מרוקו על אופנוע (וברגל)
שבועיים באטלס וקצת יותר: שבוע על אופנוע ושבוע ברגל.
| תאריך הטיול | June 2019 |
|---|---|
| משך הטיול | 15 ימים |
| עונה מומלצת | אביב קיץ וסתיו |
תוכן עניינים
רקע כללי
מרוקו הוא שם שתמיד מעלה ניחוח קסום, אגדתי.
רכסי הרים מושלגים, רצועות חוף ארוכות ובתוליות, גבעות ים תיכוניות מקושטות ביערות ארזים ואורנים, ומדבר, ומדבר ומדבר.
ערים שכמו נשלפו הישר מ"אלף לילה ולילה"- אדומות, כחולות, לבנות.
עמוק בהרים- שבטים ברברים גאים, ובלב המדבר הגדול בעולם- שבטים בדואים.
מרוקו, או בערבית מג'רב (מערב, זהו שמו של כל האזור, הלא היא נמצאת בקצה המערבי של העולם...), היא מדינה שנמצאת בצפון מערב אפריקה, גבולותיה: בצפון הים התיכון; במערב האוקייאנוס האטלנטי; בדרום הסהרה המערבית (טריטוריה במחלוקת בין מאוריטניה הגובלת בה גם כן); ובמזרח אלג'יריה.
אורכה מצפון לדרום הוא כ2,000 קילומטרים וממזרח למערב בממוצע 700,
חיים בה כ-35 מיליון אנשים, רובם המוחלט לאורך מישור החוף.
גאוגרפית המדינה מחולקת בגסות לרצועות אורך:
הרצועה המערבית היא מישור החוף והחוף, אחריה שפלת האטלס, הרי האטלס (שמחולקים לאטלס הגבוה והבינוני), אחריה רכס האנטי אטלס, ובמזרח הסהרה.
בצפון לאורך הים התיכון נמצא רכס הריף- רכס קרסטי שהנוף בו אחר לגמרי ומזכיר את רכס הסיירה נבדה בדרום ספרד (וגם משוייך אליו גאולוגית).
הערים הגדולות הן:
קזבלנקה ורבאט (הבירה) במישור החוף האטלנטי.
מרקש למרגלות האטלס הגבוה (ניתן לראות ממנה בקלות את ההרים הגבוהים של מרוקו, בראשם הטובקל- כ4,000 מטר מעל פני הים).
פז שוכנת למרגלות הרי הריף בצפון.
וטנג'יר שוכנת על מיצרי גיברלטר, שמפרידים בין אפריקה לאירופה.
האוכלוסייה במרוקו מורכבת משתי קבוצות עיקריות:
הראשונה ערבים. הערבים היגרו לאזור דרך חוף הים התיכון עם הכיבוש המוסלמי. הם גרים בעיקר לאורך החופים ובערים הגדולות.
הקבוצה השניה, ברברים, האוכלוסייה הילידית במרוקו. הברברים הם קבוצות של שבטים שוכני ההרים והמדבר, כל שבט מדבר בשפה אחרת וההגדרה "ברברים" היא הגדרה של תייר מערבי בור שלא מבדיל בין שבט למשנהו ולא מבין את השפות השונות. הם אנשים מאוד גאים ולעולם לא יגידו לך שקשה או לא טוב להם. לדוגמא, דיברנו עם 7 אנשים שונים לפני שמישהו הסכים לספר לנו שיש בעיות במדינה (כמו בכל מדינה אחרת...). רוב הטיול שלנו נסוב סביב האוכלוסייה הזאת, וכמעט שלא פגשנו ערבים.
האסלאם, הדת הרשמית של המדינה, הוא סוני (כמו רוב העולם המוסלמי) ונחשב מתון יחסית.
השפות מעניינות במיוחד:
השפה הרשמית של המדינה היא ערבית מרוקאית. שונה אך דומה לערבית הפלסטינית ששגורה בפי שכנינו.
מלבד זאת בגלל שלטון צרפתי ארוך שנים והשפעה תרבותית כולם מדברים צרפתית. באזורים הצפוניים שסביב המובלעות הספרדיות סאוטה ומליילה, מדברים גם ספרדית.
שפות האם של הברברים הם השפות המקומיות וחלק ניכר של האוכלוסייה דובר גם אותן. עקב כך כל מרוקאי מדבר בין 2 ל3 שפות שוטף. אחת מהבית ואחת או 2 מבית הספר.
פרקטיקה
ויזה
ישראלים צריכים ויזה למרוקו. בגלל שאין שגרירות מרוקאית בישראל כל התהליך הוא בתיווך סוכן.
התהליך מאוד פשוט ומה שצריך זה רק לקנות כרטיסי טיסה הלוך חזור מהמדינה כדי להוכיח שאתם יוצאים. אנחנו יצאנו בשיט מטנג'יר והכרטיסים תפסו בתור כרטיס יציאה. אנחנו עשינו את הויזה דרך עינת שגבתה מאיתנו 80 דולר בערך לאדם, והייתה בסדר גמור (050-8683006).
ביטחון אישי
מרוקו מדינה מאוד מאוד בטוחה, גם לישראלים. כל פעם ששאלו אמרנו בלי חשש שאנחנו יהודים מישראל. ברוב המקרים זה נגמר ב"לסבתא שלי היה שכן יהודי, מאוד מאוד אהבנו אותו..."
בערים הגדולות שווה לשמור על הרכוש טוב ולא להסתובב עם יותר מידי כסף או דברים חשובים עליכם. לנו יצא להיות עדים לאירוע בו רוכב אופנוע חטף תיק לתיירת וברח, תהיו עירניים.
נסיעות
בתוך מרוקו יש כמה דרכים להתנייד.
הראשונה, כלי רכב שכור. הכבישים במרוקו בסדר גמור והתנועה אמנם כאוטית אבל בכלל לא אגרסיבית (כמו בארץ...).
השניה, אוטובוסים. בכל עיר יש תחנה מרכזית עם כמה חברות אוטובוס שמפעילות קווים שונים. שווה לברר מחירים לפני שקונים כי לפעמים יש חברות שמוכרות יותר ביוקר מאחרות. וגם לשאול מקומי כמה עולה כרטיס כדי לוודא שלא מרמים אותכם.
השלישית, מיניבוסים. לכפרים או לערים הקטנות שווה לנסוע במיניבוסים שהם ממש זולים ויש אותם בתדירות די גבוה. בכל מקום צריך לשאול מאיפה הם יוצאים..
הרביעית, רכבות (לא נסעתי בהן). הרבה מהן נוסעות לאורך הערים הגדולות על החוף.
החמישית טרמפים, לנו לא יצא. אבל ראינו כמה תיירים מתנסים בזה, לא יודע איך הלך להם. המקומיים לא נוסעים בטרמפים, לא נראה לי שזה מסוכן בכל מקרה.
כסף
המטבע המקומי הוא דירהם ששווה בערך 30 אגורות. יש כספומטים בכל עיירה לא גדולה, בכפרים כמובן אין ויקבלו רק מזומן. כנ"ל המוכרים בשוק.
ציוד ולבוש.
העונות ברוב במרוקו דומות לארץ, כמובן שבהרים קר גם בקיץ... אנחנו היינו עם אוהל רגיל ושקי שינה טובים ולא היה לנו קר בכלל בקיץ, גם לא בהרים.
לינה
בכל עיר גדולה או כפר מתוייר תוכלו למצאו גסטהאוס או מלון, המחירים נמוכים וזה נוח. בכפרים הלא מתויירים אין כלום, אנחנו ישנו הרבה באוהל, ומספר פעמים גם התארחנו אצל משפחות שהזמינו אותנו בכפרים וזה היה מרגש מאוד וחוויתי!
חשוב לציין שבאופן כללי אסור לישון בחוץ במרוקו. באזורים הנידחים זה לא מעניין אף אחד, בשמורות זה יותר קריטי.
ניווט
שתי תכנות מומלצות בטלפון (עובדות אופליין):
MAPS.ME מראה בצורה טובה את הכבישים ופרטים על כל מקום (תחנת דלק, מסעדה, מעיין).
EARTHMATE מראה בעיקר טופוגרפיה ומסמנת מקומות מרכזיים.
תקשורת
הכי מומלץ זה לקנות סים מקומי באחת הערים ולהתנהל איתו, יש קליטה ברוב הכבישים והמקומות. ברגע שיורדים מהכביש כמובן שאין.. אנחנו היינו עם מכשיר לווייני של 'מגנוס' ליתר ביטחון.
שפה
כמו שכתבתי מדברים וכותבים בערבית. שווה שוווה שוווווווה ללמוד קצת ערבית לפני הנסיעה או לנסוע עם דובר. שנינו מדברים ערבית בינונית ושבורה אבל עם אוצר מילים ודקדוק סביר, עולם שלם של תרבות ושל חוויות נפתח בפנינו. המרוקאית שונה מהפלסטינית, אבל מספיק קרובה כדי לגשר על הפער.
ממש דיברנו עם המון אנשים וזה היה מאוד מיוחד.
7 ימים על אופנוע
נחתתי במרקש, חבר כבר חיכה לי. שנינו התבאסנו לשמוע שהתיק שלי נשאר בקונקשן בוורשה.
מה עושים? קודם כל נהנים מהעיר.
מרקש היא עיר יוצאת דופן, כאילו נשלפה הישר מתוך אלף לילה ולילה. הבתים אדומים, והבניה אסתטית ומסודרת, כאילו אתה לא נמצא במדינה מתפתחת. השיא הוא ככר (ג'מע) אל פנה.
רוכלים מציעים את מרכולתם, מקומיים משחקים משחקי הימורים עם מספרים ומטבעות, קוף בחולצה של מסי מצטלם עם תיירים.. הופתענו לראות שאין המון תיירים מחו"ל ושרוב מי שנמצא שם הם מקומיים: ילדים, נערים ונערות. בשעות בין הערביים הכיכר מתמלאת בחיים ובלילה כולם ברחובות. קסם.
ובנתיים בגזרתנו.
אין נעלי הליכה, אין שק שינה טוב, אין כירת בנזין. הטרק בטובקל ירד מהפרק לבנתיים.
הלכנו למשכיר אופנועים באחת הכיכרות של מרקש, תמורת 600 דירהם לאופנוע ליום (200 שקל) שכרנו אופנוע שטח גדול, וקדימה לדרך... צוף מאחורה, כל הציוד קשור בכל מיני מקומות ואני נוהג.
האופנוע הוא פלטפורמה מושלמת. לא סגורה כמו אוטו, לא מעייפת כמו אופניים, ועבירה כמעט כמו הליכה ברגל.
המרוקאים אמנם לא נוהגים מסודר בכלל , אבל הם נוהגים באדיבות והרגשתי מאוד בטוח בתור רוכב לא מנוסה לנהוג שם (בטח בהרים, שם אין בכלל תנועה, אבל גם בלב מרקש).
האופנוע אפשר לנו להגיע למקומות שלא היינו יכולים להגיע אליהם לעולם. כפרים נידחים בהרים שאף תייר לא דורך בהם, בארות במדבר שמצאנו במקרה, ונאות מדבר בשממה.
בגדול חצינו ממרקש את האטלס דרומה דרך Tinmel ואז מזרחה כל הדרך עד לזגורה ולסהרה. את החזרה למרקש נסענו דרך נתיב צפוני שעבר ליד בני מלאל. בסך הכל בערך 1400 קילומטר.
הסיבה שאני לא מפרט יותר (חוץ מזה שלא לכל המקומות היה שם) היא שהחוויה העיקרית הייתה להרגיש את מרוקו האמיתית, הכפרית. לשחות עם ילדים בנהר, ולדבר עם מרוקאי זקן ולהבין שליש מהמילים. וזה לא קרה בשום מקום ספציפי....
בלילות ישנו באוהל בנאת מדבר, או בבית של משפחה שהזמינה אותנו לישון.
אזהרה אחת. אנחנו מאוד רצינו לראות את ה"סהרה" כמו בגלויה, דיונות חול בגובה של גורדי שחקים וכו'. נסענו כל הדרך עד לכפר הכי רחוק, רק כמה קילומטרים מהגבול המדברי עם אלג'יריה. כשהגענו הבנו שנצטרך להמשיך עוד 50 עד 100 קילומטר בחול ובמדבר לא על דרך סלולה כדי לראות את הדיונות הגדולות. אנחנו אמנם צעירים וטיפשים אבל לא מספיק, ולא נכנסנו עם אופנוע אחד ובלי ניסיון בנהיגת חולות 100 קילומטר הלוך חזור אל תוך במדבר. כשביררנו על ג'יפ או על ליווי זה היה יקר וחזרנו חזרה.
בקיצור, הסהרה תחכה לטיול אחר, עם כיסים יותר עמוקים.
טרק בטוקובל
המשימה הבאה הייתה לטייל קצת ברגל.
אזהרה. לא לחשוב שאתם יותר חכמים מהמלך. לפני מספר שנים נרצחו שתי מטיילות סקנדינביות בפיגוע בטרק הכי מתוייר במדינה, מתחת להר טובקל. מאז אסור לטייל ללא מדריך ולישון בחוץ ולא בתוך בית, בכל מרוקו. כמובן שבלב הסהרה או בפסגות השוממות של האנטי אטלס זה לא עניין אף אחד, אבל בשמורה של הטובקל הם לוקחים את זה מאוד ברצינות.
אנחנו, וכמו שאמרתי חצופים וצעירים, ניסינו להגיע מסביב, מאימליל לכיוון Tizi Oussem ולא מהנתיב הכי פופולרי, אבל עדיין בתוך השמורה. אחרי חצי יום מהמם נטינו אוהל לא על השביל וחשבנו שהכל טוב, רגע אחרי השקיעה הגיע פקח וגירש אותנו לבקתה, ישנו שם לילה ויצאנו מהשמורה.
למחרת התלבטנו מה לעשות. בעודנו מתלבטים ניגש אלינו מישהו ומציג עצמו בתור מדריך מקומי, הוא נתן לנו עצת זהב, וסיפר לנו על מסלול מהמם שלא מטיילים בו בכלל ואפילו אין בו שביל. אחרי ויכוח קצר החלטנו ללכת לשם. ההחלטה הייתה מצויינת והלכנו שלושה ימים בעמק צר וזורם עם מפלים ומעיינות לאורך הדרך. המסלול מתחיל בכפר שנקרא Tacheddirt עולה דרומה בעליה קשוחה ביותר לאוכף וממנו נשפך לערוץ שבסופו של דבר מגיע לסיטי פאטמה. לא צריך ללכת כל הדרך לסיטי פאטמה, בדרך יש כפר שממנו תפסנו טרמפ החוצה. כל הנקודות מסומנות על המפה המצורפת.
בדיעבד, כנראה הדבר הנכון לעשות הוא לארגן מדריך לכמה מטיילים ולעשות את הדברים באופן מסודר, נוח ובטוח.
משם נסענו לטנג'יר באוטובוסים ובמעבורת לטריפה בספרד...
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם