דרום מלאווי

תכנון

בתוך שנת ה50 שלי, החלטתי לצאת למסע ״גדול״. כמו פעם, כשהייתי רווק. לחוות הרפתקאות מעניינות. לציין את יום ההולדת ביציאה מהשגרה. גם אדגר אמר שמתאימה לו נסיעה כזו. לעמית היו התחייבויות קודמות. קבענו את טווח התאריכים, ועכשיו נותר לקבוע יעד. היו לי זכרונות טובים מאפריקה ורציתי לחזור. חיפשתי יעד מעניין ובסופו של דבר התמקדתי במלאווי. אגם עם חופים יפים. אנשי שלום מכניסי אורחים, בטוח, דוברי אנגלית, ארץ קטנה ללא נסיעות ארוכות, שני נמלי תעופה - בדרום ובצפון. ״הלב החם של אפריקה״. מצא חן בעיני. אישור תוכניות מקוון עם אדגר - יש אישור. הזמנתי ספר. קניתי טיסה הלוך לבלנטייר, וחזור מלילונגווה. אדגר אמור להצטרף יום אחריי. כך שיהיה לי יום התאקלמות לבד. גם העונה מתאימה, אוקטובר, סוף העונה היבשה, מעט יתושים לא מאד חם.

הגעה למלאווי

הטיסות עם אתיופיאן. ממריאים ב1 בבוקר. רונית עם הילדים לקחו אותי ב9 בערב לתחנת הרכבת בנתניה. תכננו לאכול גלידה משפחתית סמלית בדרך, אבל שכחתי את הארנק עם כרטיס האשראי בבית, כך שחזרנו הביתה - והגלידה קוצצה. נפרדנו בתחנת הרכבת. הגעה מוקדמת לנמל התעופה באדיס. יש לי כמה שעות להעביר עד טיסת ההמשך לבלנטייר. בשדה התעופה באדיס כורסאות נוחות כדי להעביר את הזמן. ישבתי ליד בחור סקרן מהפיליפינים. חוזר מחופשת מולדת לעבוד בערב הסעודית. עובד בחברה שמארגנת מסיבות. יש לו יותר 24 שעות להעביר עד טיסת ההמשך, אבל המעסיקים שלו לא מימנו לו לינה בשדה התעופה, ולצאת לעיר הוא פוחד (בעיקר משחורים). מאד אוהב מוזיקה ורצה לדעת איזה מוזיקה אני אוהב. הגשתי קצת עילג כשלא הצלחתי לנקוב בשם זמרים בינ״ל שאני אוהב. קצת מייקל ג'קסון, we are the world … טיסת ההמשך מעל אתיופיה, קניה, טנזניה, מלאווי. ציפיתי לזהות את הר קניה או הקילימנגרו - אבל לא מצאתי אותם. את אגם מלאווי ראיתי לקראת סוף הטיסה.
נחיתה בשדה התעופה בבלנטייר. כמעט שומם. בניין טרמינל קטן. יורדים מהמטוס והולכים ברגל לטרמינל. ישראלים פטורים מויזה למלאווי. לגבי החלפת כסף, יש קטע משונה. השער הרשמי הוא כ1100 קוואצ'ה לדולר, אבל בפועל, בשדה התעופה מקבלים כ1600 קוואצ'ה. שער משתלם יותר. לכן, כדאי להימנע מלשלם בדולרים (לפי השער הנמוך) ולהעדיף לשלם בקוואצ׳ות. מצד שני, אם תחליף יותר מדי קוואצ׳ות, אתה עלול להיתקע עם עודף כי אף אחד לא יקנה אותן חזרה. החלפתי כ700 דולר וקיבלתי סטיפה שמנה של קוואצ׳ות. פיצלתי אותן, חלק בתרמיל הגדול, הקטן, בנרתיק צד ובארנק.

בלנטייר

לקחתי מונית למלון שהיה ברשימה בספר. כבר בתחילת הדרך רואים את הדוכנים בצדי הדרך, תרנגולות חוצות, שקים עם פחם לבישול, פירות, אנשים צועדים. הבאתי איתי מבעוד מועד צ'ימידן עם נעליים ישנות של כל המשפחה לחלק לנזקקים - נראה שיהיה ביקוש... מלון Doogle's Lodge ממוקם סמוך לתחנת אוטובוסים ושוק עממי, האזור די מוזנח.
בכניסה למלון יש בר ארוך ומאחוריו מסדרון ודלתות לחצר עם חדרי המלון. החדר מיטה מפתיע לטובה, מקלחת ואפילו נייר טואלט. הגברת בחצר תולה כביסה, מספרת שהבן שלה ״סטודנט״ בתל אביב ועכשיו עובד (כנראה לא חוקי) והיא שמחה שהוא מצא את עתידו. עשיתי סיבוב קטן מחוץ למלון בשוק, לנסות להשיג כרטיס סים לטלפון. בכל מקום רואים הרבה דוכנים של תקשורת סלולרית זה ליד זה. מתברר שזה אמצעי חשוב במלאווי. לכולם יש טלפון סלולרי (נוקיה כזה). את הסים טוענים בדאטה בתשלום בדוכנים. ואנשים, גם אם אין להם חשבון בנק, משתמשים בדאטה כתחליף לכסף וסוחרים בזמן אוויר (לופט גשפט). עברתי בין מספר דוכנים כדי להשוות את מחיר הסים. לזכרוני, פחות מדולר. הרישום דורש דרכון. גברת אחת התחילה את התהליך וקצת הסתבכה, אבל, להפתעתי, היא שיתפה פעולה עם הדוכנים השכנים שחשבתי שהם מתחרים שלה. קניתי בשוק כמה בננות מאישה עם סל בננות על הראש. קטנות, אך טעימות. בערב, היתה להקה שהופיעה מול הבר במלון. בעיקר שירי רגאי ובוב מארלי שאני אוהב. אכלתי אמפנדס טעימות ממולאות בשר ובירה.
למחרת, אדגר צריך להגיע. אבל מתברר שהטיסה הראשונה של אדגר התעכבה והוא פספס את הקונקשן בפרנקפורט לאתיופיה. לכן יגיע רק מחר. בבוקר, הלכתי לשוטט במרכז העיר בלנטייר. יוצאים מאזור השוק הקרוב למלון, חוצים נחל מלא באשפה, עוברים באזור חצי תעשייתי ומגיעים למרכז העיר. בדרך, בורות ניקוז עמוקים ללא רשתות. מסוכן כאן בחושך. עובר ליד אופנוענים שמסתכלים עלי. אח״כ הבנתי שהם בעצם מציעים שירות הסעות על הסבל. במרכז העיר בניינים נמוכים מוזנחים, שומרים בכניסה לבניינים, מעט מכוניות. אין חנויות מעניינות של מזכרות. בנקים ומוסכים. יש שוק מזכרות קטן, אבל לא ראיתי משהו מרשים. קצת מאכזב יחסית למרכז ניירובי. בדרך חזרה, נכנסתי למקדש בודהיסטי של צאצאי עובדים מהודו. מעניין שהבניין מקושט בצלבי קרס. חזרתי למלון.
אחר הצהריים מצאתי מסלול בקרבת העיר, עלייה לרגל לצלב גדול על גבעה, Chilomoni. https://www.krizevac.org/what-.... לקחתי מונית שירות. אחרי שירדתי, מצאתי מקום נחמד לארוחת צהריים - נסימה עם ירקות ועוף. לא רע. הנסימה היא גוש גדול של דייסת תירס מוצקה ולצידה ירקות מבושלים, ואיזה חלבון, ביצה קשה, דג מיובש או חתיכת עוף. האוכל מבושל על פחמים. בהמשך למדתי שרוב האנרגיה לבישול במלאווי מגיעה מפחמים. עוד נחזור לזה…
אחרי הארוחה, אני ממשיך לנווט בפרברים של בלנטייר, לכיוון הצלב. עובר ליד כנסייה בה נשמעת שירת ילדים דתית במיקרופונים חזקים. נכנס לכנסייה להסתכל ואומר שלום. נראה שהם עושים חזרות. ממשיך לכיוון הצלב, מטפס בשביל. בדרך גדמים של עצי אקליפטוס שכיסחו אותם לטובת עצי הסקה.
בדרך, רואה קבוצה גדולה של נשים עטופות בבד כחול עם שם של מיסיון. גם הן עולות לאותו צלב. חמודות. בשביל מפוזרות תחנות עם כתובות ופסלים לעולי הרגל. כשאני מגיע לצלב, רואים את העיר מפוזרת על הגבעות מתחת. היער מכוסח. ליד הצלב שתי נשים ישנות על הרצפה. גם אני נרדם לקצת זמן. ירדתי מההר. עדיין שומעים שירים בקולי קולות. מצאתי כנסייה גדולה אחרת בה מתקיימת חתונה. בחצר המון ילדים מוזנחים ובכניסה לכנסייה שומרים עם אלות שמרשים רק למוזמנים להיכנס. נכנסתי. אולם הכנסייה מלא באורחים ומקדימה על הבמה רוקדים ושרים. האווירה לא הייתה לי נעימה אולי קצת אלימה. המשכתי. בדרך, שוק רחוב, פחמים ודגים טריים (מכוסים בזבובים) ויבשים למכירה. חזרתי למקום שהורידו אותי ולקחתי שוב מונית שירות חזרה לעיר. משם ברגל למלון. בדרך, כרגיל באפריקה, נצמד אלי בחור צעיר שבמקרה הולך לעבודה בבית חולים סמוך למלון. האם צריכים עובדים בישראל? מחליפים מספר בוואטסאפ. שאל לשלומי מספר פעמים. בערב, שוב הופעה בבר של אותה להקה מאתמול עם אותם שירי בוב מארלי. והקהל ככ נהנה… מחר אדגר צריך להגיע. ארזתי את התרמיל נתתי זוג סנדלי שורש משומשות לשומר המלון.

הר מולנג׳ה

בבוקר לקחתי מונית לשדה התעופה. סוף סוף הטיסה של אתיופיאן נחתה ואדגר יצא. חיבוקים. ביקשנו מנהג המונית שייקח אותנו לתחנת אוטובוסים כדי להגיע לעיירה Limbe. כמובן שכל המתווכים רודפים אחרינו ומציעים לקחת אותנו למונית השירות הבאה. אבל אנחנו רוצים קודם לאכול. מצאנו מסעדה חלאל, הזמנו נסימה וישבנו לאכול בחוץ. ילדים ומבוגרים נשענים על גדר המסעדה, מסתכלים באוכלים ומבקשים את השאריות. נתנו להם שאריות, ו2 זוגות נעליים.
ממשיכים במיניבוס צפוף לכיוון הר מולנג'ה. הנסיעה, כרגיל בתחבורה ציבורית באפריקה, צפופה. ארבע בשורה. כולל הציודים והתרנגולות וכו. בכל עצירה, רוכלים מציעים לנו פירות, פופקורן, ושתיה בעד החלונות. בסופו של דבר יורדים במולנג׳ה. מייד קופצים עלינו כל הרוכלים וביניהם שניים לבושים יפה מציעים שירותי הדרכה בהר. אני תכננתי ללכת למחרת בבוקר לסוכנות התיירים ולקחת מדריכים מאורגנים. אבל הבחורים מבטיחים שהם חברים בהתאגדות המדריכים והם רשמיים ושהכל טוב. לואיס המדריך וג׳ון סבל. תחילה אני מסרב להתחייב להם. בכל אופן, הם מציעים להדריך אותנו תחילה אל המלון שבחרתי מהרשימה בספר. עם התרמילים, עוברים בין בתי הכפר, קצת דוכנים, הרבה אשפה, עצי מנגו גדולים, מתפתלים בין הבתים ומגיעים ל״מלון״ Limbani lodge. המחיר זול באופן מפתיע. החדר סביר, עם מיטה וחדר שירותים. לוקחים שני חדרים. בשירותים, אסלה ודלי גדול עם מים. אין מים זורמים. אין שקע חשמל. על המיטה כילת יתושים, אבל מחוררת. אדגר מוצא אצלו בחדר קונדום משומש. מתקלחים ומורידים את המים באסלה עם כוס מהדלי. בזמן שאנחנו מתארגנים, המדריכים ממתינים מחוץ למלון. שוב ושוב הם מסבירים שהכל בסדר, שהם מדריכים מוסמכים. שאם נרצה נוכל להתקשר לפקח וכו׳. אנחנו נשברים ומסכימים לצאת להר למחרת וסוגרים על המחיר. אח״כ ארבעתנו הולכים להסתובב בעיירה. דבר ראשון עוברים בלשכת התיירות הסגורה, אבל יש תבליט של ההר בו מסומנים השבילים והבקתות. העדפה שלנו היא לאו דווקא להגיע אל הפסגה, אלא לשהות יותר זמן על ההר. סוגרים מסלול Boma trail to Forst Lister Gap והולכים לאכול. מסעדה ממוצא מוסלמי. אדגר מסרב לאכול שוב נסימה ורוצה אורז. מכינים לו. אנחנו רוצים לשתות בירה. אין במסעדה. חוצה את הכביש לפאב סמוך שם חבורת צעירים מסטולים רוקדים ובחורה מחבקת אותי. אני קורא קריאת עידוד אבל מסתלק מהפאב המפוקפק עם הבירות. אחרי האוכל הולכים ל״סופרמרקט״ לקנות אוכל: אורז, שמן, שעועית, סרדינים, צילי…. וממשיכים לקניות בשוק הלילי: כרוב, בצל, בננות ותרנגולת חיה. נותנים קצת כסף על החשבון למדריכים כדי לקנות לעצמם צידה לדרך.
בבוקר, משאירים תרמיל אחד במלון עם ציוד שאיננו צריכים להר. אורזים הכל, שמים כמה שיותר מהציוד הכבד בתרמיל של ג׳ון הסבל. מתחילים לצעוד. בנוסף לתרמיל הכבד ג׳ון מחזיק את התרנגולת הפוכה מרגליה, והיא מרימה את הראש כלפי מעלה. עוברים תחילה בשולי העיירה, המון שקיות ניילון כחולות מעצבנות. אח״כ דרך מטעים של תה בצבע ירוק זוהר. מתברר שהייתה שריפה בבית האריזה של התה ולכן הוא לא פעיל ויש הרבה אבטלה בכפר. בדרך חולפים על פני חקלאים (למדתי את ברכת בוקר טוב בשפת צ׳יצ׳ווה (שפת בני הצ׳ווה) אבל שכחתי).
רואים גם נערות סוחבות עצים יבשים שליקטו לבישול. מתברר שאסור לכרות עצים רק ללקט עצים יבשים מהקרקע. אח״כ ראינו שלא מקיימים את ההוראה הזו. עוצרים תחת עצים גדולים עליהם קופים מזנקים בין הענפים. השביל בו אנו עולים נקרא ״boma trail״. בומה הוא בניין הממשל בתקופת הבריטים. אחרי שעלינו במתינות במטעי התה, השביל עולה בתלילות להר המולנגה (לדעתי, השבילים האחרים יותר מתונים). ההר בצורת שולחן והעליה תלולה וחם וקשה לי. בדרך, עצרנו ליד פלג קטן עם גבים התרחצנו ואכלנו צהריים. אחה״צ הגענו לרמה הגבוהה של הר השולחן. הליכה בשבילים רחבים - דרכי אש. קצת מדאיג אותי שאנחנו רואים יותר מדי אזורים שרופים. בצדדים מישורים של עשב בצבעים שונים לפי השריפה האחרונה. פרחים גדולים ומעניינים.
לקראת ערב חוצים פלג נוסף, מתרחצים ומגיעים לבקתת Lichenya. פוגשים תיירים אחרים מתעניינים בצילום ציפורים נדירות. בבקתה יש לנו חדר פרטי עם מזרונים. לארוחת ערב, נסימה עם תרנגולת טרייה (בשר קשה ולא טעים). אדגר אומר שהתחלנו את הטיול חמישה, אבל נותרנו ארבעה... איבדנו שותפה לטיול 🙃
😉.
היום, ממשיכים לכיוון בקתת Tuchila. עליות וירידות, אבל קל יותר מאתמול ומזג אוויר קריר יותר. הרבה עשב ופריחה. לא רואים עצים גדולים. יש לי חשד שהמקומיים גוזמים את העצים לפחמים לבישול. אדגר ואני נהנים מההליכה יחד. מרכלים, מתעדכנים ונהנים מהטבע. בבקתת Chisepo, אדגר מכין תבשיל אורז וכרוב. אדגר מתנגד לנסימה המקומית ורוצה אורז! בדרך עוברים פלגי מים צלולים עם בריכות מקסימות, שרכים ועצים יפים. מתרחצים ולוקחים את הזמן.לקראת ערב מגיעים לבקתת Tuchila. לואיס לא רוצה לאכול אורז ואומר ״I want my Nsima! נסימה נותנת לי כח. אורז גורם לי לישון״.
למחרת, שוב הליכה בשבילים רחבים עם נוף עשבוני. פרחים גדולים. אירוסים. פלגי מים. בצהריים עוצרים בבקתת chinzama, שם לואיס אומר שזו פעם ראשונה שהוא רואה יהודי ושואל אותי על היהודים ועל ישו ועל ישראל. לקחתי מקל גדול וציירתי לו על הקרקע את מפת ארץ ישראל, 4000 שנות היסטוריה. מאברהם אבינו, משה רבנו, יציאת מצריים, בית המקדש, ישו, הרומאים, הפלסטינים, הציונות, השטחים, והעימותים התקופתיים בעזה. השיעור עניין את הקהל ששאל הרבה שאלות. ממשיכים בשבילים הרחבים, שלהבנתי נועדו לחסום שריפות. בערב מגיעים לבקתת Sombani שם נמצאות כמה נשים ״firefighters״. הן אלו שמתחזקות את השבילים עם מצ'טה. לפני החשיכה, השארנו את התרמילים בבקתה והלכנו לנקודה בה יש קליטה לטלפונים. צריך לספר שלואיס וג'ון מקורם בכפר שנמצא בצד המזרחי של ההר. בשנה שעברה היתה סופת ציקלון Freddy שהמטירה המון גשמים במשך מספר ימים. עד שהיתה גלישת קרקע ענקית מההר שגרמה למפולת שכיסתה את הכפר שלהם בבוץ. בסופה הזו נהרגו במלאווי בלבד 1200 אנשים. לואיס איבד את הוריו, נשאר עם 4 אחיותיו הקטנות, איבד את הקרקע החקלאית שלו ועבר לשכור בית בכפר אחר. סיפור דומה לג׳ון. מנקודת הקליטה של הטלפון, היתה תצפית ממנה יכולנו לראות את העקבות של מפולת הבוץ, ואת הכפר. בקצה ההר יכולנו לראות סדקים משמעותיים באדמה - המפולת הבאה. מפחיד. גם לואיס וג׳ון התרגשו לראות זאת. חשבתי מי אשם? שינויי האקלים שיצר העולם המפותח שמגביא את השכיחות של אירועי קיצון? הגיזום האינטנסיבי של העצים על ההר לפחמים לבישול, מה שאפשר את גלישת הקרקע? האם אפשר להגיד לעניים האלו להפסיק לגזום עצים? אין להם חשמל או גז. חזרנו לבקתה, שם לוחמות האש הכינו לנו ארוחת ערב גדולה. אוכלים באצבעות נסימה ענקית, עם ירקות, דגים מיובשים וסרדינים מקופסא. העבודה לבישול הנסימה היא קשה. צריך לערב את הדייסה במהירות ובכוח מעל הלהבות, ראו סרטון https://photos.app.goo.gl/j4jj....
בבוקר ממשיכים. היום יורדים מההר וחוזרים לחפצים שלנו במלון. בירידה מהשביל עוברים ליד שובלי הבוץ שנשארו מגלישות הקרקע. בדרך עוברים ליד עצים מקסימים. רואים שנים עובדים בניסור גזע עץ לקורות. מסור באורך שני מטרים. אחד מושך כלפי מעלה ואחד כלפי מטה. מזיעים ושריריים. רציתי לצלם אותם אבל הם התחמקו. אולי זה לא חוקי. צילמתי רק את המסור. תוך הירידה, אנו רואים הרבה מוקדים שמעלים עשן על ההר וסביבתו - תעשיית הפחמים. רגע לפני שמגיעים לכפר בתחתית ההר, חוצים פלג. לואיס וג׳ון מתרחצים ומחליפים לבגדים מכובדים.
נכנסים לכפר Fort Lister Gap. מעט דוכנים של דגים יבשים, עגבניות וכו׳. הרבה ילדים מתלהבים כשאני מראה להם איך אני מפליץ מכפות הידיים. אדגר קונה קצת עגבניות. הבתים עשויים מלבנים מבוץ. הרבה פעמים אפשר לראות ערימות של לבנים שיוצרו ועומדות למכירה. חלפנו גם ע״פ טחנת תירס, אליה מביאים את גרגירי התירס ומנוע מרעיש טוחן אותם לגרגירים לנסימה. הרגשה של חזרה בזמן בה החקלאים מביאים את התוצרת לטוחן. בכל מקום ערוגות של תירס - זה מקור האנרגיה הראשי. את רוב התירס מגדלים בעונה הגשומה והחמה. מהכפר בו אנו נמצאים אין תחבורה ציבורית. לואיס מארגן לנו ארבע אופנוענים. הם מגיעים לפי קריאה טלפונית, עם או בלי קסדה. כ״א עולה על אופנוע לנסיעה של כ15 דקות עד לעיירה הראשית - Phalombe. היום יום שוק הבגדים. אלו בגדים משומשים שנשלחים מהעולם הממפותח. ערימות בגדים על הכביש. מחכים קצת לתחבורה ציבורית וחוזרים לעיירה Mulanje. צועדים למלון. גומרים את התשלום. בתור טיפ, אני נותן ללואיס את בנק האנרגיה שלי (מצרך חשוב במלאווי ובבית שלו אין חשמל), ולג׳ון את שאריות הנעליים שהבאתי מהבית. אני חושב ששניהם היו מרוצים. אדגר ואני לוקחים את החפצים והולכים לאכול נסימה אצל גברת בסמטה בכפר. שם דנו באתר הטיול הבא. החלטנו להתקדם לכיוון שמורת הטבע Liwonde ולהעביר שם קצת זמן.

כחודש לאחר שחזרנו קיבלתי הודעות ווטסאפ מלואיס, שהוא תומך בישראל וזוהי הארץ המובטחת ושהוא חייב לבקר בישראל לפני מותו וכו׳. לאחר כמה ימים קיבלתי עוד הודעה שאחת מאחיותיו הצעירות חולה מאד והוא חייב לקנות לה בלון חמצן ואין לו כסף, וזו סכנת חיים דחופה והאם אוכל לעזור לו כספית? יום למחרת עוד הודעה שהיא חייבת לקבל מנת דם והוא צריך כסף כדי לרכוש אותה והמצב רע ודחוף, העביר לי פרטי חשבון הבנק. התלבטתי האם זו אמת או שהוא מנסה לעשות לי עוקץ? איך בכלל יש לו חשבון בנק? חשבתי שגם אם זו אמת ב10% ויש אפשרות לעזור, אז כדאי. בדקתי את האפשרות להעברה מקוונת, אבל זה תהליך די מסובך. יותר פשוט היה לעשות את זה דרך הדואר. באותו יום סניף הדואר כבר נסגר, ובערב קיבלתי הודעה (אמיתית או לא?) שאחותו נפטרה, ועכשיו הוא צריך עזרה בכסף כדי לקנות ארון מתים. העברתי לו 100 דולר ששליש מהם הלכו לעמלה. קיבלתי מלואיס מילות תודה וסדרת תמונות עומד ליד ארון מתים וצועד בלוויה. לך תדע אם זה אמיתי או לא.
כחודש אח״כ קיבלתי שוב מסרים מלואיס שהעונה הגשומה לא מתחילה, בצורת, והכל יבש. התירס ששתלו מת. הם גוועים ברעב והאם אני יכול לעזור? עכשיו זה נשמע רע, החלטתי לחסום את איש הקשר בווטסאפ, ואני לא יודע איך הסיפור הסתיים.

זומבה וליוונדה

אחרי שהתחזקנו, לקחנו מיניבוס לLimbe ומייד המשכנו עד לZomba. מצאנו מלון מפנק Manja Lodge, ואכלנו ארוחת ערב (סטייק!) במלון. אח״כ רצינו לצאת לפאב סמוך, הלכנו בחשיכה, מצאנו את הפאב, אבל היינו האורחים היחידים חוץ מהמלצרית, אז אחרי בירה, חזרנו לישון. זומבה נראיתה לנו כעיירה נעימה יחסית. עצים גדולים. מזג אויר קריר. כבישים רחבים. בבוקר התקשרנו לבדוק את קמפ מומלץ בשמורת ליוונדה, Kutchire. קבענו איסוף ופגישה בצהריים. כשיצאנו מהמלון ראינו קופים על העצים. לא רחוק מאיתנו מועדון ספורט שחוגג 100 שנה להיווסדו. טקס מרשים עם נאומים, תזמורת ושוטרים במסדר. המורשת הבריטית.
מהכביש הראשי לוקחים מיניבוס צפונה לכיוון ליוונדה. כרגיל, בדרך דוכנים שמוכרים תוצרת חקלאית. קנינו לעצמנו מנגואים, אבטיח ובננות - שיהיה ציידה לשעות הפנאי. בתחנת הדלק, אכן פגשנו את הטנדר שבא לאסוף אותנו ללודג׳ שלנו בשמורת הטבע - Kutchire. בדרך רואים כפרים קטנים, שוק (צ׳יפס), ועצי באובב גדולים. הלודג ממוקם בתוך שמורת הטבע. גדר חשמלית מקיפה את השמורה. עוברים בשער ונכנסים ללודג. מזהירים אותנו לא להסתובב בלילה ולהיזהר מהפילים. ואכן בין הבקתות רואים חרא של פילים. בקבלה נותנים לנו תחילה בקתה. אנחנו עושים סיבוב ורואים שאנחנו על שפת נהר, הרבה עצים, חלק מהבקתות על העצים. לכל בקתה יש שם - בשפת ציצווה - על שם של בעל חיים. חוזרים לקבלה, מבקשים ומקבלים להחליף לחדר בקומה שניה עם נוף על גדת הנהר. שם החדר החדש שלנו הוא Nyani - קוף. ירדנו לסיור קצר על שפת הנהר, ראינו אייל מים (waterbuck) ובבונים ירוקים, וחזרנו למחנה. אדגר חוזר מהחדר בריצה - ״או-לה-לה דוד״, הקופים עשו לנו בלגן בחדר. הקופים פרצו לחדר דרך פתח בתקרה, גנבו לנו את כל הפירות, עשו בלגן שלם במצעים, וחירבנו במיטות. הלכנו לקבלה וביקשנו ניקיון. החדרנית המסכנה הייתה צריכה להחליף שוב את כל המצעים…
נרשמנו לספארי על סירה באותו אחה״צ. נסיעה קצרה בטנדר, שייט קצר בקאנו ומגיעים לסירת מנוע. איתנו שלוש בחורות הולנדיות. שטים לנהר Shire. נהר רחב. בשוליים צמחי מים (יקינטון) ועשבים. די מהר רואים פיל עומד במים עד ברכיו ואוכל צמחי מים. הסירה מתקרבת, מכבה מנוע וגולשת קרוב לפיל. שקט. שומעים את הלעיסות, נפנופי אוזניים, ותלישות של העשבים. ממשיכים במורד הנהר. על גדת הנהר עצי דקל דום מקסימים. על אי קטן רואים זנבות של תנינים, אבל הם קופצים למים כשמתקרבים. בהמשך, משפחות של היפופוטמים. עם הראש למעלה אבל הם נעלמים כשמתקרבים. זהירות לא להתקרב מדי - הם טריטוריאלים ומסוכנים. חוצים את הנהר וחוזרים במעלה הזרם. עוד קצת פילים רחוקים. חוזרים לטנדר. ביקשתי מהמדריך לחזור למחנה ברגל, להנות מהשקיעה ומעצי הבאובב. היה נחמד.
ארוחת ערב בשר על האש. מחר בבוקר מוקדם, סיור רכוב. בחושך, יושבים על ספסל בכניסה לחדר בקומה השנייה, ופילים הסתובבו ואכלו מהעצים והשיחים תחתנו. בבוקר, ארוחת בוקר קלה, שוב על הטנדר עם ההולנדיות. בשמורה יש גבעות מיוערות, וחוף רחב עם שיחים ועשבים על נהר השייר. הנסיעה בדרכי עפר משולטות ומסומנות בלבד. שלא כמו בשמורות בקניה, אי אפשר לנסוע איפה שרוצים בגלל העצים. גם קשה לראות את בעלי החיים בגלל הצמחיה. קצת אימפלות, קודו, תומפסון גאזל, קינים של טרמיטים, חזירי בר, פילים מרחוק, שלושה אריות צעירים בין השיחים. האמת שהתאכזבתי, אולי כי אני משווה לשמורות בקניה. חזרנו. ארוחת בוקר. מתקפלים. לפני שהולכים - ניסינו להתמקח על לילה נוסף במחיר מופחת. לא הגענו לעמק השווה.

קייפ מקליר

עלינו על הטנדר הבא החוצה מהלודג לעיירה. כביש ראשי. פנינו צפונה לכיוון Cape maclear, אגם מלאווי. אותי תופסת עייפות וצינון. תחילה תפסנו טרמפ ברכב מודרני עם נהג שחוזר מאיזו שליחות ומחפש להשלים הכנסה. כל הדרך אנחנו קרובים לאגם, אבל לא ממש רואים אותו. כפר אחרי כפר. בManguchi אנחנו מחליפים רכב, ואני מרגיש מסוחרר ומתקשה להתמקח עם הנהגים. אדגר מוביל אותנו ועולים לרכב הבא. זה לא מיניבוס, זה רכב מיני מיניוואן יפני. צפוף בטירוף. הבגאז נסגר בקשירה בחבל. הפנסים מודבקים בנייר דבק, ואני מנוזל ומרגיש לא טוב. כך נסענו עד Monkey bay. כדי להמשיך לקייפ-מקליר אין תחבורה רגילה וצריך לקחת מונית-אופנוע. תחת העץ ממתינים האופנועים. מתמקחים על המחיר. בימים אלו משבר דלק במלאווי. נגמר הדלק הרשמי בתחנות הדלק. יש דלק רק בblack market (כנראה דלק שאגרו קודם), לכן המחיר יקר. (מלאווי מייבאת את הדלקים, וכמעט ולא מייצאת שום דבר ולכן יש מצוקה של מטבע חוץ. משבר הדלק חוזר על עצמו מדי תקופה). נהג האופנוע נותן לי את הקסדה שלו, אני משביע אותו לנהוג בזהירות ולא למהר. אנחנו נוסעים לקייפ מקליר על דרך עפר, בין גבעות חצי מיוערות (יער יבש).
סוף סוף מגיעים לקייפ מקליר - הזכיר לי את ג׳אסר-א-זרקא. כמה ציפינו להגיע לאגם - מצפים למים צלולים והרבה דגים צבעוניים. הולכים למלון שהומלץ בספר Mphipie Lodge. אמנם על שפת המים, אבל קצת עלוב. חדר עורפי. בחדרים השכנים, חבורה של צעירים ממלאווי, בנים ובנות, שבאו עם כמויות אלכוהול ומוזיקה לעשות סופ״ש. הגלים של האגם על שפת המלון. בחופים ימינה שמאלה רואים את המקומיים מתרחצים באגם, שוטפים כלים, מכבסים וכו׳. אדגר החליט (בצדק) שבגלל הסכנה מבילהרציה ושאר מחלות הוא נמנע מלהיכנס לאגם, לפחות בקרבת הכפר. הבילהרציה היא טפיל שמתפתח בחלזונות מים מתוקים, ויכול לחדור דרך העור לגוף, להתיישב באיברים הפנימיים ולגדול שם. אני בכל זאת שחיתי. חם לי ואין לי סבלנות למזיקים בלתי נראים. משקפת ושנורקל - אבל לא רואים כלום. המים עכורים. מול החוף שני איים, מימין רחוק - Domwe Island, ומשמאל קרוב - Thumbi Island. בעורף המלון, דרך רחבה בתוך העיירה קייפ מקליר. האווירה רגועה. דוכני מזכרות (לא לוחצים - רק בוא תראה את הסחורה שלי), עצי באובב גדולים, קצת מסעדות. אכלנו אצל מר צ'פאטי, שמכין צ'פאטי ממולא. הבישול כרגיל על פחמים. עד שהאוכל יהיה מוכן, יושבים אצלו בחצר ורואים את האמא עם הילדים מעבירים את אחה״צ בצורה רגועה, ללא מסכים. לא שבענו, והשלמנו בצ'יפס מטוגן על גחלים מדוכן אחר. הצ׳יפס היה תגלית. עשינו לדוכן הציפס מתיחת מוצר, כשהצענו לו להגיש את הציפס לצד עגבניה ובצל חתוכים. מי יודע, אולי זה תפס… בדרך חזרה למלון, כבר חשוך, אבל הרבה אנשים עדיין בחוץ. ילדים עדיין חוזרים מבית ספר. ילדים אחרים רואים סרטים על מסך מחשב בדוכן תמורת תשלום.
בבוקר, מסיירים על החוף, לכיוון כפר הדייגים Chembe. תחילה, בקייפ מקלר, מלונות קטנים על חוף האגם, ובעורף כפר מקומי. לאורך החוף, המקומיים מכבסים, מתרחצים ומדיחים כלים באגם. בהמשך, חוצים נחל קטן, ומגיעים לכפר הדייגים. נראה פחות מתקדם. על החוף, המון סירות חונות, ומשטחים מוגבהים לייבוש דגים. בזמן שהלכנו, שעות הבוקר המאוחרות, כבר הסתיים אירוע הדייג. נחזור ביום אחר.
לפי הכוונה מהספר, אנחנו מגיעים לסוכנות תיירות: Kayak Africa המציעים שהות במחנה באי Domwe. יש לנו תקווה שחופי האגם שם יהיו נקיים יותר, צלולים יותר וגם, יש קיאקים. המחיר יחסית יקר, כ100$ ללילה. סוגרים על לילה אחד, עם אופציה להארכה. במחנה, יש מטבח לבישול עצמי וצריך להביא את המצרכים. יצאנו לסיבוב קניות. בדוכן פירות וירקות קנינו בננות, מנגו, שעועית, כרוב, שמן, אורז. בחנות - מי שתייה, ביצים. אורזים את החפצים, הולכים לסוכנות, משלמים ומחכים לשייט. השייט בסירת קטמרן עם מנוע. אחרי כחצי שעה מגיעים למחנה. האי הוא הר מיוער (יבש), עם חופים צרים מלאים בסלעים ענקיים. את בקתות המחנה רואים רק ברגע האחרון. כמה בקתות מפוזרות בין העצים. מפרץ חולי ועליו כמה קיאקים. במחנה שני אנשי תחזוקה. אנחנו מקבלים בקתה מוסתרת בין העצים גבוה וקרוב למים (אבל אין גישה ישירה למים). במחנה עוד 3 תיירים מגרמניה, אבל הם באגף אחר. בכל בקתה יש אוהל מסיבי עם רשתות שאפשר לסגור לחלוטין, שתי מיטות, מרפסת קטנה עם כורסאות וערסל. במחנה שירותים אקולוגיים, מקלחת שדה, שולחן אוכל מקסים, ומטבח מצוייד. אין חשמל, אבל יש לוחות סולאריים לטעינת טלפונים. את האוכל שהבאנו שמים בארונות במטבח. בעיה - להקה של בבונים ירוקים שודדת את האוכל. לכן צריך להקפיד לנעול את ארונות האוכל בהשחלת שני סכינים ללולאות - מנגנון שהקופים עדיין לא יודעים לפרוץ. כדי לגרש את הבבונים, אנשי הצוות משתמשים בקלע קטן עם אבנים. הבבונים נרתעים רק למראה הקלע. בחדר האוכל, רמפה עם נוף לאגם, שולחן גדול וכסאות נוחים. צידנית עם גזוז ובירות - אתה רושם מה לקחת ומתחשבנים בסוף. מנסים לשנרקל באגם, אבל שוב, הראות מוגבלת, רואים קצת דגים כחלחלים בין הסלעים, אבל לא מה שציפינו. על הסלעים, קורמורנים מייבשים את הכנפיים. הכנו ארוחה והלכנו לנוח. אחר הצהריים החלטנו לעלות בשביל (מסומן) מהמחנה לראש ההר. השביל תלול, עולה בין שיחים יבשים ועצים יבשים. חם ומזיעים. אדגר בסנדלים, ואני חששתי מנחשים. באיזשהו שלב הבנו שהשקיעה משיגה אותנו לפני שנגיע לראש ההר. צילמנו את השקיעה המקסימה על האגם, וצפינו בלהקת קופים גבוה על העצים. ירדנו לקראת חשיכה והתפרקנו על בירה או שתיים קרות. כשמחשיך, אופק האגם מתמלא בשורת אורות - אלו המון סירות דייגים שמשתמשים בזרקורים כדי למשוך את הדגים אל שפת המים. נראה כמו אורות ישובים.
למחרת, מעבירים את היום בנחת על החוף. יצאנו יחד לשייט קייאקים, אבל התנוחה בקייאק כואבת לי בגב והרגליים נרדמות לי. אני חוזר. אדגר ממשיך לסיבוב גדול. המקום מצא חן בעיננו והחלטנו להישאר ללילה נוסף. בצהריים, הכנתי סלט גדול, עם כרוב, בצל, עגבניות וטונה. לקחתי את קערת הסלט לחדר האוכל, שם ישבו הגרמנים וחזרתי למטבח לקחת משהו. לפתע שמעתי צעקות. חזרתי בריצה. בבון גדול עלה על השולחן והתחיל לאכול מהסלט שלנו בכפות הידיים שלו. הגרמנים ניסו לצעוק, להרים כסאות באוויר, ולהשפריץ עליו מים. הבבון חשף שיניים ארוכות והמשיך להכניס את כפות הידיים שלו לסלט. עד שהגיעו אנשי הצוות עם הקלע והבריחו אותו. אכלתי את הסלט - הייתי רעב. אדגר כעס כי לא שטפתי את עלי הכרוב אחד-אחד ומי יודע איך מדשנים כאן את הכרוב... לאחר הארוחה הלכתי לנוח באוהל. לאחר זמן, הגיע אדגר לבקתה ודפק בנעליו במרפסת בחוזקה. לפתע, נפל על אדגר קרוב לכתף, נחש ירוק זרחני וארוך. הוא זחל על המרפסת, עבר כמטר באוויר, עד העץ הקרוב, ונעלם בתוכו. אדגר צעק לי לבוא, אבל לא הספקתי לראות הנחש. מהתיאורים של אדגר, פסקתי כי נחש ארוך ודק ירוק זרחני - זוהי ממבה ירוקה. מתים תוך חצי שעה. אדגר התפעם. ״איזה מזל יש לי, יכולתי להיות מת עכשיו״… גם היום החלטנו לטפס אל ראש ההר. הפעם יצאנו מוקדם יותר ועם נעליים. העלייה תלולה, בראשה בולדרים עצומים (גרניט?), אבל השביל המסומן ממשיך ומוביל אותנו למרפסת סלע עצומה, עם נוף מדהים לאגם ועם עצים גדולים. עשינו הרבה תמונות - מקום מאוד יפה. אני חושב שאמא שלי היתה שמחה לצייר את התמונה הזו. שוב יורדים עם אור אחרון ומכינים תבשיל אורז ושעועית. בבוקר סיבוב נוסף בקיאקים, אני לא מתרחק, אבל שם לב שבכל כ200 מטר יש עיט דגים בתצפית על עץ. יפה. עצוב קצת לעזוב מקום כ״כ יפה. אנחנו מבקשים לאחר את החזרה שלנו ליבשת. אחר הצהריים הקטמרן אוסף אותנו חזרה לכפר.
כשמגיעים ליבשת, נכנסים למלון הקרוב ביותר - Thumbi view. הרבה יותר גדול, הרבה תרמילאים מערביים, פוגשים שוב את שלושת ההולנדיות. לוקחים חדר בחצר האחורית, הרי בכל מקרה, יש מרפסת גדולה עם נוף לאגם בחינם. בערב יוצאים שוב לשוטט לכיוון כפר הדייגים. רואים את הדייגים מתקנים רשתות תחת עץ מנגו גדול. היום יש רוחות חזקות, לכן הדייגים לא יוצאים. בין סמטאות הכפר הרבה ילדים חמודים בתחתונים. בעיני, נראים בריאים ושמחים. רודפים אחרינו בעיקר כשאני עושה להם פלוצים בידיים. הרגשתי כמו החלילן מהמלין. רואים גם ערימות של דגים קטנים מיובשים. אורזים אותם ומעמיסים על אופנועים למסחר. בגדול, האנשים לא נודניקים, נראים שמחים ושלווים.
כשחזרנו נכנסנו לחפש מסעדה שאדגר קרא שמגישה סטייקים, Froggies restaurant. בעלת הבית צרפתייה/ אפריקאית עם סיפור חיים מעניין. מדברת איתנו בצרפתית בנימוס מופלג. היום אין סטייקים (בעיות לוגיסטיות משהו…). לאחר האוכל, מציעה לנו לשבת עם חברתה. מצטרפים. בשולחן, יש בחור קנדי שאני כבר מכיר מ2 הלילות הראשונים בבלנטייר. הוא כאן עם הרבה בירה, וחתיכה מקומית שמלווה אותו (ועם בנה), תמורת כיסוי ההוצאות שלה. בשולחן גם אישה בריטית. אחות במקצועה. כבר הרבה שנים שהיא עובדת כמה חודשים בבריטניה, ואז מתנדבת כמה חודשים במלאווי. במשך שנים היא ניהלה את המרפאה בקייפ מקליר. סיפרה על רמת הרפואה הנמוכה במלאווי. חוסר בתרופות. חוסר ברופאים. מקרים שבעולם המערבי היו מטפלים בהם, באים לבית החולים כדי למות. למקומיים יש השלמה עם המצב ולא שאיפה לטפל במחלה בכל מחיר ולהאריך את החיים. סיפרה שהתמקדה בעיקר בהסברה להיגיינה, לשטיפת ידיים, להרחקת השירותים מהמגורים והאגם, לתכנון המשפחה. סיפרה שפוטרה מניהול המרפאה בגלל התנגדות של המיסיון, שמממן את המרפאה, בגלל שהפיצה שימוש באמצעי מניעה. ביום המחרת היא צריכה להתחיל לעבוד במרפאה אחרת, בכפר רחוק יותר. מקווה שיעזרו לה עם ההסעה והלינה שם... התרשמתי מדבריה והערכתי את המעשים שלה. דבר אחרון, סיפרנו לנשים המקומיות איך נפלה על אדגר ממבה ירוקה. הן אמרו שזהו כנראה נחש עצים ירוק, נחש נפוץ ולא מסוכן. אין באזור ממבות ירוקות. אבל כן יש קוברות. וגם זה בעיניהן, לא עניין גדול.
למחרת בבוקר הולכים לכיוון שמורת הטבע בקייפ מקלייר Otter point. זו שמורה בתשלום, אבל בבוקר אין שומר. תחילה עולים על ההר, אבל חם ויבש ואין שביל. אז יורדים דוך לאגם. מקום יפה עם בולדרים עגולים מוטלים במים. ניסיון שנירקול מעלה שגם כאן לא רואים כלום. חוזרים דרך להקת בבונים ירוקים, ומשלמים ביציאה מהשמורה. אחה״צ במרפסת המלון, אדגר מוציא דפים וצבעי מים, מצייר את הירוק והכחול. אני קורא ספר. בערב הולכים לאכול במסעדה שהיא קואופרטיב מקומי ZATHU Cape Community Kitchen & Bar. פוגשים אשה יפנית פעילה בקואופרטיב. היא מדענית המתמחה בקיימות וחוקרת את ניהול משאב הדגה באגם. היא סיפרה על דייג יתר באגם ועל הקושי להפחית את הדייג. גם הראתה לנו את החצר והחקלאות של המסעדה. היה מעניין.
למחרת בבוקר, קמים מוקדם והולכים לכפר הדייגים. הבוקר הסירות חוזרות עמוסות. כל הכפר בחוף. נשים, גברים ילדים. את הדגים (רובם דגיגונים) מעבירים בפיילות ומפזרים, כמו שהם, לייבוש בשמש החמה על משטחים מוגבהים. בתוך מספר שעות הדגים יהיו יבשים לגמרי ויצאו על אופנועים להפצה במלאווי. אחרי ארוחת בוקר, אדגר מרגיש קצת עייף, ולכן מחליטים להישאר לילה נוסף על מרפסת Thumbi view. פוגשים גם מטיילות מישראל. אני מסיים את הספר שהבאתי מהארץ. משאיר אותו, ולוקח את מובי דיק בעברית מספריית המלון.

מיסיון מואה

בבוקר, מחליטים להתקדם לכיוון לילונגווה, עיר הבירה. נעצור דרך מיסיון מואה, שהוא מומלץ. לפני היציאה, אני קונה בדוכן עבודות עץ מזכרת מסגרת עם ארבע דמויות. מזמין חלפן כדי להחליף קצת דולרים לקוואצ׳ות בשער הלא רשמי. אורזים ומזמינים זוג אופנועים להסעה. האופנועים מוציאים אותנו לאיזו צומת. משם מתחילים להתגלגל ברכבי הסעה קטנים וצפופים. מחליפים כל כמה קמ לרכב הבא. כולם מצדיקים את תעריף הנסיעה הגבוה במחירי הדלק בשוק השחור. יורדים בצומת מואה. חוטפים ציפס על גחלים וסודה, מעמיסים את התרמילים על הגב והולכים כחצי שעה לכיוון מיסיון מואה. במיסיון יש גם מוזיאון ומלון. במוזיאון ראינו חפצים תרבותיים ותמונות של טקסים. לדוגמא, כאשר אשה מתאלמנת, מפרקים את שלוש האבנים שמרכיבות את הכיריים/ מטבח שלה. למלאווי היסטוריה עצובה של שוד וסחר בעבדים, אח״כ שילטון בריטי וקבלת הנצרות שהטיף לוינגסטון. במלאווי שלושה שבטים עיקריים, שניים נוצרים ואחד מוסלמי. הם שזורים יחסית זה בזה (בכפרים שעברנו ראינו מסגדים וכנסיות). למרות זאת, להבנתי, חיים בדו קיום ואין קונפליקטים משמעותיים.
צעדנו לעבר המלון Namalikhate Lodge. המלון הוא חלק מהמסיון והוא מקושט בחפצי אמנות שהכין מיסיונר קנדי, קלוד בושר, שמטרתו היתה להמחיש לתושבים את סיפורי הדת. לדוגמא ראינו פסל של של הילידים עובדים את השילוש הקדוש, והוא בתמורה ממטיר עליהם גשם. בכניסה לכל חדר במלון, מסכה אומנותית מפחידה. עשינו סיור קרוב למלון, וראינו קבוצה גדולה של נשים לבושות בגלימות כחולות מקשיבות להטפה תחת עץ מנגו ענק, הצטרפתי וישבתי. אח״כ הן שרו, וצעדו לאולם הכנסייה. נכנסתי אחריהן, הנאום היתה בצ׳יצ׳ווה, ואחר כמה זמן יצאתי לתפוס שיחה קצרה עם נזירה מקומית נחמדה. ליד המיסיון יש בית חולים, רצינו לבקר, אבל היה מוקף בגדר וסגור. המשכנו לכפר קטן מעבר לנחל, שם קניתי בירה מקומית. הבירה בתוך קרטון דומה לקרטון חלב, והיא ממש סמיכה ומכילה עדיין את השמרים, צריך לערבב את המשקעים. התאמצתי לשתות את המיכל הראשון, ואת השני נתתי מתנה לטבחים במלון. ישבנו לדבר עם שלושה מיסיונרים שישבו שם, מיסיונר בכיר מהפיליפינים ושניים צעירים מתלמדים מרואנדה. בזמן ארוחת הערב הגיעה קבוצת נשים צעירות. הן סטודנטיות לרפואה מספרד שבאו להשתלמות במלאווי ועכשיו הן בסיור. כל הכבוד.
למחרת, זהו בוקר ה7 באוקטובר. אמיר כותב על אזעקות ברעננה, נשמע כמו התחלה של עוד סבב. תוך כדי היום יגיעו לנו דיווחים הולכים ומחמירים על ממדי האסון שמתרחש עכשיו בישראל. אבל בשעות הראשונות אנחנו עדיין לא מודעים… שואפים להמשיך לעיר לילונגווה. בצומת מואה יש היום שוק גדול. ירקות, בגדים ונעליים (הכל יש שנייה), דגים, פירות באובב יבשים, בשר על האש וכו. רוכל מסתובב עם חולדות צלויות על שיפוד. שקים ענקיים של פחמים לבישול. אדגר קונה פאנל סולארי וכירה לבישול עם גחלים. מתקן די גדול. לא ברור לי איך יסחוב את זה בטיסה הביתה.

לילונגווה וחזרה לארץ

מצומת מואה מתחילים להתגלגל במוניות שירות קטנות. עושים הפסקה בצומת סלימה. אוכלים צהריים. לוקחים הסעה בריקשת אופניים לתחנה המרכזית. מתברר שזה היה מיותר, כי צריך לחזור לצומת הקודמת. בסופו של דבר מגיעים ללילונגווה עיר בירה. העיר נראית כמו שילוב של אזור תעשייה ומסחר עם הרבה תנועה ואזורים ירוקים. נכנסים לבית מרקחת לקנות כדורים לבילהרציה. ההמלצה היא לא לבדוק אם נדבקת בבילהרציה, אלא פשוט לקחת טיפול אחרי החשיפה. לא יקר.
הולכים למלון Korea Garden Lodge, יש גדר ושומר. מתמקחים על המחיר. בחדר מתעדכנים על מספרים בלתי נתפסים של הרוגים וחטופים ואירוע שעדיין נמשך בארץ. לא מצליחים לתפוס את קנה המידה של האירוע. בכל פעם שבודקים את החדשות, המספרים הולכים ועולים במאות. מה שהיה בלתי נתפס לפני שעה - מתעדכן למספר עוד יותר בלתי נתפס. אי בשוק. בכל זאת יוצאים לחצר המלון. יש עוד זוג ישראליות (אמא ובת). כולנו המומים. בחצר פוגשים (פעם שלישית!) את הבחור הקנדי עם נערת הליווי שלו. הוא מצטער על החדשות מישראל. היא ממליצה על מועדון קריוקי מעולה, אבל אני קצת באבל וזה לא מתאים. בערב יצאנו לאיזו מסעדה סינית במרחק הליכה. העיר חשוכה לגמרי. מדי פעם מדורות בהן שורפים את הפסולת. כמו בבלנטייר, גם בלילונגווה בורות ניקוז ענקיים פתוחים בצידי הדרך (לעונה הגשומה) - סכנה ליפול בחושך.
בבוקר ה8 באוקטובר, החדשות עדיין לא נתפסות. אני חושב על כך שחשבנו שאם עזה מוסתרת מאחורי גדרות ואנחנו ״התנתקנו״, אז הבעיה נעלמה. מסתבר שהיא רק הודחקה, וחזרה במופע אכזרי. אני גם חושב שהפוגרום שהתרחש הוא משבר כ״כ גדול, שאולי הוא יכול להוליד הזדמנות לסדר אזורי חדש (עד עכשיו כשאני כותב את זה, אני עדיין מאמין, אבל זה מתמהמה). כשאני מספר לרונית, היא כועסת שאני לא תופס מה קורה כאן את אכזריות האירועים. יכול להיות שזה תוצאה של להיות רחוק ומחוץ לעדכונים. בכל אופן, אנחנו מסתובבים בשוק המזכרות, די חוזר על עצמו ולא מסעיר (שוב, בהשוואה לניירובי). בכל זאת אני קונה פסל של פיל מאבן סרפנטיין, ופסל של אישה עם תחת גדול לחמותי (רק בדיעבד היא אמרה לי שהאישה בלי ראש וגפיים. לא שמתי לב. התמקדתי בתחת…). מצאתי גם נחש עשוי עץ ליואב, וסט מלח-פלפל לעידן. חיפשתי חנות מזכרות לקנות חולצות מעניינות למתן מזכרת ממלאווי. כלום. אין חנויות שמוכרות מוצרים חדשים. הכל יד שניה. מחר בבוקר הטיסה שלנו, רוצים לצאת לציין את האירוע. ומוצאים איזו פיצריה פקיסטנית. לא משהו, אבל גם מצב הרוח לא משהו.
בבוקר ה9 באוקטובר, מונית לשדה התעופה. שנינו טסים יחד לאדיס אבבה. משם אדגר ימשיך לגרמניה ושוויץ ואני קצת אחריו ארצה. כשמתקרבים לנחיתה באדיס, העיר נראית צבעונית ומוארת יחסית למלאווי. בשדה התעופה, מתברר שגם לוטם כאן. הוא קיבל צו 8 וחוזר מקונגו הביתה. באיזשהו שלב מתברר שהטיסה של Ethiopian ארצה בוטלה. אבל שובצנו לטיסה אחרת למחרת. מאוחר בלילה ואנחנו עומדים בתור ארוך כדי לקבל שיבוץ לטיסה ומלון. בעלי צו 8 דורשים עדיפות בתור. אישה חבדניקית אוספת את שמות החיילים ואמותיהם, כדי שתוכל להתפלל עליהם. לוטם לא משתף פעולה. דודי בווטסאפ רוצה לעזור לי להגיע מוקדם הביתה וממליץ לי לקנות טיסה לאתונה. אני לא מרגיש דחיפות לחזור הביתה, ומקווה שאתיופיאן אכן יטוסו. הסעה למלון. הייתי שמח לראות קצת את אדיס, אבל הזמן קצר והשעה מאוחרת.
בבוקר שוב הסעה לנמל התעופה. מצאתי חולצה שנראתה לי מעניינת למתן. הטיסה ביום מעל אתיופיה נראית מושכת וירוקה. אני רושם לעצמי חוב לחזור ולבקר באתיופיה. מעל הים האדום טסים מעל חופי וערי ערב הסעודית. לקראת הסוף המטוס חותך דרך ירדן, בקעת הירדן. הקלה - נחתנו. אני מודה לדיילות ש״הסתכנו״ והחזירו אותנו הביתה (בעוד רוב חברות התעופה ביטלו את הטיסות). רוצה לקחת רכבת לתחנת נתניה. מתבלבל ועולה על רכבת ישירה לבנימינה. מבנימינה קשה לחזור לנתניה, ואני מזעיק את רונית והילדים להחזיר אותי הביתה. הרגשתי טיפשי שאני מטייל באפריקה, אבל מתבלבל לנווט הביתה. פגישה וחיבוקים. אני רוצה לציין את החזרה שלי איכשהו ומבקש שנאכל גלידה בפרדס חנה. רונית אומרת שאני לא תופס מה קורה בארץ. אין מצב רוח לגלידה. בכל זאת אכלנו גלידה ונסענו הביתה. הימים הבאים מבולבלים. אני מצטרף להלם הכללי ומתקשה לחזור לתלם.

אחרית דבר

באחת מפגישות הקבוצה בעבודה הצגתי תמונות נבחרות וסיפרתי על הטיול. שאלו אותי איך אני מסכם והאם אני ממליץ? ברטרוספקטיבה, אני חושב שזה לא היה טיול תענוגות, אלא יותר סיור לימודי. אהבתי שהיינו רק שניים ונסענו בתחבורה ציבורית, כך התחככנו בחיים של המקומיים. מצד אחד ראינו חיים קשים ועוני ומצד שני ראיתי שלווה, וכנראה השלמה עם המצב. ככה זה כשכולם בשפל, צרת רבים.
לגבי הטבע והאנשים, בהשוואה לשמורות בקניה ולשבטים הנוודים, אני חושב שבמלאווי הטבע פחות שמור. בנוסף רוב מלאווי הם חקלאים. היה חסר לי לראות את השבטים הנוודים ורועי הצאן.
לדעתי, ביקור במלאווי מתאים לאלו שיש להם משהו ספציפי לעשות בה, או למי שחולף בין מדינות. לא הייתי ממליץ כחופשת תענוגות, או כביקור ראשון באפריקה.
היו לי הרבה מחשבות על ״אנרגיה״. על המלאווים שסובלים ומתים מאירועי משבר האקלים שלא הם גרמו לו. על משבר הדלק, התלות ביבוא והחוסר במטבע זר. על הבישול בפחמי עץ, ההשפעות הבריאותיות על נשים, והגיזום המאסיבי של העצים. על המצב הדליל של הטבע וחיות הבר. אין לי פתרונות.
וגם, סוף הטיול, עם האירועי ה7 באוקטובר העיבו על סוף הטיול. הייתי רוצה לצאת לטייל/ לסייר שוב בעולם. אבל בבקשה, שיהיה קצת יותר שלום.

טיפים

• אם יש אפשרות, כדאי להביא תרמיל עם נעליים משומשות לחלק. בשבילנו זה אשפה, בשבילם זה זהב.גפ מכשירי טלפון ישנים, בנק אנרגיה מבוקשים