שלושת הפאסים מינוס 2

טרקים נישאים ברוח,מעירים זיכרונות, מעוררים ערגונות...

טוב, מה כבר לא נכתב על טרק ה-EBC ועל שלל אפשריות ההליכה במקום? הרשת מוצפת באינפורמציה על כל פיסת אדמה בשבילים המתפתלים בין הרי ההימלאיה האדירים שבפארק הלאומי Sagarmatha.
אפשר אולי לומר שזהו הטרק ה"קשה" שהכי קל לעשות ולא, לא חייבים להיות מטיבי לכת בשביל לבצע אותו, אני למשל, אומנם מאד אוהב הרים, אבל יש לי בעיה עם הדבר הזה שנקרא מאמץ, לא אוהב להתאמץ (גם אשתי לא, למען הסר ספק).
לכן, למרות שבסופו של דבר מדובר בהליכה לא קלה, מדובר בטרק שכל אדם שיש לו חיבה קלה לטבע ולהרים, יכול לבצע.

חזרנו לקדנציה שנייה בנפאל,
אחרי שעשינו ב- 2009 את האנפורנה והאגמים, התגלתה אצלי תסמונות "זבוב הטיולים המעצבן" מעין זבוב כזה שנתקע בתוך הראש ומזמזם "למה לא עשית את זה, ואך לא היית שם..."
אז לאחר 4 שנים קנינו תרופה - כרטיסי טיסה.
ובלי להתבלבל, הצבנו לעצמנו את היעד - טרק 3 הפסים!

בגלל אילוצי עבודה, וחג הסוכות בחרנו לטוס באמצע ספטמבר.
ספטמבר זה חודש קצת בעייתי לטרקים בנפאל, הסיכויים למזג אוויר בעייתי גדולים יותר, עם גשם פה ושם אפשר להסתדר, אבל העננים שמכסים את הנוף המדהים, הם האויב האמתי - לכן אני "אחפור" מעט במהלך הסיפור על מצב מזג האוויר.
מה שכן טוב בספטמבר, זה שהשביל לא עמוס במטיילים, אין לחץ בגסט-האוסים והטרק באופן כללי לא הרגיש תיירותי מידיי, בדרך חזרה כבר ראינו שיירות של מטיילים ושל קבוצות ענק אמריקאיות עם מלא פורטרים,מזוודות, יקים וסוסים מסכנים.

חוזרים לקטמנדו

נחתנו בבוקר ה-18 לספטמבר בקטמנדו כשלרשותינו 23 יום עד הטיסה חזרה.
אווו קטמנדו - גם חובב טבע כמוני לא יכול שלא להתגעגע לעיר המזוהמת הזו, ובעיקר לאזור התיירותי - הטאמל.
אווירת החופש כאן יוצאת בכל פינה, כיף להיות פה שוב ולשוטט ולאבד את עצמך ברחובות הקסומים ולאכול אוכל נהדר.
סגרנו טיסה אצל סוייסה עוד מהארץ, אבל כשהגענו הסתבר שכבר יומיים לא יצאו טיסות ללוקלה! כבר ראיתי את כל התכנון שלי יורד לטמיון, וראיתי את עצמנו "מסתפקים" בטרק הלאנטאנג, אבל בערב סוייסה הרגיע - יש טיסה!
וכמובן החלטנו שלא לקחת פורטר, הרי אנחנו פנתרים - מי עצלן?

קמנו מוקדם בבוקר,ההתרגשות והלחץ היו בשיאם, לאחר ארוחת בוקר הגענו לשדה התעופה ,ההמולה בחדר הטיסות ללוקלה הייתה גדולה (בגלל הטיסות שלא יצאו ביומיים לפני כן), תוסיפו לזה התנהלות נפאלית טיפוסית ותקבלו בלאגן אחד גדול.
איכשהו בין כל ההמולה והקבוצות השתחלנו לצ'ק אין משם עוד המתנה מעצבנת'לבסוף עלינו על מטוסון קטנטן שהיו בו אולי 14 מקומות. מזג האוויר נראה לא ברור...
המטוס עולה לאוויר, ורעש המנועים מחריש אוזניים, מהחלון נגלה לנו מחזה יפיפה, שטחים אין סופיים של ירוק, ברקע מבצבצים להם מבעד לעננים הפסגות המושלגות של הרי ההימלאיה, וקרני שמש חלשים יוצאים מהעננות הכבדה- קוסמי.
גם בטיסה היה עוד חשש שמזג האוויר יחזיר אותנו חזרה לקטמנדו - אך לאחר 40 דקות באחד העמקים העצומים שבר הטייס שמאלה ומסלול הנחיתה המסוכן בעולם נגלה לנו.
ירידה חדה למטה, כמה דקות של חרדה ואנחנו ב-Lukla!
יום למחרת - בוטלו שוב הטיסות...

מתחילים לצעוד

טוב, לא באמת האמנו שנסתדר בלי פורטר, ובדרך משדה התעופה ל-Lukla החלטנו לחפש פורטר - הרבה מהם מציעים את עצמם בשדה התעופה, וקשה מאד לתהות על קנקנם.
נזכרתי בטיפ שקראתי - במלון הראשון בכניסה לכפר (מצד ימין לאחר העיקול שמאלה) אפשר למצוא פורטרים אמנים במחיר סביר, ואכן מצאנו.
לא רצינו להכביד עליו יותר מידיי, אז התחלקתי אתו שווה בשווה עם 2 תיקים - אשתי יצאה המרוויחה הגדולה מכל הסיפור...
העננים כבר כיסו את ההרים מסביב כשהתחלנו את ההליכה בדרך ל-Phakding, הכל ירוק מסביב ומדרונות ההרים משובצים בכפרים קטנים, בדרך יש המון אתרי תפילה וסלעים מאותרים בכתבי תפילה, מה שמוסיף לאווירה המיסטית. ההליכה לא קשה במיוחד, ועוברת בחלקה על שבילי אבנים, בדרך עצרנו לאכול מומו באחד בתי התה שמפוזרים בדרך, סה"כ לקח הלכנו כ- 5 שעות הליכה באותו יום, הליכה דיי נינוחה ורגועה.
הגענו ל- Phakding והתמקמנו באחד הגסט-האוסים שבחר הפורטר, זו אחת הבעיה עם הפורטרים, רובם מקושרים לכל מיני גסט-האוסים, וזה יוצר מצב לא נוח בעת בחירת המקום לישון, עוד נגיע לזה בהמשך.
המקום היה נראה סביר, והאוכל גם כן היה טוב. החדרים היו קטנים והאור מאד חלש, ולא היו מים חמים להתקלח.
המקום היה ריק ממטיילים, בכלל כל העיירה הייתה שוממה, כנראה בגלל תרום העונה והטיסות שבוטלו.
בלילה ירד מבול, מה שהלחיץ קצת לקראת ההמשך...

לשמחתנו קמנו לבוקר נקי מהעננים, אבל בהימאליה אם אין עננים, אז הם בדרך...
החלק הראשון לא קשה, חוצים את הנהר ועוברים לגדה השנייה, ומשם עולים ויורדים בתוך היער בין כפרים קטנים וקסומים, בשלב מסוים נפתחת מרפסת לעבר העמק בוא רואים את נהר Dudh Koshi ומעליו את את פסגת Thamserku.
לאחר הליכה קצרצרה מגיעים ל-Benkar, שם החלטנו לאכול ארוחת בוקר שנייה, משם חוצים שוב את הנהר, מציגים פרמיט, חוצים עוד כפרים, עד ארוחת הצהריים שאכלנו על גדות הנהר ב- Jorsale. ההליכה שלנו מאד אטית ונינוחה מלווה בהרבה עצירות, לעומת זאת ההפסקות מאד ארוכות.
שתינו בירה (ספרדית - סאן מיגל),נהנו מהשמש הנעימה וחשבנו על עליית ה- 800מ' ל- Namche Bazar שמצפה לנו.
הופ, והנה העננים, חוזרים להם במהירות...
ואכן, העלייה לא קלה ומתחילה בחציית גשר גבוה מאד, משם עלייה שלא נגמרת בתוך היער, יקים, פורטרים ומטיילים עוברים אותנו בקלות מפתיעה, לקראת הסוף גם גשם התחיל לרדת, לבסוף הגענו ל- Namche Bazar - כנראה הכפר הכי מגניב בעולם.
התמקמנו בהוסטל נחמד ביותר, חדרים טובים, מקלחת חמה, ומחירי אוכל טיפה יקרים.

יום התאקלמות ב-Namche Bazar

האווירה ב- Namche נהדרת, אין ספק.
הבוקר מתחיל שמשי ואנחנו מצאנו את עצמנו במאפיה, קניינו ארוחת בוקר ולקחנו אותה לעבר התצפית על- Lhotse והאוורסט במעלה הכפר, שם נמצא גם פסל מים המלח. במקום מדשאה נוחה, וזה אחלה מקום לארוחת בוקר.
משם תכננו לעשות סיבוב התאקלמות בכפרי השרפה במעלה ההר, רק שעננים שוב באו (דיי מוקדם בבוקר) וכיסו את כל הרכס מעל Namche, מטיילים שחזרו מלמעלה אמרו שלא רואים כלום - החלטנו לוותר והלכנו לבקר בשוק המקומי שהיה פתוח.
השוק מעניין ואם יש זמן שווה ללכת, לא קשה לאתר אותו, ואפשר לראות אותו מהשכונות העליונות של Namche , בכלל נחמד ללכת לאיבוד בשבילים מקיפים את הכפר.

בורחים מהעננים

בדומה ליום הקודם גם הבוקר הזה התחיל שמשי משהו, התחלנו ללכת מהשביל היוצא מ- Namche לכיוון Tengboche.
הדרך קלה ונוף ההרים באופק עוצר נשימה, בשלב מסוים נכנס לפריים אחד ההרים המרשימים ביותר בכל הטרק - Ama dablam.
הדרך קסומה ומתפתלת בין ההרים, ובשיאה נגלה העמק במלא עצמתו ונותן מבט מרהיב לעבר כל הפסגות מסביב.
אבל כמו בכל יום (במיוחד בספטמבר) העננים באים במהירות והורסים את החגיגה, וכשאנחנו מגעים לארוחת הצהריים ב Phungi Tanga לפני העליה העננים כבר מכסים את הכל, והעסק הופך לסגרירי.
העלייה ל-Tengboche מזכירה את העלייה ל-Namche , רק שהיא מעט קצרה יותר.
התמקמנו בגסט-האוס הראשון מצד ימין לאחר העליה, מקום גדול, עם הרבה חדרים קטנים, אין מקלחת חמה,(אשתי לא מוותרת על באקט).
חדר האוכל מחומם וגדול, והאוכל טוב במחיר סביר.
בכפר זה זו הפעם הראשונה בא ניסינו לבחון גסט-האוס אחר, והבנו עד כמה הדבר יוצר אי נעימות, לבסוף החלטנו להישאר עם הבחירה של הפורטר, מכיוון שבאמת לא מצאנו משהו יותר טוב.
לאחר ארוחה קלה הלכנו לבקר ב-Tengboche Monastery, מסביב הכל מעונן וסגרירי.
למחרת קמנו לבוקר מעונן, שלאט לאט הלך והתבהר. התחלנו לצעוד לכיוון Dingboche, השביל יורד בתוך היער, משמאלינו אפשר לראות את העמק ואת הנהר הזורם, אנחנו יורדים לאט עד שמגיעים לגובה הנהר, משם חוצים גשר קטן (הגשר המקורי התמוטט באחת הסופות) מהגשר יש נוף יפיפה של הנהר כשברקע עומד איתן Ama dablam, כמו ההר הבודד בסרט ההוביט.
מכאן מתחילים לעלות והנוף כבר הופך להיות פחות ירוק ויותר צחיח, אנחנו עוצרים לאכול באחד הכפרים, ורואים את ההרים נעלמים בתוך העננים העצומים, ומשם אנחנו ממשיכים ישר אל הכפר Dingboche.
הגענו לגסט-האוס, מקום חביב, עם חדרים בסיסיים ונקיים, יש אפילו מקלחת חמה בחוץ (לא ממש מקלחת, יותר צינור).
אחר הצהריים עשיתי טיול לעבר אתר תפילה שנמצא על המדרונות המערביים.
בגסט-האוס המליצו לוותר על Kongma La Pass, מכיוון שצפוי מזג אוויר מאד סגרירי בימים הקרובים, וביום למחרת אכן קמנו למזג אוויר מעונן, ההרים העצומים סביב העמק לא נראים למעט רגעים קצרים בהם העננים נותנים איזו הצצה קצרה למתרחש מאחורי המסך האפור הזה.
אז החלטנו לוותר על Kongma La Pass (גם בגלל מזג האוויר, וגם בגלל הקושי שנתן אותותיו) אבל היינו צריכים להישאר ליום התאקלמות, אני החלטתי לעלות לפחות ל-Chukhung ואשתי החליטה להישאר לנוח.
הדרך ל-Chukhung לא קשה במיוחד, ושווה לעלות לשם ביום ההתאקלמות, אפשר גם להמשיך לראות אגמים - אני לא המשכתי.
אחר הצהריים חזרתי ל-Dingboche, אכלנו בגסט האוס החמים כשגשם התחיל לרדת, סימן לבאות?

מלך ההרים

למחרת שוב קמנו למזג אוויר מעונן (ביותר), כל העמק התכסה בעננים, מה שגרם לנו לחשוב שקיבלנו את ההחלטה הנכונה בזה שוויתרנו על הפאס.
הדרך עולה מהכפר לכיוון מערב, הגשם מתחיל ולא רואים כלום המצב רוח על הפנים, לאחר העליה המצב טיפה משתפר,ואני מחפש חורים בעננים, לראות איזה קמצוץ של הר. אבל בגדול ככה העברנו את כל היום המבאס הזה מדלגים בין ענן לענן, בדרך עוברים את Thokla pass ובחסות העננים אנחנו מגיעים ל-Lobuche בגובה של 4940מ' וכבר דיי קר. אנחנו מבלים את יתר היום סביב התנור החמים בחדר האוכל וטוחנים מנה אחרי מנה - גם זה סוג של כיף. בין לבין התפללנו לאדון בודהה שייתן קצת שעות שמש ביום למחרת.
בודהה שמע והפנים, קמנו לבוקר שמשי ונפלא, יצאנו החוצה כשמסביב ההרים המושלגים זוהרים במלוא הדרם, מעל כולם בולטים להם Pumori ו-Nuptse האדירים.
הדרך ל-Gorak Shep הייתה נפלאה, לא הכי קלה אבל גם לא קשה במיוחד והנוף פשוט נהדר, בדרך חוצים את Lobuche pass לא ממש נורא, משם יש הליכה מתישה ולא קצרה על בולדרים, ולקראת הצהריים התגלה הכפר Gorak Shep לנגד עניינו, כמו התיישבות על הירח. איתנו כמו תמיד הגיעו העננים, ממש כמו שעון שווצרי ומהר מאד גם שלג התחיל לרדת, ואנחנו רצנו לגסט-האוס - מקום חביב עם מלא דגלים שתלויים על הקירות והתקרה. האוכל טעים, אבל כבר לא זול כמו בתחילת המסלול.
מזג האוויר הסגרירי מנע מאיתנו להמשיך באותו היום לבייס-קמפ, אז חזרנו לנוהל ישיבה מול התנור בחדר אוכל.
למחרת ציפה לנו יום ארוך מאד, ניסינו ללכת לישון מוקדם, אבל היה קר מאד. התפללנו למזג אוויר טוב, כי זו ההזדמנות היחידה לטפס לעבר ה-Kala Patthar.

למחרת קמנו ב 4:15 התארגנו מהר שתינו צ'אי חם אכלנו משהו קל ויצאנו במהרה לקור העז שהיה בחוץ, ולמרות שהיה עוד חשוך,היה אפשר לראות שהשמים דיי נקיים.
העלייה לא קלה, במיוחד בקור העז. לאט לאט השחר מתחיל להפציע כשאנחנו מקרטעים בדרך למעלה, האור מתחיל לצבוע את פסגות ההרים והעניים נישאות לעבר פסגתו המרשימה Pumori.
בהמשך הדרך כבר אפשר להבחין במלך ההרים - האוורסט כשמאחוריו קרני השמש מאירים לכל כיוון כמו מניפה של אור, ואנחנו רק מתפללים שהשמש תבוא כבר ותחמם אותנו.
לאחר כשעתיים של טיפוס הגענו לפסגת ה-Kala Patthar המעוטרת בהמון דגלי תפילה, סביבנו נוף פנורמי מדהים של פסגות ההימלאיה, כמה ושדה קרח מעופר ואין סופי.
לאחר כחצי שעה במקום ירדנו במהירות ל-Gorak Shep, אכלנו ארוחת בוקר, ורצנו לכיוון Dzongla - זהו יום ארוך.
מזג האוויר עדיין סביר כשאנחנו חוזרים על עקבותינו לכיוון Lobuche, אבל כבר מהדרך אפשר היה לראות עננות מתפתחת מכיוון דרום מערב, בדיוק הכיוון אליו אנחנו הולכים.
עצרנו ב-Lobuche לצהריים, ומשם יצאנו מהר לכיוון Dzongla, השביל עולה לכיוון מערב והערפל מתחיל לכסות את ההר, אנחנו לא רואים כלום, והדרך עוברת ממש על המדרון, והערפל לא מוסיף לתחושת הביטחון.

הערפל מתחזק וגשם מתחיל לרדת, מדיי פעם ניתן לראות את העמק למטה, כשבשלב מסוים מתגלה לנו אגם טורקיז גדול ויפה.
לקראת ערב הגענו ל-Dzongla, במקום יש מעט מאד גסט-האוסים, הפורטר לקח אותנו לגס-האוס שומם ללא אנשים, כשבגסט-האוס ממול הייתה אווירה הרבה יותר חמימה ונעימה, הרבה בזכות כמה ישראלים שישנו שם. אמרנו לפורטר שאנחנו לא מעוניינים לישון בגסט-האוס שאליו הוא לקח אותנו, זה יצר דיי אי נעימות אבל התעקשנו, ובסופו של דבר עברנו לגסט-האוס שבחרנו, שגם היה זול יותר.
הייתה באמת אווירה טובה, וזה היה גם יום שישי אז עשינו קידוש מאולתר, בהחלט היה שווה את האי נעימות.
הלכנו לישון בידיעה שלמחרת ממתין לנו היום הקשה בטרק - Cho La Pass

בלב הערפל

קמנו לקור המקפיא של הבוקר, פתחנו חלון ,הכל בהיר, וההרים כמעט נכנסים לחדר...
יצאנו החוצה, עולם אחר מאתמול, אנחנו ממש בתוך ההרים.
אכלנו ויצאנו במהרה לעבר ה-Cho La Pass
היום מתחיל בצעידה קלילה ומישורית שבסופה מגיעים לגוש סלעי שמתרומם פה מתחיל טיפוס לא קשה במיוחד עד לנקודה שבה צריך להתחיל לטפס בצורה אנכית כמעט על סלעים גדולים, לא קל.
לאחר הטיפוס עצרנו לנוח, ולהתבונן בנוף היפיפה, העמק נפרש מולנו כשבקצה אפשר לראות את Ama dablam המרהיב.
מנקודה זו ממשיכים לטפס על הסלעים, עד לנקודה שפוגשים את הקרחון, פה ע"פ הפורטר, זו הנקודה המסוכנת ביותר, נצמדים לסלעים והולכים מהר מאד מכיוון שיש חשש להידרדרות סלעים בעקבות הפשרות שלגים, הלכנו את הקטע מהר מאד, עד שהגענו לנקודה שהולכים רק על השלג, משטח שלג עצום שתקוע בין ההרים.
מפה העליה אטית, אבל לא קשה במיוחד עד למעלה, בפאס התיישבנו מתחת לדגלים הטיבטים, והנוף הקרחוני מרשים ועצמתי, כמובן שהעננים שוב חזרו להפריע, ובמהירות הנוף הפך להיות קודר וסגרירי והחל לרדת שלג.
העלייה לפאס לא הייתה קשה כפי שציפינו, והרגשנו כמו נמרי שלג (עצלנים), אז רק נשאר לרדת...
הירידה מאד תלולה, ובגלל השלג והקרח היא גם מאד מאד מחליקה, במקרה הזה שמחנו שלקחנו מקלות הליכה.
הירידה בקטע זה הייתה מאד אטית וקשה, צריך לתמרן בין הסלעים המחליקים, וזה פשוט לא נגמר, השלג המשיך לרדת, מה שהקשה עוד יותר על הירידה.
לבסוף סיימנו את הקטע הזה, והתיישבנו לאכול צהריים מתחת לאיזה סלע גדול.
השלג נפסק ואנחנו המשכנו לרדת ירידה שפשוט לא נגמרת, העננים כיסו את השמים ולקראת אחר הצהריים הגענו ל-Dragnag היינו כבר גמורים מעייפות והחלטנו לא להמשיך ל- במקום יש מעט הוסטלים, והתמקמנו באחד חביב ביותר הוא היה חביב ביותר.
למחרת שוב הבוקר האיר פנים ויצאנו מהר לכיוון Gokyo, לאחר הליכה מישורת לא ארוכה מגיעים לקרחון העצום שאותו צריך לחצות כשברקע מבצבץ לו Cho Oyu ההר שישי בגובהו בעולם.
ירדנו לעבר הקרחון שכולו מכוסה עפר, והתחלנו לחצות אותו, מידיי פעם אפשר לראות את הקרחון מבצבץ לו מתחת לשכבת העפר העצומה, פה ושם מתגלים שלוליות טורקיז קרחוניות ומדיי פעם אפשר לשמוע שברים של קרח נופלים בקול רעש אדיר.
ההליכה לא קשה (אולי קצת מסובכת יותר בלי פורטר, כי קצת קשה לעקוב אחרי השביל), לאחר הקרחון ישנה עליה קצרה כשלאט לאט מתגלה לו לא האגם הטורקיז היפיפה, ומיד לאחר מכן מבצבץ לו הכפר Gokyo.
העננים כמו הימור בטוח מגיעים איתנו לכפר ומכסים כל חלקה טובה בסגריריות אופיינית.
התמקמנו בגסט-האוס חביב (לאחר ה"התקרית" ב- Dzongla, הפורטר הרגיש מחויבות לוודא שאנחנו מרוצים מהגסט-האוסים שהוא בוחר), חדר אוכל גדול ומרווח, ונוף לעבר האגם.
לאחר ארוחת הצהריים עשינו טיול סביב האגם לכיוון דרום ומשם המשכנו לראות אגם נוסף.
חזרנו לגסט-האוס בדיוק כשהתחיל הגשם, והחלטנו למחרת לעלות על ה- Gokyo Ri במידה והיה מזג אוויר טוב.
קמתי ב- 5 בבוקר, ומזג האוויר היה סגרירי ביותר, בחלטה פזיזה ועצלנית החלטתי לחזור לישון, קמתי שוב ב-7 וראיתי שיש תקווה, שמים כחולים נראו באופק, הערתי את אשתי, קמנו מהר, אכלנו, ורצנו לטפס, האגם ליד Gokyo היה צלול ומדהים, וההרים המושלגים נראו בצורה מושלמת, אך כבר בדרך ראינו שזה היה זמני ביותר ושהעננים חוזרים במהרה, וכשהגענו לחצי הדרך העננים כבר כיסו את ההרים סביב בעננות כבדה ומעצבנת, וזה היה הרגע האחרון בטרק שבו ראינו שמים כחולים.
חזרנו להוסטל אכלנו צהריים, והחלטנו ללכת לכיוון האגמים הצפוניים, לפחות לראות חלק מהם.
הדרך לא קשה, אם כי עוברת על לא מעט סלעים, לבסוף מגיעים לאגם גדול ויפה בין ההרים, אני מניח שאם לא היה כזה מעונן אז הנוף היה מרשים הרבה יותר.
חזרנו עייפים, והחלטנו שאם ימשיך מזג האוויר הזה נוותר על ה- Renjo La Pass ונרד דרך עמק Gokyo חזרה ל-Nanche .
ואכן, היום למחרת היה מעונן וגשום כקודמו, בלב כבד החלטנו לוותר על הפאס האחרון, והתחלנו לרדת דרך העמק.
ירדנו דיי במהירות והערפל לא עזב, ומידי פעם היה ניתן לראות מלמעלה את העמק, אבל זהו.
עברנו את Dole, וישנו באיזה גסט האוס בודד ליד הנהר - גסט האוס מעולה.
בבוקר קמנו לערפל יותר כבד, לא היה אפשר לראות 10 מטר קדימה, הלכנו מהר מאד לכיוון Nanche, הערפל טיפה התפזר בהמשך, אבל האזור היה נראה כל כך שונה כשהגענו לאזור Nanche, כאילו זה מקום אחר לגמרי, קודר ואפרורי.
חזרנו לגסט-האוס המקורי ב-Nanche , טיילנו קצת בעיר, הלכנו לפאב המקומי.
בבוקר למחרת רצנו ל-Lukla, העננים לא עוזבים, שאנו חוזרים על עקבותינו מהיום הראשון והשני, אנחנו חולפים על גדודי מטיילים, וקבוצות ענק שעושים את הכיוון ההפוך.
הגענו לקראת אחר הצהריים וסגרנו את הכרטיס חזרה, בבוקר הטיסה יצאה כרגיל למרות העננות.
נחתנו בקטמנדו ובילינו עוד 3 ימים נהדרים בקטמנדו, מקדש הקופים, טיול בשווקים, שואבים כל פיסת חופש שעוד נשארה לנו, אחרי עוד יומיים כבר היינו בנתב"ג, ואחרי שעתיים כבר הייתי בעבודה.
שבועיים לאחר מכן חזרה לי תסמונת "הזבוב המעצבן"...

טיפים

• יש להיות ערניים לתסמיני מחלת הגבהים - אנחנו דווקא הרגשנו טוב כל הטרק, הרבה בזכות ההליכה האטית אני מניח.
• לשתות המון!
• מקלות הליכה - עוזר מאד בירידות