טיולי יום ברכס צ'ינדרל ומוזיאון אסטרה בסיביו
שלושה ימים באיזור צ'ינדרל - טיפוס על הרכס, הליכה ביערות וסיום במוזיאון אסטרה
| תאריך הטיול | December 2013 |
|---|---|
| משך הטיול | 3 ימים |
| עונה מומלצת | יוני-אוקטובר |
תוכן עניינים
טיפוס מפלטיניש לרכס והליכה לשאנטה
התעוררנו בפנסיון אלה, שיחקנו קצת עם הכלבה לאסי (שגנבה נעל לאחת מאורחות הפנסיון והתרוצצה בכל החצר כשהנעל בפיה), השארנו שוב את התיקים והבטחנו לחזור בעוד מספר ימים.
הלכנו קודם כל לאכול ארוחת בוקר במסעדת Grand Plaza שברחוב 9 במאי 60, אכלנו פנקיקים ושתינו תה (שכאן עלה רק 2 רון).
בתחנת האוטובוס (Gara) של סיביו יש רציף של אוטובוסים בין עירוניים (לבנים) של חברת Transmixt ורציף של אוטובוסים עירוניים (צהובים).
האוטובוס לפלטיניש הוא דווקא צהוב, ויוצא מרציף האוטובוסים העירוניים. הנסיעה עולה 9 רון לאדם (משלמים
לנהג).
האוטובוס עובר בכפר רישינארי ואחר כך מטפס עוד כ-20 קילומטר בדרך יפה ומפותלת עד פלטיניש. בסה"כ שעה וקצת של נסיעה בנוף הרי הצ'ינדרל היפים.
מפלטיניש יש רכבל של סקי הפועל גם בקיץ ומספר מסלולים רגליים. מסלול צלב אדום ומסלול עיגול כחול מתאחדים ויוצאים מאיזור תחנת הרכבל ובקתת פלטיניש (Cabana Paltinis) לכיוון Poiana Gaujoara, שם הם מתפצלים – העיגול הכחול עובר דרךMuncel וחוזר לפלטיניש, הצלב האדום ממשיך לכיוון פסגת צ'ינדרל (2244 מטר) והאגמים הקפואים.
התחלנו לטפס במסלול הזה בתוך שטח מיוער, עד שהגענו ל-Poiana Gaujoar.
זהו שטח פתוח שבו התקשינו מאוד למצוא את המשך המסלול עיגול כחול בגלל שכבה של שלג שכיסתה את כל הסימונים.
בנוסף ההליכה בשלג היתה קשה והאטה מאוד את קצב ההליכה, שלא לדבר על הרגליים שכבר מזמן נרטבו והתחילו לקפוא.
מי שמתכנן לטייל בתקופה הזו באיזור זה, שיצטייד בציוד טוב יותר להליכה בשלג. אנחנו לא היינו ערוכים לכך. החלטנו לחזור באותו מסלול לפלטיניש (בסה"כ הלכנו כשעה וחצי לכל כיוון). הגענו בחזרה לפלטיניש עם נעלייםרטובות ורגליים קפואות.
כיוון שעוד היתה שעת אחר צהרים מוקדמת, החלטנו לצעוד לכפר שאנטה (Santa) הסמוך וללון בו.
ההליכה מפלטיניש לשאנטה היא על מסלול משולש כחול בשביל לא סלול. לאחר כשעת הליכה (ארבעה
קילומטר) הגענו לשאנטה ומצאנו שם ארבע בקתות יפות, אך לא נפש חיה אחת.
חשבנו שהחבר'ה יצאו לאיזה טיול מאורגן או כנס בעלי בקתות לדורותיהם, אז פתחנו קופסאות שימורים ועשינו לנו (ולכלבי הכפר הנטוש שבאו לראות מי אנחנו) ארוחת ערב.
לאחר כשעה קלה, השמש החלה לשקוע, אך אף אחד לא הופיע – כפר רפאים. בצר לנו עשינו דרכנו בחזרה
לפלטיניש, כשקר לנו מאוד ואנחנו מתים להתחמם ולנוח, וראו זה פלא – פתאום הדרך ארכה
רק 45 דקות...
משהגענו בחזרה לפלטיניש, החלטנו שהדרך הטובה ביותר להתחמם היא בירת ursus ומרק צ'ורבה. בגלל שהינו
מקוררים ומצב הרוח היה שפוף, החלטנו להתפנק במלון שלושה כוכבים, שלאחר מכן התגלה
כשני כוכבים עם חדרים עלובים למראה ומחוממים בצורה מוגזמת.
במלון הזה שילמנו את המחיר הגבוה ביותר לחדר ששילמנו בכל הטיול הזה – 131 רון, וזה בהחלט לא היה שווה
את זה. "אינטרנט חופשי" הכריז שלט מעל דלפק הקבלה, אז חשבנו לכתוב קצת הביתה.
כששאלנו את פקיד הקבלה הנחמד היכן נמצא חדר האינטרנט שלהם, הוא הצביע על המחשב שהוא עובד עליו, מאחורי דלפק הקבלה, ואמר שהוא מייד מסיים את הדו"ח היומי ואז נוכל להשתמש במחשב...
מ-פלטיניש ל-רישינארי
התעוררנו במלון ה"מפואר" שהיה למעשה די מגעיל ונכנסנו למסעדה שמתחת לתחנת הרכבל לארוחת בוקר. בעל המסעדה התפלא שאנחנו מבקשים אוכל ואמר שאין אצלו אוכל (אז למה כתוב "מסעדה" בחוץ??)
אבל הוא יכול להכין לנו תה ולתת לנו איזה חטיף קרואסון ארוז.
ב"מסעדה" הזו ישבו כל עובדי הרכבל, עישנו מתחת לשלט "אסור לעשן" ושתו בירות.
המסלול שלנו לרישינארי מתחיל מתחנת הרכבל העליונה, אז שאלנו אותם מתי ניתן לעלול למעלה.
הם הביטו בנו בעין עצלה ואמרו שבשביל פחות מעשרה אנשים הם אפילו לא זזים מהבירות שלהם.
בלית ברירה טיפסנו ברגל עד לראש הרכבל (שיפוע מטורף, וכמובן שבאמצע הדרך הרכבל התחיל לעבוד..) ומשם התחלנו לצעוד במסלול עיגול כחול. המסלול עובר ביער ולאחר מכן בציר לא סלול עד הגעה לקרחת יער, שם הופך למסלול פס אדום ושוב נכנס לתוך יער.
לאחר כשעה וחצי נוספות של הליכה, מגיעים לקרחת יער, שם היתה לנו דילמה לא פשוטה – יש המון שבילים שיוצאים לכל מיני כיוונים - אחד מהם לא מסומן, באחד היה סימון אך לאחר מספר דקות הוא נפסק ונאלצנו לחזור לקרחת. השלישי נראה ציר ראשי ורחב, אך אינו מסומן, והרביעי בכלל יורד כשאנחנו צריכים לעלות.
לאחר כשעה של התברברויות וחיפושים, הליכה בשבילים וחזרה לצומת, חיפושינו אחר סימון עלו בתוהו,
והחלטנו להתחיל לצעוד בשביל הרחב, מתוך הנחה שהוא בטוח יביא אותנו לאנשהו. לאחר כחצי שעת הליכה (!) ללא כל סימון בדרך, פתאום צץ לו הסימון על איזה עץ, כאילו כלום.
זה היה מאוד מרגיז, אבל לפחות שמחנו שאנחנו על השביל. חשבנו שבכך תמו בעיותינו, אך מסתבר שמי שסימן את השביל הזה עשה עבודה גרועה ביותר. לאחר קילומטר של סימונים טובים, שוב הפסיק הסימון, והפעם היינו בשטח פתוח. החלטנו ללכת בגב ההר, על קו פרשת המים, ולראות מה יהיה. זה מאוד מאוד לא נעים לצעוד חסרי בטחון, ללא מושג איפה אנחנו ואם אנחנו על השביל אם לאו.
הנוף היה מאוד יפה, במיוחד בשטח הפתוח, שהיה גבעי עם שטחי מרעה ובתי עץ ציוריים, אך ההתברברויות וחוסר הסימון פגמו מאוד בהנאה.
המשכנו כך על גבי רכסים חשופים בצבעי צהוב-אדום, בקתות עץ וערימות חציר. רכס הצ'ינדרל היפה נגלה לעינינו מכל עבר.
כל חצי קילומטר בערך, כשכבר היינו משוכנעים שאיבדנו את הסימון, הוא צץ פתאום על איזו אבן עלובה, ממש לא מזכיר את הסימונים הקפדניים בבוצ'ג'י.
ההליכה על הרכס אינה פשוטה כי הוא מורכב מגבעות – גבעות וצריך כל הזמן לטפס לגבעה, לרדת לאוכף ולעלות שוב לגבעה הבאה. הלכנו כך כשלוש שעות, בדרך מצאנו רועה צאן שסיפר לנו שאנחנו בכלל בדרך לכפר אחר ולא לרישינארי, אבל כבר לא היה לנו אכפת, העיקר להגיע לאנשהו, והעיקר בשעות האור.
כמובן שכל התקשורת עם הרועה הזה היתה ברומנית שוטפת ועברית שוטפת – אבל הבנו זה את זה.
המים שלנו כבר נגמרו, אז שאלנו אותו איפה יש מים. הוא כיוון אותנו לאיזו באר שבה הוא משקה את הצאן שלו – זו היתה יותר שלולית מאשר באר, עם מים דלוחים במיוחד וכל מיני כנפיים של יתושים צפות בהם. טיהרנו את המים בשתי טיפות יוד במקום באחת, ככה בשביל ההרגשה והמשכנו לצעוד במשנה מרץ כדי להקדים את השקיעה.
לאחר כשעה פגשנו זוג רומנים דוברי אנגלית שמטיילים על טרקטורונים.
הם אמרו שבהמשך השביל ישנו כפר. זה עודד אותנו מאוד והמשכנו בסימון-לא סימון (כבר ממש לא היה לנו אכפת).
העליות והירידות נהיו יותר ויותר תלולות, וכיוון ההליכה הכללי היה צפון. הגענו לפיצול
שבילים – פס אדום: שמאלה בתוך יער, עיגול אדום – ימינה בתוך יער. החלטנו להשאר נאמנים לפס האדום, אך הוא לא היה נאמן לנו ונעלם עד מהרה.
המשכנו בשביל צר ולא ברור, אך עד מהרה התחברנו לציר רחב ונוח, המסומן בצלב כחול. סימון הצלב הכחול היה ברור ושיפר לנו מאוד את מצב הרוח. ההליכה בשביל היתה קלה ונסכה בנו בטחון שעוד נגיע לאיזה כפר באור יום. ואכן, לאחר שעה קלה, הגענו לפאתיו של כפר – לא היה לנו מושג איזה כפר זה, אבל מה זה משנה.
הכפר נראה עני מאוד ומעט שכוח אל וזה ממש לא התאים להגדרה של רישינארי בספר שלנו ("כפר אמיד"). בכניסה לכפר יצאו מאיזה פחון כמה ילדים מלוכלכים בתחתונים וצעקו לעברנו "בובו" – צריך עוד
לברר מה זה אומר. הרגשתי כמו בהודו.
הגענו לאיזה משטח בטון, ומעליו צינור ממנו זורמים מים. מספר אנשים מסביבו ממלאים מים בכדים. הבנו שמדובר במרכז הכפר.
פנינו לאחד האנשים ושאלנו איפה אפשר למצוא כאן פנסיון. השתמשנו במיטב הרומנית שהצלחנו ללמוד
עד כה.
האיש הסביר ברומנית שוטפת שזה כפר עני ואין בו שום פנסיון (עד שהצלחנו להבין מה הוא אומר, כל הכפר כבר עמד מסביבנו, נרגש). בסוף ניגש למרכז המעגל איש עם מסור גדול ובלי שיניים (וכשאני כותב "בלי שיניים" אני לא מתכוון למסור), ואמר "רישינארי, רישינארי" עד שכל שאר האנשים הנהנו בהסכמה וחזרו אחריו:
"רישינארי, רישינארי". איש אחר הסביר שזהו הכפר prislop הקטן, שנמצא מדרום לרישינארי, וצריך להמשיך במסלול צלב כחול (החוצה את הכפר) עוד כשני קילומטר ואז נגיע לרישינארי.
האיש עם המסור שוב התחיל לצעוק "פוליציה,פוליציה" וכולם התלהבו מהרעיון וחזרו אחריו. הוא סימן לנו לבוא אחריו ובצעדים מהירים הוביל אותנו לרחוב הסמוך, שם חנתה ניידת משטרה.
מסתבר שיש שוטר יחיד שמכסה את איזור רישינארי ו-prislop והוא בדיוק היה בכפר.
אנשי הכפר העמיסו אותנו לניידת וביקשו מהשוטר לקחת אותנו לרישינארי. השוטר היה נחמד
ודיבר אנגלית.
הוא שאל לאן אנחנו רוצים ואמרנו איזה שם של פנסיון שראינו בספר (cioran pensiune) והוא לקח אותנו עד שם.
למרבה הצער לא היו חדרים פנויים, אך אנחנו היינו כל כך מאושרים שהגענו לאיזה ישוב באור יום, ששום דבר לא יכל לקלקל לנו את מצב הרוח.
המשכנו עוד קצת במורד הכפר עד שראינו מקום משולט Restaurant. נזכרנו פתאום כמה אנחנו רעבים ונכנסנו בשמחה פנימה.
הדבר הכי קרוב למסעדה שהיה שם זה בירה ושקית תפוצ'יפס, אבל זו בהחלט התחלה טובה לזוג ששתה מים משלולית אך לפני כמה שעות.
לאחר שסיימנו את ארוחת הבריאות הזו, כיוונה אותנו הזבנית לפנסיון שנמצא בסמוך. נכנסנו לחצר מטופחת
של בית יפה, יצאו לקראתנו אב ובנו – בוגדן שמו.
בוגדן הוא היחיד שיודע אנגלית בבית ("למדתי בבית ספר") והוא מקיים את הקשר עם התיירים. הוא הראה לנו את החדר ועינינו אורו – רצפת פרקט ועליה מיטה רחבה ונוחה, תנור, ארון וטלוויזיה.
השירותים נקיים מאוד מאוד ואפילו יש במקלחת סבון ושמפו.
המצעים והמגבות נקיים, וילונות יפים על החלונות – ממש צימר קטן – בהחלט פיצוי נאה ליום הקשה שעבר עלינו (הלכנו בין 25 ל-30 ק"מ) ולרגליים הכואבות שלנו.
מחיר החדר 90 רון ללילה כולל ארוחת בוקר. בוגדן ראה שאנחנו עדיין רעבים והוביל אותנו למכולת סמוכה, שם קנינו נקניק וגבינה ולחם טעים וממרח איקרה וירקות וממתקים כדי לארגן לעצמנו ארוחת שחיתות בחדר.
כשחזרנו לפנסיון הוביל אותנו בוגדן לחדר אוכל קטן, הוציא לנו צלחות וסכו"ם ואמר לנו להתרווח ולאכול בכיף את האוכל מהמכולת.
הוא אפילו הביא לנו לשולחן מלח וקיסמים. אחרי ששבענו, עלינו לחדר החמים ועשינו מקלחת מפנקת – כמו שמגיע לנו אחרי יום מלא אי ודאויות וחסר כל סימונים.
החלטנו לסיים את הטיול בצ'ינדרל – גם כי הסימונים גרועים, וגם כי אין לנו מפה מספיק טובה. בימים הקרובים נטייל ברכס פוסטבארו עליו ויתרנו קודם בגלל הגשם בבראשוב.
מוזיאון אסטרה ונסיעה לסיגישוארה
התעוררנו ליום שמשי ויפה במיוחד. המשפחה הנחמדה שאירחה אותנו בפנסיון הכינה לנו ארוחת בוקר טעימה מאוד ובאווירה ביתית.
לאחר ששיחקנו עם החתולה שלהם ונזכרנו בערגה בשלנו, יצאנו לסיור בכפר רישינארי היפה, והסתובבנו בסימטאותיו הנאות.
יש בכפר מספר כנסיות יפות, אך אנחנו התרשמנו במיוחד מהבתים הצבעוניים והציוריים ואהבנו את הרחובות מרוצפי האבן.
בצהרים נסענו לכיוון סיביו וירדנו במוזיאון אסטרה השוכן מחוץ לעיר. אנחנו לא אוהבים מוזיאונים בדרך כלל, אבל מדובר כאן במוזיאון פתוח המציג בתים, חצרות וטחנות קמח שהובאו לכאן מכל רחבי רומניה.
אורח החיים בבתים משוחזר וניתן להסתובב ביניהם ולהיכנס אליהם, על מנת להתרשם מהצורה בה חיו בתקופות שונות בעבר. המוזיאון הוא בעצם פארק גדול עם אגם ונעים להסתובב בשבילים ולהיכנס לחצרות השונות, לראות כיצד טוו צמר וארגו בתים, כיצד הכינו יין או האכילו את הבהמות.
הכניסה למוזיאון עולה 15 רון לאדם, 4 רון לסטודנט (לא התבקשנו להציג תעודות על אף שהיו ברשותנו). אישור לצילום סטילס עולה 5 רון ובעבור צילום וידאו יש לשלם 50 רון.
הסתובבנו במוזיאון כשעתיים וישבנו מעט על שפת האגם. אחר כך נסענו באוטובוס לעיר סיביו. טיפ חשוב – כדאי לבדוק לפני תחילת הסיור מתי יש אוטובוס (מספר 1) או חשמלית (גם כן מספר 1) לכיוון סיביו, מאחר והם
לא תכופים במיוחד.
התחנה נמצאת ממש מחוץ לשער הכניסה שבסמוך לקופת הכרטיסים. אנחנו חיכינו כמעט שעה עד שהגיע אוטובוס, ועוד 20 דקות עד שהוא סוף סוף יצא.
בסיביו הלכנו לאכול פיצה טעימה במיוחד ב-Pizzeria Pomodore שברחוב Ocnei
מספר 13 (10-15 רון), אספנו את התיקים מפנסיון Ela ולקחנו רכבת לסיגישוארה. הרכבת עולה 9.20 רון לנוסע והנסיעה אורכת כשעתיים.
תחנת הרכבת בסיגישוארה חדשה ויפה, בניגוד למה שרשום בספר שלנו.
טיפסנו למצודה כדי לגלות שהחדרים שם די מגעילים ויקרים במיוחד (40 רון למיטה ב-dormitory, 120-140 רון לחדר זוגי בסיסי ביותר) אז חזרנו למטה לעיר.
בפנסיון המפואר והחדש (3 כוכבים) שברחוב Garii מספר 11, מרחק 5 דקות הליכה מתחנת הרכבת, מצאנו חדר זוגי + מקלחת ושירותים – הכל נקי וחדש ממש ברמה של מלון, ועולה רק 100 רון.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם