הקונגו נייל טרייל, ועוד טיפה מקיגלי

רקע והכנות לטרק

# הגעה מאוגנדה:
יצאנו מהעיר Kisoro שנמצאת רבע שעה מהגבול של אוגנדה עם רואנדה.
עלינו על אוטובוס של חברת Friends שיוצא במקור מקאבלה ועובר בקיסורו נוסע עד gome שבקונגו ובדרך עוצר בGiseny שברואנדה וממנה יוצאים לטרק.
הנסיעה עלתה לנו 30,000 שילינג אוגנדי ולקחה 3 שעות, כולל שעה במעבר גבול.
המעבר היה חלק ורק שאלו מלא שאלות מוזרות על השהות שלנו- תגיעו מראש עם מקום לינה בעיר.

# גיסני:
עיר חמודה, שם התארגנו לקראת הטרק.
יש המון מקומות מקומיים לאכול בהם בזול, ומלא מקומות לצאת ולשתות 🍻
# הכנות לטרק:
אחרי תחקיר החלטנו לצאת בצורה עצמאית ככל האפשר- אוהל, ובנזיניה. וכך נוכל לישון בזול ולבשל לעצמינו.
חשוב לציין שהטרק מאוד נגיש ואפשר כל יום לאכול את כל הארוחות בדרך במסעדות מקומיות ולישון בהוסטלים בכל הרמות.
* לינה:
Happiness gest haus (מופיע בגוגל מפס)
10,000 שילינג לחדר זוגי
יש וייפי, יש מרחב ישיבה משותף, אין מים חמים במקלחת אבל מקבלים דלי וקומקום חשמלי למים חמים.
בעל המקום מקסים ועוזר, יש לו אנגלית סבירה

# אוכל לטרק:
אין שם סופר נורמלי, אנחנו מצאנו את כל מה שצריך בשוק המקומי- יש שם גם כמה חנויות קטנות שמוכרות דברים שהם לא ירקות- שמן, אורז, שעועית. וצמוד לשוק יש סופר יחסית גדול ששם מצאנו עדשים וקינואה!!!
השוק מופיע במפס מי, בגוגל ותכלס כולם שם מכירים, הוא במרכז העיר.
הטרק עובר בין כפרים, אז קנינו בעיקר אוכל יבש- שמן,אורז,עדשים,קינוא.
חוץ מזה קנינו ירקות שיכולים להחזיק 4 ימים -לימונים, בצלים, שום, גזר,סלק.
וגם ירקות ליום /יומיים ראשונים (למקרה שלא נמצא ירקות טובים בדרך).
תכלס בטרק בכל מקום לינה אפשר לאכול בוקר וערב, ואם מגיעים בצהרים אז גם צהרים. בכל מקרה בכל כפר מצאנו לחמניות ומיצים.

# תיקים:
הטרק נגמר בKibuye אז עיניין התיקים די תקוע, יש 2 אופציות האחת לחזור לגיסיני- ואז כמו הרבה טרקים פשוט להשאיר בהוסטל ואז לחזור בסוף הטרק.
האופציה השניה היא לשלוח את התיקים לסוף:
אחרי שמיינו בציוד שלנו את כל מה שאנחנו צריכים איתנו, את שארית הפליטה ארזנו יפה יפה והלכנו למשרדים של אחת החברות אוטובוסים שנוסעים לKibuye בהמלצת בעל הגסט האוס שלנו.
לחברה קוראים Kivu Belt, המשרדים בתחנה מרכזית.
שמנו אותם אצל המשרדים שהיו מסודרים- קיבלנו קבלה והייתה מודבקת אחת על התיק.
התיק נשלח כבר למחרת והיה אמור לחכות לנו במשרדים ביעד במשך שלושה ימים עד שנגיע לקחת אותם.
לא נשקר, היינו לחוצים מזה טיפה שהתיקים שלנו נמצאים אי שם 3 ימים וכל הדרך התפללנו שהם הגיעו ליעד (ספויילר: הכל היה חלק והם היו שם כשהגענו ללא פגע), בדיעבד היינו מעדיפים לשלם עוד 1000 שילינג לבעל ההוסטל שיעשה את זה במקומינו יותר קרוב לסיום הטרק ושהתיקים יחכו במקום בטוח ושאנחנו סומכים עליו מאשר במשרדים שאנחנו לא יודעים איפה הם.
על התיקים שילמנו כמו מושב באוטובוס.

# אוכלוסיה בדרך:
עוברים בהמון כפרים בדרך, חלקם רגילים למטיילים וחלקם פחות.
בכפרים של היום הראשון היה קשוח, כל הזמן ילדים עקבו אחרינו וביקשו כסף, אבל חוץ מילדה אחת שלא עזבה אותנו (רק נעצה מבטים... קריפי משהו...) כשניפנפנו אותם הם הלכו.
ביום הזה היו גם כמה חבר'ה צעירים בערך בגיל שלנו שביקשו מאיתנו לקנות להם אוכל.
הנחנו שהכפרים שבהם ישנים והכפרים של היום הראשון רגילים להמון תיירים שמחלקים ממתקים לילדים וקונים אוכל למי שמבקש.
בימים הבאים כשעלינו להרים יותר זה נרגע וחזר להיות רגיל ונעים יחסית- קריאות מזונגו, ואיך קוראים לנו ומאיפה אנחנו- ובעיקר לא עקבו אחרינו...
ביום האחרון היו ילדים ממש מעצבנים, עקבו אחרינו במשך המון זמן וצעקו כל הזמן לתת כסף ואפילו שיחקו משחק שהם רצים ומנסים לגעת לנו בתיקים, לא הצלחנו לנפנף אותם במשך כמעט 20 דק וזה היה מתיש.
חשוב לציין שאנחנו נמצאים המון בכפרים ויודעים מה קורה כשמזונגו מגיעים- אבל חשוב לנו לשתף את החוויה בגלל שהיא הייתה יוצאת דופן ופחות נעימה.
סה"כ האנשים עוזרים בכיף לכוון בדרך.

#מזג אוויר:
חם, לח, וגשום לפרקים.
קשוח בעליות,נעים כשיש בריזה טובה.
תכינו את עצמכם לרטיבות תמידית, במיוחד אם הנעלים שלכם לא נגד מים... אנחנו בדרך כלל סבבה אבל סיימנו עם שפשפות ושלפוחיות כי באמת לח כל הזמן.
ממליצים להתכונן למצב למי שרגיש.ה לעיניינים האלו וגם למי שלא, וחושב.ת שיהיו סבבה.

# ברפוט:
אנחנו הולכים ביום יום עם סנדלי ונעלי ברפוט, אני גם מטיילת כבר שנה טיולים פשוטים עם הברפוט, ועשיתי כמה טרקים עם משקל.
יובל הולך כבר שנה עם הברפוט ועוד לא יצא לו לטייל איתן עם משקל.
לדעתינו בטיול הזה היה מושלם לברפוט-
תוואי דרך פשוט, ניתן לשחק עם המשקל (למי שלא סוחבת ציוד לינה, בישול ואוכל).
אפשר ממש לשחק עם האורך של הימים ושל הטרק בכללי, וכך לשמור על הסרגל שמתאים לכן מבחינת אורך וקושי.
וכמובן הפך את החיים לקלים יותר כשחצינו את הנחלים, אבל זה בונוס.

# יום 1- מגיסיני Gisenye לצ'ימברי Cyimbiri

# הגעה למסלול:
אפשר להתחיל מהעיר גיסני, יש כביש של בערך 8 קילומטר מהעיר לתחילת המסלול שלאורכו יש מדרכה והדרך יפה, קחו בחשבון שזה מוסיף 8 ק"מ ליום של 18....
אנחנו לקחנו בודה בודה לתחילת המסלול.
אומרים להם שאתם הולכים לקונגו נייל/למפעל בירה ובדרך כלל הם יודעים איפה זה.
תחילת המסלול הוא מחוץ לגיסני ולא כולם יסכימו לקחת לשם.
המסלול מתחיל רשמית מאחורי המפעל של היינקן, הולכים על הכביש שעובר בין המפעל לבין האגם, אחרי המפעל יהיה שלט גדול של המסלול, ממשיכים לעלות עם השביל ואחרי כמה מטרים אחרי הסיבוב יש שלט שמורה לרדת מהשביל ועולה לכפר- וכך זה מתחיל.
היום הראשון משולט מדהים- יש שלטים חומים גדולים שבדרך כלל נמצאים יותר בצמתים מרכזיות (כמו השלטים הגדולים של פיצולי שבילים בארץ) ויש סימונים קטנים יותר- בטונדות קטנות עם חיצים צהובים וציור של שמש בצהוב.
השביל מסומן פגז ולא הוצאנו מפה אפילו פעם אחת.
# המסלול עובר בין כפרים ולכן היה לנו קשה למצוא מקום נעים לשבת ולאכול או לנוח בו בלי שהיינו מוקד האטרקציה בכפר... מידי פעם יש מטע בננות או איקליפטוסים שאפשר להתחבא בו.
ההליכה יפיפייה מעל האגם עם נוף מרהיב.
#יום של 18 ק"מ, התחלנו ללכת באיזור 9:00, הגענו לקמפ באיזור 15:00. לא עשינו יותר מידי עצירות בדרך, בעיקר בגלל שהיה לא כל כך נעים לעצור כשכולם בוהים😶‍🌫️
# המסלול יחסית מאתגר מבחינת העליות, יש 2 עליות די רציניות אז קחו בחשבון.
# לינה:
יש רק מקום אחד, נקרא Cyimbiri base camp.
מופיע בכל המפות ונמצא ממש ממש על השביל.
אנחנו פתחנו שם אוהל ממש על החוף, יש שם דשא יפה ונעים אווירה של גן אירועים... יש מטבח מאובזר ומקרר חופשי לשימוש שבו אנחנו בישלנו את כל הארוחות שלנו, יש אפשרות לארוחת ערב ובוקר.
יש שירותים ומקלחת קרה לשימוש הקמפ.
אוהל עלה לנו 10,000 פרנק לא כולל ארוחות (אנחנו 2 אנשים, אולי לאדם אחד זה יותר זול).
יש אופציה לחדרים או דורמס- להבנתינו כ15,000 פרנק.

# יום 2- מ Cyimbiri לקינונו Kinunu

יום יחסית קצר וקליל, כ13 ק"מ.
לנו לקח 4 שעות, יצאנו ב9:00 ובשעה 13:00 כבר היינו בקמפ הבא.

*מהשלב הזה בטרק הסימון שבילים כבר לא קיים!!*
אלא רק שלטים חומים בחלק מהכפרים.

אך אל דאגה- זו לא סיבה לקחת מדריך, השביל כולו מסומן מצויין ומדויק במפס מי ואפילו רשום מי מהשבילים זה הקונגו נייל.
בנוסף המקומיים מכירים ואם יש פניה לא ברורה אפשר לשאול.
שימו לב שכמות השבילים במציאות עולה בהרבה ממספר השבילים במפה- אם יש לכם יכולת לנווט טופוגרפית זה יכול לעזור מאוד אבל ממש לא חובה.

אוכל:
יש הרבה כפרים בדרך ואפשר להסתדר.
בכל מקרה מגיעים לקמפ כבר בארוחת צהרים אז אפשר לא לסחוב את האוכל עליכם.
אנחנו עלינו לכפר אחרי הצהריים כדי לחפש ירקות ולא ממש מצאנו אבל בקמפ נתנו לנו לקטוף ישר מהגינת ירק תמורת מחיר הגיוני מאוד.

לינה:
Kinunu basecamp‏:
נמצא על השביל בצומת גדולה, הקמפ הוא חלק ממפעל הקפה הכי גדול ברואנדה שנמצא על צלע ההר שבצומת לפני הכפר.
יורדים לכיוון המפעל ומצד ימין אחרי כמה מטרים יש שער גדול ועליו שלט קטן של הגסט האוס.
בגסט האוס יש כמה אפשרויות לינה-
חדרים פרטיים: 40 דולר
דורמס: 10 דולר למיטה
חדר זוגי אבל שירותים משותפים: 15 דולר
אוהל אישי: 10 דולר לאדם- אחרי שהסברנו לו בעדינות שזה מחיר לא הגיוני כי אנחנו זוג עם אוהל משלנו... שילמנו 10 דולר לשנינו.

במקום יש מסעדה שווה שאפשר לאכול שם כשמגיעים.
ובעיקר יש להם קפה מעוללההה (בכל זאת היא מסעדה של מפעל קפה...) מיצים טריים שווים.
אנחנו הגענו מזיעים ועייפים והשייק היה מושלם!!

הקמפ שבו פותחים את האוהל נמצא על האגם ונראה כמו גינת אירועים יפייפיה ומשקיף גם על המפעל. מאוד פרטי ונעים.
יש שירותים ומקלחת (קרה), יש איזור מכורה נוח עם שולחנות ואם יורד גשם גם יש שם מקום לאוהל, אין מטבח מסודר אנחנו בישלנו על הבנזיניה שלנו.

טיפה על המפעל:
לאורך המסלול יש המון מטעי קפה קטנים של מקומיים.
כשהגענו לגסט האוס, הסבירו לנו שהמפעל מנוהל ע"י רואנדי, פוליטיקאי לשעבר, אין בבעלותו כמעט בכלל מטעי קפה ( רק אחד יחסית קטן) ואת כל הקפה הוא אוסף מכל הכפרים מסביב, קונה אותו מהמקומיים, וכך נוצרת תעשייה פנימית של האיזור. היה מדהים ומשמח לראות את זה.
אפשר לעשות סיור במפעל, אנחנו בבוקר פשוט עברנו בו והיו ממש נחמדים אלינו.
אגב את הקפה הם לא שומרים אלא כמו כל תעשיה באפריקה- מייצאים לאירופה, אבל לפחות היא קהילתית ובת קיימא.

#יום 3- מKinunu לבומבה Bumba

אני אתן תקציר של מה בדרך כלל עושים כדי שיהיה לכם מושג מה השינויים שעשינו.
לרוב המסלול של היום הזה הוא גם קצר, ואפשר לשחק עם האורכים של הימים.
לרוב מקינונו הולכים למוסאסה שזה 4 שעות הליכה בערך, ישנים שם לילה, למחרת הולכים לבומבה בערך שעתיים שלוש ולוקחים טרמפ, או הולכים ממוססה לקיבויה שזה יום מאוד ארוך.
בגלל שהימים קצרים ואפשר לישון בכל אחד מהכפרים שציינתי, אפשר לשחק עם האורך של הימים:
למשל לא לישון בקינונו אלא לעשות יום ארוך עד מוסאסה ולישון שם.
ואפשר גם לדלג על מוסאסה ללכת יום ארוך ולישון בבומבה.
אנחנו בחרנו לדלג על מוסאסה.
היום הזה הוא יום ארוך מאוד, יש בו שתי עליות רציניות.
יצאנו אחרי ארוחת בוקר בשעה 7:30, לא לפני שקטפו לנו מהעץ 3 מנגואים לדרך 😋
הדרך למוסאסה לא מסומנת בכלל ויש המון שבילים קטנים שאם עולים על אחד לא נכון מגיעים למקום מאוד לא נכון, לכן מומלץ להיעזר במפה של מפס מי.
אנחנו עלינו על שביל שחשבנו שהוא מקביל לשביל המקורי כדי ללכת בצל- ומצאנו את עצמינו אחרי כמה קילומטרים מסובכים בשדות של קנה סוכר בשיפוע מטורף.
תחילת היום יחסית מישורית/ירידה, בעצם הולכת לאורך הנחל. ברגע שמגיעים לגשר שחוצה את הנחל עולים על שביל נוח ומתחילים את העליה הראשונה.
העליה הגדולה הראשונה היא למוסאסה, עליה יחסית קשוחה, אבל על שביל נוח.
בגלל שלא ישנו שם לא עלינו עד לכפר עצמו אלא לאמצע שלו עד לhome sty שיש בתחילת הכפר, אפשר לזהות אותו כי הוא גם חלק ממפעל קפה מקומי ומזכיר את הקמפ הקודם.
היינו תשושים ומאוד מיוזעים מהעליה ועצרנו לאכול תחת הבננות.
אחרי עצירה של חצי שעה המשכנו בדרכינו.
אחרי מוסאסה השביל ממשיך לעלות עוד טיפה ואז יורד חזרה לנחל שחוצה בין מוסאסה לבומבה.
הנחל עצמו זורם.
אין גשר לחצות, צריך להמשיך ללכת עוד טיפה לאורך הנחל ואחרי משהו כמו 100/200 מטרים יש נקודה שבה המקומיים חוצים- אפשר לזהות לפי השבילים של שתי גדות הנחל, וגם כנירה שיהיו שם מקומיים שבדיוק יחצו.
המים הגיעו לנו עד כמעט הבירכיים (מניחה שזה תלוי בעונה).
מורידים נעלים ומפשילים מכנסיים- חציה של כמה מטרים בתוך המים.
אחרי זה צריך לחזור לשביל.
לנו ירד גשם חצי יום כולל החלק של הנחל, אז מצאנו את עצמינו הולכים יחפים איזה קילומטר עד למטעי בננות כדי לנסות למצוא מקום טיפה יבש לחזור לנעלים שלנו 😖
אחרי החציה יש קילומטר מישורי בלי שבילים ברורים- תשאלו מקומיים.
שימו לב שיש שם את הקונגו נייל לאופנים ואחד להולכי רגל- המקומיים מכוונים לאופנים- השביל הזה יותר ארוך!! לכן אנחנו אמרנו שאנחנו צריכים לבומבה- וכך הם כיוונו איתנו לשבילים רגליים.
את השביל שעולה לבומבה ראינו עוד לפני החציה והיה קל להגיע אליו.
העליה לבומבה מאוד תלולה... עליה של 500 מטר על 5 ק"מ אבל יותר תלול ממה שחושבים.
היה לנו מאוד קשה...
בגלל העיקוב עם הגשם והנחל הגענו לבומבה באיזור 18.30.
כשמגיעים לכפר יש עוד 200 מטרים לעלות בגובה עד למרכז שלו ועד לקמפ- וזה החלק הכי הכי קשה של היום. כי האווירה היא של סיום אבל העליה ממשיכה להיות תלולה מאוד...
הגענו למרכז הכפר ולא ראינו שילוט לקמפ שמסומן במפס מי, שאלנו אנשים והם כיוונו אותנו.
הגענו לפיצול שבו ראינו את אחד השלטים הממשלתיים החומים שמצביע על כיוון של קמפ, בשלב הזה כבר היה חשוך.
פנינו שם, וכאן התחלנו ללכת לאיבוד.
טיפה אחרי הפניה שלוש ילדות קטנות הצביעו לנו על איזה כיוון ששם הן טענו שהקמפ, לא רצינו ללכת איתן אבל הן תפסו אותנו בכוח ולנו תכלס לא היה מושג לאן ללכת כי לא ראינו כלום.
הן הובילו אותנו לאיזו חצר ואמרו לנו שזה שם- לפי התיאורים במפס מי, ולפי איך שזה היה נראה- זה לא היה הקמפ.
הן ביקשו כסף ואנחנו התעצבנו עליהן ולא נתנו להן.
שלוש נשים יצאו אלינו והסברנו להם מה קרה, ושאלנו איך אנחנו יוצאים מהבית הזה (נכנסו דרך כניסה צדדית ולא סימפטית) הן לקחו מפתחות והתחילו להוביל אותנו- פחדנו שהסיפור חוזר על עצמו. הודינו להן על ההכוונה וביקשנו שלא ילוו אותנו.
עקבנו אחרי המיקום במפס מי והגענו לגדר שליד מדשאה גדולה ומאחורי הגדר אמור להיות המקום. לא ראינו אור או אנשים, ולא מצאנו את הפתח.
יובל זחל מתחת לגדר ואני נשארתי עם התיקים.
אחרי כמה דקות יובל חזר מאושר עם שני אנשים שהם בעלי הקמפ, הצטרפתי אליהם דרך הגדר.
הם היו בהלם מאיפה שנכנסו והסברנו להם מה קרה.
הם היו מכניסי אורחים מדהימים הסבירו לנו שהגענו למתחם החדרים שלהם והם יובילו אותנו לקמפ.
עשינו סיבוב וחזר לאותה מדשאה שבה היינו מקודם והם אמרו לנו שזה הקמפ 🤦‍♀️.
פתחו לנו את המבנה חדרים שלהם ששם יש את השירותים והמקלחת (קרה, אבל הם הביאו דלי מים חמים). שם פרסנו את הדברים שלנו, נתנו להם להתייבש, הקמנו אוהל על המדשאה היפיפה.
הם אמרו שתוך שעה האוכל יהיה מוכן אם נרצה- ואנחנו אחרי יום ארוך (השעה הייתה 20:00) החלטנו להתפנק, ושיבשלו לנו.
כשהם הראו לנו את המקום שבו אוכלים הם בעצם לקחו אותנו לאותו הבית שבו היינו, שבחצר שלו היו ספות ושולחנות.
אחרי שנרגענו, הלכנו לאכול- התנצלנו בפני הגברות הנחמדות שמסתבר באמת רצו לקחת אותנו לקמפ.
והיה לנו ערב מדהים עם המארחים, שגם הביאו לנו בירות, והדליקו מדורה בחבית.
המנהלים של המקום הם אחים אוגנדים שאחד מהם הוא כומר שנשלח לבומבה וכל האחים הגיעו אחריו והתאהבו במקום ובאירוח, הם שם כבר 14 שנים.
ישבנו איתם שעות לדבר, היה סיום מושלם ליום הקשוח.
הסבר איך להגיע לקמפ בלי להסתבך כמונו:
1. להגיע באור יום.
2. אחרי השלט הממשלתי- לא לפנות בו! להמשיך ישר.
3. אחרי 100 מטרים יהיה כביש אספלט ראשי, לפניו פניה חדה ימינה שעולה למתחם- שם תפנו.
4. אתם תיכנסו למתחם של בית ספר (אותו אחד האחים מנהל לטובת ילדים שאין להורים שלהם יכולת לשלם)
5. לכו על השביל הראשי עד שתגיעו לשער שלידו יש שלט ברור לקמפ.
ממש פשוט....
וגם המקומיים יודעים ומכירים את הדרך הנכונה אז תסמכו עליהם גם אם הם אומרים הפוך ממפס מי ומהשלט.
בקמפ יש חדרים מכל הסוגים, לא יודעים מה המחירים.
אוהל אישי : 10 דולר לאוהל
ארוחת ערב כולל בירות: (טיפה יקר) 8,000 פראנק לאוכל, ו2,000 לבירה גדולה.

# יום 4- מבומבה לקיבויה Kibuye

את היום הזה הרוב לא הולכים, כי משם השביל הופך להיות הדרך הראשית על אספלט, אבל בגלל שהלכנו למשרד תיירות לפני הטרק נאמר לנו שעובדים על דרך להולכי רגל- הבחור לא ידע לומר אם סיימו אותה או לא.
לעצמינו אמרנו שתכלס לא חייבים ללכת ממש על השביל ואפשר לבנות לעצמינו מסלול בין הכפרים.
כשבחנו את מפס מי ראינו שהשביל ממש ממשיך עד 5 ק"מ מהעיר. החלטנו ללכת את אותו יום.
היום עצמו אם מתחילים מבומבה הוא יחסית קצר- 14 ק"מ ורובו בירידה מתונה ונעימה.
(כמו שכתבתי בפרק הקודם אפשר ללכת גם יום ארוך ממוסאסה).
אנחנו קמנו שבורים ומשולפחים מהיום הקודם שבו דישדשנו די הרבה, והחלטנו לקום מאוחר ולקחת את היום הקליל באיזי.
יצאנו כמעט ב10:00 והגענו לעיר ב16:00.
אבל תכלס הלכנו לאט.
היום הזה היה היום הכי יפה בטיול!
הכי הרבה דרכים שלא היו בתוך כפרים ולכן היה לנו המון זמן של שקט וטבע- והיה ממש כיף.
הילדים ביום הזה היו מעטים יחסית אבל ללא ספק הכי מעצבנים, ובקושי הצלחנו לנער אותם מאיתנו. בנוסף הם היו חוצפנים וכל הזמן ניסו לגעת לנו בתיקים.
היום מתחיל בירידה של 6 ק"מ יחסית תלולה עד לנחל.
ההליכה משם יחסית מישורית עם טיפה עליות קלילות.
ביום הזה יש 2 נחלים שחוצים, הראשון הגדול יש בו גשר! אך אבוי הוא גם שבור... אך אל דאגה- המקומיים תיקנו אותו וניתן לעבור- תיקנו זה מושג יחסית מפרגן לאירוע הזה, הגשר נשאר שבור אבל הם השלימו כמה מעברים עם קרש..... לא לבעלי לב חלש.
אחריו יש הליכה נעימה ואחרי כמה זמן יש עוד נחל- שבו אין גשר...
הנקודה שבה המקומיים חוצים לא בדיוק על השביל- אנחנו כמובן התעקשנו לחצות מול השביל והייתה לנו חוויה רטובה- יש אופציה לחצות בדיוק על השביל אם ממשיכים טיפה עם הנחל אפשר לראות שיש שביל ושאפילו חצו שם- אבל הנקודה לחצות היא מדוייקת- המים מגיעים כמעט עד הבירכים, ואם תפספסו את הנקודה תירטבו כמו יובל עד המותנים....🤭
בקיצור- תקשיבו למקומיים, נוח יותר לחצות שם.
גם החציה הזו כוללת הורדת נעלים ועיניינים.
מייד אחרי החציה יש עליה קטנה וממנה מגיעים לכפר האחרון, הליכה יחסית מישורית עד לכביש.
המפגש עם הכביש הוא 5 ק"מ מהעיר, אנחנו ניסינו לתפוס טרמפ ועצר לנו אוטובוס, 500 פרנק לאדם. ישר לתחנה המרכזית.
בתחנה המרכזית מצאנו ישר את המשרדים של התיק שלנו ( זוכרים? זה ששלחנו והתפללנו שיגיע) והוא היה שם חיכה לנו בסבלנות.
אחרי שאספנו אותו חיפשנו מקום לישון.
אנחנו ללא סים מקומי ולכן היה חשוב לנו וייפי....
תכלס למי שלא צריך, יש ממש ליד המרכזית את Rock lodge שהיה אחלה, 10,000 פרנק לחדר זוגי אך ללא וייפי.
אנחנו ישנו במלון ברמה גבוהה- רומנטיק הוטל, מופיע בגוגל מפס, 400מטר מהמרכזית.
יש להם חדרי דאבל ב15,000 פרנק עם שירותים משותפים (ברמה גבוהה).
אנחנו החלטנו שמגיע לנו ולקחנו חדר זוגי ב20,000 עם שירותים פרטיים ומקלחת רותחת כולל ארוחת בוקר.
במבנה שצמוד למלון יש אחלה מסעדת בופה בקומה השלישית... צלחת צמחונית עלתה לנו שם 2000 פרנק.

קיגלי בירת רואנדה

לאורך כל השהות שלנו היינו צריכים להזכיר לעצמינו שאנחנו עדיין באפריקה.
כבר בגיסני ראינו שמסודר, נקי ושיש מדרכות, מעברי חציה, ובתי קפה מדהימים.
בקיגלי יש אפילו יותר.
במרכז העיר והפרוורים ממש מרגישים כמו להסתובב באירופה. נקי, נעים, שקט ומלא בתי קפה ומסעדות.
יש המון מה לעשות בעיר, ובעיקר זו עיר שכיף להתעכב בה- יש מקומות עם מאפים שווים, אוכל מדהים, הרבה מקומות לצאת אליהם, וכיף סתם להסתובב בעיר ברגל.
כמו שהיא נראת כך היא גם עולה - קיגלי יקרה יחסית לשאר המדינות.

#לינה:
לאור כל זה הבנו שבקיגלי זה המקום הכי טוב לקחת שבוע מנוחה והתאוששות ולכן לקחנו דירת ARBNB בשכונה מרוחקת- 20 דולר לדירה שווה עם מטבח מאובזר ואפילו יש תנור!!!! (הראשון שראינו באפריקה).
בישלנו ואפינו לנו והיה כיף ממש, אבל הנסיעות לעיר כל פעם היו יקרות (ברואנדה מותר רק אדם אחד על אופנוע- כך שזוג משלם פי 2 כל פעם) אז החלטנו אחרי ארבעה ימים לעבור למרכז.
בעצתו של הרב חיים מבית חבד עברנו להוסטל חמוד ממש קרוב לבית חב"ד.
למקום קוראים Steve Guest House, הוא נמצא ממש מתחת לבית חב"ד ומול Kim hotel.
שילמנו 15 דולר לחדר עם שירוקלחת, יש מטבח משותף.
המקום היה בשיפוצים כשהגענו אז אנחנו בטוחים שהשהות שלנו הייתה בינונית ונראה שאחרי השיפוץ יהיה ממש יפה!
בקיגלי לא עשינו הרבה, אבל אחד הדברים שהפך לחוויה מאוד משמעותית עבורנו זה המוזיאון שלהם.

# מוזיאון רצח העם בקיגלי:
בשנת 1994 רואנדה הייתה במלחמת אחים והתרחש בה רצח עם נוראי- תוך 3 חודשים נרצחו מיליון אנשים.
באופן כללי בכל עיר כמעט יש אתרי זיכרון, ובקיגלי יש את המוזיאון הרשמי- כמו היד ושם שלנו- רק דמיינו להיכנס אליו בשנות ה50 (כשרוב המדריכים, השומרים, המנקים והאורחים הם ניצולים)
המוזיאון מעורר מחשבות ומטלטל באופן כללי ובפרט אותנו כיהודים. אנחנו יצאנו משם בתחושות הערכה ואופתימיות על העם הרואנדי והיכולת לסלוח ולקחת אחריות, ועפופי תהיות על מקומנו כעם יהודי ועל המונח 'לעולם לא עוד' עליו גדלנו.
למוזיאון נכנסים בחינם, אוזניות עם הסברים עולות 20 דולר ויש להם אפילו בעברית.

#בית חבד:
לרוב אנחנו לא מגיעים לבתי חב"ד... אבל שמענו שלבית חב"ד בקיגלי שווה להגיע, ותכלס ממש רצינו טיפה אוכל של בית.
אז מה מיוחד וכל כך נחמד בבית חב"ד?
חוץ מאנשים המדהימים ומכניסים אורחים.
- מסעדה עם אוכל ישראלי שווה- אנחנו אכלנו שם חומוס מצויין!
- החלפת ספרים- קשה למצוא מקומות שאפשר לרענן את הספריה- הרב חיים בתהליכים של ספריה קטנה למטיילים. כבר יש כמה.
- חנות של מוצרים מהארץ- חוץ מטעם של בית ונוסטלגיה, יש שם את הטחינה הכי זולה שמצאנו כולל קניה (טחינה אחווה), והקפה טורקי.

#התניידות בעיר:
@ הדרך הכי נוחה ומהירה היא הבודה בודה- אופנועים יש בכל מקום ותמיד מחפשים לקוחות, מגיעים יחסית מהר.
יש כמה דברים שצריך לשים לב-
אופנוע יכול לקחת רק אדם אחד כל פעם, כך שאם אתם זוג- תשלמו על שני בודות, ואם אתם יותר - תצטרכו לחכות לכמות הבודות שאתם צריכים.
בנוסף, יחסית לשאר המדינות האופנועים קטנים יותר וקשה לסוע עליהם עם התיק הגדול, אז קחו בחשבון.
- נסיעות קצרות בתוך השכונה עלו לנו 500 פרנק (אחרי מיקוח)
- נסיעות בינוניות למקומות מוכרים או לשכונות שכנות- בין 800 ל1,000 פרנק
- נסיעות שנחשבות ארוכות (כמו לדירה הראשונה שלנו או לתחנה המרכזית) או עם התיקים הגדולים עלו לנו בין 1,000 ל1,500.

שתי דרכים נוספות שיש אך לא יצא לנו:
@ אוטובוסים-
יש מערכת אוטובוסים בעיר, נאמר לנו שצריך עבורה כרטיס מיוחד- נשמע כמו רב קו. אנחנו הסתבכנו עם למצוא איפה קונים אותו וגם לא ראינו הרבה תחנות אוטובוס סביבנו. אנחנו משערים שהאוטובוסים עוברים יותר בין שכונות מאשר רחובות ויעילים יותר לנסיעות ארוכות.
אין מספרים על האוטובוסים, צריך לחקור ולהבין איך זה עובד.
@ על אותו עיקרון של אופנועים- יש אופציה לאופנים. לא יצא לנו, מניחים שזה יותר זול בנסיעות קצרות.

# יציאה מרואנדה:
אנחנו עשינו מסלול של משוגעים, משתפים אתכם, אך לא ממליצים.
בשלב כלשהו בין קפה ובין מאפה בקיגלי הבנו שהתיכנון שהיה לנו להמשך בטיול לא מסתדר ושאנחנו רוצים להגיע לאתיופיה.
טיסות הן ממש יקרות לנו (300 דולר לאדם). ולכן בהחלטה אמיצה או טיפשית- החלטנו לסוע באוטובוסים.
יש אוטובוסים ישירים לניירובי מקיגלי.
- אנחנו נסענו עם חברת סימבה- היה אחלה של אוטובוס.
- עלה לנו 50,000 פרנק (50 דולר) לאדם.
- המעברי גבול עברו חלק, ותוכננו טוב עם הארוחות: ארוחת ערב בגבול עם אוגנדה, ארוחת בוקר בקמפלה במשרדי החברה, ארוחת צהרים בגבול עם קניה.
- לא חילקו אוכל אלא עצרו עצירות של חצי שעה עד שעה במקומות שאפשר לקנות- אז תדאגו שיהיה לכם טיפה כסף אוגנדי וקנייתי.
עד פה נשמע מושלם, אני יודעת.
הינה הקאצ':
- הנסיעה הייתה אמורה לקחת 24 שעות. שזה כבר ארוך מידי, אבל אמרנו שנשרוד.
בפועל כיאה לאפריקה- היו עיקובים שהצטברו ל10 שעות עיקוב.
יצאנו בשעה 17:00 מקיגלי.
ובמקום להגיע ב17:00 לניירובי הגענו ב3:00 בבוקר 😖.

על הנסיעה מניירובי לאתיופיה נשתף בסיפור דרך המשך שלנו על אתיופיה....

טיפים

• סים- לא קנינו כי מאוד קל למצוא וייפי. ראינו שהחברה הגדולה היא MTN כמו אוגנדה
• טיפוס- לא מצאנו קיר נורמלי, יש חדר כושר במרכז העיר שקיר אחד שלו הוא בולדר. לא כל כך מתוחזק אבל סיפק אותנו. עלה 5,000 פרנק כניסה. למקום קוראים