הר פקיעין - מחורפיש לבית הכנסת בפקיעין

מידע כללי

שמורת הר מירון היא שמורת הטבע הגדולה ביותר בצפון הארץ, ובצדק. מדובר בשטחים נרחבים של חורש גלילי וירוק להפליא, שבמבט ראשון נראה מרענן ו"אירופי" אבל במבט מעמיק מסתיר תחתיו גם הפתעות רבות: מערות עמוקות, מעיינות חבויים וחורבות עתיקות. השמורה גובלת בשלושה כפרים דרוזיים יפהפיים: חורפיש, בית ג'אן ופקיעין - כאשר האחרון מתאפיין גם בהיסטוריה יהודית שהולכת אחורה עד תקופת בית שני.

בניגוד לשבילי טיול אחרים בשמורה (כמו "שביל הפסגה" המפורסם שמקיף את פסגת הר מירון), השבילים שחוצים את הר פקיעין נותרו כמעט לא מטוילים, ייתכן שבגלל פני השטח הטרשיים של ההר וחוסר הנגישות היחסי שלו. וזה חבל (או מזל, תלוי איך מסתכלים על זה). "ארץ המערות" שנפרשת לאורכה ולרוחבה של במת הר פקיעין היא תגלית של ממש - מדובר על עשרות מערות קרסטיות המכונות "הוטות", שמגיעות עד לעומק של עשרות מטרים ומציגות מראות עוצרי נשימה של נטיפים וזקיפים. הנוף הירוק, הסלעי וה"תמים" של ההר לא נותן אפילו רמז לעולם התת-קרקעי הגועש שמתקיים מתחתיו.

המסלול הזה, שנמתח בין הכפרים חורפיש לפקיעין, מתחיל בהליכה נוחה לאורך אחד הנחלים היפים בצפון, מטפס אל במת הר פקיעין ועובר דרך העתיקות המסקרנות של "חירבת חותם", ממשיך אל אחת ה"הוטות" המפורסמות של ההר, ויורד אל הכפר פקיעין ואל סמטאותיו אפופות ההיסטוריה.

פרטי המסלול:

נקודת התחלה: מרכז הכפר חורפיש. על הכביש הראשי החוצה את הכפר (כביש 89), כ-100 מטר מזרחית ל"סמבוסק הארז", תמצאו פנייה לסמטה ולצדה סימון שבילים כחול על עמוד.

נקודת סיום: כיכר המעיין בפקיעין. ההגעה לכפר היא בנסיעה דרך הכפר ראמה (כביש 864 היפה), ולאחר שפונים לתוכו יש שילוט די ברור לכיכר המעיין ולבית הכנסת העתיק.

אורך המסלול: כ-7 ק"מ

משך הליכה: 3-5 שעות

דרגת קושי: בינונית. מסלול לא ארוך, אבל גם לא קל.

הערות: תביאו פנס!

חורפיש ונחל כזיב עליון

לסמבוסק הארזים בחורפיש יצא שם של "הסמבוסק הכי טוב בארץ". בסמבוסק הארז הסמוך, לעומת זאת, טוענים אחרת. אני ממליץ לנסות את שניהם, סתם ליתר ביטחון... ולשלב את זה עם טיול בכפר לפני תחילת המסלול עצמו. חורפיש משתרע על מדרון הר זבול (814 מ'), שבראשו ממוקם קבר נבי סבלאן - אחד משני האתרים הקדושים ביותר לעדה הדרוזית בישראל. מפסגת ההר נשקף נוף יפה, אבל כדאי להגיע אליה ברכב... הכביש המטפס לפסגה תלול מאוד.

מתחילת המסלול נרד עם הסימון הכחול בסמטה צרה בין בתי חורפיש, ועד מהרה נגיע לשולי הכפר. קצת אחרי מסעדת "Fresco" נגיע אל קצה הכביש ואל תחילתו של שביל הנכנס אל תוך שמורת הר מירון, ולידו שלט המציין את בעלי החיים והצמחים בשמורה. השביל מישורי ונוח, ועובר בתוך ואדי יפה שמכוסה באביב בכרי דשא. לאחר 10 דקות הליכה נוספות אנחנו "נשפכים" אל נחל כזיב, כמעט בלי להרגיש. כזיב, הנחל הגדול ביותר בגליל המערבי, מוכר במיוחד הודות לקטע הזורם היפהפה שבחלקו התחתון ולמבצר המונפורט החולש עליו, אבל לחלק העליון הסמוך לחורפיש אין בכלל במה להתבייש. חורש ירוק ממלא פה את העין לאן שלא תסתכלו, ובחורף ובאביב תוכלו אפילו לראות פלג מים זורם, גם אם ניקיון המים בקטע זה של הנחל מוטל בספק.

השביל חוצה את נחל כזיב לגדתו המזרחית, ומתחיל לטפס עליה במתינות לכיוון מבנה אבן שממוקם כ-20 מטר מעל לנחל. כ-1.5 ק"מ מתחילת המסלול (חצי שעה הליכה נינוחה) אנחנו מגיעים לעין חותם - מעיין שנובע בתוך מבנה האבן ונשפך אל תוך שוקת המיועדת לבקר. רשות שמורות הטבע (בשיתוף עם מועצה מקומית חורפיש?) השקיעה פה בשנים האחרונות עבודה רבה - המקום עמוס בשלטי הסברים עם שמות בעברית וערבית ואיסור על כניסה למים... מה שכן, כר הדשא ליד המעיין, והנוף הנהדר הנשקף ממנו, מחייבים הפסקת קפה. ייתכן שכמה פרות אפילו יצטרפו אליכם.

חורבת חותם והר פקיעין

בעין חותם יש צומת שבילים: את השביל המסומן כחול בו הגענו חוצה שביל מסומן ירוק שעובר לאורך נחל כזיב (חלק מטרק ים-אל-ים הידוע), אולם אנחנו ממשיכים עם הסימון הכחול ישר, ומתחילים לטפס על מדרון הר פקיעין. זו העלייה המשמעותית היחידה במסלול - עלייה של כ-200 מטר גובה, שמתחילה בנתיב תלול מאוד והולכת ומתמתנת ככל שמתקדמים במעלה ההר. לאורך הדרך יש פינות מוצלות רבות בהן אפשר לעצור, לנוח ולהסתכל על הנוף. לאחר כ-20-30 דקות של עלייה, כשהדרך כבר מתונה למדי, כדאי לסטות שמאלה מהשביל ולהתחיל לחפש את חורבת חותם - שרידי יישוב מהתקופה הביזנטית. למי שיש GPS אפשר להיעזר בו... את החירבה עצמה תזהו כשתגיעו אליה - גל אבנים גדול ובמרכזו שרידים של חומה, מוקפים עצי אלון - אבל כל הכיף זה להמשיך לחפש: ברדיוס של מאות מטרים מהמקום עדיין אפשר להיתקל בבורות מים פזורים בשטח. רק תיזהרו לא ללכת לאיבוד בתוואי השטח המתעתע.

נחזור לשביל, ונמשיך לטפס על המדרון. מבט אחורנית יגלה את הר זבול המרשים וקבר נבי סבלאן שבראשו. לאחר 10 דקות נוספות נגיע אל ראש העלייה ואל תצפית עוצרת-נשימה אל כל שמורת הר מירון. הר מירון עצמו (1204 מ') הוא פסגת הרכס הירוק שמתנשא ממול וממלא את כל שדה הראייה - ולטעמי זו אחת התצפיות היפות ביותר שיש עליו. מזכיר אזורים הרריים בקפריסין או ביוון. השביל שלנו מתעקל ימינה ואנו מתחילים ללכת בנתיב מישורי יחסית. להר פקיעין אין פסגה של ממש (למעשה הוא מעין שלוחה רחבה מאוד של הר מירון), והתוואי המישורי שלו, שמכוסה בחורש אלונים, עלול לבלבל. חובה להיצמד לסימון השביל (שהיו יכולים להשקיע בו יותר..), כי אם הולכים פה לאיבוד קשה מאוד למצוא את הדרך חזרה. מצד שני - יש משהו הרפתקני בהליכה פה: השביל עובר לסירוגין בתוך חורש צפוף, שדות קוצים ואחו פתוח מכוסה פרחים, והמעקב אחר סימוני השביל מזכיר משחק מחבואים.

מערת הנטיפים

כחצי שעה של הליכה מחורבת חותם השביל נופל על דרך עפר ברורה יחסית, פונה איתה שמאלה, ואנחנו ממשיכים עליה כ-10 דקות נוספות עד לפיצול שבילים כחול-ירוק. המשך המסלול לפקיעין עובר על השביל הכחול, אבל אנחנו נעשה סטיית חובה מהמסלול ונפנה שמאלה עם הסימון הירוק שיוביל אותנו אל מערת הנטיפים הוטה 17. אחרי עוד כמה דקות הליכה נחפש בין השיחים סימון שבילים שקוף (שני קווים לבנים ללא מילוי צבע ביניהם..), ואיתו נפנה שוב שמאלה ונגיע לאחר 5 דקות נוספות אל המערה

פתח המערה קטן ונסתר, אבל השביל ה"שקוף" מגיע ממש עד אליו וקשה לפספס אותו. זה הזמן לשלוף את הפנסים, להשאיר תיקים מחוץ למערה, ולהיכנס פנימה. חבל שמעוגן בטבעת מתכת לסלע יאבטח אותנו בכניסה הראשונית למערה, ובהמשך ניתן להתקדם עצמאית אבל בזהירות על הקרקע המחליקה. לפנינו יתגלו בבת אחת עשרות, אולי מאות, נטיפים וזקיפים שעיצבו תהליכים קרסטיים במשך אלפי שנים - יפה במיוחד המראה של נטיף וזקיף שכמעט נוגעים אחד בשני, כאילו עומדים להתחבר בכל רגע. וזה עוד לא הכל: אם תמשיכו לרדת ולזחול עמוק יותר, תגיעו תוך כמה דקות אל אולם גדול (בגובה כמה מטרים) שתקרתו מכוסה נטיפי-ענק - האזור המרשים ביותר במערה. הירידה לאולם היא בחבל נוסף שמקובע למערה - אבל הירידה הזו מחליקה במיוחד, אז שימו לב. "הוטה 17" היא לא מערת הנטיפים הגדולה באזור או המרשימה בהן ("הוטה 6" הסמוכה גדולה בהרבה, ומושכת גולשי סנפלינג מכל רחבי הארץ) - אבל היא מאפשרת ירידה לעומק של כ-15 מטר ללא אמצעי גלישת צוקים, ומאפשרת גם למטייל הממוצע ליהנות מהעולם התת-קרקעי עוצר הנשימה של הרי מירון.

לאחר תום הביקור במערה נחזור על עקבותינו עד לפיצול השבילים הכחול-ירוק, ונפנה שמאלה עם הסימון הכחול אל דרך העפר המובילה לפקיעין.

פקיעין, כיכר המעיין ובית הכנסת

מצומת השבילים נרד עם הסימון הכחול על דרך העפר, שבמהרה הופכת לדרך אספלט (גם אם משובשת מעט). ההליכה פה היא בירידה מתונה ונוחה, כאשר השקט מופרע מדי פעם ע"י ג'יפים של מטיילים/תושבים מקומיים. לאחר כקילומטר של ירידה צריך להתחיל לחפש בצד ימין של הדרך סימונים כחולים שיורידו אתכם מהדרך אל הוואדי מימין, ואז להקטין את הצעדים ולהתקדם בירידה תלולה מעט במורד הוואדי. מי שמפספס את הירידה מהדרך - לא נורא, הוא פשוט יגיע לפקיעין בנקודה אחרת ויצטרך לחזור כמה מאות מטרים על הכביש.

השביל נעשה סבוך מעט, אבל שולי הכפר כבר מתחילים לעטוף אותנו, ואנחנו חולפים ליד מבנה גדול בבנייה (קניון?). כ-45 דקות הליכה מצומת השבילים בראש ההר פורץ השביל מתוך הסבך אל הכביש הראשי 864 (ראמה-מעלות). פקיעין כולה נפרשת למרגלותינו על המדרון היורד לעמק - מסלול ההליכה ההררי הסתיים, וזה הזמן לטיול חובה אורבני ברחובות הכפר המעניין. נפנה ימינה ונתקדם על הכביש כ-300 מטר עד לפנייה עם שילוט המפנה לתוך הכפר, ואחרי שניכנס נתקדם בעקבות השילוט אל "כיכר המעיין" ואל בית הכנסת עד שנגיע למרכז ההיסטורי של הכפר. בית הכנסת מתוחזק ע"י מרגלית זינאתי - הנצר האחרון למשפחה ש"שומרת על הגחלת" היהודית בפקיעין מאז ימי קדם. אם בית הכנסת פתוח, חובה לבקר בו - ואולי כדאי אפילו לתאם מראש עם מרגלית. במקום יש גם מרכז מבקרים המנציח את מורשת יהדות פקיעין - גם הוא מופעל ע"י המשפחה. כשאני טיילתי הגענו ביום שבת, ולכן מיותר לציין שבית הכנסת היה סגור למבקרים... אבל יכול להיות שלכם יהיה יותר מזל! בכל מקרה שווה לבדוק מראש.

ההליכה ברחובות ובשבילי המדרגות של מרכז פקיעין מזכירה קצת את הרובע היהודי בירושלים, ושווה "ללכת בהם קצת לאיבוד" לפני שמגיעים אל הכיכר המרכזית של הכפר - כיכר המעיין, שם מחכה לנו הרכב. במרכז הכיכר היפה בריכת אבן רבועה, והיא מוקפת בכל טוב - מסעדות, דוכני אוכל ומיצים ועוד. בקיצור, נותר לכם רק לבחור איך לחגוג את סיום הטיול המוצלח.

תוספות אפשריות למסלול / גרסאות שונות:

- מפקיעין מתחיל שביל מסומן שחור שחוצה את נחל פקיעין, ומטפס במעלה המדרון עד למצפה חרשים - יישוב יפה שבוודאי יהיה מוכר לכם מתחזיות מזג האוויר (המקום הגשום בארץ, לפי מדידות המשקעים). אפשרות זו תוסיף עוד 3 ק"מ למסלול, אבל קחו בחשבון עלייה תלולה.

- לאחר הביקור ב"הוטה 17", במקום לחזור לפיצול השבילים ניתן להמשיך עם השביל המסומן ירוק עוד כ-3 ק"מ בעלייה מתונה וטרשית עד הכפר בית ג'אן, ולסיים שם. זה בשביל מי שרוצה לטעום עוד מהסבך ההרפתקני של הר פקיעין, עם בונוס של ביקור ב"הוטה 6" המפורסמת (למרות שללא ציוד סנפלינג, נותר רק להציץ פנימה...). אורך המסלול מחורפיש לבית ג'אן - 8 ק"מ בסה"כ.

- אפשרות רגועה יותר היא לפנות בעין חותם ימינה עם הסימון הירוק (בלי לעלות להר פקיעין), וללכת את המסלול היפה של נחל כזיב עליון - מחורפיש לגשר אלקוש (5 ק"מ, שעה וחצי-שעתיים הליכה). מסלול רגוע, מישורי, שעובר ליד בריכות ומפלונים (בעונה) ומתאים מאוד למשפחות.

טיפים

• אם הגעתם בעונה (אזור אפריל), כדאי בסיום המסלול לנסוע עם הרכב לבית ג'אן, ומשם להמשיך מספר קילומטר בדרך עפר טובה לכל רכב עד לחניון ממנו מתחיל "שביל האדמוניות". שביל זה הוא האזור היחיד בארץ בו פורחת אדמונית החורש, פרח גדול ויפהפה בצבע אדום-עז. הבעיה היא שהוא פורח רק שבועיים בשנה, וצריך הרבה מזל בשביל להגיע בדיוק בזמן הפריחה - אבל מי שיתמזל מזלו, ירוויח בגדול.