טרק ברכס Bucegi (בוצ'גי)
ארבעה ימים מהנים באחת השמורות היפות ברומניה
| תאריך הטיול | October 2008 |
|---|---|
| משך הטיול | 4 ימים |
| עונה מומלצת | יוני - אוקטובר |
תוכן עניינים
נחיתה בבוקרשט ונסיעה לסיאנה
המראנו מנתב"ג ב-07:00 ונחתנו בבוקרשט ב-09:30. אין הפרשי שעות. משדה התעופה לקחנו אוטובוס 783 לעיר.
צריך לרדת לקומה התחתונה מתחת לאולם הנכנסים ולצאת החוצה. ליד היציאה יש כספומט כדי להוציא
כסף מקומי. מיד ביציאה מצד ימין יש ביתן קטן של RATB (חברת האוטובוסים) שם קונים כרטיסים לאוטובוס (3.5 רון לכרטיס). לאחר 40 דקות הגענו לפיאצה ויקטוריי בבוקרשט.
עדיין לא הבנו אם חם פה או קר – מצד אחד מתעטפים כל הרומנים במעילים וצעיפים, ומצד שני מלטפת שמש חמימה את עורנו. כיוון שהיה כל כך נעים, החלטנו לצעוד ברגל לתחנת הרכבת גארה דה-נורד (אפשר גם לנסוע תחנה אחת במטרו). התחנה נראית עלובה למדיי, מבחוץ ומבפנים. בניין גדול ללא שילוט כמעט.
ניסינו להבין מתי יש רכבת לסינאיה וכמה זה עולה. התברר שיש רק בעוד שעתיים ברכבת הכי יקרה (אינטרסיטי, 38.5 רון לכרטיס).
ניסינו לברר אם יש רכבת נוספת ובינתיים רומני מקומי ניגש לקרין והחל עמה בשיחה שוטפת בענייני דיומא (ברומנית כמובן).
שמחים על כך שהצלחנו להיטמע באוכלוסיה המקומית כה מהר, שמנו פעמינו לתחנת המטרו גארה דה נורד על מנת לנסוע ל-C&I – תחנת האוטובוסים במזרח העיר ומשם לקחת אוטובוס לסינאיה.
לקח לנו קצת זמן להבין לאיזו תחנה אנחנו צריכים לנסוע, ורוב הרומנים אינם דוברי אנגלית, כך שמעט קשה להתמצא בהתחלה, במיוחד כשאין מפה מספיק טובה של העיר (ראו סיפור דרך בוקרשט למפה מומלצת של
העיר). כרטיס לשתי נסיעות עולה 2.20 רון.
נסענו לתחנתPiata Ianculu i ומשם צעדנו מספר דקות ל-C&I. סוף סוף הורדנו את התיקים הגדולים מהגב, קנינו כרטיסים לאוטובוס לסינאיה (21 רון לאדם) והתישבנו לשתות בירה רומנית ראשונה מחבית ולנשנש איזה חטיף
מקומי. האוטובוס הוא בעצם מיניבוס בלי מקום לארוכי-רגליים.
תוך 42 רון, פקקים ביציאה מבוקרשט, עליה להרים והפסקה אחת, נחתנו בתחנת האוטובוס של סינאיה (בסמוך לתחנת הרכבת). טיפסנו במדרגות יפהפיות לרחוב הראשי B-dol Carol I רצוף מסעדות וחנויות. אט-אט החל לפוג החום ונדרשנו לבגדים ארוכים.
הנוף להרי הבוצ'ג'י נראה מבטיח ומעניין ויצר ציפייה לטיול מושלם. בצומת הרחובות B-dol Carol I ו-Cuza
Voda יש לשכת מידע לתיירים. האיש בלשכת המידע קצת הפחיד אותנו כשאמר שבהרים קר מאוד
בלילה ויש שכבת קרח על האדמה, אך מאוחר יותר גילינו שזה לא מדוייק והתנאים הללו
שוררים רק בפסגות גבוהות מאוד.
בלשכת המידע נתנו לנו חוברת קטנה ובה מצויינים מקומות לינה רבים בסינאיה, ויש אפילו מפה קטנה עם הסימונים שלהם.
טיפסנו במעלה-Cuza Voda לכיוון תחנת הרכבל, ושם אכלנו במסעדת Snow הסמוכה, בה טעמנו לראשונה את הצ'ורבה (מרק רומני חמוץ) ואהבנו מאוד.
הבירה המקומית Ursus התגלתה כטעימה במיוחד ומוגשת בכוסות יפות. לאחר שהשבענו את רעבוננו התחלנו בחיפוש בית חם ללילה. ב-Pensiunea La Teleferic הסמוך הציעו לנו חדר נאה, אך דרשו 100 רון ללילה.
המשכנו לשוטט מעט וגילינו תופעה מעניינת – בבית שממול התחילה אישה להבריק את חלונות ביתה באופן מוגזם וכבדרך אגב שאלה אם אנחנו מחפשים מקום לישון, כי יש לה במקרה חדר להשכרה בבית. החדר היה מפואר הרבה יותר וכלל אפילו ג'קוזי, אבל היה הרבה מעבר לטווח המחירים שלנו.
המשכנו עוד במעלה הרחוב והנה עוד אישה שיוצאת פתאום מהבית ומנערת מגבות באופן מופגן.
שאלנו כמה, והיא הובילה אותנו ליחידת דיור קטנה אך חמודה במיוחד הכוללת מיטה, ספה, שולחן, מטבחון ומקלחת צמודה.
אפילו טלוויזיה (מי צריך אותה פה? לא הדלקנו אותה כי פחדנו שיהיה איזה שידור מהוילה של "האח הגדול" או משהו). לאישה קראו הלן והיא היתה נחמדה מאוד והפגינה אנגלית מצויינת – איזה כיף!
כששאלנו לגבי מים חמים היא הצביעה על מתקן דמוי טיל מדגם שיהאב 3 המוצב בתוך המקלחת (כנראה מעודפי הצבא האדום).
הטיל מחמם את המים ומחובר לתנור הממלא את כל החדר בחום נעים. כל זה תמורת 75 רון ללילה, מינימום שני לילות, לא כולל סופי שבוע וללא כפל מבצעים.
הרגשנו מאוד בבית והתארגנו בנוחות. יצאנו למכולת לקנות מצרכים לחג – בכל זאת, ערב ראש השנה. הצטיידנו בבירות וחטיפים לטיול של מחר, מצאנו אפילו מסעדה מצויינת –Irish House שנמצאת על B-dol Primo I.
במסעדה יש כיסאות מאוד נמוכים ושולחנות נורא גבוהים. הרגשנו כמו גמדים. אין מצב לשים מרפק על השולחן, כך שלפחות היינו מנומסים.
צ'ורבות (מצויינות וזולות) ובירות, ובחזרה לחדר החם. אכן השיהאב לא אכזב, וארגן לנו מקלחת חמה. אכלנו תפוח בדבש ואפילו דג (אבל בלי ראש).
תכננו את הטיול למחר – החלטנו לעלות ליום אחד לרכס ולרדת חזרה לסינאיה ברכבל, כדי לבדוק את תנאי מזג האוויר והסימונים בשטח.
טיול חד יומי ברכס
כיוון שהיה לנו בחדר מטבחון הכנו לעצמנו ארוחת בוקר מכל הדברים שקנינו במכולת אמש. ארזנו ביגוד חם וקצת חטיפים ועלינו ברכבל לתחנת קוטה 2000 – מדובר בעצם בעליה אחת לקוטה 1400, ואז רכבל נוסף לקוטה 2000.
כרטיס משולב עולה 23.5 רון לאדם. כל מי שעלה איתנו ברכבל הם למעשה עובדים שלהרכבל עצמו.
בתחנת הביניים קוטה 1400 ירדו כמה בחורים ואיישו את המשרד ואת עמדת המפעיל של הרכבל הבא. כשהגענו לקוטה 2000, ירדו שאר האנשים ואיישו את העמדות ואת המסעדה הקטנה שבתחנה, כך שיצא שאנחנו היינו היחידים שעלו בשביל לטייל ולא בשביל לעבוד.
בקוטה 1400 יש איזשהו בית הארחה ובסמוך לקוטה 2000 שוכנת Cabana Miorita (בקתת מאוריצה) בה ניתן
ללון.
כיוון שחששנו שאין לנו מספיק מים (לא ידענו אז שאפשר למלא בכל שלבי הטיול בשל הפלגים והמעיינות הרבים שיש בתקופה זו), קנינו בתחנת הרכבל בקבוק של חצי ליטר (4 רון, בלי בושה!) ויצאנו לדרך.
הרוח הקרה הפתיעה אותנו כיוון שמתוך התחנה מזג האוויר נראה שמשי מאוד. לבשנו מעילים וכובעי
צמר ויצאנו לדרך.
התחלנו לרדת במסלול פס אדום לכיוון Padina. הדרך התחילה בירידה תלולה לכיוון בקתה נוספת ומשם התחברנו לערוץ. בגלל הגובה הרב החלק העליון של המים היא עדיין קצת קפוא וזה שיווה לערוץ מראה יפה. בנוסף היו באיזור שאריות של שלג, כנראה מהימים האחרונים.
לאחר כשעה של הליכה בשטח פתוח (העצים מגיעים עד גובה של 1600 בערך) הרוח נרגעה (גם ירדנו קצת) וגילגלנו את המעילים בחזרה לתיק כדי לjהנות ממזג אוויר בהיר במיוחד ומשמש מלטפת. אפילו חבשנו
כובע כדי לא להתייבש.
הסימון האדום עוזב את הנחל, עולה מעט ואז יורד בירידה תלולה בתוך יער.
כשעתיים וחצי מאז שיצאנו מקוטה 2000, הגענו לקרחת יער ובה שילוט לפדינה
(15 דקות) או לבקתת דיאנה (5 דקות). המשכנו לכיוון פדינה והגענו לשטח יפה בתוך
העמק ובו בתים היושבים ליד ערוץ נחל. אפילו הלכתי לעשות "תשליך" והפכתי
את כיסיי בנחל – בכל זאת, עשרת ימי תשובה.
בפדינה יש מקומות רבים בהם ניתן ללון והנוף יפה במיוחד.
מפדינה ניתן ללכת דרומה לכיוון אגם בולבוצ’י (כשעתיים הליכה עד לקצה הדרומי של האגם – שם יש בקתה) או צפונה לכיוון פשטרה (40 דקות).
החלטנו לוותר על האגם כי פחדנו לפספס את הרכבל בחזרה לסינאיה (העובדים הדגישו שבשלוש וחצי הם
נכנסים כולם לקרון האחרון ויורדים למטה). יצאנו צפונה בשביל צלב כחול לכיוון
פשטרה. זהו שביל רחב בו יכולים לעבור גם רכבים. השביל עובר לאורך ערוץ.
לאחר כעשרים דקות מגיעים לפיצול ונצמדים ימינה לערוץ. אחרי כמה דקות מגיעים למין צומת T קטנה – מדרגות שמאלה למערה ומדרגות ימינה להוטל פשטרה.
פשטרה (Pestera) ברומנית זה מערה והכוונה למערה בה שוכן מנזר יאלומיצ'יורה (Ialomiciora Monastery). עלינו במדרגות ימינה לכיוון המלון, לאחר עשר דקות הגענו לקומפלקס של מבני עץ יפים (והיה שם עוד קומפלקס
בבניה) ולאחר חמש דקות נוספות הגענו להוטל פשטרה עצמו – קשה לפספס, מדובר במבנה ענקי.
במלון יש מסעדה לא יקרה מידי.
הקפנו את המלון משמאל והתחלנו בעליה במסלול פס כחול לכיוון פיאטרה ארסה (Piatra Arsa).
למעשה טיפסנו מהעמק לאותו רכס ממנו יצאנו בבוקר, רק לנקודה צפונית יותר.
העליה בתוך היער אינה פשוטה ויש קטע מרגיז במיוחד בו גדעו את העצים (והסימונים שהיו
עליהם) אז קצת קשה לעקוב אחרי הסימונים.
כשמגיעים לקרחת יער ממשיכים הסימונים צפונה ומטפסים עוד ועוד. לאחר כשעתיים
הגענו לכביש לא סלול והלכנו לאורכו לכיוון צפון, עד שלאחר מספר דקות נגלה לעינינו מבנה עץ עצום, לא ברור למה הוא משמש. החלטנו שזהו מפעל גרעיני סודי והלכנו לכיוונו..
מ-Piatra Arsa המשכנו ימינה (מזרחה) בשביל המסומן פס צהוב וגם פס כחול ועלינו כחמש דקות לפיצול שבילים.
על פי השילוט, סימון פס צהוב מתפצל דרומה לכיווןCabana Miorita (קוטה 2000), הליכה של שעה וחצי, ואילו סימון פס כחול הממשיך מזרחה. על אף שתכננו לחזור לקוטה 2000, הבנו שלא נספיק להגיע לפני הרכבל האחרון, ובכלל היה עוד מוקדם מידי ואנחנו היינו בשיא ההנאה מהנופים שראינו, אז החלטנו לרדת לסינאיה בעצמנו.
במסלול פס כחול. מה אגיד לכם, זו ירידה לא פשוטה בכלל. בהתחלה יש עליה מתונה בשטח
פתוח ואז ירידה תלולה לתוך יער (לפחות היה לנו צל). הירידה מתמתנת והופכת לשביל עם
סללומים בתוך היער. אחרי ¾ 1 שעות הגענו לכביש לא סלול. שמאלה ל-Poiana Stimii, ימינה לכיוון סינאיה.
הכביש ממשיך עוד מספר קילומטרים ואז מתחבר לכביש סלול שעושה מספר סללומים ומוליך
לסינאיה. מההתחברות לכביש הסלול ועד למרכז סינאיה לקח לנו עוד שעתיים.
הגענו לווילה של הלן עייפים מאוד ועם ברכיים מרוסקות מהירידה. בסינאיה פגשנו זוג ישראלים שראינו בטיסה, העברנו קצת חוויות (לאורך כל היום לא ראינו אף מטייל בסביבה), קנינו בירה כדי להירגע והמשכנו
ליעד הברור שלנו – צ'ורבה ב-Irish House.
אכלנו ושתינו, אחר כך עשינו קניות במכולת בשביל יום המחרת וחזרנו לחדר. השעה עוד היתה
מוקדמת למדיי, עשינו קצת מתיחות והתקלחנו, ובערב יצאנו שוב לארוחת ערב ב-Snow,
בה גם תכננו את הטיול של הימים הקרובים.
מ-קוטה 2000 ל-אומו (דרך בבלה)
התעוררנו בסינאיה עם רגליים שבורות ושרירים תפוסים מאוד. ארזנו ונפרדנו מהחדר המפנק. את התיקים הגדולים השארנו אצל הלן בבית והבטחנו לחזור בעוד כמה ימים.
הלן הפצירה בנו לא לרדת מבבלה ברגל "כי זה נורא מסוכן", אבל כשאמרנו לה שאנחנו מטפסים לאומו, היא לא הזכירה כלום לגבי שלגים, רוחות וערפל...
עלינו ברכבל לקוטה 2000 ומשם צעדנו במסלול פס צהוב צפונה לבבלה.
המסלול מתחיל בירידה תלולה במיוחד ואחריה הליכה פחות או יותר מישורית ובסופה טיפוס קל לבבלה, סה"כ שעה וקצת.
בבבלה יש בקתה גדולה (Cabana Babele) עם מקום לישון ומסעדה. לא ישנו שם אבל ביררנו בשבילכם: חדר זוגי עם מקלחת עולה 100 רון, ללא מקלחת 80 רון,
מיטה בחדר משותף 30 רון.
במסעדה אכלנו כמובן צ'ורבה (5-6 רון) ושתינו כמובן בירה (4 רון). ככה, כשחם לנו מהמרק ואנחנו מבסוטים מהבירה, המשכנו צפונה במסלול פס צהוב.
חלפנו על פני מסלול צלב כחול שיורד שמאלה (מערבה) לפשטרה ופיצול עם מסלול צלב אדום שהולך לקראימן.
קראימן הוא רכס עליו יש אנטנה גדולה בצבעי אדום-לבן, ומזרחה יותר צלב גדול – אנדרטה לחללי מלחמת העולם השניה.
אפשר ללכת בשביל צלב אדום, לטפס על הרכס ולחזור לשביל הצהוב בנקודה צפונית יותר.
כל הסיבוב הזה אמור לקחת כשלוש שעות, אבל החלטנו לוותר על זה בגלל ערפל שכיסה את כל הרכס. המשכנו צפונה במסלול הצהוב, לאחר כשעה נפגשנו עם מסלול הצלב האדום היורד מפסגת קראימן.
זוהי נקודה מעניינת (קודקוד אגנים) בה ניתן לראות את האגן הדרומי של רכס הבוצ'ג'י, המכיל את העמק של
פדינה ופשטרה, עד לרכסים המקיפים את אגם בולבוצ’י.
ניתן גם לראות את האגן הצפוני, שעל הרכס המערבי המקיף אותו אמורה להיות ממוקמת פסגת אומו.
ההליכה עד לנקודה הזו היתה מאוד נעימה כיוון שמדובר בשטח פתוח ובהליכה על קו רכס וניתן לראות נוף
למרחקים גדולים. מנקודה זו התחלנו לרדת מעט ואז לטפס על הרכס המערבי (טיפוס לכיוון מערב).
מכאן הסיפור היה שונה לגמרי, התחלנו ללכת בתוך שלג, והנוף התחיל להיסגר בגלל ענני ערפל. הקור גם כן לא איחר להגיע ונאלצנו להתלבש במיטב הבגדים החמים שלנו.
השלג, שחדר יפה יפה את נעלי ה-waterproof היקרות שלנו, דאג לכך שתוך חצי שעה היו גרבינו כבר רטובות. לאחר כחצי שעה של הליכה יורדים שוב ומטפסים שוב (השביל פונה לכיוון צפון).
חלפנו על פני פיצול עם מסלול פס כחול, שיורד מאומו לפשטרה – אל תוך האגן הדרומי. המשכנו במעלה ההר, העליה היתה תלולה ומעט מפחידה כי הולכים על צלע ההר ולא על הרכס למעלה ויש שיפוע צד.
הערפל החל להיות יותר ויותר סמיך והסימונים התכופים על עמודים התגלו כחיוניים – בכל פעם מגיעים לעמוד ומחפשים את זה שאחריו. עוד דבר שעזר לנו שם היה טביעות הרגליים של מי שהלך שם לפנינו.
לאחר עוד 45 דקות של הליכה בשלג התחלנו לחשוב שלא נמצא את בקתת אומו לעולם ובכלל מי אמר
שהיא מאויישת? ואם לא מה נאכל שם? ואיפה נתחמם? ומה אם ניקבר בשלג ונמות ואף אחד לא ימצא אותנו? ובכלל כמה הביטוח אמור לתת למשפחות שלנו במקרה כזה? ואם ניטרף על ידי דובים זה עשוי להעלות את פיצויי הביטוח? ומי יטפל לנו בחתולים? הצלבים בכל מקום, המהווים יד זיכרון למטיילים שהתפגרו כאן לא הוסיפו להרגשה.
התחלנו לראות כל מיני כתמים חשוכים בערפל ולדמיין שהנה הנה הקבנה הזאת, תופעה שזכתה אצלנו לכינוי
"קבנה מורגנה".
למזלנו הבאנו איתנו בקבוק קטן של ייגר (שהסתבר כהשקעה משתלמת מאוד), שעזר לנו להתחמם ולהשאר אופטימיים. קצת פחות משלוש שעות מאז שיצאנו מבבלה נגלתה לעינינו בקתת עץ – בקתת אומו המיוחלת (Cabana Omu) על פסגת אומו, בגובה 2507 מטרים.
כשנכנסנו קידמו את פנינו שתי נשים שהראו לנו את ה-dormitories (יש להם חדרים זוגיים אבל בלי תנור, והיה שם איזה מינוס 10 מעלות).
בחדר הזוגי משלמים 30 רון לאדם ובחדר המשותף 25 רון לאדם וצריך להציג דרכון או צילום דרכון.
היתרון בחדר משותף הוא שפוגשים אנשים מעניינים.
היתה שם בחורה רומניה נחמדה שהגיעה כשעה לפנינו (כנראה שאת טביעות הרגליים שלה ראינו בשלג), ועוד בחור רומני מבוגר.
אירינה הרומניה סיפרה לנו באנגלית מצויינת שהיא סטודנטית המתגוררת בבוקרשט והיא מנצלת את חופשתה לטיול בהרים. היא טיפסה לבד מבבלה לאומו, דבר שגרם לנו להעריך אותה מאוד.
השעה היתה חמש בערב והשמש החלה לרדת אל תוך העננים, ואנחנו נהנינו משקיעה יפה ביותר – השאלה מי יוצא עכשיו החוצה בקור הזה לצלם את זה...
לאירינה לא היתה מצלמה והיא התבאסה שאין לה צילומים, אז סיכמנו איתה שהיא לוקחת את המצלמה
שלנו ומצלמת בחוץ, ואנחנו שולחים לה את התמונות במייל.
בערב אכלנו מרק צ'ורבה (אין להן מים שם, אז הן יוצאות עם הסיר החוצה וחוצבות שלג) ושתינו יין חם עם תפוזים וסוכר, שחברינו הרומנים הזמינו בשבילנו לאחר שכיבדנו אותם בייגר שלנו. האווירה היתה חמימה ונעימה, ואירינה התגלתה כבחורה ידידותית במיוחד, אז שקענו איתה לשיחה אל תוך הלילה.
מ-אומו ל-אגם בולבוצ’י (דרך פשטרה ופדינה)
לאחר לילה ארוך, שהתחיל בכך שקפאו לי כפות הרגליים (כצפוי) ולא יכולתי להירדם ונגמר בכך שקרין חלמה שנפרדנו כי אני התחלתי עם קופאית בסופר, התעוררנו לאור קרני השמש שהאירה את כל פסגת אומו.
התארגנו, שתינו תה ואכלנו ארוחת בוקר עם החברים החדשים שלנו, ולאחר צילום משותף יצא כל אחד לדרכו.
פנינו היו לפשטרה, בשביל שראינו אתמול, שיורד מאומו לתוך האגן הדרומי של הרי בוצ'ג'י.
בהתחלה יורדים מאומו באותה דרך – מסלול פס צהוב, ולאחר מכן יש פיצול ימינה למסלול פס כחול, לכיוון פשטרה. הנוף (עכשיו ללא ערפל) יפה עד מאוד – פסגות מושלגות ועמקים ירוקים, פלגי מים של הפשרות שלגים בכל צד וראות מצויינת שמאפשרת לראות אפילו את חלקו הדרומי של האגן – קניון צר שמנקז את הנחל לאגם בולבוצ’י.
התחלנו בירידה התלולה לכיוון פשטרה ולאחר כשעה וחצי מאז שיצאנו מאומו הגענו לפתחו של
העמק.
פכפוך המים ששמענו מלמעלה התגלה כהרבה ערוצונים ומפלונים המתנקזים לעמק וזו היתה ההזדמנות הראשונה בה פגשנו במים זורמים מאז אמש.
צחצחנו שיניים, שטפנו פנים ומילאנו את הבקבוק שלנו במים להמשך. כשממשיכים לצעוד בעמק לכיוון דרום ניתן כבר לראות את הוטל פשטרה הענקי, את המבנים של פדינה ואפילו את תחילתו של אגם בולבוצ’י.
הירידה מתמתנת ומתנקזת לכיוון העמק. נוף יפה של שני הרכסים, העמק עצמו ופלגי מים זורמים נפרש לפנינו, כאשר השביל מנתב אותנו ל-1/3 גובה של הרכס המזרחי.
כך המשכנו עוד כשעה וחצי עד להוטל פשטרה, שם עלינו למסעדה שנראתה מפוארת מאוד ויקרה, אך המחירים היו סבירים למדי.
פינקנו את עצמנו בארוחה רצינית – מרק ירקות (5 רון), מרק בקר (6 רון) ובירה Ursus מחבית (4 רון). הכל היה מאוד טעים. המרקים מגיעים עם שמנת ופלפלים חריפים.
לבסוף קינחנו בקרפים עם ריבה ושוקולד (6 רון) והמשכנו בדרכנו, כבדים אך שבעים.
מפשטרה יצאנו דרומה במסלול צלב כחול (שבו הלכנו שלשום) לכיוון פדינה. שוב ירדנו במדרגות הבטון וראינו את העליה למנזר פשטרה.
התרשמנו במיוחד מהעמק היפה שמתרחב באיזור פדינה ויוצר שטח פתוח וירוק עם נחל הזורם
במרכזו.
הסתובבנו כשפנינו לכיוון צפון – ניתן לראות את קוטה 2000 ואת בבלה, ואת הרכס ממנו ירדנו לתוך העמק עם פסגותיו המושלגות בהן דשדשנו אך לפני כמה שעות.
המשכנו לכיוון דרום על דרך לא סלולה – מצויינת לרכיבה על אופניים. הדרך מסומנת בצלב כחול וככל שממשיכים דרומה הרכסים מימין ומשמאל סוגרים על הדרך והעמק מצטמצם.
הנחל נהיה יותר ויותר גועש, והרכסים מימין ומשמאל מתכסים בעצי אשוח ואורן.
בנקודה מסויימת הרכסים כל כך מתקרבים שיש ממש מעבר קניוני ביניהם (מה שראינו בבוקר
מלמעלה).
לאחר המעבר הזה הנוף נפתח וחושף את אגם בולבוצ'י במלוא הדרו. בשלב הראשון האגם מוקף בעצים והדרך מקיפה אותו ממערב.
לאחר הליכה די מונוטונית על הדרך לאורך האגם (צריך להיזהר כי עוברות שם די הרבה מכוניות – הדרך עבירה לרכבי 4x2), כאשר עצים מימין ומשמאל לדרך, רואים את בקתת בולבוצ'י (Cabana
Bolboci) וגשר החוצה את האגם. אלא שמראה העינים מטעה ובעצם יש עוד חצי שעה הליכה עד לבקתה
כי הדרך מתעקלת מערבה.
סך הכל שעתיים וחצי מפשטרה, שעתיים מפדינה, דרך נוחה וקלה במיוחד.
ב-Cabana Bolboci יש חדרים לזוג, או לארבעה, המחיר לאדם 30 רון. בחדרים אין שירותים ומקלחת, אך יש
משותפים, והם די נקיים.
במקלחת יש מים רותחים ופיצינו את עצמנו במקלחת חמה לאחר אי-ההתקלחות והשינה-עם-בגדים בבקתת אומו. בבקתה יש חשמל ורדיאטור חימום בחדר ויש מסעדה שצמודה למקום.
מהבקתה אפשר לראות את אומו – רכס עצום ומושלג שבקצהו בליטה קטנה קטנה – בקתת אומו. סה"כ הלכנו היום 19.5 קילומטר במסלול יחסית אנכי מצפון לדרום, כך שזה נראה מאוד מרשים והיינו גאים בעצמנו – גאים, אך עם שרירים תפוסים.
בשקיעה יצאנו מהחדר לשוטט קצת בסביבות הבקתה. מתברר שזו בקתה מאוד ציורית, ובסמוך לה שוכן המשכן המקומי של המשטרה.
בחצר הבקתה פרה אוכלת עשב ופעמון לצווארה וכמה תרנגולות (שכנראה היוו את חומר הגלם
העיקרי לארוחת הערב שלנו מאוחר יותר).
צעדנו קצת על הגשר הסמוך, שהתגלה כסכר שחוצה את האגם לחלק רטוב (צפוני) וחלק יבש (מדרום).
בנוסף התחילה השקיעה לצבוע את העננים בצבעים מרהיבים ובאופק ראינו את אנטנת הטלוויזיה דמויית הטיל של קראימן, ואת בקתת אומו בה ישנו אמש.
חזרנו לבקתה והלכנו לאכול. המלצרית (שהיא גם פקידת הקבלה וגם החדרנית ומי יודע מה עוד) לא ידעה אנגלית ולא היה לה מושג מה אנחנו רוצים, אבל כל פעם שאמרנו "צ'ורבה", היא עשתה "לא" עם הראש.
בסוף הטבחית התעצבנה ויצאה מהמטבח עם צלחת ועליה שני נתחי בשר חי. היא הצביעה על אחד ואמרה
"צ'יקן" ואז על השני ואמרה "פורק". הצבענו על העוף ואמרנו "קרטושקה" בצורה הכי משכנעת שמצאנו. בסוף קיבלנו חזה עוף על הגריל וצ'יפס שמנוני במיוחד, אבל היה בסך הכל בסדר.
זה ועוד שלוש בירות ולחם עלה לנו 40 רון.
בלילה הפעילו את החימום בחדר בצורה הבאה – עד אמצע הלילה מפעילים כל כך חזק עד שאתה מתייבש, ואז מכבים בבת אחת ואתה ממשיך להתחמם מכח האינרציה.
מ-בולבוצ'י בחזרה ל-קוטה 2000
התעוררנו מוקדם במיוחד, שתינו תה (טוב, הם קוראים לזה תה, אבל זה בעצם מים חמים עם לימון וסוכר, אבל טעים. 1 רון לכוס) ויצאנו לדרך.
עברנו על הגשר-סכר והמשכנו במסלול צלב צהוב לכיוון קוטה 2000 (cabana miorita). הדרך התחילה בטיפוס תלול של כשעתיים – יציאה מן העמק לרכס המזרחי, שבסופו הסתובבנו לאחור וראינו את כל העמק, הרכסים שממול והאגם למטה עםCabana Bolboci והגשר בו עברנו לפני כמה שעות.
לאחר מכן יש ירידה, התחברות למסלול פס אדום והליכה לאורך ערוץ מים זורמים (המסלול מאוחד – צלב צהוב ופס אדום).
בהר שלמעלה כבר ראינו את הרכבלים שמטפסים לקוטה 2000 (רכבל גדול מסינאיה ורכבלים קטנים של סקי). לקינוח יש עליית רצח של 40 דקות, שהזכירה לנו את כל השרירים שהכרנו ושלא הכרנו ברגלינו.
לבסוף, כשלוש ורבע שעות מאז שיצאנו מ-Cabana Bolboci, מצאנו עצמנו שוב בקוטה 2000.
התחנה היתה פעילה הרבה יותר מאשר זכרנו אותה בפעמים הקודמות. המסעדה המתה אנשים שאכלו דברים מאוד מעניינים – פלטת גבינות ונקניקים, בירות ומרקים מהבילים.
החלטנו שיורדים למטה ומתחרעים על איזו מסעדה.
ירדנו ברכבל בחזרה לסינאיה, אספנו את התיקים שהשארנו אצל הלן והלכנו לאכול ב-Irish House. אכלנו צ'ורבה עם בשר בקר ופיצה ירקות (שהיתה משעשעת מאוד, כי הם שמים מלא ירקות מוזרים – אפונה, גזר, שעועית ועוד).
אחר כך קינחנו בפנקייק עם ריבה ושמנת ושתינו בירה (סה"כ 40 רון כולל טיפ).
לאחר מכן הצטיידנו במכולת בבירה ולחם ושמנת וגבינות (בערך 15 רון) וירדנו לתחנת האוטובוס, שנמצאת מחוץ למבנה הרכבת.
נסיעה לבראשוב ברכבת עולה 22 רון לאדם ובאוטובוס 8 רון.
הבעיה היא שהאוטובוס (זה בעצם מיניבוס) הראשון היה מלא ונאלצנו לחכות עד לאוטובוס הבא, כך
שלא נשאר הרבה מהלחם והגבינות שקנינו במכולת..
הנסיעה ארכה כ-40 דקות. בראשוב נראתה בתחילה מעט אפרורית והמבנים סביב תחנת האוטובוס/רכבת אוטוגארה 1 (אוטוגארה אונו) ישנים ואפורים.
לקחנו אוטובוס מספר 4 (1.5 רון לכרטיס) למרכז העיר, שנראה מטופח ומרשים הרבה יותר. ירדנו בתחנה קצת מרוחקת, כך שהיה עלינו לצעוד לא מעט כדי להגיע למחוז חפצנו – גסט האוס שהומלץ על ידי הלונלי פלנט ברחוב סטראדה צ'רבולוי (Strada Cerbului) מספר 32.
בדרך כבר ראינו איפה ממוקמת חנות הכלבו Star והשוק הסמוך לה, וציינו לעצמנו שצריך עוד לשוב לשם.
הרגשנו כמו איזה ילידים שיצאו מההרים לציוויליזציה.
בגסט האוס קיבלו את פנינו זוג זקנים הונגרים חביבים והראו לנו חדר בסיסי וקטן, אך נעים – מיטה זוגית, מראה, מתלה, שולחן ותנור.
חלון גדול הפונה לחצר פנימית יפה, מעוטרת בגפנים. שירותים ומקלחת (אמבטיה) משותפים ל-3 חדרים. לא קיבלנו קנקן של יין מסורתי כמו שהבטיחו בלונלי פלנט. על שני לילות גבו מאיתנו 150 רון.
התקלחנו והחלפנו את הבגדים (שהפכו לחלק בלתי נפרד מגופינו בימים האחרונים) ויצאנו לשיטוט של ערב בעיר.
פתאום אחרי ארבעה ימים בהרים נהיה לנו טיול עירוני בעיר אירופאית יפה.
מרכז העיר, כאמור, מטופח מאוד מאוד, גנים ציבוריים, מבנים מחודשים, כנסיות ומזרקות. התרגשנו לראות את בית הכנסת היפה והמטופח (לצערנו היה סגור), בחוץ יש שלט המספר כי בית הכנסת שופץ בשנת 2007.
חשבנו שיהיה נחמד לבלות כאן את יום הכיפורים המתקרב. המשכנו לכיוון רחוב ניקולאה בלצ'סקו (Strada Nicolae Balcescu) וקנינו בשוק פירות וירקות טריים. אפשר לקנות גם יין שממלאים לך בבקבוק, בירה מחבית, בשר על האש ומגוון נקניקים.
בסמוך לשוק יש סופרמרקט ששמוHard Discount, בו הצטיידנו במצרכים לימים הקרובים. לאחר מכן צעדנו לכיכר ספאטולוי היפה (Piata Sfatului). זוהי הכיכר המרכזית של העיר, שלעת ערב מוארת באורות נפלאים. בכיכר יש מזרקה ושוכן בה בנין מועצת העיר
הישן עם המגדל המרשים.
ישבנו בכיכר וקראנו קצת על ההיסטוריה של העיר, כאשר כל המבנים שמסביבנו מחודשים ומוארים, וניתן לראות את הכנסיה השחורה המרשימה הסמוכה לכיכר.
אפשר גם לראות את השלט Brasov המואר על פסגת הר טמפה, בסגנון השלט של הוליווד.
בערב הכיכר שוקקת חיים, בתי קפה ופאבים עמוסים באנשים ובתיירים. הרגשנו שיש לעיר הרבה מה להציע והחלטנו להקדיש לה את יום המחרת – גם הזדמנות טובה לנוח קצת.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם