4 טיולי יום קפואים בלפלנד השוודית

טבע ארקטי, תרבות מקומית, טיול מזחלות והרבה זוהר צפוני

תאריך הטיול	November 2021
משך הטיול	4 ימים
עונה מומלצת	סתיו-חורף ❄️

תוכן עניינים

חוויה כללית

בשבוע ההוא גרתי בקרוואן בקירונה, העיר הכי צפונית בשוודיה. קלטות ישנות ניגנו פולק מהסבנטיז מתחת לזוהר הצפוני, ולפעמים החלפתי למוזיקת כריסמס פינית בשביל הגאג. מחוץ לחלון טיילו איילים וארנבות ובמרחק ייללו כלבי מזחלות. ובכל זאת יש שם חיים, יש שם בית קפה קטן ואפילו אנשים שמחפשים אהבה. ולפחות מאז שהפסקתי לרדוף אחרי 6 שעות האור ביממה, דבר לא העציב אותי שם. סקנדינביה כולה נכנסה לי ללב, אבל לפלנד במיוחד.

בשבוע ההוא גרתי דווקא בקירונה, מתוך חודש שלם בשוודיה, כי רציתי להמשיך לעבוד וללמוד מרחוק גם במינוס עשרים מעלות. העיר הזו, במרחק רכבת לילה של 14 שעות משטוקהולם, היא הדבר הכי קרוב לציוויליזציה בחוג הארקטי - ובכל זאת, היא שייכת לעולם אחר. יצרתי שם שגרה חדשה: לעבוד ביום, לחפש את הזוהר הצפוני בלילה, ובסופ״ש - לצאת אל הטבע. בסך הכל, הספקתי 4 טיולי יום ששווים את הדרך ללב לפלנד - איפה שהקור הוא הקיצוני ביותר באזור (וזה טוב!) וכמעט כל האטרקציות בהישג יד. יש גם עיר וגם כפר, ואפילו לא כזה יקר.

יש משהו מתסכל בלטייל לבד, כשאין אדם להתרגש איתו ברגעים יפים במיוחד. סיפור הדרך הזה הוא דרך עבורי להתרגש איתכם, בכל זאת, מכמה רגעים כאלה. ואולי, אם לא הייתם שם, תוכלו פתאום להעלות על הדעת איך המרחק מכאן לשם הוא פתיר, איך הקור הוא פתיר, ואיך המחיר הוא פתיר. אין מכשול שהפריד ביני לבין שבוע בנוף היפהפה של לפלנד השוודית. ואולי אין מכשול כזה גם עבורכם.

״בטח נורא יקר לטייל בלפלנד״

שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים, ווואלה זכות אדירה לנפץ את המיתוס הזה. אם תרשו לי :)

לא זול בלפלנד, אבל לא יקר. שנו טוב ברכבת משטוקהולם לקירונה ואפילו תחסכו טיסה - ובמקומה, תרוויחו חוויה. בתוך לפלנד, נסיעות באוטובוסים וברכבות בלפלנד דומות בעלותן לנסיעות מקבילות בארץ, ולא פעם - חוסכות את הצורך בהשכרת רכב. שוודיה זולה מפינלנד ומנורווגיה; כל עלויות המחייה ממוצעות - כולל לינה, מסעדות, סופרמרקט וביגוד חם. הטבע חינם. הזוהר הצפוני חינםםם. השקעה כספית מיוחדת נחוצה, אולי, רק באטרקציות מיוחדות, כמו סקי, סאונות במי קרח, דיג באגם קפוא וטיולי מזחלות. אבל כמו שתראו בסיפור הדרך הזה, אפשר לוותר על כמה מהן - ועדיין לחוות חוויות בלתי נשכחות.

לסיכום, הוצאתי הרבה יותר בשטוקהולם. אני נשבע.

דברים שכדאי לדעת

סלולר »
חשוב לטייל עם חבילת גלישה. WiFi הוא מצרך נדיר, אבל הקליטה הסלולרית מצוינת בכל הערים והכפרים, ואפילו ברכבת ובשמורות טבע מרוחקות. הגעתי ללפלנד עם חבילת גלישה על גבי ה-SIM הישראלי שלי, אבל אפשר גם לקנות כרטיס SIM שוודי לפני ההגעה ללפלנד. בקירונה יש אמנם סופרמרקט גדול, בתי קפה ואפילו סניף של H&M, אבל חנות הסלולר הקרובה ביותר היא במרחק שלוש שעות נסיעה.

מקומות ומסלולים »
מצרף בקישורים איתורי Google Maps בלפלנד, כולל כל האיתורים שאזכיר כאן :) בטיולי טבע ניווטתי עם אפליקציית Maps.Me המעולה, ולמרות הקליטה המעולה, שווה להוריד את המפה מראש כדי שתהיה תמיד זמינה. לפלנד השוודית היא עצומה - אז אם אתם מרגישים אבודים, מרכזי המבקרים בקירונה ובאביסקו ישמחו לעזור לכם בתכנונים.

תחבורה »
מערכת התחבורה המדהימה של שוודיה לא פסחה על לפלנד. קו הרכבת שטוקהולם-נרוויק, בין מרכז שוודיה לצפון נורווגיה, עוצר בקירונה ובאביסקו מספר פעמים ביום (מצורף קישור לאתר של SJ, חברת הרכבות הלאומית של שוודיה המפעילה את הקו). בקירונה, קווי אוטובוס מקומיים יקחו אתכם לכפרים ולנקודות עניין בסביבה, כולל לכפר יוקהסרבי (מידע אמין ב-Google Maps). גם בתוך העיר יש אוטובוסים. אטרקציות חורפיות, כמו טיולי מזחלות ודיג באגם קפוא, מכסות לרוב הסעות הלוך וחזור מקירונה. שורה תחתונה: אפשר לשכור רכב, אבל אפשר להסתדר בלעדיו ולחסוך את התקפי הלב הקטנים האופיינים לנהיגה על כביש מכוסה קרח.

שעות אור »
בין דצמבר לפברואר לפלנד חשוכה לגמרי. זו גם חתיכת חוויה - אבל אני שמחתי להגיע בתחילת נובמבר ולהרוויח גם ימים קצרצרים בהם השמש עולה ב-08:30 ושוקעת ב-14:30. שש השעות האלה תמיד היו מירוץ של הספק, והן גם תחמו את רוב טיולי היום בסיפור הדרך הזה. החדשות הטובות הן שהאטרקציה מספר אחת - הזוהר הצפוני - היא אטרקציה של לילה, אז לא תצטרכו לחפש מה לעשות עם עצמכם בטבע הלילי.

תיאום אטרקציות »
לא כל האטרקציות פתוחות כל הזמן, גם משיקולי ביקוש וגם משיקולי תנאי הטבע (למשל, לא ניתן לקיים טיול מזחלות אם לא קר מספיק, או אם משתוללת בחוץ סופת שלגים). תיאום אטרקציות עשוי להיות טריקי במיוחד מחוץ לשיא עונת התיירות, כלומר בסתיו או באביב. בהיבט הזה, ספונטניות כרוכה בסיכון אמיתי. שווה לחפש וליצור קשר מראש עם סוכנויות תיירות המפעילות את האטרקציות המעניינות אתכם, ולהגיע ללפלנד בראש שקט.

ביגוד וציוד »
בימים חמימים המדחום בקרוואן שלי הראה 4°-, בימים חמימים פחות - 20°- (וזה רק בתחילת נובמבר). לפלנד השוודית קרה בהרבה אפילו מאזורים צפוניים ממנה. שתי שכבות של בגדים טרמיים הפכו לשגרה, ומעליהם פליז חם, צעיף וכובע צמר. אם יש בכם רחמים כלפי האצבעות שלכם, דאגו לכפפות שאפשר להשתמש בפלאפון מבלי להוריד אותן. וחוץ מכפפות, נעלי שלג מחממות - אחרת תאבדו תחושה בבהונות. לא בטוחים שיש לכם ציוד מתאים? נו ווריז חברים, אפשר לקנות או להשכיר שם הכל.

לינה »
קירונה היא אופציה מצוינת למי שרוצה ליהנות לכל מה שיש ללפלנד להציע - בלי ללכת יותר מדי הארדקור, ואפילו יש שם דירות (וקראוונים!) ב-airbnb. אביסקו הקטנטנה מציעה הוסטלים חביבים, נוף מדהים ואפשרויות ללינת שטח, אבל מגוון הפעילויות והחיבור לציוויליזציה הם מצומצמים יותר. חווית הלינה המיוחדת ביותר היא כמובן ב-ICEHOTEL בכפר יוקהסרבי (פירוט בהמשך), וגם העלויות בהתאם.

תרבות ואנשים »
לפלנד היא הפריפריה של שוודיה. עדיין מדובר במחוז מפותח מאוד (ביחס לעולם), ובכל זאת, אין בה את הבורגנות של שטוקהולם, את הגיוון האתני של מאלמו או את התרבות של גוטנבורג. תושבי לפלנד הם שוודים חביבים ופשוטים, אירופאים שמאוהבים בנוף הלבן, או סאמים מסורתיים שמשמרים בה תרבות עתיקה. שוודיה אחרת.

טבע ארקטי בפארק הלאומי אביסקו (Abisko)

אמ;לק: 9 ק״מ של נופים קרחוניים בין הרים, יערות ואגמים בפארק הלאומי המפורסם ביותר בלפלנד השוודית, סמוך לגבול שוודיה-נורווגיה. נסיעות הלוך וחזור ברכבת ישירה מקירונה, הליכה על אגם קפוא, כוס קפה מול הנוף הלבן ועוד כמה מהרגעים היפים בחיי.

ב-07:56 התיישבתי ברכבת מקירונה לאביסקו עם תיק מלא באוכל לכל היום. כל נסיעה בשוודיה הייתה יפהפיה, אבל זו הייתה יפה במיוחד. את מדשאות הענק, האגמים ותחנות הרוח החליפו נהרות קפואים ועצי אשוח מושלגים מתחת לקרני שמש ראשונות. סגרתי את הלפטופ ובהיתי בנוף, שהפך הררי ככל שהתקרבנו לנורווגיה. הרכבת עצרה בכפר אביסקו, כפר קטנטן על אגם טורנטראסק (Torneträsk), ובו ירדו כל התרמילאים השוויצרים שהיו איתי בקרון. תחנה אחת לאחר מכן ירדתי במרכז המבקרים של אביסקו, בשטח הפארק הלאומי. הרכבת לקירונה בחזרה תעבור עוד כמה שעות, הזכרתי לעצמי, אבל כל כך שומם היה מסביב שהיה קשה להאמין. ברגע מפחיד אחד הבנתי שאני לגמרי לבד. אבל אז הלב שלי התפוצץ מהתרגשות.

אתם קולטים? רכבת ישירה, הלוך חזור, לשמורת טבע ענקית. מי צריך אוטו. מיד דפקתי שתי גלבות על הקרח ועליתי על ״דרך המלך״ (Kungsleden), טרק מפורסם של 10 ימים. תחילת הטרק בקניון אביסקו - סלע שחור מכוסה שלג ונטיפי קרח משתי גדותיו של נהר. הנוף משוגע. לאחר כמה קילומטרים חתכתי משביל הטרק אל היער, לעבר האגם ווליפ נג׳אקארבוי (Voulip Njahkarajarvi). השביל לא עובר באגם, ואת עשרות המטרים האחרונים עשיתי צעד צעד עמוק בשלג. על גדות האגם הקפוא פגשתי שני מטיילים בלגים, ותהינו יחד אם אפשר ללכת עליו. עוד אנחנו חושבים ומחשבים ומתווכחים והגיע זוג שוודים על מחליקיים וסיפק הוכחה: האגם קפוא לגמרי. צעדתי לתוכו.

עמדתם פעם בלב אגם קפוא? מומלץ. הנקודה הזו הייתה אידיאלית לארוחת צהריים. בלב הנוף הלבן, מול הרכס הסקנדינבי, פירקתי סלמון אפוי וקופסת אוכמניות. הזוג השוודי החליק סביבי ופצע את הקרח, וכמו באנימציה מצוירת יכולתי לדמיין איך הקרח ניתק ואני נותר לצוף על קרחון. במציאות זה לא קומי בכלל. אבל זה לא קרה, ובמקום זה, שלג התחיל לרדת. אלה היו דקות של אופוריה מטורפת.

בשעה 13:00 אורות הזריחה התחלפו באורות של שקיעה. השמש עשתה את שלה להיום. הפניתי גב להרים ומיהרתי חזרה לאגם טורנטראסק, האגם השישי בגודלו בשוודיה. בנקודה בה קניון אביסקו פוגש את האגם צפיתי במפלים קפואים. כמה זוגות אוהבים ישבו שם, על דק עץ, עם כלבים צמריריים. ירדתי כל הדרך אל האגם. עד לנקודה בה הקרח הפך למים, יכולתי ללכת עליו לכמה מאות מטרים. במרחק ראיתי אפילו גלים. השילוב של מים, קרח ושלג בעונה הזו הוא מדהים.

רוח הכתה בי וקפאתי מקור, אבל רציתי להישאר שם לנצח. בכל זאת, החושך הכריע שעליי לעלות חזרה אל תחנת הרכבת, שם למיטב זכרוני היה לפחות עמוד תאורה. בשעה 14:30 נהיה חשוך מדי, והדלקתי פנס. דקות אחר כך שמעתי במרחק מוזיקה סאמית מסורתית. אנשי אביסקו הגיעו כדי לפתוח את מרכז המבקרים עבור מטיילים מרבונים כמוני, אבודים בחשכה. נכנסתי, הורדתי שלוש שכבות ונדהמתי לגלות מכונת אספרסו. god bless. התיישבתי לעבוד בכורסה עם כוס מקיאטו, כאילו שוב הייתי בבית הקפה השכונתי שלי בתל אביב. ב-16:28 עמדתי בתחנת הרכבת ושוב הטלתי ספק שהיא אכן תגיע. אבל היא הגיעה, אחרי קרונות תובלה אינסופיים של פחם ומתכת מהמכרות של קירונה. הדיילת בקרון קיבלה את פניי בברכה. ישנתי כל הדרך חזרה.

טיול מזחלות ביער לקספורסן (Laxforsen)

אמ;לק: 4 שעות של טיול מזחלות שהוא יותר מלשבת כמו שייח׳ בזמן שנבחרת כלבים גוררת אותך. חוויה מדהימה של קשר עם בעלי חיים, של יציאה לעומק הטבע של לפלנד, ושל המומחיות הנדרשת להובלת מזחלת.

״זה יעלה 1300 קרונה שוודית״, אמרו לי בטלפון באנגלית שבורה. בלעתי רוק. בכל החודש שלי בשוודיה לא הוצאתי 450 שקל על שום דבר, בטח לא על חוויה קצרצרה. אבל בשביל מה גרתי בעליית גג של סבתא שוודית אחת והתכרבלתי עם חתולים של סבתא שוודית אחרת (תודה ל-airbnb) אם לא בשביל לחסוך כסף בדיוק לרגע הזה? מפה לשם, רכב שטח אסף אותי מקירונה אל עבר היער הסמוך לכפר לקספורסן. הזוהר הצפוני הופיע לרגע מעל הכביש. זמן להרפתקה.

בלקספורסן אין רחובות, רק שבילי קרח אינסופיים המובילים לבתים מרוחקים - ומאחוריהם מחנות מסורתיים לגידול כלבי מזחלות. במחנה שהגעתי אליו גידלו עשרות כלבים, ששמעו אותנו נכנסים ומיד נבחו בעוצמה. אני מודה: הרגשתי באותו רגע כמו בן אדם נורא. ברגע של היסוס שאלתי את טום, המדריך ההולנדי, אם זו לא התעללות בבעלי חיים. הוא הופתע. ״אין דבר שאני אוהב יותר מבעלי חיים״, הוא אמר, וסיפר לי איך הוא ביטל את אירוסיו ועזב את החיים הנוחים שלו בהולנד - כדי להתכרבל כל יום עם האסקי אחר שם, בלפלנד. השתכנעתי. הבחור שאוהב בעלי חיים יותר מכסף לימד אותי להאכיל את הכלבים, לשחק איתם, ואפילו לאמן אותם. ככל שעבר הזמן שמעתי בקולם פחות אימה - ויותר התלהבות.

רתמנו כמה כלבים שריריים למזחלת. לכל כלבה היה שם: חלקן נקראו על שם כוכבי לכת, חלקן על שם הזמרות של הספייס גירלז. לכל כלב היה אופי. היו כאלה שקטים, וכאלה חסרי נחת. מנהיגים ומונהגים. אבל אז טום צעק להם משהו בשוודית, והתחלנו אנחנו לנהוג בהם. דאמ זה הרגיש מהיר בהתחלה. הכלבים רצו קדימה ללא הפסקה, מדלגים מעל מהמורות בדרך ששברו לי את התחת למרות שישבתי על ריפוד פרוותי של אלוהים-יודע-איזו-חיה. טום, שישב מאחוריי, ניהל איתי שיחת חולין באנגלית ולחש לכלבים הנחיות בשוודית. ידוע שחוש השמיעה של כלבים טוב מזה של בני אדם, אבל היה מפתיע לראות דוגמה חיה: בעוד שאני נאבק לשמוע אותו מבעד לרוח ולחריקות הקרח, הכלבים שמעו כל הנחיה - ובתזמון מושלם פנו, האיצו, האטו, או עצרו.

לא ראינו את הזוהר הצפוני עוד באותו לילה, אבל הכלבים היו פלא מספק. מפעם לפעם עצרנו ללטף אותם, אבל אחרי דקה או שתיים הם התחילו לנבוח, ולהשתגע, ולאכול שלג. אז עלינו על המזחלת ונתנו להם להמשיך לרוץ. שעה וחצי הם משכו אותנו מבלי להראות סימן של עייפות. כשחזרנו למחנה האכלנו אותם בבשר איילים ובציר דגים, ואז התפנינו להשביע את הרעב שלנו. באוהל סאמי הדלקנו מדורה, חיממנו מרק וטיפלנו בכלבים שטום אוהב במיוחד. הוא ומטיילת הולנדית אחרת התחילו ללרלר על שאיפות לחיים, אם הם יחיו בהולנד, או בשוודיה, או באיטליה האלפינית. ובאותו רגע, אני מודה, קצת קינאתי בהם על הקלות שבה הם מדלגים בין מדינות. הו וול. שתיתי את כל סיר המרק בתיאבון מרשים, ואז קיפלנו את הבסטה. נפרדתי מהכלבים ונסעתי חזרה עם טום לקירונה.

אני לא זוכר באיזו סוכנות טום עובד, והאמת היא שזה לא כל כך משנה. בדיעבד למדתי שהמחירים בין כל הסוכנויות דומים, וכולן מציעות טיול של כמה שעות או קורס של כמה ימים עם מדריכים חביבים. כן, יש גם מי שבאים ללמוד להוביל מזחלת; אבל אם אתם באים לכמה שעות, תצטרכו להסתפק לכל היותר במשיכה במושכות. גם אז, זה כל כך שווה 450 שקל.

תרבות מקומית בכפר יוקהסרבי (Jukkasjärvi)

אמ;לק: סיבוב בכפר יוקהסרבי המוקף אגם קפוא וכפרים סאמים (״האקסימוסים של לפלנד״, אם תרצו). חוויה סאמית אותנטית במוזיאון התרבות הסאמית, וביקור במלון ICEHOTEL המפורסם שמציע חדרים מטורפים עשויים מקרח. נסיעות הלוך וחזור באוטובוס ציבורי מקירונה.

אני רץ בחליפת שלג. תחנת האוטובוס הייתה רחוקה מהקרוואן עשר דקות הליכה, והאוטובוס עבר עוד בדיוק ארבע. לפספס אוטובוס בלפלנד זו לא אופציה: האוטובוס הבא יוצא עוד ארבע שעות. נכנסתי מתנשף בשנייה האחרונה והרמתי את העיניים. ארבעה שוודים-סאמים, מהמעטים שמשתלבים בחברה השוודית, הסתכלו עליי. חייכתי בנימוס והתיישבתי. בתחנה הבאה עלו המון חבר׳ה בגילי. כולם, מתברר, לומדים באקדמיה השוודית לאסטרונומיה, בדיוק באמצע הדרך בין קירונה ליוקהסרבי. והם ישבו שם ודיברו על מבחנים ועל עבודות להגשה ועל מרצים שהם אוהבים וכאלה שלא. וואלק. יש כאן חיים רגילים.

יוקהסרבי הוא כפר חמוד לאללה. קרני השמש משמחות ילדים בחצר בית הספר, עשרות בקתות קטנות מסודרות בשורה ומכוסות שלג, והמכולת היחידה מהווה מוקד עלייה לרגל. בקצה הכפר יושב מוזיאון התרבות הסאמית (Nutti Sámi Silda), שזה תכלס חווה וכמה אוהלים מסורתיים. אין בי איזה עניין גדול לתרבויות מרוחקות, אבל הלכתי על זה. בחווה זכיתי להאכיל וללטף איילים גדולים, ובבקתות למדתי איך שבטים סאמים חיו שם במשך אלפי שנים. היה 17°- באותו יום, וכל כמה דקות רצתי להתחמם שוב באוהל הגדול. אחר כך ירדתי לאכול צהריים על האגם הקפוא של יוקהסרבי. מרחב עצום, לבן וריק היה לי מול העיניים, ומהעבר השני יכולתי בקושי לראות עצים, במקום בו נגמר הקרח והתחילה האדמה. היה תענוג.

בקצה השני של הכפר עומד מלון הקרח הראשון והמפורסם ביותר בעולם, ICEHOTEL. כבר שלושים שנה צוות מהנדסים חוצב בנהר הסמוך קרח שקוף, וקרח חלבי, וקרח מושלג כזה, ועוד כל מיני סוגים. בתוך מקפיא ענק, אמנים מכל העולם יוצקים מהקרח חדרי מלון. מיטות, כורסאות, מתלים, דלתות. כל חדר מעוצב בסגנון שונה לגמרי, עם איזו אמירה אומנותית או קונספט מיוחד. ואז, מדי חורף, ICEHOTEL משיק קולקציה חדשה של חדרי קרח כאלה, בהם הטמפרטורה תמיד מתחת לאפס. ויתרתי על לילה קפוא והסתפקתי בסיור עצמאי. לקח לי בערך שעתיים לעבור בין סוגי 14 החדרים, הבר הקפוא והלובי, וזה היה מדהים. כל פרט היה חקוק בקרח בצורה מושלמת - כתבים, פסלים, עיטורים וציורים. ושוב קפאתי מקור ורצתי להתחמם, הפעם בשירותים. כן. זה היה החלק היחיד במלון שלא היה קפוא, ואפילו היה בו דיי נעים.

השמש התחילה לשקוע על יוקהסרבי, ואני צפיתי בה מחלון האוטובוס. אסור לפספס אוטובוס בלפלנד, אבל אם הייתי מפספס, אני חושב שהייתי מסוגל לבלות ביוקהסרבי עוד כמה שעות.

ציד זוהר צפוני בעיר קירונה (Kiruna)

אמ;לק: מסלול יומי שהחליף את הסיבוב הלילי המסורתי שלי בדיזנגוף. על הדרכים הטובות ביותר לצפות בזוהר הצפוני מקירונה, על האכזבה כשהוא לא מופיע, ולמה לפעמים זה רק עניין של סבלנות.

לא פספסתי הזדמנות לראות את הזוהר הצפוני. כשהשעון הראה 19:00 פתחתי את האפליקציה הנפלאה My Aurora Forecast, שמחשבת, בדיוק מפתיע, את ההסתברות לראות את הזוהר הצפוני. מדי יום ההסתברות הזו השתנתה תוך דקות, ובין ערים שונות בחוג הארקטי. צריך לילה בהיר מספיק, במקום צפוני מספיק, עם פעילות מגנטית חזקה מספיק, ועם תאורה מלאכותית מצומצמת מספיק, ושכל התנאים האלו יסתדרו יחד למופע אורות קצרצר בדיוק כשאתם מביטים לנקודה הנכונה בשמיים. בקיצור, צריך הרבה זמן ומספיק מזל. ובכל זאת, קירונה הייתה מקום טוב במיוחד לנסות לצוד בו את זוהר הצפוני. בזכות המרחק מהים, השמיים היו כמעט מדי יום בהירים; ובמקום להסתבך במסלולי טבע לא ידועים, אפשר לצאת לציד בשבילים המסודרים (אך החשוכים) של אתרי הסקי המקומיים. אז לא משנה כמה קר היה, כמה עייף הייתי או כמה פסימית הייתה התחזית - יצאתי לדרך.

ההליכה אל אתרי הסקי לקחה חצי שעה לכיוון בקור הלילי של לפלנד. אין תחבורה ציבורית בשעות האלה, אבל אחרי יום או יומיים הדרך הזו הפכה לנסבלת. ויש גם מטיילים שבחרו מראש את מקום הלינה לפי הקרבה לאתרי הסקי. רבים מהם ישנו בקאמפ ריפן (Camp Ripan). זהו מלון מקומי ויוקרתי יחסית, שמפורסם גם בזכות המסעדה המגישה מאכלים נורדיים קלאסיים כמו בשר איילים (טעים!). כמעט כל מסע ציד פתחתי שם, על כוס יין או בירה (או מנת אייל) עם המלצרית היוונייה שעברה לשם בשביל החוויה. כמה שהיא שמחה לפגוש אותי, מישהו כמוה, ככה היא אמרה, והסבירה שנמאס לה מהאופי הכבוי והמסוגר של השוודים המנחוסים. והיא באמת הייתה אחות על מלא כשהיא לא חפרה בקונספירטיביות על שקר החיסונים הגדול. חמודה מתוקה אכלת תראססס.

מקאמפ ריפן הלכתי שתי דקות למידנאטסולסטיגן (Midnattssolstigen), או ״מסלול שמש חצות״ בשוודית - על שם תופעת הטבע בה השמש אינה שוקעת בקיץ. השביל הזה משמש כאתר סקי במהלך היום, ובמהלך הלילה פקדו אותו בעיקר זוג סיני חביב - ואני. לפעמים, אחרי שהסתובבתי שם מספיק, הייתי ממשיך לצעוד לחצי שעה נוספת אל עבר אתר הסקי לוסהבאקן (Luossabacken) שבראשו הגבעה לוסהוארה אוטסיקטן (Loussavaara Usikten). בגובה של 726 מ׳ (כן, זהו, שוודיה סופר שטוחה), זו הנקודה הגבוהה ביותר באזור. בקור, בלבוש המסורבל, בבדידות ובחושך, ההעפלה לראש הגבעה היא לא קלה. גם הידיעה שכל צעד נוסף הוא צעד שעליי לעשות חזרה עוד באותו לילה - אינה מקלה. לכן, למען האמת, תמיד הסתפקתי בנקודות התצפית שאיתרתי בחצי הדרך. מעבר לזוהר הצפוני, יכולתי לראות את העיר כולה מלמעלה ואפילו את המכרה המפורסם של קירונה - מכרה הברזל הגדול ביותר בעולם.

ובכל הימים האלה ראיתי את הזוהר הצפוני 4 פעמים. פעם בלוסהוארה, פעם בלקספורסן (במקרה), ועוד פעמיים במידנאטסולסטיגן. את הפעם האחרונה בחיים לא אשכח. אחרי שעה מאכזבת ומעוננת, הבחור הסיני ואני פתחנו וסגרנו שוב ושוב את האפליקציה בתקווה לתחזית טובה יותר. שלג נכנס לי לנעליים, קפאתי מקור וכמעט חתכתי משם. ואז פתאום הופיע אור ירוק בצד אחד של השמיים, ואחרי דקה - גם בצד השני. וברגע אחד, שאני פשוט אסיר תודה שהסתכלתי בו בדיוק למרכז השמיים, הם בהקו בירוק זרחני, התחברו, והקיפו את השמיים מקצה לקצה. איבדנו את זה. הסינים צעקו בסינית ואני צרחתי וצילמתי בחשיפה רחבה עד שהאצבעות שלי כמעט נשרו (תזכורת שכפפות טובות זה חשוב). אחרי שנגמר לי הזיכרון בפלאפון בערך, הפסקתי לצלם ועברתי להסתכל בשמיים בעיניים נוצצות. היה לי מזל - המופע הזה נמשך דקות ארוכות. זה היה הלילה האחרון שלי בקירונה, ויש לי ממנו המון זכרונות.

עדיין בבאקט ליסט שלי

יש עוד המון דברים שאפשר לעשות בלפלנד השוודית, ולא הספקתי. הנה כמה רעיונות שאני שומר לפעם הבאה. אולי הם ישמשו גם אתכם.

מכרה הברזל של קירונה »
המכרה של קירונה קדם לעיר עצמה, והוא המכרה הגדול בעולם. בקירונה רואים כורים בכל מקום; הם אפילו ישבו מג׳ויפים מרבונים שולחן לידי בקאמפ ריפן היוקרתי. אבל בעיקר, הכרייה היא כל כך אינטנסיבית שהעיר קירונה תיאלץ לזוז, פיזית, כמה קילומטרים בעקבות סכנת בולענים, וכבר עכשיו בונים שכונות חדשות אליהם יעברו כל התושבים. הסיור במכרה כולל הסבר על תהליך הזזת עיר, צפייה בכרייה וסלפים עם כובעי בטיחות מצחיקים.

טרק Kungsleden »
הטרק המפורסם של לפלנד השוודית, שמתחיל באביסקו ומסתיים 220 ק״מ דרומה, בהמאוואן (Hemavan) שעל גבול שוודיה-נורווגיה. הטרק עובר ליד ההר הגבוה ביותר בשוודיה, Kebnekaise, ובעוד הרבה מקומות יפהפיים. בכמה ימים אפשר לעשות את כולו או אפילו חלקים, אבל לא בחורף, רחמים.

דיג באגם קפוא »
כמו בסרטים מצוירים, עושים חור עגול בשכבת קרח ושולחים חכה פנימה. כל השוודים עפים על זה לאללה והונסטלי I can't wait.

שמורות טבע »
לילה אחד, לפני הנסיעה ללפלנד, שטפתי את העיניים מול המוני תמונות מכמה שמורות טבע קצת יותר מרוחקות. אם אי פעם אשכור רכב בלפלנד, אני מחכה להגיע לשם: לפארקים הלאומיים סארק (Sarek), ומודוס (Muddus), וסטורה סג׳ופאלטס (Stora Sjoefallets).

לגור בלפלנד לשבוע

החיים ״הרגילים״ היו לא פחות מרתקים מהאטרקציות, כי הם היו לא פחות זרים מהן. היה כיף ללמוד לרוץ, בקטע ספורטיבי, בנעלי שלג ובמעיל מסורבל. לצעוד כל יום 30 דקות לאותו בית קפה, להחליק בדרך אלף פעם, ולהיות מאושר עד הגג. לשבת לקפה עם טורבג׳ון, הבעלים של הקרוואן שלי, ולשמוע איך הוא ואשתו כמעט קנו בית בשרון הישראלי (!). לראות גני ילדים, ארכיטקטורה מסורתית ועציצים בחלונות הבתים, גם אם בחוץ מינוס עשרים. לנהל שלוש מערכות חימום אצלי בבית. לפתוח טינדר. חחח. לעשות סאונה. לעלות לפגישות עבודה בחשכה מוחלטת בשלוש בצהריים. להתלבש טוב טוב לפני שאני יוצא החוצה, ולפעמים לצאת כמו שאני - ולהתפלא ש-15°- זה דווקא דיי נעים.

אני עדיין לא מבין *למה* אנשים גרים בלפלנד, אבל שבוע היה די זמן כדי ללמוד *איך*. אם אתם סקרנים לגבי החוויה הזו, הוסיפו אותה ל-wishlist שלכם. כי כל רגע שגרתי בלפלנד הוא יוצא דופן.