פרו חלק ב' - טאחיאפטה וקנצ'ה קנצ'ה (הטיול הגדול)
אחרי שכבר הפכנו חלק מהמשפחה בקאסיטה הואראן, הילדים הזמינו אותנו לבקר בקהילות בהן הן גדלו, אי שם בהרים של העמק הקדוש.
| תאריך הטיול | May 2023 |
|---|---|
| משך הטיול | חודש |
תוכן עניינים
ירידת לחץ
בפעם האחרונה שכתבתי הצטרפו אלינו שני מתנדבים נוספים והפכנו לשישה. מאז אפשר לומר שעומס העבודה ירד משמעותית, חוץ מבשיעורי אנגלית שהעברנו כל יום אחרהצ. איכשהו יצא שסחבק דובר ספרדית הכי שוטפת מבין המתנדבים, וככה הייתי די מחויב להעביר את השיעור לכיתת הילדים (הגדולה יותר והצעירה יותר) במשך כמעט שבוע שלם. מה שהתחיל כחוויה מיוחדת וכיפית הפך די מהר לתרגול יומי שלי במגוון דרכים להגיד בספרדית "בחייאת רבאק תהיו בשקט ותקשיבו". למרות העניין הרב של הילדים בלמידת אנגלית, העניין שלהם היה רב יותר בלהילחם על השמיכות והכריות שבסלון. היה מתיש, אבל בשבוע שלאחריו כבר הבנו שהשיטה מוכרחת להיות יותר משחקים ופחות שיעור. גם הצטרף גרמני דובר ספרדית בשם לואיס אז יכולתי לקחת צעד אחורה, שיתמודד הוא עם חוליו סזאר.
ויאייפי
אין ספק שהזמן עושה את שלו והקשר שלנו עם הילדים עלה כמה מדרגות לקראת סוף השהות. כבר היינו עושים איתם צחוקים, מלחמות אגודלים והורדות ידיים, מסתלבטים איתם על המתנדבים האחרים ובכללי פשוט באווירה משוחררת וחברית. כל זה בנה את ההתרגשות שלנו לקראת השיא - ביקור בשתי הקהילות מהן מגיעים הילדים, טחיאפטה וקנצ'ה קנצ'ה. הטיול לקנצ'ה קנצ'ה היה מתוכנן כבר מהשבוע הראשון שלנו, אבל ההזדמנות לעלות לטחיאפטה הגיעה בספונטניות בשבוע האחרון, כשאמרתי לחוזה מנואל שאנחנו אוטוטו עוזבים. כמו שכתבתי, בשלב הזה כבר היו הרבה מתנדבים ויצא שהחדשים לא תיקשרו המון עם הילדים, אז לשמחתנו חוזה מנואל הזמין רק את אלו שהוא חיבב - אותנו ואת קייט (שאנחנו מאוד אוהבים). קבענו לצאת לדרך ביום חמישי בשעה 6 בבוקר כי הדרך ארוכה והשקיעה מוקדמת.
תביאו חטיפים
יום רביעי בלילה רחל ואני ישנים לא מדהים. ההתרגשות. מתעוררים בחושך קצת אחרי חמש ומתארגנים בזריזות עם עיניים טרוטות. אני יורד למטבח ומתקתק חביתות לסנדוויצ'ים, אורזים הכל יפה יחד עם מתנות למשפחה, ומתיישבים לחכות. ומחכים. ומחכים. השעה שש מגיעה וחולפת. יוצאים לראות את הזריחה ואומרים לעצמנו "זה זמן פרו, תמיד חצי שעה אחרי". קצת לפני כן קיבלנו הודעה מקייט שהיא עם קלקול קיבה מטורף ולצערה תאלץ לפספס. שאלנו אותה אם יש לה את המספר של חוזה מנואל, והיא ענתה שאין לו טלפון. השאלה שאולי גם אתם שואלים את עצמכם עכשיו היא "אז איך הוא מתעורר?", והתשובה היא "הוא פשוט מתעורר". קצת אחרי שבע ועל סף דמעות החלטנו לקפל את העסק וחזרנו למיטה, שם שכבנו מדוכאים וכמובן לא נרדמנו. בשעה 07:45 פתאום טלפון מקייט - חוזה מנואל וסבאס הגיעו ושואלים אם אנחנו עדיין רוצים לצאת. זינקנו מהמיטה מאושרים וכעבור עשר דקות כבר היינו בדרך לטחיאפטה.
