מרכז אמריקה על אופנוע

הרעיון... החששות... התארגנות ויוצאים...

בכל יצירה יגיע השלב (או מספר שלבים) שבו אתה עוצר לרגע. עוצר את התהליך המטורף המתחולל לו עם אנרגיות אטומיות, עם צמתי החלטה, עם התרחשויות מתמידות כחלום הקורם עור וגידים, או יותר נכון, ככריכת ספר בעלת אחלה של כותרת שאט אט, יום יום, שורה שורה, מתמלאה לה בשורות של סיפורים, שלבסוף- אינשאללה ימלאו את ילקוט הכזבים שלך. אז בתוך כל זה, מגיע השלב שבו אתה עוצר לחיתוך מצב...
אתה מוריד דופק, לוקח צעד אחורה, ובוחן לעומק את היצירה שלך. מה טוב, מה פחות ומה אפשר לאכול לארוחת ערב היום...

פה אתם מוצאים אותי, כשאני מנסה להבין איך לעזאל אני מתמצת פיסות מסע וחלקיקי סיפורים לכמה דפי 4A וניצב עם בלאק אאוט מול המסך... אז כמפלט, אני פותח בצטוט מאיזה ספר פלצני- שזה תמיד פתרון טוב שימלא אחלה של כמה דקות ענין אצל הקורא עד שאני מתאפס על עצמי, נותן לבירה ביד לחלחל לאורך מעמקי גרוני ובנונשלנטיות קלילה להוציא מחוריהם את אותם סיפורים מהחודשים האחרונים...

אז אני יושב על חוף הים הפסיפי, בחלק מרצועת החופים המרהיבה של ניקרגואה שבמרכז אמריקה, כשKLR650 יושב פה לצידי ומתקרר לו בצל עצי הקוקוס ומבין שכבר חפרתי כמעט עמוד שלם על עניני פילוסופיה בשקל. כנראה שזה המאפיין הראשון שתמצא על הנפש המטיילת. אתה חופר הרבה יותר. מה אפשר לעשות?

אני וגולי, בני עשרים וחמש, שני חברים משכבר הימים, על שני אופנועים, עושים דרכינו מארה"ב הברית לכיוון דרום, ננסה לתת איזשהו כיוון או עזרה לחברה שמחפשים טיפים, רעיונות או סתם קצת אנרגיות כי לקום ולהתחיל ליצור הוא כנראה השלב הקשה ביותר...
כל מבוקשינו הוא לתת יד לאלו מכם המחפשים יד על מנת להתחיל בבניית טיול משלכם או פשוט להינות מכמה רגעים של חיבור למציאות טיפה פחות שגרתית. קריאה נעימה.

את התקופה הזו שלנו, התחלנו (כמו כל דבר ככל הנראה) ברעיון מופרח או איזו שאיפה לשלב בין האהבה שבטיול, שיוט בין נופים ומקומות בלתי שגרתיים על הכדור, הכרת תרבויות וצורות חיים שונות משלנו, לבין החיפוש אחר אנדרנלין והאהבה לרכיבה.
בתחילת מרץ 2012, התכנסנו אני וגולי משני קצוות שונים של הגלובוס. נקודת הכינוס היתה ביתה של "הדודה" בלוס אנג'לס וזאת לקראת היישורת האחרונה של תכנון והכנת התקופה שבה, אינשאללה, נדרים על גבי שני אופנועים לכיוון מרכז אמריקה.
התוכנית הכללית היתה קניה של שני אופנועים, הצטיידות בציוד מיגון, ציוד ספייר לאופנועים וכלים שיתנו מענה בסיסי (פלוס) לטיפולי שטח באם ידרשו (ואוהו איך שידרשו) ועם כל אלה, להסתובב מעט באיזור הדרום מערבי של מדינת ההמבורגרים והאוכל המהיר ולהתגלגל דרומה למכסיקו, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה קוסטה ריקה ופנמה. שם לכנס ישיבה של "ממשלת" הטיול (גוף שהוקם ע"י מובילי המחאה החברתית הפנים- טיולית. מנגנון ממלכתי, כמעין "ועדת היגוי", בכדי לקדם החלטות מהותיות לאורך תקופת הכהונה בתחומים שונים, כגון תשתיות, כספי מסים, מיקומי לינה, סוגי המאכלים המתקבלים לארוחות השונות וכמה מלח יש לשים בסלט. הוועדה כללה את השר לעניינים ענייניים- גולי וסגנו- הלא הוא סחבק ואת השר למעשים מעשיים- אני וסגנו- הלא הוא גולי. כמובן שלאור היותה ממשלת בת לממשלה ישראלית, היו גם שרים ללא תיק) כדי לגבש החלטה לקראת ההמשך.

הכנות:
בכל שלבי הטיול, יהיו תיאוריות וגישות שונות של מטיילים לשאלות המעשיות של הובלה הלכה למעשה. עקב היותו השלב הראשון בכל טיול, שלב ההכנות הינו גם הראשון למחלוקות.
לדעתי, אין כאן ענין של נכון או לא נכון, אלא יש את המתאים לכל אחד ולכן ההמלצה היחידה תהיה לשמור על ראש פתוח ולהבין מהי צורת התכנון הנכונה לך...
לענינינו- התחלנו במעין שלב "טרום תכנון" שמהותו להבין בגדול מאוד "מי נגד מי" ואיך אני יכול להוציא את הראש מביצת חיי היומיום (חוץ מעספור בשידור חוזר דרך מאקו), אל עולם שנותן קצת נחת והרבה מוטיבציה הנבנית ככח אנרציאלי כבכדור שלג המתגלגל במדרונות הר כחל בשילהי דצמבר החרמוני, להמשך ההוצאה לפועל של אותו החלום (פלצני מידי?). התכנון שלנו התבסס רבות על קריאה במקורות אינטרנט שונים כמו אתרי טיול להבנה כללית של נקודות ציון מעניינות, מעברי גבול מומלצים על פני אחרים, מז"א על פי חודשים במדינות השונות וכולי. באופן ממוקד יותר, חפרנו באתרי אופנועים למיניהם כמו "פול גז" והרפתקה הישראלים, אדוונצ'ר ריידרס ועוד כמוהו בלועזית.

עם הקרבה למועד והשתלשלות האירועים התחלנו אט אט לשחות בתוך הבלאגן שבתכנון ממוקד.
באופן כללי- בכל שלב ההכנות היו שלושה מרכיבים חשובים מכולם:
הראשון- קניית האופנוע. אחרי מחקר מעמיק ביותר ולאור הנחישות של שילוב טיול שטח עם נסיעה מרובה בכביש ולאור אילוץ כלכלי שהוריד את סדרת הGS של ב.מ.ו ואת האדוונצ'ר של קיי.טי.אם יחד עם ההבנה שיהיה זה שכיח יותר למצוא מוסכניקים שידעו לטפל בכלים מהדגמים שהוזכרו (סוזוקי, קוואסקי והונדה) צמצמנו את הדילמה לשני כלים- ההונדה 650XR וה650KLR.
לאחר התלבטות ממושכת, הנוחות של הKLR וריבוי הכלים הנמצאים בשוק למכירה הכריעה את הכף. אחרי ביקורי בית מעמיקים אצל מספר סוכני מכירות בנבאדה, הבנתי שיהיה עדיף בהרבה לקנות את האופנועים דרך אתר האינטרנט המוביל לציוד יד שניה בארה"ה- "craigs list". וכך היה.

את האופנוע שלי- שנת 2009, עם קצת למעלה מחמשת אלפים מייל, מצוייד במגן גחון ותיקי נסיעה קשיחים, קניתי בלאס וגאס תמורת 4,500 דולר.
את של גולי- אותו הדגם ומאותה השנה בדיוק, עם קצת למעלה משלושלת אלפים מייל, קנינו בפיניקס אריזונה בעבור 3,600 דולר.


השלב השני הוא הצטיידות- שלב ארוך ומפרך שיש להקדיש לו מיטב הרצינות.
ציוד בולט שנכון (לדעתינו) לקחת:
ציוד ספייר לאופנוע:
• כבל קלץ'
• כבל גז
• פנימיות (קדמי ואחורי)
• שרשרת ספייר (או חוליות עם יכולת פירוק והרכבה)
• נורות
• שמן לשרשרת (פלוס אמצעי ניקוי)
• שמן מנוע
• ספרי שמן למסנן אוויר
• כיסוי לאופנועים (גשם, הצנעת האופנוע באיזורים מפוקפקים)
• שרשרת רצינית
ציוד מחנאות כללי:
• מפות טופוגרפיות (ממליץ על המפות של נשיונל ג'אוגרפיק)/ ג'י.פי.אס (לא מאוד מומלץ מכיוון שמורכב למצוא מפות לאיזור מרכז אמריקה)
• איתורן (אנחנו משתמשים ב"spot" ומבוטחים שלהם, ממליצים בחום)
• אמצעי לטיהור מים. (ישנן משאבות קומפקטיות של MSR או חברות אחרות... מוזיל את הטיול ומאפשר גמישות בשטח- מומלץ)
• עזרה ראשונה (ח"ע, ת"א בשלוף, שאר ירקות- בתיק הגדול...)
ציוד מיגון לרוכב:
• ע"פ נוחות (אנחנו ממוגנים קומפלט)

*אצל רבים מכותבי הבלוגים למיניהם ניתן למצוא רשמצי"ם מדוקדקים ואני ממליץ בחום לעבור על אחד מהם לפחות (של יונתן מ"הרפתקה" מפורט במיוחד).

השלישי הוא ההבנה שכל תכנון הוא בסיס מעולה לשינוי. כמו שניוטון אומר- "אתה מתכנן תוכניות ואלוהים מצחקק צחוקיות". בשורה התחתונה- נכון לתכנן, לחקור, לדעת, להצטייד ולתרגל, אך בניגוד למבצע צבאי, כאן יש מקום לחופש. הרבה חופש. הרבה מקום לטעויות וזאת מכיוון שהטעויות האלו הם בסופו של דבר החוויות הנדירות ביותר וההפתעות הבלתי מתוכננות הן בדיוק אותם סיפורים שיכנסו לאותם שורות ספרך בשובך הביתה.
אז תקנה ותקח ותקרא- אבל אל תבזבז על זה יותר מידי זמן. תעמיס, תרצ'ט וצא לדרך.
חלילה אל תקל ראש, אך המידע שתקבל מהאנשים על הדרך אודות מקומות ובעיות מזדמנות יעשה את שלו וזאת יד ביד עם העזרה המקצועית שתוכל לקבל בערים מרכזיות שהיתה עבורינו הרבה מעבר למצופה (יבואני הונדה, סוזוקי וקווסקי ברמה גבוהה מאוד במקסיקו, גואטמלה, קוסטה ריקה ופנמה).
יאללה צא לדרך!

אנחנו יצאנו.

baja california- mexico

אחרי קצת למעלה מחודש וחצי של שיטוט בכבישי ענק, שיוט בין נופים דרומיים, המבורגים אינספור ונעלם אחד במשוואה בין רווח והפסד בעיר האורות הבאמת פסיכית- לאס וגאס, היינו מוכנים לעזוב את הדוד סאם.
קצת מותשים מהחברה האמריקאית המרובעת והיקרה, יצאנו מחניון תת קרקעי של בנין דירות לוס אנג'לסאי. אני, גולי, בנימין (בני) ובושקפה (הכלים שעל פי מיטב המסורת קיבלו את שמותיהם כמה ימים לאחר הרכישה), מפלסים את דרכינו בג'ונגל הכבישים הלוס אנג'לסאי, שמזכיר הכי הרבה את הגוש דן שלנו כשבאחד הרמזורים גולי נעצר לצידי ואני קולט שמרוח לו חיוך שאפילו הקסדה לא מצליחה להסתיר. אז, נפל לי האסימון שיצאנו לרכיבה של חיינו.
באותו ערב, כשאנחנו ממוקמים כחצי שעת נסיעה ממעבר הגבול טיקאטה (Ticate), אנחנו יושבים תחת חופת כוכבים נדירה, בלילה נטול ירח, עם בריזה שגורמת לך להרגיש שאתה לא יושב בדיוק על הקרקע אלא בערך שני סנטימטרים מעלה. אני שואל את גולי- אתה קולט? והוא, בלי צורך בפירוט השאלה, עונה לי- זה מטורף!

בבוקר המחרת יצאנו מלאי חששות. לא חשוב כמה קראנו על טיולים דומים לאלו וכמה שהרגשנו מוכנים, חוסר הוודאות בגישה למדינה לא מוכרת, עם סיפורים כמו שיש רק על מקסיקו והידיעה שמעברי הגבול הם סרבול ומועקה, הכניסו את שנינו למצב קרבי.
השלטים לכיוון טיקאטה הפכו שכיכים יותר והמיילג' הלך ודעך עד הגעינו למעין שער ברזל ענק, שלל מכוניות משטרתיות וצבאיות, אמריקאיות ומקסיקניות. שחררנו אחיזה מהגז, הורדנו מהירות, צמצמנו רווחים וחיכינו שהברנש הראשון, עם שפמפם שנמרח לו בין שני לחיים שמנות ועף קצת מעוך כשכפתורי חולצת המדים בקושי מחזיקה את הכרס שמונה אינספור בירות מקומיות ומי יודע כמה "טאקוס" ביום, יעצור אותנו לבדיקת דרכונים, רשיונות וכדומה. לעומת זאת, סדר האירועים בישר מציאות שונה. אחרי כמעט מאתיים מטר, אני עוצר בצד כשאני מוקף בשלטים בספרדית וריחות לא מוכרים של טאקו עם בשר בשמונה בבוקר...
גולי נעצר מאחורי, אני מוריד את הקסדה ובמבט מופתע, כמעט כמו של ילד שקולט שההורים שלו הפתיעו בקוסם למסיבת היומולדת, אני שואל אותו- "יש מצב שעברנו ת'גבול?"
אז זה היה מפתיע ופשוט מאין כמוהו, ניגשנו לפקיד הקבלה הממש ממש נחמד (לאחר מכן גילינו שכמעט כולם באיזור הזה של העולם כאלה) ותוך עשר דקות היינו עם שני אופנועים, באופן חוקי במקסיקו.
למרבה ההפתעה, השמחה ומה שבאמצע, זה פשוט לא יותר מורכב מלהעביר עגלת מוצרים בשופרסל. ואני לא מדבר על שישי צהריים. אני מדבר על יום חול- מעיין שני בוקר כזה... אתה פשוט מחתים... ועובר. ושאף אחד לא יכניס לכם שום קשקוש אחר לראש...
התיישבנו בtaqueria הראשונה שמצאנו ונהננו מקצת בשר טרי על האש אחרי כמה ימים של מקדונלדס בדולר (לא ממש שינתה העובדה שהשעה היתה שמונה וחצי בבוקר).

את המקטע הראשון במקסיקו, נזכור שנינו בתור אחד האינטנסיביים ביותר.
ירדנו לאיזור באחה קליפורניה (Baja California), שהוא בעצם חצי אי הנפרס אל תוך האוקיינוס הפסיפי. הבאחה משלבת מדבריות אינסוף, שדות קקטוסים בעלי מימדי ענק הנפרסים לאורך מאות קילומטרים, לצד חופים בתוליים ופראיים כשבין כל אלו נפרסת מערכת דרכי עפר בשלל גדלים, סוגי קרקע ורמות טכניות כמו קורי עכביש המאפשרים תנועה כמעט בלתי מוגבלת בתא השטח הכל כך ייחודי הזה. את כל הפילהרמוניה הזו מקשטים כשורת כלי נשיפה עטורת חצוצרות מכל הגדלים (ואולי זו דווקא לא ממש מטאפורה אלא דוגמא תרתי משמע), המפתיעה בכמה שניות של תרועות עליזות בכל קיטוע חדש, אנשי המקום, מקסיקניים פריפריאליים, חמים וטובי לב בעלי כשרון מיוחד לאכילת בשר בשעות בוקר מוקדמות עד גיחוך.

המקום פופולרי מאוד גם על רוכבי שטח אמריקאים על גבי כמעט כל דבר שיש לו גלגלים. קבוצות של "גרינגוס" הן דבר נפוץ והשיירות של האופנועים, הג'יפים וכל מה שנצא ביניהם בספקטרום הכלים הממונעים, בהחלט מכניסות קצת צבע לנוף המדברי.
נסענו 1,500 קילומטרים לערך, כשמתוכם בערך חמישים אחוז בשטח. הלינה היתה רובה באוהל, המקלחות היו מעטות, התקלות באופנועים הגיעו בתדירות גבוהה באופן יחסי והזכרונות מאותם ימים הם בין הבהירים ביותר שיש לי בראש כשאני בוחן את התקופה לאחור. החופש הקיים ברכיבה בתא שטח רווי דרכי עפר, כשאין יעד ברור לאותו הלילה ואין זמן מוגבל לכיף האדיר שאנחנו חווים בעוצמה יום אחרי יום הוא בלתי נתפס.
אז אחרי אלתור של שיפוץ חלקי קרבורטור שעשו בעיות, פנצ'רים והתגברות על בעיות חשמל קלות, בהחלט הרגשנו כמי שסיימו הכשרה טכנית לקראת שארית המסע, ואחרי שעות ארוכות של רכיבת השטח, שנינו הרגשנו שאנחנו מוכנים לכל מה שיכול להתקל בדרכינו.

באחה קליפורניה מדהימה ומציעה מגוון רחב של אופציות רכיבה ובהחלט שווה לקחת את הזמן ולא למהר על איזור כל כך מדהים- בעיקר בהיבטי שטח.

את סוף המקטע הראשון, סיימנו עם שתי coronas"" קרירות עם חתיכה ליים כשאנחנו ישובים על כסאות נח, בצל שמשייה צהבהבה כשמאחורינו מנגנת לה המוזיקה המקסיקנית הכל כך שמחה, במסעדונת קטנה המוצבת על החוף כמעט כמו הבותקה של גוטה במציצים. לפנינו, עשרים מטר חול, עם גוון לבן כמו הפרצוף ש'ך כשהחברה אומרת שלא קיבלה מחזור כבר חודש וחצי... המים כחולים ושקטים ואנחנו שנינו במצב של אושר שקט, כזה שמגיע כשאתה מאושר עד כדי שלווה, מאלו שמגיעים בדרך כלל אחרי איזה מאורע רציני, כמו לשבת על הדשא בחוף לבנון בכנרת בשבע בערב אחרי שהסופה של שעה חמש חלפה כליל.
אכן סיטואציה ציורית ביותר, אך עם חלוף ימי תקופת האופנועים הזו, למדנו שאין זו בושה לצייר לעצמך סיטואציות, יום אחרי יום, שקיעה אחר שקיעה...
אז באותו הרגע, עם אותן בירות קרירות, אנחנו מחכים להעמיס את הכלים על מעבורת מהעיר La Paz לעיר הראשונה שנפגוש ב"מיינלנד" הלוא היא- Mazatlan.

את אותו הלילה העברנו בשק"שים על סיפון האניה, כשהילדים מרוצ'טים היטב לדפנות המתכת והלילה נטול הירח מפגין בגאווה את כיפת הכוכבים המרשימה.

mexico- the main land

החוף הפסיפי של מקסיקו מתאפיין בכמה דברים עיקריים. ראשית אלו הכבישים הצרים, המתפתלים להם בין כפרים קטנים, עיירות מלאות חיים, ערים עם מרכזים היסטוריים וקטעי כביש הנפרסים לאורך עשרות קילומטרים לאורך הגבול הכל כך דק הזה, בין רצועת החוף הפראית, כשגלי הענק מתנפצים להם על סלעי המצוקים לבין היערות הנשפכים כלבה מהר געש כמעט עד גובה המים.
אני לא חושב שנוכל להגיד שבאותו הקיטוע בטיול, באותו איזור, היה מקום אחד מסויים שקשר אותנו אליו במיוחד. אין האיזור מזכיר את אותן אטרקציות עוצרות נשימה כמו איים קריביים בפנמה או הרי געש פעילים בניקרגואה ואי אפשר להצביע על איזו נקודה ייחודית, אך אותו האיזור, הנפרש תחת גלגלינו לאורך אותו שבוע וקצת, לא נפל משום שלב אחר במסע, נהפוך הוא.
השילוב הזה של הרכיבה בין אותם נופים, התחושה הזו של- אני, גולי, בני, ובושקפה, האוהל והעולם! וכמובן, ההצצה לתוך עולם המקומיים כמו שלא היה ניתן להגיע אליו בצורת טיול שונה מזו, הווה עבורנו תערובת מושלמת למתכון החיים הטובים.
התחושה הזו, כשאתה עוצר באיזה כפר נידח, שטרם הריח את ריח הטיירות וטרם ויסת עצמו למכונה משומנת למציצת כספי המבקרים, אתה אוכל את האוכל הכי מקומי שאפשר לצד הסבתא והדודה שבלי שמץ בושה מתיישבות ליד השולחן ומתחילות תחקור שגם אנשי 504 היו יכולים להתפעל מיסודיותו, אודות ירושלים ונצרת ושאלות כמו- "זה נכון שכל מי שנקבר במונטנייה דה אוליבאס (הר הזיתים) בעצם נשאר חי לעד?", והבת של אותה הדודה מגיעה ודווקא מתעניינת במגפי הרכיבה ובאדמומיות נבוכה מבקשת להצטלם על רקע האופנועים וסוחטת הערות ושריקות מכל הסובבים. בערב לרדת לאחד החופים רחבי הידיים, המתגאים בכל רוחבם לאחר בוא השפל ונחים מנוחתם לאחר היום הגועש, לפרוש את האוהל, לשחרר את הלחץ מהרצ'ט המקיף את המוצ'ילה תוך הפקת ה"פק" הזה, הרעש של הרצ'ט המשתחרר, עם מעין סיפוק כזה, אותו אחד המופק מפתיחת בקבוק שמפניה אחרי ניעור טוב (כמעט עם אותו הרעש), פריקת הציוד, ניקיונות שרשרת, חיזוק ברגים ותקווה ששום דבר מעבר לחיזוק לא יידרש. הנעת הבנזיניה ותחילת השלב שיתחיל בקציצת הבצל ויסתיים כששנינו בהסבה לשמאל, עם כוס קפה (או תה- גולי מעדיף תה) ביד, ובטן מלאה עד סיפוק.
כל זה יסתיים ממש כמה דקות מאוחר יותר כשאנחנו שנינו לא מבזבזים יותר משניות אחדות של התמהמהות לפני המתיקות שיש במעבר הזה בין ה"כאן" עכשיו, בשק"ש, באוהל לבין החלומות הוורודים על המשפחה, החברים בבית והחומוס של כפר יאסיף.
אין לזה לא אח ולא רע... פשוט תקופה נדירה.

מMazatlan רכבנו לאורך קו החוף עד לעיירה Puerto Escondido. משם חתכנו במעלה הרי ארץ Oaxaca היפיפיה לכיוון העיר וואחאקה. הפרידה מקו החוף סימלה את סוף המקטע הנוכחי וברגע ודודלי השתנו פני הטיול מרכיבות ארוכות לאורך החופים, לפיתולי תחרויות הMotoGP במעלה ההרים, טבע בעוצמות שונות לחלוטין וקור שעד כה עוד לא יצא לנו לחוות.
ובכן, השלב הבא והאחרון במסיקו, הרגיש יותר כמו אותו טיול מוצ'ילרים, הכולל נדידה בין אתרים שכל אחד מהם מהווה מינימום פלטפורמה לצלום תמונות שכל אחת מהם בכיף נכנסת בתור הwall photo שלך בפייסבוק. רק שאצלינו זה היה בלי הקטע של לסחוב את התיק על הגב, בשביל זה יש מנשא אחורי באופנוע. דיינו.
מדובר בשתי המדינות הדרום מזרחיות של מקסיקו, Oaxaca וChiapas.
אתה מטפס עם האופנוע במעלה הרים שנראו כלקוחים מהסרט "פארק היורה" בסצינה שבה נפרסת לראשונה התמונה מעל האיזור הפראי, עם הג'ונגל האינסופי ופסגות ההרים המחודדים, הנכסף ממבט מסוק.
הנוף עוצר נשימה.
בנוסף, מצאנו שיש באותו איזור איזשהו שילוב מדוייק, כמו בין טעמו של קברנה סוביניון 2006 המחליק בגרונך לאחר ביס מחתיחת אסאדו מידיום רייר, או אם תרצו, אותו קיסוס הנפרש בפראות עם קוציו החדים לאורך שלל הסתעפויותיהם של ענפי הקטלב העדין ביערות הגליל המערבי (שוב נסחפתי?). שילוב שיודע להשלים את עצמו עם ניגודיות קיצונית. שילוב הנמצא בין המקומיות האותנטית, האמיתית והיפה, לבין הכניסה הזהירה והעדינה של עולם התיירות. שבכל כך הרבה מקומות יכול להרוס את אותה אותנטיות המקומית, אך פה, הוא דווקא נכנס עם זווית שונה, מקומית, כזו שמשאירה מקום להינות משני העולמות, עם קונטרסט בין הוסטלים קטנים עם אחלה של "ווייב", מטיילים מכל העולם ומסעדות מגוונות (שבינהן תמצא אוכל אירופאי, לבנוני ואפילו פלאפל טוב), לבין רחובות קולוניאליים צרים וישנים, אתרי היסטוריה מרשימים, שווקים מקומיים ושמחת חיים
שאפשר למצוא רק במקומות כאלו.
אז קצת מתוך הרשימה, כי שמתי לב שחפרתי לאורך כמעט חצי עמוד. עמכם הסליחה, אבל הכתיבה אודות המקומות מציפה את התחושות מחדש.
אז דוגמאות טובות מאותן מדינות תוססות הן המפל "El Chiflon", איזור האגמים "Lagos De Montebello" הצצים מעבר לעיקולי הכבישים הצרים בשלל צבעי הכחול והטורקיז, נהר ה"Las Nubes", אינספור דרכי עפר מהנות, בדרגות קושי שונות, הנפרסות בין כפר לכפר ובין אתר לאתר, ועיירות כמו San cristobal de las casas וcomitan.

את הלילה האחרון במקסיקו עשינו בהוסטל קטן ונחמד בעיר קומיטן (Comitan). הוסטל הממוקם על גדת רחוב בעל אבנים משובצות בסגנון ספרדי של המאה המי יודע כמה... רק יודע שזה יפה ומרשים ובסוף הרחוב אתה נשפך לתוך כיכר ענקית, קולוניאלית ויפה, עם גן מפואר הניצב למול כנסיה מרשימה בגודלה וביופיה כשבכל ערב מתנגנת לה מוזיקה מקומית ע"י קבוצת חברה מקומיים שבאים לפרוק קצת עול יומיומי בעזרת כלים כמו חצוצרות, תופים וגיטרות מכל הסוגים והמינים. קומיטן... מחר חוצים לגואטמלה. או שמא?
רגע לפני, גם לנו, כלמרבית סיפורי האגדות, יש קומפליקציה קטנה בעלילה. איזו ירידה לשם עליה...
כמו כל ילד נורמלי, אחרי המשחקים עם כל החבר'ה בגן, הוא צריך את האוכל, השנ"צ ותשומת הלב שלו... וכך אכן היה עם בני הקטן. בעל ה650 סמ"ק הנושא אותי ללא תלונות כבר למעלה משלושה חודשים.
אחרי השבועיים שעברנו בין אוצרות הטבע של וואחאקה וצ'יאפס, כשאנחנו משייטים בין אותם שבילי חעפר, עם ציוד, בלי ציוד, עם בוץ, בלי בוץ, אך לבטח שעם הרבה רצון לבחון את הכלים עד לקצה גבול היכולת. אנחנו משקימים עם קולות התרנגול, זה שיושב בכלוב בשוק הקרוב ומקרקר כל היום, כי לקום לזריחה, או ככלל, לפני שמונה בבוקר ממיטה של הוסטל- אין מצב. אז אנחנו משקימים בכיף, אורזים, מרצ'טים ויוצאים... אנחנו יוצאים והכלי מחליט שהוא, היום, את מכסיקו לא עוזב. הכלי כבה עם כל הסבת כידון לצד שמאל.
אנחנו חוזרים להוסטל בחצי רכיבה, חצי דחיפה ומתחילים לעבוד. האופנוע מתפרק לגורמים. האמת שהסצנה הייתה מצחיקה. המקום הוא מעין רחבה קטנה עם חדרונים פזורים סביבה. אנחנו מחנים את הכלים באמצע כל האירוע הזה והופכים את המקום בן רגע למיני "מוסך האחים- יבואן קוואסאקי, קומיטן" עם נר"צ כלים וחלקי אופנוע פזורים בכל הרחבה. באותה הזדמנות כבר החלפנו שמנים.
אחרי כמה שעות, יש קצה חוט- קצר באחד מחוטי החשמל של הסטרטר. הבעיה היא שמיקום הקצר בעייתי ויש חשש שצריך להוציא את הסטרטר, והסרט הוא שבדגם הKLR, זה אומר לפתוח את כל המזלג.
אז אנחנו קופצים למוסך ההונדה בעיר. החבר'ה (שני מוסכניקים. בעל הבית- בחור באיזור שנות הארבעים לחיו, עם סטייטמנט אופנתי בצורת שן מזהב, מונה תשעים ק"ג לערך שכולם מתנקזים לתוך מטר ובמבה שמגיעים עד איזור גובה הכתפיים שלי והפטמוט של גולי. והשוליה- בחור חביב וחרוץ עם רסטות מאובקות, בן 25 שאצלו החלק המוזהב נמצא דווקא בגפיים- הבנאדם עם ידי זהב) עובדים על האופנוע כמעט שעתיים, כשלבסוף, מצליחים לעשות איזה מעקף עם הלחמה מהסרטים ולתת מענה טוב ויצירתי ביותר למה שכבר היה נראה כמו סיפור של לחכות שבוע לאיזה חלק שהוא צריך להזמין מהיבואן בגואטמלה אם באמת היינו צריכים לפרק מזלג. אנחת רווחה וחיבוק לכל חבר חדש.
על הדרך החבר'ה מוצאים עוד שני פתרונות לבעיות מינוריות יותר כמו תרמוסטט לא פועל וכמה ברגים של המנשא האחורי שנפלו בנסיעות האחרונות.

אז אחרי שהתבהר הערפל, אפשר לצחוק קלות על הסיטואציה. הבדיחה האמיתית הגיחה כשנשאלה השאלה אודות הנזק הפיננסי, כמו שאומרים הגששים- "אז מה היה לנו פה?". כמו כל ישראלי מחונך, אני נכנס למצב מיקוח, זה שהופך אותך פתאום לאדם טיפ טיפה יותר רציני, ומוכן להחזיר מבט מתריס לכל סכום מופרך, שידרש ע"י בעל הבית מהגרינגו הטרי. אז אני כבר מוכן לאיזה "סמי סגור איתו חשבון", אבל כל מה שמגיע הוא אדון חמוד עם כוס קפה חמה וקבלה על סך מאה חמישים פזוס שהם שווי ערך ללא יותר מארבעים שקלים חדשים. צחקתי.
את הלילה עשינו באותו הוסטל/מוסך נחמד שבעליו כבר היו כמיני משפחה. בבוקר המחרת היינו בדרכינו לכיוון הגבול.

זוהי מקסיקו על רגל אחת. לפחות עבורינו. לפחות עבורי. הרי שהחוויות נסרגות ע"י הידיים הסורגות אותן ולכל אחד טכניקה טיפ טיפה שונה.
אני ממליץ למתעניינים לחזור אל כל אותם שמות לועזיים שהועלו כאן לכתב ולעשות איזה "קופי פייסט" קטן לגוגל- תמונות. הרי אותו משפט קלישאתי של תמונה אחת... כנראה נכון באמת. אך מעבר לזה, נשמח אם תצרו אתנו קשר בנוגע לכל שאלה או ענין וההמלצה הכי הכי חמה היא להתחיל את אותו כדור שלג (במדרון הר כחל או בכל משכן אחר שהוא בעולם) ופשוט לצאת ולמלא ילקוט כזבים משלכם.

בהצלחה.


** כולי תקווה שבזמן הקרוב אעלה את שאר חלקי המסע... אם טרם הספקתי... אנא אל תהססו לצור קשר!

טיפים

• לקרוא הרבה חומר ממקורות שונים לפני שיוצאים
• לדעת שלמרות שקראת מלא חומרים... התוכנית היא בסיס לשינוי
• חוצמזה הכל "בוטנים"... צאו לדרך. זה כיף אדיר.