שישה ימים במקדוניה

המסע שלי במקדוניה כחלק מטיול בלקני במהלך ספטמבר 2018. מדינה שקיים בה שילוב של נופים מדהימים (גן עדן לחובבי טרקים), אתרים היסטורים מרתקים ואנשים נחמדים ומסבירי פנים

גם למקדוניה חשוב לקחת מכשיר לוויני של RescueOne

  • לחצן מצוקה למוקד החירום RescueOne
  • איסוף חינם מסניפי "למטייל" בכל הארץ
  • הודעות ללא הגבלה
  • יכולות ניווט מתקדמות
הזמינו מכשיר לטיול
תאריך הטיולSeptember 2018
משך הטיול6 ימים
עונה מומלצתאביב או סתיו

סקופיה 22.9.18

חציתי את הגבול מקוסובו למקדוניה(בנסיעת אוטובוס) ב22 בספטמבר 2018, שמונה ימים לפניי משאל העם על שינוי שם המדינה. ציפיתי למצוא מקומיים נסערים שמרוכזים בפוליטיקה, אך בפועל הם היו מאוד אדישים. בניגוד לשכניהם האלבנים והסרבים שבכל הזדמנות מנסים לדבר על פוליטיקה.

החוויה המקדונית שלי כללה טרקים, נופים מרהיבים, מקומיים קלילים שמאוד נחמדים ודי איטיים וביקורים באתרים היסטוריים מרתקים. האינטואיציה הסלאבית שלי(כדובר רוסית) פעלה שעות נוספת כי רבים שם לא דוברים אפילו אנגלית בסיסית וקיים דמיון מסוים בין השפה המקומית לרוסית.

הגעתי לסקופיה(הבירה) בבוקר לאחר נסיעה של כשעתיים וחצי מפרישתינה. עשיתי את דרכי להוסטל שהיה לא רחוק מהתחנה המרכזית. פקידת הקבלה הייתה נחמדה והכינה קפה לאורחים שהגיעו והמליצה לגביי מקומות בהם אפשר להשיג כסף מקומי וכרטיס סים. ביצעתי את שתי המשימות בקניון קרוב ואז התחלתי לחקור את העיר שהתבררה כהמקום הכי מלאכותי שהייתי בו מעודי. מרכז העיר גדוש בפסלים שמרביתם לא רלוונטים למדינה. הם נבנו לפני מספר שנים כחלק מפרויקט שמטרתו להפוך את סקופיה לעיר אירופית בסגנון נאו-קלאסי או במילים אחרות לבזבז כסף על בולשיט.

האתר הראשון שביקרתי לא היה מלאכותי- מצודת סקופיה, השוכנת על גבעה המציאה נקודת תצפית טובה על העיר. החומות שרדו אך החלק הפנימי הרוס למחצה. המצודה נבנתה לראשונה בתקופה הביזנטית, אך לאחר מכן שלטו בה אימפריות שונות כמו הבולגרית והעותמנית, שלשתיהם הייתה השפעה גדולה על האופן בו עוצב הנוף העירוני במקדוניה. מספר דקות לאחר שנכנסתי לאתר הגיעה קבוצה של ישראלים, החלטתי לא להזדהות כדי להימנע מסמול טולק מביך.

המשכתי למסגד העות'מאני על שם מוסטפא פאשה(בכיר עות'מאני), שנבנה ב1492. חלצתי את נעליי ונכנסתי פנימה וכיבדתי את חוקי המקום ונמנעתי מלצלם את החלק הפנימי המרשים. כאשר יצאתי החוצה נגשה אליי גברת(מהקבוצה הישראלית שראיתי במצודה) ושאלה אותי באנגלית(עם מבטא ישראלי) האם אני מדבר עברית והשבתי שכן(בעברית). די נדהמתי שהיא זיהתה אותי ושאלתי איך היא הבינה זאת. תשובתה הייתה "רואים".

היא טענה שלהיכנס למסגד היה מהלך אמיץ מצידי. חלקתי עליה, היות והמוסלמים במקדוניה(אלבנים ברובם) אינם אנטי ישראלים ובכלל זאת טעות להניח שכל המוסלמים נגד ישראלים. יש הרבה שלא אכפת להם מהסכסוך שלנו ואפילו יש מוסלמים שבעדנו(פגשתי כאלה בקוסובו). המשכנו לשוחח עוד מספר דקות ועשיתי את דרכי למטה למרכז העיר.

אותו היום היה מאוד חם וגלידה מאוד התאימה לי באותו רגע. הלכתי לאחד הדוכנים וראיתי ששמות הטעמים כתובים באותיות קיריליות ולא נזקקתי לשום תרגום כי גם השמות מאוד דומים לרוסית. ביקשתי מהמוכר לפי הכיתוב הקירילי שני טעמים- שוקולד וקיווי. לאחר מכן הוא שאל אותי 'Malo ili Veliko' (גדול או קטן) ועניתי לו וסיימתי עם אמירת תודה ברוסית(Spasibo). הוא חייך ושאל(באנגלית) אם אני רוסי והופתע מאוד לשמוע שאני מישראל. הוא היה בחור צעיר עם אנרגיות חיוביות ושאל מה דעתי על מקדוניה והשבתי שרק שעתיים קודם לכן הגעתי מקוסובו ולכן מוקדם מידי להחוות דעה. לפתע המוכר אמר שהוא במקור מקוסובו. שאלתי אם הינו אלבני והוא השיב בשלילה ואז התחיל להגיד "גרתי בקוסובו, לא זוכר את המילה באנגלית על 'גורה'" ואז עניתי בחיוך "'גורה' זה הר אותו דבר כמו ברוסית". הוא היה מאוד מאושר לשמוע את התשובה ולחץ את ידי וצחק בקולי קולות. הסתבר שבעבר הוא גר על הר בגובה 2000 מטרים בקוסובו.

זה היה מפגש משעשע ובמודע בחרתי לא לשאול לגביי הסיפור שלו ברגע שהשיב שאינו אלבני כי מאות אלפי סרבים ברחו מקוסובו בסיום המלחמה עקב פחד ממעשי נקם(שבמקומות מסוימים אכן קרו) של האלבנים. אין טעם לחפור על נושא קשה למישהו שפגשתי רק רגע קודם לכן.

המשכתי לשוק העותמאני(כשמו סגנונו) הישן ושם קרתה סיטואציה לא נעימה- מצחצח נעליים תפס לי בכח היד על מנת שאבוא קרוב אליו כדיי יצחצח את נעליי. השתחררתי ממנו במהירות, אני בהחלט לא אוהב שתופסים אותי באופן פתאומי וממש לא היה חשק לבזבז כסף על שטות כזאת(במיוחד שעוד נעלתי נעליי ספורט).

הלכתי לאכול צהריים במסעדה באזור וקצת התעצבנתי מכך שלקח להם שעה להגיש את האוכל. נו טוב, חייבים להתרגל לזה שבמקדוניה הכל הולך לאט. לפחות המנה הייתה טעימה ובמחיר מצחיק בסטנדרטים ישראלים(6-7 יורו).

המשכתי לאחר מכן לחקור את מרכז העיר והפסלים הרבים שהיו בכל מקום. מרבית הדמויות היו של יוונים ומקדונים קדומים שאין להם קשר לנוכחיים היות והם לא היו סלאבים. לא הופתעתי לראות את פסלו של אלכנסדר הגדול על הסוס- האדם שהכי מזוהה עם העבר של האדמה הזאת, אך חד משמעית מנותק מההווה שלה. בקרבת מקום עמד 'שער הניצחון' המפואר שלא ברור לאיזה ניצחון הוא בדיוק קשור.

למרבה המזל המוזיאון הארכאולוגי של מקדוניה ממקום גם באותו אזור והפריטים המוצגים אכן אותנטיים. מרביתם נחפרו באזור ביטולה(שבה ביקרתי כמה ימים לאחר מכן) והינם מתקופות היסטוריות שונות- החל מפיליפוס השני(אביו של אלכסנדר הגדול) וכלה מימי היוונים, רומאים, ביזנטיים ועוד.

שוטטתי עוד קצת בעיר וכל הזמן נאלצתי להדוף מוכרי רחוב מעצבנים. סקופיה לא הרשימה אותי בכלל, סתם דוגמה לזיוף. מקומיים רבים הלינו שבמקום להשקיע בתשתיות כמו בתי ספר(הסובלים ממחסור בציוד בסיסי), הממשלה בחרה לבזבז מיליארדים על פסלים וכל מיני מבנים חסרי תוחלת. זאת מחשבה קומוניסטית טיפוסית- העדפה של פסלים על פני בני אדם.

חזרתי להוסטל וניהלתי שיחה מעניינת עם אורח בשם ביל, אמריקאי בן 61, שהגיע למקדוניה כמתנדב בארגון סיוע אמריקאי. הוא מוצב כמורה באוכריד ולדבריו בבית ספר שבו מלמד, אין מספיק שולחנות וכסאות עבור התלמידים ולכן ההשקעה על הפסלים הוציאה אותו מדעתו. לא הכל היה כבד; ביל היה מאוד נחמד וכיבד אותי בכוסית של ראקיה מקדונית נחמדה.

יצאתי אחר כך עם אורח ניו זילנדי בשם פיליפ לחקור את הסופר המקומי ונדהמנו מהמחירים הנמוכים(תפוחים וענבים בסדר גודל של חצי יורו לקילו), דיברנו על כך שזהו סימן מובהק של כלכלה ענייה(למרות שייתכן שזה יקר עבור המקומיים). חיכיתי בקוצר רוח לטרק של היום למחרת מהר Vodno לקניון Matka המופלא. העיר עצמה לא עניינה אותי יותר.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

טרק מהר Vodno לקניון מטקא 23.9.18

קמתי מוקדם כדי להתחיל את המסלול כל עוד לא חם מאוד ובתקווה לסיים לפני שיא החום. ידעתי שהאוטובוסים לנקודת ההתחלה מתחילים יחסית מאוחר לכן הזמנתי מונית, אבל עשיתי טעות של טירונים ולא סיכמתי על המחיר מראש והוא כמובן ניצל את זה. נו טוב לפעמים עושים טעויות וכמובן חשוב להתמקד בנופים ולא בכמה יורו אבודים.

נקודת ההתחלה היא Sredno Vodno(בעברית מרכז וונדו), ששמה נמצאת גם נקודת המוצא של הרכבל. לא עלה בדעתי להשתמש בו ועליתי ברגל עד הפסגה. זאת עלייה לא קשה וסיימתי אותה לאחר 40-50 דקות. על ראש ההר מתנוסס צלב מתכתי ענק המכונה "צלב המילניום", לא התרשמתי ממנו יותר מידי והתמקדתי לחלוטין בפנורמה של סקופיה.

כעת היה השלב להליכה ממושכת בירידה מהפסגה עד קניון מטקא(מגובה 1050 ל290 מטרים), המסלול אינו מסומן היטב וזה בלתי אפשרי לעשות אותו ללא אפליקציית ניווט. אני השתמשתי בwikiloc והורדתי הקלטה של מטייל שכבר ביצע בעבר את הטרק.

נוף הררי וצמחייה צבעונית בצידי הדרך ליוו אותי במהלך המסלול. השביל היה שומם כמעט לחלוטין כי מרבית אנשים מגיעים אך ורק לצלב המילניום או לקניון מטקא ולא צועדים ביניהם. כל כך כיף היה להיות במרחבים הפתוחים לעומת מרכז סקופיה המלאכותי. היה רגע בו איכר מקודני שהיה לבד עם פרותיו נופף לי לשלום(לא נראה שהוא רואה יותר מידי אנשים בשגרה)

בשלב מסוים קניון מטקא התחיל גלוי לעין והחל שלב שבו הירידה נהפכה למאוד תלולה. עצרתי במספר נקודות תצפית על מנת לצלם תמונות של הפלא הנמצא בתחתית המסלול. הדרך עברה גם ליד המנזר הביזנטי על שם ניקולאס הקדוש. אין לי זיקה לשום דת, אך אני מאוד נהנה לצפות בארכיטקטורה ביזנטית.

המשכתי לרדת עד שהגעתי לאזור האגם והקניון שהיה גדוש באנשים(מרביתם מקדונים), שינוי קיצוני לעומת הדרך הריקה. מהר מאוד כל התודעה התרכזה אך ורק במבנה הגיאולוגי המדהים הזה, קשה להאמין שזה נמצא באירופה. החלטתי לקחת גם שיט בקניון(תמורת 7 יורו) עד מערת עטלפים שלא רחוקה משם. התצפית ממרכז הנהר הייתה שמימית. סימטריה תמיד מוסיפה מימד נוסף לכל יצירת אומנות.

השיט היה פשוט חלומי, לא יכולתי להפסיק לצלם. הגענו אל מערת העטלפים לאחר מספר דקות, אך כמובן לא ראינו אותם, כנראה בגלל שזה אור יום וכנראה התאורה המלאכותית(לא מובן לי מדוע התקינה אותה) מבריחה אותם.

הסירה החזירה אותנו לרציף המוצא וכעת היה צריך לעשות את הדרך חזרה לסקופיה, הפעם כמובן באוטובוס. היות וזה היה יום חם קניתי גלידה ממוכר שתיקשרתי איתו בשיחת רוסית\מקדונית. הוא הופתע מכך שאני ישראלי והחל להזכיר שמות של קבוצות כדורגל ישראליות. אני החלטתי להשתמש בנשק הכי כבד וציינתי שפטר נאומובסקי זכור לי היטב. הוא לא היה אדיש למשמע השם. בכל זאת הוא הכדורסלן המקדוני הכי טוב בכל הזמנים והיה אחד מתותחי העל באירופה במהלך שנות 90. המוכר ניסה לספר לי שהוא היום בעל מפעל בסקופיה או משהו בסגנון. נפרדתי ממנו לשלום והמשכתי ללכת לכיוון התחנה, לא הייתי מודע שהיא במרחק 40 דקות הליכה ובשלב מסוים חששתי שאיני בכיוון הנכון, למזלי פגשתי זוג פולני שגם היה בדרכו לשם. הם היו שני צעירים מקסימים המתגוררים בבירמינגהם באנגליה(עקב מחסור במקומות עבודה בארצם). אמרתי להם ששמעתי רק על קבוצת הכדורגל של העיר, הם צחקו וציינו שהיא ממש לא משהו. הם היו בחופשה בבלקן ובהתחלה לא זכרו את השם האנגלי של המדינה ממנה הגיעו לפני מספר ימים. הם אמרו 'צרנה גורה' שבכל השפות הסלאביות זה מונטנגרו. ציינתי שגם אני דובר שפה סלאבית ולכן הבנתי אותם.

נהנתי מאוד לדבר איתם ולשמוע על חייהם, הם היו מאוד פתוחים וידודתיים. בניגוד אליי, הזוג הפולני התרשם מאוד מסקופיה. נו טוב, על טעם וריח אין להתווכח. הגענו בסופו של דבר אל התחנה ועלינו על האוטובוס בזמן. לאחר זמן רב לא רב היינו בסקופיה ובחורה צעירה ויפה הלבושה באופן אלגנטי עלתה וישבה לידי למרות שהיו מקומות פנויים אחרים. האמת שהיה לי לא נעים כי ללא ספק לאחר 4-5 שעות הליכה בחום ריח הגוף ממש לא להיט. משום מה היא לא החליפה מקום והתחילה לדבר איתי, בהתחלה היא לא הבינה שאני תייר ודיברה במקדונית, אך מהר מאוד עברה לאנגלית וניהלנו שיחה על מחירי מסעדות(לא באמת נושא שמבין בן).

היא ירדה מעט לפני התחנה הסופית ואני והפולנים ירדנו בתחנה המרכזית, הם המשיכו להר וודנו(באוטובוס) ואני חזרתי להוסטל. פיליפ שהלכתי איתו לסופר בערב הקודם, סיפר לי שבגלל החום טיול האופניים שלו לא הושלם. בחור נורווגי שהיה שם אמר שבכלל לא ניסה לעשות כלום בתנאים האלו. כנראה יש יתרון לאנשים מהמזרח התיכון.

החלטתי לסיים את היום עם פיצה בקניון המוכרת שאלה אותי אם אני מעוניין בגדולה או קטנה השבתי קטנה וציפיתי לקבל חתיכה, אך נדהמתי לגלות שקיבלתי פיצה משפחתית תמורת 3.5 יורו בלבד שמש לא הייתי קורה לה קטנה. ככה זה במדינות עניות.

אוכריד העיר המופלאה ושיט באגם אל עבר Sveti.Naum(נאום הקדוש) 24.9.18

יצאתי מוקדם בבוקר לתחנה המרכזית של סקופיה על מנת לתפוס את האוטובוס לאוכריד של 6:00 שהגיע ב6:20. כן המדינה הזאת לא פועלת לפי לוחות זמנים קשיחים. הנסיעה ארכה שלוש שעות ונהינתי מהנוף בצידי הדרך. לאחר שהגעתי לאוכריד הלכתי 20 דקות ברגל עד שהגעתי להוסטל שממוקם מאוד קרוב לאגם. בעלי המקום היה איש צעיר ונחמד ולשם השעשוע ניהלנו שיחת רוסית\מקדונית בה הצלחנו להבין באופן חלקי אחד את השני. אורחים אחרים תהו לגביי השיחה והסברתי להם את העניין והחלפנו חוויות מטיילים. היו שם חברה מעניינים, אך הייתי די להוט להתחיל לחקור את אוכריד, המכונה- 'ירושלים של הבלקן'. בתור תושב ירושלים המקורית לדעתי העיר זאת מיוחדת בפני עצמה ולא צריכה להיחשב כהעתק של אף מקום.

רק עצם ההליכה מהוסטל לנמל הייתה מופלאה כאשר בצידי הדרך ממוקמים בתים צבעוניים בסגנון עות'מאני. נשימתי נעתקה כאשר ראיתי את האגם רחב הידיים בגוון טורקיז למרגלות הרי גליציצה אי שם באופק. היו לי שעתיים להסתובב לפני מועד הפלגת השיט באגם אל עבר מנזר הקרוי Sveti.Naum. התחלתי לתור את הסמטאות הצבעוניות עד אשר הגעתי אמפיתיאטרון עתיק שנבנה אי שם בתקופה ההלניסטית, כפי שקיים בכל מקום בו הייתה מושב יוונית\רומית.

חזרתי לאחר מכן דרך הסמטאות העתיקות עד אשר הגעתי שוב לשפת האגם והלכתי בשביל המוביל לסימן ההיכר המפורסם ביותר של העיר- כנסיית יוחנן הקדוש(Church of St.John at Kaneo), מנזר ביזנטי הממוקם על צוק שמשקיף על האגם ועל רכס הרים באופק. האדריכל הביזנטי ידע איך לשלב בין המבנה לטבע וכך ליצור מראה מושלם. המשכתי ללכת אל עבר המצודה, נקודות התצפית השבתחו ככל שעליתי גבוה יותר. כל אוכריד הייתה פרושה לעיני כאשר עליתי על החומות- הבתים, האגם, הנמל ורכסי ההרים.

התחלתי לרדת חזרה בסמטאות אל עבר האגם, כמעט בכל מעבר הייתה כנסיה ביזטית עם סיפור היסטורי, קיימות 365 כאלו ברחבי העיר, כמספר ימי השנה וזאת הסיבה מדוע היא מכונה ירושלים של הבלקן.

חזרתי לנמל ועליתי על המעבורת ושייט של שעה וחצי אל עבר מנזר Sveti.Naum החל. האגם וסביבתו כה יפים, אך בהתחלה עברנו ליד מבנה די מגעיל בסגנון קומוניסטי- הווילה של טיטו(שהיה שליט יוגוסלביה), בהמשך הכל היה אסתטי. הצטערתי שהייתי רק עם הפלאפון ולא עם מצלמה יותר נורמלית כפי שראוי למקום כה שמיימי. עצרנו באתר הקרוי "Bay of the bones" - שחזור של התיישבות רומית מלפני 2000 שנה. שם המקום נובע מכך שנמצאו שם הרבה עצמות של בעלי חיים. המשכנו לעבר המנזר, כאשר בשפת האגם התחלתו של רכס הרי גליציצה הירוק היה גלוי לעין.

הגענו בסוף לSveti.Naum מנזר ביזנטי שממקום על הצוק. האתר קרוי על שם קדוש אורתודוקסי בולגרי בשם נאום (שהיה אחד השליחים של קיריל-ממציא הכתב הקירילי), שהיה זה שבנה אותו במאה 10. נכנסתי פנימה וראיתי את ציורי הקיר העתיקים ובפינה אחת של ההיכל היה ארון שנאום קבור בו. ישנה אגדה שאם מקרבים את האוזן לארון אז ניתן לשמוע את פעימות ליבו של הקדוש המנוח. קירוב האוזן לארון הפכה עם השנים לגימיק תיירותי במקום, לא ניסיתי לעשות זאת היות וזה בולשיט מוחלט.

היו שעתיים שצריך לשרוף במקום עד השיט חזרה לאוכריד, מניח שהם נותנים זמן כל כך ארוך לשהייה כדי לגרום לאנשים ללכת למסעדות וחנויות המזכרות באזור. זה היה נראה לי תיירותי מידי ונמנעתי מלאכול שם. החלטתי פשוט לנסות להינות מהיופי הייתי מוקף בו כאשר האגם היה מלפניי ורכס ההרים מימיני.

השיט חזרה היה קסום מזווית אחרת היות וזכינו לחזות בשקיעה על פני המים וההרים. רוח חזקה התחילה ובשלב מסוים כולם ברחו לפנים המעבורת. הגענו חזרה לאוכריד ב19:00 כאשר כבר היה חשוך, אך העיר נראתה קסומה גם לאור אורות הערב הבוקעים מפנסי הרחוב ובתי התושבים.

חזרתי להוסטל לעשות באופן רשמי את הצק-אין, האיש בקבלה היה האח של הבחור מהבוקר. בחור נחמד בשם דינו וגם איתו ניהלתי את השיחה המשעשעת ברוסית\מקדונית. קיבלתי חדר שחלקתי עם עוד שלושה אנשים ולאחר התארגנות קצרה הגיע הזמן לדלות מידע מדינו לגביי טרק של היום למחרת- טיפוס על פסגת מגרו, ממנה ניתן לראות את שני האגמים הדומיננטיים של האזור פרספה ואוכריד. ידעתי שנקודת ההתחלה לא נגישה באמצעות תחבורה ציבורית ושצריך מונית או טרמפים.

ירדתי לחדר המשותף שהיה מלא עד אפס מקום ודינו גם היה שם. רוב האנשים היו מרוכזים במשחק הדרבי של אינסטבול בכדורגל ששודר בטלוויזיה. דינו שאל אם זה מעניין אותי והשבתי שבעבר עקבתי אחרי משחקי כדורסל(לא רלוונטי בהווה) וכמובן הזכרתי את פטר נאומבסקי הדגול ולא היה קשה לפספס את החיוך על פניו למשמע השם. האמת שהפעם הראשונה בחיי ששמעתי על אוכריד הייתה בשנת 2000 כאשר נבחרת העתודה(בורשטיין, יניב גרין ועוד) השתתפה במשחקי אליפות אירופה עד גיל 20 שהתקיימו בעיר. הוא התעניין מדוע כל כך הרבה קבוצות ישראליות קרויות "הפועל" הסברתי לו שזה מתרגם באנגלית ל The worker ואז הוא אמר בחיוך 'רבוטניק' שזאת הגרסה הרוסית/מקדונית לפועל. הוא סיפר לשאר החברה על עניין השפה שלנו וגם המשכנו לדבר על הנושא ודינו לא נזקק לשום תרגום כאשר אמרתי ברוסית מה הם ראשי התיבות של צסקא(צסקא מוסקבה). כמובן הגיע הזמן לדבר על העניין לשמו ירדתי- פרטים על הטרק.

דינו אמר לי שעליי לקחת אוטובוס עד לתחנה של תחילת הפארק הלאומי ומשם לתפוס טרמפים עד לתחילת המסלול(שמרוחק 14 קילומטרים). החלטתי לעשות כך, היות וכבר התנסיתי בטרמפים בקוסובו. אורח אחר שעשה את המסלול באותו היום היה מאוד נחמד ונתן לי טיפים.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

טרמפים וטיפוס על פסגת מגרו 25.9.18

קמתי מוקדם מנת לתפוס את האוטובוס הראשון לתחנת הפארק הלאומי, אך זכרתי לא נכון את זמן היציאה והגעתי רבע שעה מאוחר מדי. לאחר מכן גיליתי שזאת הייתה טעות מעולה. עליתי על האוטובוס הבא שהגיע כעבור שעתיים ולאחר כ40 דקות נסיעה הגעתי לתחנה למרגלות הר מגרו.

זמן הטרמפים החל, אך לא חיכיתי במקום, אלא התחלתי ללכת בדרך האספלט במעלה ההר. מזג האוויר השתנה באותו יום והחל להיות סגרירי וקר עם רוח חזקה. בהתחלה הייתי עם כמה שכבות, אך מהר מאוד נהייה לי חם והייתי עם חולצה קצרה(גם הודות לגנים הרוסיים). הכביש היה שומם מרכבים והתחלתי לחשוש שיהיה צריך לצעוד את כל ה14 קילומטרים עד תחילת המסלול. שתי המכוניות הראשונות שעברו שם סרבו לעצור, אך למזלי לאחר 40 דקות עצרו לי. הם היו זדראבקו ויואנה, אב וביתו, שעובדים במכירת מזכרות ליד מנזר Sveti.Naum. הם גם היו בדרכם לעשות את המסלול והציעו לי להצטרף אליהם וכמובן הסכמתי. שניים במחיר של אחד- לטייל עם מקומיים וגם טרמפ לחזור.

הגענו לתחילת המסלול והתחלנו לעלות כאשר אגם אוכריד מאחורינו. שניהם היו אנשים מאוד נחמדים וזה היה תענוג לטייל איתם. הקונפסט של טיולים המתבססים על הוסטלים וטרמפים(באופן חלקי מאוד במקרה שלי) היה זר להם והם מאוד הופתעו כאשר סיפרתי להם שמנהל ההוסטל הציע לי להשתמש בשיטה הזאת כדי להגיע לנקודת ההתחלה.

הם דיברו אנגלית היטב, אך היו מספרים מקרים שלא זכרו מילה מסוימת והצלחתי להבין אותם כאשר אמרו אותה במקדונית בגלל הדימיון לרוסית. דוגמה אחת הייתה כאשר ניסו להסביר שאנשים במקדוניה בדרך כלל לא עוצרים למישהו שלא מכירים והייתה חסרה להם המילה 'זר' ואז אמרו לי את המילה בשפתם וישר זיהיתי. זה חזר על עצמו מספר פעמים.

זאת הייתה הפעם הראשונה שיואנה צעדה במסלול הררי בחייה והיה לה מאוד קשה ורוב הזמן היא הייתה מאחורינו. זאדרבקו כבן המקום הסביר לי רבות על התוואי שטח וידע אילו פירות יער ניתן לאכול ואילו מסוכנים. אין סיכוי שהייתי מנסה לאכול שם משהו אם הייתי לבד.

ככל שהתקרבנו לפסגה אגם פרספה(בנוסף לאוכריד) התחיל להיות גלוי לעין וכאשר הגענו למעלה חזיתי במראה מרהיב לחלוטין- שני האגמים והמרחבים של שלוש מדינות- מקדוניה, אלבניה ויוון. בפסגה גם היה מבנה מאוד מעניין- שוחה(Trench) ממלחמת העולם הראשונה או ממלחמות הבלקן ובנוסף עבר שם הגבול הבלתי נראה עם אלבניה. הסתננו כמה עשרות מטרים למדינה השכנה, לא חיכו לנו שם שוטרי גבול עם אזיקים, אך קיבלנו הודעות לפלאפון על roaming ותעריפי שיחה באלבניה. צילמנו תמונות של אזור ושל האבן עליה כתוב הגובה(2254 מטרים) ושם המקום. הרוח התחילה להיות מאוד חזקה והתחלנו לרדת מטה והפעם זכינו להיות עם הפנים אל האגם לאורך כל הדרך- הרבה יותר יפה מההלוך.

שניהם אנשים שפחות או יותר שמחים מחייהם למרות שאין להם את האמצעים שיש לתייר המערבי הממוצע. הם בעיקר טיילו ברפובליקות של יוגוסלביה לשעבר ובולגריה, מעבר לזה הם לא יכולים להרשות לעצמם. יואנה עשתה רושם של בחורה ידענית שמתעניינת בנושאים שונים ולומדת על העולם בעיקר באמצעות האינטרנט. לא שאלתי אותה, אך כנראה זה לא עניין פשוט עבורה ללמוד באוניברסיטה(היא בת 22).

הגענו לאוטו והם הורידו אותי בתחנה ליד Sveti.Naum וזמן קצר לאחר מכן עליתי על האוטובוס לאוכריד וכעבור שעה הגעתי לעיר עצמה. חזרתי להוסטל ודינו הופתע לראות אותי כל כך מוקדם(סביבות 15:00) ואז הסברתי לו על המזל של טרמפ דו כיווני וטרק עם מקומיים. כן, אחד הדברים שמטיילים חולמים עליהם.

בהמשך הערב שוטטתי בעיר וחוויתי שוב את סמטאותיה היפות(על כל המנזרים הביזנטים) והאגם שאי אפשר להשתעמם ממנו. נכנסתי למסעדה מקומית והופתעתי שהציעו לי לנסות גולאש כאשר שאלתי לגביי אוכל מסורתי. אני די בטוח שזה הונגרי, אבל העיקר שהיה טעים.

ביטולה ואתר Heraclea מימי פיליפוס השני 26.9.18

הזמן המופלא באוכריד הגיע לסיומו ועליתי בבוקר על האוטובוס לביטולה שבחרתי לטייל בה משתי סיבות- טיפוס על הר פליסטר הסמוך והאתר הארכיאולוגי הרקלה(Heraclea) שנמצאו בו ממצאים מימי פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר הגדול.

הנסיעה ארכה שעתיים ולאחר מכן צעדתי 20-30 דקות עד שהגעתי להוסטל שהצוות שלו מנה שני אנשים- גבר ואישה(לא יודע מה הקשר ביניהם). הגבר היה מאוד תכליתי וישר נתן לי את כל המידע לגביי הטרק, האתר הארכואלוגי וכל מיני מוקדי עניין בביטולה. אני מניח שכל התיירים מתעניינים באותם הדברים והוא כבר מתורגל. נקודת ההתחלה במסלול הפליסטר לא נגישה בתחבורה ציבורית ולכן הוא הציע עזרה בהזמנת מונית ביום למחרת.

התחלתי לתור את ביטולה ונהניתי מאוד מהאווירה בשוק המקומי, התרשמתי שהמוכרים מלאים באנרגיות חיוביות. לאחר מכן המשכתי למדרחוב הקרוי Shirok Sosak שבתחילתו ניצב פסל בדמות האיש המזוהה עם העיר הזאת- פיליפוס השני. לא רחוק משם היו מסגדים ומגדל שעון כפי שקיים כמעט בכל מקום שהיה בעבר חלק מהאימפרייה העותמאנית. המדרחוב נחמד עם מסעדות, חנויות ובניינים צבעוניים בצדדים, אך לא משהו מיוחד. הרקלה היה מה שעמד לנגדי עיני ולשם הלכתי, בדרך נתקלתי בהפתעה- שער עם כיתוב בעברית. מסתבר שלפני השואה חיה קהילה יהודית גדולה שמרבית חבריה הושמדו. החלטתי שבטיול הזה לא אתמקד בנושאים שקשורים ליהודים וישראל.

לאחר כחצי שעה הגעתי אל היהלום האמיתי של העיר הזאת, אתר שהתהלכו עליו גדולי ההיסטוריה- אלכסנדר ופיליפוס. אמנם נמצאו שם פריטים מתקופתם, אך המבנים ששרדו נבנו בתקופות מאוחרות יותר- הרומית והביזנטית. שם המקום הרקלה נגזר מהדמות המיתולוגית 'הרקולס'

זאת הייתה בעבר התיישבות עירונית עם תאטרון רומי(שבחלקו התחתון מחילות מהן יצאו החיות שנלחמו בגלדיאטורים) ושרידי מרחצאות ופסיפס ביזנטי שהשתייך לשתי בזילקות שהיו קיימות בעבר וכיום מעט מאוד נותר מהן. מרבית הפסלים שנמצאו שם מוצגים במוזיאון הארכאולוגי בסקופיה.

האתר נמצא מספר קילומטרים ממרגלות רכס הפליסטר שמעניק לו עוצמה שהיא הרבה מעבר לארכיטקטורה. אני לא אופתע אם האדריכלים הקדמונים ראו זאת בחזונם כאשר החליטו היכן לבנות את העיר. בסוף תמיד יש גם את השיקול האסתטי. צילמתי מספר תמונות שניסיתי ללכוד בהם בו זמנית את ההיסטוריה והטבע.

מהעידן העתיד שבתי אל התקופה המודרני וביקרתי במוזאון של ביטולה, השוכן במבנה שבתקופה העות'מאנית שימש כבית ספר לקצינים שהחניך המפורסם ביותר שלו הוא אטאתורק, מייסד טורקיה המודרנית. חצי מוזיאון מוקדש אליו והחצי השני להיסטוריה של העיר מימי קדם עד ימינו. לא התעקבתי יותר מידי באגף של אטאטורק, בכל מקרה ארדואן הופך את כל השינויים שלו. החלק השני לעומת זאת עניין אותי הרבה יותר שכלל פריטים שנמצאו בהרקלה ומוצגים הקשורים לתקופות מאז. אחד הדברים שמשך לי את העניין היה החלק שהוקדש למלחמת העולם הראשונה שהתרחשו מספר קרבות משמעותיים כחלק מה שקרוי 'החזית המקדונית'- כוחות צרפתיים סרבים ניסו לכבוש בחזרה את מקדוניה מהבולגרים. האחרונים ראו בארץ זאת משהו ששייך להם(עד עצם היום הזה רבים בבולגריה לא מכירים בעם המקדוני וטוענים שהם בעצם בולגרים), היות וזה היה חלק מהאימפריה הבולגרית השנייה. הצבא הבולגרי החזיק עמדת ארטליריה בפסגת הפליסטר(גובה 2601 מטרים) והפציץ את ביטולה ואזורים סמוכים במשך כמה שנים. מעצמות ההסכמה ניסו בשני קרבות('קרב מונסטיר, 1 ו2) כושלים לכבוש את ההר. המפנה החל 100 שנים קודם לכן(ספטמבר 1918) כאשר הסרבים והצרפתים הצליחו להדוף את הבולגרים ממקדוניה וזמן קצר לאחר מכן הם נאלצו לבקש הפסקת אש.

מוצג נוסף גם התייחס לתרומה של המקדונים במסגרת המאבק בנאצים כלוחמים החברים בתנועת הפרטיזנים של טיטו ולאחר מכן ההכרה של העם המקדוני כאחד מאלה שהרכיבו את יוגוסלביה לשעבר.

חזרתי לאחר מכן להוסטל ואיש הצוות אמר לי שהגיע בחור שגם בקטע של לטפס על הפליסטר ושאולי נחלוק מונית יחדיו. עליתי לחדר ולאחר מספר דקות הופתעתי לראות מישהו שכבר פגשתי- זה היה הבחור הגרמני שטיפס על פסגת מגרו(ליד אוכריד) בדיוק יום לפניי(ונתן לי טיפים) ואותו סיפור התרחש גם בביטולה. הוא בדיוק חזר מטיפוס על הפליסטר והיה להוט לשתף אותי בחוויותיו- זה היה יום מאוד קר עם רוחות חזקות והוא לא היה לבוש בהתאם והמסלול היה מתאגר מאוד עבורו במיוחד החלק הקרוי- 'The Rocky Trail' מספר קילומטרים שיש בהם אך ורק סלעים. לדבריו הם היו קפואים והוא היה ללא כפפות ולכן הטיפוס עליהם קשה והוא החל בשלב מסוים לאבד את התחושה באצבעות. הטמפרטורה הייתה כנראה באזור האפס מעלות מכיוון שהמים בבקבוק שלו קפאו. למזלו לפחות לא ירד גשם.

הוא לא הצטער על ההרפתקאה הזאת ונראה לי שגם היה גאה. הוא היה גם מאוד נחמד ונתן לי טיפים. קל היה להבין שהוא בן אדם עם רוח תרמילאית אמיתית ששיתוף חוויות ומידע זה חלק בלתי נפרד ממנה. הוא הלך להתקלח ולהפשיר את עצמו ושוב ירדתי לעיר וכאשר חזרתי פגשתי את הבחור שאיש הצוות דיבר עליו- שמו היה נילס וגם הוא היה גרמני(הסתבר ששניהם מהעיר קלן, אך לא הכירו אחד את השני), הצעתי לו שנחלוק מונית ונעשה את הטרק יחדיו והוא הסכים ללא היסוס.

שלושתינו הסתובוננו יחדיו בערב והלכנו לאכול באיזשהי בורגריה בגלל שהיא נראתה הזויה לגרמני א. זה היה מין חלל בגודל חדר(ברחוב צדדי) עם ארבעה שולחנות שבאחד מהם היו שני זקנים ששתו בבירה. הזמנו מנות שחיתות בשילוב הבירה המקומית- זלאטן. דרך טובה לאגור אנרגיה לטרק. שמענו בהרחבה את עלילות פליסטר של גרמני א ונילס ניסה להוציא משנינו כמה שיותר מידע על אוכריד. סיפרנו לו על מגרו והמלצנו על ההוסטל ששהינו בו. הוא היה בחור מאוד ספונטני שהגיע לטיול ללא שום תוכנית מוקדמת ועל הדרך קיבל ההחלטות. אני ההפך ממנו, אך ברצון שיתפתי אותו בכל מה שיכולתי.

לא היינו זהים אך לשלושתינו היו מספר ערכים משותפים- סלידה ממוסכמות של מעמד חברתי וסמלי סטטוס, חובבי טיולי סולו ותופסים את השהייה בהוסטל כדבר טוב ליצירת קשרים חברתיים וכחלק מאורך חיים מינימליסטי.

נילס שמח שלא הייתה לי בעיה להתחיל מוקדם ואיש הצוות הזמין לנו מונית ל6:00

טיפוס על הר פליסטר 27.9.18

קמתי מוקדם בבוקר והתלבשתי באופן שלא זכור לי קודם לכן- שני טי שירטים, מעיל פוך יפני, מעיל רוח וכובע גרב(נראה לי לראשונה בחיי הבוגרים). לנילס כמעט ולא היה ביגוד חם ושום פריט לכיסוי הראש, אך עדיין הוא לא נרתע והחליט לבצע את הטרק. יצאנו לפגוש את המונית ב6:00 ומיד הרגשנו את הקור בגובה הנמוך של ביטולה(576 מטרים). הנהג לא דיבר אנגלית, אך הבין שאנחנו צריכים להגיע לתחילת המסלול במלון מוליקה(1300 מטרים). דיברתי איתו בשיחת רוסית\מקדונית והבנתי שהוא מנסה לשכנע אותנו לא ללכת דרך Rocky trail אלא דרך מסלול ארוך יותר וללא סלעים. החלטנו לדבוק בתוכנית המקורית. חילצתי מהנהג את המספר טלפון של החברת המוניות על מנת שנוכל להזמין הסעה בנקודת הסיום בכפר ניזפולה.

החלטנו להסתמך על הסימון שבילים ולא לעקוב אחר הGPS ויצאנו לדרך ב6:30. החלק הראשון של הדרך היה שביל שנח להליכה וצעדנו די מהר. בדרך כלל אני צריך להאט כאשר אני הולך עם אנשים, אך עם נילס זה לא הסיפור. הוא די בקלות עמד בקצב שלי. עשינו טעות בנקודה מסוימת בגלל שאותו סימון שבילים שימש לשתי הסתעפויות, למזלנו הבנו זאת לאחר זמן קצר ולא היה קשה לתקן. אך שעה לאחר מכן הסיפור יהיה שונה.

הגענו בשלב מסוים לתצפית מרהיבה על רכסי הרים שנעלמים אל תוך האופק. שנינו מאוד התלהבנו וצילמנו תמונות. זאת גם הייתה נקודת החלטה כי היה חסר סימון, החלטנו להמשיך שמאלה. כעבור זמן לא רב הדרך נעלמה ונאלצנו לטפס על סלעים, לא הופתענו מכך היות וזה קרוי 'המסלול הסלעי'.

המשכנו להתקדם וציפינו לראות איזשהו סימון, אך לא הבחנו אף לא באחד. בדקתי באפליקציה וראיתי שאנחנו סטינו מהדרך. למזלי עשיתי חקר על המסלול לפני הטיול וידעתי שבפסגה אמורה להיות אנטנה, והיא הייתה גלויה לעין גם מהמקום שבו היינו והבנו שצריך לשבור חזק ימינה. ככל שעלינו בגובה תנאי מזג האוויר הקשנו עלינו במיוחד הרוח הקרה שנשבה ללא הרף. שנינו היינו ללא כפפות ונאלצנו להשתמש בידיים כדי לטפס על הסלעים הקרים והתחלנו לאבד קצת תחושה באצבעות. אני מניח שהטמפרטורה הייתה סביב האפס מעלות(מזל שלא ירד גשם).

אני טיפסתי קצת בחשש על הסלעים מהפחד למעוד, נילס לעומת זאת נע בביטחון ובקלילות. הוא הסביר שכבר צבר ניסיון על תוואי שטח בסגנון הזה ולכן לא פחד וגם היו לו רעיונות טובים בבחירת דרכי טיפוס. הוא היה יותר מהיר ואני הייתי האיטי במקטע הזה, בדרך כלל איני כזה, אך הבטיחות הייתה יותר חשובה. נילס לא עשה מכך עניין היות והוא אני הבנו שמאוד מסוכן ליפול על הסלעים ובמקרה של פציעה קשה לי להאמין שאחד מאיתנו היה מצליח לסחוב את השני בתנאי השטח האלו.

אני רק יכול לדמיין את הקושי איתו התמודדו חיילי מעצמות ההסכמה 100 שנים קודם לכן כאשר ניסו לכבוש את ההר. להילחם תוך כדי טיפוס לא פשוט על ההר ועוד כאשר האויב יושב על הפסגה בהחלט מועד לכישלון אם לא נוקטים בגישה יצירתית.

בשלב מסוים הישועה הגיעה וראינו סימון דרך ומעתה עקבנו לאחר המסלול בקפדנות וללא אלתורים. המשכנו לסבול מהרוח החזקה, מצבו של נילס היה יותר בעייתי מכיוון שראשו היה חשוף. כמובן כל זה לא הפריע לנו להתפעל מהנוף המקדוני המדהים.

כעבור שלוש שעות ו45 דקות(מרגע התחלה) הגענו לפסגה(2601 מטרים). הופתעתי מאוד שזה לא לקח לנו יותר זמן בגלל שבמחקר שקדם לטיול כל המקורות ציינו שזה לוקח בין 5 ל7 שעות ולנו זה לקח פחות אפילו לאחר טעות ניווט רצינית.

הנוף היה עוצר נשימה- ראינו את אגם פרספה(שראיתי את הצד השני שלו מפסגת מגרו) ורכסי הרים רבים מאחוריו. בפסגה הייתה אנדרטה עם כיתוב מקדוני, שהצלחתי להבין בזכות הדימיון לרוסית, שהיא מוקדשת למקדוני הראשון שטיפס על הר אוורסט.

לא נשארנו הרבה בפסגה בגלל הקור(הקושי בהזזת האצבעות החמיר) ועתה היה עלינו לרדת מהצד השני של ההר ולחלוף על צמד האגמים המכונים 'עיני פליסר'. האגם הראשון מכונה 'האגם הקטן' והשני 'האגם הגדול' בהתאם לגדלים שלהם.

התחלנו לרדת ולהפשיר, אך בשלב מסוים לא היה לי ספק שטעינו בדרך. נילס חשב שטעיתי כי עקבנו אחר הסימונים, אך ידעתי שזה לא הגיוני ללכת בצד שבו היינו. הוא הסכים ללכת אחורה וראינו שבאמת בנקודה מסיומת השתמשו באותו הסימן לשתי הסתעפויות. באמת שלא מבין את זה.

החל מהשלב הזה כבר לא היו בעיות וגם הדרך הייתה קלה לניווט ושוב הייתי מסוגל להזיז את אצבעות הידיים. הגענו תחילה לאגם הראשון של 'העיינים'- הקטן מביניהם. נילס ואני שוחחנו על נושאים שונים לכל אורך הטרק, הוא ניסה לדלות ממני כמה שיותר מידע לגביי אוכריד והתחיל להתעניין בפרישטינה לאחר שסיפרתי לו על קוסובו. נילס בתור מטייל ספונטני היה פתוח לשמוע הצעות מאנשים שפגש במהלך הדרך.

נילס באותו הזמן היה סטודנט לתואר שני שלא רצה להתחיל לחיות 'חיים של גדולים'. אני בהחלט יכול להבין אותו מכיוון שהחיים לאחר האוניברסיטה עלולים להפך למאבק תמידי למציאת משמעות. הוא שיתף אותי שהוא וחבריו בקלן עומדים להשתלט על בית לא מאוכלס בקלן כחלק מהמאבק שלהם נגד מצוקת הדירות להשכרה בעיר. הם התכוונו להכין בריקדות כדי לקבל את פני המשטרה. שאלתי אם מתכוונים לנהוג באלימות והוא השיב שזאת תהיה התנגדות בלתי אלימה. לדבריו הם לא אמורים לחטוף רישום פלילי, אלא רק קנס. אני מאוד מקווה בשבילו שהוא צודק. בכל מקרה זה צעד אמיץ ואני מעריך אנשים שנוקטים ביוזמות חברתיות ולא מסתפקים רק בלהתלונן.

כעבור זמן לא רב הגענו לגבעה שמשקיפה על האגם הגדול והבקתה שלידו. זאת הייתה הפעם הראשונה מתחילת הטרק(לאחר חמש וחצי שעות) שראינו בני אדם, אלו היו מקדונים שדגו שם. ירדנו אל שפת האגם וידעתי שהוא מרוחק שבעה קילומטרים מנקודת הסיום בניזהפולה וששינוי הגובה הצפוי הוא מ2200 ל800 מטרים. נילס ביקש ממני לוודא עם הדייגם(היות ואני דובר רוסית) שניזהפולה אכן בכיוון שחשבתי. הם אישרו זאת ואז נכנסנו לבקתה. בחדר הכניסה לא היה אף אחד והשמענו קול כדי להבין אם יש שם מישהו. בחור גבוה עם מראה קשוח שהרכיב פנס ראש יצא אלינו. החזות שלו קצת הרתיעה אותנו בהתחלה, אך הסתבר שהוא איש די נחמד והחל לדבר איתנו.

הוא הסביר לנו לגביי הדרך לניזפולה וגם סיפרנו לו על טעות הניווט בה לקחנו פנייה לא נכונה שמאלה. הוא השיב לי בהחלטיות עם חיוך קשוח "בפליסטר תמיד תיקח את הימין". הוא הציע לנו תה, אך היינו די להוטים להמשיך וסרבנו בנימוס.

הדרך לניזהפולה ארכה שעה וחצי שבמהלכה כבר התחיל להיות לי חם ובסופה הייתי רק עם טי-שירט. כל מי שמטפס על הרים מודע להבדלי האקלים בגבהים שונים. הגענו לנקודת הסיום לאחר שבע שעות ועשרים דקות מתחילת הטרק. ראינו שם איילים שנראו די אגרסיביים לכן בחרנו לפנות לכיוון ההפוך. הגענו לדרך אספלט שוממת. התקשרתי לחברת המוניות ודיברתי עם מישהי שדוברת אנגלית שרצתה לדעת היכן בדיוק אנחנו נמצאים בניזהפולה. לא היה לי שמץ של מושג, אך למזלי לפתע הגיע מקומי. סימנתי לו לקחת את הטלפון והוא התחיל להגיד שאינו יודע אנגלית. אמרתי לו Po Makedonski(במקדונית) ואז הוא הבין שאנחנו מזמינים מונית. הצלחתי להבין את חלק מילים(מהדימיון לרוסית) שהוא אמר בשיחה עם החברה בעיקר על כך שאנחנו על הדרך הראשית בניזהפולה. הוא סיכם איתה על נקודת מפגש ולפתע חבר שלו הופיע ואמר לנו שהוא יוביל אותנו לשם. החבר שלו גם כן לא דיבר באנגלית, אך הצלחתי להסתדר גם איתו במקדונית\רוסית. הצלחתי להבין את שאלתו לגביי היכן אנחנו צריכים להגיע בתוך ביטולה. אמרתי לו שלמדרחוב כי להסביר על ההוסטל היה נראה לי מסובך מידי ואת Shirok Sosak הוא ישר הבין.

נילס הפתיע אותי לאחר מספר דקות כאשר שאל לאן אנחנו הולכים. "למונית לא הבנת?" והוא השיב "לא הבנתי כלום". הייתי בטוח שהוא הבין ולכן לא טרחתי להסביר, התנצלתי ותיארתי לו את הסיטואציה. המונית חיכתה לנו בנקודת המפגש והבנתי את מה שהבחור אמר לנהג "הם לא מדברים מקדונית, אלא אנגלית והם צריכים להגיע לShirok Sosak" הודיתי לו ויצאנו לדרך וכעבור עשר דקות היינו שוב בביטולה.

נכנסנו להוסטל והצוות שאל איך היה והשבתי "We did it", הייתה לי הרגשה מצויינת של השלמת המשימה. שמחתי גם שהצלחתי לשתף פעולה עם אדם עם אופי שונה כמו נילס. שתינו קפה ואז נילס החליט לללכת לתחנה המרכזית על מנת לתפוס את האוטובוס לאוכריד ולהפתעתי הרבה וויתר על מקלחת. אני מרחם על מי שנאלץ לשבת לידו במהלך הנסיעה.

שאר היום עבר באופן די קליל והחוויה מקדונית שלי הגיעה לסיומה- מהזיוף של סקופיה לאותנטיות של אוכריד וביטולה, אנשים נחמדים, שיחות רוסית\מקדונית ואדישות גדולה למשאל העם שעמד להתקיים באותה העת. המשכתי ביום למחרת לסרביה לחלק האחרון של הטיול הבלקני הזה.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )