קירגיסטן - ארץ ההרים והסוסים

אין כמו הכוס קפה הראשונה שאחרי.. אחרי 6 ימי רכיבה רצופים שכללו גם לא מעט נסיעות ושעות טיסה. אחרי 12 שעות שינה, בוקר של יום שישי, בבית. קפה ברגוע. כבר לא צריך לחפש במזוודה את חולצת הרכיבה התורנית...

תאריך הטיולJuly 2019
משך הטיולשבוע
עונה מומלצתקיץ

המראה ונחיתה

אין כמו הכוס קפה הראשונה שאחרי..

אחרי 6 ימי רכיבה רצופים שכללו גם לא מעט נסיעות ושעות טיסה, אחרי 12 שעות שינה -בוקר של יום שישי, בבית. קפה ברגוע. כבר לא צריך לחפש במזוודה את חולצת הרכיבה התורנית.

ארגז האופניים בסלון מזכיר לי שכדאי עוד מעט לבדוק מה שלומם של האופניים שבמשך שבוע נתנו מעצמם כל כך הרבה...

שבוע וקצת שהתחיל בעמידה בתור הכי אהוב עלי, התור לצ'ק אין בנתב"ג. ידי האחת אוחזת במזוודה והשניה בארגז הגדול שלא פעם מעורר תמיהה.. גם הפעם נשאלתי ע"י גברת שעמדה בתור לידי, "מה יש בארגז הגדול
על העגלה?" - עניתי: " פסנתר" - באמת? שאלה הגברת, "וגם לכל החברים שאיתך יש כלי נגינה?" - "כן, אנחנו סוג של תזמורת" השבתי בחיוך.. - "היכן תנגנו?" היא שואלת. "כנראה בהרים", והחיוך בתפשט לו גם על פני יתר חבריי..

ימים גדושים, בארץ שונה כל כך מזו שממנה אנחנו באים. אתה מרגיש את זה מיד בנחיתה בשדה התעופה הקטן בבישקק, עיר הבירה של קירגיסטאן. שוטרי גבול עם כובע סובייטי גדול ומדים כמו של פורים.
שפה מוזרה, חצי רוסית חצי פרסית או טורקית.
שרשרת הרים גבוהים באופק. חם אבל יבש, מאד.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

מתחילים

פוגשים את הצוות המקומי, מעמיסים את האופניים, ויוצאים בנסיעה ארוכה. לאט לאט אתה מבין דרך חלונות המיניבוס לאן הגעת, ככל שמתרחקים מהעיר הגדולה כמות המכוניות יורדת וכך גם שנת היצור שלהן. הכבישים המחברים בין העיירות שבדרך הם דרכי כורכר, פה ושם דוכני פירות, מכונית לאדה משנת תרפפ"ו, סוסים בשדות וכמעט כל גבר שני שהולך בדרך, נושא על כתפו את חפירה או כלי עבודה אחר.

פתאם מתחילות להופיע בשטח יורטות לבנות ועגולות, אלו ששמעת עלהם מחברים. וגם ההרים הענקיים עם הפסגות הלבנות כבר קרובים יותר. ואתה מבין סופית - קירגיסטן.

אין לי מושג מה משמעות השם בקירגיזית, אבל כנראה שבעברית זה, קיר גי סטאן - ארץ עליות הקיר.

ארץ של הרים, אגמים, נהרות וסוסים, אבל הכי הכי זה האנשים, מכניסי אורחים ומאירי פנים. אנשים שגם אם יש להם מעט, הם יודעים לעשות ממנו הרבה ובשמחה.
אחרי התארגנות קצרה בגסט האוז של מירים אנחנו יוצאים לרכיבה ראשונה - סובב קוצ'קור, קצת להכיר את העליות והשטח ובעיקר להתרגל לאוויר הצח בגובה 2500 מ' מעל פני הים. בעליות הראשונות הגוף צריך להתרגל. מתנשפים הרבה יותר ומתקדמים הרבה פחות ממה שרגילים. מזל שהמסלול הוא רק 20 ק"מ ומסתיים בירידה בעמק ירוק חזרה לעיירה.

ימי רכיבה

היום השני מאתגר כבר יותר - כ 32 ק"מ עם לא מעט טיפוסים שהביאו אותנו לגובה של 3600מ' וכמו אתמול גלישה באחו ירוק אל אגם סונג קול - האגם הכי גבוה בקירגיסטן.

יורטות לבנות מסודרות בחצי קשת כמו קרמבו לבן בשטח הירוק, אגם כחול, סוסים, ומרחבים אין קץ. מחכה לנו גם מקלחת טובה שאת עיקרון הפעולה שלה לא אגלה, סוד שמור לרוכבים שיגיעו לשם. חוויה.
כשיצאנו מהיורט המשמש כחדר אוכל כבר היה חושך מוחלט וסמיך. השמיים היו זרועי כוכבים בוהקים, כל כוכב מלמילאן. פתאום דורית צועקת "תיראו!".. סובבנו ראשנו לכיון וגילנו בועת אור זוהר מעלינו, הולכת וגדלה, הולכת ומתפשטת באור חלבי בתוך החושך והופכת לאט לאט לחצי קשת ענקית מאופק לאופק. מדהים. גם הצוות המקומי הביט איתנו פעור פה לשמיים. לא ידענו להסביר. רק למחרת בערב כשהגענו אל הווי - פיי, התברר שהיה זה אירוע של התפוצצות כוכב במרחק אלפי שנות אור
זכינו גם לו, כאן בארץ המרחבים, אלו שבשמים ואלו שבארץ.

עוד שלושה ימי רכיבה מהנים עברו עלינו בהרים הגבוהים, בקרב הנוודים, הרועים, ועדרי הסוסים. ימים בהם נפשך מתנתקת מכל המוכר והידוע, השוטף, הדיגטלי, המיידי, התוקף ומטריד. ורוגע אדיר מתפשט לך בנשמה. רק הגוף עובד במרץ ובכיף על הכלי הפשוט הזה שגומא מרחקים ונקרא אופניים.

לכל המנהלות דואג הצוות המופלא, בחיוך שקט. הפסקת קפה ואבטיח בבוקר. ארוחת צוהרים הכוללת גבינות, ירקות, לפעמים מרק והכל בנחת והכל טעים.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

יום רכיבה אחרון

יום הרכיבה האחרון כלל טיפוס של כ 800 מ' אל המעיינות החמים באיזור קארקול. 15 ק"מ שבהם יש שיפועים של 10 אחוז ויותר של עליות.

מאמץ של 3 שעות שמביא אותך לגובה של 3400מ' לטבילה במים חמים שבאים מהאדמה, ויש מי שמיד עובר אל מי הנהר הקפואים. מבחינתי לא מעשי בעליל.

אחרי ארוחת צהרים קלילה מתחילים להתארגן לירידה חזרה. כבר מתחיל טיפטוף קטן. אני נזכר בקטעים שבהם הקרקע מלאה בסלעים, חלוקי נחל גדולים שבהם הלכתי רגלי בעלייה. עכשו גלגל האופנים הקידמי יפגוש אותם במהירות של ירידה. מוריד אוכף לגובה מתאים ויוצא לדרך. חלק מהחברים עלו על הרכב המלווה, משאית סוביטית שמקפצת על הסלעים, תענוג מפוקפק. האחרים כבר ירדו לפני.

שני בומים מחרידים נשמעים וארובות השמיים ממטירות קיר של גשם. אני נע בתוך הגשם במהירות הולכת וגוברת, הידים אוחזות בכידון בחוזקה, הגוף דרוך. תוך כמה דקות כמיות המים האדירות הופכות לנחל שזורם יחד איתך במורד ההר. מתחתם מסתתרות האבנים. שיפועי הצד הופכים לבוץ מחליק אבל לא דביק. "הכל טוב" אני אומר לעצמי הרטוב עד העצם, "רק תזהר".

אחרי כמה קלומטרים אני עוצר מתחת לעץ גדול, מסתור מה מהגשם ומרגוע לשרירים הדרוכים. אני קולט שהבעיה המרכזית זה לראות דרך המשקפיים הרטובים והמעורפלים. נמרוד המדריך, שמוודא שאף אחד לא נתקע מאחור, מגיע. ביחד אנחנו מחליטים להמשיך. "אתה צמוד אלי עוקב אחרי קו הרכיבה שלי" הוא מציע כפתרון לבעיית המשקפיים, וזה עובד. עכשו אני מרוכז בו ובירידה, בתנועות הגוף, בפניות, וזורם עם האופניים בדיוק אחריו. ככה אנחנו צולחים עוד כ 10 ק"מ של ירידה, לפעמים תלולה ביותר, יחד אל קו הסיום. רטובים עד לתוך הנעליים, מלאים בבוץ אנחנו מתחבקים. הצוות המקומי כבר מחכה לנו עם צינור מים שיוצא מחצר של בית סמוך ושוטף את אופננו וגם אותנו. מסירים בגדים ועולים למיניבוס עטופים במגבת. המזגן עובד על חום. הכל טוב יללה למלון.

לא נכביר מילים על הנסיעה חזרה לבישקק - 6 שעות עם הפסקות להתרעננות, על הצחוקים שהיו בדרך,
על הסיור המודרך בעיר האורות, וארוחת הערב החגיגית לסיום. היה נהדר גם בלי האופניים.

זהו, חזרתי. היה נפלא ומופלא.
ואפילו שתיתי חלב סוסות שהיה לי ממש טעים. אחרי לגימה או שתיים מתרגלים לטעם החמצמץ, כמו של יוגורט יווני אבל קצת חזק יותר. עם לחם מקומי וריבה אדומה שזה עתה נרקחה, אל מול הנוף המדהים, אין יותר מזה.. בעצם יש. הקפה הראשון בבית!!

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )