חלק ממסלול ה-APR בשוויץ בשילוב של ויה אלפינה כחול (איטליה).
טרק סולו שמתחיל ב-3.7.23 בציריך. למחרת רכבת לתחילת המסלול (St. Moritz). הליכה במשך 19 ימים לכיוון Visp. סה"כ מתוכננים 350 ק"מ עם 20,000 מ' עלייה ו 20,000 מ' ירידה. את הבלוג כותבת תוך תנועה בכל ערב.
| תאריך הטיול | July 2023 |
|---|---|
| משך הטיול | 19 ימים |
| עונה מומלצת | קיץ |
תוכן עניינים
- 3.7 טיסה לציריך יוצאת למסע!
- 4.7 יום הליכה 1: נסיעה ברכבת מציריך ל st. Moritz ומשם התחלת המסלול עד Suvretta – Jenatschhütte SAC.
- 5.7 יום הליכה 2: מ survetta ועד alp flix
- 6.7 יום הליכה 3: מ alp flix ל savognin. היום בו עשיתי מרוץ לחיים עם עדר פרות!
- 7.7 יום הליכה 4: מסבוגנין ל Ausserferrera. יום עם עלייה אין סופית, מרמוט עצבני במיוחד, וגדר חשמלית לא נחמדה!
- 8.7 יום הליכה 5: מאסורפרה לשפלוגן. היום המושלםם!
- 9.7 יום הליכה 6: משפלוגן ועד Gasthaus Rathaus. היום שנמשך ללא סוף ובו התגלתה מפלצת השביל
- 10.7 יום הליכה 7: מ Rathaus Gasthaus ועד vella. היום הכי קשה בטרק!
- 11.7 יום הליכה 8: מ vella עד Pension Tgamanada די כבר עם החום הזה!
- 12.7 יום הליכה 9: מטגמנדה לבקת. Capanna Scaletta SAT. היום בו כמעט לא שרדתי כדי לספר...
- 13.7 יום הליכה 10: מ Capanna Scaletta sat אל בקתת. Bovarina יום הבולדרים הגדול!
- 14.7 יום הליכה 11: מבוורינה ועד Capanna Cadagno ספידי גונזלס בפעולה!
- 15.7 יום הליכה 12: מ Capanna Cadagno ל Airolo. חצי יום עבודה מתגמל!
- 16.7 יום הליכה 13: מ Airolo ועד Capanna Cristallina. יום ערפילי ובקתה מטורפת!
- 17.7 יום הליכה 14: Capanna Cristallina אל Maria Luisa Hut גן עדן של אגמים וגהנום של בולדרים
- 18.7 יום הליכה 15: מ Maria Luisa Hut אל Eugenio Margaroli ברק נובח לא נושך?
- 19.7 יום הליכה 16: מ Rifugio Margaroli אל Rifugio Enrico Castiglioni I. קנדה זה כאן?
- 20.7 יום הליכה 17: מ Rifugio Enrico Castiglioni ועד Rifugio Cai Città di Arona. כיבוש דאבל פאס!
- 21.7 יום הליכה 18: מ Rifugio Cai "Città di Arona" ועד Simplon-Blick היום הקשוח ביותר: "על החיים ועל המוות!"
- 22.7 יום הליכה 19: מ Simplon-Blick ועד Visp. יום הליכה אחרון לטרק! אני מלאת הודייה
- תגובות
3.7 טיסה לציריך יוצאת למסע!
התעוררתי הבוקר נרגשת מאוד ביקיצה טבעית בשעה 6:00. זה כבר יום שלישי ברצף שאני מתעוררת ללא שעון ב 6:00 כנראה מההתרגשות ואולי כי הגוף שלי כבר רוצה להתרגל לשעה שיתעורר בה בכל יום ב 3 שבועות של הטרק שמצפים לי.
אורן (בן זוגי) ויובל (בני) מסיעים אותי לרכבת. נפרדים בחיבוקים ואני צועדת לרכבת עם תפילה, שההפגנות הצפויות היום בשדה לא יגרמו לעיכוב בטיסה.
הטרק שצפוי לי לא קל בכלל ודרש ממני הכנה גופנית, בנוסף לפעילות הגופנית הרגילה שלי.
מכיוון שאני מאמנת כושר בעלת תוכנית יחודיית להכנה לטרקים, ידעתי בדיוק במה אני צריכה להתמקד.
מוזמנים לבקר באתר שלי לפרטים נוספים על תוכנית הכנה לטרק:
https://galshalev33.wixsite.co...
על גבי תרמיל 44 ליטר ארוז בקפידה.
משקל התיק: 11 ק"ג, כולל מים וארוחת צהרים.
לרשימת הציוד המלאה, מוזמנים לבקר באתר שלי ולקרוא פוסט בנושא:
https://galshalev33.wixsite.co...
משקל של יותר מ-11 ק"ג זה הופך את עליות הרבות שמצפות לי קשות מאוד ( כ- 1000 מ' בממוצע בכל יום במשך 19 ימי הליכה).
תפילה מספר 2: שאלעל איתם טסה, לא יקחו את התרמיל לבטן המטוס ויתנו לי לעלות איתו.
בירידה מהרכבת רואה נחיל מטורף של אנשים וקצת חוששת מהבאות.
הולכת הישר לבידוק מהיר w, המיועד למי שיש בורדינג פס ואין לו מזוודה להפקיד.
התור ממש לא גדול. לתדהמתי תוך 20 דקות בלבד מהרגע שירדתי מהרכבת אני כבר בדיוטי פרי מחפשת מה לעשות עם שפע הזמן שיש לי :)
עליתי למטוס. יש! אף אחד לא מעיר לי על התרמיל, שחורג מעט מהמידה המותרת! הטיסה יצאה באיחור של חצי שעה בגלל תדלוק. שום דבר הקשור להפגנה. ניצלתי.
הטיסה עברה לי ממש לאט. רציתי להגיע. בטיסה היתה אישה הזויה במסכה. כן זו היתה אני. החלטתי שאני שומרת על עצמי, כי מהטיסה האחרונה שלי חזרתי חולה ולא מתאים בטרק אפילו לא נזלת.
זה קטע שאף אחד כבר לא שם מסכה, למרות ששומעת על הרבה מקרי קורונה בארץ.
כשנחתנו בציריך הרגשתי ממש במרוץ למליון או בחדר בריחה.
היו כל כך הרבה שלבים לפענח, עד שהגעתי לחדרי במלון: רכבת ועוד רכבת ואיך לקנות כרטיס והליכה ברגל של רבע שעה עם גוגל מפס. המלון קצת מוזר עם צ'ק אין עצמי עם מלא קודים שצריך לפצח עד שנכנסים לחדר חביב למדי.
מחר יניחו על הדלת את ארוחת הבוקר שלי ב 6, כי ב 7 כבר צריכה להיות ברכבת 15 דק הליכה מהמלון.
התארגנתי בחדר בזריזות וכיבסתי את כל הבגדים מהיום טיסה. זה קטע שאני מרגישה אחרי טיסה פחות נקייה מיום טרק... אחרי מקלחת אכלתי את הסנדביץ הממש מעוך שהבאתי מהבית. למרות זאת היה טעים.
מחר מתחילה! מרגששש!!!
מקווה שאצליח להרדם.
לסיום מצרפת קטע מתוך 'זן ואומנות אחזקת האופנוע' ראיתי משהי שציטטה אותו באיזה פורום מטיילים, ונראה לי מתאים להזכר בו בעליות הרבות הצפויות לי החל ממחר בבוקר:
"על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל שאפשר, ובלי התלהבות יתרה. האמת שעל טבעך העצמי להכתיב לך את הקצב. אם אתה נעשה קצר רוח הגבר את הקצב, אם אתה נעשה קצר נשימה, האט. יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אז, כאשר הינך מקדים לחשוב על הדברים, מפסיקים צעדיך מלהיות אמצעים להשגת המטרה, וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו. דרך ארוכה לפנינו... אין מה למהר... פשוט צעד אחר צעד."
לילה טוב 😊
4.7 יום הליכה 1: נסיעה ברכבת מציריך ל st. Moritz ומשם התחלת המסלול עד Suvretta – Jenatschhütte SAC.
לילה כמעט ללא שינה. התרגשות גדולה.
כל רחש מעיר אותי והיו לא רק רחשים.
אמבולנס ממש ליד חלוני עם סירנה מטורפת, מנוע של מזגן בחדר פתאום שאג למרות שהוא כבוי, וגם המחשבות שלי צעקו ממש חזק ללא התחשבות.
ב 4 כבר התעוררתי סופית. נמרחתי עוד שעה במיטה והתחלתי להתארגן ליציאה.
הבגדים שלי התייבשו לגמרי בזכות מייבש השיער, שפעל במרץ ליבשם לפני שהלכתי לישון.
מוכנה ליציאה חיכיתי לארוחת הבוקר שתגיע לחדר כפי שסוכם. מקווה שהשוייצרים אכן דייקנים כפי שמיוחס להם.
ב 6:05 הבנתי שיש פה בעיונת.
ניסיתי להתקשר למספר שיש בחדר ללא מענה. גם הודעות מייל ווטסאפ לא עזרו.
חיכיתי עד 6:30, שזה הרגע האחרון ויצאתי בעצב וקצת כעס ללא ארוחת בוקר. התכתבתי איתם יומיים לפני הגעתי להזכיר להם שהבטיחו להביא ארוחת בוקר ב 6:00 וענו שאין שום בעיה...
צעדתי לרכבת והיה ממש נעים בחוץ. אני עם חולצה קצרה וקריר בול במידה.
לפני התחנה נכנסת לסופר וקונה לי קפה וקרואסון חמאה טרי, שכרגע יצא מהתנור לנחמה.
מבררת איפה הרכבת שלי בתחנה הענקית ומגלה שזו נסיעה די מאתגרת עם שתי החלפות רכבת.
החלפה אחת קלה עם 8 דק להגיע לרכבת. להחלפה השניה יש לי רק 2 דק וזה מרציף אחר. קצת מלחיץ, אבל הכרטיסן שמדבר אנגלית לתפארת מרגיע אותי שזו לא בעיה, כי זה כפר קטן וקל לעבור בין הרציפים.
הנופים מהרכבת מרהיבים! שפע של ירוק, הרים, מצוקים ואגמים.
החלפת הרכבת הראשונה עברה בהצלחה ואז הכרטיסן ברכבת הבאה אמר שאין החלפה נוספת. הקודם טעה. גם על הכרטיס שלי רשום שיש החלפה. הייתי קצת בלחץ כשהגיעה התחנה בה היתה אמורה להיות החלפה,
אבל הלחץ נרגע כשהתחלנו לנוע שוב.
התנאים ברכבת מעולים.
שקע טעינה ו wifi חינם. 3 שעות הנסיעה חולפות במהירות.
קבלתי תשובה מהמלון שמתנצלים על אי הנוחות שנוצרה (העדר ארוחת הבוקר). בארץ ההתנצלות חצי קלאצ' כזו לא היתה מספקת אותי. אבל פה נאלצתי לשחרר. התרמיל שלי כבד מספיק ולא צריכה גם את זה.
בזמן הנסיעה מקשיבה לברכת האדמה של אורית פיול וכותבת לי אותה. הייתי בסדנה איתה ועם יעל דקלבאום סמוך לנסיעתי והיא הקריאה לנו את זה ויעל ניגנה בגיטרה וזה היה מרגש כל כך.
כבר אז ידעתי שהברכה הזו בול מתאימה לתחילת המסע שלי:
הנה את שוכבת. אדמה יציבה בגבך.
ידיך ורגליך פרוסות. מצחך חלק נטול דאגות.
הנה את יושבת. נשענת על סלע איתן.
הנה את שייכת לכל אחיותייך ולכל אהוביך. לגברים ולנשים שוחרי טובתך.
הנה את מבורכת ביציבות ובטחון. בתחושת היש.
הנה את מוגנת בביתך, בעולמך, בארצותייך.
דבר לא יפגע בך.
דבר לא יחסר.
הנה את מצטרפת לתנועה שלא התחילה אף פעם ולא תגמר לעולם.
אני סמוכה ובטוחה.
אני מוגנת ושמורה.
יש לי מספיק מהכל תמיד.
הגעתי ל st. Moritz! מקום שליו ומקסים עם אגם גדול שמנצנץ בשמש. 20 דק הליכה בעיירה והגעתי לרכבל שיקח אותי לתחיל המסלול!
שמה קרם הגנה וכובע ומוציאה בהתרגשות את מקלות ההליכה מהתיק.
בהצלחה לי!
הרכבל זה בעצם שתי רכבות הרים, שחוצות את ההר דרך מנהרה וחלק דרך הנוף. חווויה נחמדה שמעלה אותי 600 מטרים לגובה 2500 מ.
כשהגעתי הלכתי לקנות סנדביץ לצהרים.
התחלת המסלול בעלייה די תלולה של 40 דק וקצת מנהלתית (שביל רחב שמשמש גם לאופניים ורכבי עבודה). אזור ללא צמחיה, שבחורף משמש כאתר סקי יוקרתי. הייתי כל כך מאושרת שהתחלתי ללכת, שלא ממש היה לי אכפת איפה.
אחרי 40 דק, הפך השביל לשביל מהמם וצר שחלקו צופה על מצוקים וחלקו על אגמים בצבעים שונים. הנוף התחלף כל הזמן וממש נהנתי מההליכה. הלכתי עם חיוך מאוזן לאוזן.
השמש והרוח שיחקו איתי במשך כל היום. רגע אחד קפאתי מקור בגלל משבי רוח חזקים ושמש שהתחבאה מאחורי העננים, אז עצרתי ללבוש פליז והורדתי משקפי שמש ורגע אחרי השמש יוצאת והרוח נפסקת ואני מתחילה להזיע. לדעתי הורדתי ולבשתי חזרה את הפליז ואת משקפי השמש כמה עשרות פעמים היום. משקפים זה קל אבל פליז זה מטרד.... צריך לעצור להוריד תיק של 11 קילו מהגב לשים בתוך התיק ושוב להעמיס את התיק.
למרות זאת נהנתי ממזג האוויר, כי נהנית מהקור וגם כשחם זה כמובן לא מתקרב לחום בארץ ואם אני לא בתנועה קר גם בשמש.
אחרי שעתיים הליכה הגעתי לאגם מקסים ועצרתי לאכול את הסנדביץ, שהסתבר שהיה נוראי במיוחד. הם שמו בו גבינה צהובה בנדיבות, עם טעם של פלסטיק כלומר טעם של כלום ומרקם קשה. הטעם היחידי הטעים, היה של קצת עגבניה ששמו מעל הגבינה ולא בנדיבות. אכלתי כדי לשבוע ונהנתי מאוד מהנוף.
משם התחילה עלייה קורעת של שעה וחצי לפס בגובה 3000 מ'!
היה מאתגר כי היו שפע של סלעים ובולדרים ואולי גם בגלל שזה היום הראשון היה לי קצת קשה לנשום (האוויר דליל יותר בגבהים האלה).
אז עצרתי הרבה להפסקות של כמה נשימות עמוקות, בדיוק כפי שמלמדת את המתאמנים שלי להכנה לטרק.
בנוסף, היו מקטעים רבים שנאלצתי לטפס עם הידיים. היה ממש תלול והמקלות קצת הפריעו ולא היה לי כח לקפל אותם ולשים בתיק אחרי כל העצירות של הורדת הפליז.
אחרי כשעה כבר התחילו לראות את הפאס, שסומן עם רוג'ום אבנים ענקי וזה תמיד מראה נורא משמח.
פאס זה מעבר הרים וכאשר מגיעים אליו קורים שני דברים שלהם אני מצפה:
1. רואים נוף נהדר לשני כיוונים: זה שהגעתי ממנו וזה שאליו אני הולכת.
2. העלייה המאוד קשה לפאס הופכת לירידה ממנו, ואני אישית מאוד אוהבת ירידות. הופתעתי לשמוע שרבים דווקא מעדיפים עליות.
הדופק שלי היה ממש גבוה. כל הזמן הגעתי כמעט לדופק המקסימלי שלי, אבל כמה שניות של מנוחה הסדירו אותו והמשכתי ללכת בקצב ממש טוב ליום ראשון.
כל הדרך אמרתי לעצמי את כל המנטרות שאומרת גם למתאמנים שלי:
1. אני לא בתחרות עם אף אחד ואין חלוקת מדליות בבקתה, אז לא צריך למהר.
2. כל פעם שהדופק עולה גבוה, לעצור לכמה נשימות עמוקות זה עושה אתחול לנשימה ומסדיר דופק ואפשר לללכת יותר בקלות אח"כ.
3. לא ללכת מהר מידי. ללכת בקצב שאפשר לדבוק בו לאורך זמן.
4. להנות מהנוף והדרך ולא רק ללכת בשביל להגיע ליעד.
5. גם למי שבכושר ממש טוב קשה בעליות . את לא מיוחדת!
הפכי את הקושי לאתגר! כשמגיעה לפאס חווה סיפוק אדיר!
הגעתי בגאווה לפאס הראשון בטרק ושמחתי לגלות שם מטיילים שהגיעו קצת לפניי. ככה אזכה שיצלמו אותי. התישבתי מלאת סיפוק ואכלתי את עוגיית הגרנולה הראשונה!
יום לפני הטרק, אפיתי עוגיות מלאות דברים טובים וגם לקחתי תמרים ובמקום הגרעין שמתי אגוז ברזיל. בגלל מגבלת המשקל יש לי תקציב של עוגייה אחת קטנה ליום ותמר אחד.
מהפס רוב השביל היה בירידה. בחלק הראשון ירידה תלולה מאוד ומחליקה והלכתי לאט ובזהירות. נעזרתי במקלות שיעצרו אותי במקרה הצורך אם אחליק.
אחרי חצי שעה תלולה ומאתגרת, הגיעה ירידה כיפית מאוד! כזו שאני יכולה לדהור בה כמו שאני אוהבת ולהרגיש תחושת ריחוף נהדרת.
ואוו התגעגעתי לתחושה. בדרך היו די הרבה נחלים קטנים לחצות וגם גשרים עשויים מגזעי עץ גדולים, כשהמים שיש לחצות געשו. אפילו היו שני מקטעים קצרצרים שחציתי בשלג.
מסלול מקסים ממש!
הייתי לבד לגמרי כל היום ונהנתי מהלבד. ללכת בקצב שלי. לעצור כשרוצה. להקשיב לצלילי המים ובעלי החיים שפגשתי בדרך.
פגשתי שפע של מרמוטים (מכרסם דומה קצת לשפן סלע רק עם זנב עבה, שנורא אוהב לעמוד על שתי רגליים אחוריות או לרוץ בטרוף מפה לשם ולמחילה שלו בה הוא גר וזה מראה ממש מתוק).
בשעה האחרונה, היתה עלייה לבקתה ושמחתי מאוד להגיע אליה אחרי:
6.5 שעות הליכה
12 קמ
900 מ' עליה מצטברת
600 מ' ירידה מצטברת.
להפתעתי בבקתה אין מקלחת ורק מים קפואים ממש בכיורים.
אין קליטה סלולרית בכלל ולא wifi וקצת התבאסתי שלא אוכל לכתוב, שהגעתי בשלום למשפחה ובטח ידאגו לי.
ניסיתי שוב ושוב לצאת החוצה לקבל קצת קליטה וכלום. רק קפאתי מקור כי בחוץ היה כבר קרוב לאפס מעלות. הבקתה בגובה 2700 מ'.
הלכתי לעשות מקלחת צרפתית: 3 מגבונים בוזבזו על ניקוי הגוף והחלפתי בגדים.
היה בלתי אפשרי לכבס וממש שמחתי שאתמול במלון בציריך כיבסתי, כי אחרת היום היה בעייתי.
לקחתי מעט מאוד בגדים. 3 מכל דבר אז בונה על כביסה בכל יום.
בבקתה פגשתי שתי בחורות חמודות, שגם מטיילות לבד.
נינה השוויצרית מציריך,
ודריה רוסיה במקור שגרה בשנים האחרונות באמסטרדם.
ישבנו שלושתינו והחלפנו חוויות והיתה שיחה ממש נחמדה רק עם המון מאמץ להבין את האנגלית מהמבטאים הכבדים של כל אחת.
בבקתה 13 אורחים בלבד ואני ישנה עם עוד 6 אנשים בדרגשים על הרצפה. למזלי קיבלתי לעצמי דרגש המיועד לשני אנשים. אם היה איתי עוד משהו זה היה אומר לישון כתף אל כתף. ניצלתי!
היתה ארוחת ערב סבבה. כולם היו מורעבים ואכלו בתאבון רב!
אני שקמתי היום ב 4 נשפכתי מיד בתום הארוחה וברגע שקמתי מהשולחן גם נינה ודריה הבינו שזה רעיון מעולה וככה כבר ב 21:00 נכנסתי למיטה לכתוב את הבלוג. מחר אקום ב 6:20 ומקווה לישון טוב.
לילה טוב לי
5.7 יום הליכה 2: מ survetta ועד alp flix
התקווה שלי לשינה טובה לא התגשמה. כזכור הלכתי לישון בגובה 2700 מ' וממש הרגשתי שהאוויר יבש ומחניק. האף שלי נסתם וממש לא הצלחתי לישון. נרדמתי כל פעם לכמה דק והתעוררתי מחוסר אוויר...
זה ששתיתי המון מים לפני השינה כי הייתי ממש צמאה, לא עזר לכל עניין ההרדמות, כי פעמיים נאלצתי ללכת לשרותים, שנמצאים שתי קומות מטה ועם אור מסנוור ממש גם במדרגות וגם בשרותים. אחרי כל ביקור כזה בשרותים שאחריו עליתי שתי קומות שגרמו ללב שלי לדפוק מהר ממש כמו בעלייה לפאס, התעוררתי לחלוטין. ב 5 כבר קמתי מיואשת מהמיטה וזכיתי כפיצוי למראה מדהים בחוץ:
שכבת עננים מהממת פרוסה מתחת לבקתה ושמש עם שמים כחולים בגובה הבקתה. וואו! ממש הרגשתי ציפור שמרחפת מעל העננים.
התארגנתי באיטיות וכאשר ארוחת הבוקר הוגשה כבר הייתי מוכנה ליציאה. ארוחה בסיסית לחלוטין. לחם יבש גבנצ (הפעם עם קצת טעם) ודייסת שיבולת שועל, שהוגשה קרה. מוזר אבל אכיל. אכלתי וקישקשתי עם נינה ודריה המתוקות וכאשר הן נפרדו ממני אמרו שאני השראה בשבילן 😍 דריה עושה טרק של שבוע בעוד נינה עושה טרק רק של יומיים. בגלל שגרה בשוויץ בנופים המדהימים האלה, פעם בשבועיים היא יוצאת לטרק של יומיים. אבל טרק של 19 ימים וכל מה שסיפרתי להן על אימוני הכנה לטרק שעושה ועל כל הטרקים שכבר עשיתי בכל העולם מאוד הרשימו אותן. יצאתי לדרכי ב 7:45 הראשונה מהבקתה.
מזג אוויר מושלם! שמש וקריר. בול כמו שאני אוהבת. בחצי שעה הראשונה ירידה נינוחה מהבקתה חזרה לפיצול בו הייתי אתמול ומשם מתחילה העלייה לפאס! עלייה של כמעט שעתיים די קשוחה, אבל עם נוף מתגמל. בדרך עברתי ליד אגם טורקיז מרהיב וישבתי לצידו בהנאה למנוחה.
כשהגעתי לפאס בגובה 3000, תכננתי לאכול את התפוח, שהוא חלק מארוחת הצהרים, שקניתי מהבקתה שכוללת גם גזר סניקרס וסנדביץ.
היה קפוא למעלה! מזג אוויר השתנה ברגע! רוח חזקה והתחיל להיות מעונן וקררר.... לבשתי מיד פליז
ואכלתי מהר את התפוח, שהיה מעולה ומיד התחלתי בירידה מהפאס. הירידה קשוחה ומחליקה ועם המון סלעים שיש לדלג בינהם וזו הליכה טכנית ומאתגרת. פה לא יכולה לרחף בריצה כמו שאוהבת. ריכוז מקסימלי לא ליפול.
ירדתי לגובה 2500 וזאת בשביל לעלות שוב לגובה 2700! קשוח!
ההליכה כל היום לא קלה. השביל מאתגר המון בוץ נחלים לחצות וסלעים שיש לעבור בזהירות.
בפאס השני אליו הגעתי אחרי 4 שעות הליכה, תכננתי לאכול את שאר הארוחה וחיכתה לי הפתעה!
אגם מקסים ממש מהצד השני של הפאס ואני יושבת מולו השמש יוצאת לכבודי ומאירה אותו באור מקסים ומרגש. וואו!
המראה פיצה על הסנדביץ הנוראי, שהיה מרכז הארוחה שלי. שתי פרוסות לחם עבות בטרוף יבשות וקשות ברמה שלא ניתן לנגוס. בפנים סלאמי וחמאה בלבד בלי שום ירק. מזל שהגזר מתוק וטעים! לקחתי ביס ממנו ומהלחם הקשה כמו להמתיק את הגלולה. אכלתי רק חצי מהלחם וקינחתי בסניקרס כדי לשבוע.
בסוף הביס האחרון, הגיעו מהצד השני זוג ושוב זכיתי לתמונה במקום מהמם!
מיד אחרי התמונה, מהרתי להתקפל, כי שוב היה קר ממש. ומשם ועד המלון הלכתי עם פליז.
רב ההליכה בירידה בוצית וחלקלקה וכבר הייתי מאוד עייפה. גם בגלל המאמץ עד כה, וגם כי אחרי הארוחה הרגשתי היטב את עייפות המצטברת מחוסר שינה.
בשלב הזה רציתי כבר להגיע למלון. מצפה לי היום המלון הכי יקר בכל הטיול, אותו הזמנתי מחוסר ברירה כי לא היתה אלטרנטיבה אחרת זולה במיקום הזה או הקרובים לו.
אז היו לי ציפיות גבוהות ולמרות שזה רק היום השני הרגשתי שמגיע לי פינוק אחרי הבקתה המאתגרת אתמול.
ירדתי מטה הכי מהר שאני יכולה, אבל זה לא היה מהיר כפי שציפיתי בגלל הקושי במעברים בין סוגי הקרקע השונים. הירידה היום היתה ארוכה מאוד! 1400 מטרים והרגשתי היטב את הרגליים.
הגעתי למלון בשעה
15:00
אחרי 7:15 שעות הליכה
14 קמ
700 מ' עלייה מצטברת
1400 מ' ירידה מצטברת.
המלון במיקום מקסים!! נוף מטורף מכל עבר. מבודד ושליו.
חדר מקסים ומפנק כפי שחלמתי. קבלת פנים נעימה מצוות סופר שירותי ומסביר פנים. מיד התחלתי לכבס את הבגדים של אתמול והיום. תהליך מייגע כי כמות הבגדים גדולה. גם מלאכת היבוש לא קלה קשרתי חבל בין כיסא לארון אבל הוא לא החזיק מעמד עם כל המשקל של הבגדים הרטובים אז התחלתי לאלתר כל מיני מתלים וניסיתי קצת לייבש עם מייבש השיער. וכל הרצפה נרטבה והייתי צריכה לנגב הכל... בקיצור עבדתי קשה. מקווה שיתיבש עד הבוקר.
ואז מקלחת מושלממתתת.
זרם מדהים ומפנק וחםםם.
כל כך נעים אחרי המאמץ של היום והכל כמובן מוערך פי 10 אחרי לילה בלי מקלחת בכלל.
ואז כשרציתי סוף סוף להתישב במיטה הנקייה עם המצעים המפנקים ולכתוב שהגעתי בשלום וגם לפרסם את הבלוג גיליתי שאין קליטת אינטרנט! עליתי לקבלה ומסתבר שבמלון היקר הזה, אין wifi בחדרים וגם בקבלה יש רק מהשעה 20:00! אוף מעצבן! שוב נשלחתי לקור לחפש קליטה במקום אחר. מצאתי קליטה קלושה, שלא הספיקה לבלוג רק לבשר שאני בסדר.
אגב באמצע היום לקראת הפאס השני פתאום אחרי 24 שעות ללא קליטה סלולארית, שומעת מלא צפצופים בכיס! יש קליטה!!! איזו שמחה :) דברתי עם המשפחה שכמובן ממש דאגו לי, ואבא שלי אפילו התקשר הבוקר לבקתה לברר אם הגעתי ואמרו לו שכבר יצאתי ושהכל בסדר.
ב 18:00 התיישבתי לארוחת הערב והשף בכבודו ובעצמו בא לתאר לי את המנות. תאור מעורר תאבון שכזה! כל המרכיבים הם מקומיים כולל תרד פרא שהוא קוטף מהשדה ועגל שגדל פה וכו... אחרי הסנדביץ של הצהרים זה בא לי באופן מושלםםםם.
מנה ראשונה נהדרת של סלט עם קרוטונים מהממים, שהוא מטגן עם תבלינים ושמן זית ופרשוטו. מרק מיוחד מאוד מחיטה ושיפוד עגל לביניים, ולעקרית פילה מדומה עם פירה מיוחד מעוך גס וכמובן עם בירה ליד שזה התענוג שלי בטרק (בארץ כמעט ולא נוגעת באלכוהול).
לקינוח שני סוגי מוס: שוקולד ורובי עם רוטב פירות יער. תענוג!!! כל המנות קטנות בול במידה בגלל ריבוי המנות ארוחה מושלמת! יצאתי מפוצצת ומאושרת!
בעודי אוכלת ונהנת מאוד מכל ביס, התחיל מבול רציני כולל ברקים ורעמים. זו ההזדמנות להודות לאמא שלי, שבכל טרק מסדרת לי מזג אוויר מושלם וכפי שאמרתי לה אם חייבים גשם, אז אחרי שמגיעה למקום הלינה ועד כה (בלי עין הרע) אכן ככה! תודה אמא 😍
זה ממש כיף לשבת במלון חמים שבחוץ נוף מדהים וגשום.
כשחושבים על זה המלון הזה ממש ברמה (חוץ מעניין האינטרנט).
ותמורת 900 שח קבלתי חדר פרטי עם מקלחת שווה, נוף מושלם! את הארוחה המדהימה הזו ומצפה לי גם ארוחת בוקר שבטוחה שתהיה מושקעת.
יחסית למחירים בארץ זה ממש זול!
ב 20:00 מכניסה את כל מה שכתבתי לעצמי לבלוג וטוענת את התמונות. הקצב של האינטרנט לו חיכיתי בסבלנות איטי ממש.
שילמתי את החשבון שאליו הוסיפו בירה ב 4.5 פרנק. ומים מהברז בשני פרנק (8 שח)! כששאלתי למה גובים על מי ברז בהתחלה אמרה ככה זה בכל שוויץ. על זה שרוחצים את הכוס... אחכ באה להסביר לי שיש פה מערכת טיהור מים מאוד יקרה... שוין. אמרתי תודה על ההסבר והסברתי לה שבישראל יש תמי 4 וזה מאוד זול. תמי 4 תודו לי אחכ.
לילה טוב
6.7 יום הליכה 3: מ alp flix ל savognin. היום בו עשיתי מרוץ לחיים עם עדר פרות!
היתה זו שנת לילה מתוקה במיוחד!!! שקט מופתי, המצעים היו כל כך נעימים ומזמינים, שמיכת פוך מושלמת כמו ענן! שקעתי לשינה מבורכת של 7 שעות כמעט ברצף! תענוג ממש. למרות שארוחת הבוקר פה היא רק ב 8, כבר ב 5 וחצי התעוררתי. אל תשאלו אותי למה. התפנקתי במיטה עוד שעה ואז התחלתי להתארגן ולזרז את הבגדים על החבל להתייבש בעזרת מייבש השיער. בחוץ עדיין גשם וערפל, אבל גשם כזה שעושה רושם שיפסיק בקרוב.
המלון בו אני נמצאת, בגובה 2000 ויש פה מרבדי פרחים משגעים מכל הצבעים בכל פינה. יצאתי להליכונת בגשם נשמתי את ריח הירוק התפעלתי מההרים והמפל שיש במרחק ועל הדרך גנבתי קצת קליטת אינטרנט. איך אפשר שלא 🤣
קצת מוזר הסיפור פה עם אינטרנט ומים... אמנם כפר קטנטן, אבל זו מהצוות של המלון, ספרה לי שכל בית פה נדרש לדאוג לטיהור המים שלו. המים אמנם באים מהמפל הקרוב, אבל בגלל שיש פרות בסביבה, המים מזוהמים וזה יקר מאוד לקנות את מערכת הטיהור. המערכת מתקלקלת כל הזמן ואז עלות התיקון גבוהה מאוד. מי שלא מטהר לדבריה מסיים בבית חולים. כנ"ל לגבי קליטת אינטרנט: האות פה לדבריה ככ חלש, שהם לא יכולים לאפשר לאורחים גלישה חופשית, כי אז הם לא יכולים לעבוד. זה לא משהו שבעידן המודרני אפשר לסדר?
בבקתה של אתמול, שהיא באמצע שום מקום ללא כבישים סמוכים הבנתי את זה. אבל פה זה קצת פחות ברור.
ארוחת הבוקר היתה מפנקת כפי שציפיתי. קפה מעולה! לחמים מדהימים גבינות נפלאות מוזלי עם יוגרט ופירות טריים. אתמול אותם פירות היו בקבלה בסלסלה והחלטתי לקחת לעצמי בננה ומשמשים להיום לדרך ושזו תהיה ארוחת הצהרים.
קטע מוזר: אתמול בדרך למלון פינטזתי בדיוק את זה. שבמקום להסתבך עם סנדביץ דוחה, אוכל פירות (ליתר דיוק פינטזתי על משמש בננה ופטל, שהם פירות שאני מאוד אוהבת לאכול באירופה) ושאם יהיו פירות בכפר אקנה. אבל לא היתה שום חנות במקום, רק מספר בתים בודד פזור וזהו. אז כנראה קראו מחשבותיי וחילקו לאורחים פירות. בול מה שחלמתי עליו חוץ מהפטל. עוד אשלים גם את זה.
מכיוון שידעתי שלא תהיה לי פחממה בצהרים, ולמרות שלא אוהבת לאכול הרבה בבוקר עשיתי קצת העמסת פחממות. אכלתי שתי פרוסות לחם עם גבנצ וקרואסון עם ריבה וכמה כפות של מוזלי עם יוגורט. יצאתי לדרך מפוצצת לקראת 9 לתת קצת לעסק לרדת, שאוכל להתגלגל בנחת 🤣
ברבע שעה הראשונה היה מעונן וערפילי. ואני צועדת בשביל פרחים משגע בתוך הכפר הקטנטן, שכלל מספר בתים בודד בלבד ובמרחק זה מזה. הפרחים משני הצדדים של השביל בכל הצבעים בכמות מטורפת. אחרי רבע שעה של הליכה השמש יוצאת לכבודי ונהיה ממש חם! עוצרת לקרם הגנה והורדת הפליז. די מהר השביל מתחיל לטפס מעל הכפר. אחרי 5 דקות של עליה תלולה אני רואה רועה (של פרות) מנופפת לי מלמעלה.
כשמגיעה אליה, היא אומרת משפט ממש ארוך בשוויצרית. מדברים שם במן שילוב של גרמנית עם כל מיני שפות אחרות וזו נקראת שפה חמישית בשוויץ... לא בדיוק הבנתי מה זה אומר, רק הבנתי שזו השפה הכי מסובכת ולכן לא מצליחה להגות אף שם של מקום פה. כששואלים אותי לאן את הולכת היום או מאיפה באתי אני מתחילה לגמגם.
רק כשהרועה סיימה לנאום, בקשתי מההתחלה ובאנגלית. לא הצלחתי לעצור אותה באמצע. היא אמרה לי באנגלית ממש טובה, שאעשה הפסקה של שתי דקות ואתן לפרות שנמצאות למטה לעבור ואז אמשיך אחריהן. אני מסתכלת מטה ורואה שהפרות בערך 300 מטרים מתחתיי בהר, עם עוד 3 רועים שמגיפים אותן מכל הצדדים. ממש לא התחשק לי לחכות. גם כי הייתי בשוונג, גם כי נראה לי שזה הרבה יותר מלחכות שתי דקות ולא היתה לי סבלנות וגם כי לא התחשק לי ללכת בשביל הקקי הטרי שהן ישאירו אחריהן.
אמרתי לרועה שאני אלך ממש מהר ושהם לא ישיגו אותי.
רק מה? לא לקחתי בחשבון שפרות רעבות הן ממש ממש מהירות! כמו כן לא לקחתי בחשבון, שהעלייה ממש תלולה. הרועה עשתה לי פרצוף של "אני אזהרתי אותך ובעיה שלך" ונתנה לי לעבור לא בשמחה. ואז החל מרדף, שבו אני הולכת הכי מהר שיכולה במשך שתי דקות ומגיעה לדופק 160. עומדת ונושמת כמה נשימות עמוקות ורואה איך הפרות מצמצמות מרחק. לפני שמספיקה להוריד דופק ל 150 אני כבר ממשיכה לדהור. כל עצירה שלי מסתכלת בדאגה אחורה ושומעת ממש חזק את פעמוני הפרות, שבדרך כלל אלה צלילים שאני ממש אוהבת, רק שפה זה הרגיש כמו צליל של "עוד דקה אנחנו נכסות בך ומועכות לך תצורה!"
לא יכולתי שלא להזכר תוך כדי המרדף בסיפור שאני ממש אוהבת על ציפור בשם ציפורלה:
מעשה בציפורלה שהחליטה שהיא לא נודדת לארצות החמות עם חברותיה ובמקום זה נכנסה לעץ עם אספקה ומנסה לשרוד ככה את החורף.
בהתחלה זה עבד לה טוב, רק שלפני שהחורף נגמר ובחוץ משתוללת סופת שלגים, נגמר לה האוכל והיא מבינה שאם לא תצא לחפש אוכל תמות מרעב. היא יוצאת לסופה ובגלל שקר מאוד כנפייה קופאות והיא נופלת לתוך השלג ומבינה שאלה דקותיה האחרונות. בעודה כבר כמעט חסרת הכרה, עברה שם פרה וחרבנה עליה.
בהתחלה ציפורלה כעסה שככה עושים לה דקה לפני מותה, אבל אז הקקי החם המיס את כל השלג מתחתיה ופתאום ציפורלה הצליחה להזיז את הכנפיים והתחילה לשרוק את השיר הכי עליז שלה ולרקוד בתוך הקקי החמים מרב שמחה! שמע שועל רעב שעבר במקום את הצהלה, הוציא את ציפורלה מהקקי ניקה קצת בשלג ואכל בתאבון!
מוסר השכל:
1.לא כל מי שמחרבן עליך הוא האויב שלך.
2. לא כל מי שמוציא אותך מהחרא הוא החבר שלך.
3. אם אתה כבר עמוק בחרא עדיף שתשתוק!
אחרי חצי שעה של תחרות עם הפרות, אני אמנם ניצחתי, אבל הבנתי שהן לא פראיריות!
צלילי הפעמונים הלכו והתרחקו ואני עברתי לקצב קצת יותר הגיוני.
זה היה אתגר קשה ומשעשע.
למעשה הרועת פרות הזו שפגשתי, היתה הראשונה והאחרונה שראיתי באותו היום. הייתי לבד לגמרי למעט בעלי החיים הרבים שפגשתי. היו כמויות גדולות במיוחד של מרמוטים, שהסתבר שיש להם שריקה ממש דומה לציפור.
הם ככה מזהירים את חבריהם, כשאני עוברת. כל כמה מטרים נשמעה השריקה ואני רואה מרמוט ממש קרוב אלי שורק במרץ, כשהוא עומד על שתי רגליים וחבריו רצים למחילות שלהם.
אחרי שעתיים של עלייה קורעת אך מהנה, אני מגלה שכבר הספקתי לעלות 4 קמ! עם 500 מ' עלייה מצטברת. זה מאוד מרשים והסקתי כמה מסקנות:
1. שנת לילה טובה היא חשובה ועוזרת ללכת למחרת.
2. כנראה שאחרי יומיים של הליכה הסתגלתי לגובה ולמאמץ הנדרש.
3. מרוץ עם פרות זה משתלם!
אחרי חצי שעה נוספת של עליה, הגעתי לפאס והבנתי שבעצם בצומת שהובילה אליו לא הייתי אמורה ללכת עד אליו, אלא לפנות שם למקום אחר ובעצם הוספתי לי סתם ככה מסלול צדדי עד הפאס וחזרה לצומת.
מזל שלא היה קשה מאוד. רק הוסיף לי 20 דק הליכה מיותרת.
היום הסימון שבילים פחות מוצלח מהימים הקודמים.
סימון מוצלח הוא כזה שאם מסתכלים טוב קדימה רואים לפחות עוד סימון אחד בהמשך וככה יודעים לאן ללכת.
היום היו הרבה קטעים, שלא ראיתי את הסימון הבא או שהלכתי לפי הסימון רק בשביל הלא נכון... בניגוד לבארץ כל השבילים פה מסומנים אדום לבן ואין דרך לדעת על איזה שביל אתה למעט אם אתה מסתכל במפה או הולך לפי השילוט שלא תמיד ברור... לרב אני בודקת בצמתים, לאן ללכת באפליקציה שאיתה הולכת (maps me), אבל הפעם בגלל שהופיע שם הפאס שידעתי שצריכה לעבור בו, הלכתי לשם בלי לבדוק והסתבר שהלכתי קצת יותר מידי.
היו היום עוד כמה ברבורים קטנים שעולים ביוקר:
גורמים לעלייה קשה במקום לא נכון ואז החזרה לשביל היא מאתגרת כי חוצים נחלים ועוברים בבוץ במקומות פחות עבירים. אבל בסך הכל יצאתי מזה טוב. המשך השביל היה בעליות וירידות לסרוגין לא מאוד קשות ונהנתי מאוד מההליכה בהן. השביל היה צר מאוד כשמצד אחד הנוף פתוח ומצד שני ההר והולכים בזהירות כי צעד לא נכון ואפשר ליפול במדרון ההר מטה. זה נקרא בשפת המטיילים הליכה על "מרפסת". הערפל בשלב זה חזר, והיה נוף ממש מיוחד בזכות זה. מקסים ממש. הלכתי בקצב מעולה והרגשתי ממש טוב. אחרי 4 שעות הליכה עצרתי להפסקת משמש מדהים (הם ענקיים פה ומאוד מתוקים) ובננה מעולה וחצי משקית קטנה של כל מיני אגוזים שקבלתי מתנה מהמלון כששילמתי עבור הלינה. ארוחת צהרים מעולה, שהחזיקה אותי עד הערב ללא רעב בכלל! (כמובן גם בזכות מלאי הפחממות מהבוקר 🤣)
ואז הבנתי שמזל שאכלתי בול בעיתוי הזה, כי כמה דקות אחרי ההפסקה, התחיל גשם רציני שנמשך שעה שלמה! זה מעיד כמה מזג האוויר באלפים הפכפך. ביום הזה היו קטעים של שמש, שהיה לי חם ממש עם חולצה קצרה וקטעים אחרים שקפאתי מקור עם פליז עבה מעל החולצה.
אני נהנית מכל שינויי מזג האוויר ואני אוהבת ללכת בגשם כשהוא לא בהגזמה. הקטע בו ירד הגשם היה לשמחתי לא מסוכן בכלל! בדיוק הגעתי לשביל רחב עם ירידה לא תלולה ויכולתי ללכת מהר וככה לשמור על חום הגוף למרות שנרטבתי לגמרי. עצרתי גם אחרי כמה דקות כשהבנתי שהגשם לא צוחק איתי, כדי לשים כיסוי לתיק. אני הולכת ללא מעיל גשם מבחירה. למדתי ללכת ככה בניוזילנד. שם בכל הטרקים כמעט ירד גשם. והבנתי שגם אם נרטבים, חום הגוף מההליכה מיבש את הבגדים בשלב מסוים. מעיל גשם נראה לי מסורבל וגם שוקל...
ברבע שעה האחרונה של הגשם, נגמר השביל הקל והחלה ירידה בתוך אחו ויער שהיתה קצת יותר חלקה ותלולה ויותר מסוכנת והורדתי קצב. היה לי כיף ממש ולא הפריע לי שאני רטובה.
הגשם הפסיק אחרי שעה ופתאום רואה שדה של פרחים מקסימים ויפים שלא מכירה. הגדרתי עם גוגל והסתבר שזו לילית כתומה. אבל מה? הסתבר ששמתי את כיסוי הגשם הפוך (שזו פעם ראשונה שמשתמשת בו) וזה גרם למן כיסים שהתמלאו מים בלי ידעתי בראש התיק וכאשר התכופפתי להגדיר, הם נשפכו ישר על שרוולי הפליז שלי שנספגו מים בטרוף כמו שלא נרטבו בכל השעה של הגשם 🤣
המסלול משם היה רובו במגמת ירידה בתוך היער ומחוצה לו. ושוב שדות פרחים ונוף משגע וממש הלכתי מאושרת ונהנית מכל רגע! גם השמש יצאה והתייבשתי לחלוטין והלכתי עם קצר עד סוף היום.
הגעתי לעיירת רפאים בשם סבוגנין אחרי 8 שעות הליכה,
21 קמ
900 מ עלייה מצטברת
ו 1700 ירידה מצטברת!
הספק מרשים מאוד! גאה בעצמי.
הגעתי לאכסניה בה אשן, ולא רואה אף אחד בקבלה. המקום חשוך לחלוטין. קצת נלחצתי, אבל אז משהו שבמקרה היה ליד הקבלה (לא עובד שם) הראה לי מפתח שרשום עליו שמי.
עליתי לחדר ומיד כיבסתי והתקלחתי ונשכבתי קצת במיטה לתת לשרירים שעבדו יפה היום לנוח.
ברגע שהגעתי לחדר, שוב התחיל מבול שלא הפסיק בכל השעה שהייתי בחדר.
רציתי לצאת לאכול ולא מצאתי בגוגל שום דבר שנראה שווה באזור ולא התחשק לי להסתובב במבול כשאני אחרי מקלחת. יש לי את הגבולות שלי 🤣 אז נכנסתי למסעדה ממש מתחת למלון שנראתה די נוראית והבנתי שזה סיכון.
הזמנתי המבורגר ובירה.
הגיעה קציצה קטנה ולא טעימה במיוחד, ללא לחמניה ומעליה ביצת עין ולידה ציפס. מנה די עלובה אבל היה סביר ומשביע. סיימתי לאכול כבר ב 19:00 וראיתי שהגשם פסק והלכתי לסופר שנמצא לא רחוק מהמלון כדי לקנות פירות גם למחר. רק מה? עיירת רפאים! הכל סגור! כולל הקיוסק הסמוך.
חזרתי לחדר והתקשרתי לאורן וליובל אליהם מאוד התגעגעתי וסיפרתי להם קצת על היום ואורן אמר טוב נקרא כבר הכל בבלוג 🤣 אז הנה אני במיטה כותבת במרץ על מעללי היום.
עייפה מאוד ומקווה להצליח לישון טוב גם הלילה.
לילה טוב
7.7 יום הליכה 4: מסבוגנין ל Ausserferrera. יום עם עלייה אין סופית, מרמוט עצבני במיוחד, וגדר חשמלית לא נחמדה!
ישנתי יחסית סביר. 6.5 שעות. התעוררתי ב 4:45 מהרעש של השכן בחדר ליד, שהתעורר עם שעון מעורר, שצלצל שוב ושוב ואז נשמעו המון חריקות כשהתארגן כי הרצפה עשויה עץ.
כרגיל התפנקתי במיטה ואז התארגנתי והייתי מוכנה ב 7:00. ארוחת הבוקר בשעה 7:30 אז החלטתי בינתיים לרדת לסופר לקנות פרי לדרך.
פגשתי לראשונה את הבחור מהקבלה, והוא אמר שאין בעיה לאכול ארוחת בוקר כבר עכשיו. הארוחה היתה קצת פחות מרשימה מזו של אתמול ואכלתי בערך חצי מהכמות. לקחתי לי תפוח לדרך, ונשאר לי משמש אחד מאתמול אז חסכתי את ההליכה לסופר. ב 7:45 יצאתי לדרך. יום מאוד מאתגר לפניי,
בו אצעד 23 קמ, עם 1500 מ' עלייה מצטברת ו 1300 מ' ירידה מצטברת. זה היום הקשה ביותר עד כה.
אחרי 10 דק של חימום בתוך העיירה, השביל כמובן מתחיל לטפס מעלה. לפחות מבחינתי זה טוב, שעד כה העלייה הרצינית בחצי יום הראשון וירידה בחצי השני. רק לא ידעתי שזו ממש ממש רצינית. אחרי 20 דק כבר הורדתי את הפליז ואחרי מספר דקות נוספות, כבר התחלתי להזיע בטרוף! יום חם ממש! עליתי שעה בשמש ללא שום צל בעלייה תלולה אבל נוחה. לשמחתי אחרי שעה השביל נכנס ליער במשך שעה וחצי. הבדל עצום בטמפרטורה בין שמש לצל. ביער נעים מאוד, למרות שאני בעלייה כל הזמן.
לצערי אחרי התענוג הקריר ביער, השביל יצא שוב לשטח חשוף ובנוסף שביל די משעמם... עלייה מונוטונית על שביל עפר בלי נוף מעניין. או לפחות לא מעניין מספיק. חם לי ממש ואני מסתכלת כל הזמן בשעון ובאפליקציה כדי לדעת מתי כבר אגיע לפאס. הרגשתי קצת כמו ילד, שמנדנד לאמא שלו מתי נגיע כל 5 דקות...
בנוסף זה שאכלתי היום חצי כמות בארוחת הבוקר, התברר כטעות.
הוצאתי המון אנרגיה בעלייה בחום וכל הזמן חשבתי על אוכל. הייתי רעבה. עשיתי הפסקת תפוח, שעזרה לחצי שעה ואז שוב הרעב צץ. אז עשיתי עוד עצירה ואכלתי את ה 20 גר' בייגלה עבדי שקבלתי בטיסה עם שני תמרים.
בשלב הזה גם עברתי למכנסים קצרים למרות המטרד של לפרק אותם. לא יאמן שאתמול באותה שעה הייתי רטובה לגמרי וקפואה מקור והיום סובלת מחום. לגמרי מעדיפה ללכת בגשם על פני שמש לוהטת שכזו (כמובן כל עוד השביל בטוח כמו זה ולא חלקלק). אחרי שעה הייתי שוב רעבה... והעלייה לא נגמרת!!!
6 שעות של עלייה. 1500 מ' וכבר הולכת 13 ק"מ שזה המון לרק עלייה.
רק בחצי שעה האחרונה שלה, השביל עזב את דרך הכורכר והפך קצת יותר מעניין, אבל איבדתי סבלנות. למה? כי כאשר עזבתי את השביל, היתה גדר כזו של פרות. יש פה מליון כאלה וכל יום עוברת כמה עשרות. איך עוברים? יש מן וו מחובר לידית פלסטיק, שצריך למשוך חזק כדי לשחרר את החבל ואז להחזיר אותו, וגם זאת עם משיכה חזקה. כשיש מקלות בידיים ותיק כבד על הגב זה מאוד מסורבל ומעצבן. הפעם זה חצה את גבול הטעם הטוב:
בעודי משחררת את הידית בקושי רב, התחשמלתי בטרוף! משהו בידית כנראה לא היה מבודד טוב וחושמלתי בלי להבין אפילו למה! צעקתי מכאב ומהשפלה ובעודי מתאוששת ומנסה בכח להחזיר את הידית למקום חושמלתי שוב!!! זה אף פעם לא קרה לי, מה שאומר שמשהו שם באמת לא היה תקין.
זה כאב ודמיינתי את הפרות המסכנות, שחוטפות כמה פעמים כאלה עד שלומדות את השעור. ואני למדתי כהוגן ומאותו רגע הייתי סופר זהירה עם הגדרות האלה. אחרי התקרית הזו רק חיכיתי להגיע לפאס ולנוח. כל רגע חשבתי שהוא מעבר לפינה ואז היתה עוד עליה ועוד עליה... השמש לא מרחמת. הזבובים מציקים וממש עוקצים. ואז היתה תקרית נוספת, שהיתה יכולה להיות משעשעת, אם לא הייתי כבר באווירת סוף עלייה: שקט מופתי. שומעים רק זבובים. ופתאום שריקה מטורפת! ממש קרובה אלי, של מרמורט עצבני. זה היה כל כך קולני ומפתיע שממש צעקתי בבהלה!
כשהגעתי בשעה טובה לפאס בגובה 2500 מ' ממש שחררתי אנחה פולנית קולנית וכבדה. זכיתי בה ביושר. הייתי לבד לגמרי אז הרשתי לעצמי. המראה בפאס היה מדהים! פיצוי הולם! צוקים מרשימים מכל עבר. אגם טורקיז קטן ויפה. לשם שינוי חמים ונעים בפאס ולא קפוא. אז עשיתי הפסקה של חצי שעה שזה ממש הרבה.
בדרך כלל ההפסקות שלי הן של רבע שעה לכל היותר. היה לי קשה לקום. ופתאום הגיע זוג, שעשה טיול יום ושוב זכיתי לתמונה בפאס! מדהים!
כל הזמן זה קורה, שאני לבד לגמרי שעות על שעות ואז מגיע בפאס מישהו לצלם אותי.
אכלתי את המשמש ושארית האגוזים מאתמול. ניסיתי קצת לייבש את הגרביים והורדתי נעליים. משום מה חדרו מים לנעליים למרות שהן גורטקס.
אחרי חצי שעה גירדתי את עצמי בכח. עכשיו לפניי 1300 מ' של ירידה ולמרות אהבתי לירידות, אני ממש עייפה מה-6 שעות עלייה בחום.
למזלי הנוף עכשיו מרהיב וגם הרבה פחות חם, ככה שהלכתי יחסית מהר. השלט בפאס אמר שעתיים וחצי לירידה למטה. נשמע לא רע, למרות שכבר יודעת לא להאמין לשלטים, רק שהפעם השלט עשה לי טריק ממש מלוכלך! מכירים את זה שהוייז אומר לכם בתחילת הנסיעה עוד חצי ליעד ואז מוסיף חרישית עוד ועוד דקות? אז בול כזה! יורדת חצי שעה בשיא המרץ. באמת מהר! מגיעה לשלט. ומה כתוב עליו? עוד שעתיים וחצי עד למטה! לא חוצפה?
ואז הולכת עוד 10 דקות ושוב אותו השלט! מה נהיה? השתגעתם? איפה הדייקנות השוויצרית?
הירידה היתה לא קלה בכלל. סימון גרוע והמון מעברי נחלים ובוץ. אז ממש קשה גם להסתכל איפה אני דורכת ולא לשקוע בבוץ או להחליק וגם לראות קדימה איפה הסימן הבא. בכל זאת ניסיתי ללכת כמה שיותר מהר. כבר היה מאוחר.
הנופים היו נהדרים ונהנתי מהם מאוד. הרבה מפלים ומצוקים ושפע של פרחים וירוק.
השעה האחרונה בירידה, הפכה לפחות מעניינת. שוב דרך עפר, שיורדת מטה מטה ועוד מטה. ממש ספרתי את הדקות ואחרי 9:45 שעות הליכה מייגעת הגעתי לאכסניה בה אשן!
סיכום יום:
23 ק"מ
1500 מ' עלייה מצטברת
1300 מ' ירידה מצטברת
חוץ משעתיים שהיה בהן נעים, היה חם מאודדד וזה הקשה על המסלול, שהיה מאתגר גם ככה.
האכסניה עם חדר משותף עם שתי מיטות קומותיים צפופות מאוד פלוס מזרון על הרצפה צמוד אליהן. שמו אותי במיטה 4. בניין אחר ומרוחק. קומה 2. זוכרים שרציתי כבר להגיע? אז זה לקח זמן. יש להוריד נעליים בכניסה. לחפש את החדר. מגיעה ואין מספרים על המיטות. איך אדע איפה מיטה 4? נאלצתי לנחש כי לא היו אנשים בחדר. אחרי חצי שעה התברר שניחשתי לא נכון. מקלחת מאתגרת. לכבס מאתגר. בקיצור חוויה מפוקפקת. ארוחת הערב היא פיצה. הדבר האחרון שהתחשק לי, אבל בחצי הראשון שלה היה לי ממש טעים והחצי השני כבר לא היה טעים אבל אכלתי בכל זאת. הייתי כל כך רעבה. גם הימים הבאים הולכים להיות מאתגרים לא פחות מהיום ומחר חם יותר. מקווה שאשן טוב ואצבור כוחות.
8.7 יום הליכה 5: מאסורפרה לשפלוגן. היום המושלםם!
קמתי ב 5 בבוקר אחרי 6 שעות שינה בלבד. כל הלילה היה בחדר המשותף ל 4 אנשים צחנה בלתי אפשרית. כל פעם כשהתעוררתי ממש נחנקתי. בנוסף עלה בגורלי לישון במיטה העליונה של מיטת הקומותים והיה ממש קשה לטפס אליה או לרדת ממנה. סולם לאקרובטים בלבד. כשהייתי צריכה פיפי פעם ראשונה, עוד עשיתי את המסע לשרותים. בפעם השניה באזור 5 כבר פשוט התעוררתי מזה סופית התאפקתי וחיכיתי בסבלנות עד 6 וחצי במיטה כי לא היה לי נעים לעשות רעש לשותפים לחדר. השרותים והמקלחת בתוך החדר המשותף. ב 6 וחצי התארגנתי חרישית והוצאתי את התיק וכל תכולתו המפוזרת מחוץ לחדר כדי לא להרעיש, ושם התארגנתי ליציאה. ב 8 התייצבתי לארוחת הבוקר. קבלתי גבנצ ריבה מוזלי וסלסלת פרוסות לחם קטנות. גם ארזתי סנדביצון קטן עם ריבה לדרך. היום לא אהיה רעבה!
יצאתי לדרך ב 8:30. פתחתי את אפליקצית הניווט, וראיתי שהיא ממליצה ללכת לכיוון הפוך ממה שרשום אצלי במפה הטעונה מראש.
עד היום המפה שלי היתה מאוד מדוייקת אז התעלמתי מההמלצה שלה, כפי שלפעמים מתעלמת מהוויז שרואה שהוא ממליץ משהו הזוי.
אחרי רבע שעה של הליכה, הגעתי לגשר אותו אמורה לחצות, רק שהוא סגור הרמטית לרגל שיפוצים ומפנים להשתמש בגשר אחר שלא הבנתי איפה הוא. אבל כן הבנתי, שזה כנראה מה שהאפליקציה שלי רצתה שכאמור בכיוון ההפוך.
חזרתי בבושת פנים רבע שעה עד לאכסניה והלכתי לכיוון הגשר השני. גם עליו אותו שלט רק שהוא לא חסום. רק מזהירים בקנס. לא היה לי ברור אם זה פשוט לידיעה על הגשר הקודם. החלטתי לעבור למרות החשש כי לא היתה שום אלטרנטיבה אחרת. אחרי 40 דק של הליכה היה נראה שאני כבר על השביל המקורי רק שלא הייתי בטוחה ולא היתה קליטת gps.
התחילה עליה מטורפת בשיפוע הכי רציני עד כה אז התיישבתי לכמה דקות כדי לנסות להבין מה קורה. בעודי בוחנת את המפה שוב ושוב מגיעות שתי שוייצריות, אותן פגשתי בארוחת ערב אתמול וניהלתי איתן שיחה קצרה בה סיפרו לי כי הן עושות 4 ימים מהשביל.
הן אלה שאמרו לי שהיום יהיה חם יותר וספרתי להן שאמא שלי יודעת לדאוג למזג אוויר אז הו ענו בחיוך "יופי! נלך קרוב אליך".
כשפגשתי אותן על השביל, שאלתי אם גם הלכו לגשר הלא נכון אז הן ספרו שמקומי עזר להן בקטע הזה ולכן לא התבלבלו. אמרו כי בוודאות אנחנו על השביל הנכון. שמחתי מאוד ובעודן ממשיכות לנוח אני יצאתי שוב לדרך. היתה לחות רצינית וחם אבל לשמחתי הייתי בתוך יער ולמרות 3 שעות עלייה קשה ביותר נהנתי ממש! לפרקים יצאתי מתוך היער לשטח חשוף ולשמחתי למרות החום, השמש היתה רב הזמן מאחורי העננים ובול כמו שאני אוהבת: מעונן אבל ראות מקסימלית כי העננים מאוד גבוהים. מידי פעם השמש הגיחה מבין העננים וצבעה את כל הירוק באור מרגש, אבל אז חזרה בבישנות להסתתר מאחורי העננים. כנראה בגלל התנהגותה המחפירה אתמול.
אחרי 3 שעות עלייה מאתגרת שבה הפעלתי את כל הגוף, הגעתי לנקודת שיא הגובה של היום - 2000 מ'. הספקתי כבר לטפס 750 מ'! מפה יהיו עליות וירידות לסרוגין, שזה מבחינתי כיף גדול.
בנקודת שיא הגובה היה נוף פשוט מושלם!!! ראיתי את העיירה ממנה הגעתי כמו לגו קטנטן, כשהיא מוקפת המון ירוק ומצוקים מכל עבר ושני אגמים ענקיים בצבעים שונים יפים ממש! וואו! היתה הליכה של כרבע שעה על שפת המצוק, כשמימיני הנוף המטורף הזה, כשהוא נמוך מאוד (כמעט קמ מתחתיי) ואני מרגישה מרחפת מעליו כמו בצניחה חופשית. וואו!!!
בשלב מסויים השביל נכנס שוב ליער עם עליות וירידות מתחלפות מאוד מהנות. כאלה שלא הולכים בהן על אוטומט, כי צריך לבחור איפה דורכים. כמו מסלול מכשולים מהנה. היה לי נעים ממש למרות שהזעתי בגלל המאמץ והלחות אבל אתמול עם השמש, זה היה סבל של ממש והיום הרגשתי שזה פשוט מושלם לי. התחלתי לשיר לעצמי מרב אושר את השיר האהוב עלי בעולם של לאה גולדברג. אני יודעת שהנושא שלו אחר לחלוטין אבל ממש מתקשר לי לאהבתי לטבע וטיולים ולטיול שלי לבד:
הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף־רַגְלֵךְ ילִָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.
וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגעַֹ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי־הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לנִגְעַֹּ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.
הלכתי והרגשתי מתמלאת עוד ועוד אהבה לטבע, ליופי סביבי, לשקט המבורך לריח הרענן ורק רציתי עוד ועוד מזה.
שלא יגמר לעולם!
הלכתי במהירות ללא הפסקה. הרגשתי טוב עם הגוף שלי. מרחפת. כל כך מנוגד לאתמול. וככל שהניגוד היה חזק, זה רק העצים את התחושה הנפלאה של כאן ועכשיו.
בעודי מרחפת בירידה, פתאום רואה מרחוק בחורה יושבת באחו וסביבה פזורים כל מיני דברים שהוציאה מהתרמיל הגדול שלה. נעצרתי לידה והתחלנו לדבר. בהתחלה עמדתי עם התיק על גבי ודיברנו ואז הבנתי שבעצם אני יכולה לשבת לידה ולדבר. גם לי מגיעה הפסקה.
קלטתי שכבר 13:00 ועד עכשיו עצרתי רק פעמיים ל 5 דק בלבד והיתושים והזבובים הרודנים שאינם מפרגנים להפסקות גרשו אותי.
התברר, שהבחורה עושה 6 שבועות מהטרק הזה! 3 שבועות לבד ואז 3 שבועות תמשיך עם בעלה שיצטרף. אבל בניגוד אלי שישנה בבקתות או מלונות זולים בדרך היא ישנה בקמפינג שזה הרבה יותר מאתגר בגלל משקל התיק (15 קג ולא 11 כמו אצלי).
השיחה ביננו זרמה והרגשתי אליה מיד חיבור. שתינו צחקנו שעד הרגע היינו לבד לגמרי על המסלול ומעניין שלא נפגשנו.
דברנו על היתרונות והחסרונות של לטייל לבד ועשינו הכרות רישמית. קוראים לה מריולן והיא מאמסטרדם.
מאותו רגע הלכנו יחד עד העיירה בה נישן.
התברר שאנחנו הולכות כמעט באותו הקצב שזה לא מובן מאליו!
הסיבה שאני מעדיפה בדרך כלל ללכת לבד היא שלא אוהבת ללכת לאט יותר או מהר יותר בגלל אנשים אחרים. מאוד חשוב לי ללכת בקצב שלי ולעצור מתי שנכון לי ולכמה זמן שנכון לי. הסנכרון ביננו היה יותר ממושלם:
היא בניגוד אלי מעדיפה עליות ולכן הלכה טיפה יותר מהר ממני בעלייה ולעומת זאת, היא לא אוהבת ירידות ואני הלכתי טיפה יותר ממנה כשהיתה ירידה. הבנו שהיא צריכה להוביל בעליה ואני בירידה וככה דרבנו אחת את השניה ללכת מהר יותר ופשוט טסנו גם בעליות וגם בירידות ותוך כדי גם הצלחנו לנהל שיחה ערנית.
אחרי 6 ימים, שכמעט לא דברתי עם אנשים ובטח שלא צעדתי איתם זה היה שינוי מרענן וממש הרגשתי כיף גדול ללכת איתה יחד. בשלב מסויים הלכנו מעל אגם מקסים בצבע טורקיז וכשהתקרבנו אליו היא שאלה אם בא לי לבוא איתה להתרחץ בו (זו היתה סטייה מהמסלול שלנו של כמה דקות לכל כיוון).
הסתכלתי בשעון וראיתי שממש מוקדם ויש שפע של זמן. הקדמנו את הלוז המשוער של היום, שזה מאוד מרשים!
אז כמובן ששמחתי להצטרף אליה. הגענו למים והם היו קפואים! רק הכנסנו את כפות הרגליים וזה היה קור משתק שהבנו מיד שנסתפק בזה.
המשכנו אחרי במסלול והצלחנו לדבר על כל כך הרבה נושאים. שתינו כנראה שתקנו הרבה מידי זמן.
כשנפרדנו בעיירה היא לקמפינג מרוחק ואני למלון החלפנו טלפונים ושתינו מקוות שעוד נפגש בהמשך הדרך.
היא ספרה לי שאתמול ביום שהיה לי הכי פחות מוצלח מכל הבחינות היא החליטה לקחת יום חופש, כי קבלה קלקול קיבה רציני ממים לא מטוהרים ששתתה בדרך. בעקרון לא מומלץ לשתות מפלגי מים מחשש שפרות זיהמו אותם. אני לא לוקחת סיכונים ותמיד לוקחת 3 ליטר בבוקר על גבי, אבל היא בדרך כלל מטהרת את המים מפלגי מים בגלל משקל התיק שלה שגבוה גם ככה. והפעם התעצלה...
אמרתי לה שבוודאי תשמח לשמוע, שזה היה היום הכי פחות מוצלח ושלא הפסידה דבר. שימחתי אותה כמובן מאוד.
צעדתי היום 15 קמ
1000 מ' עלייה מצטברת
900 מ' ירידה מצטברת
במשך 7.5 שעות
הגעתי לחדרי במלון לא יקר, אז לא היו לי ציפיות גבוהות והופתעתי שקבלתי חדר פרטי נהדר עם שירותים ומקלחת הכל נקי מסודר ונעים! מיד כיבסתי והתקלחתי ונשכבתי לי במצעים המושלמים. אין לתאר את האושר והתענוג. ממש גירגרתי מהנאה.
כשמגיע פינוק כזה אחרי לילה מתאגר באכסניה מצחינה זה מדגיש כמה מה שקבלתי כרגע מושלם ועוד אחרי יום הליכה נפלא שבאמת נהנתי מכל שניה בו!
מיד התקשרתי לחלוק את השמחה עם אורן וגם עם יובל והיו לי שיחות ממש כיפיות איתם.
אחרי התארגנות ומנוחה בחדר יצאתי לסופר הקרוב וקניתי פירות ושוקולד להליכה מחר. בסופר פגשתי את שתי השוויצריות אותן עקפתי בתחילת היום ומאז לא התראנו. הן בנות כמעט 60 אז הלכו לאט יותר. החלפנו חוויות ונפרדנו.
הסתובבתי קצת בעיירה המקסימה וכשחזרתי למלון באזור השעה 18:00 ראיתי שהן יושבות בחוץ ושותות אפרול שפריץ, שזה קוקטיל שיצא לי לטעום פעם בטרק אחר שעשיתי ומאוד נהנתי. הן הזמינו אותי להצטרף ואמרתי שהאמת שאני כבר בשלה לארוחה, אז עברנו לשולחן יותר גדול והן המליצו לי להזמין מאכל מקומי בשם capuns. זו היתה הצלחה מטורפת! ממש טעים! מן בצקניות עטופות בעלי מנגולד עם שפע של חתיכות בייקון מטוגן ופרמג'ן ועוד המון ירוקים ועגבניות שרי. מושלם. הכל הלך טוב היום הזה! איזה כיף!
שתיתי את האפרול, שעשה לי באז נעים והיתה שיחה נהדרת עם השוויצריות. הן ממש מקסימות! כשאני סיימתי לאכול הן הזמינו אוכל גם (לפני לא היו רעבות כי אמרו שנשנשו הרבה בדרך) וככה ישבנו יחד מעל שעתיים.
חזרתי לחדר למיטה הנהדרת מתמסרת לכתיבת הבלוג.
היום קבלתי המון הודעות פרטיות מלאות פרגון מאנשים שקוראים את הבלוג ונהנים ממנו. כנראה בגלל היום הקשה של אתמול כולם כתבו דווקא בעיתוי הזה וזה עשה לי כל כך טוב, כי לא הייתי בטוחה עד הסוף אם זה לא יותר מידי ואם בכלל יש לאנשים סבלנות לקרוא את כל הפרטים. אז שמחתי מאוד על הפרגון וזה נתן לי מרץ רב להמשיך!
9.7 יום הליכה 6: משפלוגן ועד Gasthaus Rathaus. היום שנמשך ללא סוף ובו התגלתה מפלצת השביל
קמתי אחרי 6 שעות שינה.
ידעתי מראש, שהולכים להיות עכשיו היומיים הכי קשים של הטרק והכי קשים שעשיתי בחיי וששני הימים ברצף.
היום זה הראשון.
דווקא היום לכבוד המאורע, קבלתי מחזור שהקדים ב 11 ימים. שיהיה טיפה יותר מאתגר אם אפשר.
בארוחת בוקר קבלתי לשולחן סלסלת לחם, ביצה קשה, גבנ"צ, מוזלי עם יוגורט וריבה.
בבקתות הרים, או כאשר יש בופה, אני לא מרגישה נוח לקחת משהו לדרך.
אבל כאשר מוגש אוכל לשולחן אישית, וברור לי שמה שלא אקח ילך לפח אני לוקחת חרישית. לקחתי לדרך לחם עם ריבה.
פעם מישהו סיפר לי, שבאיזו מדינה פחות ידידותית לישראלים (לא זוכרת איזו) אשתו לא הרגישה טוב, ולא אכלה דבר בארוחת הבוקר. היא רק ארזה לעצמה סנדביץ לדרך. כשבאו לקבלה לצ'ק אווט, הפקיד הראה לה סרט שלה לוקחת סנדביץ, ואמר כי אם לא ישלמו קנס מכובד, הוא יקרא למשטרה. מאז הסיפור מהדהד לי בכל פעם ששוקלת לקחת משהו לדרך.
יצאתי ב 8 הישר לעלייה תלולה מעל העיירה שפלוגן היפה. השביל עולה במעלה ההר, כשמידי פעם חוצה כביש שעולה כנחש. אחרי חצי שעה של הליכה, כשהשמש אינה מרחמת כבר מהשעה 8, מריולן שאלה אותי בווטסאפ איפה אני. עניתי שכבר בדרך למעלה. קבענו שאולי נפגש בהמשך כשאעצור לצהרים אבל ידעתי שסיכוי קלוש...
אחרי שעה וחצי של עלייה נוראית וחמה רכב גדול עובר לידי בקטע כביש קצר עליו הלכתי ומתוכו מנופפות לי בהתרגשות השויצריות וגם מריולן!
הן במקרה נפגשו ומריולן בקשה להצטרף לנסיעה שלהן. כל אחת שלמה 10 פרנק (40 שח) והן חסכו קטע ממש מיותר, ביום שצפוי להיות מאוד ארוך וחם. שחקו אותה.
משם מריולן הלכה איתי והשוויצריות הלכו קצת יותר לאט אחרינו ולאט לאט הפער מהן גדל, עד שלא ראינו אותן יותר עד הפאס. הן ספרו לי אתמול, שהמסלול של היום קשה וארוך מידי עבורן ולכן ישנו במלון באמצע הדרך.
גם מריולן לא תצעד את כל השביל שאני מתכננת, ותפרוש באמצע לקמפינג. הבנתי שאני המטורפת היחידה.
אכן כך היה: יום של טרוף!
צעדתי 11.5 שעות מתוכן 10 שעות בשמש חזקה וחום אימים. מעל 30 מעלות. הזעתי ממקומות שלא ידעתי שאפשר להזיע בהם. גיליתי שתפקידן של הגבות הוא שזיעה לא תגיע לעין, אבל אם הן ספוגות זיעה אז הן כבר לא עוזרות וזיעה בתוך העין זה שורף!באמצע היום כבר נגמרו לי ה-3 הליטר מים שלקחתי, וממש מזל שהיה איפה למלא בדרך. שתיתי ביום הזה 4.5 ליטר ועדיין קבלתי כאב ראש רציני מהחום.
הלכנו כמעט ללא הפסקות עד לפאס בגובה 2450 מ'. עליתי עד אליו 1000 מ' במשך 3.5 שעות. מכובד!
כמעט מתחילת העלייה עם מריולן כלב רועים מקסים ליווה אותנו! כשעצרנו התישב. כשהמשכנו הוביל אותנו! מידי פעם רץ בנביחות לכיוון של מרמוט שורק. אגב חבר תיקן אותי, שאומרים בעברית מרמיטה. הוא צודק, אבל אני למדתי את שם החיה מצרפתי בחופשת סקי ומאז זה נתקע לי. אז אסקיוז מי פור מיי פראנצ'🤣
כשהגענו לפאס, עשינו הפסקת צהרים ארוכה. אכלנו ונחנו במעט צל שהיה שם מאיזה מבנה נטוש. הצל הראשון ודי האחרון היום.
ואז כשהתחלנו לרדת, בדיוק הגיעו השויצריות למנוחה שלהן. היו בהלם שהכלב עדיין איתנו וניסו להגיד לו לחזור, אבל כנראה שזה לא עזר, כי אחרי שעה של ירידה פתאום הוא הופיע שוב לצידנו.
כשהגענו לעמק, אחרי לא מעט ירידה עם שמש מטרידה, היו שם מספר מבנים ואישה מאחת החצרות מיד זיהתה את הכלב ושאלה בגרמנית אם הוא בא איתנו. מריולן שיודעת קצת גרמנית, ניהלה איתה שיחה שלמה בנושא ואז כששאלתי את מריולן מה נאמר, היא אמרה לי איזה 5 משפטים מתלהבים וארוכים בהולנדית 🤣 אני הייתי המומה, ושאלתי אותה באיזו שפה היא מדברת ואז שוב אמרה מלא משפטים בהולנדית ולא הבינה למה אני לא מבינה...זה היה קורע 🤣 לקח לה המון זמן להבין שדברה איתי בשפה הלא נכונה. החום שיבש את דעתה לגמרי!
ואז היא סוף סוף תרגמה והסבירה שהכלב חרש וסנילי וכל פעם בורח לבעלים שלו מלמעלה. האישה ממש התחילה לרדוף אחריו בריצה מטורפת, כי הוא המשיך במורד השביל.
מריולן ואני הספקנו ללכת יחד 6 שעות מהנות. גם הלכנו בקצב טוב וגם דברנו על שפע נושאים. הנוף התחלף והיה יפה מאוד וכלל מפלים ומצוקים ושפע שדות ירוקים מלאי פרחים.
בסביבות 15:30, מריולן נשארה לקמפינג באחד השדות אני המשכתי 4 שעות הליכה נוספות! כבר היה לי קשה בטרוף בגלל החום ובגלל שכבר הייתי גמורה.
השמש לא ריחמה לרגע.
בשלב מסויים עברתי ליד מבנה שנתן קצת צל והתישבתי באפיסת כוחות והחלטתי לאכול שוקולד לנחמה.
אכילה ריגשית. בזמן שאכלתי, אמא שלי כתבה לי משפטי עידוד מנחמים וזה נתן לי אנרגיה מחודשת לצעידה בשמש.
הצעדים שלי כבר היו כבדים. בעלייה הלכתי לאט מאוד ובירידה ניסיתי למהר כמה שיכולתי. השעה מתאחרת וזה היה קצת מלחיץ.
אחרי שעת הליכה נוספת, שוב הגיע משברון. הרגשתי ללא אנרגיה בכלל! אפס! אין לי כוחות להזיז את הרגליים יותר.
התישבתי שוב. בשלב הזה כבר התחיל להיות טיפה צל מידי פעם. תודה לאל.
ואז חבר שמלווה אותי בווטסאפ (אמנון) והוא גם זה שהכין לי את המסלול והמפה של הטרק, שלח לי משפטים מעודדים ומצחיקים שמאוד עזרו לי:
1. "אז רק קצת מחזור, חום של תמנע ומסלול שלא נגמר... איזו תינוקת 🙃"
2. "את זוכרת שאת מפלצת שביל כן?"
שוב גרדתי את עצמי להליכה, אחרי שאכלתי שני תמרים ועוגיית גרנולה שבדיוק אמורים לשמש למצבי חירום שכאלה.
בשלב מסויים הגעתי לכביש ופשוט נמרחתי עליו. לא היתה אף מכונית באופק לא לטרמפ ולא לדרוס אותי, אבל הרגשתי מעוכה ודרוסה לגמרי גם בלי מכונית שתעשה את זה!
הגעתי למלון בשעה 19:30 ממש בכוחות אחרונים.
צעדתי היום:
26 קמ
1500 מ' ירידה מצטברת
1300 מ' עלייה מצטברת
11.5 שעות!
התקלחתי מייד, כיבסתי והלכתי לאכול.
בדרך הצלחתי ללכת לאיבוד! לא מצאתי איך יוצאים משם. פתחתי המון דלתות. עליתי וירידתי מדרגות שוב ושוב (אני בלי כוחות זוכרים?) עד שהצלחתי! הללויה! הארוחה היתה אותו מאכל שוויצרי של אתמול, רק הרבה פחות מוצלח.
בעודי אוכלת, ניסיתי לברר עם זו שקבלה את פניי, אם יש אפשרות לקצר מחר בטרמפ (תמורת תשלום) את השעה וחצי הראשונות. מדובר בעלייה ארוכה וסתמית במקביל לכביש. היא אמרה שאין אוטובוס ושאין לה רעיון איך לעזור בנושא. ואז שאלה משפחה של רוכבי אופניים (האורחים היחידים במלון חוץ ממני), אם יש להם מושג וגם הם לא ידעו. ואז שאלה איזה זקן מקומי. כולם מאוד ניסו לעזור, רק שבשלב מסויים כבר איבדתי כוחות וסבלנות ורק רציתי כבר ללכת לישון. הזקן התחיל לנאום נאום ממש ארוך בגרמנית, שתורגם ע"י זו שפניתי אליה. הוא היה מאוד מוטרד, שאני הולכת לבד שביל שכזה ושזה מסוכן, ארוך, קשה ועם הרבה עליות וירידות... לא עזר שאמרתי שאני כבר הולכת בשביל 6 ימים באותם תנאים... הוא המשיך שוב ושוב להגיד כמה מסוכן. וואו איך רציתי כבר ללכת לישון! ושיעזבו אותי! עזרה בכל מקרה לא הצלחתי לקבל. רק הפחדות. (לא שזה הפחיד... מה שכן הפחיד שתכף אנבח עליהם בטעות שיניחו לי 🤣)
אחרי שסיימתי לאכול, היו לי עוד שפע ארגונים למחר ורק ב 22:00 נכנסתי למיטה כשאני כבר לא מסוגלת לכתוב את הבלוג...
כתבתי לי כמה נקודות שלא אשכח והלכתי לישון כמה שיותר מהר. מחר מצפה לי יום הכי קשה בטרק. מבחינת הנתונים אפילו יותר קשה מהיום הזה! תכננתי לקום ב 6 ולצאת כמה שיותר מוקדם. לילה טוב
10.7 יום הליכה 7: מ Rathaus Gasthaus ועד vella. היום הכי קשה בטרק!
קמתי אחרי 7 שעות שינה. השיא שלי עד כה! הייתי כל כך זקוקה לשינה אחרי אתמול. ירדתי קצת לפני זמן ארוחת הבוקר כדי לנסות לייבש את הבגדים בחוץ. בקשתי אתמול לאכול בשעה 7 בכדי שאוכל לצאת ממש מוקדם.
היום הכי קשה בטרק לפניי!
מבחינת ק"מ זה כמו היום הקשה אתמול (25 קמ) רק שהפעם עם 1600 מ' עלייה מצטברת ו 1600 ירידה מצטברת! זה לא משהו שאי פעם חוויתי ואני עם לא מעט חששות. במיוחד אחרי שכמעט התפרקתי אתמול.
בעלת המקום (לא זו שהיתה אתמול), החמיצה פנים ובקושי ענתה לברכת הבוקר טוב שלי.
אתמול גיליתי אחרי שכבר שילמתי, שגבו ממני 10 פרנק (40 שח) יותר ממה שסוכם. אמרתי לזו שגבתה תשלום, שזה לא מה שסוכם והראתי לה את המייל בו סוכם המחיר.
אמרה שתעדכן את בעלת המקום ונראה מחר. אמרה גם שבעלת המקום לא ממש יודעת אנגלית ולכן תכתוב לה הודעה לגבי זה.
חשבתי שהחמצת הפנים קשורה בארוע, אבל אז הבנתי שכנראה הפחד שלה מלהתמודד עם לדבר אנגלית גרם לפרצוף, ודי מהר הופיעה הדוברת אנגלית מאתמול. יש לי הרגשה שהיא לא תכננה לבוא בבוקר, אבל בגלל כל העניין עם גביית היתר וזה שבעלת המקום לא ידעה אנגלית היא באה.
נגשה אלי והתנצלה על אי ההבנה ונתנה לי 10 פרנק חזרה. אמרה שנתנה לי חדר יותר גדול כי לא ידעה שסכמנו על החדר היותר קטן.
אגב ההבדל בין החדרים היה עם כיור ובלי כיור. שירותים ומקלחת היו בכל מקרה משותפים ולא בחדר עצמו.
התחלתי לצעוד במלוא המרץ קצת לפני 7:30. ניסיתי להקדים את השמש כי ידעתי שיש לה תוכניות זדוניות לגביי.
אבל אחרי 10 דקות של עלייה אימתנית היא יצאה במלוא תפארתה מעל המצוק שמולי בחיוך גדול ולבבי.
למרות השמש הייתי עם אנרגיית שיא!
עליתי במשך 4 שעות כמעט ללא הפסקות.
היה חם מאוד! מעל 30 מעלות.
מידי פעם היה מעט צל אבל רב השטח חשוף. הנוף של העמק ממנו עליתי היה יפה מאוד ובשלב די מוקדם נפרדתי מהכביש, שבתחילת המסלול חצה את השביל שלי מידי פעם. עברתי להליכה באחו ענקי מלא פרות. באחד הקטעים חבורת פרות עמדה ממש על השביל וחסמה אותו. מכיוון שזו היתה עליה תלולה, היה מאוד קשה עד בלתי אפשרי לעקוף אותן מהצד.
מצאתי שימוש חדש למקלות ההליכה!
דפקתי מקל אל מקל בעוצה רבה ועשיתי קולות של "הו הו הו" כמו סטנה קלאוס 🙂
הפרות מאוד התרשמו מהקונצרט ופינו לי מקום מלאות כבוד!
הקצב שלי היה מצוין והגעתי לפאס אחרי טיפוס של 1100 מטר ב 4 שעות. הגעתי לגובה המירבי היום- 2300 מ'.
נחתי בפאס מנוחה ארוכה ופרסתי על הדשא את הבגדים שלא התייבשו מאתמול. שלפחות יצא משהו טוב מהשמש המטורפת הזו.
מהפאס היתה ירידה תלולה מאוד ולא מסומנת טוב. בשלב מסויים הבנתי שאני לא על השביל וניסיתי לחזור אליו. ירדתי פרי סטייל בעשב במורד ההר התלול והחלקתי פתאום מטה בשלוב גילגולון מרשים ולא מתוכנן. כזכור אני עם תיק כבד. הצלחתי לבלום את הנפילה לא ברור איך ולשמחתי המאוד רבה לא קרה דבר. זה היה יכול להגמר לא טוב. מיד פצחתי בשירת "מישהו דואג לי שם למעלה".
בירידה היה לי יותר נעים. נוסף על אהבתי לירידות, משב רוח נעים מידי פעם קירר את גופי הלוהט מהשמש ואחת לשעה בערך הגעתי לצל שיכולתי קצת לנוח בו. לעצור למנוחה בשמש היה גהנום. באמת אין לתאר!
את הירידה עשיתי יחסית מהר.
בשלב מסויים הירידה הפכה מתונה יותר, ונכנסתי לאזור חקלאי מלא שדות יפים של חיטה תירס ועוד גידולים, עם נוף הררי משגע מכל עבר.
הנוף מיד הזכיר לי שיר והתחלתי לזמר אותו בקולי קולות והנאה:
שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף
וְחָרוּבִים וְזַיִּת וְגִלְבּוֹעַ -
וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף
בְּיוֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ.
זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִּת,
אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׁדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִּם עַיִּט
אַךְ הָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב
סיימתי לשיר ולא האמנתי למראה עיני!!! בשמים הופיע עיט!!!
יובל צוחק עלי במצבים כאלה:
"עוד אחת שמתלהבת מצרופי מקרים".
אכן כזו אני. התרגשתי.
בשלב מסויים הגעתי לכפר קטן ומקסים עם בתים בודדים. פינטזתי על ארטיק בחום הזה, אבל לא היתה שם חנות אז הסתפקתי בפטל טעים שמצאתי על אחת הגדרות.
גם ראיתי איש קוטף דובדבנים בחצר שלו, וחייכתי חיוך ממש גדול ויפה ואמרתי שלום מאוד חביב, אבל הוא לא הבין את הרמז ולא הציע לי לקטוף לי גם 😊
ידעתי שבשעתיים האחרונות של היום הארוך הזה, מצפה לי עוד עלייה של 500 מ' גובה מצטבר. לא סתם עלייה, אלא על כביש לוהט וחשוף לשמש. שמתי לב, שלא מעט ימים מסתיימים בטרק הזה על כביש כי ההליכה היא בין כפרים ופחות בין בקתות הרים.
ללכת על כביש בעלייה כשחם זה ממש לא אטרקציה בלשון המעטה.
החלטתי, שאנסה לתפוס אוטובוס או טרמפ ולקצר את היום הארוך הזה.
אך כשהגעתי לתחנת האוטובוס התברר שכבר אין אוטובוסים ואף רכב לא עבר במקום שכוח האל הזה לקחת אותי טרמפ. טרקטור שעבר עצר כשנופפתי לו ואז צחק כשבקשתי טרמפ והמשיך לדרכו. ראיתי שלא רחוק משם פנה לעבוד באיזה שדה.
מכונית אחרת שעברה לא עצרה...חוץ מזה כלום!
עליתי אט אט, כי כבר הייתי מאוד עייפה ועצרתי לא מעט לנוח.
כשהגעתי לעיירה בה אשן, 5 דקות הליכה מהמלון אני פתאום רואה נקודות שחורות על הכביש. בהתחלה לא הבנתי מה זה ואז הבנתי שזה גשם!!! זה היה כל כך הזוי שלא האמנתי למראה עיני! היה עדיין חם מאוד וזה ממש הרגיש גשם טרופי. אני בשוויץ כן?
בעל הבית השתגע!!!
אמרתי לגשם: קדימה! תן את כל מה שיש לך! לא פוחדת!
והוא אכן התחזק תוך שנייה בטרוף וזה היה ממש כיף להרטב ככה עם כל הזיעה על גופי. רק מה? זה היה קצת גול עצמי. יום שלם ייבשתי גרביים שהיו תלויות על התיק שלי וכשהתחיל המבול, הבנתי שהן נרטבות ומאוחר מידי לעשות משהו.
סהכ צעדתי היום 25 קמ
1600 מ' עליה מצטברת
1600 מ' ירידה מצטברת
11 שעות!
לא מאמינה שהצלחתי לעשות זאת בפחות זמן מאתמול!
הייתי גאה בעצמי ממש, ומבסוטה מהגוף שלי שמאפשר לי את כל הטוב הזה!
חושבת שהרגשתי היום יותר טוב וסיימתי פחות מפורקת, כי למרות שהיה חום זהה לאתמול, היה היום קצת יותר צל, שאיפשר הפוגות מנוחה אמיתיות. אתמול גם במנוחה הרגשתי סטרס מהשמש, שממש לא מרחמת ומרגישים שהקרינה סופר גבוהה.
במהלך היום מריולן כתבה לי שלקחה אוטובוס בבוקר לקצר את היום ושאולי נפגש בהמשך, אבל אז עדכנה, שנשארה במקום שאני כבר עברתי ושלמעשה כאן דרכינו נפרדות.
הצטערתי שנפרדנו ככה ושלא יצא ללכת עוד יחד.
הגעתי למלון וכרגיל אומרת את שמי, רק שזו בקבלה אמרה שאין לה הזמנה כזו 😯
שאלה אם יש לי מסמך שמוכיח, ובחוכמתי יש לי בראש התיק את כל אישורי המלונות מודפסים. למרות המשקל שזה מוסיף (21 אישורים שחלקם שני עמודים). כל יום זורקת את
הדף של המקום בו הייתי.
הראתי לה, והיא בלי להתנצל אמרה מוזר... מעניין למה לא רשמתי אותך.
ואז שלחה זקן עם ריח עז של אלכוהול לנקות לי חדר כי לא היה חדר מוכן בשבילי.
אמרתי לעצמי: "הו לא! זה לא יגמר טוב"
אבל לשמחתי לגמרי טעיתי.
האישה היתה סופר נחמדה מאותו הרגע וענתה לי יפה על כל שאלותיי לגבי מחר.
חיכיתי אמנם רבע שעה שהחדר יהיה מוכן, אבל בינתיים היא אמרה שתיתן לי חדר יותר זול ממה שסוכם! אמנם הוא בלי מרפסת אבל יותר גדול. מרפסת ממש לא חשובה לי אחרי שיום שלם הייתי במרפסת אחת גדולה.
ואז שאלה מאיפה הגעתי ואמרה שלארוחת ערב יש קפונס. אותו מאכל שכבר אכלתי יומיים ברצף. בפעם הראשונה היה מעולה בשנייה פחות וממש לא התחשק לי לראות איך יהיה בפעם השלישית. מיציתי את החוויה.
כמובן שלא אמרתי דבר בקול, אבל היא כאילו קראה חשבותיי ושאלה: רגע מה אכלת אתמול?
ואז גיליתי לה שיומיים אוכלת קפונס ומיד הציעה לגוון לי ולהכין לי ספיישל לזאניה! הייתי מבסוטה לגמרי!
הלכתי לחדר להתקלח ולכבס ואז ירדתי לארוחה שהיתה מושלמת:
מרק מיניסטרונה עמוס ירקות טעימים, סלט ירקות כמו בארץ! לא סתם חסה ורוטב. שפע ירקות עם לימון ושמן זית. אושר! אף פעם לא קבלתי כזה באירופה.
והלזאניה היתה נפלאה! מנה ענקית, שלמרות הניסיונות לא הצלחתי לגמור.
הורגש שהכל היה טרי ונעשה במקום.
שמחתי שלא הוגש קינוח. כבר לא היה לאן לדחוף.
פרשתי לחדרי לכתיבת בלוג.
כתיבת פרק והגהה סמלית לוקחת משהו כמו שעתיים (אין לי כוחות להגהה ממושכת, אז מתנצלת מראש אם יש ניסוחים לא משהו או טעויות כתיב).
אז הספקתי לפני התמוטטות סופית, לכתוב רק את הפרק של אתמול ונותרתי עם חוב למחר.
בלילה ישנתי גרוע.
היה חם ממש למרות החלון הפתוח ושינה ללא בגדים ושמיכה. בנוסף כאבה לי מאוד הרגל. הכאב גם גרם לדאגה לגבי מחר...שום תנוחה לא היתה נוחה. ב 4 קמתי לשים משחה שמעט הרגיעה וניקרתי קצת אחריה.
11.7 יום הליכה 8: מ vella עד Pension Tgamanada די כבר עם החום הזה!
אחרי מאבק בחום ובכאבי הרגל בלילה, התעוררתי ב 6:30. ברגע שנעמדתי על הרגליים הכאב כמעט חלף! הוא מורגש רק בשכיבה. שמחתי מאוד כי די חששתי והתארגנתי בנחת. ידעתי שהבוקר יש לי שפע של זמן.
גם היום היה מתוכנן להיות יום ארוך וקשה כמו היומיים האחרונים (אולי אפילו יותר), אבל החלטתי שיש גבול וגם למפלצות מגיעה קצת מנוחה. החלטתי לקחת בבוקר רכבל, שיוצא קרוב לעיירה בה אני ישנה, שחוסך 6 ק"מ מתוך ה-25 שמצפים לי. הוא גם יעלה אותי 900 מ' בגובה וזה חסכון של 3 שעות מהיום הארוך הזה.
האישה הנחמדה מהקבלה, אמרה שתיתן לי כרטיס אורח, מה שאומר שהרכבל וגם האוטובוס שמוביל אליו יהיו חינם!
האוטובוס הראשון יוצא ב 9, ככה שיש לי שפע של זמן ללכת 10 דקות לסופר ולקנות קרם הגנה שנגמר לי בדיוק. חיסלתי בשבוע הזה 100 מ"ל! מה שמוכיח שאני מצטיינת ונמרחת כמו שעון שוויצרי בול כל שעתיים כדי לא להשרף.
אכלתי ארוחת בוקר מעולה, שכללה הפעם ביצה רכה, שהיתה בול במידה כמו שאני אוהבת ויצאתי לסופר לקנות שוקולד וקרם הגנה. הופתעתי מאוד שקרם קטנטן 50 מ"ל עלה 60 שח! פי 4 מבארץ, בעוד ששנה שעברה בשוויץ קרם ההגנה עלה חצי מחיר מבארץ. בדקתי בשני סופרים אחרים בדרך וזה היה המחיר.
זה יספיק לי רק ל 4 ימים... מקווה שכאשר אעבור לאיטליה בקרוב המחירים ירדו ואקנה עוד.
ב 8 וחצי יצאתי לתחנת האוטובוס מצויידת בכרטיס ההנחה והאפליקציה שהיה צריך להתקין יחד איתו.
הכל הלך מעולה והגעתי לרכבל ב9:10. רכבל ראשון יוצא ב 9:30, אז חיכיתי בסבלנות. בעודי מחכה שומעת משהי קוראת בשמי! מריולן הופיעה!
הסתבר שאתמול, אחרי שלקחה אוטובוס ואחרי ההליכה שלה, קבלה טרמפ לקמפינג לא רחוק מהרכבל וחסכה את כל העלייה בכביש של סוף היום😊
היא השאירה את כל הציוד בקמפינג ובאה עם תיק קל. החליטה על טיול יום, שחלקו הראשון במסלול שלי ואז חזרה לקמפינג. יום מנוחה.
שמחנו על המפגש ושנלך עוד קצת ביחד. עלינו לרכבל, ועדכנו בהתלהבות על קורותינו מאז שנפרדנו.
כשהגענו למעלה מריולן התארגנה יחסית באיטיות, ואז הלכה לעשות פיפי ונעלמה ל 10 דקות.
כשחזרה שאלתי אם הכל בסדר והיא פרצה בבכי.
שיתפה בקצרה במה קורה איתה ובקשה שנלך בלי לדבר. כמובן שהסכמתי וגם שאלתי אם היא מעדיפה ללכת לבד. ענתה שלא, ושרק נהיה בשקט.
אחרי כמה דקות הבכי נרגע וחזרנו לדבר. חושבת שהצלחתי קצת לנחם אותה. זה היה קשור להפלה שעברה לא מזמן וההתמודדות עם המשמעויות.
אחרי כמה דקות של ירידה מהרכבל, התחילה עלייה ארוכה קשה ותלולה בשמש ישירה וחמה לפאס שהוא נקודת הגובה של היום.
עלינו במשך שעתיים ושמחתי לעלות עם מריולן, כי כאמור היא יותר מהירה בעליות, בעיקר שלא היה לה תיק כבד על הגב וזה עודד אותי ללכת יותר מהר. חלק ניכר מההליכה לפאס היא על סכין: שביל צר שמשני צידיו ההר במדרון תלול מטה ונוף של 360 מעלות כל הזמן. מקסים ממש!
הגענו לפאס בגובה 2300 מ' מבסוטיות מאוד. נוף משגע! עצרנו לארוחת צהרים. השעה היתה כבר 12:30.
ידעתי שעוד מצפה לי הליכה רבה למרות החסכון של הרכבל. מריולן התארגנה לארוחה רצינית של נקניקות קרות ופירה קר מאבקה (הכי לא מגרה בעולם 🤣) ואני אכלתי חצי סנדביץ עם ריבה ומיהרתי לצאת שוב.
מריולן אמרה שתישאר בפאס לכתוב ביומן שלה ומשם כבר תחזור לקמפינג.
נפרדנו הפעם כמו שצריך, עם חיבוק ושפע איחולים להמשך ואף בקשנו ממישהו שיצלם אותנו יחד.
משם ועד סוף היום הייתי לבד וגם כמעט לא פגשתי אנשים בדרך. אוהבת את השילוב של ללכת יחד עם מישהו ואז את הלבד שלי.
אחרי שעה וחצי של הליכה, כשאני כבר מתאדה בשמש שלא מרפה לרגע, פתאום רואה עץ שנתן צל בדיוק בגודל גופי. החלטתי שזה סימן והתישבתי להפסקה ממש ארוכה! הייתי ממש שיכורה מהחום ולא בקטע טוב. התחלתי להשתטות בהודעות מטופשות חלקן בהקלטות קוליות למשפחה ובקשתי שישעשעו אותי. הייתי ממש מעולפת בצל ושקלתי ברצינות לפתוח שם האחזות עד יעבור זעם.
באחת ההודעות הקוליות בהן עשיתי קול מפגר בקולי קולות, חלפה משהי על פניי ובקושי אמרה שלום מהמבוכה של לתפוס אותי על חם משתטה 🤣
אחרי 40 דקות שזה המון! גירדתי עם שפכטל את עצמי מהרצפה. זה לא היה פשוט.
אגב לכל מי שהיה מוטרד שבגלל הרכבל מפלצת השביל תהיה רעבה ותטרוף אותו בפינה חשוכה, הסירו דאגה מלבכם. גם בלי המקטע שנחסך ברכבל, היו שפע של עליות וירידות היום, אותן המפלצת עשתה בגבורה אופיינית!
ההליכה במקטע הבא היתה לשמחתי חלקה בצל וזה היה מעט יותר אנושי. חלפתי ליד חווה קטנה שהיה על הקיר שלה מדחום והיו 30 מעלות בצל!!! אני לא סתם מקטרת!
זה מרגיש כמו לעשות טיול בשמש ברמת הגולן בקיץ! רק שהכל פה ירוק ובאופק הרים מושלגים וזה נורא מבלבל השילוב של החום הבלתי נסבל והמראות הירוקים הנהדרים.
ההליכה היתה עם עליות וירידות מתחלפות ועברתי בין שפע שדות ירוקים עם הרים מכל עבר. מידי פעם עברתי בין עצים ונחתי כמה דקות בצל לקבל כוחות. למרות שנמרחתי כל שעתיים נשרפתי היום בשמש! מעצבן!
הקרינה פה ממש חזקה.
ידעתי שהשעה האחרונה היא כרגיל על כביש וכרגיל בעלייה והתפללתי שזה יעבור מהר.
ההליכה על הכביש פה לא נעימה כי אין שוליים בכלל וצריך ללכת בכביש מפותל בלי שדה ראייה הולם למכוניות שמגיעות. מזל שהן ככ נדירות.
ידעתי גם שעוברת לפני העלייה, בעיירה קטנה והתפללתי לארטיק. הפעם זה הצליח! סופר קטן ובתוכו מגנום קטן ויקר ושווה כל פרנק! זללתי בהנאה! הארטיק מהנה פי מליון כשכל כך מגיע לי 😊
מלאת כוחות התחלתי בעלייה האחרונה שנמשכה אכן שעה והגעתי בשעה 18:00 לצימר הקטן בו אשן.
צעדתי היום:
19.5 קמ
800 מ עלייה מצטברת
1300 ירידה מצטברת
8 שעות הליכה
ללא הרכבל זה היה 11 שעות לפחות. החלטה טובה.
נפגשתי עם בעלת הצימר. אישה מבוגרת, דוברת גרמנית בלי מילה אחת אנגלית!
את ההזמנה למקום אבא שלי עשה בטלפון כי אין לה אפילו מייל.
אחרי התקרית של אתמול בקשתי מאבא שלי שגם יתקשר אליה לוודא שהיא זוכרת שאני באה והיא ענתה שמצפה לי. מזל שאבא שלי יודע קצת גרמנית.
תיקשרנו בפנטומימה והיא הראתה בשעון שלה שעוד חצי שעה ארוחת ערב. בדיוק זמן למקלחת וכביסה.
בארוחת הערב היה שולחן עם 5 שוויצריות, שעושות מקטע של 6 ימים מהשביל עם מדריכה. דברנו בין השולחנות ושיתפנו בתוכניות. בכל פעם שאני פוגשת שוויצרים הם נורא מופתעים שאני עושה את השביל הזה ועוד לבד.
לשמחתי הן תרגמו לי את כל השיחה עם בעלת המקום.
לארוחת ערב סלט טעים ושוב המאכל המקומי קפונס!!! לא יאמן!
כל אחד נותן לו אינטרפטציה שונה עם רוטב שונה אז לפחות יש טיפה גיוון.
ב 19:30 פרשתי לחדר והתחיל מבול שלא פסק כל הלילה! סופות של רעמים וברקים.
תם השרב הגדול!
השוויצריות אמרו שהתחזית שירד כל היום למחרת גשם. מקווה שהתחזית טועה.
כל כך מוזר לעבור משרב כזה לגשם בלי הפסקה.
כשתלמידי הכנה לטרק שלי מבטלים אימון כי יורד גשם, או כי יש עומס חום, אני תמיד אומרת להם שגם בטרק לא תמיד מזג אוויר נוח ושזה חלק מההכנה. נחמד להיות צודקת 🤣
כתבתי את הבלוג במשך שעתיים ועדיין נשארתי עם חוב של פרק. חייבת לישון. השעה כבר 22:00 ואני עייפה מאוד.
12.7 יום הליכה 9: מטגמנדה לבקת. Capanna Scaletta SAT. היום בו כמעט לא שרדתי כדי לספר...
התעוררתי בבוקר ב 4:45. כל הלילה ירד גשם אבל בשעה זו, היתה ממש סופת ברקים ורעמים קולנית למדי.
הלכתי להביט מהחלון וזה לא נראה כ"כ מבטיח לגבי איך יראה היום.
מכיוון שכבר התעוררתי, החלטתי לכתוב את הבלוג.
בקשתי את ארוחת הבוקר לשעה 7:30 אז יש לי שפע של זמן.
כשירדתי לארוחת הבוקר השוויצריות כבר עמדו לצאת. המדריכה שלהן נגשה אלי ואמרה שבאזור 12:00, אמור לרדת גשם רציני, שימשך בערך שעה ושכדאי לי להכנס לבקתה שיש באמצע הדרך עד שהגשם ירגע. פניה נראו מאוד חמורות סבר. היא אמרה שזו הסיבה שהן ממהרות לצאת.
התארגנתי ליציאה במהירות אחרי ארוחת הבוקר, וקצת אחרי 8 כבר יצאתי לדרך. הגשם היה אמנם בהפוגה, אבל הכל סביב רטוב, מלא ערפל וקר.
לא יאמן הפער בין הקור עכשיו לחום הבלתי נסבל של הימים האחרונים.
המסלול התחיל בעלייה בטבע פראי והערפל נתן לו מראה מסתורי.
כל השביל היה זרוע לטאות וחלזונות כפטריות אחרי הגשם.
העלייה היתה לי קשה.
הרגשתי שהשרירים שלי עייפים יותר מבדרך כלל. תמיד הקושי בעלייה תלולה עבורי הוא הסדרת הנשימה כל פרק זמן, הפעם הרגשתי שקשה לי יותר לשכנע את הרגליים שלי לזוז וזה היה ממש מאבק.
אחרי כשעה של עלייה השמש יצאה! אחרי החוויה בימים האחרונים, לא ידעתי ממה לחשוש יותר: משמש או מהסערה הרצינית הצפויה בצהרים.
אמרתי לעצמי: "כל מזג אוויר שיהיה אקבל באהבה"
כמה ירדתי על עצמי על ההתייפיפות הרוחניקית הזו בשלב מאוחר יותר של היום! שום אהבה לא יכולתי להרגיש במצב אליו נקלעתי.
אבל לא אקדים את המאוחר.
אחרי 3.5 שעות של עלייה קשה, הגעתי לפאס בגובה 2450 מ.
עליתי 900 מ' ורק 6 ק"מ.
בפאס החלה רוח עזה והשמש התחילה להעלם בין העננים. הסערה מתקרבת.
הייתי מורעבת וחפשתי מקום פחות רוחני כדי לאכול סנדביץ עם ריבה. כשהתישבתי נשענתי כהרגלי על התיק שלי ופתאום הרגשתי כאב חד מפלח את הגב שלי!! וואו מאיפה זה בא???
ואז אני מסתכלת ורואה שנשענתי על השלוקר שלי וכאשר לוחצים עליו יוצאים ממנו מים. המים היו קרים מאוד וחדרו מבעד לפליז שלי והרטיבו אותו לגמרי והכאב היה כאב של קור 😀
נרגעתי והתחלתי בירידה לכיוון הבקתה, שבה אסתתר מהסערה של הצהרים. ההליכה אליה היתה מאוד יפה. נוף מאוד פראי. מצוקים, מפלים, שלג בפסגות והמון ירוק. לקראת סוף הירידה התלולה הגעתי לגשר תלוי באורך של 60 מ'. הוא היה תלוי מעל תהום שבה זרם מפל שוצף! וואו היה ממש מפחיד לעבור עליו ולא העזתי לעצור באמצע שלו ולצלם כי הוא רעד כשהלכתי עליו והתנדנד.
השעה כבר היתה 12 וידעתי שזו שעת הסערה המשוערת. השמיים היו מאוד קודרים.
המצאתי שיר מטופש, ששרתי אותו בקול, הקורא לגשם לחכות עד 13:00 ולהופיע רק כשלבקתה אגיע. זה היה שיר קצבי ועם חרוזים, אבל בגלל כל מה שעברתי מאז אותו רגע, אני לא זוכרת לא את המילים ולא את הלחן... ובכן לא אבדה גדולה לאנושות.
בכל מקרה הגשם היה כמעט ילד טוב! הוא התחיל ב 12.45 בבום אדיר. ישר מבול ללא שום משחק מקדים. אני כבר למרגלות הבקתה עולה במהירות במעלה תלול וב 12:50 כבר מגיעה! 5 דקות הספיקו כדי להרטיב אותי לחלוטין. החלטתי לעשות בבקתה הפסקה ארוכה. לאכול איזה מרק חם, להתיבש ולצאת כשהגשם יחלוף. איזו תמימות מתוקה זו היתה.
התארגנתי עם כל הבגדים הרטובים ובעל הבקתה שאל אם אני נשארת לישון שם. אמרתי שלא כי הבקתה בה אשן מוזמנת כבר וגם כל אלה שאחריה. יש לי מחוייבות.
שאלתי אם יש מרק ואמרו שיש מרק פטריות. נשמע טעים ומחמם אחרי המקלחת שקבלתי. שאלתי את הבחורה במטבח אם המרק טעים והיא ענתה שכן. הערה לעצמי: אין פה את הכנות הישראלית. להבא עדיף לא לשאול. קבלתי מרק הכי דלוח שיש. מרק נמס משקית ללא שום חן או תוספת לא פטריות ולא אטריות. 32 שח למים צבועים עם קצת טעם של כלום. לפחות את עניין החימום זה סיפק. הגשם המשיך בינתיים בכל הכח. אחרי שעה כשטיפה נרגע, שאלתי אל בעל הבקתה אם יש לו מושג מה צפוי. הוא הסתכל במכם הגשם והראה לי שאין שום חשיבות למתי אצא. הגשם ללא הפסקה עד מאוחר בערב. שוב הוא שאל אם אני רוצה לישון שם. חשבתי לתומי שזה שיווק אגרסיבי, אבל מסתבר בדיעבד שהוא רק ניסה לעזור.
הבקתה שלי במרחק 3 שעות הליכה והחלטתי לצאת לדרך ולקוות לטוב. כבר אמרתי בעבר שאין לי בעיה עקרונית עם גשם. העניין שגשם כזה שחיכה לי לא הכרתי בעבר על בשרי. וכשאני אומרת בשרי אני מתכוונת לכך.
התחלתי ללכת מלאת אופטימיות. הגשם יורד יחסית בעדינות מתחשבת. אבל די מהר החלו להשמע רעמים וברקים ונפתחו שערי השמיים בקול תרועה רמה.
אני בעלייה מאתגרת כשמים זורמים מכל עבר! מלמעלה מלמטה מהצדדים. אני בתוך סערה. הבגדים שלי די מהר נרטבים לחלוטין. כולל התחתונים. אין אזור בגוף שלא ספוג מים. אני לבושה חולצה מנדפת קצרה, מעליה חולצה טרמית ארוכה ועליהן מעיל. כל השכבות נחדרו בלי הנד עפעף. כאילו שופכים עלי דליים של מים. לא דומה למשהו שהכרתי בעבר. המסלול כל כמה דקות חוצה נחל שוצף. ושאני אומרת שוצף זה כזה שאני מפחדת לחצות. המים עד הברכיים ואני חוששת לדרוך לא מספיק יציב ושאעוף במורד הזרם לעבר הלא ידוע. בשלב זה התחלתי עם היפוטרמיה קלה והכנסת הרגליים שלי לתוך הנחלים גרמה לכפות הרגליים לשחות במים קפואים. נעזרתי במקלות כדי לא לעוף. בשלב זה כל פעם שהגיע נחל כזה צרחתי "די! זה לא מצחיק". בהמשך התחננתי לגשם שירגע קצת. ואז צעקתי סליחה לשמש שכעסתי עליה אתמול... אני בוודאי נשמעת לא שפויה, אבל המצב באמת העביר אותי על דעתי. חלפה ככה שעה, חלפו גם שעתיים והאתגר לא פוסק ורק מתגבר ככל שהגוף שלי מתקרר. הרעידות קור גוברות ואני הולכת הכי מהר שלי וברצף ללא הפסקה למרות הקושי של העליות והירידות, כדי שלא אקפא סופית.
ערפל כבד מקיף אותי בשעה השלישית. אני על סף שבירה. מנסה להוציא טלפון מהכיס, לראות שאני בכיוון הנכון כי יש גם התפצלויות של השביל. היד שלי קפואה ובקושי מתפקדת. מסך הטלפון נרטב בשנייה מהמבול ולא ניתן לתפעל אותו. מבינה שזה אני והסימנים שבקושי נראים בגלל הערפל. סימן אחד שאני מפספסת ואני הולכת לאיבוד לנצח.
בשלב הזה התחלתי לשיר בקול כדי להתחמם. שרתי שירי מדבר, כדי לתת השראה לגשם להפסיק.
"צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח..."
"היי היי כל העניין, הוא לשתות משהו קר בלב מדבר". עשיתי אפילו שילוב של שני השירים. כלום לא עזר. אני הולכת ונחלשת פיזית ומוראלית.
בשלב מסויים כשהגיעו עוד ועוד נחלים גועשים לחצות גם התחלתי לצעוק הצילו. זה היה טפשי כי הייתי לבד לגמרי. אף אחד לא שומע.
כדי לנסות להרגיע את עצמי שרתי את השיר של גלי עטרי שאני מאוד אוהבת ומתחברת:
"היא היתה חזקה מהרוח היא היתה חזקה מסופה. לצמוח מכלום שהיה לה זה סוד הכח שלה" והדמעות החלו לרדת ללא שליטה תוך כדי שאני שרה והתערבבו עם טיפות הגשם שהיכו בי, בשילוב הרוח ללא רחם. זה היה דמעות של יאוש, פחד למות, ובדידות... אם רק היה פה מישהו להגיד לי שהכל בסדר. עוד קצת וזה נגמר... מישהו שיושיט לי יד בחציית הנחלים המפחידה.
פעם ראשונה, שהרגשתי שלא טוב היות האדם לבדו. כבר לא הרגשתי כמו מפלצת השביל. ולא כמו שמריולן כתבה לי הבוקר כששמעה שאני מטיילת בגשם בעוד היא לקחה יום חופש:
"Oh man, you are a tough cookie!"
הרגשתי יותר כמו גור חתולים רטוב ומפוחד, שמידי פעם מנסה לעשות קול של נמר למען יראו ויראו, אבל יוצאת לו יללה חרישית 😢
היה לי קשה מאוד ללכת. הכל כבר כאב.
התחילו לי מחשבות מפחידות של מה אם לא אצליח ואף אחד לא ימצא אותי?
מה אם המרק הדלוח מהבקתה יהיה הסעודה האחרונה שלי?
דברתי אל עצמי בקול. צעקתי לעבר השמיים דייייי!!!
וזה נמשך ונמשך ונמשך, עד שהתחלתי להריח עשן והבנתי שאני מתקרבת לבקתה. לא היה לי כל מושג כמה אני קרובה. רק דאגתי לא לאבד את הסימנים וזה לא היה קל בכלל.
סהכ הלכתי היום:
16.5 קמ
9 שעות
1300 מ' עלייה מצטברת.
750 מ' ירידה מצטברת
סהכ 3 שעות בסערה.
הגעתי לבקתה על סף עלפון. הורדתי בכניסה נעליים כמקובל ונגשתי לפקידת הקבלה, שתאמר לי איפה החדר. היא בקשה ממני להרשם. ראתה שאני ספוגה ורועדת. לא ניסתה לעזור בשום צורה. אמרתי לה, שאם לא אכפת לה, כמעט מתתי ואם אפשר קודם להוריד בגדים רטובים. רצתה לשלוח אותי למטה לחדר ייבוש. אני על סף עלפון, דורשת שתוביל אותי קודם לחדר והיא נכנעת.
מגיעה לחדר, שהוא היכל משותף לכ 30 איש. הבחורה אומרת לי לקחת את הבגדים הרטובים מפה אחרי שאוריד. אומרת לה בסדר רק שתסתלק כבר. רואה שאין שם הרבה אנשים ואני מתפשטת מהר ולא אכפת לי מי רואה אותי. רק להוריד את כל המים ממני ולהתחמם דחוף! לובשת בגדים יבשים ונכנסת מתחת לשתי שמיכות. לא עוזר. אני חצי שעה ברעידות שלא פוסקות.
וואו זה היה מאוד קשה.
החלטתי שמכיוון שאני לא יכולה להתחמם, אלך לחדר ייבוש בגדים כי הבגדים שלי בינתיים מרטיבים את כל החדר.
אולי התנועה תחמם אותי.
מגיעה לחדר, ולמרות שהוא מצחין מכל הבגדים הרטובים של כולם הוא חדר חם מאוד ומיד החום שם מרגיע אותי ואני פשוט נשארת שם עוד ועוד, עד שחוזרת לעצמי. פיזית ולא נפשית. החוויה בחוץ היתה קשה מנשוא. 3 שעות בהן נאבקתי חד משמעית על חיי.
אני בטראומה.
מזל שאין לי שום שאיפות מוות גלויות או סמויות ואוהבת את החיים שלי. היה מאוד קל להרפות בסיטואציה ולתת לטבע לקחת אותי לזרועותיו הקשוחות והקרות. ההפך מהחיבוק החם, שכה הייתי זקוקה לו עכשיו ולא היה לי ממי לקבל.
התחלתי אט אט לשתף בחוויה את המשפחה ומי ששאל בבקתה.
אף אחד מיושבי הבקתה לא חווה את החוויה שלי. כולם הגיעו כמה שעות לפני. או כי הגיעו מהכיוון השני, או כי כמו השוויצריות לקחו בבוקר אוטובוס שחסך מעל שעה. לא נשארו כמוני שעה וחצי בבקתה ולכן חוו רק שעה אחת של גשם. זה הבדל עצום. בשעה הראשונה עוד הייתי במצב תפקודי. הטרפת התחילה בשעה השניה והשלישית.
בארוחת הערב הושיבו אותי ליד בחור נחמד, שישב מול בחור צעיר יותר וראיתי שהם מאוד דומים. שאלתי אם הם אחים והבחור היותר מבוגר חייך והיה מאוד מבסוט! "אני אבא שלו ולא אח שלו" הזכיר לי, שלא פעם חושבים שאני אחות של יובל. והסתבר שהנער בגיל של יובל ואבא שלו בגיל שלי.
שיתפתי אותם בכל מה שקרה לי. הם משוויץ ועושים הליכה של כמה ימים בין בקתות הרים. לאבא קוראים סמי והוא הקשיב באמפתיה רבה לסיפור הקורע לב שלי. עד כה יצא לי לדבר רק עם נשים שפגשתי בדרך וזה היה שינוי מרענן 😊
האוכל שהוגש היה מעולה וממש הרגשתי שאני חוזרת לחיים אט אט.
זה לא היה קל.
ב 22:00 הלכתי לישון ללא מקלחת וללא כביסה. לא הייתי אפילו מסוגלת לבדוק אם יש, ומה הפרוצדורה.
בבקתות הרים זה תמיד מסובך.
ישנתי חזק ביותר עד 6 בבוקר. האור הראשון שתמיד מעיר אותי ב 5 לא הזיז לי. שמתי שמיכה על הראש והמשכתי לישון. כמעט 8 שעות שינה! שיא חדש!
13.7 יום הליכה 10: מ Capanna Scaletta sat אל בקתת. Bovarina יום הבולדרים הגדול!
התעוררתי בבוקר אחרי שינה מעולפת. כמעט ולא התעוררתי בלילה כהרגלי. השינה שיחררה קצת מהסטרס שהגוף שלי היה נתון בו.
בבוקר היתה לי עוד שיחה נחמדה עם סמי. חבל שהם הולכים לכיוון ההפוך.
אחרי מה שקרה אתמול היו לי חששותת לגבי היום. גם ביום הזה אמור לרדת גשם. לא סופה כמו אתמול, אבל נאמר לי שצפוי גשם בצהרים. סמי אמר שהמסלול לא קשה ושאני יורדת ירידה ארוכה לעיירה, ששם אוכל לאכול צהרים ואז עלייה לבקתה.
יצאתי לדרך ב 8 כשראיתי שהערפל לא מתכנן לחסום לי את כל שדה הראייה.
ירדתי כחצי שעה תלולה ואז היה פיצול לשני שבילים. השביל שסמי תיאר, והשביל שלי שלו יש תוכנית אחרת לגמרי!
שום עיירה ושום ארוחת צהרים!
מדובר במסלול, שאינו חלק מה Apr שעשיתי עד עתה. זה מסלול בצבע כחול ובהמשך התברר לי מהמדריכה השוויצרית, שמדובר במסלול ברמת קושי גבוהה בהרבה מהמסלול הרגיל.
בשלב זה לא ידעתי את הנתון הזה ואולי מוטב שככה, כי עוד לגמרי הייתי בטראומה ממה שקרה אתמול. בתחילת העלייה, שמיידית היתה מאוד תלולה ומאתגרת אף ירדו לי כמה דמעות מהזיכרון של החוויה המפוקפקת של אתמול ומהחרדה למה יקרה היום.
מזג האוויר היה קודר ובשעה 10 התחיל גשם של רבע שעה בהתחלה הוא היה חזק ומאוד הפחיד אותי. אבל די מהר נחלש והפסיק לגמרי.
עדיין הרגשתי שאני הולכת לא מתוך הנאה, אלא מתוך סטרס של מה אם שוב ירד מבול.
לא יאמן, שאני ככ אוהבת גשם בארץ והרבה יוצאת בכוונה להליכה בגשם. החוויה פה היתה ככ שונה.
אגב כתבתי שלא לוקחת מעיל גשם מתוך עקרון. לגמרי הפקת הלקחים שמעתה אקח. בדיוק למקרים כאלה. זה ממש השרדות.
הנוף מסביב היה מרהיב והבקתה ממנה יצאתי הלכה והתרחקה והיה ממש יפה לראות אותה מונחת בבדידות באמצע ההר העצום הזה. ממש לא הצלחתי להרגיע את עצמי. עשיתי עצירה, ואכלתי תמרים ועוגיית גרנולה וממש ניסיתי לשכנע את עצמי להרגע.
אומרים שכשיש טראומה, אפשר לטפל בה, כשחווים אותה שוב בסביבה תומכת. ובכן חצי היה נכון, כי חוויתי עוד חרדה קטנה מיד אחכ רק ללא הסביבה התומכת:
המשך המסלול היה מאתגר ומפחיד ממש!
הגעתי לשדה של בולדרים עצום בעלייה תלולה ובנוסף על סכין, כלומר תהום משני הצדדים ואני באמצע על הבולדרים. הבנתי מהר מאוד, שהמקלות חייבים להכנס לתיק כי הם מפריעים ויכולים ליפול לתהום. התחלתי לטפס עם כל הגוף: ידיים ורגליים. כדי שיהיה קצת יותר מעניין, התחיל לרדת גשם בדיוק במקטע הזה! זה הפך את הבולדרים לחלקים ומסוכנים. צעד לא נכון ואני יכולה להחליק למטה. מידי פעם היו שרשרות שאפשר לאחוז בהן כדי לא ליפול רק שאותי הן הלחיצו יותר...
בקיצור שעה של גשם על הבולדרים החלקים ואני מתפללת שהכל יסתיים בשלום 🙏
אחרי התקרית של אתמול, אורן החליט שהוא מפעיל מעקב אחרי הטלפון שלי. שבכל רגע נתון (כל עוד יש תקשורת) ידע איפה אני.
בהתחלה זה הרגיש לי קצת כאילו אני ילדה קטנה שלא סומכים עליה, אבל במחשבה שניה זה הרגיע אותי.
אתמול ברגעי האימה, זה מה שהכי הפחיד אותי: שאף אחד לא יודע איפה אני ולכן גם לא יגיע חילוץ במקרה הצורך... שאני לא יכולה להתקשר כי הטלפון רטוב ולא מתפקד.
על הבולדרים זה קצת הרגיע אותי, אבל עדיין הייתי בחרדה מאוד גבוהה ודריכות שיא!
העלייה בבולדרים עד גובה 2800 מ'. 900 מ' טיפוס. עשיתי את העלייה ממש ממש לאט. הגעתי לפסגה אחרי 5 שעות של טיפוס קורע ורק 6 ק"מ מצטברים. הכל מסביב היה ערפילי ולמזלי הגשם לא מתחזק רק טורדני.
כשהגעתי למעלה קרו כמה דברים טובים, שהיו כמו היונה עם העלה של זית אחרי המבול עבורי:
1. ראיתי מתוך הערפל חבורת איבקסים - סוג של יעלים. היה כל כך יפה לראות אותם מבעד הערפל!
2. הגשם פסק כמעט לגמרי
3. התחילה ירידה מאוד תלולה אבל ללא בולדרים והרגשתי יותר בשליטה
4. ראיתי עוד איבקסים ממש קרובים אלי, שהיו בהלם, שבן אנוש מגיע לשם. רק אני הייתי על המסלול באותו היום. כולם עשו את הדרך הקלה יותר כמובן.
5. הגעתי לאגם מקסים ממש! זה היה מאוד מתגמל.
לאט לאט הצלחתי להרגע. הייתי מאוד מאוד רעבה, כי לא היה לי כלום לארוחת צהרים.
עצרתי ואכלתי קצת שוקולד לקבל אנרגיה.
המצב רוח שלי חזר לאט לאט. השביל מאתגר מאוד מצד אחד, אך מצד שני הוא אחד היפים עד כה! הנוף כל כך פראי! הרגשתי שלאן שאני לא מסתכלת הכל כל כך עוצמתי!
סהכ הלכתי:
8:15 שעות
11.5 קמ
1300 מ' ירידה מצטברת
900 מ' עלייה מצטברת
הגעתי לבקתה והשוויצריות, שמכירות אותי, קבלו את פניי בשמחה. כשספרתי להן על המסלול שעשיתי הן מאוד התרשמו ובמיוחד המדריכה שהסבירה לי שזה נחשב מסלול מאוד מאתגר.
הייתי כל כך רעבה, שמיד הזמנתי לי עוגת שוקולד ואיזה משקה שוויצרי דומה לשוקו רק פחות מתוק. זה היה טעים מאוד ותוך כדי ספרתי על חוויותיי לשוויצריות שגילו עניין רב.
האווירה בבקתה היתה מאוד כיפית. משהו ביתי חמים ונעים.
מיד כשהגעתי גם יצאה השמש! עד אז היה מעונן וגשם עדין מידי פעם.
אחרי העוגה הלכתי לכבס ולהתקלח. המקלחת אמנם בתשלום של 5 פרנק, אבל ללא הגבלת זמן שזה מעולה ובדרך כלל בבקתה זה עם אסימון לזמן קצר מאוד ותמיד עושה צרות.
המקלחת היתה נהדרת. הייתי זקוקה לה אחרי אתמול.
ארוחת הערב היתה בינונית. מולי ישבה עוד מטיילת שהולכת לבד. אבל גם היא עשתה היום את המסלול הקל יותר.
אחרי ארוחת הערב, השלמתי את כתיבת הבלוג ותארתי לפרטים את הטראומה של סופת הגשם. זה היה משחרר לכתוב על החוויה אבל לא פשוט.
14.7 יום הליכה 11: מבוורינה ועד Capanna Cadagno ספידי גונזלס בפעולה!
התעוררתי ב 4 והלכתי לשרותים והתקשתי להרדם חזרה... הקטע הזה של לרדת שתי קומות לשירותים והתאורה החזקה לפנים בדרך, זה קצת יתר מידי לשינה הקלה שלי. בבית יש לי תנאים סטריליים של חושך מוחלט ומאוורר שפועל כל השנה לרעש לבן. פה הרעש בכל הצבעים! הייתי ערה עד 5 וחצי ואז נרדמתי לחצי שעה עד 6, ומשום מה ישנתי בה כנראה חזק כי התעוררתי בבהלה מחלום.
התארגנתי ליציאה. אחרי הרעב של אתמול החלטתי לקנות סנדביץ לדרך, שהגיע עם תפוח וחטיף שוקולד.
יצאתי לדרך קצת אחרי 8.
השוויצריות יצאו חצי שעה לפניי. מזג אוויר נהדר היום! קריר ומעונן עם ראות טובה. בול כפי שאני אוהבת.
היום מתחיל בעלייה, אבל לא קשה מידי. נוף מקסים של אגם גדול שמתרחק באופק.
בשלב מסויים, רואה במרחק את השוייצריות הולכות לאיטן. הן עצרו ליד אגם יפה ואני מגיעה אליו גם וכולם שמחים לראות אותי. מסתבר שבנוסף ל 5 הנשים, יש גם זוג - גבר ואישה שהם חלק מהחבורה, פשוט ישנו במקום אחר ביום הראשון כשהכרתי את שאר הקבוצה.
צילמתי את האגם היפה ושמעתי את המדריכה אומרת להן בגרמנית (חשבה שאני לא אבין): "בואו ניתן לספידי גונזלס לעקוף אותנו" וכולם מחייכים. היא לא לקחה בחשבון שגם אני יודעת מי זה ספידי גונזלס 😊 לא נעלבתי.
היא מאוד חמודה ותמיד מנסה לעזור.
ניסיתי להצדיק את התואר החדש, וזינקתי את שארית המרחק עד לפאס. הספקתי להוריד נעליים וגרביים ולפרוס את שאר זוגות הגרביים הנקיים על הדשא שייתייבשו. הנעלים שלי לא מצליחות להתייבש מאז שחציתי נחלים ביום ההוא, מה שאומר שהגרביים שלי תמיד לחות וזה קצת מבאס.
אחרי שהתמקמתי למנוחה, החבורה העליזה הגיעה. כולם נותנים כיפים אחד לשני ומצרפים גם אותי לשמחת כיבוש הפאס. הם חמודים ממש. הפאס בגובה 2400 מ'. עליתי 550 מ 5 ק"מ בפחות משעתיים.
מהפאס החבורה שלהם יורדת לדרך קלה יותר עם פחות עליות וירידות כולל אוטובוס, ואני ממשיכה בירידה תלולה לעבר עלייה לפאס השני שלי היום.
ההליכה כל כך נעימה! קריר בדיוק במידה ואני הולכת עם חולצה קצרה. מידי פעם גשם אבל טפטוף קל שמתייבש בשנייה. הנוף היום שונה. קשה להסביר במה, אבל אני מאוד נהנית מהגיוון. מרגישה שהנופים בטרק הולכים ומשתבחים. כבר אין כמעט כבישים כמו שהיו בהתחלה. רב הזמן אני בטבע פראי ויפה ללא צוויליזציה.
הירידה מסתיימת בעמק, שהוא אחו ענקי ויפה ומשם מתחילה עלייה בחורש. השביל רב הזמן נוח והעלייה מאתגרת בדיוק במידה. הגוף שלי שמח שאין השרדות היום.
בדרך לפאס השני, עצרתי לאכול את הסנדביץ שלי. כרגיל הם עושים אותו עבה נורא וממש קשה לאכול אותו. אבל זה עדיף על המצב של הרעב של אתמול.
בפאס ערפילי לגמרי ויורד גשם עדין ונעים. לא כזה שרוצה לקבור אותך מתחת לאדמה.
מפה ירידה נעימה לכיוון הבקתה ולאט לאט הנוף נפתח והערפל מתפוגג. מקסים ממש. בדרך רואה מרמוטים חמודים.
מגיעה לבקתה אחרי:
18.5 קמ
8:15 שעות הליכה
1200 מ' עלייה מצטברת
1100 מ' ירידה מצטברת.
יום מעולה!
יש לי שעתיים וחצי עד ארוחת ערב. אין פה קליטת אינטרנט בכלל, ובעלי הבקתה מקמצנים על wifi ולא נותנים סיסמה. הבחור מחבורת השוויצריות, ראה את מצוקתי ואמר בלחש שהצליח לפרוץ את הסיסמה ונתן לי. אז היה לי אינטרנט במרחב המשותף. מזל! אני ככ מכורה! הספקתי בזמן הזה לכתוב את הבלוג ולהתקלח חצי מקלחת. מה זה אומר? חפפתי ראש במים קרים בכיור וכנ"ל את כפות הרגליים. שאר האזורים עם מגבון. יש פה מקלחת עם אסימון. 3 פרנק ל 3 דקות. אף אחד לא לוקח איתה סיכון, חוץ מזוג אחד, שנראו ממש אבודים וזה לא עשה לי חשק. יש לי ניסיון רע מאוד בעבר עם מקלחות אסימון. כל מיני סיצואציות שזה לא עבד ונתקעתי במקלחת, או עם מים קפואים או בלי מים בכלל. מחר אהיה במקום קצת יותר מסודר ומעדיפה להתקלח כמו שצריך שם.
בארוחת הערב יושבת ליד שוויצרים. זו שהכרתי אתמול בארוחת ערב וזוג רוכבי אופניים, שלא יודעים כמעט מילה באנגלית. רב השיחה מתנהלת בגרמנית קולנית, כשמידי פעם מתייחסים גם אלי והבחורה מתרגמת. היה קצת משעמם אבל האוכל היה טעים. אני באזור האיטלקי של שוויץ אז יש פסטה טעימה! אני אוכלת המון. ממש רעבה.
הספקתי גם לכתוב טיוטה של הבלוג ליום הנוכחי לפני השינה. אני בחדר משותף ל 8 אנשים אבל החדר רק עם 4. מזל כי אחרת זה היה מאוד צפוף.
15.7 יום הליכה 12: מ Capanna Cadagno ל Airolo. חצי יום עבודה מתגמל!
התעוררתי ב 5 וחצי באור ראשון, אחרי כמעט 8 שעות שינה. כנראה שזה מספיק לי.
כמו שמים גנובים ימתקו, החלטתי לנצל את האינטרנט הגנוב וללכת אחרי שאתארגן לפינה בה קולטים ולהשלים את כתיבת הבלוג של אתמול וככה איישר קו.
עד ארוחת הבוקר סיימתי את הכתיבה ואת החלק הכי מעיק שזה להעלות תמונות כי תמיד נתקע, עלה בצי'ק! אחלה אינטרנט.
ארוחת הבוקר היתה פחות אחלה. הכי עלובה מכל המקומות עד כה.
ידעתי שהיום מצפה לי יום קצר וקל יחסית וצהרים כבר אוכל בעיירה אליה אגיע בשעות הצהרים.
התארגנתי בנחת ויצאתי לדרך בשעה 8:30.
נפרדתי לשלום מכל השוויצרים, כי עבורם היום זה היום האחרון לטרק והם יצאו כבר ב-8.
לפני הפרידה שאלתי את אחת הבנות, כי זה ממש סיקרן אותי: "ביום הגשום ההוא, אם לא הייתי מגיעה, הייתן עושות משהו?" ענתה שחשבה על זה ומאוד דאגה לי ושאמרה לעצמה שאם תוך שעה אני לא מגיעה, היא תגיד לצאת לחפש אותי. אבל שאז הגעתי והשאר היסטוריה. זה הרגיע אותי כי היה לי חשש שהן לא היו עושות דבר.
המסלול התחיל בירידה נעימה לצד אגם נחמד, שממש מעליו היתה הבקתה ואחרי 20 דקות הליכה בלבד הגעתי לאגם אחר מרהיב!!!
הייתי בהלם! מסתבר שלא צריך לעלות לפאס 3 שעות ואפשר לקבל תגמול מיידי ללא מאמץ 😊
הלכתי לאט. לא כי היה קשה. כי נשמתי לתוכי את האגם המטורף הזה! שעה וחצי הלכתי לצידו וקצת מעליו. נוף מרהיב!!! מזג אוויר מושלם וממש הרגשתי שזה ממלא אותי בטוב ומרפא אותי סופית מהחוויה הקשה ההיא. כל צעד שם היה ריפוי. ברקע צלילי פעמוני פרות, אני הולכת בחורש נעים ופשוט מתמוגגת ומלאת הודייה.
היום כמעט ולא היו עליות. בעיקר ירידה נוחה כפי שאני אוהבת. כזו שגורמת לי לרחף! יום שחיתות!
זה לגמרי כמו שהיו אומרים לי כשעבדתי בהייטק והייתי יוצאת בשעה 17:00: "מה חצי יום עבודה?"
ולא סתם... חצי יום עבודה עם אבטלה סמויה.
האתגר הכי גדול היה למצוא מקומות לעשות פיפי.
אני שותה המון מים
ולכן כל שעה צריכה למצוא מקום. במסלול של היום זה היה מאתגר כי עברו לא מעט אנשים בשני הכיוונים ולא היו הרבה אפשרויות לצאת מהמסלול בגלל צמחיה.
רוצה בהזדמנות זו לתת הערת ביניים חשובה:
שוויץ וגם שאר מדינות אירופה בהן טיילתי נקיות ממש! נדיר שאראה נייר טואלט שמישהו השאיר בטבע ויש שפע של מטיילים.
למה? כי הם קבלו חינוך מגיל 0, שזבל לא זורקים בטבע.
כמו שלא מרשים לילד בן 3 לחצות כביש לבד, גם לא מרשים לו לזרוק זבל וככה הוא לומד. בארץ שלנו לצערי המצב שונה. רואה זבל בכל מקום גם כשיש פחים. אנשים זורקים ליד הפח ולא בתוכו. עצוב. מה שרציתי להגיד למי שקורא בלוג זה, שיש לי שקית קטנה בצד של התיק. כל פעם זורקת את הנייר טואלט שלי שם ולא משאירה בטבע. זה כל כך קל ופשוט! שקית קטנה של סנדביץ מספיקה. ואפשר להצטייד בעוד כאלה שיש בשרותים ציבוריים או במלונות למוצרי הגיינה.
אם תלמדו את הילדים שלכם לנהוג ככה, אולי תהיה לנו ארץ נקיה יותר 🙏
פעם היו מלמדים בחוגי סיור לשרוף נייר טואלט בטבע אחרי שימוש ואז נשרפו יערות והפסיקו עם המנהג המטופש הזה. אבל לשים בשקית זה ממש אפס מאמץ!
זהו. גמרתי לנאום. פשוט זה משהו שממש מטריד אותי וחשוב לי להעלות את המודעות אליו.
אחרי ההליכה לצד האגם היתה הליכה בין כפרים קטנטנים. נוף נהדר ונהנתי ממש. אתמול ניסיתי להזכר בשיר אהוב, שאורן ואני כל הזמן שומעים. הוא היה נראה לי מתאים לי בול לשירה בדרך. אני אוהבת לשיר שירים שמתקשרים לי לסיטואציה. למרות שיודעת את השיר בעל פה, לא הצלחתי להזכר במנגינה. רק במילים. היה חסר לי המשפט הראשון.
דווקא כשהתחשק לי לשיר את השיר הזה, לא היתה קליטה והשארתי הודעה לאורן שיזכיר לי איך הולך השיר. והוא כאילו קרא מחשבותיי ואמר את 3 המילים שהיו חסרות לי של תחילת השיר!
עוד חוזר הניגון!
שיר של נתן אלתרמן ולחן גאוני של נפתלי אלטר:
עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח
והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת ללכת
שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים.
וואו איזה שיר!
ממליצה לראות ביוטיוב את הביצוע המרגש של נפתלי עם הבת שלו רוני לשיר הזה.
היום שרתי אותו בהנאה רבה. התאים לי בול!
לקראת 14:00 כבר הייתי רעבה מאוד והעיירה בה אשן הלכה והתקרבה ובכניסה לעיירה, לא רחוק מהמלון בו אשן היתה פצרייה שישבו בה מקומיים רבים והיתה לי תחושה טובה לגביה. הזמנתי פיצה אננס עם פרשוטו ובירה וזה היה תענוג מושלם!
הבצק של הפיצה היה כל כך טעים. וכל התוספות בול במידה!
סהכ צעדתי בחצי יום חופש שלי:
15 קמ
5.5 שעות הליכה
1000 ירידה מצטברת
300 מ' עלייה מצטברת.
זה עדיין לגמרי נחשב טיול מיטיבי לכת, אבל יחסית לימים האחרים זה היה קללל 😊
משם הלכתי לסופר לקנות קרם הגנה ובננה ושוקולד למחר. נשמע פשוט אבל הצלחתי להסתבך:
מגיעה לקופה ואין קופאית! מחפשת אותה פה ושם ומתיאשת. אני עם תיק כבד על הגב ורוצה להגיע כבר למלון.
ראיתי שבקופות שירות עצמי יש אפשרות להכניס מטבעות. כמה כבר מסובך זה יכול להיות?
סורקת את הפריטים יצא 11 פרנק. מכניסה 3 מטבעות של 5 וכלום לא קורה! שואלת אנשים ליד והם לא יודעים. הקופאית הנעלמת מגיעה ואומרת, שלא לחצתי לפני על הכפתור שאומר לתשלום. יופי! הכל כתוב באיטלקית ואני לא מבינה. ועכשיו צריכה לחכות לאיש שירות.
מחכה 6 דק ארוכות, עד שמישהו בא. הוא אשכרה היה צריך לאתחל את כל המכונה בגלל הטעות החמורה שעשיתי ולהוציא מהקרביים של המכונה את הכסף שלי. ואז הכל נתקע לו והמכונה יצאה מכלל שימוש! הייתי צריכה ללכת לעמוד בתור של הקופאית הרגילה, כדי שתסרוק את החשבון שלי ושאוכל לשלם לה. לדעתי כל זה לקח מעל רבע שעה ארוכה ביותר שאני סתם עם תיק כבד על הגב!
למרות התקרית, לא נתתי לזה לקלקל לי לרגע את התחושה הנהדרת שיש לי מההליכה היום.
הגעתי למלון שהיה די ישן ובינוני. שירותים ומקלחת משותפים מחוץ לחדר התקלחתי וכיבסתי ונשכבתי בהנאה במיטה למנוחה ושיחות עם הבית.
משם יצאתי לסיבוב קטן בעיירה, להבין איפה הרכבל שאני צריכה לקחת למחרת ולמלא מים מהמזרקה. אני ככ אוהבת את המים האלה שיש ברחובות. הם קרים מאוד וטעימים כמו מים מנרלים.
ארוחת ערב במלון נוראית. למנה ראשונה אנטיפסטי לא טעים, שמוצה אחרי כמה ביסים. לעיקרית שניצל קשה כמו אבן. בלתי אפשרי לחתוך אותו. ניקרתי קצת מהציפס ואז מלצר ניגש ושאל מה קורה ואמרתי לו שהשניצל מטוגן מידי ובלתי אפשרי לחתוך אותו. שאל אם להביא לי משהו אחר ובקשתי סלט.
הגיע סלט קטן וסתמי. הסתפקתי בזה.
אורן אמר, שכנראה שאם אני לא בסכנת חיים, לא מגיע לי גם אוכל טעים 😃
16.7 יום הליכה 13: מ Airolo ועד Capanna Cristallina. יום ערפילי ובקתה מטורפת!
התעוררתי כהרגלי באור ראשון ב 5:30. הרגל די מטופש.
ישנתי פחות טוב הלילה, כי כל פעם שמישהו נכנס ויצא מהחדר שלו, או הלך לשירותים המשותפים, הדלת נסגרה בבום אדיר והעירה אותי. לא שאני מבינה למה אנשים נכנסים ויוצאים מהחדר באמצע הלילה וגם מדברים בקולניות... בעניין הדלתות הם לא אשמים. משהו דפוק במנגנון הדלת, שגרם לה להסגר ברעש.
ב 7 כבר התייצבתי לארוחת הבוקר. בניגוד לארוחת הערב, היא היתה מושקעת ומוצלחת.
אני אוכלת פה פי 3, ממה שאוכלת בבוקר בארץ. בהתחלה היה לי קשה לאכול כמויות כאלה בבוקר, אבל מהר מאוד הגוף התרגל לשחיתות.
אני זקוקה לקלוריות האלה למהלך היום, כי בצהרים אוכלת משהו קל בלבד לרב, כדי לא להעמיס על ההליכה בהמשך.
ב 8:10 היה לי אוטובוס שלקח אותי לרכבל.
גם היום החלטתי לחסוך 600 מ' של עלייה. היום העלייה ללא הרכבל, היתה אמורה להיות 1900 מ' שזה טרוף.
סמי שאל אותי, אם אני בעד לרמות בשביל כמו השוויצריות, שלוקחות כל יום כמעט אוטובוס ועניתי שלא, אבל שאני מפעילה שיקול דעת ואם מה שצפוי לאותו יום לא הגיוני ללא רכבל אקח רכבל. אז היום שיקול הדעת שלי הופעל. צפוי היום להיות גשום ובחוץ מאוד ערפילי ולא מזמין.
המלון נתן לי כרטיס חינם לנסיעה באוטובוס והנחה לרכבל.
זה נחמד הסידור הזה.
ב 8:30 כבר עליתי ברכבל הראשון וב 8:40 התחלתי ללכת.
כשירדתי מהרכבל היה ערפל כבד.
כזה שלא רואים ממטר.
השביל היה בתחילה מאוד רחב וברור ושימש גם רוכבי אופנים, ככה שלא היתה בעיה לנווט.
במשך שעה הלכתי בערפל וזה דווקא היה לי נחמד. לא היה קר ולא גשום וזה עשה לי נוסטלגיה להליכה בנפאל.
אחרי שעה, הערפל טיפה התפוגג. כלומר לא נעלם לגמרי אבל היה מספיק בשביל לראות מסביב.
בדרך פגשתי פרות. כהרגלן הן חסמו את השביל.
בתחילת הטרק פחדתי מהן, שירמסו אותי כשאנסה לעקוף, אבל עכשיו אנחנו כבר חברות. ממש הלכתי לצידן וליטפתי אותן. הן ממש מתוקות.
השביל המשיך להיות קל ועביר וכלל עליות וירידות לסרוגין לא קשות.
זה הקטע שהייתי בו מעט שאננה והתכתבתי תוך כדי הליכה. טעות.
היה איזה פיצול, שכנראה פיספסתי ומצאתי עצמי בשביל אחר...
השביל האחר היה מקביל ולא רחוק מהשביל שלי למזלי.
הלכתי בו עוד קצת ואז ראיתי שהוא הולך ומתרחק ועוד לכיוון מטה, שזה לא טוב כי אני במגמת עלייה ולא רוצה לגרום לעצמי אחכ לעלייה מיותרת.
למרות שחסכתי 600 מ' עם הרכבל, עדיין יש לי עוד 1300 מ' לעלות...
ממש לא התחשק לי לחזור לאחור למקום בו טעיתי, אז החלטתי לעשות דוך דרך היער.
כלומר לטפס בשיפוע רציני מעלה, עד שאפגוש שוב את השביל שלי.
זה היה מאוד תלול והלב שלי הלם כמו משוגע, אבל עשיתי זאת! הברבור הזה עלה לי ברבע שעה. מחיר לא יקר, אבל הבנתי את המסר, שלא לערבב טלפון עם הליכה.
אחרי שעתיים וחצי של הליכה נוחה התחיל החלק המאתגר של היום.
מפה ועד הבקתה רק עלייה ולא עלייה קלה.
3.5 שעות, שבהן אני עולה ועולה ומידי פעם עוצרת להסדרת הנשימה.
עדיין מאוד ערפילי, אבל אני נהנית מאוד מההליכה והנופים, שאמנם לא נראים לטווח מאוד רחוק אבל גם הנראה מקרוב מאוד מרגש!
היו לא מעט אנשים בדרך. כאלה שבאו מהכיוון ההפוך או שצעדו בכיוון שלי.
בשלב מסויים עצרתי לפיפי, אבל מרב שחששתי מאנשים שיגיעו לא הסתכלתי מספיק איפה אני מתיישבת ונפגשתי עם סרפד באופן לא נעים ומאוד צרב לי באזור הירך האחורית.
ולמה אני מספרת את זה?
כי יש לי משחת קסמים מסתבר!!!
אני משתמשת לשפתיים במשחת בליסטיק (זה לא שפתון אלא ממש קרם) ולשפתיים היא תמיד עושה קסמים! באחד מימי הטרק החמים בהם הזעתי בטרוף התחילה לי שפשפת לא נעימה. שמתי את המשחה הזו ומיד השפשפת עברה! כנל עקיצת הסרפד! אחלה כימיקלים יש בה כנראה 🤣
ככל שהתקרבתי לבקתה הנוף הפך פראי יותר ויותר וממש התרגשתי!
זו היתה תחושה שאני ממש בסוף העולם!!!
ראיתי את הבקתה מרחוק שעה לפני ההגעה אליה. היא נראתה ממש תלויה על מצוק ולא האמנתי שאגיע לשם!
בנוסף היה בדרך אגם מדהים, עם מים צלולים שכ"כ עשו לי חשק להכנס. אם לא היה קר בוודאי הייתי עושה זאת.
הגשם שהיה בתחזית לשמחתי החליט לא להגיע. בטח אמר לעצמו: "זאתי כבר קבלה מספיק גשם לחיים שלמים. נוותר לה הפעם."
נהנתי מההליכה היום מאוד!
היה יום לא מאוד ארוך, אך מאתגר בהרבה מאתמול בגלל העלייה הקשה.
סהכ צעדתי היום:
13 ק"מ
6 שעות הליכה
400 ירידה מצטברת
1300 עלייה מצטברת.
הגעתי לבקתה והיא במיקום כל כך מדהים!!! ממש על הפאס בגובה 2600!
לצערי לא יכולתי לראות נוף בכלל מהפאס בגלל הערפל, אבל מקווה שמחר הוא יתפוגג ואוכל לראות בבוקר.
הבקתה ממש יפה וחדישה.
לשמחתי מקלחת עולה 5 פרנק, ללא הגבלת זמן ואני הולכת על זה!
שמתי לב שהשוויצריות לא מתקלחות!
הן לוקחות מגבת עם קצת מים לאזורים אינטימיים וזהו! ממש מוזר אם יש אפשרות טובה להתקלח לוותר על זה.
כבסתי גם את כל בגדיי ויש לי שפע של זמן לכתוב את הבלוג עד ארוחת הערב, לדבר בטלפון ולהתכתב עם כל מי שרק מוכן.
קצת משעמם לי חברתית פה בבקתה. כולם שוויצרים דוברי איטלקית ובקושי מדברים אנגלית. יושבת לארוחת ערב עם עוד 4 אנשים והם אפילו לא מנסים לדבר אנגלית ומדברים ביניהם.
יש רגעים שבהם עולה בי געגוע הביתה. עכשיו זה אחד מהם.
האוכל טעים לי ואני רעבה ואוכלת בהנאה.
יורד ברד בחוץ ועדיין ערפל מוחלט. טוב להיות בבקתה החמימה ולאכול קראמבל תפוחים רותח שזה עתה יצא מהתנור.
17.7 יום הליכה 14: Capanna Cristallina אל Maria Luisa Hut גן עדן של אגמים וגהנום של בולדרים
קמתי באור ראשון כרגיל ולשמחתי בחוץ כבר אין עננים וערפל ויש ראות מקסימלית!
החלטתי להתארגן ולצאת כמה שיותר מוקדם מיד אחרי ארוחת הבוקר.
יצאתי לדרך קצת לפני 8, אחרי ארוחת בוקר מאוד בסיסית. הצטיידתי מהבקתה בסנדביץ לדרך, שבא עם מיץ בקופסא וחטיף עשוי שקדים.
היום התחיל במזג אוויר נהדר! קריר ושמשי והחלק הראשון של ההליכה היה בצל, ככה שאפילו הלכתי עם פליז.
אחרי חצי שעה התחיל להתחמם. היום יום האגמים! כל מקטע של הליכה, נפרס בפניי אגם חדש מהמם ביופיו בצבע שונה מקודמו.
ההליכה היום היתה מאוד קשה וטכנית. בעליות וגם בירידות היו הרבה סלעים, אבנים ובולדרים וכל צעד היה צריך להעשות עם מחשבה ולא על אוטומט. זה הפך את ההליכה למאוד איטית.
בשלוש שעות הראשונות הייתי במגמת ירידה. בהתחלה הירידה היתה מאוד תלולה ואחכ מתונה יותר והחלק הזה היה נפלא! הלכתי ממש עם חיוך ענקי, נהנית מהנופים של ההרים והקרחון שמולו צעדתי והאגמים היפים שההרים משתקפים בהם בצורה מושלמת כפי שאני אוהבת.
בהמשך, 5 שעות של עלייה קורעת (גם תלולה וגם טכנית) וחום נוראי!!! לא יאמן שאתמול ירד ברד והיה קר.
בנוסף, הסימון היה ממש לא ברור: כאשר היו פיצולים לא ידעתי לאן לבחור ללכת, כי היעדים שהיו רשומים בשלטים, לא הופיעו לי במפה והמסלול שמסומן לי באפליקציה בכלל לא קיים... ניסיתי ללכת לכיוון אחד ואז ראיתי שמתרחקת מהמסלול שלי. ניסיתי עוד קצת, בתקווה שיתחבר וזה רק החמיר. נאלצתי לחזור. לחזור אומר שעליתי ולא בהנאה בעלייה תלולה ושמשית מיותרת.
בסופו של דבר הלכתי באיזה שביל חילופי, שהיה נראה לי הכי הגיוני שיתחבר עם השביל שלי ואחרי לא מעט חששות, הוא אכן התחבר אחרי שעה של עלייה קשה.
תכננתי לאכול צהרים ליד אחד האגמים שהיו בדרך, אבל בגלל שהלכתי מאוד לאט היה נראה מבחינת זמנים שהאגם רק מתרחק במקום להתקרב...
אז "התפשרתי" על ארוחה מול נוף של קרחון מצד אחד ואגם מרוחק מצד שני ואני באמצע העלייה. מדהים!
אחרי שאכלתי את הסנדביץ שלשם שינוי אפשר לנגוס בו, אבל חסר כל חן או עניין (בלי ירקות ויבש) המשכתי בדרכי והחלטתי שלמרות ההפסקה הארוכה, אעשה הפסקה נוספת באגם.
בשלב הזה, החום הגדול התחיל קצת להשבר והשמש נכנסה ויצאה מבין העננים. השביל עדיין מאוד מאתגר טכנית, אבל לפחות לא התאדתי.
באגם הנהדר והשליו חלצתי נעליים והכנסתי רגליים למים הקפואים. זה היה נהדר לכמה שניות, אבל בלתי אפשרי לממש טבילה בגלל הקור.
משם המשכתי בעלייה, שהפכה זרועת בולדרים יותר ויותר ואני מטפסת עם כל הגוף, עד שהגעתי בגאווה לפאס! זה לא סתם פאס! זה מעבר הגבול לאיטליה!
בימים הקרובים אטייל באיטליה, כשחלק מהזמן אהיה בשביל שנקרא ויה אלפינה.
מכיוון שלקח לי 8 שעות ארוכות להגיע לפאס ומצפה לי ירידה רבה ותלולה, החלטתי לא להתעכב ומיד התחלתי בירידה.
סמוך ליצאתי מהפאס, הגיע מולי בחור מהצד השני. אמרתי לו בחיוך: "ברוך הבא לשוויץ!" והוא ענה לי בחיוך: "ברוכה הבאה לאיטליה!"
הנוף האדיר שהתגלה מהר מאוד, היה של אגם טורקיז נהדר וענקי. ביני לבינו שדה ענקי של בולדרים בשיפוע מטורף שעלי לחצות. אני יורדת בסופר זהירות. מידי פעם יש בולדר לעבור מעליו והמקלות מעיקים, אבל אין לי כוח להכניס אותם לתיק. מה גם שנעזרת בהם מאוד בחלקים של הירידה כשזה אפשרי.
אחרי שעה נגמר החלק המאוד מאתגר ומתחילה ירידה שפויה יותר.
מולי נפרשים שפע של אגמים גדולים וקטנים מכל הצבעים. השמש יצאה שוב בשלב זה, אבל כבר לא חם והמראה מרהיב!!! אני נהנית מאוד מהנוף הנהדר, אבל הגוף שלי אחרי כ"כ הרבה שעות הליכה כבר רוצה להגיע. צודק.
בשלב מסויים גיליתי שמאז שאני באיטליה חבילת הגלישה שלי מושבתת. יש פסים של קליטה מלאה, אבל הודעות הווטסאפ לא עוברות. הבנתי שאני בבעיה, אבל החלטתי לפתור הכל כשאגיע לבקתה כי כבר מאוחר.
הגעתי לבקתה אחרי הליכה של:
16 ק"מ
1300 מ' ירידה מצטברת
1000 מ' עלייה מצטברת
10 שעות הליכה.
בבקתה מגלה שאין תקשורת. כלומר גם אין ויפי וגם הטלפון שלי לא מראה קליטה בכלל. שאלתי מה הדיל, והבחור שקיבל את פניי אמר לי לעלות על איזו גבעה מאחורי הבקתה וששם אקבל קליטה.
כזכור אני אחרי 10 שעות הליכה מאתגרות ורק רוצה לנוח אבל מסתבר שיש לי לוז עמוס הכולל שוב עלייה!
קודם כל מקלחת! ממש זקוקה לאחת.
יש פה מקלתת ב 3 יורו ל 5 דקות. למרות שנאתי העזה למקלחות אסימון, כי תמיד יש איזה סיבוך איתן, הולכת על זה.
קבלתי לשמחתי חדר לבד!
יש בו אמנם 4 מיטות, אבל הבחור אמר שכנראה אהיה רק אני. אין לי זמן לשמוח ומיד מארגנת דברים למקלחת ויוצאת לכיוון ובדיוק באותו רגע יוצא מחדר ממול בחור, שגם הוא בדרך לשם. בג'נטלמניות ויתר לי להיות ראשונה. טעות גדולה מצידי 🤣
מורידה את כל בגדיי. שמה את השמפו במקלחת מכניסה אסימון ו... כלום! לא יוצאים בכלל מים..לוחצת על איזה כפתור בעצבים... נותנת אפילו מכות למכונה וכלום!
בעצבים מתלבשת חזרה בבגדים המטונפים שכבר זרקתי על הרצפה כי ידעתי שהולכים לכביסה...
הבחור בקבלה מאוד מופתע שזה לא עובד. בא איתי ורואה שאני צודקת... אומר שיבדוק ויטפל. בינתיים לוקחת חלק מהבגדים לכביסה. שמה סבון ורוצה לשטוף ו... אין מים בברז!!!
מסתבר שזו הפסקת מים כללית בבקתה.
רואה שזורם נחל לא רחוק מהבקתה והולכת לרחוץ את הדברים במים שלו.
מכיוון שלא ברור מתי יחזרו המים מחליטה בזמן הזה לעלות לגבעה להתקשר לתמיכה של פלאפון ולנסות לפתור את בעית הקליטה של הסים שלי.
עולה בשאננות עם בגדים קצרים. בינתיים השתנה המזג אוויר ונהיה ממש קריר. השמש במגמה לשקוע.
הסיבה שאני כל כך בלחץ לקבל אינטרנט (חוץ מזה שאני מכורה), היא כדי לכתוב למשפחה שלי שהגעתי בשלום.
מיד כשמגיעה לבקתה אני שולחת הודעת "הגעתי" ויודעת שאם לא יקבלו אותה, ובעקבות מה שקרה ביום ההוא הם מאוד ידאגו.
מתקשרת לפלאפון והם שמים לי מנגינת יבוש לקוח... זמן ההמתנה ארוך מהרגיל. כמובן.
מחכה 7 דקות שהן כמו נצח כי ממש קר לי ובסיומן מנתקים לי בפרצוף!
מחייגת שוב. שוב ממתינה 7 דקות... בזמן הזה בניגוד לבבית לא יכולה לעשות דברים אחרים כמו כביסה עבודת משרד וכו'... יושבת ומחכה...ואז עונה לי בחור, שכנראה אין לו מושג מהחיים שלו. אומר לי לנתק את השיחה ולאתחל את המכשיר ושיתקשר אלי עוד 2 דקות. עושה מה שאמר. מחכה 2 דקות. מחכה גם 10 והוא לא מתקשר. מעצבן ממש. אני קפואה. מתקשרת שוב. התקליט החינני אומר שזמן ההמתנה ארוך מהרגיל ויהיה רבע שעה!!! מתייאשת ויורדת למטה. אני לובשת פליז ומעיל כי קפואה, כדי לעלות שוב לגבעה, אבל אז מודיעים לי שהמים חזרו. מורידה את כל השכבות ומתקלחת. פראיירים. בבית מתקלחת ב 4 דקות ופה קיבלתי 5 🤣
הולכת לארוחת ערב.
זוכרים שסיפרתי אתמול, שכולם דיברו איטלקית ואני בשתיקה כי אף אחד לא יודע אנגלית? אז זה לא היה ממש מדוייק.
אתמול ישב מולי דובר צרפתית במצב גרוע משלי. הוא לא ידע לא איטלקית ולא אנגלית. אז שנינו היינו בשתיקה בעוד שלושת השוויצרים דברו להם איטלקית בסבבה שלהם.
ובכן דווקא הוא השותף שלי לארוחת הערב היום. עכשיו כשסדרו לנו שולחן זוגי רומנטי, זה היה מגוכך לא להחליף מילה. אז ניסינו. טעות גדולה.
אני כבר עם פתיל קצר בגלל פלאפון והמקלחת, ומה שהיה חסר לי זה שיחה מלאת גימגום של הצרפתי. המסכן אמר מילה ואז אההההההההה אחד ארוך, כשחושב על המילה הבאה עם מבטא צרפתי שבדרך כלל מאוד מתוק בעיני, אבל הפעם זה לא בא לי טוב בכלל!
הצטערתי שאבא שלי לא פה, לגאול אותו מיסוריו. שנינו היינו מורעבים ובין ביס לביס הוא ב: אהההההה אחד גדול ומעיק. מה שעבר לי בראש זה "שתוק ותן לאכול" אבל מכיון שזה לא מנומס, שיתפתי עם זה שיתוף פעולה מלא. בשלב מסויים שזה הפך ממש מעיק החיפוש שלו לאיזו מילה חסרת משמעות, וכל רגע הוא מתנצל שהאמגלית שלו ממש גרועה כאילו שלא שמתי לב לבד, שאלתי אם הם לא לומדים אנגלית בבית ספר. אז בגמגום אדיר ענה שלומדים דווקא רק שהוא למד לפני 20 שנה גרמנית וזה גרם לו לשכח את האנגלית 😱 סליחה ששאלתי.
ברגע שארוחת הערב הסתיימה חזרתי לגבעה כדי לשאוב אינטרנט מהבאר 🤣 הפעם לבשתי פליז ומעיל ויצאתי לקרב!
חיכתה לי הפתעה קטנה: האזור של האינטרנט על הגבעה התמלא בפרות, שעכשיו זה האזור שלהן למרעה.
החלטתי להמשיך בתוכנית שלי בנחישות!
ושוב מנגינת יבוש לקוח של פלאפון, שהשתלבה בדיס הרמוניה מושלמת עם פעמוני הפרות. מנחשים? זמן המתנה ארוך מהרגיל...אני עם גוף כואב רוצה לשבת, אבל בכל פעם שמתיישבת, איזו פרה באה מודאגת, שלא אתייבש יותר מידי מפלאפון ונותנת לי לק עם לשון ענקית ורטובה.
היה לי קפוא גם עם מעיל. ואז נציג פלאפון ענה בשעה טובה אחרי 10 דקות ארוכות. בזמן הזה כתבתי את הבלוג שלי בהודעת ווטסאפ לעצמי, כדי לנצל את הזמן האבוד שלא יחזור. הוא ניסה לעזור וכשלא הסתדר אמר שהוא רק רוצה לבדוק משהו ונעלם לעוד רבע שעה ארוכה כמו נצח!!! רציתי לצרוח! לא יכולה לשבת בגלל הפרות והליקוקים שלהן, שלא קרו במצב עמידה. מקלידה בעמידה את הבלוג ומצלמת את השקיעה היפה, והבחור לא חוזר!!!
פתאום רואה את הבחור מהקבלה מגיע עד אלי מתנשף! אמר תגידי...קוראים לך גל? ואולי אבא שלך מחפש אותך?
ממש הפתיע אותי שעלה את כל העלייה הזו לומר לי, אבל לא הספקתי להביע תודתי וסוכן יבוש לקוח חזר אלי.
מפה לשם הנחה אותי לשנות רשת ושיתקשר שוב אחרי אתחול ולא עזר... ואז נתן שם רשת אחר ולא עזר... קבלתי תקשורת חלקית בלבד והוא אמר שמאמין, שכאשר אצא מהאזור זה ישתפר. שלחתי הודעה למשפחה שאני בסדר וחזרתי בעצבים רבים לחדר. גיליתי גם שכל החצי שעה שהייתי על ההר וכתבתי בלוג הכל נמחק כי עשיתי איתחול למכשיר ושכחתי לשלוח את ההודעה לפני 😱
התברר למחרת שבזמן שקפאתי על הגבעה ועצביי הלכו וגעשו אבא שלי במשך שעתיים ניסה בכל דרך להשיג אותי וזה היה ממש מבצע צבאי שלם כולל רשת מרגלים בבקתה לפני ובזו שאחרי!
רק שבניגוד אלי שמר על חיוך. יש לי עוד לאן לשאוף.
חייבת לישון! השעה כבר אחרי 21:00 ואני קפואהההה. התעסקתי בדבר הזה כמעט 3 שעות!
נאלצתי ללכת לישון עם מעיל ופליז כי היה לי ממש קר גם בחדר. ולהפתעתי שמעתי נחרות עזות מהחדר הסמוך. עוד לילה עם אטמי אוזנים למרות החדר הפרטי. למרות כל העצבים נרדמתי במהירות.
18.7 יום הליכה 15: מ Maria Luisa Hut אל Eugenio Margaroli ברק נובח לא נושך?
ישנתי סביר הלילה. אכלתי ארוחת בוקר פשוטה (לחם עם ריבה) ויצאתי לדרך קצת לפני 8. תכננתי לעצור ברגע שתהיה קליטה להתכתב קצת עם הבית.
הסתבר לי אתמול, שיש שני סוגים של חוסר קליטה. כשאין קליטה סלולארית בכלל וכשיש קליטה רק שאני לא מקבלת אותה כי אני לא ברשת המתאימה. אז חששתי שלא נבחרה רשת טובה אתמול ולכן חיכיתי לאזור בו אוכל לבדוק. כשהאזור הגיע ראיתי שיכולה לקבל הודעות בשעה טובה, אבל לנהל שיחה בווטסאפ כמו שהיה בשוויץ זה לא אפשרי. אחיה עם זה. היום התחיל ב 3 שעות הליכה נעימה ויפה אותה עשיתי באיטיות. עצרתי מידי פעם ונחתי אל מול הנוף. דחיתי קצת את הקץ לעלייה החשופה לשמש וב 30 מעלות חום שמצפה לי.
העליה הגיעה וידעתי שהיא תהיה עד סוף היום. הצל והשמש מתחלפים בגלל צל עצים שמגיע מידי פעם. העלייה לא קשה טכנית ואפילו די מנהלתית, אבל תלולה ועקשנית והנוף די משעמם. פתאום הבנתי, שאני הולכת כבר מעל שבועיים ועד היום לא היה אף קטע משעמם! מרשים מאוד! מקבלת באהבה את העלייה הלא מעניינת, כי אתמול היה שפע של עניין ויחד עם העניין הרבה קושי. כל פעם כשמגיע מקטע צל אני נחה לכמה נשיפות ושאיפות לפני מקטע השמש הבא, אותו משתדלת ללכת ברצף ובמהירות ולצבור מרחק.
אחרי שעה וחצי של עלייה מונוטונית, עצרתי להפסקת סנדביץ (אחד מתוך ה 2 שהיו לי). עשיתי מנוחה ארוכה ונעימה בצל וצברתי כוחות להמשך העלייה. ידעתי שאני בערך בשליש העליה. הבטחתי לעצמי סנדביץ נוסף אחרי שעת עלייה נוספת. (זו היתה לחמניה עגולה קטנה יבשה לחלוטין אבל עושה את העבודה מבחינת האנרגיה שאני צריכה).
אחרי שעה שהזעתי מכל מקום, ועדיין הלכתי בשמש רב הזמן, עצרתי לסנדביץ השני. החלטתי להוריד נעליים לאוורר קצת את הרגליים המזיעות ופרסתי את הכביסה הרטובה שלי. בביס הראשון שמעתי לתדהמתי רעם! בהתחלה חשבתי שאני הוזה בגלל החום והשמש אבל אז שמעתי עוד אחד!
בשנייה! ואני לא מגזימה השמיים הפכו קודרים! למי שראה משחקי הכס זה היה לגמרי:
Winter is coming!
וככה עוד רעם ועוד רעם. הרגיש לי לגמרי כמו צלצול ראשון בהצגה צלצול שני...
לא רציתי לברר אם רעם נובח אינו נושך, ובהכנעה ארזתי חזרה את כל הבגדים ונעלתי חזרה את הנעליים. תוך כדי אריזה אכלתי וזה לא היה תענוג גדול. 10 דקות אחרי התזוזה שלי משם הגשם התחיל. לא גשם רציני בכלל, ככה שהנביחות היו כמו של רוטביילר והגשם כמו פודל. אבל בהחלט טוב ששמתי כיסוי גשם על התיק.
בשלב הזה הנוף כבר נפתח וחזר להיות מהמם! מצוקים ומפלים ונחל זורם. בהחלט וואו! ואני נהניתי מאוד משעת ההליכה האחרונה!
כששואלים אותי מה לקחת מבחינת ביגוד לטרק אלפיני בקיץ, אני תמיד עונה שמזג אוויר הפכפך וצריך לקחת הכל! גם להליכה בקור וגם בחום. הטרק הזה הוא הוכחה כמה הפכפך זה יכול להיות. תוך 5 דקות מחום אימים, הפך לקריר וגשום! וכמובן חוזרת על הלקח שלמדתי על בשרי, גם מעיל גשם הוא פריט חובה. עדיף שיהיה סגור בתיק ללא שימוש ולספוג את משקלו המיותר, מאשר לחוות מה שחוויתי לפני כמה ימים.
סהכ צעדתי היום:
15.5 ק"מ
7.5 שעות
900 מ' עלייה מצטברת
900 מ' ירידה מצטברת.
מדהים שמבחינת הנתונים היבשים זה מאוד דומה לאתמול.
רק שאתמול זה לקח עוד שעתיים וחצי נוספות, כי המסלול היה הרבה יותר טכני ותלול.
כששואלים אותי כמה ק"מ אני הולכת בממוצע ביום בטרק, אני תמיד עונה, שלא ממש משנים הקילומטרים אלה העליות והירידות. צריכה להוסיף שחשוב גם כמה טכני השביל.
אתמול הגעתי מפורקת לבקתה והיום הגעתי במצב נהדר. ההבדל של עוד שעתיים וחצי הליכה ביום ועוד הליכה מאתגרת, משמעותיים ביותר מבחינת עייפות הגוף.
כל היום הזה בדקתי בחשש את האינטרמט שלי ורב הזמן לא היתה קליטה בכלל... לא ידעתי אם בגלל בחירת רשת שגויה, או כי באמת האזור ללא קליטה.
כמו שאומר פוליקר אבל בהקשר אחר:
האינטרנט בא והולך את יודעת... וזה פחות אבל עוד כואב.
הבקתה שהגעתי אליה היתה עם נוף מדהים על אגם טורקיז ואני מחייכת חיוך ענקי כשמגיעה אליה ורואה את הנוף המרהיב!
אומרת את שמי בקבלה ואז משהי אומרת אההה! אבא שלך חיפש אותך! אני מפורסמת 😜
יש ויפי חלשלוש ויכולה להרגיע את כולם שהגעתי בשלום.
האינטרנט שלי לא מתפקד בכלל...
החדר שקבלתי, הוא הכי מאתגר שהיה לי עד כה. 3 מיטות אבל של תלת קומות. כלומר 9 מיטות בחדר קטנטן, שאי אפשר לעמוד בו במקביל יותר מאדם אחד.
הזכיר לי קצת קבורה בקומות 🤣
ואז היה תור למקלחת, כשכולן עומדות ערומות ובצפיפות (לא אגיד מה זה הזכיר לי).
המקלחת עם אסימון. 3 יורו ל 15 ליטר. מה זה אומר? לכמה זמן? אף אחת לא מצליחה לענות על זה. קצת בחששות
עברתי את האתגר בהצלחה יתרה ואני נקייה!
ארוחת הערב היתה ממש טעימה וכללה פסטה פסטו למנה ראשונה (מצחיק שאצל איטלקים פסטה לא נחשבת מנה עיקרית) ואז לעיקרית פולנטה, ממש טובה ובשר טעים. ישבתי עם 3 דוברי גרמנית, שאחרי 3 משפטי נימוס דברו רק גרמנית ולא טרחו לשתף אותי בשיחה. יופי! דווקא התאים לי לכתוב את הבלוג במהלך הארוחה ולא לטרוח גם.
לפני השינה היו צלילי גשם ופעמוני פרות. זה השתלב נפלא וחיכיתי קצת לפני שהכנסתי את אטמי האוזנים לפעולה. הנחירות איך לומר... פחות השתלבו לי טוב.
19.7 יום הליכה 16: מ Rifugio Margaroli אל Rifugio Enrico Castiglioni I. קנדה זה כאן?
ישנתי 8 שעות הלילה והתעוררתי ב 6. היתה שינה מעט מאתגרת, כי ישנתי במיטה האמצעית (מתוך 3 קומות), וכאשר זזו במיטה מעלי או במיטה מתחתיי, כל המיטה רעדה וחרקה כמו ברעידת אדמה. בנוסף איבדתי את שני אטמי האוזניים שלי, שנפלו באמצע הלילה והיה ממש מאתגר למצוא אותם שוב בחשכה אבל הצלחתי!
ב 7 כולם התייצבו בחדר האוכל.
משהו כמו 50 איש. שוב יש רק לחם יבש וריבה וקפה עלוב וקר. הבנתי שזה הסטנדרט של ארוחות הבוקר בבקתות באיטליה. בשוויץ ארוחות הבוקר לרוב היו ברמה גבוהה בהרבה.
יחד עם זאת, המחיר ששילמתי ללילה בבקתה איטלקית, כולל המקלחת, ארוחת ערב (מעולה) ובוקר עלובה, סנדביץ שקניתי לדרך וכולל אפרול שפריץ בערב (משקה אלכוהולי נחמד אותו כולם שותים בבקתות)
הוא 300 שח בלבד! אז אין לי מה לקטר על לחם יבש וריבה במחיר הזה 😊
בעודי מנסה לא להחנק מהלחם, רואה שיש המולה בחדר האוכל... כולם מדברים גרמנית או איטלקית בהתלהבות ומראים משהו אחד לשני בטלפון. הצלחתי במאמץ להשיג תרגום לדרמה והסתבר שהם מסתכלים במכם הגשם וב 8 נכנסת סערה! הסתכלתי החוצה ורואה שהמזג אוויר נראה סולידי. מעונן חלקית ונראה מאוד רגוע. ממש לא נשמע הגיוני שזה המצב. מצד שני, למרות שמוכנה כבר ליציאה לקראת 8, לא לוקחת סיכון. ע"פ התחזית, הסופה היא רק למשך שעה. גם כל 50 האנשים האחרים חשבו כמוני וכולם נשארו דרוכים בבקתה.
בשעה 8:10 בדיוק, טראח!!! רוח עזה הגיעה יחד עם צבא שלם של עננים ושערי השמים נפתחו! מבול רציני. כמה שמחתי להיות בצד החמים והיבש, אחרי הניסיון המר שהיה לי. קצת לפני 9 הגשם פסק בול לפי התחזית וכולם התארגנו בזריזות ליציאה.
כשיצאתי ב 9:00, כבר היתה שמש ושמים כחולים! לא נתפס כמה מהר המזג אוויר משתנה!
היתה עדיין רוח חזקה מאוד בחוץ, כדי להצדיק את הטרוף הזה, אבל האגם שקדר רק לפני רגע, שוב נצץ בצבע טורקיז משגע ואני ממש התרגשתי לצאת כי ההליכה עכשיו היא סביבו!
ההליכה היתה נפלאה! די מהר השביל התחיל לטפס מעל האגם וכל כמה דקות עצרתי כדי להביט בו ולעשות לו בוק בת מצווה.
מהר מאוד הורדתי פליז. היה ממש חם. אבל לא חום בלתי נסבל, כי עדיין היתה רוח.
העלייה הפכה תלולה מרגע לרגע ובחצי שעה האחרונה שלה היו בולדרים מאתגרים, אבל ממש נהנתי ממנה ואחרי פחות משעתיים הגעתי מבסוטה לפאס!
סהכ 3.5 קמ עד לשם, 400 מ' עלייה. הפאס בגובה 2600 מ'.
בפאס היו אנשים רבים מהבקתה, שיצאו לפני והיה שם די צפוף. אבל הנוף נהדר ולמרות שרק 11 בבוקר, החלטתי לאכול את סנדביץ חנק, שקניתי בבקתה.
הייתי ממש רעבה כי לא אכלתי טוב בבוקר. מחום אימים פתאום קפוא! רוח ממש חזקה בפאס וגם בכל השעה הראשונה של הירידה ממנו.
קודם היה לי חם עם קצר ועכשיו קר עם פליז!
הירידה היתה ממש יפה. שפע של נחלים קטנים ואגמים מתוקים ומרבדי פרחים לבנים מיוחדים, שנראים כמו שערות סבתא.
אחרי ירידה של שעה תלולה, החלטתי לעשות מנוחה בעשב המזמין. ידעתי שאין לי מה למהר, כי את העלייה העיקרית עשיתי ועד הבקתה אני במגמת ירידה.
מאתמול ובמהלך כל ההליכה לא היה לי אינטרנט והבנתי שזו כבר בעיה אצלי.
ידעתי שקצת לפני הגעתי לבקתה, תהיה עיירה קטנה ושם אנסה לפתור את העניין.
בהמשך השביל, הגעתי לנקודה שבה פערתי פה ואמרתי וואו בקול רם לעצמי! זה היה כ"כ מרשים! אגם ענקי בצבע טורקיז נפרס לפני . אחד מהבחורים בבקתה שהלך בכיוון שלי, אמר שבספר שלו כתוב, שהנוף מזכיר את קנדה ולא האמנתי לו וצחקתי לי בלב
בזלזול... אבל אז נאלצתי להודות שהספר צודק! ממש האגם ג'ספר של הרי הרוקיז!
הלכתי לצידו של האגם בחצי שעה הבאה ונהנתי ממש! גם מזג האוויר היה נפלא! שמשי אבל לא חם מידי.
הגעתי לעיירונת שהיא קצת לפני הבקתה בה אשן והיא היתה פשוט משגעת!!! בדרך כלל אני לא מתלהבת ממבנים רק מנוף, אבל הם היו בנויים כ"כ יפה! ממש מתוקים! זה היה נראה תפאורה של סרט ולא אמיתי. הכל מטופח, בתים מאבן עם גג רעפים ומלא עציצים. הכל ירוק מסביב. פשוט וואו!! והשמש צבעה הכל בעליזות והחלטתי להשאר שם, לפתור את בעיית האינטר-מת שלי ולהשלים את הבלוג של אתמול.
וככה היה. אחרי לא מעט איתחולים ושינוי ידני לרשת הצלחתי לקבל קליטה!
איזו הקלה!
גם דברתי עם הבית, כי לא ידעתי מה יהיה בהמשך ופה היתה קליטה נהדרת.
סהכ צעדתי היום:
15 קמ
600 מ' עלייה מצטברת
1100 מ' ירידה מצטברת
7 שעות הליכה.
הגעתי לבקתה במיקום נהדר. אחו קסום. מאוד שונה ממיקום הבקתה אתמול.
השעה היתה מוקדמת והספקתי להתקלח ולכבס.
בחוץ שמש ורוח מטורפת, אז הכביסה על החבל התייבשה ממש מהר!
ארוחת הערב הגיעה באיחור.
כולם ישבו כבר ליד השולחן וחיכו. איחור של 45 דקות.
בדרך כלל זה די מדוייק.
הייתי ממש רעבה וניצלתי את הזמן לכתיבת הבלוג.
7 גברים בשולחן שלי דיברו ביניהם גרמנית ואני האישה היחידה ודוברת האנגלית היחידה...
מנה ראשונה - מרק דלוח עם סוג של רביולי בפנים.
חיכינו חצי שעה נוספת למנה העיקרית, וכשהגיעה לשולחן שלנו שקיבל אחרון, כבר לא נשארו להם תפוחי אדמה גדולים בנייר כסף כמו שכולם קיבלו וקיבלנו תפא קטנטן אחד לנפש עם נקניקיות ברוטב עגבניות... לפיצוי נתנו לנו גבינה צהובה לא טעימה...
בארץ לא נוגעת בנקניקיות, אבל פה לא היתה לי ברירה... כאמור הייתי רעבה.
אני עייפה מאוד והלכתי לישון מוקדם.
20.7 יום הליכה 17: מ Rifugio Enrico Castiglioni ועד Rifugio Cai Città di Arona. כיבוש דאבל פאס!
התעוררתי בשעה 3 לפנות בוקר לשעה והצלחתי להרדם, עד שהשעון צלצל ב 6:30. אחד מהבחורים בחדר, היה חכם לשים מגבת על החלון ככה שלא התעוררתי עם אור ראשון.
אתמול בערב זה לא הפריע, אבל הבוקר הורגשה הצפיפות של 50 איש על שני כיורים ו 2 שרותי קליעה למטרה באותו החדרון. לחובבי הג'אנר בלבד.
בנוסף, באותו חדרון קטן שהכיל את כל הפסיליטיז הנפלאים האלה, היה מכשיר לחימום מים על גז וכל רגע שמשהו פתח את המים זה הפעיל את המנגנון, שכנראה לא היה תקין וזה גרם לריח כבד של גז! הייתי צריכה לשרותים, אבל לא יכולתי להכיל את העמידה בתור. אז כל כמה דקות דגמתי את חדר השרותים, לראות מתי מתפנה. בנתיים ארגנתי את התיק והתלבשתי. כל זה גרם לי להגיע אחרונה לחדר האוכל וגיליתי שאת מקומי תפסו (בבקתות יש לכל אחד שולחן שלו). התחלתי לחפש מקום אחר לשבת, כשבכל מקום גרשו אותי באיטלקית או גרמנית. זה גרם לי להרגיש נורא!
בסוף זוג שוויצרים ראו את מצוקתי הרבה וקראו לי לשבת לידם.
הייתי צריכה ממש לדוג את ארוחת הבוקר, כי אנשים התנפלו והכל כמעט נגמר.
הזוג שלטו באנגלית, למרות שהיו בני 60 פלוס אז היתה שיחה נעימה.
סיימתי להתארגן ושילמתי:
250 שח על לינה עם חצי פנסיון, מקלחת, כוס יין לערב וסנדביץ לדרך! לא יאמן כמה זה זול.
יצאתי לדרך ב 8, למזג אוויר נעים ביותר ללא אף ענן.
יודעת כי היום מצפה לי דאבל פאס! זה מונח שאני המצאתי לתאר את העובדה, שכאשר אגיע לפאס הראשון בגובה 2400 מ' ארד 300 מ' ואעלה אותם חזרה לפאס שני באותו הגובה.
כמובן נופים שונים מכל פס כי עולים להר אחר.
העליה מתחילה בצל עצים לסרוגין ויחסית נעים. עקפתי איזה איש שהלך לפניי והתמהמה ליד שלט. נוצר מצב, שהוא הלך אחריי כמה מטרים אבל די חדר לי לספייס. עצרתי ושאלתי אם הוא רוצה לעקוף והוא ענה שלא והצביע על התחבושת האלסטית על הברך שלו. כל זה כמובן היה בפנטומימה, כי האיש לא הבין מילה באנגלית. ואז הבנתי למה העדיף שאני אלך ראשונה: הראשון שעובר בשביל מקבל לפרצוף את כל קורי עכביש ומפלס את הדרך לזה שאחריו. עשה עסק טוב.
אחרי שעה שהלכנו ככה, אני מובילה ומפלסת לו קורים הוא פנה לשביל אחר. תמו שירותי הפילוס. אפילו לא נתן טיפ.
החלק הבא של העלייה היה כבר חשוף לשמש והיה גם יותר מאתגר. אחרי שעתיים כאלה בהן אני עולה, החלטתי לעשות הפסקה בצל אקראי שמצאתי תחת עץ קטנטן ולאכול תפוח. הרגשתי שצריכה אנרגיה להמשך הטיפוס.
המשכתי שעה נוספת ובה קצת התברברתי... כל השבילים גם בשוויץ וגם באיטליה מסומנים אדום לבן. כשרואה את הסימן הבא ממשיכה לקראתו ולא תמיד בודקת בטלפון אם אני בכיוון. אז היום שילמתי על כך. אמנם הייתי על שביל, אבל על שביל אחר... כנראה היתה איזו צומת שפספסתי כי פשוט הלכתי לכיוון הסימן הבא.
כשגיליתי, זה היה בדיוק כשעברה לי מחשבה בראש: איזה יופי השביל מסומן! וכמה נהדרת האפליקציה איתה אני הולכת!
ראיתי שהלכתי איזה 400 מ' בשביל אחר והחלטתי לחזור לשלי במן משולש בדוך. כלומר, לא לחזור אחורה לנקודת הבלבול, אלה לקחת זווית הליכה כזו שתוביל אותי לחיבור עם השביל שלי. השתדלתי לשמור על אותו קו גובה כדי שלא אגרום לעליות וירידות מיותרות.
ראיתי את השביל שלי מלמעלה אז לא מאוד דאגתי. ראיתי שגם צועדות בו זוג בנות, שאולי הן זוג שפגשתי אתמול על השביל לכמה דקות, שסיפרו לי שהן מברלין וצועדות בשביל בלינה באהל. כל אחת סוחבת 16 קג. מצד אחד אני מקנאה במי שמטייל עם אהל ובאמת מתמזג עם הטבע. מצד שני עוד 5 קג על הגב היו הופכים את ההליכה מכיף לסיוט. כבר לא בשבילי. בגיל 20 עד 30 הלכתי לא מעט עם משקל כזה על הגב. בנוסף לקטע של המשקל, אני מאוד נהנית להגיע לבקתה עם מקלחת וארוחה חמה אפילו שלא פעם אני מקטרת.
סיום החיבור לשביל שהמצאתי לשביל שלי היה מעט מסובך, כי הייתי צריכה לרדת לשביל באזור לא נוח, אבל סהכ הצליחה לי התוכנית וזה עלה בתוספת זמן של כ 20 דק. סביר.
המשכתי לעלות עד הפאס הראשון ושם עשיתי הפסקת 2 תמרים. עוד מעט סוף הטרק ויש לי ספייר, כי לא בכל יום אכלתי את התקציב היומי.
יודעת שעכשיו הגיעה השלב של שעת הליכה נוספת בו תהיה ירידה ואז עלייה לפאס השני, אז צריכה אנרגיה.
בעודי אוכלת, אכן הגיעו הזוג בנות שחשבתי שזה הן כשראיתי מלמעלה. הן מאוד חמודות והיתה לנו שיחה ממש נחמדה בפאס. ספרתי להן על הבדידות שלי בארוחות ערב והן אמרו שזו ממש התנהגות לא מקובלת, שלא מנסים לדבר אנגלית. גם אני זוכרת מכל הטרקים שלי, שתמיד בארוחות מדברים אנגלית, שכולם יודעים אפילו קצת.
ואז בגלל שהן היו ככ חמודות ואמפתיות גם ספרתי להם את סיפור ההליכה שלי בגשם ביום הטראומתי ההוא, וקבלתי ניחומים מהן. שמתי קרם הגנה ויצאתי לדרך לפאס השני והן יצאו קצת אחריי.
תכננתי עצירת סנדביץ בפאס השני.
כשהגעתי לפאס הורדתי מיד נעליים, שזה תענוג גדול באמצע יום הליכה.
עד לפאס צעדתי 5 שעות. 1000 מ' עליה מצטברת 300 ירידה מצטברת לשני הפאסים. 9.5 קמ הליכה עד כה.
הבנות הגיעו כמה דקות אחרי. קשקשנו קצת ושאלתי אותן את השאלה הקבועה שלי:
מה הן מעדיפות, עלייה או ירידה?
בסקר שלי עלה, שרב המטיילים מעדיפים עלייה. זה ממש הפתיע אותי כי אני כ"כ מעדיפה ירידות בצורה מובהקת, שהייתי בטוחה שככה הרב. גם שתי הבנות מעדיפות עליות ואחת מהן הסבירה, שזה בגלל שתמיד בסוף עלייה מחכה נוף יפה.
הן המשיכו די מהר לדרכן מבלי להשאר לנוח. כנראה הספיקו להן החפירות שלי.
אכלתי שוב סנדביץ יבש. מה הקטע לשים נקניק בלחמניה בלי כלום? לא חרדל לא חמאה לא ירק... מוזר. מצד שני לא מוותרת על זה, כי ממש לא נעים לי לצעוד רעבה.
מהפאס השני יש ירידה ארוכה עד המקום בו אשן. משהו כמו שעתיים.
אחרי שעה, החלטתי לעצור בצל הראשון שהיה, עם עם נוף נפלא של ההרים מסביב. שכבתי בעשב קריר ונעים, במיקום נוח בטרוף, כשהרגליים טיפה כלפי מעלה וככה גם הראש ואני נשענתי על התיק וזה הרגיש כמו לשכב בערסל במקום הכי מושלם שיש! תענוג!
החלטתי שאין לי כל סיבה למהר לבקתה. בכל מקרה מה שאני עושה שם זה לכתוב את הבלוג. אז יותר כיף בנוף ובטבע.
סהכ צעדתי היום:
14.5 ק"מ
1100 מ' עליה מצטברת
1000 מ' ירידה מצטברת
8:15 שעות הליכה
הגעתי לבקתה, ונער צעיר היה בקבלה. כמובן שלא ידע אנגלית וגם בפנטומימה הוא לא ממש חזק. הלך לקרוא למבוגר אחראי וחזר ואמר באנגלית מפתיעה שאחכה 5 דקות. חיכיתי יותר מ 20 דקות עד שהוא הגיע...
חשבתי שהגעתי ראשונה לבקתה מכל המטיילים.
הלכתי להתקלח ולכבס.
ולמרות שכבר אמרתי את זה אומר שוב:
שונאת מקלחת עם אסימון! 3 יורו ל 3 דקות והלכתי על זה, כי ממש כיף לי להתקלח בסוף יום.
אחרי דקה מקסימום, נותרו רק מים קפואים. קפוא זה כמו נהר הירדן בחורף. נאלצתי להוריד את הסבון עם מים קפואים.
היה מרענן. כאשר סיפרתי לבעל המקום מה קרה, אמר שיוריד את המקלחת מהחשבון. יופי נחמה. אחכ בארוחת ערב, כולם תארו בול את אותו המצב, שהתקלחו עם קפואים. רק הם לא ישראלים ולא התלוננו.
כיבסתי עם מים קפואים וכמעט נשרו לי האצבעות, אבל יש חבלים בחוץ עם רוח מעולה אז יתייבש מהר כמו אתמול.
שעה וחצי אחריי הגיעו שלושה אנשים, שזיהיתי מהבקתה הקודמת. כל אלה שלא ממש חברותיים בעניין האנגלית . יש עוד בחור שגם ישן איתי בחדר אתמול ואותו עוד לא ראיתי. הוא דווקא משוחח יפה מאוד באנגלית כשרוצה, אבל הוא ככ חופר שאולי עדיף שלא 🤣
באזור 19:00 התחלתי לדאוג לו, שלא הגיע ואף שאלתי את השלושה שדברו איתו ערב קודם גרמנית, וגם הם לא ראו אותו. בעודנו דנים מה עושים, הוא הופיע והסתבר שיצא ראשון בבוקר והגיע ראשון לבקתה ולכן הלך לישון.
גם היום היה לי יום הליכה שלם בלי אינטרנט. אולי זה לטובה. אני באמת סתם מכורה.
בארוחת ערב ישבתי עם הקשקשן שדאגתי לו ושוויצרי, שכן היה לו אכפת שגם אני אבין ואשתתף בשיחה וככה דברנו רב הזמן אנגלית, כשמידי פעם הם החליפו משפט או שניים בגרמנית, רק כדי להסביר משהו שלא הובן להם באנגלית. זה הגיוני כמובן לגמרי בניגוד לאתמול שהקשקשן דיבר רק גרמנית.
21.7 יום הליכה 18: מ Rifugio Cai "Città di Arona" ועד Simplon-Blick היום הקשוח ביותר: "על החיים ועל המוות!"
שוב התעוררתי ב 3 בלילה כדי ללכת לשרותים. בעלייה במדרגות חזרה לחדר, קבלתי מכה אדירה בראש מהקיר של גרם המדרגות, שמקבל פתאום זווית חדה ולא צפויה ולא רואים אותו בחושך. נזכרתי שגם באור, קבלתי מכה בראש ממנו והספקתי לשכח, שאזהרתי את עצמי ממנו ללילה...
הבום בראש, גרם לי להיות ערה בשעתיים הבאות. מעיק.
נרדמתי שוב לשעה של שינה קלה וזאת למרות שקבלתי הפעם חדר לבד בבקתה, מכיוון שלא היו הרבה אנשים.
בארוחת הבוקר ישבתי ליד הקשקשן. כשאין לו דוברי גרמנית בסביבה, יש לו אנגלית מושלמת. מסתבר שהיה נשוי בפרק הקודם לדוברת אנגלית.
זה עוד יותר הפליא אותי, שבשני הלילות הראשונים כשישבתי לידו דיבר רק גרמנית.
בשיחת הבוקר, התברר גם שהוא איש ממש מוזר:
הולך עם ספר מפות ואין לו סמארטפון בכלל. גם לא מוכן לנווט עם וויז כשהוא בבית. כל הקדמה הזו מגוחכת בעיניו והוא לא סומך עליה.
אני כל כך בקיצוניות השניה, שהיה מעניין לשמוע איך הוא חי. חקרתי אותו כמו מוצג פרה היסטורי במוזיאון.
יצאתי לדרכי קצת אחרי 8.
כל אלה שטיילו בכיוון שלי, הולכים היום למקום אחר ואני היחידה שחוזרת מאיטליה לשוויץ.
נותרו עוד יומיים בלבד לטרק. מצד אחד מתגעגעת לאהוביי ורוצה כבר לפגוש אותם ומצד שני קצת בחרדה לחזור לשגרה התל אביבית שלי.
כ"כ התרגלתי לקום כל יום בבוקר ולעלות ולרדת בהרים המופלאים האלה.
ההליכה בבוקר התחילה עם מזג אוויר שמשי ונעים ללא אף ענן בשמים, אחרי שעתיים של עלייה, תוך דקות ספורות התקדרו השמים והתחיל לרדת גשם. שמתי פליז וכיסוי לתיק. באותו רגע גם החלה רוח חזקה מאוד וראיתי בצורה ברורה ומפעימה, איך ענני הגשם באים מולי במהירות וטסים עם הרוח לכיוון העמק ממנו טיפסתי. זה היה מחזה כ"כ מרשים ועוצמתי! ממש ראיתי, איך העמק המואר באור שמש מלא הופך קודר. הייתי בגובה העננים, ולמרות הרוח הלא נעימה, עמדתי משתאה מול פלא הבריאה. זה היה ממש בהילוך מהיר איך ענן הגשם חלף מעליי. הוריד גשם (לא חזק) על ראשי במשך 10 דקות והמשיך לדרכו להוריד גשם בעמק ואני שוב בשמש! מדהים כמה מהר זה קרה!
אחרי חצי שעה נוספת של עלייה התיישבתי להפסקת חצי עלייה. ככה לפחות חשבתי באותו הרגע. עליתי 500 מ' ויש לי 600 מ' נוספים, שנראים לי מפה ממש תלולים ומפחידים. אפילו לא ראיתי שום שביל ברור באופק. ראיתי מרחוק את הפאס שאליו צריכה להגיע וזה נראה מפה ממש לא אפשרי לעלייה.
התישבתי ליד נחל זורם וסלע ענקי, שהסתיר את הרוח הלא נעימה, שנשבה בעוצמה ועליו נשענתי.
החלטתי בנימת יומיים אחרונים לטרק, לשבור את משמעת הנישנושים שהוקצבו לי בחומרה רבה, ולאכול שתי עוגיות גרנולה, שני תמרים ושתי קוביות שוקולד! זלילה רצינית. סנדביץ' אקבל רק כשאגיע לפאס. עוד כשעתיים עלייה לפניי. ככה לפחות חשבתי...
בתחילת העלייה יש סימון למסלול. כל הזמן הבטתי בדאגה מעלה, כי זה נראה לי מהמקום בו עמדתי, דרדרת אחת ענקית ואז קיר לא עביר. הייתי קצת בחרדה, שכאשר אגיע לשם יהיה כתוב שלט: מפה בסנפלינג בלבד! בינתיים זה רחוק אז הרגעתי את עצמי ושרתי את השיר:
"דברים שרואים מכאן לא רואים משם"
לצערי יתברר בהמשך, שראיתי מצויין. צפויות לי 4 שעות של הישרדות, ללא כל הכנה מוקדמת! על הנייר זה היה אמור להיות יום קל!
בהתחלה השביל היה עם סלעים ובולדרים, אבל לגמרי סביר וראיתי כל הזמן את הסימן הבא. אחרי חצי שעה בערך נגמרו הסימנים! לא שאיבדתי אותם. פשוט אין!!!
כאילו אומרים לי: מפה גברת, זה על אחריותך! אנחנו לא איתך!
מסתכלת באפליקציה ורואה שאני בכיוון. רואה גם באופק את הפאס ושאין שום אופציה אחרת . אז אמרתי לעצמי: אטפס קצת למעלה פרי סטייל ובטח אראה סימנים בהמשך.
עד הטרק לא ידעתי מה זה בולדרינג. מסתבר שזה ספורט יחסית חדש, שבו ללא חבל אבטחה עולים על בולדרים גדולים בעזרת כח ידיים ורגליים.
למטפס יש ספונסר, ששומר שלא יפול על הראש או על הגב ויש גם מזרון למטה לבלימת הנפילה. ובכן... התנסתי כחלק מהחוויה בבולדרינג בלי מזרון ובלי ספונסר!
כל העלייה התלולה היתה דרדרת אבנים וסלעים אחת גדולה. מיד קיפלתי מקלות ותכננתי כל צעד. אורן תמיד אומר לי בנסיעה בג'יפ, שאם מתחילה עלייה תלולה, אי אפשר להפסיק באמצע. גם פה זה היה ככה.
תכננתי קבוצת צעדים ועשיתי אותה מהר בלי להפסיק, כי הפסקה היתה עוצרת לי את התנופה והייתי נופלת מטה. כל צעד בו הנחתי רגל היה לא יציב והרגל שלי החליקה. הקרקע ליטרלי נשמטה תחת רגליי.
כל סלע שהחזקתי כדי למשוך את עצמי למעלה נבדק בקפידה, כי לא פעם, למרות שהיה גדול נשאר לי ביד... לפעמים גרמתי בעצמי במשיכת סלע לא נכונה להתרופפות של קבוצת סלעים והם התגלגלו מטה מעלי וכמעט פגעו בי.
בשלב מסויים, כשלא ראיתי שום סימן זמן רב, הבנתי שאני עושה משהו מאוד מאוד לא אחראי, שקלתי ברצינות לחזור למטה. אבל אז ראיתי שהאמביציה שלי, כבר העלתה אותי גבוה מידי ולרדת יהיה ממש מסוכן בדרדרת הזו. כלומר, איך לעזאזל הגעתי בכלל עד הנה?
אני כרגע מחבקת איזה בולדר ענק ולא מצליחה לטפס עליו, כי הוא גבוה מידי ואין מקומות אחיזה ופוחדת להוריד רגל למטה, כי רואה שהכל חלקלק וצעד לא נכון ואני אתגלגל יחד עם כל הסלעים האלה למטה ולא בקטע טוב.
עברתי לזחילה בחלק מהמקטעים. הבנתי שאם אהיה קרובה לקרקע, סיכוי טוב יותר שהתיק הכבד לא ימשוך אותי למטה ואוכל לעצור בעזרת הידים והרגליים.
בשלב מסויים, ראיתי באופק קבוצת סימנים על גוש סלע ענקי כמעט אנכי.
מצד אחד שמחתי שאני על המסלול, מצד שני להגיע לשם היה נראה סופר מסוכן:
הבנתי שמה שעשיתי עד עכשיו (בערך שעתיים של הישרדות) היה על מסלול מחוק. כלומר היתה מפולת אבנים רצינית, שמחקה את המסלול שעבר שם שבוודאי בעבר היה בטוח.
הבנתי שכדי להגיע למסלול, אני צריכה לעבור מקטע של שלג קרחי ותלול ביותר ולשם כך אצטרך את המקלות, שנמצאים בתיק ומאוד מסורבל להכניס ולהוציא אותם.
מצאתי מקום יחסית יציב (זה לא היה קל), בו אוכל להוציא את המקלות והתחלתי בחשש לטפס בשלג החלקלק.
הבנתי שאין סיכוי שאצליח, כי הרגל שלי לא מחזיקה בקרח ומחליקה וזה מסוכן. אז פיתחתי טכניקת טיפוס:
תקעתי את שני המקלות לפניי ואז בעטתי כמה בעיטות בשלג עם קצה הנעל, שיצרו כמו מדרגה עליה יכולתי להניח את הרגל מבלי שתחליק. וככה עשיתי גם לרגל השנייה ורק אז העברתי קדימה את המקלות עליהם נשענתי בזמן שבעטתי בשלג כדי לייצר את המדרגה.
כשהגעתי לסוף מקטע השלג, הייתי קרובה לסימן, רק מסתבר שהיתה תהום בינו לבין השלג שהייתי עליו. הייתי צריכה ללכת על הצד של השלוגית, עד שהגעתי למקום שניתן לעבור בו ואז לחזור למקטע המסומן, שהכיל כאמור סלע אנכי מלא שרשרות וסולמות. חלק מהשרשרות אני רואה שמנותקות, כי התחזוקה שם היתה נוראית. לא נראה שאף אחד התכוון שמשהו יעשה את המסלול הזה. בקטעים ללא השרשרת, הייתי צריכה לטפס בכח רגלים וידיים וציפורניים כמו על קיר טיפוס רק בלי אבטחה... בשלב מסויים ראיתי שזה לא אפשרי ונאלצתי לסטות הצידה מהסלע ולטפס בתוך מפל מים זורמים. הזרם לא היה חזק אבל זה היה מאוד מחליק. מן חול כזה שגרם לרגלים שלי להחליק מטה ולשרוולים שלי להתמלא מים מהמפל וכולי התמלאתי בוץ. ראיתי שתוך כדי טיפוס, אני מתרחקת מהאזור המסומן וכל הזמן ניסיתי לחזור אליו וזה היה ממש ממש קשה. נאלצתי להחזיק בכל מה שיכולתי, כולל בצמחים חפים מפשע...
כשהצלחתי לחזור לסלע, שוב מקטע של שרשרות, שעזרו לי למשוך את עצמי במעלה הסלע הענק. ואז... כאילו זה לא מספיק גרוע התחיל לרדת גשם מעורבב עם ברד!
הסתכלתי מעלה ורואה שעוד מצוק גדול לפניי. קר לי ואני על סף יאוש. אני לבד והגוף שלי מתחיל לקרוס מהמאמץ הכביר, בו כל שריר בגוף שלי השתתף. אני כבר שלוש שעות בתוך הדבר הזה ולא יודעת מתי זה ייגמר. פוחדת פחד מוות אמיתי.
ואז הגיעה הקטע, ששבר את גב הגמל. סלע אנכי לחלוטין, שאני לא רואה את סופו ורק רואה המון שלבים של יתדות, שחלקם עקומים לגמרי ולא בטוחה שיש מקום לשים עליהם רגל. אני צריכה למשוך את עצמי עם שרשרת. פחד אלוהים! מנסה להניח רגל על השלב הראשון והוא ממש גבוה ולא מגיעה עם הרגל אליו. ויורד גשם עם ברד, שמלחיצים אותי עוד יותר כי השלבים רטובים ומחליקים.
במקרה היה מן שקע בסלע ממש ליד הזוועה הזו, וראיתי שאני יכולה להתיישב שם ורגע להסדיר נשימה ולאסוף כוחות.
חששתי, שעם העייפות של השרירים שיש לי כרגע, לא אצליח להחזיק את עצמי על השרשרת אם חלילה הרגל שלי תמעוד מהשלב עליו אעמוד.
התיישבתי והוצאתי את הטלפון, שהשתדלתי להוציא כמה שפחות, כי יכולתי בקלות לאבד אותו.
להפתעתי הענקית יש קליטה!
עד כה לא היתה.
התקשרתי לאורן ועל סף כמעט בכי אמרתי לו, שאני במקום ממש מסוכן ושמיד יפעיל מעקב אחרי המכשיר שלי.
בבוקר חשבתי שזה יום קל ושאין צורך לעקוב.
אמרתי לו, שאני מיואשת ולא יודעת איך להמשיך מפה וקצת תארתי לו את הגהנום בו אני נמצאת. שלחתי לו תמונה של הקיר שממתין לי.
כמובן שהלחצתי אותו... זה בוודאי קשה מאוד לשמוע את אהובתך מיואשת, באיזה מקום מסוכן, בלי יכולת לעזור פיזית ורק לתמוך מרחוק. הרגשתי שלא יכולה להיות עם זה לבד יותר.
אחרי שסרקנו אופציות, אורן הציע שאתקשר לאמנון, שתכנן לי את המסלול, שאולי תהיה לו עצה טובה בשבילי.
התקשרתי וגם אמנון היה מופתע ממקטע הויה פראטה אליו נקלעתי, שלא היה מסומן במפה ולא בשום שלט בדרך. שלחתי לו מיקום מדוייק, כדי לנסות להבין יחד, מה מצפה לי ולא היה ניתן להבין במדוייק מהמפה.
הוא אמר לי שלושה דברים שקצת הרגיעו אותי, כי בשלב הזה כבר לא חשבתי בהגיון, רק הייתי בחרדה גדולה:
1. את פוחדת עכשיו בעיקר כי את לבד. אם היה איתך מישהו היית עושה את זה.
2. זה נראה יותר מפחיד ממה שזה באמת
3. הציע שאשים את הטלפון בכיס על רמקול ואתאר כל צעד שאני עושה בקול וככה לא אהיה לבד.
בשלב הזה של השיחה, כבר התחלתי לרעוד מקור. ידעתי שאם הגוף קר ורועד יהיה לי עוד יותר קשה למשוך את עצמי למעלה.
לבשתי מעיל. היה ממש מסובך להוציא אותו מקרקעית התיק. התקשרתי שוב לאורן.
ספרתי לו על הרעיון של אמנון ולא ידעתי אם הוא מעדיף לשמוע אותי ברגעים האלה שאני עולה, או לשמוע אותי אחרי שאסיים עם זה. אורן ישר אמר שהוא מעדיף להיות בכיס שלי ולתמוך בי בעלייה.
התחממתי קצת בזכות המעיל, ולמרות שהתחיל שוב גשם, החלטתי לעשות את זה וזהו! "על החיים ועל המוות" נשמע פתאום כ"כ מדויק ולא רק קלישאה!
שמתי את אורן בכיס על רמקול ואנחנו שומעים מצויין אחד את השני כאילו הוא ממש ליידי.
אני מדווחת על כל מה שאני עושה. השלב הראשון שחששתי ממנו זה תחילת היתדות. כשהייתי קודם באפיסת כוחות מ 3 שעות מאבק, לא הצלחתי להרים את הרגל אליו. עכשיו נתתי שאגת קרב והופ אני למעלה! אורן בקריאות כל הכבוד והכל בסדר מהכיס שלי. עכשיו עולה את השלושה שלבים המעוכים, שמאוד הפחידו אותי שלא אמצא מקום לרגל והופ הצלחתי! נעזרתי.בשרשרת והעלתח את עצמי עוד שלב ועוד שלב.
עשיתי את זה הכי מהר שאפשר, כדי לגמור עם זה כבר. עכשיו הגיע השלב בו נגמרות פתאום היתדות וצריכה לעלות על סלע בכח ידיים. קשה קצת אבל מצליחה!
אורן מריע בכיס שלי ושומעת גם את יובל ברקע מעודד.
ואז מגיע עוד מקטע של יתדות, על עוד קיר אנכי. אני טסה את זה למעלה.
כולי מתנשפת. אמנון צדק. זה נראה יותר מפחיד ממה שזה באמת ובטח שזה הרבה יותר בטוח ממה שעברתי ב 3 שעות שקדמו לזה.
הגיע עכשיו קטע של בולדרים קטנים ולא מסוכנים. אמרתי לאורן שנראה לי שהסכנה חלפה, אבל את זה הוא כבר לא שומע כי נגמרה התקשורת...
אין קליטה יותר. עכשיו אני בלחץ, שהוא דואג ולמרות העייפות והרעב הגדול שהרגשתי אחרי 4 שעות קשות ביותר, כמעט ללא מנוחה, אני ממשיכה לרוץ כמה שיותר מהר קדימה, למצוא שוב קליטה. אחרי 15 דקות ארוכות אני מגיעה לגבול עם שוויץ!!!
חתיכת מעבר גבול הם ארגנו!
עשיתי זאת!
ברגע שעברתי את הגבול קליטת הטלפון הנורמאלית חזרה. ממש חציתי קו דמיוני, שהחל ממנו יש קליטה!
התקשרתי מיד לאורן והרגעתי אותו. התקשרתי גם לאמנון להרגיע גם אותו. אמרתי לו שהוא צדק שפחדתי מהלבד. והוא אמר בקול בוטח: "את לא לבד"!
ובאמת הרגשתי, שאורן ואמנון שלוו ותמכו בי בצורה מדהימה, גרמו לי להרגיש שאני לא לבד באותם רגעים קשים.
אחרי שהרגעתי את כולם (חוץ מאת עצמי שעוד בהלם קרב), התיישבתי בנוף מרהיב ומטורף של אגמים וקרחון לאכול את הסנדביץ שלי. יקח זמן עד שארגע באמת.
עד לנקודה זו היו 7 שעות של עלייה ורק 8 קמ ו 1100 מ' עלייה מצטברת.
קצב איטי מאוד, אבל תאם את הנסיבות.
משם ירידה לכיוון המלון בו אשן. בהתחלה הירידה תלולה אבל לא מסוכנת. אני הולכת לאט. הגוף שלי קרוע מעייפות. עבד קשה. נושמת נשימות עמוקות ומברכת על מזלי הטוב, שיצאתי מזה בחיים.
חושבת שזה המסלול הכי קשה, מאתגר ומסוכן שעשיתי אי פעם.
הגעתי אחרי שעתיים וחצי נוספות למלון.
סהכ צעדתי היום:
13.5 קמ
1100 מ' עלייה מצטברת
900 מ' ירידה מצטברת
סהכ 9.5 שעות הליכה.
הגעתי למלון, שהוא מן מלון דרכים בלי שום דבר סביבו. מלון מאוד מיושן.
זו שמקבלת את פניי מאוד נחמדה, לבבית ואמהית ומיד שואלת מאיפה הגעתי ואיך היה ואני מספרת לה קצת מהחוויה.
היא מאוד התרשמה ואני הולכת לחדר להתקלח ולכבס ולהסדיר קצת דופק.
עדיין לא מעכלת את מה שעברתי!
ירדתי לאכול במסעדה של המלון שהיו עליה ביקורות רעות מאוד, אבל זה לא שיש לי אופציה אחרת.
התפריט בגרמנית ונעזרתי בתרגום של גוגל. גם עם התרגום לא מבינה כלום, ומה שכן הבנתי לא ממש נראה לי, או ממש יקר ולא בא לי להסתכן עם משהו יקר שיצא גם גרוע. ואז רואה שכתוב על משהו המלצת השף והסתבר שזה נקניקיות וציפס.
שף ממש אנין טעם 🤣
מזמינה בירה וסלט ירקות כדי לאזן את החרפה ואומרת יאללה! אם הבולדרים לא הרגו אותי היום גם זה לא יהרוג!
דווקא היה טעים.
מגיעה לחדר וכל מה שאני רוצה זה לישוןןןן!!!
אין לי שום כח או אנרגיה לכתוב את הבלוג. אני מרוקנת.
פעם היה לי טלפון שהיה כותב ביללה, ותמיד היינו צוחקים עליו "סוללה חלשה מאוד" אז ככה הרגשתי.
התארגנתי והלכתי לישון ב 21:00.
מחר יום טרק אחרון!
22.7 יום הליכה 19: מ Simplon-Blick ועד Visp. יום הליכה אחרון לטרק! אני מלאת הודייה
התעוררתי בבוקר ב 6:00. ישנתי ממש חזק אחרי מה שעברתי אתמול.
עדיין החוויה המטורפת הזו פועמת בכל נים ושריר בגופי.
חתיכת דבר זה היה.
קמתי ליום אחרון לטרק!
שמחה ועצב מתערבבים בי בו זמנית.
הסתכלתי מהחלון וראיתי שערפילי לגמרי.
לא רואים כלום.
מקווה שעד 9, השעה בה תכננתי לצאת זה ישתפר.
כבר שלושה ימים, שיש לי דלקת בעין/שעורה וזה נורא מציק לי בעיקר כשממצמצת, או עוצמת עיניים. התנפח לי מתחת לעפעף וגם רואה נקודה על העפעף של מוגלה.
זה קרה כשהחדרתי בטעות לעין שלי קרם הגנה.
לא מומלץ.
מן הסתם גם חדר לכלוך...
שמתי בבוקר צמר גפן עם מים חמים וזה לא ממש עזר, וטיפה הייתי מוטרדת, שאולי צריכה לשים משחה ושאני יכולה לעשות לעצמי נזק אם לא.
אז התכתבתי עם חיה המתאמנת שלי, שהיא גם רופאת עיניים.
היא הרגיעה אותי שאין איזו דחיפות לשים משחה.
ועכשיו אני יכולה להתפנות לרעיון, שהיום אני נפרדת מהטרק המטורף והמהמם הזה.
וואו איזו חוויה זו היתה!
אבל זה עוד לא מילות סיכום. יש עוד יום לצעוד.
מצפה לי יום לא קשה במיוחד לשמחתי, אבל ארוך מבחינת ק"מ (19 ק"מ).
ב 8 ארוחת הבוקר ואני אוכלת בתאבון. עוד נשאר רעב מהחוויה של אתמול.
יצאתי לדרך ב 9, כשעדיין מעט ערפילי, אבל מתחילה התבהרות. נפרדתי מהאישה המקסימה בקבלה, שמאחלת לי בחיוך גדול סיום מוצלח לטרק.
עד יום זה, לא הקשבתי למוסיקה בהליכה.
הקשבתי לקולות העשב והאדמה.
לצלילי המים והחיות.
לצלילי הגשם והרוח.
וגם האזנתי קשב רב לדממה, שלפעמים היתה ואותה לא חווים בתל אביב.
זה היה קונצרט שלם רב עוצמה!
אבל היום יום אחרון והתחשק לי אותו קצת אחרת.
אז הפעלתי ספוטיפיי, כשהשיר הראשון ששמתי הוא השיר האהוב עלי בעולם, שהוא ממש ההמנון שלי: את תלכי בשדה של לאה גולדברג.
שמתי בכיס בפול ווליום ושמעתי מעולה!
יש לי שפע של דטה לבזבז על כל הימים באיטליה, שבכלל לא השתמשתי בחבילת הגלישה שלי מרב חוסר קליטה.
אחרי חווה אלברשטיין, השירים הגיעו בהגרלה בחסות ספוטיפיי. כל שיר קלע בינגו וכאילו שלח לי איזה מסר!
קבלתי בזכות השירים המון תובנות עלי ועל הטרק הזה שעשיתי.
הבנתי למשל, שאני לא מפלצת שביל.
אני גל.
אישה מיוחדת ומלאת עוצמה בת 49.
אישה שיודעת ומסוגלת לעמוד באתגרים, שלא כל אחד היה מסוגל להם.
לפעמים אני חזקה וכל יכולה ולפעמים אני קצת נשברת וזקוקה למילה טובה ולחיבוק אוהב.
אני אנושית.
מותר לי גם לעוף על עצמי.
הרווחתי את הזכות.
הבנתי כמה אני קטנה אל מול עוצמת הטבע והיקום, אבל כמה אני ענקית בו זמנית!
בדיוק ארקדי דוכין שר: "מליוני אנשים לבד.
ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה.
שנתחמם שלא נקפא שלא נשתגע"
זה כל כך הזכיר לי המון רגעים בטרק שבהם נהנתי מהלבד, אבל רגעים אחרים מפחידים, שבהם הלבד היה קשה.
תוך כדי שמיעת השירים הגיעו הדמעות...
אלה לא היו דמעות של חולשה או של פחד או בדידות.
אלה היו דמעות של נצחון. דמעות של גאווה.
דמעות של אושר שאני יכולה לאפשר לעצמי כזו חוויה.
שאני מיוחדת.
דמעות של הודייה לטבע, שנתן לי באמת להיות חלק ממנו. דמעות של הודייה לגוף המדהים שלי, שאפשר לי את כל זה ללא סבל.
דמעות של הודייה לכל המשפחה והחברים, שתמכו בי מרחוק ושלחו מילות עידוד והערצה שהיתה לי נעימה.
זה היה בכי טוב ומשחרר.
הבנתי שלא עשיתי את המסע הזה כדי להוכיח משהו לאחרים או לעצמי.
עשיתי את זה, כי זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות. שזה ממלא אותי.
שזו המדיטציה הכי טובה ומתמשכת, שאני יכולה להעניק לעצמי מתנה.
אחרי 2 ק"מ קלים בערפל המתפוגג, התחלתי בעלייה האחרונה לפאס לטרק זה.
הגוף שלי כבר כל כך רגיל לעלייה, ששמתי לב שגם יכולה לשיר תוך כדי, מה שהיה בלתי אפשרי בהתחלה.
עליתי כ 600 מ' עד הפאס.
זו היתה עלייה של אנשים נורמאלים, שמטפסים אותה עם שתי הרגליים ולא עם כל שאר הגוף כמו אתמול.
הגעתי לפאס, שלצערי לא היה מרשים בשום צורה...
אפילו לא היה מה לצלם. חששתי שהיום האחרון יהיה סתמי, אבל לשמחתי החלק הבא של היום היה נפלא!
השירים שהוגרלו בספוטיפיי, כנראה בגלל שהוא מכיר אותי, כללו את כל השירים ששרתי לעצמי בטרק בלי לפספס אף שיר! מדהים!
זה כאילו היה סיכום לטרק דרך השירים, כי כל שיר כזה הזכיר לי איפה שרתי אותו ומה היתה החוויה של אותו הרגע.
המקטע הבא היה של עליות וירידות משולבות ולא קשות. שביל מקסים של מרפסת הצופה לעמק נמוך מאוד ובאופק הרים מושלגים, שלאט לאט התגלו מבעד לעננים המתפזרים,ככל שאני מתקדמת. כמה עצומים הם!
איזה כיף, שלמרות שצעדתי 19 ימים בתוך הטבע המטורף הזה, עוד לא נמאס לי ואני עדיין יכולה להתפעל בעוצמה מלאה!
פעם משהו אמר לי,שצריך להסתכל על הכוכבים, כאילו זו פעם ראשונה שרואים את המחזה הזה ורק אז מבינים כמה זה מראה מדהים!
אז ככה הבטתי על ההרים. כאילו זו פעם ראשונה והתרגשתי.
השמש יצאה לגמרי והיתה רוח קרירה. מזג אוויר מושלם בו אני הולכת עם פליז ונעים לי בדיוק במידה.
נחל זורם משמאלי ומלווה אותי ואהוד בנאי שר ברקע וקולו הנוגע משתלב עם קולות המפלים, שאותם חציתי מידי פעם. וואו איזה סיום לטרק!
לקינוח ירידה נהדרת עד לרכבל, אותו צריכה לקחת בסוף הטרק. הסתכלתי באפליקציה, איך המרחק ליעד הולך ומתקצר ואני לא רציתי שיגמר...
השיר האחרון של אהוד ב 300 מטרים האחרונים, כאילו סיכם את רגעי הפחד של אתמול:
אל תפחד
אתה לא לבד...
נכון, איבדת שליטה לרגע
לא היית מספיק זהיר...
אם יחזור שוב רגע הפחד
אבוא להושיט לך יד
תמיד אהיה קרוב אליך
לחבק במקרה שתרעד...
והתובנה היתה, שיש לי הרבה אנשים בחיי שאוהבים אותי ומושיטים לי יד או חיבוק כשאני זקוקה, אבל התובנה היותר חזקה היתה, שאני לא לבד כי אני בעצמי איתי ושומרת עלי.
הגעתי לרכבל.
סוף הטרק.
אין מדליה או מחיאות כפיים, אבל חיוך גדול של סיפוק מרוח על שפתיי ואני עולה ברעד קל לרכבל, שמוביל אותי מטה מטה לעיירה ממנה צריכה לקחת אוטובוס של חצי שעה למקום בו אשן הלילה.
הסתכלתי בגוגל איפה תחנת האוטובוס והלכתי לקראתה.
ראיתי שיש לי להמתין חצי שעה עד שהאוטובוס יבוא. בדרך ראיתי זוג נחמד, שבדיוק נכנסו לרכב שלהם.
עשיתי את עצמי אהבלה ושאלתי אותם אם הם יודעים איפה יש אוטובוס לעיירה ויספ אליה אני צריכה להגיע.
אז הם אמרו בצרפתית ובחיוך בואי איתנו.
אנחנו נוסעים לשם 😊
המזימה הקטנה שלי הצליחה!
בדרך הם דברו איתי צרפתית ואני עניתי באנגלית וכל אחד לדעתי הבין בדיוק מה שצריך, למרות שאני לא יודעת צרפתית והם לא אנגלית.
עדיין הבנתי היטב, שהם אנשים טובים ונחמדים שלקחו אותי עד פתח המלון!
סהכ הלכתי היום:
7:15 שעות
19 קמ
800 מ' עלייה מצטברת
900 מ' ירידה מצטברת
הגעתי למלון סופר מפנק!
פקידת הקבלה מקסימה וענתה לכל שאלותיי לגבי המרחצאות שאני מתכננת לבקר בהם מחר.
בחדר חיכתה לי מיטה מזמינה, סודה, תפוח וקומקום להכין לי תה פירות יער טעים.
אז חגגתי עם תה ותפוח ולקינוח ושוקולד שנשאר לי בתיק. מעוך אבל טעים.
כמובן כל זה אחרי מקלחת הגונה בלי אסימון ובלי לחץ. תענוג!
עשיתי שיחות עם הבית והרגשתי געגוע נעים וגדול.
אחרי שנחתי, יצאתי להסתובב בחוץ וראיתי שכל החנויות סגורות וגם חלק מהמסעדות כי שבת היום.
גם מחר הכל סגור...
המלון במיקום מעולה, על מדרחוב של מסעדות וממש ליד תחנת הרכבת שמחר אקח כדי להגיע לג'נבה.
שם אשן לפני הטיסה שלי בבוקר למחרת.
בחרתי במסעדה תאילנדית, כדי לחגוג את הסיום.
האוכל השוויצרי לא משהו ולא מצאתי המבורגר ראוי (ככה אני תמיד חוגגת סיום טרק).
המסעדה שבחרתי היתה נהדרת!
מנה של שרימפס חמוץ מתוק עם אננס ואורז.
היה טעים מאוד!
קינחתי במגנום אננס מנגו, שהתיישב לי בול עם טעם המנה התאילנדית.
חזרתי לחדר והצלחתי לכתוב על חווית האימה של היום הקודם ונרדמתי במתיקות במצעים המושלמים.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם