מ-Dents Blanches ל-Aiguille de Rouge - שבוע מצפון לשאמוני

רקע ומידע כללי

בספטמבר 2022 יצאנו שני חברים לטרק אלפיני בן שבוע ימים. אחד מאיתנו כבר שהה בצרפת וחיפשנו טרק קרוב לשדה התעופה היחיד שקיים עבור טיילנים - שדה התעופה ג'נבה. אחרי שיטוטים רבים באינטרנט, נדלקנו על המסלול הזה כיוון שהוא מציע עליות וירידות מאתגרות אך לא בלתי אפשריות, ונוף מאוד מגוון יחסית למה שאנחנו רגילים אליו מהאלפים (עשינו בעבר את סובב ונואז וכמה ימים בשטובאי).

לנו בבקתות אלפיניות רגילות, שהזמנו אליהן מקום מראש. בסופי שבוע המקומות החלו להתמלא חודשיים מראש, אז אולי פחות מתאים לספונטניים שביננו.
המחירים של הבקתות נעו בין 40 ל 70 יורו, כאשר בצד השוויצרי המחירים היו הגבוהים שבטווח. ברב הבקתות היו מקלחות, בחלקן המים החמים אפילו היו כלולים במחיר.

התחלנו כל יום בסביבות שמונה בבוקר והגענו בין שלוש לחמש אחר הצהריים, ובאף יום לא נאלצנו למהר כדי להגיע בזמן לארוחת הערב בבקתה (שמוגשת בשש וחצי או בשבע). ברוב השלטים בדרך יש הערכת זמנים, שלרוב תאמה מאוד את קצב ההליכה שלנו.

המסלול מסומן היטב, לא קרה פעם אחת שהתבלבלנו בדרך. בצד הצרפתי הסימון הוא בנקודות או בפסי צבע, בצד השוויצרי סימון השבילים הוא כמו בארץ.
פסי הגובה במפה שבה השתמשנו לתכנון הטרק לא תואמים בחלק מהמקומות את הגבהים בקבצים המצורפים… לכן, הפרשי הגובה המופיעים בקבצים לא מדויקים בחלק מהימים, ובחלקם מחמירים מאוד.

יש באזור מגוון רחב של בקתות ומסלולים נוספים, במיוחד ברכס Dents Blanches. ניתן לתכנן בקלות וריאנטים שונים של המסלול, עם נקודות התחלה אחרות, כאשר העיר הקרובה ביותר היא Champery. באזור Aiguille Rouge יש פחות בקתות, ורוב מי שפגשנו עשה מסלול מוכר סביב הרכס, של ארבעה או חמישה ימים. הדרך היחידה שמצאנו לעבור בין שני הרכסים מבלי לרדת לעמק היא זו שבה הלכנו מאגם Salanfe לאגם Emosson, וזה היה המקטע היחיד שלא איפשר גמישות בבחירת הבקתות.

הגעה

תחילת המסלול שלנו הייתה בעיירה בשם Sixt-Fer-A-Cheval, אליה לרב אפשר להגיע באוטובוס מעיר בשם Annemasse (רבע שעה ברכבת מג'נבה) או מהעיר Cluses (שעה מג'נבה). ב-1 בספטמבר הצטמצמו קווי האוטובוס, וכמה ימים לפני הטיול גילינו שהאוטובוס שהתכוונו לעלות עליו אינו פעיל בשבת. קיווינו להגיע פשוט ל Cluses ולתפוס מונית, אך הדבר התגלה כמורכב משציפינו.

אחרי טיול בסופרים המאכזבים שבעיר (בסוף הגענו לחנות טבע אורגנית שידעה מה זה טחינה), הגענו למאפייה, שם קיווינו שהמוכר יעזור לנו להזמין מונית. הוא הפנה אותנו ללקוח שידע אנגלית בשם ז'אן-לוק שהתגלה כמושיע שלנו. חמוש בחולצת בירה ברודוג, ואן גדול והרבה נכונות לעזור, הוא הסיע אותנו חזרה למרכז העיר וסידר לנו הסעה עם חבר שלו שעובד כנהג. בזמן שהמתנו לנהג, כעשר דקות אחרי שז'אן-לוק הוריד אותנו, הוא חזר כדי לתת לנו בקבוק דבש שנפל לנו ברכב שלו (הוא חזר לבית שלו, ראה את זה וחזר בשבילנו!).

הנסיעה ל Sixt-Fer-A-Cheval ארכה חצי שעה, במהלכה למדנו מנהג המונית שבצרפת דרושים שני שוטרים כדי לחלק דו"ח על מהירות מופרזת, ושוטרת אחת יכולה רק להעיר בנימוס.

לא מצאנו מראש לינה בעיירה עצמה, אז המשכנו עוד קצת לעיירה קרובה בשם Salvagny. למחרת היינו צריכים לחזור את אותה הדרך (קילומטר וחצי על כביש) כדי להתחיל את המסלול.

יום ראשון: מ-Sixt-Fer-A-Cheval לבקתת Vogealle (בגובה 1900 מ' מעל פני הים)

מרחק: 13 ק"מ
עלייה: 1200 מ'
ירידה: 280 מ'

התחלנו את היום בירידה קצרה לאורך הכביש לעיירה Sixt-Fer-A-Cheval, ממנה יוצא שביל רגלי שמטפס במתינות לכיוון Cirque du Fer-a-Cheval לאורך הנחל המקומי. ההליכה בעמק נעימה ונינוחה, אבל ניתן לג'מפר אותה בטרמפ עד למגרש החניה שסמוך ל-cirque. ממגרש החניה עולים שני שבילים לעבר מסעדת Chalet du Boret. התחלנו את הטרק ביום ראשון, והשבילים היו עמוסים במטיילים שניצלו את סוף השבוע השמשי לטיול יום, כאשר רוב המטיילים עלו בשביל התלול וחזרו למגרש החניה בשביל השני, המתון והארוך יותר. חלקם, כיאה לאירופאים שלא חוששים מקצת עלייה, הוסיפו למסלולם עלייה לאגם Vogealle (כ-1000 מ' מעל מגרש החניה).
הצטרפנו למטפסים בשביל התלול, ואחרי הפסקה קצרה למיץ תפוזים מאכזב במסעדה המשכנו בטיפוס תלול פחות. באמצע העלייה ניצלנו מפל קטן כדי לרענן את כפות הרגליים במים הקרירים ולבשל ארוחת צהריים מול נוף מרהיב. אחרי הארוחה המשכנו לעלות והגענו לבקתה קצת אחרי 15:00.
הבקתה הייתה המאובזרת ביותר בטיול, עם מבחר משחקים, גיטרה ואפילו שולחן פינג פונג. מים חמים למקלחת עלו לנו 5 יורו לשלוש דקות. לשמחתנו, הושיבו אותנו בארוחת הערב סביב שולחן דובר אנגלית. העברנו ערב נחמד בשיחה עם זוג רופאי משפחה בריטים שיצאו לפנסיה מוקדמת שבוע לפני כן, ועם זוג וולשי צעיר שטיילו עם בנם בן השנתיים על הגב. לצערנו, החוויה החיובית הזו לא חזרה בערבים הבאים, שבהם הושיבו אותנו בשולחן זוגי או על יד צרפתים שלא ממש תקשרו איתנו.

יום שני: מבקתת Vogealle לבקתת Bonaveau (גובה 1550 מ')

מרחק: 12.5 ק"מ
עלייה: 1250 מ'
ירידה: 1600 מ'

קמנו לעוד יום שמשי, והתחלנו בעלייה של 100 מ' אל אגם Vogealle, שהתגלה כאגם קטן ועכור למדי. ממנו, המשכנו לעלות עד לפאס הראשון של הטיול - Pas au Taureau (בגובה 2550 מ') - שסיפק נוף יפהפה בשני הכיוונים. המשכנו מהפאס אל Col de Bostan בירידה קצרה אך תלולה מאוד, שחייבה לעתים שימוש ביתדות ובכבלים. ב-Col de Bostan חצינו את הגבול לשוויץ (דבר שהתבטא בעיקר בעליית המחירים) והמשכנו בירידה מתונה יותר, אבל גם ארוכה הרבה יותר. בסופה, הגענו לכפר קטנטן בשם Barme (בגובה 1500 מ'). בכפר שתי מסעדות בעלות תפריט זהה, בלתי ידידותי לצמחונים כמונו. שם גם נתקלנו לראשונה במחירים השוויצרים - טוסט עם גבינה ב-25 פרנק. ויתרנו על התענוג ובישלנו לעצמנו פירה אינסטנט בהמשך הדרך.
לצערנו, ביננו לבין בקתת Bonaveau הפרידה עלייה נוספת של 300 מ', שאת רובה ירדנו חזרה. לא התייאשנו, והגענו לבקתה קצת אחרי 16:00.

הבקתה הייתה נעימה מאוד, ונשקף ממנה נוף אל העמק ואל העיר שמפרי מצד אחד, ואל הר Ruan המכוסה בקרחון מהעבר השני. החיסרון היחיד בבקתה היה היעדרה של מקלחת. התנחמנו בכוס בירה ממותג מקומי בשם 7peaks, המשווק שבעה סוגי בירה. הדרך למחרת עברה על יד Dents du Midi - סדרה של שבע פסגות אייקוניות - וכל פסגה זכתה בבירה על שמה.

יום שלישי: מבקתת Bonaveau לבקתת Salanfe (גובה 1950 מ')

מרחק: 11 ק"מ
עלייה: 1000 מ'
ירידה: 600 מ'
הלוך חזור אל פסגת Haute Cime: כ-750 מ' נוספים

ביום השלישי הראות לא הייתה מושלמת כבימים הקודמים, אבל מזג האוויר עדיין היה נעים ושמשי. התחלנו בעלייה ארוכה ומתונה ברובה עד ל-Col de Susanfe, בגובה 2500 מ'. באמצע הדרך עברנו בבקתת Susanfe, שם גם מילאנו מים. הנוף היה שונה מאוד מבימים הקודמים - את הירוק הפסטורלי החליפה אדמה שחורה וסלעית, געשית למראה, והפסגות הסמוכות כוסו קרחונים. בדרך פגשנו צרפתייה מבוגרת שישנה איתנו בבקתה, שהתבוננה בקרחונים בעצב ואמרה שהנכדים שלה כנראה כבר לא יזכו לראות אותם. אף על פי שהיא בבירור עברה מזמן את גיל 70 ושהיו לה לדבריה עוד 2000 מ' לרדת באותו יום, היא עישנה סיגריה מגולגלת והציעה לנו להתכבד. (סירבנו בנימוס).
מהפאס ראינו את אגם Salanfe, שהצטמק בעקבות שנה שחונה במיוחד, ואת הבקתה שהייתה היעד הסופי לאותו יום. השעה הייתה 11:30 בבוקר, והשילוט העריך שעה וחצי עד לבקתה. לכן, החלטנו להאריך קצת את המסלול.
הפסגה הגבוהה מבין פסגות Dents du Midi, הנקראת Haute Cime, היא גם היחידה שנגישה ללא צורך בטיפוס טכני, והמסלול המוביל אליה יוצא מהפאס. ארזנו חטיפי אנרגיה ומים בתיקי ניילון קלים, הותרנו את התיקים הגדולים מאחורינו והתחלנו לטפס. הדרך לפסגה פשוטה - עולים, עולים ועולים דוך למעלה. כדאי לנסות לא להחליק למטה תוך כדי. בדרך פגשנו מטיילים שהיו בדרכם חזרה ועודדו אותנו שהנוף שווה את זה.

בתום שעה וחצי מתישות היינו למעלה והסכמנו איתם. הפסגה, בגובה 3257 מ', היא הגבוהה ביותר ברדיוס של 30 ק"מ. השקפנו על רכס המון בלאן, 30 ק"מ מדרום לנו, אל אגם ג'נבה, 25 ק"מ מצפון לנו, אל נהר הרון הנשפך ממנו ומתפתל בעמק, ואל שש הפסגות המשוננות של Dents du Midi ממזרח. נפלא.

לאחר מנוחה קצרה התחלנו בדרך הארוכה למטה. אף על פי שבשאר הטיול הערכות הזמנים שבשלטים תאמו מאוד את קצב ההליכה שלנו, הפעם התחזית הייתה אופטימית מדי. הלכנו והלכנו ולא נראה שהבקתה נעשית קרובה יותר. לבסוף, בשעה 17:00 הגענו אל הבקתה הגדולה והיקרה ביותר בטיול. התפנקנו כרגיל בבירה, והפעם גם במקלחת חמה.

יום רביעי: מבקתת Salanfe לבקתת Vieux-Emosson (גובה 2200 מ')

מרחק: 17 ק"מ
עלייה: 1300 מ'
ירידה: 1050 מ'

אחרי שלושה ימים שמשיים, התעוררנו לבוקר גשום ואפרורי. ידענו שצפוי לנו היום הארוך ביותר בטרק, כולל שני פאסים. כפיצוי, זה היה אולי היום היפה ביותר בטרק.
מהבקתה ירדנו אל הסכר שתוחם את אגם Salanfe, חצינו את הסכר והמשכנו ללכת לאורך האגם מצידו השני. מזג האוויר החורפי דווקא הוסיף נופך דרמטי לאגם ולנוף (וגם הצטלם טוב יותר). בהדרגה, הדרך התחילה לטפס לכיוון Col d'Emaney, הפאס הראשון של היום, בגובה 2460 מ'. הגשם הפסיק במהלך הטיפוס, ורק משבי רוח קפואים העיבו על ההנאה מהדרך.
מהפאס נגלה עמק יפה, ירוק וקודר, ומצדו השני הפאס הבא, Col de Barberine, בגובה 2480 מ'. לצערנו, בינינו לבין הפאס הפרידה ירידה של 500 מטרים אל העמק, והגשם חזר. עם זאת, הירידה והעלייה שאחריה היו מתונות יחסית, וקצת אחרי 11 בבוקר כבר היינו בפאס השני. ממנו, נשקף אגם Emosson, גדול, צלול ויפה הרבה יותר מהאגמים הקודמים שפגשנו.
מהפאס הדרך המשיכה בירידה ארוכה לכיוון האגם, שבמהלכה עצרנו להתחמם עם מרק חם שבישלנו. בינתיים, השמש יצאה, והיום נהפך יפה. בסוף הירידה הדרך הצטרפה לכביש אספלט, שמוביל לאורך האגם עד לסכר שבסופו. הדרך עוברת פעמיים במנהרות חצובות בהר, שמוארות במנורות חלושות. המנהרה הראשונה קצרה, כמה עשרות מטרים, והשנייה ארוכה, כחמש מאות מטרים, וההליכה בה עשויה להיות קצת בלתי נעימה.
כשיצאנו מהמנהרה השנייה מצאנו את עצמנו בסמוך לסכר Emosson. מדובר בסכר גדול ביותר, בגובה של כמעט 200 מטרים. במקום מרכז מבקרים קטן, ושלטים שמוסרים פרטי טריוויה על הסכר, ואפילו כוללים תרגום לאנגלית. גילינו שהסכר הוקם בסוף שנות השישים, למען הקמת שתי תחנות כוח הידרואלקטריות, שכיום מספקות קרוב ל-3% מהחשמל בשוויץ, ושהאגם הוא מאגר המים המלאכותי השני בגודלו במדינה. מסתבר שהגבול בין שוויץ לצרפת, שבעבר עבר במקום שבו שוכן היום הסכר, הוזז כדי שהסכר כולו יהיה בשטח שוויץ.
נוסף לסכר, האטרקציה התיירותית המפורסמת באזור היא עקבות של דינוזאורים שנמצאו בו. פסל גדול של דינוזאור (בתמונה למטה) קיבל את פנינו, וגם הבקתה בערב הייתה מלאה בבובות של דינוזאורים.
מהסכר נותרה לנו עלייה אחרונה אל הבקתה. שני מסלולים מובילים אליה, הקצר יותר לאורך כביש, והשני, שמוסיף כחצי שעה לדרך, הוא מסלול רגלי שבו בחרנו. הגענו אל הבקתה בסביבות 16:30. הבקתה עצמה שוכנת על גבעה קטנה, ונשקף ממנה נוף יפהפה אל האגם. הדורמיטוריז שוכנים בתחתית הגבעה, בביתן שנמצא במעין כוך שנחצב לתוך הסלע (בתמונה). בעלי הבקתה הסביר שהם משפצים לאחרונה את הביתן כדי להרחיב את אפשרויות הלינה, ועל כן הביתן נראה יותר כמו סדנת נגרות, מלא בכלי עבודה, מאשר מקום המיועד למגורים. עם זאת, בזכות השיפוצים זכינו למקלחת חמה, שנבנתה רק כמה שבועות קודם לכן.
היינו האורחים היחידים באותו הערב, וזכינו בארוחה הטובה ביותר שאכלנו בבקתה אלפינית, שכללה תבשיל פטריות מפתיע לטובה. הודינו לבעלים, לקחנו איתנו מכשיר חימום ישן שהוא מצא עבורנו באיזה מחסן, וירדנו למטה אל הביתן לשינה.

יום חמישי: מבקתת Vieux-Emosson אל בקתת Refuge de la Pierre a Berard (גובה 1925 מ')

מרחק: 14 ק"מ
עלייה: 1100 מ'
ירידה: 1275 מ'

קמנו אל היום הגשום והקודר ביותר בטיול. בהתאם, גם הנוף היה הפראי ביותר, והדרך הייתה שוממת ביותר, וכמעט ולא פגשנו מטיילים נוספים.
הבקתה שוכנת מתחת לסכר אגם Vieux-Emosson, אגם מלאכותי נוסף, קטן בהרבה מאגם Emosson, שמשמש אף הוא להפקת אנרגיה. הדרך התחילה בעלייה אל הסכר, מעבר לאורכו, והליכה לאורך האגם, בעמק שחור וגעשי למראה. הדרך מטפסת במתינות, ועוברת על יד עקבות הדינוזאורים המפורסמות, שהיו קטנות משציפינו, ולא מרשימות במיוחד.
באותו היום היו לנו שתי אפשרויות למסלול. האפשרות המועדפת, בהינתן מזג אוויר טוב, עלתה אל הר Le cheval blanc, שגובהו 2830 מ', ומשם המשיכה על שיא הגובה של הרכס עד ל-Mont Buet, הפסגה הגבוהה ברכס (3090 מ'), שזכתה לכינוי המיושן "מון בלאן לנשים". את הבקתה שבסוף היום בחרנו במיוחד מפני שהיא הקרובה לפסגה זו, וקיווינו שאם לא נעבור בפסגה באותו יום, נוכל להגיע אליה למחרת. המסלול השני פנה ל-Col des Corbeaux (בגובה 2600 מ'), ומשם ירד אל העמק. מכיוון שההרים שמעלינו הסתתרו מאחורי העננים, נאלצנו לוותר על המסלול הגבוה, ופנינו אל הפאס. יש לציין שנקודת הפיצול בין הדרך שמובילה ל-Cheval blanc ולזו המובילה אל הפאס אינה מסומנת או משולטת, בניגוד לשילוט הברור בשאר הטרק. זיהינו את השביל רק כי ידענו שאנחנו צריכים לפנות בקרוב, ובמקרה פתחנו GPS כשהיינו רק כמה עשרות מטרים ממנו.
בפאס עברנו את הגבול בחזרה לצרפת, שקיבלה את פנינו בגשם ורוח ישר לפנים. שם, התחילה ירידה ארוכה לכיוון הכפר Buet, עד לגובה 1500 מ', שהייתה מחליקה ביותר בעקבות הגשם. בדרך, עברנו מקטע תלול שבו ירדנו כמה עשרות מטרים בהסתמך על יתדות וכבלים (מתועד בתמונה למטה). לא מפחיד מדי, אבל צריך להיזהר. אחרי המקטע הזה, הדרך נכנסה ליער אירופאי קלאסי. הדרך הייתה מלאה באינספור מיני פטריות צבעוניות ורעילות למראה, שכאילו יצאו מאגדות ילדים. בסוף הירידה הגענו לנחל Berard, ועלינו לצידו בעלייה מתונה אך ארוכה עד הבקתה.
הבקתה הייתה הקטנה והצפופה ביותר בטרק, ונבנתה בצמוד לסלע, שנותר חשוף בדורמיטורי, כמתועד למטה. לא היו מקלחות, ובשביל לגשת לשירותים היה צריך לצאת החוצה אל הגשם. יתכן שכשפחות צפוף הבקתה נעימה ואינטימית יותר, אבל מכיוון שהיא הייתה בתפוסה מלאה החוויה הייתה פחות מוצלחת מבקתות האחרות.

יום שישי: מבקתת Refuge de la Pierre a Berard לבקתת Moede Anterne (גובה 2000 מ')

מרחק: 9 ק"מ
עלייה: 800 מ'
ירידה: 725 מ'

היום השישי עבר כולו במקטע מהמסלול המקיף את רכס Aiguille Rouge, אף כי לרוב הולכים בו בכיוון הנגדי. המסלול התחיל בעלייה ל-Col de Salenton (בגובה 2525 מ'). העלייה קלה ברובה, ובסופה מקטע קצר מבולדר, שמצריך קצת זהירות. קרוב לפאס יוצא השביל המוביל ל-Mont Buet, כ-700 מטר טיפוס הלוך חזור. גם בבוקר הזה ההר נסתר כולו מאחורי העננים, וויתרנו על העליה אליו.
בדרך מהפאס אל הבקתה הבאה שוב התחלף הנוף, לערבות זהובות-אדמדמות. הנוף, בשילוב עם ערפל ושמש לסירוגין, יצר אווירה קסומה ושלווה. לאווירה הוסיפה משפחות של יעלים, שפגשנו יותר מפעם אחת בדרך. קראנו לפני כן שהרכס ידוע באוכלוסיית יעלים ענפה, והוא אכן לא אכזב.
היום תוכנן מלכתחילה כקצר יותר, מתוך שאיפה להשאיר די זמן לעלייה ל-Mont Buet. הגענו לבקתה כבר ב-12:00. את הבקתה מנהלת אישה זקנה מאוד, חביבה אבל לא מדברת מילה אנגלית. היא הצליחה להסביר שבנה יגיע בהמשך היום ושהוא מדבר אנגלית היטב. בינתיים, הגיע בחור נפאלי שעובד שם גם כן, והוא הראה לנו את החדרים. בבקתה יש מקלחות, אבל מסיבה כזו או אחרת שלא הובהרה לנו הן לא היו בשימוש.
העברנו את שארית היום במנוחה ורביצה במיטות, ולשמחתנו הייתה גם קליטה בחדרים (בחלק מהבקתות הקודמות לא הייתה כלל קליטה, וכשכן הייתה זה היה לרוב רק מחוץ לבקתה). מתישהו הבחנו שאנחנו שומעים עברית לראשונה באותו שבוע. אכן, הגיעו לבקתה שלושה חברים ישראלים שעשו את המסלול סובב הרכס. כיאה לישראלים, במהרה מצאנו את הקשר המשותף, כשגילינו שהבת של אחד מהם לומדת בבית הספר שבו למדנו (דמוקרטי כפ"ס, מומלץ ביותר).
במהלך ארוחת הערב דיווחה הזקנה בהתרגשות שיורד שלג בהרים סביב שאמוני, ושהוא צפוי להגיע בלילה גם אלינו. נותרנו סקפטיים, בעקבות נסיון מפוקפק עם תחזיות מזג האוויר בהרים, והלכנו לישון.

יום שביעי ואחרון: מבקתת Moede Anterne לרכבל Plan Praz (גובה 2000 מ')

מרחק: 10 ק"מ
עלייה: 800 מ'
ירידה: 800 מ'

שלג! הופתענו להתעורר לבוקר מושלג. שכבה לבנה ודקיקה צבעה את הערבות הזהובות של אתמול. התייעצנו עם בנה של הזקנה האם הדרך בטוחה, והוא השיב (די באדישות) שאין סיבה לחשוש. אכלנו בזריזות ארוחת בוקר ויצאנו.
בחצי השעה הראשונה של ההליכה עוד ירד השלג, בפתיתים קטנים ועדינים. הדרך ירדה למטה אל העמק. ממול התנשא הרכס שהפריד בינינו לבין שאמוני, והיה בהיר מספיק כדי לזהות את הפאס האחרון לטיול - Col du Brevent (בגובה 2680).
עם ההליכה הלכו השמיים והתבהרו, ונעשה אפילו שמשי. בסוף הירידה עברנו בגשר מעל נחל שוצף ויפה, והתחלנו לעלות לכיוון הפאס. במהלך העלייה השמש עלתה מעל הרכס והאירה על הדרך שבה ירדנו בבוקר, שם נמס השלג במהירות והצבע הזהוב חזר. אצלנו, בצד המוצל עדיין, עוד היה מושלג, והשלג הלך והתעבה ככל שהעפלנו, אך לא במידה שהפריעה להליכה. הדרך התפתלה בסרפנטינות רחבות, והעלייה הייתה מהקלות בטרק.
לבסוף, הגענו אל הפאס, ואל אחד משיאי הטיול. הישר לפנינו - רכס המון בלאן, הכי קרוב שאפשר. הישר מתחתינו שאמוני. הספקנו להנות מהנוף דקות ספורות לפני שהעננים חזרו והסתירו אותו, ולפני שהגיעו עוד ועוד מטיילים שעלו מכיוון שאמוני.
מהפאס יוצאת דרך שעולה 150 מ' נוספים, אל פסגת הר Brevent. במהלך העונה ניתן לרדת ברכבל מהפסגה עד שאמוני, אבל המקטע הזה נסגר שבוע לפני כן. הרגשנו שצברנו די גובה בשבוע האחרון, ושבכל מקרה מעונן מכדי להנות מהפסגה, והתחלנו לרדת. למזלנו, המקטע הנמוך יותר של הרכבל, מ-Plan Praz לשאמוני, עוד היה פעיל - זה היה סוף השבוע האחרון לפעילותו לעונה. הגענו אל מתחם הרכבל בסביבות השעה 12:00,כאשר השמש שוב יצאה, ואפילו ראינו אנשים ממריאים במצנחי רחיפה בסמוך לנו. ויתרנו על ירידה רגלית חדגונית ומתישה של 1000, עלינו על רכבל, ובמהרה היינו בשאמוני, קיצית וחמה, שם סיכמנו את הטיול בארוחה טובה וכוס בירה קרה.

טיפים

• כמו בכל טרק אלפיני, מזג האוויר בלתי צפוי וצריך ביגוד חם. מצד שני, בזכות הבקתות אפשר לקחת מעט מאוד ציוד.
• רב הבקתות מקבלות רק מזומן, אך בצד השוויצרי מקבלים גם יורו (אין צורך להסתובב עם פרנקים בכלל).
• כיוון שאנו אוהבים להכין ארוחת צהריים כל יום, קנינו בסופר מרקים אינסטנט שחיממו וניחמו אותנו בימים גשומים. בנוסף, הבאנו נתחי סויה קלים להכנה מהארץ וטיגנו אותם עם סויה ודבש, ויצא מוצלח מעבר למצופה.
• אם מביאים נעליים ישנות אז כדאי להביא גם דבק להדבקת הסוליה. נעשה בו שימוש נרחב במהלך הטיול.

קבצים מצורפים

• קובץ מצורף 1
• קובץ מצורף 2
• קובץ מצורף 3
• קובץ מצורף 4
• קובץ מצורף 5
• קובץ מצורף 6
• קובץ מצורף 7
• קובץ מצורף 8
• קובץ מצורף 9
• קובץ מצורף 10

קישורים חיצוניים

• תיאור של מסלול מאוד דומה שעליו הסתמכנו