רק לעלות
על נושא ההתאקלמות לגובה כבר שמעתם, אבל אתזכר שיש עניין עם הדלילות של החמצן שהופך פעילות גופנית להרבה יותר קשה. זה כמובן לא תקף למי שנולד וגדל כל חייו בגובה של לפחות שלושה קילומטר מעל פני הים, מה שמסביר למה חוזה מנואל וסבאס עלו את הדרך בצעדים קלילים ותוך כדי שיחה בזמן שרחל ואני התנשפנו מאחוריהם כמו אסתמטים בסוף מסע כומתה של טירונות 02. חוזה מנואל סיפר לנו איך כל ילדי הכפר היו עושים את הדרך למטה לבית הספר וחזרה למעלה הביתה בכל יום, ואנחנו התנשפנו בהשתאות. בעלייה התלולה בין העצים חלפו בזריזות על פנינו ילדים וקשישים בכיוון ההפוך. שמנו לב לשני כבלי חשמל מתוחים מעלינו, וחוזה (להלן חוזה) סיפר איך כל תושבי הכפר עבדו יחד כדי לגרור לפסגה שני עמודי בטון עצומים, עליהם נמתחו הכבלים שסיפקו לראשונה חשמל לכפר לפני כעשר שנים. העלייה כולה לקחה לנו שעתיים, קצב שחוזה הגדיר כמכובד מאוד לזרים, ואפילו הגענו לפני השמש (שזורחת מאוחר בין ההרים). בפסגה נגלה לפנינו הנוף של כל העמק הפרוש למטה ושל בתי אבן ושדות על הרמה שמעל, הכפר המכונה "טחיאפטה". בין כלבים משוטטים, חזירים, חתולים, עיזים וכבשים עשינו את דרכנו לביתו של חוזה - שני מבני אבן ועץ מטויחים עם דיר כבשים צמוד וחצר פנימית קטנה. נכנסנו למבנה שמשמש כסלון, מטבח, חדר אוכל ובית גידול לעשרות שרקנים, שם קיבלו את פנינו אמו ואחותו הקטנה של חוזה. ישבנו בין השרקנים והתכבדנו בארוחת בוקר של מרק תפוחי אדמה לפני שהמשכנו בדרכנו לכפר השני של בני אותה הקהילה - צ'ורו.
אין כמו צ'ורוס
לפי ההסבר של חוזה, בצ'ורו יש יותר שטחי מרעה וגישה למים מהנהר, אבל בעונה הגשומה המקום סוער ומוצף, ולכן בכל שנה הקהילה נודדת עם כל הרכוש והמשק החי בין שני הכפרים. הדרך מטחיאפטה לצ'ורו הייתה משמעותית פחות תלולה ועם נוף מהמם לכל אורכה. בסופה הגענו לעוד רמה מוקפת פסגות, דרכה זורם נהר עם מים צלולים וקרים שמקורם בקרחון מפשיר. כאן הבתים לא מטויחים, אבן על אבן עם דלתות עץ וגגות מקש. שרועים על הדשא ליד בית משפחתו של חוזה מנואל, פתחנו פיקניק מפנק של לחמניות, אבוקדו, חביתות ומנגו לקינוח. סביבנו אלפקות ולצידנו הנהר, עם סיפורי ילדות של חוזה מנואל על כל סלע ובריכה בדרך. בירידה למטה עצרנו להפתעתנו לארוחה נוספת אצל אמא של חוזה, אותה כבר דחפנו בכוח ומנימוס. הירידה התלולה לקחה לנו שעה וחצי בערך. כרמלו, אח של סבאס שגר בטחיאפטה ועובד למטה בהואראן, עושה את הדרך למעלה בחצי שעה ולמטה בעשרים דקות.
קנצ'ה קנצ'ה
כעבור כמה ימים הגיע הזמן לעלות אל קנצ'ה קנצ'ה. בניגוד לביקור בטחיאפטה, לקנצ'ה קנצ'ה יצאה משלחת מכובדת של כל המתנדבים (תשעה באותו זמן) ומשפחת תיירים הולנדית (זוג הורים ושני ילדים סביב גיל שמונה). יצאנו לדרך מוקדם ועם הרבה ציוד כדי להישאר לילה ולחזור למחרת. הדרך למעלה עברה ביער, לצד נהרות ובין ההרים, כ12 קילומטרים בעלייה מתונה ברובה. לאחר כשש שעות של הליכה הגענו לכפר. את פנינו קיבל פרדי, אחלה גבר שאנחנו מכירים ואוהבים מהחווה, עם כל משפחתו המורחבת כשכולם לבושים בבגדים צבעוניים מסורתיים. הכינו לנו ארוחה מקומית של כבש שבושל באדמה (סטייל מטפונה) והיה טעים לאללה, כמובן עם תפוחי אדמה. המשכנו התצוגה והסבר על עשרים סוגים שונים של תפוחי אדמה שהמקומיים מגדלים, ועל הדרך בה הם הופכים צמר אלפקה לבגדים בעבודת יד. הבתים פה בדומה לצ'ורו בנויים מאבן ללא חיפוי, והקור שחודר לא מתפוגג גם כשיושבים שני מטרים מהאח הדולקת בתוכם. החמצן הדליל מקשה על הדלקת אש והאוויר מוליך פחות מהחום, מה גם שעצים לא גדלים וצריך להביא אותם במיוחד מלמטה, אז זה פלא שבכלל מצליחים לבשל משהו. לשמחתנו הלילה עבר בנעימים בזכות שק"שים מצוינים שהבאנו מהחווה.
סניור דומינגו
ביום השני שלנו בקנצ'ה קנצ'ה עשינו טיול לאחת הלגונות שבסביבה, כשעתיים של הליכה בשביל של עיזים סביב ההרים. אחרי פטגוניה לגונה שהיא לא טורקיז לא מדברת אלינו, אבל ההליכה עצמה הייתה חביבה. ליד הלגונה פגשנו את סניור דומינגו, גבר בן כשבעים, האחרון מבני משפחתו שנשאר לגור ולעבוד את כל האזור שמקיף את הלגונה ובעבר איכלס קהילה שלמה. אמרו לנו שהוא מוזיקאי דגול והוא עלה לתת הופעה עם חליל אנדי מסורתי. שמעו, זה היה על הפנים, אבל ממש. ישבנו שם בזמן שהוא רצח את החליל והחזקנו פרצוף רציני ומתרשם. הבן אדם חי לבד עם אלפקות ותפוחי אדמה בהרים, אני לא זה שינפץ לו את האשליה שהוא מלך החלילים. חזרה בקנצ'ה קנצ'ה אכלנו לצהריים את הדג כנראה הכי טעים עד כה בכל היבשת, תודות לפרדי שאם לא הזכרתי לומד בישול והוא אכבר שף. כבר עובד במסעדה יוקרתית וחולם על להגיע לפריז, הילד הזה שגדל עם שרקנים בקנצ'ה קנצ'ה. עוד יעשו עליו דוקו בנטפליקס, חכו תראו.
עוף גוזל
חזרנו מקנצ'ה קנצ'ה לערב אחרון ומרגש במיוחד בקסיטה. היו צחוקים עם כולם, כבר הרגשנו ממש חלק מהחבר'ה. ביקשנו מניקו שיביא שלושה עופות בגריל לארוחת ערב על חשבוננו, הפייבוריט של כל הילדודס. בארוחה אמרנו לכולם תודה על שקיבלו אותנו למשפחה ועל חוויה שלא נשכח. פאפא מריו, אבא של טניה, עמד והודה לנו. הרצנו חיבוקים, החלפנו קצת מספרים, ולמחרת בבוקר יצאנו מרוגשים מדלתות החווה בפעם האחרונה (?).
אחרית דבר
עברו שלושה שבועות מאז שעזבנו את הואראן ורק עכשיו באמת הייתי מסוגל לשבת ולכתוב. אולי היה צריך קצת לעכל. קרה מאז המון, אני כבר במקסיקו עכשיו ורחל בארץ, אבל פרה פרה. מאמין שאשלים את הכל בקרוב. קשה לבחור על מה לכתוב ומה להשמיט כשכל יום מלא באינספור חוויות קטנות, אבל אני מתנחם בזה שישאר מה לספר בעל פה, ובזה שיש לי בת זוג עם זיכרון טוב משלי. עד הפעם הבאה
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם