אל פסגות האולימפוס עם הילדים

הקדמה

בקיץ 2017, בערך באמצע טיול של שלושה וחצי שבועות ביוון, טיפסנו אל פסגות האולימפוס יחד עם שניים מילדינו, שהיו אז (כמעט) בני 11 ו-15.
האולימפוס אינו גבוה (יחסית) ואינו תלול (יחסית), אך פסגתו מרשימה וכשמגיעים אליה ניתן בהחלט להבין את הרוח השורה על סיפורי המיתולוגיה שנרקמו סביבו.
לפני הטרק הזה וגם אחריו עשינו טרקים נוספים עם הילדים, אולם משהו בהר הזה שבה את ליבנו וכולנו זוכרים טרק זה כאחד המוצלחים והכיפיים ביותר!

פרטי המסלול

משך הטיול: שלושה ימים.

נקודת התחלה וסיום: מגרש החניה של מעיינות Prionia, בקצה הכביש המוביל לתוך שמורת הר האולימפוס.

תחבורה: אנחנו הגענו עם רכב שכור והשארנו אותו במגרש החניה, אולם ניתן להגיע גם בתחבורה ציבורית.

חלוקה לימים:
יום ראשון - עליה ממעיינות Prionia עד Refuge A, לינה.
יום שני - עליה אל פסגת Skala ( גובה 2866 מטרים) וממנה אל פסגת Skolio ( גובה 2911 מטרים) הסמוכה אליה. ירידה חזרה ל Refuge A, לינה.
יום שלישי - ירידה אל מעיינות Prionia.
ניתן לאחד שני ימים ולבצע את הטרק גם ביומיים, אולם אנחנו תכננו מראש לקחת את הזמן ולא לרוץ לשום מקום.

במסלול המתואר כאן השביל ברובו מסודר ונוח ואין צורך בידע או ניסיון בטיפוס.

לינה: בשני הלילות ישנו בבקתת Spilios Agapitos (או בשמה הידוע יותר, Refuge A), הממוקמת בגובה 2,100 מטר, למרגלות הפסגות. הבקתה פתוחה למטיילים מאמצע מאי עד סוף אוקטובר.
חשוב! יש להזמין מקום לינה דרך אתר הבקתה: http://www.mountolympus.gr/en/...

הצטיידות:
ביגוד - גם בחודשי הקיץ על האולימפוס קר בערב! חשוב להצטייד בלבוש חם וגם במעיל גשם.
ניתן להשאיר ציוד ב Refuge A.
אוכל - אסור להדליק אש, גזיה וכדומה בשטח הבקתה. בבקתה ניתן לקנות אוכל (מבחר של כמה מנות קבועות: מרק, אורז, פסטה וכו') ושתייה חמה וקרה (בתחום השתייה המגוון רחב הרבה יותר, מומלץ לנסות את התה עם דבש האורנים המקומי!) וכן ארוחת בוקר, חטיפי אנרגיה וכו'. המחירים די גבוהים, לכן את כל הדרוש למסלול (חטיפי אנרגיה, מרקים , פרות יבשים וכו') הבאנו איתנו.
מפה - קנינו מראש עוד באתונה.

היום הראשון: ממעיינות Prionia אל Refuge A

גובה מצטבר: כ-1000 מטרים
משך הליכה: כארבע וחצי שעות מתוכן פחות משלוש שעות של הליכה והשאר הפסקות.

לאחר נסיעה בכביש המתפתל ליטוכורו הגענו לחניון הרכב פריניה (Prinia ) השוכן בגובה 1108 מטרים מעל פני הים.
יש כאן שרותים, מסעדה וכמובן חנייה לרכב (ללא עלות). אגב זוהי גם נקודת העמסת הפרדות, המביאות יום יום מזון וציוד לבקתות המטיילים שעל ההר.
מזג האוויר איתנו: 21 מעלות בחוץ, מעונן חלקית.
העמסנו תרמילים והתחלנו לטפס לעבר Refuge A בנמצאת בגובה 2100 מטרים.
השביל הוא חלק משביל E4, שביל ארופאי המתחיל בפורטוגל, עובר דרך מדינות רבות ומסתיים בקפריסין בכל האתרים הישראלים קראנו כי העלייה לוקחת שעתיים עד שעתיים וחצי. קריאה באתרים זרים הצביע על טיפוס ארוך יותר של כשלוש וחצי שעות. לנו לקח כמעט שלוש שעות של הליכה נטו, ועם כל ההפסקות – כארבע וחצי שעות.
העלייה אינה תלולה והשביל מסודר ונוח, יש בהר מעין מדרגות עשויות בולי עץ מתחילים ביער נעים, ממזרח הים וממערב הפסגות...
מאחר ואין אצלנו טיפוס על הר בלי מרק וקפה, בשלב מסוים עצרנו והתמקמנו לקראת הטקס הקבוע. לאכזבתנו הרבה הבלון שקנינו לא התחבר לגזייה האלפינית שברשותנו!!! הבנים לא ויתרו והכינו מרקים עם מים קרים. אנחנו ויתרנו על המעדן, וחמור מכך, אביב ויתר על קפה שחור!
המשכנו לטפס. הנוף יפה, מזג האוויר בעדנו והשביל נעשה מעט תלול יותר. ככל שעולים בגובה הצמחייה משתנה מאוד ואף נעשית דלילה יותר. רוב הדרך מוצלת וריח האורנים נישא באוויר.
לאחר נקודת התצפית הראשונה רוב השביל הוא במדרגות שבעינינו היו מייגעות מעט.
עולים עוד ונפתחת תצפית נפלאה למעין מרפסת טבעית עם נוף נפלא.

צלצלו פעמונים בישר על כך שאנו עומדים לפגוש את שיירת האספקה: כלב, חמור ושלושה סוסים. נדב שאינו חובב גדול של בעלי חיים נלחץ מהמפגש הצמוד כל כך עם בעלי החיים הגדולים...בשלב הזה הבנו למה התבקשנו להביא עמנו שקיות אשפה ולאסוף ולהוריד איתנו את כל האשפה מההר (אין פחי אשפה לאורך המסלול וגם לא בבקתה!) – כל דבר שעולה או יורד מההר נעשה באמצעות שיירת האספקה הזו, ועל כל גרם משלמים. לכן, מתבקשים המטיילים לדאוג לפינוי האשפה שלהם ואין בהן פחים (מטבח הבקתה והשירותים מייצרים מספיק פסולת שאותה כן מפנים בעזרת שיירת האספקה).
עד שהשיירה חלפה הספקנו להתבונן ולהבין את החוקים: בהמות מסע אחראיות, מנוסות וותיקות הולכות משוחררות, הבהמות החדשות יותר קשורות בחבל עד שניתן יהיה לסמוך עליהן...
בערך לאחר שטיפסנו שני שלישים מהדרך מצאנו שלוגית (רחוק מדי מהשביל ובאזור תלול מאוד לכן לא ניגשנו לשחק בשלג). כמה דקות אחר כך זיהינו במעלה ההר, בין העצים, את הגג של Refuge A. קל יותר לטפס כשיעד הסיום נראה לעין...
בשלב הזה השביל נעשה פחות מובנה, העצים והשיחים דלילים יותר ואלו סימנים לכך שאנו בחלק האחרון של המסלול.
תוך כדי הליכה אנחנו שמים לב לכמה דברים; ראשית, לא הרבה ילדים ונוער מטפסים.
שנית, בקרב המשפחות שכן עולות עם ילדים או נוער, הם לא סוחבים דבר וההורים סוחבים את כל הציוד. לנו זה נראה מאוד מוזר, אצלנו הבנים בהחלט סחבו.

טיפסנו עוד ואז הגענו לבסוף אל Refuge A. בדיוק יצאה שמש נעימה מבין העננים, קנינו אוכל לארוחת צהריים (אסור לבשל על ההר) ונחנו לנו בשמש, מרוצים מעצמנו ומהנוף.
שיירת אספקה נוספת ירדה כעת מאחת הבקתות הגבוהות יותר להפסקה וארוחה בבקתה, הפעם שיירה גדולה ועמוסה יותר. בשלב הזה גיליתי שהמשקפיים שלי שהיו ארוזים היטב בתרמיל נשברו משום מה...

אחר כך עשינו 'צ'ק אין' בבקתה, והכרנו את מריה, הרוח החיה מאחורי Refuge A. מריה עומדת אחרי הדלפק בחדר הקבל של הבקתה בערך משש בבוקר ועד תשע בערב... בוזמנית היא עונה לטלפונים, מבצעת צ'ק אין למגיעים, מקבלת הזמנות עתידיות, מייעצת לגבי המסלול ובמקביל מקבלת כל הזמן הזמנות למטבח, שנאמרות בקול לצוות המטבח תוך שמריה מבצעת את כל הפעולות שמניתי עד כה וגם גובה כסף עבור המנות שבינתיים מוצאות מהמטבח אל המזמין. תוך כדי זה היא גם ממתיקה את התה הייחודי של המקום (למי שהזמין), בדבש אורנים שכנראה רק לה יש גישה אליו. כל זה נעשה באנגלית/יוונית/גרמנית/ צרפתית שוטפות, פלוס הרבה מילים בשפות נוספות. בעברית למשל היא יודעת את כל המספרים ולכן המחירים נאמרו לנו בעברית.

לאחר ביצוע הצ'ק אין נלקחנו לתדרוך על ידי אליאס, בחור צעיר שזה עיקר תפקידו בבקתה (חוץ מפינוי שוטף של מגשי האוכל). ראשית מצטווים להסיר נעליים ולעבור לנעלי בית, את הנעליים מאחסני בתאים בחדר הקבלה ואסור להיכנס איתן לחדרי האוכל וחדרי השינה.
מקבלים הוראות: בחדרים מותר לשתות רק מים, כיבוי אורות כללי בשעה עשר ועוד. אחר כך עורכים סיור: היכן המקלחות (מים קפואים בלבד) והשירותים (בול פגיעה, אבל נקיים, מצוחצחים ומדיפי ריח טוב של ניקיון לאורך כל שעות היממה!). בשלב הזה היינו בטוחים שנובל אל אחד מאולמות השינה המיועדים כל אחד ל 20 איש.
להפתעתנו אליאס הוביל אותנו לחדר פרטי לארבעה בלבד! אין לנו מושג מדוע זכינו בכבוד הזה, וכך גם הפכנו למושא קנאתן של חלק מהמשפחות הישראליות שהזדעזעו מאולמות השינה המשותפת...למען האמת, גם אני וגם אסיף די התאכזבנו! חלק מחווית הטרקים הקודמים עם הילדים היתה גם הלינה המשותפת וזו של Refuge A נראתה בתמונות הרבה יותר שווה...
בכל אופן, קיבלנו חדר קטן לארבעתנו (2 מיטות קומותיים, מתלים, מדף). החדר היה די חשוך (התאורה נדלקת רק מאוחר יותר...) ובחוץ עדיין הייתה שמש נעימה (אם כי הטמפרטורות הלכו וצנחו) אז יצאנו החוצה; שוטטנו קצת במתחם הבקתה, מחפשים זוויות נוספות להתבונן בנוף. ועדיין נשאר זמן לשבת עם ספר וכוס תה עם דבש אורנים על הספסלים בחוץ, לקרוא, לחשוב, להתבונן, ואפילו קצת לשוחח עם מטיילים אחרים.
האווירה כאן נעימה וטובה, די מהר כבר יכולנו לזהות את המטיילים האחרים, מי ירד מהפסגה היום ונשאר לעוד לילה, מי ירד מהפסגה היום וממהר לרדת על למטה, מי עלה רק עד הבקתה ומתכוון לאכול ולרדת חזרה עוד היום...פגשנו קבוצת ישראלים גדולה שעשתה אותו מסלול כמונו רק בעזרת מדריך מקומי. הם היו היחידים שראינו שנעזרו במדריך לצורך המסלול, ולטעמנו ממש אין צורך.
בשלב הזה הגיע בצליעה מטייל בריטי שירד מהפסגה הגבוהה ביותר (Mytikas) לאחר שסובב את קרסולו וצלע את כל הדרך למטה. כולם מיד נחלצו לעזור לו/לייעץ לו/לנדנד לו או סתם לשמוע חוויות. מדובר היה במטייל ותיק, מנוסה ומצויד היטב; ראו שכואב לו ושהוא סובל אבל הוא היה סבלני ונחמד אל כולם ורק ציין כמה הנוף מלמעלה יפה ומומלץ.
מאוחר יותר כבר היה קר מכדי להישאר בחוץ, נכנסנו לתוך הבקתה, קנינו ארוחת ערב (מרקים, מנות עיקריות של פסטה בולונייז/פירה וכדומה, בירה ושתייה קלה) ולקחנו אותן אל אחד משני חדרי האוכל המשותפים לאכול. גם כאן האווירה רגועה ונעימה, כמו רבים אחרים הוצאנו לאחר האוכל קלפים, טאקי וכו' (אפשר גם לקבל בהשאלה משחקי קופסה בדלפק אצל מריה).
די מוקדם פרשנו לישון (על מקלחת במי קרח ויתרנו) לקראת הטיפוס מחר. הוצאנו את הליינרים שלנו, ממש לא התגעגעתי אליהם אחרי נורבגיה אך לא היתה ברירה....
הלילה על ההר שקט מאוד; התעוררתי בערך בחצות ומבעד לחלון ראיתי את החשכה המוחלטת השוררת לאחר כיבוי האורות (בעשר) כזו שמאפשרת לראות כל כוכב המציץ מבין צמרות העצים...וכמובן שקט מאוד. לילה טוב.

היום השני: קדימה לפסגות!

גובה מצטבר: כ-800 מטרים
משך הליכה - כארבע שעות, מתוך זה כשלוש טיפוס עד לפסגת Skala

התעוררנו לצליל טיפות גשם...התחזית הבטיחה ממטרים קלים רק משעות הצהריים אז די הופתענו אך עד שסיימנו להתלבש הגשם כבר נפסק.
אכלנו ארוחת בוקרבבקתה (ניתן לקנות ארוחה קונטיננטלית מינימליסטית/יוגורט עם דבש או סתם שתיה חמה) ויצאנו לדרכנו. רוב הציוד נשאר בבקתה כמובן. לקחנו רק מים, חטיפי אנרגיה, מעילי גשם וסווצ'רים.
המסלול שנבחר עוד אתמול לאחר התייעצות עם מריה, היה להמשיך על E4 עד לפסגת Skala הנמצאת בגובה 2866 מטרים, ואם יהיה זמן לפני הגשם (וכוח. וחשק.) להמשיך משם אל פסגת Skolio (בגובה 2911 מטרים) הסמוכה אליה. זהו המסלול הפשוט והקל ביותר, אין צורך בידע טכני, ציוד טיפוס או ניסיון בטיפוס מקצועי.

אז התחלנו לטפס; השעה היתה שבע וחצי בבוקר, כל היום לפנינו מאחר ותכננו לרדת חזרה לבקתה ולישון בה, לא לרדת היום עד למטה. אולם מאחר וכאמור התחזית הודיעה על ממטרים בצהריים, רצינו להיפגש איתם (עם הממטרים) בירידה או אפילו לאחר שכבר נחזור ונהיה ספונים לבטח בבקתה. לכן כאמור התחלנו לטפס 'על הבוקר'.
השליש הראשון של הטיפוס דמה, מבחינת דרגת הקושי, לטיפוס אל הבקתה יום קודם. רק שכמובן היה קר יותר והצמחייה הלכה והשתנתה ככל שעלינו בגוב.

לאחר שעברנו את 'קו העצים' העלייה הפכה קשה הרבה יותר. השביל פחות ברור ומוסדר בחלק הזה (אבל אין סיכוי לאבד את הדרך) ודרגת הקושי עולה. אין מדרגות, אין פיתולים - כאן מטפסים ומטפסים.
הולכים קצת, עוצרים קצת לנשום...באחת העצירות הכרנו משפחה ממוצא יווני שבה ההורים (בערך בגילנו) הגרו לניו יורק כילדים צעירים בעצמם, ובאו עכשיו עם ילדיהם לטיול שורשים.
אני הרגשתי כאילו אני הפדלאה היחידה על ההר; היו קטעים שבהם ממש עצרתי אחרי כל עשרה צעדים. מסתבר שהעובדה שאני מתמידה להתאמן ולשחות שלוש פעמים בשבוע לא עוזרת לי בטיפוס במיוחד...
גם מסביבי כולם התנשמו, עצרו לנוח שוב ושוב...בדיוק כמוני. נדמה שלכולם, חוץ מאשר לאסיף, העלייה די קשה. למרות הקושי, אי אפשר היה שלא להתפעל מהנוף המופלא!

מזג האוויר הלך והתקרר וגם התקדר. גם הצמחייה התדלדלה עד שנעלמה כליל, החלק העליון של המסלול חשוף לחלוטין ודווקא שמחתי שמעונן ואין שמש שורפת. מצד שני העננות כמובן השפיע על הראות.

לאחר כשלוש שעות הגענו אל פסגת Skala אחת מפסגות המשנה של האולימפוס.
אסיף הגיע ראשון ומיד אחריו אביב. נדב הגיע קצת אחריהם, תוך שהוא מטפס את עשרת המטרים האחרונים בריצה אדירה!!!
אני הגעתי דקות ספורות בלבד אחריהם אבל....בתוך פחות מעשר דקות אפף ענן את ההר והרס כל סיכוי שאעמוד לי על הפסגה ואתבונן בנוף הנפרש כלפי מטה, או אל פסגת ה Mytikas הגבוהה ביותר באולימפוס.
אז ישבנו על הפסגה , אכלנו את חטיפי האנרגיה האחרונים והתעטפנו היטב. כצפוי, כאן היה ממש קר ונשבה רוח.
פגשנו מטיילים שהתחילו לעלות לפנינו והגיעו רק עכשיו, ומטיילים שהתחילו פחות או יותר אתנו, כך שבדיעבד הקצב שלנו היה בסדר גמור.

התלבטנו מה הלאה, אביב ואני מאוד רצינו להמשיך לפסגה הבאה (Skolio) והבנים ממש לא רצו.
ידענו שהמרחק אליה הוא של כרבע שעה של הליכה קלה בלבד.
בסופו של דבר הבנים נעטפו היטב בצעיפים ונשארו על Skala, ואביב ואני יצאנו לעבר Skolio הסמוכה, שמסלול ההליכה אליה גלוי לעין כך שהבנים יכלו לראות אותנו כשנשארו על Skala.
הטיפוס האחרון הזה אל Skolio אכן קצר וקל ובאמת תוך כרבע שעה עמדנו שנינו על הפסגה בתחושת סיפוק אדירה! מאחר והעננים לא אפשרו ליהנות מהנוף וגם הבנים כזכור נשארו ב Skala, מיד ירדנו מהפסגה וצעדנו חזרה. הביקור הקצר הזה על הפסגה הזכיר לי את השיר של להקת כוורת 'לך ספר לסבתא' שבו גידי גוב שר "וכשבסוף הגענו/ ממש עד הפסגה/ ס'תובבנו וירדנו חזרה"...

הלכנו חזרה לכיוון Skala לאסוף את הבנים. כמה דקות לפני הגענו אליהם החלו להישמע רעמים רחוקים ואני ידעתי שנדב בטח נבהל ונלחץ...הגברנו קצב, חזרנו אל Skala, אספנו את הבנים והתחלנו לרדת. הרעמים הלכו והתקרבו.
ואז זה התחיל: לא ממטרים ספורים אלא...כדורי ברד. שלא הראו שום כוונה להפסיק לרדת.
שמחתי מאוד שהשנה השקעתי במעילי גשם שווים במיוחד לכולנו, התעטפנו בהם וירדנו בקצב מזורז. גם הברד מצידו ירד בקצב מזורז.
ירדנו די בשתיקה, ריחמנו על מי שעשה את הדרך בכיוון ההפוך ונמצא עכשיו בשלב הטיפוס ושמחנו שיצאנו מהבקתה על הבוקר ולא מאוחר יותר...

בעודנו הולכים התכסה ההר במעטה לבן של ברד ולפתע אסיף גילה אייל! ועוד אחד! סה"כ ראינו עדר קטן של חמישה איילים על אחת מהשלוחות מתחתינו, והמראה הזה בהחלט שימח ועודד אותנו.
התקדמנו בקצב טוב למטה, אך בשלב מסוים, קרוב כבר לקן העצים, הברד נפסק והפך לגשם. לא חזק אך יציב וקבוע. ראינו אישה אחת ששלפה מטרייה ונעמדה לה כך באמצע המסלול להמתין שייפסק...

די מהר הבנו שברד עדיף על פני גשם! כדורי הברד התנגשו בנו ואז נפלו לקרקע והותירו אותנו די יבשים, טיפות גשם התנגשו בנו ונשארו עלינו. בשלב מסוים כבר היינו ספוגים למדי ואז סוף סוף נפסק הגשם. המשכנו לרדת, כמעט ללא הפסקות, עד שראינו, הפעם מתחתינו, את Refuge A. הגברנו קצב והגענו עד הבקתה. הדבר הדחוף ביותר היה כמובן להתייבש; שמש הציצה מבין העננים מדי פעם ואנחנו, יחד עם רבים אחרים, פרשנו נעליים, מעילים וגרביים ליבוש. וקנינו תה אורנים ומרק חם. ובעיקר, הרגשנו תחושה של שמחה וסיפוק על המסלול היום!

כעת, כשהאתגר אחרינו, היה לנו זמן בשפע; באופן עקרוני יכולנו גם להספיק לרדת היום עד הג'יפ שחנה למטה בפריניה אבל מלכתחילה החלטנו לעשות את המסלול בקצב הכי קל ורגוע שאפשר. אז עכשיו היה לנו זמן. הבנים בחרו לשכב בחדר ולקרוא, אנחנו העדפנו לשבת בשמש הנעימה בחוץ. בזמן הזה צרכנו ליטרים רבים של תה עם דבש אורנים וגם של יין חם, קראנו, חשבנו ונחנו.
קשה לי להעביר במילים את השלווה הזו שהיא צרוף של מקום שקט ונעים בטבע ושל קצב נכון של טיול שמאפשר באמת להתנתק ולא להיות במרוץ גם בזמן החופשה.

בגלל מזג האוויר, היום הגיעו פחות מטיילים מלמטה ולצוות הבקתה היה יותר זמן פנוי, אפילו מריה יצאה מעבר לדלפק אל השמש בחוץ. משיחה אתה למדנו שהיא נולדה על ההר, כאן בבקתה עצמה. סבא שלה הקים את הבקתה, בשנים האחרונות היא מפעילה אותה כל שנה מאפריל ועד סוף אוקטובר. היא עולה אל ההר בתחילת העונה ולא יורדת עד לסופה!
כפי שניחשנו ערב קודם, הילדה הקטנה בתמונות המקשטות את חדרי האוכל זו מריה בילדותה על ההר. הספקנו גם לשוחח רבות עם אליאס, שתידרך אותנו לגבי החדרים ערב קודם. אליאס הוא בחור בשנות העשרים לחייו שעשה את המסלול הזה פעמים רבות ובילה ימים רבים על ההר, והשנה לראשונה הוא כאן כחלק מצוות העובדים. בניגוד למריה, הוא ויתר העובדים יורדים לחופש מדי מספר שבועות....(ואכן שבועיים אחר כך פגשנו אותו במקרה בפליון במהלך חופשתו).
בינתיים החפצים שלנו החלו להתייבש וזרם מטיילים איטי הגיע בכל זאת מלמטה. כמובן שעכשיו היינו בצד המייעץ והעונה על שאלות של אלו שמתכוונים לטפס מחר.
ההמלצה העיקרית שלנו: אם כבר מטפסים עד Skala, לא לוותר גם על Skolio!

כך חלף הזמן בנעימים, לפנות ערב הודלקו הקמינים הגדולים והיפים בחדרי האוכל של הבקתה ובמקביל ירד סיבוב נוסף של גשם שהרטיב את הנעליים שלנו שכבר כמעט התייבשו לגמרי.
את ארוחת הערב אכלנו ליד הקמין המבוער, בליווי כמה משחקי קופסא שהשאלנו ממריה. מחר יורדים מההר, אני הייתי מוכנה להישאר כאן עוד יום, לשוטט מסביב וליהנות מהאווירה! גם הערב ויתרנו על מקלחת במי קרח. הלכנו לישון 'מאוחר: בתשע וחצי. לילה טוב.

יום שלישי: קצרה וקלה הדרך למטה

ירידה מצטברת: כ-1000 מטרים
משך המסלול: כשעתיים וחצי

התעוררנו לבוקר שקט וללא קולות של גשם. ארזנו ופינינו את החדר (חוקי הבקתה מחייבים פינוי עד שמונה), אכלנו ארוחת בוקר, נפרדנו מאליאס וממריה וגם ממטיילים אחרים שהכרנו והתחלנו לרדת. ולרדת. ולרדת.
מזג האוויר היום היה נעים כמו ביום הראשון והפעם אנחנו עם הפנים אל הים ולא אל ההר.
ההליכה בכיוון ההפוך זימנה כמובן זוויות נוספות של הנוף מבחינתי, וזוויות צילום נוספות מבחינת חובבי הצילום.
כמובן קל יותר תמיד לחזור אל המוכר מאשר לטייל אל הלא מוכר. אסיף ירד בקצב שלו ותוך שעתיים היה בפריניה, כולל הפסקות! לנו לקח כמובן קצת יותר. שוב נפגשנו עם שיירת האספקה, עם מטיילים אחרים שכבר הספקנו להכיר ועם כאלו שלא (בעיקר כאלו שרק התחילו לטפס ורצו עצות, טיפים וכו').

בסופו של דבר היינו למטה, ליד הג'יפ שחיכה שמח וטוב לב בפריניה. דשדשנו קצת במעיינות ונסענו לדרכנו.

אז מה היה לנו?
שביל שבסך הכל הוא נגיש וסביר לכל בעלי כושר גופני ממוצע, בקתה נוחה (במושגים של refuges, לא של צימר בהרים) עם אוירה נפלאה, תחושת סיפוק כפולה (אחת על כל פסגה).
למרות שטיפסנו כבר במסלולים מאתגרים יותר וראינו נופים מרשימים יותר, לכולנו זכור הטרק הזה ככיפי מאוד!

קישורים חיצוניים

• הזמנת לינה ב Refuge A