מפה לשם ובחזרה: סיפורו של פ"ט

"המאפיינים העיקריים של הטיול בקצ'קר הם ללא ספק ההרים, העשב הירוק והמים. כל כך הרבה מים בכל מקום. לא צריך לסחוב מים, מספיק לקחת כוס פלסטיק. התאוריה אומרת שלא משנה איפה תשים אותה, תמיד היא תהיה מלאה. אפשר לומר כך על הטיול, לאן שלא תביט תראה רק את חצי הכוס המלאה"

תאריך הטיול	July 2008
משך הטיול	6 ימים
עונה מומלצת	אוגוסט

תוכן עניינים

לילה טורקי שחור

היו לא מעט הכנות לטיול הזה אך זה לא משנה את העובדה שהזיכרון הראשון שלי ממנו הוא המפגש בנמל התעופה. שלומי מגיע עם שקית.
כן, רק עם שקית לטרק של שבוע ובגדים שקיבל כנראה באקי"ם. בכך הוא סיפק לנו דלק לבדיחות על חשבונו לכל הלילה הראשון.
הלילה שאחריו, בכל מקרה, כבר לא היה כזה מצחיק.

טיסה קצרה לטרבזון דרך איסטנבול ואנחנו בצד הנכון של טורקיה. מדהים כמה שזה קרוב.
משכנעים טורקי של חצות לקחת את חמישתנו יחד במונית שלו במחיר נמוך ממה שאף נהג אחר לא הסכים לקחת את ארבעתנו. בטוח שהמראה של שלומי נגע עמוקות לליבו הרחום.
ארז התיישב מקדימה, משמרת ראשונה. ארבעתנו במושב האחורי נאחזים בחיים בכל בכוח כי הנהג הזה משוגע לגמרי. בשארית האנדרנלין הגענו לאיידר, כפר תיירותי בהרים.
שחררנו את הנהג עם טיפ מכובד על זה שהוא הציל את חיינו (וסיכן אותם באותה מידה).
נשפכנו מהרכב ונישקנו את הקרקע היציבה עם דמעות של אושר (או עייפות) בעיניים.

היום ראשון - דניס בויוק גולו בלאט

השעה 4 בבוקר, היינו בכיכר המרכזית של הכפר המנמנם.

מעט ערפל, לחות וקור לילי נעים.

חיפשנו ומצאנו מקום קרוב וסביר לפתוח אוהל ונרדמנו.

תוך שעתיים התעוררנו מרעשי הרחוב ואז גילינו שתי עובדות מפתיעות.

האחת, שהתמקמנו בפינת פחי האשפה באמצע הרחוב.

והשניה שהרחוב צבעוני ויפה והנוף מרשים עם מפל חביב מתיז בוואדי שממול.

שלחנו את שלומי להביא מאפים לארוחת בוקר בעיקר כדי לחפות עלינו מהמבטים המביכים של העוברים והשבים בזמן שאנחנו מפרקים את האוהלים.

התקדמנו לספסל רחוב בכיכר ושלומי חזר עם חדשות בפיו. אין מאפים אלא רק ככרות לחם טריות כמו בסיפוריו של אקלברי פין. בהחלט משביע רצון.

השלמנו ציוד שחסר לנו לטיול בחנות המקומיות. בלון גז וכובע רחב שוליים (כי שכחתי את שלי בבית).

ותפסנו דולומוש ליוקרי קוורון.

דולומוש, אם שאלת את עצמך (וגם אם לא), זה מזכיר מאוד מונית שרות אבל קצת שונה. טרנזיט לבנה מלאה בהרבה טורקים וקצת תיירים עם חלונות פתוחים ונהג מתורלל שנוהג מהר מדי בדרכי עפר מפותלות מדי בהרים עם מוזיקה מסולסלת מעצבנת בטונים גבוהים. שעושה לי צביטה בלב על כמה שחבל שהטורקים לא למדו מהסקוטים איך באמת מנגנים בחמת חלילים.

יוקרי קוורון הוא כפר נידח כזה שאין מצב שתגיע אליו בטעות. הוא ניצב בתחתית וואדי קרח וירוק. נשלט ע"י הרים גבוהים מעליהם רוב הזמן עננים ובשאר הזמן העננים יורדים לכפר ואז יש ערפל.

מכאן המסע מתחיל סוף סוף...

מרוצים שהגיע הרגע הגדול. מסתערים על המדרון הדשא התלול, בלי שביל.

תוך זמן קצר מתחיל להיות גשום וקריר. כולם עוצרים ולובשים ביגוד חם. אך אני מנסה ליישם טקטיקה אחרת ששמעתי, להמשיך בלבוש קל ולהתחמם מהעלייה ואז לאחר הגשם יהיה יותר קל להתייבש. אז המשכתי קדימה ולמעלה...

הטקטיקה לא הצליחה, היה קר מאוד והייתי ספוג מים ברוח העזה. המשכנו בגשם עוד קצת עד שהוא התחזק ממש ואז ניסינו משהו אחר, להקים אוהלים ולחכות שירגע.

בנינו אוהלים בגשם ובתוכם פתחנו שק"שים. אליהם נכנסנו לאחר שפשטנו את הלבוש הרטוב.

אחרי כמה דקות שיובל ושלומי בוכים שנכנס להם נחל לתוך האוהל, נתנו להם עוד כמה דקות לבכות לפני שהתייאשנו.ואז לבשנו מחדש לבוש חם, אני רק החלפתי לחולצה טרמקס (מנדפת ושומרת חום שבעצם הרבה יותר מתאימה לסיטואציה). קיפלנו את האוהלים בזריזות והמשכנו עוד קצת ללגונה קטנה שנקראת בויוק דניס גולו. לפי התוכנית היינו אמורים לחנות על גדותיה ולהעביר את המשך היום בשכשוך במימייה תחת השמש.

כל קשר בין הפנטזיה למציאות נמצא מקרי לחלוטין, אפילו טבילה לא באה בחשבון בקור הזה למרות שבנתיים הגשם פסק.

החלטנו להמשיך לכפר הקרוב ששמו אולגונלר.

ירדנו לוואדיון הבא וחלפנו בסמוך לקרדניז גולו, שגם על מימיו אמרנו שאין לנו רצון לרחוץ בהם, אלא לראותם בלבד.

ומיד אחרי עצירה קצרה התחלנו בטיפוס תלול לכיוון הפס. ככל שעלינו הרוח גברה ונעשה קר.

בפס עצרנו לנוח מאחורי שרידי חומת חורבה נמוכה שלא באמת עצרה את הרוח. הפס היה אפור ולבן בצבעי האבנים והשלג.

רק כשהתחלנו לרדת למדרון האחורי של הפס חשנו הקלה משמעותית מהקור, ההר חסם את רוב הרוח וההליכה נעשתה נוחה ומתונה ככל שהתקדמנו.

פגשנו לפנינו זוג פולנים צעירים ששאלו למרחק מהכפר ממנו באנו. התנחמנו שאנחנו לא היחידים פה בחוץ.

ההליכה הרטובה עד אולגונלר הייתה חוויה מתקנת ביחס לחלק הראשון של היום. אפילו אפי ושלומי חיברו שירים משעשעים על שמות של מקומות מוזרים באזור.

בכפר מצאנו הוסטל חביב ומתפרק עם מטבח ומקלחת (קרה) תלינו את הבגדים לייבוש ונפלנו שדודים כסיסרא על המצע הרך אך ללא היתד שנשארה בתיק.

היום השני - ההליכה לדילברדוזו

אור קרן שמש של שעת בוקר מאוחרת מקיץ אל החלון.
קמים ומתארגנים בעצלתיים נוכח הבגדים שטרם התייבשו, משלים את עצמנו שעוד חצי שעה זה מה שיעזור.
כשמתבדה התקווה אנחנו מתנחמים בשמש המאירה ויוצאים לדרך.

הנוף הכפרי בחוץ מוציא אותנו מגידרנו. הנחל זורם בחגיגיות העשב הירוק לח ובוהק בשמש העדינה, עננים קטנים משתובבים בשמים. בתי העץ ברחוב המתייבש בנתיים, מזכירים את ימי המערב הפרוע. לכאן המהפכה התעשייתית עוד לא הגיע. בדרך אבוס מלא מטיף מים ממנו פרה חביבה שותה לחיים.
רגע לפני שעוזבים את הכפר פוגשים בחנות צנועה למטיילים, קונים לאפי מקל הליכה משומש ועוד כמה דברים שאזכיר בהמשך.

ההליכה לדילברדוזו די קלה ואופטימית, מספר קילומטרים בודדים במעלה הנחל קצת טיפוס בסוף ואתה שם. במחנה הבסיס דילברדוזו. יותר מזה, כשנגיע נבלה את שארית היום במחנה כי אין אפשרות להתקדם לפסגת הקצ'קר, אלא בשעות הבוקר. מפני שבצהריים בד"כ מתפתחת עננות והתנועה על ראש ההר קשה ומסוכנת בערפל.
זהו מזג האוויר האופייני באזור, בבוקר יחסית נקי, לקראת הצהריים מתפתחים עננים בים השחור ונעים לכאן, דרום מזרחה. ואז הם עשויים ליצור ערפל וגשם. בגלל שמזג האוויר אינו צפוי לא ניתן לקבל חיזוי, אלא רק מהתבוננות עצמאית בתנועת העננים ניתן לצפות גשם בהתראה של עד חצי שעה.

עצרנו מוקדם לשכשוך בנחל כל עוד השמש זורחת. רק ארז ואני טבלנו, שלושת האחרים הסתפקו בלזלול צ'וקולוקים. בזמן שאני מתייבש להנאתי הגיח מקומי רכוב על סוס וצעק משהו בשפה הלא מוכרת כנראה שחשוב לו הצניעות, בגלל האישה שהייתה אחריו. נאלצנו לכבד את הנורמה המקומית ולהתלבש. כמאמר הפתגם הידוע - "באולגונלר נהג כאולגונלראי..."

על יופיה של הדרך לא אכביר במילים אלא בתמונות. המאפיינים העיקריים של הטיול בקצ'קר הם ללא ספק ההרים, העשב הירוק והמים. כל כך הרבה מים בכל מקום. לא צריך לסחוב מים, מספיק לקחת כוס פלסטיק. התאוריה אומרת שלא משנה איפה תשים אותה, תמיד היא תהיה מלאה. אפשר לומר כך על הטיול, לאן שלא תביט תראה רק את חצי הכוס המלאה. גם כשהיא תשפך עליך... בקיצור, בקצ'קר אין חול, יש רק בוץ.

הגענו למשטח הדשא של דילברדוזו, במצב הרוח מרומם בגובה 2900 מטר מעפ"י ובאווירת קמפינג טובה הקמנו גם אנחנו אוהלים. בנחל השלגים הקטן החוצה את המחנה צינננו את הבירות 'אפס' שקנינו באולגונלר. במקביל פתחנו פק"ל קפה ושלומי הכין לנו איזה קפה שקנה באיזה מקום מפוקפק. לקח לנו איזה חצי שעה להתאושש ממנו (תודה שלומי...).
שני חבר'ה ישראלים שפגשנו בהוסטל, לירון ואיתי, מגיעים אחרינו מהשביל. מכאן ואילך המשכנו ביחד כקבוצה אחת.
הטיפוס מחר חייב להתחיל קצת לפני אור ראשון ורק אם לא תהיה עננות כדי להבטיח שנרד מההר עד הצהרים. הערכת הזמנים לטיפוס וחזרה היא 8 שעות. הפסגה בגובה 3932 מטר מעפ"י, ועל פי שעה לא ברור למה נדרשים 4 שעות לטיפוס 1000 מטר. זו פעם ראשונה שאנחנו מטפסים לגובה כזה ויש סיכוי שחלק מאיתנו ילקו במחלת גבהים ולא יוכלו להמשיך לטפס לפסגה. ברור לנו שלא תהיה הזדמנות נוספת להגיע לפסגה במידה ולא נגיע מחר כי אנחנו חייבים להמשיך.

בתקווה שמזג האוויר יאיר לנו פנים מחר, שלא נחטוף מחלת גבהים, שלא נתברבר ושנצליח להגיע לפסגה סיימנו את היום.
בתחילת הלילה ירד גשם, אך זה לא הפריע לנו לישון. להפך, היינו מרוצים שהצלחנו להערים על איתני הטבע.

היום השלישי - אוויר פסגות

נראה לי שאין הרבה דברים שאני שונא כמו לקום לפני הזריחה.
הפעם לא הייתה ברירה.

מתנחם בזה שלא צריך לקפל את האוהלים והציוד. לוקחים ציוד מינימאלי, את התיקים והשאר משאירים באוהלים ומתחילים לנוע קלים ועייפים לכיוון השביל המטפס.
מזג האוויר נראה טוב למרות החושך. הדופק עולה די מהר. החמצן ההולך ומתדלדל וזה משפיע יותר ויותר על ביצועי השרירים. בנתיים שחר עלה.

השביל שעד עכשיו היה די ברור נעשה מטושטש ומתפצל לנתיבי שווא רבים. מערומי אבנים מסמנים את הנתיב הנכון אך לא תמיד באופן ברור דיו.
לאחר כמה התלבטויות ונסיון להבין מהמפה את הכיוון הכללי מצאנו את הנתיב.

החלק הראשון של הטיפוס מסתיים בלגונה ששמה דניז גולו (כנראה שהטורקים לא כל כך יצירתיים בשמות...) הלגונה נושקת למדרונות המושלגים שנמסו בחלקם, היינו מתים להכנס למים אך עדיין לא מספיק חם. אם בכלל מתישהו יהיה פה "מספיק חם". וגם ככה עוד לא בטוח שנגיע לפסגה, כך שחבל לבזבז זמן.

ממשיכים לחלק השני, סוטים מהנתיב ומשלמים על זה בטיפוס תלול בדרדרת עד לאוכף ממנו אפשר כבר לראות את הפסגה. אבל הדרך ממשיכה למטה. יורדים במתלול חלקלק לוואדי קטן שבמרכזו לגונה קטנה וקפואה. עוצרים קצת להצטלם על סלע מעל הקרח.
המשך הדרך מוביל למדרון דרדרת גדול ותלול. השביל עולה ומתפתל אך איבדנו אותו שוב. זה לא חשוב כי ברור שצריך להגיע לשלוחת הסכין.
הטיפוס קשה ומתיש.
ארז מודה שחש בכאב ראש קל, כנראה התחלה של מחלת גבהים, ככל שהוא יעלה הכאב יחמיר. אין לזה תרופה זה עובר לבד כשיורדים או אם היינו נשארים כמה ימים בגובה המחנה, מה שלא יקרה.
לא נשאר עוד הרבה עד לפסגה למזלו והוא ממשיך איתנו.

לאחר מאמצים רבים אנו מגיעים לקו הרכס הצר ומוצאים עליו את המשך השביל. מכאן הליכה קצרה על הקרבולת מובילה לדגל טורקיה שמסמן את הפסגה.
הנוף עוצר נשימה!
הים השחור מוסתר ע"י ים של עננים שמתנצפים כמו גלים על שלוחות ההרים. מצד שני הרים רמי פסגה מושלגים נשקפים מתחתיה, ביניהם חתיכות שמיים בצורת לגונות ונמוך יותר הוואדיות הירוקים.
אני שולף את מצלמתי הצנועה ויורה על אוטומט לכל הכיוונים.
ארז שולף את המצלמה המקצועית שלו ומטפטף שוטים מדוייקים.
אפי מוציא ווסק שותה ומציע לשאר.
שלומי מחלץ כמה סיגריות מהכיס ומחליף את שארית החמצן בניקוטין.
יובל מוצא ספר מבקרים, פותח דף חדש ורושם משהו שטותי בעברית. לשם שינוי זה לא בסגנון "מים-תקין, קשר-תקין, ז%#- שבור"
מסיימים בתמונה קבוצתית עם דגל ה"מפקדת" (מפקדת חניכים), אם כבר סחבנו אותו עד לפה. יובל לא מסתפק בזה אז הוא מוציא את גליון בלייזר האחרון ומצטלם איתו. ללא ספק משפר את הגבריות של התמונה... בתקוותו שזה הפריט שיכניס אותו לגליון הבא או שלפחות יזכה אותו בשורה של תגובות ציניות (מה שאגב, יותר הגיוני).

אחרי שהורדנו קצת דופק ונעשה קריר התחלנו להתגלגל למטה. מלמעלה השביל הרבה יותר ברור אבל ההליכה האיטית במורד הדרדרת מעייפת לא פחות מהעלייה, הפתרון הוא לגלוש למטה, פשוט להדרדר עם הדרדרת. הרבה יותר מהיר והרבה יותר כיף.

חזרנו לדניז גולו וגנבנו טבילה. זה מקור המים הכי קר שנכנסתי אליו בחיים. בצעדים הראשונים אתה כבר מרגיש שזה ממש קר, אבל נסבל. אחרי שתים - שלוש צעדים בעומק הברכיים, כאב קיפאון בשוקה. הדרך הגברית היחידה לצאת מזה היא לטבול מהר ולעוף החוצה. אם היינו נשארים עוד שתי שניות היינו גומרים כמו טי 1000 בשליחות קטלנית 2. כמה טורקיות שהגיעו עם רעלה הסבו פניהם לאחור, כך זה כשדתך מונעת ממך לחזות בנפלאות הבריאה...

החזרה למחנה הרבה יותר מהירה. קיפלנו בזריזות את חפצינו וחזרנו לאולגונלר. לקח לי כמה שעות להחזיר את חום הגוף לטמפרטורה נורמאלית אחרי הטבילה ההיא.
בדרך הגיחו ממעל עננים אפורים, הנסיגה לכפר עברה בשלום נפגענו קצת מרסיסי גשם בודדים. וסיימנו את היום עייפים ומרוצים בהוסטל החמים כשבחוץ הגשם.

היום הרביעי - יום מנוחה בברחל

על הבוקר תפסנו את אחד הדולומושים הראשונים לכפר ברחל.
הנסיעה יחסית קצרה. הנהג עוצר לנו בתחנה המרכזית שזו סתם צומת קטנה. קצת הליכה בברחל ומגיעים לאכסניה.
החלטנו שזה יהיה יום מנוחה. השארנו את הציוד בחדר. במהלך ארוחת הבוקר בהוסטל קיבלנו המלצה מהמארח החברותי לעשות טיול יום להר ממול.
טיול קצר וחביב לחורבה שעל כתף ההר זיכתה אותנו בהזדמנות לכמה צילומים וארוחת צהריים. את שאר היום בילינו בחפש"נות בהוסטל.
היו שם עוד שתי בחורות ישראליות מבוגרות מאיתנו שבטיול ארוך יותר מאיתנו ונאלצו לצאת מגיורגיה בגלל העימותים שהיו שם באותם ימים.
הטיול בקצ'קר, כמו שאפשר לראות במפות, הוא מאוד גמיש. יש לא מעט נתיבים אפשריים ברמות קושי שונות. יש כפרים פזורים בהם אפשר למצוא מזון ולפעמים ציוד. מים, כמו שאמרתי קודם לא חסר.
ימי מנוחה לפעמים משתלמים. לפעמים צריך קצת זמן כדי להעריך את המקום אליו הגעת. לחיות את הרגע, להתבונן סביב, לנסות לעכל את המציאות המדהימה שתוך ימים ספורים תהפוך לחוויה מצולמת שלא תחזור. וזה בדיוק מה שהופך אותה לכזו מיוחדת.
הזדמנות מעולה לחדש כוחות . ולשפר את התכנון המקורי לאחר נסיון ראשוני.

היום החמישי - טיפוס מכשירים לקרגול גולו

רכב כפרי מיושן נע בכבדות בין מהמורותיו של כביש העפר המשובש.
צל ההרים מסתיר את השמש.
רצועת הרכב שורקת מפרה את הדממת הוואדי, היא כנראה יודעת מה מחכה בסוף השביל ומנסה לצעוק לנו בכל הכוח. אך אנו, נוסעי הרכב מוקסמים מהנוף ולא שומעים.
הטורקי, שיודע היטב על מה היא מדברת ודאי חושב בליבו שהוא הולך לקרוע לה את הצורה בחצר האחורית ולזרוק אותה לכלבים לא לפני שיחליף אותה ברצועה אחרת. אבל אנחנו תמימים, פרצופים המומים וחיוך קפוא, סורקים את הנוף.

לפתע הרכב נעצר.
הטורקי שמאחורי ההגה טוען שזה סוף הדרך ושמכאן עלינו להמשיך ברגל.
אנו מחלצים עצמנו מהרכב. רצועות בירכנו מברכות על המעשה הן יודעות שאותן לא נוכל לזרוק ולהחליף על אף שחלקנו אולי היו ששים לעשות כן אם היה אפשר.
הדרך ללגונה קרגול היא מתלול ארוך. בחלק הראשון, באיזור הכפרים השביל מתפתל ומרדד מעט את המתלול. בהמשך אין יותר סוויצ'בקים אך נוף התפאורה משתפר עוד יותר עד שאנו נושקים לעננים. סוף העלייה הוא במעלה דרדרת סלעים גדולים בערך באזור הזה התחלנו להכנס לקרעי עננים ששכנו בלגונה לפנינו ובדיוק החלו להתפנות לקראת בואנו כך שאת החלק האחרון של הטיפוס עשינו בענן.
הלגונה מרשימה, שוכנת בין ההרים בעלי הפסגות המלבינות.
פק"ל קפה קטן וממשיכים...

מכאן הדרך היא די מתונה. מקיפים את שלוחה על קו הגובה ובהמשך יורדים בהדרגה לנחל הבא כך שפוגשים את הנחל במעלה הדרך וחוסכים ירידה ועלייה. נפרדים מלירון ואיתי שחוזרים לכפר וממשיכים משם לנתיב אחר. ואנו בשלנו.
ההליכה סביב השלוחה מתחילה בשיפוע צד תלול וממשיכה במעין רמה כמעט אופקית כשבמקביל נפתח נוף רב מימדי עשיר בטופוגרפיה שכיף רק לראות מרחוק...
למטה בנחל הכפרים מסביב להם שדות גידולים. חלק מהמדרונות מיוערים וחלק שדות בר מלבלבים. מעל ליערות תחום חייץ ירוק המפריד בין גוף ההרים לפסגותיהם המלבינות משלג לבן וטהור ומספר ענני ערווה לראווה.
חוויה תלת מימדית מסחררת ומפליאה.

ארז ואני מזהים מספר יעדים מאיימים עלינו מאחור ומחליטים לכבוש. נתתי לארז את הכבוד להוביל ואני מספר שתים. את השאר השארנו בכיפת התצפית כי אין מה לעשות - זו מלחמה של גולנצ'יקים אמיתיים.
הסתערנו בעוז על הכיפה הראשונה וכבשנוה לאלתר. ארז, המפקד, הכריז על יעדים להמשך. במזל הצלחתי לשכנע אותו שנצא באיגוף רחב (מאוד) וכך המשכנו בדרכנו אחרי שכבשנו יעד חשוף בגובה 3000 מטר מעפ"י (הכי גבוה שיצא ללוחם עברי להסתער עד כה). שלומי תיעד את המאורע בוידאו ואכל את הסרט (כדי להעלים ראיות).

המשך תנועה לקראת מגע. בצהריים עצרנו בתחילת הירידה בכפר נטוש להרוג איזה טורקי של צהריים. אחלה נוף יש בכפרים הנטושים האלה.
עד ערב הגענו למחוז חפצינו, לאחד הכפרים הנטושים הצמודים לנחל. הגענו אליו ברגע האחרון כשבדיוק התחיל גשם. נכנסנו לכפר ומיד מצאנו בית גדול ותקין דיו לפתוח בתוכו שני אוהלים. לאחר שהתמקמנו שמנו לב שאיננו לבד. שני נערים רועי צאן מקומיים הגיעו גם לישון בכפר. יובל הצליח לקנות מהם לחם וירקות בתמורה לסיגריות.

ערכנו ארוחת ערב בתוך בית העץ האותנטי בכפר הרפאים. בחוץ יורד גשם זלעפות ואנו כאן כנוודי הרים אורחים לרגע מחממים בקתה עזובה מתקנים חור בקיר בחומת אבנים ארעית. אלו הם רגעי קסם של מסע בזמן לחיים פריטמיטיביים עליהם יצא לנו עד כה רק לקרוא באגדות, ועכשיו הדמיון נצבע בטעם וריח. להשלמת האווירה הוצאתי את המפוחית וניגנתי רועה בודד. אל הוואדי כנראה שמע לנגינתי וזימן למקום עוד קבוצה של ישראלים. כנראה שהכפר הנטוש נהפך בלילות לכפר נופש תיירותי מזדמן. הנערים המקומיים ניגנו לפנינו "נעימות" טורקיות בחמת חלילים עד שנרדמנו.

היום השישי - הפס הביתה

בוקר שימשי האיר לנו גם הפעם.
ארזנו חפצינו בפעם האחרונה לטרק הזה ויצאנו לדרך.
דווקא ביום האחרון השביל נהייה מטושטש ולא ברור. השקענו קצת מאמצים באיתור הנתיב המדוייק עד שהתייאשנו מהחיפושים ופשוט הלכנו בתוואי הוואדי, בזה אי אפשר להתבלבל. כשאומרים שחכם השביל מההולך עליו, אין ספק שלא מתכוונים לשביל הזה. כי הוא סתם עולה על גדת הוואדי ומדלג ללא שום התחשבות על הלגונה ליבר גולו.
אך אנחנו לא פראיירים ולא הולכים יותר על השביל, כך שהוא לא יכול יותר להיות חכם מאיתנו. פנינו לכיוון המים שמתחת לשמים והכנסנו אליהם את הגוף שמתחת לבגדים. זה היה קר מאוד, אבל לא כמו דניס גולו הידוע לשמצה. הפעם גם טבלנו את כל הגוף ואפילו שחינו קצת. ממש קצת. טוב, זה היה יותר כמו תנועות של טביעה אבל בדניס גולו לא עשינו אפילו את זה.

פשוט עמדנו על סלע חשוף מעל המים וקפצנו ממנו בזהירות. הרגע הזה לפני הקפיצה יש בו משהו מיוחד.
עדיין קצת חמים ממאמץ ההליכה,
האוויר הצח,
השקט,
השתקפות שבירת ההרים באדוות המים הצלולים.
הדופק האיטי והנשימות האיטיות האחרונות.
ובבת אחת הכל ע ו צ ר .

הנשימה, הדופק ההכרה

ומיד מתחלף השוק בתגובה אינסטנקטיבית ומהירה נסיון נואש לא לספוג את הקור.
דופק מואץ ונשימות כבדות ומהירות כמו חיה במנוסה ואז החום היחסי ביציאה מהמים. רעננות שיא. צלילות מחשבה.
כמו התמזגות עם המים. כמו התעוררת מחלום

להתייבש באוויר, בשמש וברוח. מרגיש כמו להיות ענן המתעבה ומתאדה לסרוגין
בין שמים לארץ. עף באוויר נישא ברוח ונושק להרים...
עד שארז מעיף לי סטירה.
"יא-סטלן שים עליך משהו ובוא נעוף מפה, אנחנו רוצים להגיע היום לאיידר."

שוב יש לי תוחשה של שוק, ולרגע הדופק והנשימה נעצרים אך הפעם זה מחום.
ואז אני מבין מה קרה ושוב תגובה אניסטנקטיבית, אני מושיט את היד לאחור בתנועה חדה.
דופק מואץ ונשימות כבדות ומהירות כמו חיה פצועה
ואז לפתע מתפקח ומבין שזה לא רעיון טוב להחזיר מהלומה לגולנצ'יק :-)

הדרך לפס קצרה כמו שהיא תלולה ואיטית כמו שהיא יפה. אנחנו מטפסים על ארבע עד שמגיעים למישור ועוצרים לנשום בזמן שמצלמים את הלגונה מתחתנו.
היה משהו מרגש בהגעה לפס. לא בגלל שהטיפוס היה קשה (והוא היה קשה). אלא כי הוא סימל את סופו של הטרק. נשקפת ממנו ירידה מתונה שמובילה לאביסרור ולכפרים מהם נתפוס דולומוש חזרה לאיידר.
פשטנו את התיקים וסידרנו את האבנים בפס בצורה שבה הן אמורות להיות...
תמונות אחרונות בראש ההרים.

ממערב ענן טיפס בוואדי והחל לבלוע את הכפרים. אפי שהבחין במעשה החליט לנסות לירות ברקים באביסרור. באמת צצו כמה ברקים אך למעשה הם פגעו בו וחזרו לעדשת המצלמה.
מעניין שהענן לא הוסיף להתקדם עד שהגענו בעצמנו לכפרים ונעלמנו בערפל.

היום השביעי - וישבות אלוהים מכל מלאכתו...

ארוחת שישי במסעדה באיידר.
משענות הכסאות בשיפוע שלילי והשרות איטי. אך אין בזה לדכדך את נפשנו הטהורה אחרי שהזדככה בחמאם המקומי ונכוותה הן בקרים והן ברותחין והשילה את כל חטאיה ליאור הטורקי.

עכשיו בנוחות (היחסית) ובלבוש החגיגי (לא כולל את שלומי) כל צרות הדרך מתגמדות הכל הופך ונרשם כחוויות. כסיפור דרך.
סיפורו של פ"ט...

מפות ונ"צ-ים

המפה לקוחה מאיזה ספר שאין לי מושג איך קוראים לו.
פשוט קיבלנו צילום צבעוני של החלק הרלוונטי שלה ממישהו שעזר לנו בהכנות בארץ.

נ"צ (UTM): [פלח ורצועה 37T]
איידר 677766E/4535535N
יוקרי קוורון 67950/452805
בויוק דניס גולו 68226/45264
אולגונלר 6888/45254
דילברדוזו 68335/4521100
פסגת הקצ'קר 68208/452291
ברחל 70146/4538
קרגול גולו 69503/45395
סריבולוט (העיקוף של השלוחה) 697100/453806
ליבר גולו 68847/453496
טסליק (כפר בסוף) 6820/453665

בתקווה שהיחסים הדיפלומטים עם הטורקים ישובו לסדרם...