שורדים בקמצ׳טקה - טיול באיזור מוטנובסקי וגורלי

היציאה

זה היה אמור להיות טיולון תמים. היה לנו שבוע פנוי שרצינו לנצל, מזג אוויר טוב והרבה חשק.
הרגשנו שאנחנו אחראים וזהירים: לשמורות אחרות לא נצא כרגע שנינו לבד בגלל הדובים, נלך רק על משהו פשוט ופופלרי! על שמורת מוטנובסקי שמענו הרבה והעיקר, הבנו שאין בה דובים ״כי אין להם שם מה לאכול״ כי השטח סביב הרי הגעש מושלג ולא מיוער.
בגדול רצינו להגיע לאוקיינוס ואולי לראות קצת חיות, אז יצא שהתלבטנו אם לתפוס טרמפים לחוף קרוב או לנסות להגיע לשמורה הנמצאת סה״כ כ-40 ק״מ מהעיר ולנסות ללכת לאוקיינוס שם. המסלול שעל מפת שמורה שהייתה לנו נראה תמים ומבטיח, והיו לנו גם עקבות ג'י פי אס של המסלול שקיבלנו במרכז המבקרים שביליזובו.
אחרי שקמנו מוקדם בבוקר לראות את גרמניה מוחצת את ברזיל יצאנו לדרך. הספקנו מהר להעמיס בתיקים אוכל לשבוע ורצף מאוד מוצלח ולא צפוי של טרמפים בשבילי העפר הביא אותנו ללב השמורה כבר אחה״צ.
היינו שמחים על מזלנו הטוב ומהיום החם והיפה, ונהינו מהנוף המטורף של הרי הגעש ומהפריחה בסגול, וורוד וצהוב. בדרך הבחנו בכמה עקבות של דובים- מוזר, חשבנו שאין פה. לא התעמקנו בעניין וירדנו מרוצים בשביל הג׳יפים הרחב והנוח עוד כמה קילמוטרים עד שהגענו לנק׳ שהייתה מסומנת במפה כבקתה. הופתענו למצוא שם ממש כפר שלם עם כמה כלי רכב ואפילו מסוק(!) ישן חונה. ישר יצאו אלינו כלבים נובחים ומישהו שסימן לנו לא להתקרב. המשכנו עוד קצת עד שלפתע ראינו רוג׳ום שמסמן תחילה של שביל קטן שנכנס ליער. פנינו אליו ומצאנו שטח גדול עם הרבה סימני מדורה וקמפינג, וכן זוג קמצ׳טקי שישר הזמין אותנו לתה. הם הסבירו שהם פה שבועיים, עושים קמפינג על גדת הנהר כדי לנצל את הקיץ. הם ענו להגדרות של הקמצ׳טקים הקלאסים- הוא היה גיאולוג, היא מורה, ושניהם היו לבושים בבגדי הסוואה צבאיים להנאתם. השיחה התנהלה ברוסית מאוד עילגת שלנו ותנועות ידיים. שאלנו אותם על דובים באזור והם חייכו ואמרו שאין כאן. סבבה. כשהראנו להם את תכניתנו להמשך ראינו שהם מופתעים וניסו להגיד משהו על זה. אנחנו לא ממש הבנו מה הם רוצים ופרשנו לארוחת ערב שלווה בערב הבהיר והחמים (עדיין אור עד 22:00).

הטיול מתחיל להסתבך

למחרת בבוקר, אחרי יקיצה טבעית בעשר, ניגש אלינו זוג החברים וניסו לומר לנו משהו על ארוחת בוקר ומעיינות חמים. הבנו שעלינו לחצות את הנהר ואז כנראה נמצא בריכות נחמדות ואת המשך השביל שלנו. יאללה לדרך. חציית הנהר הייתה קשה מהצפוי ונרטבנו בכל הגוף. הבאסה עברה מהר כשלפתע מצאנו זוג בריכות מבעבעות מים רותחים. שכשכנו, ייבשנו את הבגדים ואכלנו ארוחת בוקר. איזה מקום! לקראת צהריים התחלנו את יום ההליכה. השביל התחיל טוב ואפילו מסומן בחלקים בצורה גרועה. מהר מאוד הוא נעלם ופשוט התקדמנו לאט ביער בעזרת המצפן כשמדי פעם השביל חוזר לו. באותם רגעים זה הרגיש קשוח וקשה, אבל בדיעבד זה נראה בדיחה. הגיהינום עוד לפנינו.
לאחר כשעתיים הגענו לעמק בו הייתה אמורה להתחיל עלייה של כ-400 מ׳ לפאס ואז ירידה לנק׳ שמסומנת כבקתה. השביל חזר להיות מבטיח והיינו בטוחים בעצמנו. אלא שמפה הכל התחיל להסתבך.
התחלנו בטיפוס ומהר מאוד השביל נעלם לנצח. הנחנו שהוא קבור איפשהו מתחת לשלג. החלטנו להמשיך ופשוט לטפס באחד הנחלים הקפואים בתקווה להתחבר אליו בהמשך. הטיפוס על השלג היה תלול ומאחורינו נגלה העמק המרשים. ומצדו השני- לא אחר מאשר דב שטייל לו. איזו חיה, איזה פחד. תלינו מהר סירים על התיק כדי לעשות רעש ומסביבנו הבחנו בעוד ובעוד סימנים של דובים- עקבות, צואה, שתן. שיט. שמחנו שהדב מתרחק מאיתנו והמשכנו לטפס. כשהשלוגית נגמרה מצאנו את עצמנו ביער סבוך. ראינו את הפאס הלא רחוק, אבל שביל ממש לא היה באופק. אין מילים לתאר איזה סיוט היתה ההתקדמות ביער המאוד מאוד צפוף. התקדמנו בשלוש שעות בערך קילומטר וכמובן שיתושי השטן של קמצ׳טקה המשיכו לעשות לנו טרור. כשהגענו סוף סוף למעלה היינו מותשים, רטובים ומלאים חבלות. היה כבר ערב והיה ברור שאנחנו צריכים לעצור ולישון כאן למעלה. הקמנו אוהל וניסינו להדליק מדורה להברחת דובים ולשיפור המצברוח- אבל העצים היו לחים והיוזמה כשלה. ביער איבדנו שלושה בקבוקי מים ונשאר לנו אחד. לרוע המזל, למרות שהאזור שופע מים למעלה היה רק שלג. הפשרנו קצת שלג בסיר ואכלנו מרק מנחם. היה נוף יפה וניסינו להדחיק את עניין הדובים. החבאנו את האוכל רחוק מהאוהל והלכנו לישון- מחר כבר נצא מפה ויהיה בסדר.
בבוקר קמנו ליום מעונן. שמחנו למצוא את עצמנו בחיים ואת האוכל לא נגוע. שקלנו את האפשרויות- לחזור אחורה נראתה כאופציה נוראית, ואם רק נמשיך ונרד 400 מ׳ אנכי וסה״כ 3 קילמוטר מרחק אנחנו אמורים להגיע לפי המפה לנק׳ עם מעיינות חמים ובקתה. הנחנו שבטח זה יהיה כמו המקום שהגענו ממנו, והשביל חזרה משם יהיה מהיר ובטוח. אולי אפילו נמצא איזה שביל בירידה? (היו לנו עקבות ג׳י פי אס ממרכז המבקרים של המסלול- מה שלגמרי לא היה מועיל בשטח אלא רק נטע בנו אשליות). קדימה ממשיכים.
זה לקח לנו בערך שש שעות (!). לצערנו חזרנו להתקדם בסבך עד שמצאנו נחל קפוא. ירדנו בזהירות בשלג. לחרדתנו (טוב זה גם היה קצת מגניב) הבנו שאנחנו עמוק בממלכת הדובים. כל כמה מטרים היה ראינו צואה/ שתן על השלג. שקשנו בסירים ואיל שר בקול גדול (רעש אמור למנוע מצב בו מפתיעים אותם והם נבהלים ותוקפים). בוא נעוף מפה!. לצערנו הבנו שהנחל הקפוא והמהיר לירידה הופך למפל תלול. מפה התחלנו להתקדם מאוד לאט, ביער נוראי, בכל פעם מנסים למצוא נתיב בטוח ונוח, וחוזרים למעלה כשמגיעים למצוק. בסוף, נאחזים בעצים ובמקלות הליכה הצלחנו לרדת די הרבה. ולפתע- ראינו את הנהר שלמטה ולצדו משהו שנראה כמו מבנה, אולי כלי רכב ואפילו עולה עשן- יופי! סימני חיים! רק עוד קילומטר וחצי אווירי ונגיע למקום בטוח. (ככה חשבנו, כמה תמימות. טוב טיפשות).אפילו נגלו לעינינו הצוקים שלחוף האוקיינוס. נראה שהפעם לא נגיע לשם...
הסוף היה קשוח. היינו צריכים ללכת דרך צמחייה קמצ׳טקית בגובה שני מטר שאיל חתך עם המקלות כמו נינג׳ה כדי שנוכל להתקדם. הלכנו בתוך נחלים זורמים וכבר לא היה לנו אכפת כי היינו רטובים לגמרי. בסוף הצלחנו לרדת לעמק אבל בנקודה הזו הייאוש גבר. אין לנו נ.צ. מדוייק של בקתות, אנחנו מתקדמים לאט ביער הצפוף זמן רב ונדמה היה שזה ימשיך לנצח מבלי שנמצא את המקום. ממש על סף ייאוש, אבודים, מצאנו לפתע את גן העדן! יש פה בקתות!

במקום ההזוי והקשוח בעולם

אנחנו מגיעים, הלומי קרב וספוגים, אל כפר נופש קטנטן. אנחנו מבחינים בכמה בקתות עץ גדולות ולידם ברכה חמה ענקית מוקפת ספות עור- כל כך רוסי! התחלנו לצעוק ולאחר כמה דקות יוצא אלינו סשה. הוא המום למצוא אותנו פה. אנחנו מצביעים לכיוון ממנו הגענו ומלמלים משהו על דובים. סשה, שמאוחר יותר יהפך ליקיר ליבנו, לא מתבלבל. הוא אומר שאנחנו ״קרייזי״, מראה לנו את רובה הציד שלו ומוביל אותנו לאחת הבקתות. מסמן לנו להוריד תיקים, ושאנחנו מוזמנים לנוח ולהרגע בבריכה החמה. אנחנו מאושרים להוריד את הנעליים הספוגות ומנסים להבין מה הולך מסביבנו. תוך דקות סשה חוזר, אומר לנו ״יאם- יאם!״ ומוביל אותנו לבקתה אחרת בה יש מטבח מאובזר, מסך טלוויזיה ושולחן אוכל. איפה אנחנו? אנחנו מאושרים כשסשה מוזג לנו קערות ענקיות של בורשט (מרק רוסי) חם. המרק הכי טעים שאי פעם אכלנו. מאוחר יותר אנחנו טובלים בבריכה החמה והמפנקת ונדהמים לגלות את כל השריטות/עקיצות/סימנם כחולים שעל הגוף שלנו. אני מביטה פתאום במראה ונחרדת לגלות סימנים אדומים ונפוחים על כל הפנים שלי שמקורם לא ברור. והחארות האלו גם עקצו אותי אפילו בעפעפיים! אנחנו נראים אחרי מלחמה. אבל הברכה החמה עושה את שלה, האווירה במקום משוגעת, ואנחנו מאושרים ושמחים שהכל מאחורינו. כשאנחנו עוד שוחים סשה מגיע ואומר משהו על ארוחת ערב. הוא מוציא לנו מהמקרר במחסן (יש להם פה אפילו חשמל) את הדג הכי גדול שראינו בחיים. בחצי רוסית-אנגלית הוא מנסה להסביר לנו שזה זן סלמון מובחר- ״טאק! יסט (יש) סבקה (כלב)- צי׳וואוה, לברדלור, פודל. סיים, יסט ריבה (יש דג) מסוג כזה וכזה... איט נמבר וואן״. לארוחת ערב אנחנו מקבלים כל אחד צלחת עם שלושה נתחים עצומים של דג. לקח לנו רגע להבין שזו צלחת אישית ולא מנה לכולם. זה כל כך טעים! אני מובסת אחרי שתי חתיכות שאחריהן אני לא מסוגלת לזוז בערך עד הבוקר (ברצינות). לא ברור איך איל טרף 4 כאלו!! אנחנו מבקשים מסשה להישאר ללילה (יעלה כמה שייעלה, עד עכשיו הוא לא ביקש בכלל כסף). יותר מאוחר אנחנו פוגשים גם את אלכסיי הקטן והביישן יותר. מסתבר שהם מועסקים על ידי ״החברה״. בבעלות החברה כל השטח, והם נמצאים כמה חודשים רצוף במקום וחוזרים לעיר רק בחורף. כל בוקר ב-9 הם מדווחים במכשיר קשר למשרדים. מידי פעם מגיעים לפה במסוק תיירים רוסים עשירים כדי לבלות בבריכות החמות או לדוג. האספקה מגיעה במסוק/על גבי ספינה מהאוקיינוס שנמצא כמה קילומטרים מכאן.
גמורים, אנחנו פורשים לבקתה החמימה והמוגנת שלנו, מכוונים שעון לשש בבוקר- אפשר לראות פה את המשחק של ברזיל- הולנד!
בבוקר אנחנו קמים לענן. הגשם שעד עכשיו התאפק הגיע ולא מפסיק כל היום. אין התלבטות, ברור שנשארים פה עוד יום. ננוח, ומחר אמור מעט להשתפר המזג אוויר ונוכל לצאת מפה (בשלב הזה, כמה תמימים ומטומטמים שאנחנו, עוד האמנו שזה כזה פשוט)ֿ. ככה גם נוכל לראות מחר בבוקר את הגמר- מי היה מאמין...
אנחנו נהנים פה בטירוף- נרגעים בבריכות החמות ואחרי עוד מרק מעולה שסשה הכין לצהריים הוא מחליט לעשות לנו טיול אטרקציה לצד השני של הנהר, ״מתנת החברה״. הוא משכנע את אלכסיי ודואג לנו למגפי גומי. אנחנו יוצאים, כשסשה כמובן מאבטח עם רובה הצייד, ועולים על מן רכב שטח רוסי משוגע שאין לי מושג איך קוראים לו. אלכסיי נוהג ואנחנו חוצים את הנהר העמוק. בצד שני יש גייזר שבוקע מהאדמה במאה מעלות (וזהו בעצם ה״עשן״ שראינו אתמול מרחוק) ועוד ברכה חמה שסודרה לרווחת התייירים. אנחנו ממלאים פקודה וטובלים גם בה. סשה מצביע על עשרות עקבות הדובים הטריות שנראות בבירור בבוץ. איזה פחד!
אחרי צהריים, עם כוס תה ועל רקע שידורי הלופ של הטלוויזיה הרוסית מהזוועות באוקראינה (וגם קצת מהבלאגן הנוכחי בארץ) אנחנו מנסים לפטפט עם סשה ברוסית מאוד עילגת על החיים. בשלב כלשהו אנחנו שולפים את המפה שברשותנו רק כדי להיות בטוחים על התכנון שלנו למחר, יש לנו הרגשה שהחצייה של הנהר תהייה בעייתית. לפי המפה יש מסלול של עשרה קילומטרים אווירי שעולה מהעמק חזרה לכביש הראשי. בשלב הזה, למרבה התדהמה שלהם ושלנו, ואחרי שעה ארוכה ומתוחה של חוסר יכולת מייאש לתקשר כמו שצריך (יכול להיות שהתקמצנו על המשקל של המילון כיס?!) מתברר המצב הבא:
1.איכשהו אנחנו עוד המשכנו להיות תמימים לגבי המקום הפראי והמטורף הזה.
2.אלכסיי וסשה היו בטוחים שיש לנו אישזהי תוכנית/ הבנה של איפה אנחנו נמצאים. הרי לא ייתכן שאנחנו כאלה מופרעים. הם הניחו שיש איזו סירה שמחכה לנו באוקיינוס או משהו (ממש).
3.המסלול שמסומן במפה לא באמת קיים. ולאלכסיי וסשה אין מושג איך יוצאים מפה ברגל, הם מגיעים וחוזרים רק במסוק...
4.הדרך הכי הגיונית היא כנראה להמשיך כמה קילומטרים לכיוון האוקיינוס על שביל בו הם נוסעים מידי פעם עם הרכבים המשוגעים שלהם להביא אספקה. להגיע לנקודת חצייה של ההנהר ואז, לדברי אלכסיי (אותם תרגם בעילגות סשה), תהיה דרך עד לתחנת הכוח הגאותרמית. זאת תחנה גדולה, המספקת שליש מהחשמל של קמצ׳טקה ואם רק נגיע אליה אנחנו בטוחים שנהיה בסדר. אבל, איך נחצה את הנהר? סשה מסביר שיש ״בושקה״. מהציור אנחנו מסיקים שהכוונה למן רכבל, כמו שעשינו בהודו כשחצינו את נהר הזאנסקר. קצת מפחיד, אבל עדיין עוזר. אבל רגע, עכשיו סשה חושב שיש בעיה ואנחנו מבינים לבסוף שכנראה אנחנו צריכים מישהו בעבר השני של הנהר כדי לעבור. אחרי שיחה ארוכה ומייאשת סשה מחליט לרחם עלינו ומכריז שמחר בבוקר הם ייקחו אותנו וייעזרו לנו. אנחנו אסירי תודה. אלכסיי מסוייג- כנראה שזה כרוך בכמה עבירות על נהלים מצדם. אבל מה הם ייעשו איתנו?
עובר עלינו לילה נוסף עם קושי להירדם. כבר הבנו מספיק על המקום כדי לדעת שאי אפשר לדעת מה יש בצד השני של הנהר. אבל אלכסיי אומר שיש דרך. ואם יש דרך לכלי רכב, וזה סך הכל 12 ק״מ עד לתחנה, אנחנו עוד מסוגלים להצליח לצאת מפה ולהיות מחר בערב במקום מבטחים.

מנסים לחצות את הנהר וחושבים שבזה הסתיימה ההרפתקה

למחרת בבוקר, אחרי שהגמר מתארך ומתארך ולצערנו ארגנטינה בסוף מפסידה, אנחנו יוצאים לדרך. הפעם בכלי רכב מגניב וענקי אחר. אלכסיי נוהג וסשה איתנו מאחור עם הרובה מעמיס חבלים, מסור חשמלי ועוד כל מיני כלים שיהיה. וזו גם הזדמנות לשחרר את שלושת כלבי השמירה היפייפים הענקיים לטיול. הכלבים מאושרים ומלווים את הרכב בריצה. האווירה מתוחה אבל מלאת תקווה. עדיין מעונן אבל נראה שהיום לא ירד גשם וזה טוב.
לאחר כמה קילומטרים ביער הסבוך אנחנו מגיעים לנקודת החצייה. אנחנו מזועזעים לגלות ש״הבושקה״ היא בעצם רפסודה עלובה ומאולתרת שמצבה עגום. והנהר עמוק וזורם בחוזקה. זמן רב אנחנו עומדים חסרי אונים וסשה ואלכסיי מתווכחים ברוסית מה אפשר לעשות. אנחנו מרגישים בחידה גרועה- איך נעבור את הנהר? אולי זה הזמן, סוף סוף, לוותר ולבקש חילוץ? והרי אין לנו מושג מה יש בצד השני. בזמן שאנחנו חושבים, אלכסיי הקטן לא מתבלבל ופשוט איכשהו חוצה את הנהר שמגיע לו עד לראש ופתאום אנחנו קולטים אותו בצד השני. אוקיי, זה משנה את המצב אבל עדיין החבלים שמחוברים לרפסודה חלשים/קצרים מידי. ואין סיכוי שנצליח לעבור כמוהו עם התיקים. אפשר לנסות להעביר את התיקים על הרפסודה אבל זה ממש נראה לא מבטיח וכדאי לזכור שמעבר לעובדה שאנחנו חייבים אותם כדי להמשיך הלאה, שווים המוערך של כל העדשות וכו׳ הוא בערך 40 אלף שקלים. הזמן עובר, הם ממשיכים לנסות ואנחנו לא רוצים שהם יימשיכו להסתכן ככה. אנחנו כבר החלטנו לוותר ואומרים לסשה, די ומספיק- אנחנו מוותרים. הוא מתעלם, מוציא עוד חבל ומחבר- והופ נעשה ניסיון יותר מוצלח למשוך את הרפסודה מהעבר השני והוחלט שכבר אפשר לנסות לעלות עליה. הוא מצביע עליי ובלי לחשוב הרבה אני קופצת על הרפסודה. איל צועק לי מילות הרגעה ועד שאני פוקחת את העיניים אלכסיי כבר מושך אותי לגדה השנייה. זה עבד!! אנחנו ממשיכים בנשימה עצורה ובהרבה צעקות ולבסוף שנינו בגדה השנייה יחד עם התיקים- ואפילו ממש יבשים! לפני שאלכסיי קופץ על הרפסודה לצד השני אנחנו מספיקים לדחוף לו לפה 10,000 רובל. הוא לא מספיק להתנגד והוא כבר בצד השני. סשה שואג משמחה מהגדה השנייה והם צועקים לנו בהתרגשות בהצלחה. אנחנו לא נרגעים מהעזרה שהם הושיטו לנו. אפילו אלכסיי שנראה בהתחלה מסויג, הציל בסופו של דבר את המצב ואפילו לפני שיצאנו בבוקר התעקש לתת לנו חבילת שוקולד משובח במיוחד שיהיה לנו לדרך.
טוב, יאללה אסור לבזבז זמן. לשמחתנו הדרך בעבר השני נראית מבטיחה- שביל ג׳יפים רחב שאנחנו מתקדמים עליו במהירות 3 קילומטרים. בקצב הזה תוך שעתיים אנחנו מסיימים עם זה! אבל בקמצ׳טקה זה תמיד בדיוק יותר גרוע משהעזת לדמיין. לאחר שעה קלה אנחנו מוצאים את עצמנו מול שביל שבור שנגמר בנהר- זה אותו הנהר? אולי התפלגות אחרת? כדאי לחצות? אנחנו מוצאים בקושי נקודה נוחה לחצייה ועוברים. אנחנו בעמק והכל מסביבנו מכוסה בעשרות עקבות של דובים בכל הגדלים. וסשה והרובה כבר לא איתנו. והשביל נעלם!
השעתיים הבאות הופכות לגיהנום של חציית נהרות ונחלים. אנחנו בכל פעם חוצים בקושי, רטובים לגמרי, מוצאים שבריר דרך שנעלמת שוב תחת הנהר שכנראה שטף אותה. מתי הסיוט הזה ייגמר? אני בשלב הזה כבר מבוהלת לגמרי ומותשת. לפני כל חצייה אנחנו תוהים האם לקחנו את זה רחוק מידי ועוד חציה אחת כבר לא נצליח וזה יהיה מאוחר מידי. אולי המעשה הנכון הוא פשוט לעצור פה, כחטיף לדובנים, ולקרוא לעזרה? אבל אנחנו מתחת לשכבת עננים סמיכה ושום עזרה לא תגיע בקרוב. בכל חציה איל חוצה קודם וחוזר לקחת את התיק שלי ולעזור. אני מתה מפחד עליו ועליי ואנחנו משקיעים כל טיפת כוח ושרירים במאבק מול המים הזורמים. לפעמים אנחנו מנסים להתחמק מחציות ולהתקדם דרך היער הסבוך אבל מגיעים לשלב שזה נהיה בלתי אפשרי. אחרי שעות ארוכות בהן התקדמנו מעט אנחנו מגיעים להריסות של מבנה ומבחינים בגייזר מבעבע שנדמה לנו שמסומן במפה. בעזרת הג׳י פי אס אנחנו מבינים איפה אנחנו, ושאיפשהו פה אמורה סוף סוף להתחיל העלייה מהעמק לרמה שבה התחנה (טיפוס של עוד כ-700 מ׳). אין לנו את הנ.צ. המדוייק שלה ואנחנו מנסים למצוא את המשך הדרך שחייבת להגיע. פתאום אנחנו מבחינים בדרך ג׳יפים ברורה, מרחק חציית נהר אחד, שמטפסת בתלילות. זה לא בדיוק איפה שציפינו שהדרך תהיה אבל אי אפשר לטעות- זה שביל רציני. השעה כבר בערך 4 אבל יש לנו עוד 6 שעות אור ואפשר עוד להספיק להתקדם. אני כבר באפיסת כוחות ואנחנו בקושי עוצרים לאכול וממלאים את עצמנו בשוקולד. לאורך הדרך אני נאבקת המשיך לטפס ותוהה מאיפה יש לאיל את הכוחות להמשיך במורל גבוה לצעוק ולשיר מפני הדובים??
