על הרים, פרדים, כשפים ואגמים, אי שם באנדים הרחוקים

עוזבים את הקולוניה

את הסיפור כתבתי יותר כחוויה אישית מאשר כמדריך, זאת מכיוון שהרשת מוצפת בפרטים על הטרק, וגם מכיוון שאת הפרטים "הטכניים" אני כבר לא ממש זוכר.

אין ספק שטרק האזנגטה ניצב בראש רשימת הטרקים האהובים על המטייל הישראלי בפרו, אני מניח שזה הרבה בשל העובדה שהטרק, משום מה, נחשב לטיול סוסים רגוע לעבר מעינות חמים - ממש סטרט אפ הטיולים הישראלי. כך לפחות אני זוכר את זה אי שם בשנת 2007.

אז אחרי שהות ממושכת בקלוניה הישראלית - קוסקו (יש שם יותר מסעדות ישראליות מאשר בהוד השרון) ואחרי שחברה שלי דאז (אשתי לעתיד) פרשה לחופים הלבנים של קולומביה, החלטתי (אני ועוד בחור) לעשות את הטרק הנ"ל, אבל את הגרסה הארוכה. במקום לרכב על גבי פרדים לעבר המעיינות, אנחנו נקיף את ההר, סה"כ תוספת של יום יומיים כמדומני.

סגרנו בסוכנות על מדריך ויצאנו באוטובוס לעבר העיירה Tinki , ישבנו בספסל האחורי באמצע, ללא ספק המקום הגרוע ביותר (לא רואים את הנוף!), לידנו צ'ולות צבעוניות ורוכלים שמוכרים מוצרי חשמל בזול (קניתי פנס שהתקלקל כבר בערב!)
הנסיעה ערכה כמו שעות, כשהאוטובוס מתפתל לו בין ההרים, לעיירה הגענו כבר בחשכה, שם חיכתה לנו סניורה מוזרה שלקחה אותנו אל ה"מלון" המפואר - חדר מלא במזרני צבא ו...זהו, אההה הייתה גם מנורה.
סידרנו את הדברים והלכנו לאכול במסעדה (חתוליה) מקומית ומשם לישון.

קמנו בבוקר ואחרי ארוחה פגשנו את המדריך, רק שבמקום להתחיל ללכת הוא ניסה לשכנע אותנו בתוקף לקחת את הגרסה המקוצרת, סירבנו בתוקף, אז הוא החליט לפרוש והביא במקומו אדם מבוגר יותר, ברנבאו שמו - מדריך/מכשף/ושף - מולטי-טלנט פרואני שטוען שהאזנגטה בגובה 7500מטר ושאנחנו בכלל בהימלאיה.
אבל ללכת מסתבר, הוא יודע גם יודע.
אליו הצטרפו 2 פרדים (או פרדות, מבלבל העניין), חסונים וקשוחים שעליהם כל הציוד (היות והפכתי לצמחוני, בדיעבד הייתי מוותר על חווית הסבלים על ארבע)
כבר כשיוצאים מ"המלון" אפשר לראות את הרכס האדיר הזה,, וככל שהולכים ומתקרבים אליו, זה רק זה נעשה עצמתי יותר.

היום הראשון דיי רגוע, יוצאים מהעיירה לעבר השדות הירוקים המקיפים את העיירה , עוברים נחלים, כשברקע ההר הזה, המתנשא לגובה 6385, לא נותן לעין מנוחה, הנוף באמת מטריף.
בדרך פגשנו קבוצות שיצאו לגרסה המקוצרת של הטרק, לאחר מכן הדרכים שלנו התפצלו, ומאז לא נתקלנו שוב במטיילים, עד לסיום הטרק (!).
אני עם המזל שלי, התחלתי להרגיש מיחושים בכל הגוף - מיחושי טרום שפעת, רק לא זה...
הגענו ל"מחנה" הראשון בגובה 4500מ' לערך, מרחק מטרים ספורים מאיתנו שכן לו אגם ולמרגלותיו קרחון - ככה זה שם, מסביב רק טבע - לא עמודי חשמל, לא בניינים, כלום, רק טבע. ביום הזה עוד היה אפשר להבחין באורות בודדים שבצבצו מ Tinki , אבל אחרי היום הזה, גם את האורות הללו לא ראינו.
הקמנו את האוהל אל מול ההר העצום, אכלנו מבישוליו של השף ברנבאו ונכנסנו לשק"ש, הקור כבר היה ממש בלתי נסבל, מצבי החמיר, ולישון לא ממש הצלחתי.

המכשף מ- Tinki

קמנו לבוקר קסום,האוהל כוסה בשכבה קטנה של קרח והאוויר כל-כך נקי, אוויר טהור וברגע שפתחנו את האוהל ההר המפלצתי הזה קפץ אל מול הפרצוף, כאילו בא להכריז - אני כאן! השמש יצאה ועננים לבנים שטו להם על רקע השמים הכחולים - מושלם! רק שאני חולה...
עלינו על הסבלים לעבר הפס, כשאנו עוברים לצידו המערבי של ההר/רכס, פה התחילו לבצבץ להם כמה אגמים יפיפים ,ליד אחד מהם החלטנו לאכול, לאחר הארוחה המשכנו לכיוון המחנה השני כשאנו ממש מתקרבים להר וחולפים ממש ליד הקרחונים והאגמים ,כשלהקות של אלפקות פזורות להם על רקע ההרים, מחזה מרהיב.
לקראת הערב, שאני מותש וחולה לחלוטין הגענו למחנה השני - אין מסביבו נפש חיה (לפחות בינתיים)
ברנבאו הכין לי תה מפוצץ בעליי קוקה, ולאחר מכן הוא התחיל במופע הכשפים שלו במטרה לרפא אותי, הוא מלמל משפטי כישוף באינדיאנית, בזמן שהוא מורח לי משחה על המצח ולזה הוא הוסיף גם כמה סטירות על המצח וכל זאת כאמור זמן שהוא ממלמל כל מיני כשפים -האמת, ישנתי באותו הלילה קצת יותר טוב...
בבוקר קמנו ואכלנו את ארוחת הבוקר כש-2 ילדים פרואנים בוהים בנו, אלוהים יודע מאיפה הם באו.

מעינות חמים, סוף סוף

עלינו על הפרדים וטיפסנו (הם טיפסו) לעבר הפס, הנוף הפך צחיח וטרשי והאוויר כבר ממש דליל, ברנבאו הדליק סגירה, וטען בתוקף שזה טוב בגובה ושזה עוזר לסוסים - אם הוא אומר...
לבסוף הגענו - 5200מטר, בלי חמצן. נחנו קצת והבטנו על הנוף הנשקף מסביבנו כשרכס ההרים נמצא מצפוננו והפסגות כך נראה כבר ממש קרובות.
מלמעלה הכל נראה כל כך צבעוני, אדום ירוק טורקיז פשוט מדהים.

משם ירדנו לעבר העמק כשבדרך אנו חולפים על פני בתי אבן בודדים, כך ממש באמצע שום מקום, בלי חשמל, בלי טלפון, קשה להאמין שיש מישהו שחי באזור הקשה הזה, ממש לחזור 400 שנה אחורה.
בדרך הנוף ממשיך להיות מרהיב, פה ושם אפשר לראות צ'ינצ'ילות מציצות להן בין הסלעים, והאגמים ממשיכים למשוך את העין, לקראת ההגעה למחנה השלישי התחיל לרדת עלינו שלג.

אני עדיין חולה, והלילה קר מאד, אבל אנחנו ב WILD אז שורדים.
אחרי ארוחת בוקר, חצינו את הפאס האחרון לעבר כפר קטנטן (בית ורבע) עם מעיינות חמים.
אחרי הליכה של כמה שעות שהנוף מתחלף מאדמת טרשים למרחבי דשא ירוקים ואין סופיים, כשהנוף ממשיך לספק לנו רגעים עוצרי נשימה הגענו לכפר. אני נפרדתי מארוחת הצהריים שלי ורצתי לעבר המעיינות החמים, סוף כל סוף! - מנוחה!
איזו תחושה זו, עם כל זה שאני חולה, לשבת ככה במים החמים אל מול ההר העצום הזה, זה משהו שאני לעולם לא אשכח.
את הלילה העברנו שוב בחדר מלא מזרנים, בלילה הזה ישנתי הכי טוב. בבוקר יצאנו חזרה ל Tinki הליכה של כמה שעות, ומשם אחרי המתנה ומשחק כדורגל קצר ברחבה המרכזית של הכפר, עלינו על האוטובוס וחזרנו לקולוניה הישראלית - קוסקו

כמה אני מתגעגע לשם...

טיפים

• לא להתעצל - ולבצע את המסלול הארוך!
• לא לקנות פנס מהרוכלים באוטובוס.