האוורסט בייסקאמפ עם שלושת הפסים

הקדמה-

בחרנו לצאת למסלול הזה אחרי שסיימנו את הסובב אנפורנה, ורצינו עוד מהנופים, ומחווית הטרק.
אנחנו זוג(בן ובת) בני 23, בכושר סביר +, ומטיילים בלי נטייה טבעית לסבול (כלומר הלכנו מרחק הגיוני כל יום)

יום 1

יום ראשון - נסיעה מקטמנדו לפבלו. נסיעה בג'יפ מרווח במידה סבירה בסטנדרט של נפאל, בכביש שרובו סלול, אבל רובו ולא כולו מה שעדיין משאיר הרבה דרכים קופצניות, והרבה נסיעה קרוב מדי לשפת המצוק. הנסיעה לקחה לנו בערך 12 שעות והיוותה הזדמנות טובה לבונדינג עם שאר חברינו לג'יפ שהכרנו באותו היום בארבע בבוקר. סיימנו את היום בגסטהאוס סביר מינוס, ועם ציפייה להתחיל כבר ללכת למחרת.

יום 2

יום שני - ביום הזה ציפינו ליום נוסף של נסיעות. הפעם הכביש היה הרבה פחות סלול (בכלל לא), ונכנסנו 6 אנשים בתוך הגיפ+פורטר שישב בבגאז'. חשוב לציין שזה רכב שמיועד ל4 אנשים, אבל הנפאלים מאוד אוהבים להצטופף, בדרך כלל אפילו יותר. חלק מציק נוסף בנסיעה הזאת, היה למצוא נהג במחיר סביר. זה לא קרה, ואחרי שבחלק ניכר מהנסיעה המושב הקדמי שליד הנהג פשוט התחיל ליפול אחורה כמעט עד מצב שכיבה (מה שמאוד הקשה על הברכיים של היושבים מאחור) הרגשנו שהמחיר המקורי ממש מופקע. בערך ב14:00 התחלנו בהליכה סוף סוף, שכללה בעיקר המון מדרגות. אחרי ארוחת צהריים די חביבה בכפר ממש גדול, המשכנו ללכת כמה שיותר לפני החושך, והגענו למעין כפר, של כמה בתים וישנו במקום סביר ולא יותר, בקארה מופיע במפה כ karte.

יום 3

יום שלישי - התחלנו את היום מלאי מוטיבציה בעלייה תלולה במדרגות. אחרי חצי שעה של עליה הגענו לפיצול בדרך עם שלט שמבקש בנימוס שנפנה ימינה, על אף שהדרך במפה היתה שמאלה. בנסיבות רגילות כנראה שהיינו הולכים לפי המפה, אבל שני נפאלים חסמו את הדרך לצורך דרדור יזום של אבנים, מה שיצר מפולת סלעים במשקל כמה מאות קילוגרמים. בקיצור השתכנענו ללכת בדרך העוקפת, שקיווינו שתיצור עיקוף קטן.שעה וחצי מאוחר יותר גילינו שהעיקוף עלה לנו בעלייה של מאתיים מטר גובה מיותרים, עוד שני קילומטר הליכה, וירידה תלולה מאוד בתוך בוץ די עמוק. מוסר ההשכל- לא ללכת בשבילים שלא מסומנים במפה. אכלנו ארוחת בוקר בפויה- כפר ציורי עם נוף מרשים, שנפרס לאורך קילומטר בערך. משם התחלנו בירידה מתונה, שהפכה לתלולה, וסיימנו אותה בסורקה בארוחת צהריים מוצלחת, עם ברכיים כואבות. משם עלייה ארוכה בשיפוע בינוני עד לצ'אפלונג, שם סיימנו את היום, עייפים מהמתוכנן בגלל העיקוף הבלתי צפוי.

יום 4

יום רביעי - היום הזה התאפיין במגמת עלייה לאורך כל היום, רובה מתונה ונוחה להליכה. עברנו בדרך בהמון כפרים ונדהמנו מכמות המלונות המפוארים בדרך. אפילו הרשינו לעצמנו להתפנק במאפה יקר מדי, שהתברר גם כאכזבה קולינרית (בכפר גדול יחסית, פקדין). באופן כללי מרבית המאפים שניסינו פה דומים למדי לכאלה בתחנות דלק, שישבו יותר מדי זמן במקום. חצינו כמה גשרי חבלים גבוהים שהיו מפחידים אבל סיפקו נוף יפה לנהר שזרם לצידנו לאורך היום. תוך כדי היום קנינו את הפרמיטים שנדרשים לכניסה לשמורה, פרמיט אחד בטוטוק, ואחד במונג'ו.התמקמנו בגסטהאוס במונגו, במטרה לצמצם את המרחק מהעליה האימתנית לנמצ'ה, שתחכה לנו בבוקר למחרת. סוף סוף ישנו במקום קצת נורמלי יותר, שאפילו סיפק מקלחת שהייתה חמה בצורה מהנה ביותר.

יום 5

יום חמישי - התחלנו ללכת בידיעה שמצופה לנו עלייה די ארוכה. קצת הפחידו אותנו לגביה ומכיווו שפיצלנו יום הליכה אחד ארוך לשניים קצרים יותר, קמנו לעלייה רעננים. מה שהיה מעייף בעלייה זה בעיקר האורך המתמשך שלה. אחרי 3 שעות הליכה הגענו לנמצ'ה, הכפר(כמעט עיר) הכי גדול בטרק. מהר מאוד התברר לנו שיש מאפיה בנמצ'ה והמלונות משווים מחירים, ולקח לנו איזה 6 ניסיונות כדי למצוא מלון במחיר שפוי (500 רופי ולא 1000 לחדר).
*בשלב זה נכון להוסיף יום מנוחה והתאקלמות בנמצ'ה, אנחנו ויתרנו עליו כי סיימנו את הסובב אנפורנה בערך שבוע לפני והרגשנו מאוקלמים. למרות זאת, החלטנו לעשות חצי יום מנוחה שם, ולא להמשיך הלאה במסלו

יום 6

יום שישי- נמצ'ה עד פנגבוצ'ה
למדנו תוך כדי הטיול שגם עליה וגם ירידה הן טובות במידה, אך גורמות סבל ממושך כשהן ארוכות. היום הזה הדגים זאת היטב כשהתחלנו את היום בעלייה תלולה במדרגות, ואחריה ירידה רציפה של ארבעה קילומטר, שסיימנו עם ברכיים בוכיות.עצרנו בסופה לארוחת בוקר עם לחם שמשום מה היה מטוגן עד שנהיה קריספי.מעניין אך לא מומלץ.בהימלאיה כמו בהימלאיה- כשנגמרת ירידה-מתחילה עלייה, ואכן ציפתה לנו עליה אנכית של 600 מטר, שהשאירה אבק לעליה מאתמול. סיימנו אותה מתנשפים אחרי שעתיים וחצי בערך, בכפר קטן אבל יפה, שבו ביקרנו במנזר בודהיסטי וזכינו לצפות בתפילה של הנזירים. למדנו כבר שהכי מומלץ זה לאכול איפה ששם המסעדה הוא בנפאלית, ויש רוב של פורטרים בפנים. אכלנו דל בהט מהיותר מוצלחים עד כה, מה שלא הקל על ההליכה לאחר מכן . המשך היום התנהל בהתאם לסכמה ממקודם- ירידה של שעה(ברכיים כואבות וכל ג'אז הזה...) ואחריה עליה של שעה וחצי עד פנגבוצ'ה, כפר גדול יחסית, עם אורוות יאקים עצומות.

יום 7

יום שביעי- פנגבוצ'ה לאמא דבלאם בייסקאמפ, ולדנגבוצ'ה
זה היה אמור להיות יום קליל וקצר, אבל החלטנו לנסות להספיק עוד טיפוס בבוקר לפני ההליכה של המסלול. קמנו בחמש וחצי, לבוקר הכי קר שהיה לנו עד כה בטיול (ועוד עומדים להיות רבים) והתחלנו לעלות לבייס קמפ של אמה דאבלם - הר בגובה של 6,800. היה קשה להתחמם בהליכה, אבל היה מאוד נחמד ללכת בלי התיק לשם שינוי. העלייה הייתה די מתישה, בעיקר בגלל הגובה. לנעמה הייתה קצת סחרחורת אז עשינו הפסקות קצרות לנשום. בסוף הצלחנו להגיע, אחרי שהשמש סוף סוף יצאה וניהיה קצת פחות קפוא - לגובה 4600. מה שהיה מגניב זה שהיו שם משלחות טיפוס, עשינו שם סיור קצר וראינו את הטקס של השרפות לכיבוד ההר לפני טיפוס. אכלנו קצת וירדנו בחזרה לפנגובצ'ה די מהר. עשינו הפסקת קפה ומאפה שהיו מפתיעים לטובה הפעם, והתחלנו את ההליכה לדינגבוצ'ה. זה היה מסלול יחסית סביר עם עלייה מתונה ברובה ולעיתים ירידה. אכלנו ארוחת צהריים מוצלחת, ובגלל העלייה בבוקר הגענו כבר די מותשים לדינגבוצ'ה. לדאבוננו גילינו שגם בכפר הזה יש קטע של התאמת מחירים - 500 רופי ללילה - אז ניסינו לבחור לפי התפריט אבל תכלס היינו כבר עייפים אז נשארנו איפה שהיה מקום.

יום 8

יום שמיני- דנגבוצ'ה לצ'וקונג
יום קצר ולא מאוד מעניין, הליכה של כ4.5 קילומטר לאורך נחל זורם, כשבדרך עוברים נחלונים קטנים בתהליכי קפיאה משתנים. הגענו לצ'וקונג אחרי שעתיים וקצת הליכה, שאומנם הורגשו יותר מהצפוי בגלל הגובה והקור, אבל עדיין היה יום קצר וקל יחסית. הסיבה שעצרנו לשינה בדנגבוצה בדרך לצ'וקונג היא כדי לעלות בגובה בצורה הדרגתית שמאפשרת לגוף להתאקלם, ולהמנע מתסמיני מחלת גבהים במקרה הטוב, או להיות מפונים במסוק במקרה הרע... כלל האצבע הוא שאין לעלות יותר מ500 מטר גובה בין המקומות שישנים בהם (רלוונטי מעל גובה 3000 מטר) ויש לעצור ליום התאקלמות כל 1000 מטר של עליה בגובה.

יום 9

יום תשיעי- יום התאקלמות בצ'וקונג
בגדול ביום הזה אמורים לנוח ולתת למערכת ההובלה בגוף להסתגל לגובה, אבל מותר ואף מומלץ לעלות לגובה גבוהה יותר, ולחזור לישון באותו המקום. אני (יותם) ניצלתי את ההזדמנות ללכת למחנה הבסיס של האיילנד פיק,פסגה מטוילת מאוד בגובה 6127 מטר, שדורשת טיפוס קרח, ועולה(לצערי הרב) 700 דולר לטפס אותה. מחנה הבסיס עצמו לא מאוד מרשים, אבל הנופים והפסגות בדרך, וגם האגם העצום שלידו, היו שווים את המרחק. הסיבוב לקח לי ארבע שעות בערך, כולל עצירה קצרה לתה. את הסיבוב הזה עשיתי לבד, כי נעמה היתה עסוקה בלהיות חולה ולישון עוד כמה שעות בגסטהאוס.

יום 10

יום עשירי - החלפת תפקידים (יום התאקלמות נוסף בצ'וקנוג)
אז אחרי שיותם התיש את עצמו ב"יום מנוחה " שלו, הפעם היה תורו להיות חולה. אני קמתי במצב רוח הרבה יותר טוב (אחרי המון המון שעות במיטה), וצורך גם כן ללכת קצת בחוץ למרות הקור. אז התחלתי לעלות למה שנקרא צ'וקונג רי, תצפית בגובה של 5550. ממש לא תכננתי להגיע לגובה הזה, אלא רק לנקודה בדרך. לקח לי זמן להתחמם והגוף שלי לא מאוד נהנה בעלייה בגובה הזה, אז עליתי רק עד 5,000 וחזרתי למלון.

יום 11

יום אחת עשרה - קונגמו לה פס
קמנו בעשרה לחמש בבוקר לכמה מעלות מתחת לאפס (כמו שהעיד הקרח על החלון שלנו)התארגנו ואחרי תה ועוגיות ולחכות לחבורה יצאנו ברבע לשש לכיוון הפס. העלייה אל הפס אורכת כשישה קילומטר שבמהלכם עולים מגובה 4750 לגובה 5535, עליה של 800 מטר. העליה לקחה לנו קצת יותר משבע שעות, והרגישה בלתי נגמרת.לפחות עודדו אותנו מרחוק הפסגות המושלגות שצצו מכל עבר, ומפלי הקרח שהלכו ונבנו מצידי הדרך. אני (יותם) התחלתי להרגיש את זה שהייתי חולה אתמול בערך באמצע העלייה, ככה שנעמה ואני שנינו התנשפנו קשות במידה שווה, ביחוד בשני קטעים בעליה שהם תלולים מאוד, ובגובה מעל 5400 מטר. Note to self -בחיים לא לעלות לגבהים חולה....הגענו סוף סוף לפס בשעה אחת בצהריים, נשארנו בו כמה דקות לנשום(או לנסות לפחות) ולהנות מהנוף המדהים משני צידי הפס. התחלנו בירידה לכיוון לבוצ'ה, במורד מכוסה בשלג ובבולדרים, שגם בנפרד לא יוצרים ירידה נעימה לברכיים, וביחד, עם קצת קרח פה ושם, יוצרים סכנת נפשות שאילצה אותנו לרדת לאט ובזהירות, בניגוד לרצון שלי לרוץ למטה ולהגיע לטמפרטורה חמימה יותר ואוויר אווירי יותר. בסוף הירידה חיכתה לנו הפתעה - נשאר לנו קרחון לחצות לפני החושך. הקרחון של לבוצ'ה הוא קרחון יבש כלומר לא הולכים על קרח חשוף, אבל כן הולכים על דרדרות אבנים ובין אגמים קפואים, והדרך מובנת בקושי על ידי רוגומים פה ושם. היה יכול להיות נוף יפה,אם לא היינו בלחץ היסטרי לצאת מהצד השני של הקרחון לפני החשכה. לבסוף הגענו לגסטהאוס עם שאריות אור אחרונות ומותשים.

יום 12

יום שתיים עשרה - יום מנוחה בלבוצ'ה
אחרי הפס היינו גמורים לגמרי, ויותם היה צריך להתאושש קצת מהמחלה. לא עשינו הרבה חוץ מלישון ולראות 3 פרקים של סנדמן, הסדרה שמלווה אותנו בטרק.

יום 13

יום שלוש עשרה- לבוצ'ה עד גורק שף, עלייה לקאלה פטאר
התחלנו את ההליכה סביב שמונה, על פי המפה ההליכה לגורקה שף אמורה להיות יחסית קלילה, ארבעה וקצת קילומטר שעולים במהלכם שלוש מאות מטר. ההליכה היתה קלה בשנים וחצי קילומטרים הראשונים, ואז התחיל הטיפוס לקרחון. הקרחון שוב פעם יבש ומלא בעליות,ירידות, דרדרות וכמה נחלים שחוצים אותו. היתה דרך בלתי נסבלת שהתישה אותנו מאוד, ולכן הדרך לקחה לנו שעה יותר מהצפוי. במהלך הדרך הלכו מלפנינו ומאחורינו כמה מאות מטיילים שפניהם לאותו המקום, מה שהיה מאוד מטריד כי הכפר הוא כפר קטן, והינו מודאגים מהאפשרות שלא נמצא חדר לישון בו ונהיה בבעיה... כשהגענו החשש התגלה כמוצדק כשכל המלונות שעברנו בהם אמרו שהם מלאים לגמרי (כנראה הוזמנו מראש כמה ימים לפני...) בסוף הצלחנו עם הרבה מזל למצוא חדר אחד פנוי והתמקמנו בו.
*תזמינו מקום מראש אם אתם מגיעים לשם!

אחרי מנוחה של חצי שעה, החלטתי (יותם) לעלות לקאלה פטאר,פסגה בגובה 5,648 מטר, שצמודה לכפר. נעמה נשארה לנוח. העלייה לקחה לי שעתיים ורבע והיתה תלולה מאוד -עליה של 450 מטר גובה על פני קילומטר וחצי. באמצע הדרך יש נקודת תצפית שקל יותר להגיע אליה, ויש ממנה נוף לפסגות האזור.הגעתי לפסגה מתנשף, הגובה הורגש בעליה למרות הקצב האיטי. מהפסגה היה אפשר לראות בברור את פסגת האוורסט, את פסגת הנופטסה, ואת מפל הקרח קומבו שדרכו מטפסים לפסגת האוורסט בדרך המקובלת.
הירידה היתה מהירה בהרבה, ולקחה חמישים דקות, במהלכן היכולת לנשום חוזרת לאט לאט. חזרתי לגסטהאוס עייף אבל מרוצה.

יום 14

יום ארבע עשרה - מגורק שפ לזונגלה
אני (נעמה) התלבטתי מאוד אם לעלות חלקית לקלה פטר, או להשלים את יותם וללכת לאוורסט בייס קמפ. אחרי שהצלחתי לקום מהמיטה בשש בבוקר, החלטתי לצאת לבייס קמפ (יותם נשאר לישון). ההליכה לבייס קמפ לא הייתה קשה במיוחד - שלושה קמ לכיוון עם עלייה מצטברת מתונה של 150 מטר גובה. החלק הקשה בשבילי בהליכה היה הקור, מכיוון שהשמש עוד לא עלתה והאצבעות שלי לא התחממו מספיק למרות הכפפות(הטמפ בבוקר היתה מתחת ל-10 מעלות, לפני הזריחה). הקרחון מתחת לאוורסט היה די מרשים, והחלק המגניב היה לראות 3 מפולות שלגים גבוהות מאוד מהר בשם נופטסה, שבמסלול לבייסקאמפ היה הנוף המרשים ביותר. ההלוך לקח לי שעה וחצי בערך, והחזרה שעה וקצת. כשהגעתי לגורק שפ התחממתי קצת, והתארגנו ליציאה חזרה לכפר ממנו הגענו לגורק שפ, לבוצ'ה. ידענו מה מצופה לנו בהליכה הפעם, והיא הייתה במגמת ירידה ולא עלייה. לקח לנו שעתיים הליכה די מהירות ונחמדות, חוץ מהקרחון היבש ביציאה מגורק שפ שדורש הרבה סבלנות עם ההרריות שלו. בלבוצ'ה אכלנו מרק, פגשנו חלק מחברינו הישראלים וקשקשנו עם זוג גרמני נחמד. המשכנו בדרכנו ב6 קמ נוספים לכפר שבו ישנו, זונגלה. זו הייתה אחת הדרכים היפות ביותר בטרק הזה. הליכה מישורית מאוד במונחי נפאל, לאורך קו גובה שמקיף את השלוחה. הנוף כמובן היה מלא בפסגות מושלגות, והשיא היה אגם גדול, צלול ויפהיפה שראינו לאורך הדרך. הגענו לכפר סביב ארבע וחצי, אחרי מילוי מים צלולים בנחל ליד הכפר, במטרה למצוא את חברינו הישראלים שהגיעו לשם יום קודם (לא היה מאוד קשה בהתחשב בגודל המקום). יום עם מרחק גדול יותר אבל טוואי שטח נעים ויפה.

יום 15

יום חמש עשרה -
התחלנו את ההליכה ברבע לשבע בבוקר, מצפים לקור הנושך ולעלייה. השמש כבר זרחה בחוץ מה שהפך את ההליכה לנעימה בהרבה. שני הקילומטרים הראשונים היו נוחים להליכה ובשיפוע מתון מאוד, זה היה טוב כי זה עזר לנו להתחמם לאט לאט ולהכנס לקצב, אבל גם קצת מבשר רעות לגבי ההמשך היות שיש לנו 600 מטר גובה לעלות בארבעה הקילומטרים מאז שהתחלנו. ואכן, כשנגמרו שני הקילומטרים הראשונים הגענו לעלייה תלולה מאוד שקצת קיללנו במהלכה, ועצרנו לנוח בסופה. אחרי עוד קצת הליכה תלולה אבל סבירה הגענו אל ההיילייט של היום- הקרחון שמחבר בין איפה שהיינו ממש כמעט עד הפס. בניגוד לקרחונים הקודמים, הקרחון הזה היה קרחוני מאוד, מכוסה שלג, והצדיק להרכיב את ה"מיקרוספייקס"- דוקרנים שמתחברים לנעל ומאפשרים אחיזה טובה בקרח ושלג. עלינו חצי שעה בערך במעלה הקרחון, כשברובן הייתי עסוק בלבהות בשלג ולחייך. בשלב מסוים זה נהיה קצת מעייף כי בכל זאת מטפסים בשלג בשיפוע תלול, אבל זה היה שווה את זה. אחרי עוד עשרים מטר של טיפוס מעל הקרחון הגענו לאוכף, שהיה ממנו נוף מהמם לקרחון, וגם להרים שבצד השני. אחרי חצי שעה מנוחה ואכילת ארוחת בוקר מקופסא שארזנו בבוקר, התחלנו את החלק שיש שיגידו (לא אני) שהוא הגרוע יותר של היום - ירידה של 650 מטר עד לכפר שנאכל בו צהריים ונישן בו. זה לקח שלוש שעות, שישה קילומטר, וענן אחד מעצבן וקר שחסם את הנוף, אבל הגענו בצהריים, אכלנו קצת והתמקמנו לשנצ שהרווחנו ביושר.
*הרבה אנשים ממשיכים את היום הזה עד לגוקיו- בעינינו זו טעות, אפשר להמשיך לשם בבוקר למחרת, ולא להסתכן בשהיה בקרחון בחושך

יום 16

יום שש עשרה - חציית הקרחון לגוקיו
את היום הזה התחלנו בידיעה שיש לנו הליכה רגועה וקצת מעיקה - חציית קרחון יבש של 4 קמ בערך שלקח לנו שעתיים וחצי לחצות אותו. זה הרגיש קצת כמו הליכה באתר בנייה מדברי ענקי. ההליכה כללה המון עליות וירידות קטנות ומציקות, ובדרך יותם נהנה מלזרוק אבנים לבריכות הקפואות ולנפץ את הקרח. בסוף עלייה חדה במיוחד נגלה אלינו הנוף היפה והמיוחד של גוקיו - כפר צבעוני צמוד לאגם ענקי ומרשים. התפנקנו במאפה מאכזב נוסף מהתוצרת הנפאלית, ויצאנו לסיבוב של 5 קמ סהכ לאגם נוסף בקרבת גוקיו (שהיה קצת מאכזב לצערנו).

יום 17

יום שבע עשרה - רנג'ו לה פס, מגוקיו עד לנדין
התחלנו את היום מוקדם, סביב שש וחצי ויצאנו לדרך לכיוון הפס. הדרך התחילה בעליה מתונה על השלוחה שמעל לאגם המדהים של גוקיו, הליכה שסיפקה כמה תמונות יפות. אחרי שעה הליכה הדרך נעשית תלולה מאוד לעלייה אנכית של מאה חמישים מטר בערך, התנשפנו אבל גם הרגשנו את השיפור המשמעותי בכושר ובהסתגלות לגובה,ואפילו עקפתי (יותם) את רוב הפורטרים במהלך העלייה. נעמה מצאה קצב איטי שאפשר לה לעלות בלי הרבה עצירות, שיפור מהפסים הקודמים. בחלק האחרון של העלייה כבר היה שלג מסבבינו ומתחתינו, זה היה מאוד יפה, גם אם הקשה קצת את ההליכה. בסוף הגענו אל הפס בגובה 5417 מטר, שממנו יש תצפית מדהימה לשלושת הפסגות המרשימות שבמרכז השמורה- האוורסט, לוטסה, ונופטסה. אחרי עצירה לתה וצילומי נוף התחלנו את הירידה מהפס, גם כן תלולה ועדיין מושלגת בהתחלה. אחרי שהברכיים כבר הספיקו להתעייף הירידה נהייתה מתונה יותר, וממשיכה משהו כמו שמונה קילומטרים עד לנדין, הכפר הראשון אחרי הפס. בדרך ראינו אנשים שעולים אל הפס מהצד השני, עליה פסיכית של 1100 מטר מהכפר הקרוב, ותהינו לעצמינו למה לעזאזל אנשים עושים את המסלול בכיוון הזה... בשלב זה נקלענו לעוד ענן ערפילי וקריר במיוחד, שהוסיף אווירה אפוקליפטית משהו.
בסביבות שלוש כבר התמקמנו לנו בגסטהאוס ואכלנו ארוחת צהריים ואחריה שנצ, מרוצים מהעובדה שסיימנו עם הפסים, ונשארו לנו רק שני ימי הליכה במגמת ירידה, עד ללוקלה.

יום 18

יום שמונה עשרה - לנדין עד נמצ'ה
התחלנו את היום מרוצים מהמחשבה שסוף סוף יורדים בגובה. אני (נעמה) ישנתי גרוע לילה קודם, מה שהשפיע מאוד על ההנאה שלי מהמסלול, למרות יופיו. חזרנו לנופים ירוקים יותר, והנהר הגדול ליווה אותה לאורך היום. הכפרים ביום הזה היו ברובם די נטושים והייתה אווירה שונה לעומת הכפרים בגובה הזהה מהצד השני של הסיבוב. עשינו עצירת בוקר בכפר הגדול הראשון, טמה, למאפה סניקרס רול אחרוו לטיול. אחר כך המשכנו במגמת הירידה של אותו היום, הליכה די נעימה ולא תלולה לשם שינוי. בעליות הקלות שהיו הרגשנו את ההבדל באוויר מלא החמצן. החלטנו לאכול כבר צהריים בנמצ'ה, והחלק הקשה בשבילי הייתה העייפות שהחמירה לקראת סוף היום. הגענו בשמחה לנמצ'ה - הכפר הכי גדול בטרק - סביב השעה שלוש ויצאנו לארוחה מפנקת במקום איטלקי. בערב חברינו הישראלים הצטרפו למלון המוכר כבר, ואחרי כמעט שבוע בלי טלפון יכולנו להתעדכן קצת מהעולם סוף סוף. קנינו כרטיסי טיסה מלוקלה לעוד יומיים, והתחלנו לפנטז על האוכל בקטמנדו.

יום 19

יום תשע עשרה - נמצ'ה עד לוקלה
היום האחרון לטיול! מעודדים מהעובדה הזו וגם קצת עצובים יצאנו לדרך שהחלה בירידה תלולה מנמצה עד מונג'ו, בהלוך בעליה זה לקח שלוש שעות, עכשיו בירידה בערך ארבעים דקות.. אחרי עצירה לסמוסה של בוקר המשכנו ללכת לכיוון לוקלה, המגמה היא מגמת ירידה,אבל משובצת בדי הרבה מקטעים של עלייה במדרגות. בדרך עוברים הרבה כפרים, ויש תחושה מוכרת משהו כי עברנו בכל הכפרים האלו לפני שלושה שבועות. עצרנו במאפיה מוצלחת ביותר בפקדין, כפר גדול יחסית עם הרבה גסטהאוסים ומסעדות, שתינו קפה ושתי עוגות קצת מפוקפקות. אחרי עוד שישה קילומטרים די מעייפים של עליות וירידות עצרנו לצהריים בצ'פלונג, ממש לפני תחילת העלייה ללוקלה. פחדנו קצת מלעשות את העליה עם בטן מלאה, אבל בדיעבד העליה היתה מאוד נוחה ומתונה, ואחרי שעה כבר התמקמנו במקום חמוד בלוקלה, 300 מטר משדה התעופה, רחוק מספיק שלא נראה את המטוסים נוחתים, אבל בהחלט שמענו את הרעש. החלק החשוב באמת באותו ערב הייתה מקלחת (!!!) טובה ביותר, אחרי 3 שבועות שלא התקלחנו ידענו להעריך את המים החמים.

יום 20

יום עשרים- טיסה חזרה לקטמנדו
יש שיגידו (נעמה) שזה היה היום הכי מפחיד בכל הטרק. בכרטיס הטיסה נכתב שהטיסה ב9:35, וכמו ישראלים טובים התייצבנו בשדה התעופה שעה וחצי לפני.בדוכן של החברת תעופה לא היה אף אחד וכששאלנו במשרד של החברה אמרו לנו לחזור בתשע וחצי... חזרנו בתשע וחצי ואמרו לנו לחזור עוד 45 דקות, זה חזר על עצמו עוד פעם בעשר ורבע .. לבסוף הצ'ק אין התחיל ופחות מחצי שעה אחר כך כבר היינו ישובים על המטוס, על מסלול ההמראה אחד מהמסוכנים בעולם- מסלול באורך 500 מטר בלבד ובשיפוע די תלול כלפי הצוק שבסופו. ההמראה היתה מפחידה, ונעמה רעדה קצת והחזיקה לי את היד רוב הטיסה. הנוף היה מדהים, טסים בגובה נמוך ורואים נחלים הרים ועמקים. הנחיתה בקטמנדו לאחר חצי שעה היתה פחות מפחידה בעיניי, ואחרי חצי שעה של פקקים בתוך קטמנדו חזרנו להולילנד גסטהאוס הישן והטוב והלכנו לאכול בהנאה אפשרויות רבות שהן לא אוכל נפאלי.

קבצים מצורפים

• קובץ מצורף 1
• קובץ מצורף 2
• קובץ מצורף 3
• קובץ מצורף 4
• קובץ מצורף 5
• קובץ מצורף 6
• קובץ מצורף 7