טרק הוואי ווש - the Huayhuosh trail

טיול מטורף בן 8 ימים באחד הטרקים היפים בעולם!

תאריך הטיול	September 2009
משך הטיול	8 ימים
עונה מומלצת	יוני - אוגוסט

תוכן עניינים

התארגנות

שעה 7 בבוקר,
גל אוויר הרים צונן מעיר את רוחי כשאני מחלץ את עצמותי המעוכות מהאוטובוס העייף אל רחובות העיירה וואראז שבדיוק מתחילה להתמלא חיים לרגל יום חדש.
אוסף את המוצ'ילה שלי ומתחיל לחפש את הוסטל טמבו, בו אורי אמר לי שאוכל למצוא אותו.

את אורי פגשתי מטייל לבד באקוודור בימים הראשונים שלי על היבשת. לאחר מכן נפגשנו שוב במקרה בגלאפגוס וחלקנו חדר בהוסטל זול, כיאה למוצ'ילרים ישראלים ולפי המוטו הישראלי בתרגום לעברית אני מוצ'ילר, לא מיליונר...
קבענו לטייל ביחד בוואי ווש.

הקטע הוא שאף אחד פה, בוואראז לא מכיר את ההוסטל הזה "טמבו". והמקומיים שמבינים שאני טירון פה מקדרים אותי בניסיונם להיות נחמדים ולעזור...
שאלתי את הראשון איך להגיע והתחלתי ללכת כמה בלוקים ואז שאלתי עוד מישהו והוא הכווין אותי לחזור חצי דרך ולפנות ימינה, ואז כשהגעתי שאלתי עוד מישהו והוא אמר שזה בכלל בצד השני של העיירה... הבנתי שלאף אחד מהם לא נעים להגיד שאין לו מושג.
בסוף עשיתי משאל עם כל פנייה שאלתי מישהו, עשיתי ממוצע לתשובות מתוך הנחה שהרוב צודק (מה שלא נכון) עד שהגעתי לחנות אינטרנט ומצאתי במפה.

ניחוחות השוק המקומי, התרנגולות המרוטות יחד עם עשן המכוניות.
לצד צו'לה שמוכרת עגבניות וקבצן עלוב שאוסף נדבות.
הרחוב ההומה מלא אווירה מקומית של שנות השבעים שמעולם לא חייתי.
חזיר שרוף בשמן, חתוך על עגלה בשמש, מעושן בפיח עוברי הדרך, מצביע לעבר הסמטה.

הגעתי להוסטל שם אורי הכיר לי את נטע ואת דן.
לשמחתי הברבור הקטן של הבוקר הראשון בוואראז לא היה סימן לבאות.
הם כבר השיגו מידע ומפה, כל שנשאר הוא להשיג מזון וציוד ומחר יוצאים לדרך.

את רוב הציוד הקריטי אפשר להשכיר או לקנות. מזרן ואוהל עדיף להשכיר אחרת אתה נסחב איתם כל הטיול. שק שינה לא מומלץ להשכיר (לך תדע מה נכנס אליו לפניך...) חוץ מזה שבהרים חשוב שיהיה שק"ש טוב המיועד לטמפרטורות נמוכות (סביב 8- מעלות).
כל מי שחושב שהוא יכול לישון בשק"ש צבאי תחת כיפת השמים וללא מזרן כי הוא רגיל מהצבא אז שלא יעשה את זה. בהמשך תבינו למה...
אורי ואני סיכמנו שנחלוק ביחד ציוד משותף ומזון. נראה לי שכך עשו גם דן ונטע.

בשביל הפרוטוקול... קיימת אפשרות אחרת לטייל בוואי ווש, אפשר להירשם אצל חברות הטיולים ולצאת איתן ואז הם דואגים להכל כולל מזון, מחנות לילה שהם מקימים, סבלים שיסחבו לכם את הציוד, מדריך צמוד ולפעמים גם סוסים למקרה שתתעייפו.

ביקשנו מבעלת ההוסטל שתשמור לנו על התיקים הקטנים בהם דחסנו את כל הציוד שלא רצינו לסחוב לשווא.
מבחינתה זו הצהרה לכך שאנחנו חוזרים.
מבחינתנו יכול להיות שהתיקים הקטנים לא יחזרו...

הלכנו לישון את מעט השעות שנותרו, לנצל כל רגע אחרון של שינה על מזרן נוח בחדר מקורה. פעם אחרונה לשבוע הקרוב.

יוצאים לדרך

השעון מצלצל...
לא יכול להיות!
בקושי ישנתי!
מנסה להעמיד פנים שאני ישן, אולי זה יגרום לי להרגיש טוב יותר...
אורי מדליק את האור.
אני מנצל את ההזדמנות לשקר לעצמי באופטימיות שאשלים את השינה האבודות באוטובוס, וקם.
בתנועות עייפות ועצלות עובר לישיבה,
אומר איזה הערה שממילא לא אזכור אחר כך כי אני כזה הפוך...

מעמיס את המוצ'ילה על הגב. למה היא תמיד כבדה כל כך בהתחלה?!
כובע הקאובוי שצועק שאני "green go" (תייר לבן) מעטר את ראשי
נפרדים מבעלת ההוסטל שנועלת אחרינו את הדלת.
ואנו צועדים בנחישות ברחוב החשוך והקר לעבר האוטובוס.

בתחנה מצטופפים מקומיים רבים שרובם כנראה הולכים לעבודה או חוזרים הביתה לכפר שלהם. הם לבושים בבגדים מרופטים ומריחים כאילו רבו עם הברז והסבון.
לכל אחד מהם מיטלטלים אחרים ומוזרים.
שמתי לב שרוב המיטלטלים מתלתלים כנראה בגלל שיש בתוכם חיות.
כמה תרנגולות ושק של שרקנים משכו את תשומת ליבי.

עטפתי את המוצ'ילה בכיסוי גשם ואבטחתי אותה עם מנעול יחד עם שאר שרשרת המוצ'ילות שלנו לאחד הברזלים בבטן האוטובוס. הארנק, הדרכון והטלפון בכיסים ועולים לתפוס מקום.
אני מורח את הלחי בצורה אמנותית על החלון הצונן ונרדם.
אחרי שעה מתעורר למראה הזריחה ולקול רעש רקע מונוטוני וקיטשי שיש שיכנו פולקלור מקומי.
תוך כמה שעות מגיעים לאיזה כפר נידח. הנהג מכריז תחנה אחרונה.
אנחנו יורדים מהאוטובוס ולוקחים מונית שרות.
אחרי כמה שעות נוספות יורדים בכפר עוד יותר נידח ותופסים טרמפ עם איזה אגרונום נחמד ואבוד.
יורדים מהטרמפ ומתחילים ללכת על שביל עפר.

עדיין לא נכנסנו למפה ואנחנו מחפשים את השלט שיעיד שהגענו למחנה הלילה הראשון.
בינתיים אנחנו מתלהבים מהנוף המטורף המקיף אותנו. ההרים הגבוהים והעננים המתמזגים בהם, המרבדים הירוקים מזמינים אותנו להפסקת קפה וסט צילומים.

זה המקום לציין שהתחביב של נטע ואורי הוא צילום. ואני לא מתכוון להפריע לבעלי המלאכה לאסוף דגימות מהנוף הקסום חזרה לארץ הקודש.
מדי פעם לכדתי כמה רגעי קסם במצלמתי הצנועה.

סיימנו את הקפה ופתחנו את המפה, לראות אם אנחנו כבר בתוך שטחה.
מצאנו את עיקול השביל עליו היינו ואף זיהינו את המחנה שהיה בקרבת מקום.
אבל משהו אחד לא הסתדר... המפה הפוכה!!
אז בעצם אולי אנחנו לא במקום הנכון??
לא,
זו השמש שהתבלבלה ונשארה בצד הצפוני של הכדור.
כך הבנו שכאן השמש מאירה מצפון ולא מדרום כמו בחצי הצפוני של הכדור.

הקמנו את האוהלים, השעה שעת אחר הצהריים מוקדמת.
עננים מתחילים לכסות את השמים. אורי ואני מחליטים להתקלח בנחל הקרוב לפני שייעשה קר מדי.
מזל נאחס, איך שיצאנו מהמים עירומים השמש התכסתה בעננים והיה קריר. התנחמנו במגבות ושבנו לאחרים לארוחת ערב ומשחק קלפים "קובו" סוער. (דומה ל"יניב" אבל אסור להסתכל על הקלפים, גם לא של עצמך).

השמש שקעה, הלילה ירד בינתיים הרקיע התנקה מעננים ואפשר לירח לזרוח ולהאיר את המדרונות באורו הבהיר. הוא האור היחיד שנצפה באופק צל ההרים.
אורי ניצל את ההזדמנות ופרס את חצובת מצלמתו לתמונות לילה.
אני איתו מנסה ללמוד על חשיפה ארוכה במצלמת החובבנים שלי.
בילינו שעה בצילום הפסגות המלבינות ברקע השחקים עד שנעשה קר מדי.
מחר צפוי לנו טיפוס לאחד מהן.
הטיפוס הולך להיות תלול וארוך.
כאן בהרים מזג האוויר אינו צפוי וזה כבר סוף העונה.

התפלשנו בשקי השינה שלנו,
חבשתי את כובע הצמר וכיביתי את פנס הראש שהאיר על פניי.
מקווה שמזג האוויר יאיר לנו פנים מחר...

היום השני - זינוק בעליה

קרן שמש עדינה חוצה את יריעת האוהל השכור.
גערת חמור מבסוט נשמעת מבחוץ, אני מעדיף שכווי אבל שיהיה...
היה לילה רגוע ושליו, אך נראה שהקור הלילי הקפיא את הבל פינו על יריעת האוהל. האמת שזה די יפה ציפוי הקרח הזה.
האופטימיות וההכנות לארוחת הבוקר תרמו לאשליה שהקרח יימס בינתיים. אך הוא קפא על שמריו ועמד בשלו נוכח קרירות הבוקר. אותה שעה הפסיק לזהור ביופיו אלא נשבר לרסיסי ברד בידי ידי התורנית עם הכפפה הרטובה.
הסקרנות לקראת המסלול קיפלה לנו את הציוד בזריזות ולא השאיר לנו ברירה אלא להתחיל לצעוד.

השביל לא מסומן, אבל הוא די ברור. כשהתחלנו ללכת מצאנו שתי חבר'ה מקומיים עם חמורים וקצת ציוד מתקדמים באותו כיוון. באינסטינקט בסיסי דחפנו להתחיל את הטיפוס לפניהם. המדרון נעשה מהר מאוד תלול למדי ונפתחו פערים בין חברי החבורה.
נטע ואני הלכנו בראש הולכים ומתפשטים מחום המאמץ. אט אט מקלפים מעצמנו שכבות טרמיות שהפכו מיותרות. בתחילה היינו עוצרים לחכות לאחרים, בהמשך עשינו זאת פחות ופחות.
ניסינו לדבר בין הנשימות שנעשו כבדות. סביבות 3000 מטר מעל פני הים, האוויר דליל. הנשימות פחות יעילות, ופחות חמצן מגיע לשרירים.
מדי פעם עצרנו כדי לצלם את הנוף שנחשף מאחורינו או אובייקטים מעניינים מלפנינו. כמו למשל מצע בוץ שקפא בצורה מעניינת שמזכירה חלקיקי שלג ,עשב קפוא ועננים דקים שצצים מבעד לפסגה שלא נראית לעיין.

בשלב מסוים אורי ודן הצליחו להדביק את הפער. מסתבר שהם השאירו את המוצ'ילות שלהם בידי הסבלים ושילמו להם שישאו אותם למעלה.
את החלק האחרון עשינו ביחד. הוא התאפיין בשיפוע תלול במיוחד מצופה מעט שלג.
מצב הרוח השתפר עוד יותר כשהגענו לפס. עד אז היינו במדרון אחורי, בהסתר כלשהו מהרוח אך כעט פגשנו בה ערה ונושבת חיה ובועטת. מצננת את שכבות מלבושינו הדלים והרטובים מזעת האפיים של הטיפוס שזה עתה נגמר.
אך כמובן שזה לא הפריע לנו לפתוח פק"ל קפה ולצלם את האגן החדש שנגלה לפנינו.
אפילו צילמנו את פזו, כלבלב קטן ועזוב שחבר אלינו במהלך הדרך. שזיכינו בשם היוקרתי.
אין כמו לפתוח את הבוקר בקפה בוץ מבושל בפינג'אן מטיילים בגובה העננים.

זה נכון שמפסגה אפשר רק לרדת, אך הנוף הולך ומשתפר.
בוקר אינדיאני מקומי רכוב על סוס חצה את דרכנו וזכה לכמה שוטים אלקטרונים של מצלמה דיגיטלית. אך הוא לא התרגש מהקדמה והמשיך לזעוק אחר השבר. הוא כנראה רגיל לאנשים מוזרים שמסתירים חצי מפניהם בקופסאות קטנות. אכן יש לגרינ-גואים האלו דרך מוזרה להגיד שלום...
מרבדי דשא ירוקים נפרסו תחת רגלינו מכסים כשיער קצוץ את הגבעות מסביב. עדר כבשים ביישן ללא רועה הנראה באופק, מאושר מחלקת האלוהים לה זכה בחסד. עננים מפזרים צל ספורדי שרק תורם לאווירה הרומנטית.
מרחוק נשמע פכפוך של נחל ואגן נפלא הולך ונגלה לפנינו ובליבו נחל טהור זורם.
המוצ'ילות צונחות לדשא הרך ובלחיצות כפתור חצי אוטומטיות מעתיקות עצמן לכרטיסי פלאש מזעריים. אחרי שעברו התמרת בזק לאפס ואחד.

הגיע שעת צהריים והכבדים שלנו רומזים שהגיע הזמן לאכול. המים רדודים מדי, וזה חורג מהסטנדרט הישראלי לא לאכול אלא בקרבת מעיין או מקום בר טבילה. ולכן, נאמנים למולדת, אנו קובעים לעצור שוב בהמשך הנחל. במקום ראוי.
מהר מאוד נמצא המקום הנחפץ, עטור מפלון קטנטן ומפכפך, אף יציע עיסוי עדין לגב כפוף ועייף...

בזמן שאנו משמינים להנאתנו בשמש, חצי יבשים כמעט כמו יין אדום. קצת לפני שסיימנו להעביר את שארית המטען המוקצה מהמוצ'ילה לבטן, הבחנו לפתע בעננים אפורים מגיחים מעבר לפסגות המשליגות. אבל לא חשדנו. בעצם כן...
העננים הערמומיים תפסו אותנו ללא ספק עם המכנסיים למטה!
מהר מאוד הפכנו כערה, ופתחנו את המפה.
לפנינו אין עוד דרך ארוכה! אולי נספיק להגיע לפני הסערה.

התחלנו לנוע כשפנינו לשלום ותוך דקות ספורות התבהרה לנו האמת החשוכה.
כעת סוף לדיפלומטיה, היכון למלחמה!
אז לא שש חוגר למפתח ולא לובש לפושט, חמושים במיטב הסינתטיקה המודרנית מסתערים אל הגבעה.
עלטה כיסתה את הוואדי ורעם ברק לאות פתיחה. צווחת רוחות שורקת גשם יורה ניתח בפנינו ומתחלף לרסיסי ברד. אך אנו בשלנו בזים לקרה.
הוואדי כולו נצבע לבן ואנו מתאמצים לפקוח עיניים נוכח הגשם הצולף.
ואז מתחלף הברד לשלג ונערם על השיער והתיקים אך אנו מתנערים וממשיכים במאבק, דורסים רסיסי שברים לבנים, שוברים את הקרח.
בינתיים הוואדי מתייפייף לו בהדרת שלג חלומית.
וכשנראה שחלף זעם, נשארה רק עלטה.
צמא הייתי, שלג אכלתי, מילאתי פי מים.

הגענו למקום מנוחה לעת לילה, מקום נחלה מימי קדם - חורבה.
הסתנו את האבנים לטובתנו ובנינו שני אוהלים למועד.
העצירה בקור מקפיאה ומסוכנת, חייבים להתארגן במרץ. כך מצאנו עצמנו חשים להיעצם.
אוגרים עצמה מארוחה קטנה ועוצמים עין.

בלילה נשמע רעש קריסה אדיר ממרחקים. אך היינו עייפים מדי מלנסות לראות מה קרה. ממילא חושך בחוץ.

היום השלישי - שלושת הלגונות

בוקר חדש העיר את הוואדי.
אור השמש ניכר מהשמים הכחולים אך אורה עדיין חסום מההרים הגבוהים.
הצמחייה לחה עונדת עגילי טיפות גשם קפואות.
האוהלים מכוסי שכבת קרח מזכירים קצת איגלו ואנחנו הפינגווינים.

המשך הוואדי מוביל אותנו לליבו של אגן חדש מזכיר את הקודם בתפאורת ההרים המושלגים אך במרכזו לגונה גדולה. מצד ימין ההרים המושלגים מתחתיהם משטחי הדשא וכמה סוסים מלחכים את העשב, בצד השמאל בית מבודד. בין ההרים הגיחה השמש.
עצרנו לארוחת בוקר בנוף הזה ושתפנו את הכלים בגאיון קטנטן שעבר ליד.
ממשיכים באיגוף שמאלי כדי לתפוס את השתקפות ההרים במים. ספק הולכים מצלמים.

משלימים את האיגוף ונכנסים לוואדי הבא.
השביל הולך ומתשטש והוא מתחלף בנחל.
חצינו את הנחל מספר פעמים. בתחילה היה כרוך הדברי בקיפוץ מעל חלוקי הנחל, בהמשך בהורדת נעליים וקיפול שרוולי המכנס. המים היו קפואים.
ככל שעולים בנחל כך שוליו צרים יותר והוא עמוק ושוצף.
בנקודה מסויימת הזרימה הייתה אימתנית מדי מכדי לחצות עם המוצ'ילות.

דרך הנחל לא הטיבה עם דן. הוא החליט לסגת לדרך חלופית, שהיא בעצם דרך המלך ולפגוש אותנו בחניון הבא. וידאנו שיש ברשותו די ציוד כדי להסתדר לבד לפחות עד מחרת בבוקר. סיכמנו שניפגש בכל מקרה בחניון.

המשכנו שלושתנו עד שהתייאשנו מדרך הנחל הקשה. בחרנו ביובל השמאלי וניסינו לעקוף ממנו את המכשול. בתחילה זה עלה לנו בהליכה תלולה וקשה במדרון צד אך במהרה הדרך השתפרה.
לקראת הצהריים הגענו לשלולית גדולה בשולי הוואדי המוקפת חול רך כמו חול ים.
עצרנו לארוחת צהריים וצילומים. לפתע שמענו את אותו רעש קריסה אדיר ממרחקים.
סרקנו את ההרים מסביבנו עד שזיהינו מפולת שלגים רחוקה בסמוך לאחת הפסגות.
המפולת אמנם רחוקה אך מפגן הכוח הטבעי עדיין מדהים!
עכשיו כשהיינו מודעים לתופעה, שמנו לב שהמפולת חוזרת על עצמה מדי כמה דקות באופן ספונטני. אז גם התבהר לנו למה מי הנחל כה קרים.

ניתחנו את המשך הדרך והזמנים לאור ההליכה האיטית עד כה בעזרת המפה.
אנו מקיפים את הלגונה הראשונה משמאל (בגלל הנחל הסוער), נמשיך כך גם להקיף את השנייה והשלישית. אך כנראה שלא נספיק לחצות את הפס היום ולהגיע לחניון בו קבענו להיפגש עם דן.

סיימנו את ההפסקה והמשכנו במעלה הוואדי.

שעה לפני אור אחרון הגענו לקו הלגונה השלישית.
אורי ואני העדפנו לחנות כאן ולנצל כמה דקות אחרונות של יום להתארגנות.
נטע העדיפה להמשיך לטפס על-מנת למצה את היום. או לפחות לעלות בלי הציוד רק בשביל לצפות בוואדי ממעל. בכל מקרה אין באפשרותנו להתפצל עוד, כי אין עוד אוהלים.
התפשרנו בסוף על חנייה במקום וטבילה בלגונה. היה כיף!

בלילה הצטופפנו שלושה באוהל כשאורי ואני בשוליים ונטע במרכז כך שאנו נספוג את מגעה הקר של היריעה. ממש ג'נטלמנים.
היה קצת צפוף אך האווירה הייתה חמימה ונעימה.

רגע לפני שנרדמים שלפתי מפוחית וניגנתי מנגינת תקווה ברקע קולות הרכס המתפצפץ.
קיווינו שדרכו של דן צלחה, שהוא הגיע לחניון בשלום.

היום הרביעי - חמאם לטיני

בלילה ירד גשם אך לנו זה לא הזיז באוהל המוגן.
מעבר להרים בקע בוקר חדש ונקי.
קיפלנו את חפצינו לפקלאות
"ושוב יצאנו אל הדרך, יד ביד לדרך, בשלשלת זהב"
התחלנו לטפס לפס בשביל פתלתל וצר.
"ועד לשערי רקיע עוד מעט נגיע, עוד מעט אם לא עכשיו..."

נוף הלגונות המטורף נפתח מאחורינו, יופי שלא נחסך מעדשות המצלמות.
הגענו לשערי הרקיע ופצחנו בארוחת בוקר ופק"ל קפה חוגגים את השלמת החלק הקשה של היום ואת גילויו של תא השטח החדש.

מכאן ההליכה במדרון מתון עד לחניון בו דן אמור לחכות.
המדרון היה מהיר להליכה אך בצעדים לא שווים. שכן היה מכוסה עשב רך ולח שהזכיר לי קצת ברוקולי. או אפילו ברוקולי במרק, כי מתחתיו הייתה תמיד רטיבות.

לבסוף הגענו לחניון המיוחל לקראת הצהריים.
על גדת הנחל בולדר נח, דשא נוח מזמין להתגלגל.
סבל חלוץ מקים אוהל לקבוצה שבדרך.
ודן שוכב לו בצד קורא ספר נסגר, ושש לקראתנו.
מסתבר שדרכנו אכן צלחה.

חלקנו יחד שוב ארוחת צהריים.
פשטנו נעליים וגרביים לייבוש, את הרגליים ציננו במי הנחל. אכן חיים קשים למוצ'ילר...

גמרנו אומר לשתף חוויות, אוכל ורגליים והמשכנו יחד לחלק הבא.
עלייה מתונה וארוכה שוב פיצלה אותנו לזוגות.
כשמדברים הדרך עוברת ממש מהר.
אני רק זוכר שדיברנו על התוכניות שלנו להמשך החיים וכל מיני רעיונות לדברים מעניינים שאנחנו רוצים לעשות כשנחזור לארץ.

העליה המתונה התחלפה בירידה בלי ששמתי לב.
כך גם מבנה הזוגות התחלף.
הירידה הובילה ללגונה גדולה שבמרכזה אי. אני בטח שאם היה זמן היינו שוחים אליו. אך זמן לא היה...
שולי הלגונה נשקו להר והדרך עברה כמה מטרים מעל המתלול. נראה שהמים חצבו בהר ברבות השנים.
סיימנו להקיף את הלגונה וחיפשנו את החניון כשהלילה נושף בעורפנו והמפה לא מדויקת מקשה על הניווט.
לאחר דין ודברים על פרשנות המפה דקרנו את החניון בניווט עדין.
הגענו ממש בחושך ראשון, עייפים ורצוצים מהמסע הארוך. פרשנו אוהלים.
ואז לתדהמתנו בסמוך למישור החניון מצאנו מקווה קטן הניזון ממי מעיין חמים!
מדהים איך בקור השלגים והסערות, בגובה 4000 מטר מעל פני הים נמצא מעיין חם.

אחרי הארוחה הקור הלילי, הרוח ומעט גשם ניצחו אותי.
אולי מכוח ההרגל כמו כל קצין טוב וללא סיבה באמת מוצדקת דחיתי את המקלחת החמה לבנתיים לטובת לינה בשק החמים.

וכך נגמר לו היום הרביעי ליד אמבטיה חמה, כשטיפות גשם ספורדי מנגנות לי שיר ערש.

היום החמישי - והחיה המוזרה

הבוקר הגיע, השמש זרחה, השיטה פרחה והרוחץ רחץ...
כך מצאנו, אורי ואני, את עצמו עוברים מהשק"ש ישר למים החמים.
ערומים בנוף הבתולי הירוק שעד עכשיו לא ראינו בגלל שהגענו בחשכה.

אחרי שסיימנו להצליף אחד על השני במגבות הטיול הקומפקטיות והרטובות שלנו המשכנו בדרך. וזו נחלקה לשלושה חלקים באותו יום...
החלק הראשון, להגיע לוואדי הנכון.
החלק השני, לטפס בוואדי עד לפס.
ובסוף לרדת לוואדי הבא ולעצור כשמתעייפים.

החלק הראשון עבר די מהר.
החלק השני עבר די לאט. הטיפוס לא היה תלול אך ממושך במהלכו העפלנו לגובה 5000 מעל פני הים. טייסים בגובה כזה נושמים אוויר מדוחס. אנחנו הסתפקנו באוויר מדולל ותפוקת השרירים הייתה בהתאם אך מצב הרוח היה מרומם.

לבסוף הגענו לפס ששימש גם כמלכודת רוח טבעית, הרוח מכל הוואדי שבהמשך התנקזה לאוכף והפריעה למים בפינג'אן לרתוח. אך אחרי קרב עיקש שבמהלכו בנינו חומה ארעית מאבני המקום כזו שלא תבייש מבצר רומי. אין ספק שהורדוס היה מתגאה בנו על הבנייה. ושדון חואן ואלדז היה מתגאה בנו על הקפה.

אחרי נסיון שנוי במחלוקת להחליף את החמצן הדליל בפחמימות מרוכבות (ארוחת צהריים) המשכנו לאגן הבא. אך לא לפני תצפית חיזוי מהירה שניבאה ע"פ תנועת העננים שבקרוב יהיה רטוב.
הירידה מהפס מתחילה כמעט תמיד במתלול ובהמשך הופכת לנוח יותר להליכה.
כשסיימנו לרדת את המתלול הבטנו לאחור, לפס. וראינו שתי צבאים חוצים את הנתיב עליו הלכנו. בעצם זה לא צבאים, מה זו החיה המוזרה הזו? תהינו. ניסינו להתקרב אך הם עמדו לברוח. כל שיכולנו הוא לצלם מרחוק ולנסות לזהות בבית.

המשכנו ללכת כשטיפות של מים מלוות אותנו בתעלות זעירות שהולכות ומתחברות לנחל.
ולמעלה ענני סימפסון קטנים בורחים מענן גדול ההולך קרב ומאפיר.
הפעם נקטנו בטקטיקה אחרת מול הסערה הקרבה. הפעם התבצרנו באוהלינו.
ומיד התקבצנו באחד האוהלים לוועידת טקס.
חפיסת קלפים נשלפה בערמה ומיד נחלקה ללא מחלוקת.
כל אחד פרש את קלפיו בד' אמותיו. ברק שובר את הקרח והחלו כולם מנבאים כל אחד את כלפי רעהו הכמוסים. משדלים קלפינו לערמת עורמה חפיסת אוצר, בנק נבזה.
למנצח מזמור חזיז ורעם ומפולת ונחל קוצף ורוח שורק. סיעור מוחות.
ולפתע שררה דממה, המבול עצר, אל הרוח נשמע לקריאתו של עובר הדרכים התשוש.
אל ההרים, קראה נטע ורק אני נעניתי.
נעלה בין העננים, נאפיל לגובה שיא לנוף הרים.
טיפסנו במדרון תלול ולא טפיס לגובה 5400 מטר ללא הציוד. בנוף ראינו לגונה מדהימה באגן הבא אליה אין להגיע. העננים הסתירו את המחנה. המתנו שיתנקה בכוך בסלע.
וכשהתקררנו מהרוח פרשנו חזרה לאוהל החמים. בו קיבלנו את השבת ואת מלאכי השלום.

היום השישי - הדרך אל הכפר

בוקר ערפילי זרח לזכר הלילה הגשום.
התחלנו לדהור במורדו המתון של הוואדי. ההליכה הקלה מזמינה צעידה מהירה.
תוך כדי הליכה התחלנו להתחמם וכך גם מזג האוויר. השמש הגיחה ופיזרה את הערפל והעננים. למעט כמה עננים עקשנים שסרבו לחשוף את ערוות הפסגות הגבוהות.
לאורך הדרך התפתח הנחל יותר ויותר עד שהגענו למפגש וואדיות. הוואדי שלנו השתלב בצורה אומנותית לוואדי שנטע ואני ראינו אתמול מרחוק. מפל יפיפה ומתחתיו בריכה מרשימה עשו את שלהם ואנחנו את ארוחת הצהריים שלנו.

משם המשיך השביל להתפתל סביב חומות אבן נמוכות שגם במזרח התיכון מסמנות גבולות טריטוריה חקלאית. מעידים שאנו מתקרבים לציוויליזציה.
ואכן כך היה. תוך שעה קלה מצאנו עצמנו בשעריו של כפר הרים פרימיטיבי הניצב מעל הנחל.
נכנסנו פנימה כחייזרים תרים אחר המכולת, אולי נוכל להתפנק בארוחה משופרת בתמורה לכמה זוזים. מצאנו כמה דברים שימושיים, חידשנו קצת את מלאי המזון והתענגנו על לחמנייה לא טרייה.
מחוץ למכולת הענייה שיחקו ילדי הכפר אחרי שליוו אותנו למכולת. הם תמיד ששים לסוכריות ובלונים מחייזרים נחמדים. ואנו תמיד שמחים לראות אותם מחייכים בתמונותינו. כך שכולם יוצאים מרוצים.
התעכבנו חצי שעה בצילומי מקומיים. הילדים אוהבים לראות את עצמם באופן מיידי על הצג, זו שיטה טובה להראות להם את עצמם. זה גורם להם להיות יותר חמודים...

חזרנו לשער הכפר ופנינו שמאלה, נשארו עוד כמה קילומטרים טובים של טיפוס עד לחניון. ההתמודדות הפעם הייתה אישית, קבענו שניפגש למעלה בחניון.
השביל פתלתל ותלתל (תלול) ומדי פעם מציב אתגר. פעם מדרגות סלע ופעם מכשול מים. האמת שלא היה לי בכלל כוח להתחיל לטפס את העליה הארוכה הזו אבל צעד אחר צעד נכנסתי לטראנס. כך יצא שעליתי במרץ נהנה מהאתגר לעבור את המכשולים מהר.
ניצחון הרוח על החומר.

אורי ואני הגענו ראשונים לחניון שהיה באמצע הדרך למעלה. משטח מפולס ורך וקצת מים זורמים בגאיון הקטנטן החוצה אותו.
לקחנו לעצמנו כמה דקות להיזרק על הדשא לפני שהקמנו את האוהלים.
לילה שקט עבר על כוחותינו.

היום השביעי - חלוקים בנחל

עם שחר המשכנו את הטיפוס לעבר הפס.
באותה טקטיקה של כל אחד לבד עד שנפגשים למעלה.
אך פגשתי את נטע בדרך והמשכנו ביחד.

כשהגענו לפס חיכינו לאורי ודן.
הייתה שם רועת צאן שביקשה משהו. לא הצלחתי להבין מה כי בקושי ידעתי ספרדית באותם ימים.
אחרי לא מעט פנטומימה ובהמשך עזרה מנטע התברר שהיא מבקשת תרופות. היא התלוננה על כאבי גרון. החשד הראשון והלא מקצועי היה לשפעת החזירים שהייתה נפוצה מאוד באותם ימים. נתתי לה 2 כדורי אופטלגין ואמרתי שכדאי שתלך לרופא.
אני לא יודע אם יש שם רופא. מה שבטוח הוא שיש שאמאן שכנראה חוץ מטקס משעשע וקצת תקווה ללא כיסוי לא באמת יעזור.

היא הלכה והגיעו אורי ודן. לשם שינוי עשינו תה.
הדרך קצרה וזה תמיד מעודד לקדם את סופה.
המשכנו ללכת והגענו ללגונה שהתייבשה ולצומת דרכים.
אפשרות אחת להמשיך ישירות לכיוון נקודת הסיום, אפשרות אחרת לבקר בדרך בעוד פס.
דן ואני העדפנו את הראשונה, אורי ונטע את השנייה. מכיוון שלא מצאנו פשרה למחלוקת החלטנו להתפצל לזוגות ולהיפגש בסיום.

המשכתי עם דן במורד הוואדי. הוא כבר ביבשת חודשים ארוכים והספיק ללמוד את השפה (ספרדית).
ביקשתי שילמד אותי תוך כדי הליכה והוא הסכים.
עד הערב הלכנו יחד במורד הוואדי תוך כדי שיחות נימוס בספרדית קלוקלת.
בערב הגענו למפגש נחלים בו תכננו לחנות.
הנחל היה מאוד גועש ולקח לנו זמן רב למצוא מקום אפשרי לחצייה.
וכשמצאנו היה לא קל לחצות.
נחנו על גדת הנחל עד שהיתושים החלו לעקוץ ולזרז אותנו להתלבש ולהקים את האוהל.

לדאבוננו, מצאנו שבלון הגז שלנו נגמר.
הלכתי לקושש עצים בינתיים דן התעסק עם כמה ענפים שהיו בהישג יד.
חזרתי עם ערמה של עצים שהספיקה לנו לבישול ועוד קצת.
בישלנו ארוחת ערב תוך כדי שיחות עמוקות על החיים.
בהמשך ניגנתי במפוחית לירח ולענן בהיר שחנה לידו.

התארכות הסוף

קצתי לפני זמן ההשכמה.
יצאתי החוצה להתארגן ולהחיות את האש.
מצאתי נוף יפה זורח בירקות דרך קרני השמש.
שובל ענן מסתלסל משארית גחלת הליל
וציפורים מצייצות מעל קולות הנחל.

הדרך קצרה, כל שנשאר הוא לעבור צד של ההר שהוא לא כזה גבוה. לפחות לא ביחס למה שכבר עברנו עד כה.
תכננו ביחד ציר שיהיה הכי קל ונוח לטיפוס.
בתור התחלה היה עלינו לטפס בר בשטח לעבר שביל שעבר מעלינו.
כשהגענו לשביל הלכנו עליו דקות ארוכות תוך כדי רענוני ספרדית עד שכמעט פספסנו את נקודת הירידה. אך אז השביל עליו תכננו להמשיך הלך ונעלם ואז מצאנו עצמנו מטפסים עם הידיים בשטח סבוך ומחפשים את הדרך.
הצעתי להמשיך לטפס כך, ובסוף נגיע. דן יצא מדעתו ולא הסכים להמשיך בדרך הזו אלא בדרך אחרת. הסכמנו להיפרד ושניפגש שוב לפני הצהריים בנקודת הסיום.
שעה ארוכה טיפסתי על ההר, ככל שעליתי השתפר מצב הסבך עד שהאתגר היחידי היה המתלול. לבסוף הגעתי לראש ההר שם מצאתי קבוצת תיירים שלא הבינה מאיפה באתי...
אך לא עצרתי להסביר, המשכתי במורד ההר עד לכפר.
למעשה אחד הכפרים בהם עברנו בדרך הלוך.
הופתעתי למצוא שם את דן. הסתקרנתי, איך זה שהגיע לפניי?
מתסבר שהחל לרדת ואז מצא את הדרך שאבדה לנו והיא הובילה אותו במהירות ליעד.

אך מה לגבי אורי ונטע. זאת לא ידענו.
פעם אחרונה שראינו אותם הייתה בטיפוס בסבך, הם עברו רחוק מתחתינו על השביל.
יש אוטובוס חזרה פעם ביום והוא יוצא בשעה 11:30 (אם אני זוכר נכון).
הצלחנו לשכנע את הגברת מהמשרד לעכב אותו עד שעה 12:00. וכשעדיין לא הגיעו עיכבנו את נהג האוטובוס עוד רבע שעה. אך יותר מזה לא הצלחנו ונסענו לבד לוואראז.

נטע ואורי עשו טעות וטיפסו על ההר גם כן בסבך אך בחלק ההכי תלול וגבוה שלו.
הם הגיעו שעתיים אחרינו לוואראז אחרי שתפסו טרמפ באוטובוס של התיירים שראיתי בדרך (ובעצם לא שילמו על הנסיעה...)
נפגשנו בהוסטל שם מצאנו את הציוד שהשארנו.

חורף 2011,
אני בביקור במרכז הבינתחומי בהרצליה. אורי מראה לי את הגלריה המרשימה שערך על קירות המבנה.
מזהה את הנוף מבעד לתמונות ונזכר שוב בחוויות.
ספק אם העוברים והשבים מצליחים לחבר את התמונות לסיפור.