatti לLa Fouly

באסה. עוברים לשוויץ. המדינה הזאת עלתה לי על העצבים מהרגע הראשון, עם הפיצה מרגריטה שלהם ב20 יורו.

בכל מקרה, ההליכה מבונאטי יפהפה בבוקר, אבל קצת מקפיאת עצמות. לקחנו את הזמן. עצרנו לשוקו חם סמיך במלון דל פארט, והמשכנו בטיפוס מפתיע ביותר להלנה. היא נראית מגניבה, אבל לא נכנסנו כדי לבדוק. כעת מתחילה העלייה ל"פס" שחוצץ בין איטליה לשוויץ. זו עלייה לא פשוטה בכלל, ולעלה חיכתה לנו רוח פרצים.

הנוף בשוויץ שונה והרבה פחות מיוחד בעיניי. אם מישהו מחפש לקצר את הסובב ולא יודע על מה לוותר - חד משמעית על הקיטוע בה. היא כמובן באמת יפה, והכפרים שעוברים בדרך הם כאילו לקוחים מגלויה, אבל אנחנו באנו לראות את המון בלאן.

אחרי ירידה ארוכה מה"פס" מגיעים לבקתה de la Peule, שם יש סנדוויצי'ים שמנים של נקניק וגבינה במחירי עלות (לא) וישראלים ששהו במקום אמרו שהיה דיי רע. ממש כיסחתי אותם.

מכאן הליכה ארוכה בעמק יפהפה עד ל"לה פולי". זו הליכה של כשעתיים, ואנחנו מצאנו טרמפ עד לעיירה. מצאנו את מושבינו לאותו הלילה בקמפינג Auberge des Glaciers (במרחק של 10 דקות הליכה מהסופר ומשתי המסעדות שבעיר). הוא נמצא ממש מתחת לקרחון עצום!

במקום וויפי, מקלחת פושרת, ואפילו מכונת כביסה, שתסיים בפעם הבאה שתבואו לסובב.
לטובה אציין את החדר המשותף הגדול, שהיה מקורה ונעים, ואם רוצים - אפשר לשבת ולהכיר הרבה מטיילים אחרים. כן יש בעיית הטענה, שכן יש חמישה שקעים על 50 איש. יש מעט משטחים להקמת אוהל, והקרקע הייתה מלאה בקרחות בדשא.

אמנם אני נשמע שלילי, אבל זה סתם כי שוויץ עלתה לי על העצבים. המקום היה לא רע.

מכיוון שלא סחבנו כלי בישול, אכלנו ארוחת ערב במסעדה מקומית (18 יורו לספגטי בולונז). אין צורך להשאיר טיפ בשוויץ, זה כלול בחשבון. מים מהברז יעלו 5 יורו לקנקן, אם לא מזמינים שתייה אחרת (לא בכל מקום, אבל שווה לשאול. מזל שיובל ארזה עמה בתרמיל הרבה חוצפה ישראלית נדרשת).

יום 6: La Fouly ל Champex

למה כל השמות הצרפתיים האלה נשמעים אותו הדבר?

רבים מדברים על היום הזה כיום מבוזבז, וששווה פשוט לדלג עליו באוטובוס.
בתכלס? ממש נהננו בו. במקום יום מנוחה, זהו פשוט יום קליל של הליכה במורד עמק שוויצרי יפה, לאורכו של נהר. בדרך עוברים כמה כפרים יפהפיים, אבל השוס הגדול הוא בקתת הקפה שהייתה בסוף איזו ירידה, ברחבת דשא גדולה ושמשית, שם אפשר למצוא קפוצ'ינו ב3 יורו, ועוגיות שוקולד-צ'יפס מטריפות חושים, שיוצאות כל כמה זמן חמות מהתנור. איך גנדאלף אמר? כשאתם בספק, תמיד עקבו אחרי האף שלכם.

כמובן שגם פה יובל וברק סחטו הרבה יותר מחיאות כפיים על תרגילים בסיסיים באקרו (אבל בורים שכמותינו, כל דבר שהם יעשו יראה משוגע) מתכלס תפוז שהיה במיץ הקר שהזמנתי ביום טיול חם.

לבסוף מטפסים אל שאמפה. במקום כמה וכמה מסעדות, ובתי מלון. כשאנחנו היינו, זה היה בזמן המירוץ הגדול שסובב את המון בלאן (היה מי שרצו את כל ה171 ק"מ ב20 שעות...איזה פרונסוואה), והכל היה תפוס לגמרי. לדעתי לא תצטרכו ביום רגיל להזמין מקום מראש במסעדה (16 יורו לפיצה מרגריטה). במקום אגם יפה, אבל היה כבר קריר מדיי בשביל לקפוץ פנימה.

ישנו בקמפינג Les Rocallies, שנמצא ממש בסוף העיירה (חלקה הצפוני). הבעלים היה נעים על אף המבט הזעוף, ובמקום אחלה בירות מקומיות, לישיבה הלילית, כאשר כל המטיילים מתאספים להם מן היום באוהל הפתוח (בחייאת, קפוא שם - תסגרו ת'פאה הזאת). במקום שירותים ומקלחות, איך לא, פושרות. יש גם וויפיי ששיחק איתנו מחבואים.

יום 7: Champex לTrient

טוב, טוב, טוב.
כאן הייתה דילמה רצינית.
בין שאמפה לטריינט יש את הוריאנט המדובר מכולם, כזה שמטפס ככה בלי פשרות כ1300 מטרים בבת אחת, ואז יורד 1500. הוא היחידי שבתכלס עולה על רכס המון-בלאן עצמו, בתחילת יולי הוא מושלג כולו, ובסוף אוגוסט יש קרחון ממש בסופו. הוא קשה, סלעי ודורש הרבה רצון וגם מעט יכולת.

אנחנו בחרנו בTMB הרגיל, שהיה מסלול יפהפה בתוך יער ומפלים, שהלך מצידו השני של הרכס (גם כאן הייתה חתיכה עלייה, אך ממש לא מהקשוחות בטיול הזה), עם נוף אל העמקים והאלפים השוויצרים (אותי הצחיקה העובדה שבתוך הגלויה הזאת, הערים שלהם נראות כמו פתח תקווה. בלי להעליב).
הדרך לא מסומנת כל כך טוב משאמפה, אבל תעקבו אחר השילוט ויהיה קשה ללכת לאיבוד, במיוחד אם אתם מסוגלים לקרוא מפה טופוגרפית.

לאחר שנכנסים ליער מגיעים לבית קפה חמוד, עם נוף שהיה הופך אותו ליעד הכי מבוקש לחתונות בישראל. פה הוא סתם עוד יום במשרד.

בדרך ישנן כל מיני בקתות המציעות קפה, שלא הופיעו במפה. לא יהיה חסר איפה למלא מים.

בסוף היום הגענו לHotel Col du la Forclaz, אחרי וויכוחים ותהיות היכן לשהות בטרינט. במקום החלטנו להתפנק במיטות בחדרי מעונות צפופים. במקום אינטרנט סביר, מקלחות רותחות (יאיי), ארוחת ערב כמסורת הסובב וארוחת בוקר טובה. השירות היה מאד אדיב ונחמד. עם זאת, עוד אנחנו מחכים לחתכ'ת העוף שלנו, ראינו את ההמבורגרים היוצאים מן המטבח לסועדים בחוץ. הם טענו שהוא היה הכי טוב שהם אכלו אי פעם (32 יורו).

מחוץ למלון אפשר גם לעשות קמפינג (ולהשתמש במקלחות והשירותים של המלון) וכן יש גם חנות מזכרות קטנה שמוכרת בגטים, נקניקים, גבינות ויין לא רע בכלל.

אם לאמר את האמת, אחרי שראיתי את התמונות מהוריאנט, גם הוא לא חובה. הוא כמובן יפהפה, ותמיד טיפוס קשה מביא עמו תחושת הישגיות אדירה, אבל ממש לא צריך להתאבד עליו, פשוט כמשמעו. לפני שנתיים נהרג שם איזה ישראלי. אבל תשכחו שאמרתי את זה. יתרה מכך, ביום שלמחרת, אפשר לקחת וריאנט שמביא אתכם עד לאותו הקרחון, מבלי למות ביום שלפניו.

יום 8: מTrient ל Trelachamp

"הא, עוד שאמפ (וויזלי) אחד."

אז... פה דיי טעיתי בדרך, ותכלס - זה היה שווה את זה. במקום לרדת מהמלון אל העיירה טריינט שבעמק ואז לטפס את כל הדרך בחזרה לצרפת, נצמדתי לחנות המזכרות והתחלתי לצעוד על הגשר שמעל לעמק. הנוף היה נהדר! המסלול הזה הוא ה"דרך האלפינית" (כאילו שאר הדרכים הן לא...), והוא למעשה חוזר בחזרה לוריאנט של יום האתמול. ממשיכים עמו עד לבית קפה חמוד שמתחבא מאחורי סלע גדול, ושמשקיף אל הקרחון הגדול שבצד השני של הערוץ. כעשרה מטרים לפניו, יש גשר עץ, ואיתו השביל מתפתל למעלה.
זו דרך ארוכה יותר עד ל"פס" החוצה לצרפת, אך בדרך יש כמה נקודות תצפית מעולות! אפילו רומנטיות..

בכל מקרה, בסופו של דבר מגיעים בחזרה לצרפת, יורדים על הברכיים ומנשקים את הקרקע - יצאנו משוויץ.
ל"פס" קוראים Col de Blame. כן. מקורי. אבל, יש להם שם בבקתה את השוקו חם הכי טעים בטיול עד כה, ושווה לשתות אותו בסלון החמים, עשוי כולו עץ ורהיטי וינטג' יפים אך מטופחים.

והנה, חוזרים שוב לראות את המון בלאן, ובעמק אפשר לראות שוב את שאמוני!

השביל המקורי עובר מצפון לבקתה, אבל אנחנו לקחנו את הוריאנט שיורד ל Le tour. יש שם עבודות בכביש נכון לכתיבת מילים אלו, אז דעו - השביל פשוט ממשיך ממש משמאל לבקתת הרכבל. בעיירה אפשר לקחת אוטובוס (חינמי), ולרדת אחרי תחנה אחת בMontroc. שם, לכו לכיוון המנהרה, ותראו את השביל ממשיך ל Tre-la-champ. אחרי 5 דקות, תגיעו אל Auberge la boerne. זוהי בקתה חמודה מאד, עשויה עץ, בתוך עיירה חמודה. יש שם משטח קמפינג, תא שירותים אחד לכלל האורחים ו3 מקלחות עם מאניה-דיפרסיה. ארוחת הערב הייתה טעימה מאד, וכן גם ארוחת הבוקר. וויפיי מצויין.

יום 9: Tre-la-champ לChamonix

אפשר לקנות בגטים טריים בבקתה (יש סופר רק בArgentiere).
זהו אחד הימים היותר יפים של הטיול, והוא מפוצץ באטרקציות.

כמו בכל יום, מתחילים בעלייה לצלילי שר הטבעות. במהרה נגלה לעינינו שוב נוף המון בלאן המשוגע. בשלב מסויים צריך לטפס קיטוע יחסית ארוך של סולמות. מי שסובל מפחד גבהים (כמוני) - וול, שיבלע את זה ויטפס. אתם חוסמים את התנועה. בסוף העלייה ישנה נקודת עצירה יפה, עם נוף פנורמי על הרכס. אפשר ממש לראות את הערוצים הענקיים בהם פעם היו קרחונים, אך אלו אינם עוד.

מכאן, רוב המטיילים יבחרו ללכת אל Lac Blanc, האגם הלבן. ביום לא מעונן הוא בוודאי יפהפה. אך כשאנחנו היינו שם, הוא היה אפוף כולו בענן. אז דילגנו, וחיפשנו את השוקו החם הבא. אחרי שהתחרדנו על כסאות ים בבית הקפה השמשי, בחרנו שלא להמשיך עד לרכבל הבא, אלא לקחת את האחד הקרוב. אחרי תשעה ימי צעידה רצופים, וואלה הספיק (אמר הנמר. הבושה...). הרכבל עלה 15.5 יורו לאדם, והביא אותנו לחלק הצפוני של שאמוני, מה שדרש מאיתנו לקחת רכבת חינמית כ3 תחנות בחזרה אל Vert lodge, בו סוף סוף הורדנו את תיקי הגרורגי מהכתפיים, והלכנו להתפנק בארוחת בוקר ללא גבולות, והמבורגרים טעימים, לצד צ'יפס המכוסה בצד'ר ובירה גרמנית.

ושוב כמובן הפסדתי הפסד מפואר בWizard לברק, המלך הבלתי מעורער של עולם הקוסמות.

ביום שלמחרת קמנו לזריחה יפהפייה שמעל למון בלאן, פתחנו בחמישת שלבי האבל בפרידה מיובל, והתחלנו במסע חזרה (הפעם עם Swisstours) לג'נבה (שם הלכנו למוזיאון ההיסטוריה-של-הטבע הכי גרוע שאפשר לדמיין), ומשם למינכן, כדי לגלות שה Deutch Bahn פותחים בשביתה המזורגגת שלהם יום אחד קודם מהמתוכנן, ושברק בכלל חולה בקורונה.

אבל היי!
לפחות זכינו לשקיעה על האי שבאגם Bodensee.

כמה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור.

קישורים חיצוניים

• אתר הזמנת בקתות - ממש נוח