אנחנו מתקדמים כשעה בקצב טיפוס טוב, בדרך שמהר מאוד הופכת למכוסה בשלג. אבל עדיין אפשר לזהות שאריות של שביל, ואנחנו אופטימיים- לדעתנו אנחנו מרחק של כמה קילומטרים בודדים מהתחנה ונשארו פחות מ-300 מ׳ טיפוס. אנחנו מתקדמים בזהירות על השלג התלול בעזרת מקלות ההליכה כאשר אני הולכת בצעדים של איל, אותם הוא שובר למעני בשלג במחיר של קרסול כואב. בשלב הזה כבר אין שום דרך והכל מכוסה שלג. אבל, אנחנו רואים הריסות של מבנה וחביות זרוקות- זה חייב להיות פה קרוב. אנחנו מבחינים באמא וגור דב שמתרחקים מאיתנו. טירוף. כנראה שהרעש שאנחנו עושים עם הסירים והצעקות של איל עוזר איכשהו. עכשיו כבר נהיה מאוחר ואנחנו מותשים. אנחנו בתוך ענן ומבינים שכדאי למצוא מקום לאוהל בקרוב. לאחר כמה דקות נוספות, אנחנו יוצאים לפתע מהענן ומאזור השלג ומגיעים לאזור מתון ויפיפה. זהו מקום מושלם לאוהל, הכל מכוסה פריחה וורודה והנוף- אין דברים כאלו. אנחנו מבחינים מיד בשני דברים נוספים:
1.בתחנת החשמל, שלמרבה הזעזוע נמצאת לא איפה שחשבנו, אלא על רכס אחר. היא מאד קרובה ואנחנו מבחינים בדרך ברורה שעולה אליה מהעמק ממנו הגענו. איזה ייאוש!!! איך הלכנו שולל ככה אחר דרך כוזבת? המראה של התחנה ועמודי העשן שעולים ממנה, יחד עם המפל הרותח מעלה האדים שנשפך ממנה, מרשים.
2.בדב! גם הוא למרבה ההקלה, מתרחק מאיתנו במהירות במעלה אחד הנחלים המושלגים.
יחסית מעודדים ומרוצים (בראייה לאחור לא ברור ממה) אנחנו מבשלים ארוחת ערב והולכים לישון גמורים, מקווים שמחר כבר נמצא פתרון ונהיה במקום בטוח, בלי דובים, נהרות ועם כפות רגליים יבשות.

בבוקר למחרת, לצערנו הרב אנחנו קמים שוב לתוך ענן. אפילו את התחנה בקושי רואים. אנחנו מתקדמים קצת על שלוגית ממנה נדמה שיהיה מבט ברור יותר על העמק שמפריד ביננו- עוד לא ברור אם מדובר בירידה קטנה ומעבר פשוט או בעמק רציני. אנחנו נאלצים להתגבר על הדחייה העזה ולהתקדם טיפה בתוך הסבך כדי לקבל תמונת מצב ברורה יותר. והיא עגומה. פה נראה לי שהייתה נקודת השבירה האמיתית. כבר באמת העזנו להאמין שזהו, יצאנו מזה. אבל העמק נראה עמוק ותלול. אנחנו שוקלים אופציות: האם לנסות לטפס עוד ולעבור בפאס לרכס השני? הענן מסתיר וזה נשמע מסוכן. האם לנסות למצוא נתיב ירידה סביר ואז עלייה? או לחזור כל הדרך על עקבותינו למטה ולמצוא מחדש את הדרך הנכונה? הפעם אנחנו שוקלים מאוד ברצינות לוותר וללחוץ על הכפתור שאמור לשלוח אות מצוקה לחילוץ. מצד אחד יש לנו מספיק אוכל, מים, אנחנו בריאים ויש לנו בגדים חמים. אנחנו מרחק של קילומטר אווירי מנקודה עם אנשים. ובנוסף במזג אוויר הזה שום חילוץ לא יבוא בקרוב, ככה שלהקים אוהל ולחכות מובסים כמה ימים באזור שורץ הדובים נראה לא מפתה. מצד שני- מתי צריך לוותר ולהבין שדי? מתי האגו והבטחון העצמי מונעים מאיתנו לעשות את המעשה האחראי. אני חצי מיואשת. איל, איכשהו עדיין עם כוחות מצליח לגייס אמונה ולמצוא שלוגית שכנראה יורדת כ-300 מ׳ לעמק ומשם נראה שנוכל למצוא אחת דומה ולעלות עליה. אנחנו מתחילים בירידה זהירה, אני שותקת ומתאמצת לא להחליק ואיל שר בקול לדובים. זה לוקח פחות משעתיים ואנחנו למטה. מאמצע הדרך זיהינו נתיב מושלג שנראה מספיק מתון לטיפוס עד בערך לנקודה בה אנחנו זוכרים שעברה דרך העפר (וכרגע מכוסה ענן). אנחנו אוכלים עוד שוקולד (ותודה לאלכסיי וסשה) וממשיכים בטיפוס תלול ומהיר כשעה. כבר מריחים את הסוף הנכסף כאשר השלג נגמר ואנחנו מוצאים את עצמנו שוב בסבך צפוף מהגיהנום. איל מאמין שהשביל חייב להיות מרחק של לא יותר ממאה מטרים מאיתנו, אבל אני כבר מקללת ומפסיקה להאמין. אחרי עשרים דקות, כאשר חצי מהן מוקדשות לקללות וצעקות על מר גורלנו וטמטומנו פתאום נגמר הסבך ואנחנו בשביל רחב ומתוחזק. האמנם הצלחנו?? שוב, אנחנו מתפתים להאמין שכן אבל נזהרים משמחה מוקדמת, ובצדק. אחרי כמה דקות של טיפוס תלול עם הדרך הרחבה, הדרך, איך לא, פשוט נקברת מתחת לשלג. וזהו, אין תחנה ואין כלום. יש רק שלג וענן לבן. אנחנו יושבים על הריסות ישנות של משהו ולא מאמינים. טוב, אין מה לעשות, אנחנו יודעים שהתחנה לא רחוקה, בערך בגובה שלנו, ואפילו נדמה ששומעים אותה. אנחנו מתקדמים לאט ובזהירות עוד חצי שעה בשלג, לא רואים ממטר, כשלפתע אנחנו ניצבים מול מבנה התחנה הענקי! אנחנו מתאפקים לא לרוץ בדילוגים ומתחילים לצעוק בחיפוש אחר אנשים במקום שנראה שומם ועזוב. כמו בסיס צבאי ישן בקצה העולם. בסוף אנחנו מוצאים חדר עם שלושה פועלים רוסיים שמסתכלים עלינו בסקרנות. אני בשלב הזה עם עיניים לחות לא מאמינה שאנחנו כאן. הם לוקחים אותנו לבוס, שאפילו יודע מעט אנגלית. הוא שואל מה אנחנו רוצים ואין לנו אפילו מושג מה לענות. הם מחייכים ואומרים לנו להוריד את התיקים. למרות הסירוב שלנו, הם מושיבים אותנו במטבחון איתם לארוחת צהריים של בורשט כבש חם עם לחם, תה שחור וכמובן דלי שמוזגים ממנו קומפוט. שבו, תאכלו, עוד שעה יש מכונית שיוצאת. אנחנו יושבים שעה אורכה, שותקים, ומנסים לעכל את המקום. המרק מעולה. הפועלים נראים כמו מתוך סרט, בריונים רוסיים ענקיים בסרבלים שמחייכים אלינו ומציעים אלף פעמים עוד תה. בשלב מסוים מעבירים אותנו לחדר אחר עם ספה ומדליקים לנו טלוויזיה עם חדשות (בארץ יש עדיין בלאגן וגם באוקראינה, פוטין עכשיו בברזיל). בסוף קוראים לנו לעלות על טיולית שטח ענקית. אנחנו כבר בטוחים שזהו, שיחק לנו המזל ויש לנו דרך לצאת מפה- אולי עוד נגיע לאליזבו היום. ואז, הנהג רואה אותנו ומגיב ב-״נייט״ נחרץ. אנחנו לא מבינים למה לא. אנחנו עולים יחד עם עוד פועל שמסביר לנו בתנועות ידיים שייקחו אותנו לתחנה אחרת ושם נצטרך לרדת. אחרי מספר דקות של נסיעה בתוך ענן אנחנו יורדים ורואים כמה מבנים ענקיים. יש פה עוד כמה משאיות כמו זאת שהגענו איתה ובערך 50 גברים רוסיים עם מבט אדיש שנראים מחכים להסעה. איפה אנחנו?? הג׳י פי אס מראה שאנחנו מרחק של כמעט 40 ק״מ מהיישוב. אנחנו מצליחים לראות רק מבנה תעשייתי ענק וענן לבן גדול. אנחנו בגולאג? די מהר אנחנו מבינים את תמונות המצב- כולם פה מחכים להסעה שתיקח אותם הביתה. כנראה שאין לנו מקום, אבל זה הצ׳אנס היחידי שלנו לצאת מהמקום הזה בקרוב. רטובים ועייפים, אנחנו ניגשים עם מבטים מתחננים לנהגים שמשיבים בלא. מתרחשת איזשהי חלוקה ומעורבים הרבה מאוד טפסים ורשימות. כולם מחכים בצייתנות. כנראה שלא יהיה קל לעשות שכונה ולשכנע אותם לתת לנו להזרק בפינה של הרכב. אנחנו אפילו לא יודעים למי לגשת להתחנן ואף אחד לא מעיף לעברנו מבט. אנשים מתחילים לעלות למשאיות והזמן אוזל. ואז לפתע מתקרב אלינו מישהו ואומר לנו באוזן ״רד ז׳אקט״. אנחנו מזהים מהר בחור במעיל אדום שכנראה אחראי פה על הכל וניגשים במבט מתחנן, לא בטוחים באיזו טקטיקה לבחור. הוא מבין ללא מילים וצועק ״מינוטו״ (דקה). אנחנו מחכים במתח דקות ארוכות לדעת את גורלנו. יש! יש 2 מקומות אחרונים על אחת המשאיות, קדימה עפים מפה!. אנחנו מתחילים בנסיעה הקשוחה כשמסביב הכל ענן לבן וערמות שלג. ככה דמיינו את סיביר בחורף. אחרי חצי שעה אנחנו יוצאים מהענן ולפתע עוצרים. כולם יורדים לעשן- למה לעזאזל עצרנו? אנחנו עוד מפחדים שיורידו אותנו פה. בסוף מתברר המצב הבא: לתחנת החשמל מגיעים עובדים בכל פעם לשבועיים. ככה שיש פעמיים בחודש חילוף- ב-30 וב-15. אנחנו איכשהו הגענו בפוקס ל-15. אנחנו רואים שיש עוד משאיות ורכבי משטרה ומשהו מתרחש אבל לא מבינים מה. אחרי זמן מה אנחנו מבינים שנקלענו לתרגיל. המשטרה חסמה את הדרך ומתרגלים עכשיו חיפושים אחר אנשים שנקברו בשלג. כולם מגיבים באדישות וצייתנות, כאילו הם לא מתים לחזור הביתה אחרי שבועיים, וכל מיני מכשירים מוזרים נשלפים. מסבירים לנו שזה ייקח שעתיים. מה לעשות? אנחנו מצלמים את הפריחה מסביב ומחכים. בסוף נוסעים. בדרך, איך לא, יש עצירה נוספת בגלל תקלה. בסוף, אחרי הכל, כבר אחרי שאנחנו לא מאמינים יותר לכלום, אנחנו מגיעים בלילה למסעדה הקבועה שלנו באליזובו, רגע לפני סגירה. המלצרית המוכרת מעניקה לנו חיוך זעוף ומגישה לנו את הקומפוט, התה ומאפה תפוחי האדמה המוכר. לא ייאמן ששרדנו! עוד רגע ואנחנו מורידים את הנעליים הספוגות, הבגדים הרטובים ונכנסים למקלחת החמה ולא יוצאים החוצה לעולם.

אחרית דבר

עשינו בטרק הזה לא מעט טעויות והגדולה שבהן היא הערכה חסרה של העוצמה של קמצ׳טקה. הנהרות כאן זורמים במרץ, מזג האויר הפכפך וערפל נפוץ מאוד, השבילים נעלמים משנה לשנה תחת צמחייה צפופה וחיים כאן פשוט המוני דובים! אלה לא תנאים לטיול בזוג, וזאת לא העונה המתאימה למסלול הספציפי הזה. כשדיברנו עם יבגני, בעל הגסטהאוס שלנו וגיאולוג ותיק ובכיר בקמצ׳טקה הוא אמר שאנחנו מופרעים ושזה איזור מאוד לא פשוט. זכינו לחוות חוויות משוגעות ולפגוש כמה אנשים נהדרים בשבוע הזה אבל בשום אופן לא היינו ממליצים עליו לאחרים.
עם זאת, באוגוסט, אחרי הפשרת חלק ניכר מהשלגים, ובטיול בקבוצה של 3 מטיילים ומעלה המסלול אפשרי ויפה מאוד. לשיקולכם.

קבצים מצורפים

• נתיב יום א׳
• נתיב יום ב׳
• נתיב יום ג׳
• נתיב יום ה׳
• נתיב יום ו׳