לחפש אבנים בהרי הפמיר

הקדמה

בטיולי הקודמים ברחבי העולם למדתי על עצמי שהחוויה שלי משמעותית הרבה יותר כאשר אני לומד את המדינה לעומק. אני לא מתכוון רק להיכרות עם התהליכים ההיסטוריים שהיא עברה ועם אופי האוכלוסיה המקומית, אלא לעומק אמיתי, למטה, אל תוך האדמה. מאז אותם טיולים חזרתי לארץ, מצאתי לי עיר ולמדתי תואר, ולאחר שסיימתי אותו היה לי זמן סוף סוף לטייל שוב כמו שאני רוצה, עד שאתחיל את התואר השני.

בחרתי לטוס אל מרכז אסיה, ה"סטאניות", וכחלק מההכנות המקדימות לטיול חיפשתי באינטרנט מידע על הגיאולוגיה של האזור. רציתי להבין לאן אני הולך, אך בעיקר קיוויתי ללמוד על מקומות בהם אוכל לאסוף דברים. מאובנים, מינרלים, אבני חן... אני אוהב את ההרפתקאות שנוצרות מסביב ל"משימות" האלה, אני אוהב את הריגוש שבמציאה וגם את האוסף שאני צובר לאט לאט ממקומות שדרכתי בהם בעבר.

שלא כמו שלמדתי על אוסטרליה וניו זילנד, התברר לי שהסיפור בארצות האקס-סובייטיות מורכב הרבה יותר. אמנם כל מדינה העמידה אתר ממשלתי שמרכז את המידע על המחצבים ופרוייקטי הכרייה שפועלים בה, ושאפילו מציג תמונה ממוזערת של מפות גיאולוגיות מפורטות, אך שום דבר מכל זה לא היה נגיש לי. מלבד האתרים הממשלתיים ההם בקושי מצאתי דבר. המדינות האלה נשמרות לעצמן, ונראה היה שתחביבים כמו שלי כמעט ולא התפתחו שם. אסור לי לשכוח שאני לא דובר רוסית, ואולי חיפוש בשפה הזו היה מגלה לי דברים נוספים.

המידע היחיד שמצאתי הגיע ממאמר בודד משנת 2006, שנכתב בידי הג'מולוג (חוקר אבני חן) ריצ'ארד היוז. הוא, יחד עם שני ג'מולוגים נוספים, יצא במשלחת פרטית אל הרי הפמיר. טג'יקיסטן באותן השנים רק החלה להיפתח לתיירים ולאנשים זרים לאחר עשרות שנים של שילטון סובייטי והתאוששות ממלחמת אזרחים, וזה נתן לריצ'ארד ולחבריו הזדמנות לנסות ולפתור את אחת מהתעלומות של עולם הג'מולוגיה. זמן קצר לאחר התפרקות ברית המועצות אבן חדשה החלה להופיע בשווקי העולם – אודם מטג'יקיסטן. כמה מהסוחרים ידעו לספר שאותן אבנים הגיעו ככל הנראה ממרבצים חדשים שהתגלו באזור המזרחי של הפמיר הטג'יקי, בסמוך לגבול עם סין. אך עד שלא יבקר במכרות איש מדע 'חופשי' ויאסוף דוגמאות ישירות מהסלע, לא יהיה ניתן לדעת בוודאות אם אבני האודם החדשות אכן הגיעו מטג'יקיסטן, או אם בכלל היו קיימות כאלה מעולם.

מלבד הערך המדעי שבאיסוף ובתיעוד מינרלים ממקורות חדשים שהתגלו בעולם, יש למחקר מהסוג הזה גם חשיבות כלכלית. המקור ממנו הגיעו אבנים משמש כמותג לכל דבר. אבן ממקור אקזוטי או מסוכן תהיה שווה יותר מאבן זהה שהגיע ממכרה מוכר וגדול יותר, עובדה שנותנת פתח לשקרים ולזיופים. למינרלים ממקור מסוים קיימות בדרך כלל תכונות כימיות ייחודיות שמאפיינות אותם, ועל ידי בחינה מעמיקה של כל אבן ואבן, והשוואתן לאבנים ידועות אחרות, ניתן לתת הערכה למידת האותנטיות שלהם. הג'מולוגים האלה קיוו להיות החוקרים המערביים הראשונים שיבקרו במכרות האודם של טג'יקיסטן, יאספו דוגמאות מתוך הסלע ויתעדו את הגיאולוגיה שבתוכן הן מופיעות. לדעתי לא פחות מכך הם גם פשוט חיפשו הרפתקה. איזה מקצוע נהדר.

הרי הפמיר היו מאז ומתמיד החצר האחורית והנשכחת של העולם הישן. הם אמנם היו מוקפים באימפריות מכל עבר, אך הטופוגרפיה החריפה והאקלים הקשה השאירו אותם מחוץ לסיפור הגדול. השלטון הרוסי שהגיע בהמשך לא עשה כל מאמץ כדי לשנות זאת, במיוחד לא אחרי שהוא גילה שם אורניום. כל עניין בעל נגיעה גיאולוגית קיבל את הסיווג הגבוה ביותר, וכל המכרות, גם אלה שבינם ובין האורניום פעורה תהום, נחשבו כנכסים אסטרטגיים סודיים. ברית המועצות התפרקה מאז, אך טג'יקיסטן שהוכרזה לאחר מכן בחרה לשמור כמה מהתכונות החשוכות של קודמתה. מכרות אבני החן, קטנים ולא רווחיים ככל שיהיו, המשיכו להיחשב כמשאבים אסטרטגיים מסווגים שנתונים לניהול ולפיקוח הדוק של השלטון. אסור לאסוף אבנים בטג'יקיסטן. אסור לקנות ולמכור אותן בתוך שטחי המדינה ובטח שלא להוציא אותן החוצה. כולן חייבות לעבור דרך חברת אבני החן הממשלתית שלה הזכות הבלעדית לעשות את כל זה. המונופול הכפוי הזה גורם לכך שחלק לא קטן מאבני החן מוברחות החוצה מהמדינה מבלי שהשלטון יודע על קיומן, והן מתגלגלות לשווקי האבנים העולמיים עם הרבה סימני שאלה. על אף כל הקשיים האלה, שלושת הג'מולוגים אכן הצליחו לגשת אל המכרה, לצלם ולשוחח עם הכורים, אך נאסר עליהם לקחת איתם בחזרה כל דבר שהוא דומם.

ואני, אני רק רציתי לטייל. כשישבתי בארץ וחשבתי על המסלול הכללי שאעבור בו, הגעתי להבנה שכדאי לי לוותר על לנסות ולהגיע למכרה האודם במזרח הפמיר. הויזה לטג'יקיסטן לא ארוכה במיוחד ואני יכול לאבד ימים רבים בניסיון להגיע אליו. אני גם לא באמת יודע איפה בדיוק הוא נמצא, ואם קיימת בכלל תחבורה אל תוך האזור הזה. ואפילו אם כן אצליח כנראה שישלחו אותי משם בחזרה. הבנתי שכדאי לי במקום זאת להשקיע את הימים שלי בחוויות מבטיחות יותר.

הטיול

את הטיול התחלתי בקירגיזסטן. העיסוק שלי במכרות הטג'יקיים נשכח במהרה ופינה מקום לארץ נפלאה, שהשבועות הספורים שהיו לי בה חלפו במהירות מפתיעה. בעיר אוש שבדרום המדינה פגשתי בתייר אנגלי שפתח בפני את המפה שהייתה לו של הרי הפמיר, ועקבנו יחד אחר המסלול שתכננתי לעצמי. המפה הייתה מיועדת לתיירים, אך מסיבה כלשהי היא הראתה גם היכן קיימים מכרות. לאחר חיפוש לא ארוך מצאנו מכרה במזרח, בחצי הדרך בין מורגב (העיירה המרכזית באזור) והגבול עם סין. האזור ההוא התאים לתיאור שכתב ריצ'רד היוז בסיפור שלו והנחתי שזה בוודאי המכרה שבו ביקר. הוא סומן בתוך אזור הררי מדרום לכפר בשם ראנגקול, באמצע הדרך בין הכפר לבין כביש שמחבר את מעבר הגבול עם סין ומורגב. זו הליכה של 45 קילומטרים בסך הכל, כזו שאוכל לגמוע בתוך שלושה ימים. ממורגב אוכל לעלות על רכב שיקח אותי אל רנגקול, ובקצה המסלול אקווה לטרמפ שיגיע מסין. בשלב הזה בטיול שלי כבר התרגלתי לאופי של מרכז אסיה, ולא הרגשתי יותר את חוסר הביטחון שעלה אצלי בישראל כשחשבתי להגיע אל המכרה.

חזרתי שוב אל הדברים שכתב ריצ'רד על הביקור שלו במכרה וקראתי אותם לעומק. המכרה אליו הם הגיעו, שנקרא סנז'ני (Snezhny), הוא אחד מכמה אתרים סמוכים שהתגלו בהם מרבצים של אבני אודם. הוא ציין שבדרך אל המכרה הם איתרו על הקרקע גבישי גרנט וקיאניט, ושמאזור הכפר ראנגקול ידועים מינרלים מעניינים נוספים כמו אמטיסט, טופז וטורמלין. זה היה כל השכנוע שהייתי צריך. אני יוצא למשימה.

התחלה

גבולם הצפוני של הרי הפמיר מהווה גם את הגבול בין מדינות קירגיזסטן וטג'יקיסטן, ממנו הם מתרוממים וממשיכים דרומה ברמה רחבה עמוסה בפסגות. את הגבול חציתי בטרמפים, ותוך קילומטרים ספורים טיפסתי בגובה אל ארץ חדשה ומדהימה, צחיחה ואדומה, מעוטרת בקרחונים לבנים שנראו על-טבעיים על רקע המדבר הקיצוני. בזמן שהייתי מהופנט ודבוק אל החלון שמתי לב שלא רק העשב נותר מאחור, אלא גם המים שנהגו לזרום בכל מקום. קרח לא היה חסר, אך המים שהפשירו ממנו חלחלו במהירות אל תוך הקרקע החולית. אהיה צריך לברר את העניין הזה לפני שאמשיך במשימה שלי.

לאחר לילה בכפר קראקול, אחד מהמקומות ההזויים שביקרתי בהם במרכז אסיה, התארגנתי ומצאתי רכב נוסף שיקח אותי הלאה. בצהריים כבר הייתי במורגב, עיר הבירה של מזרח הפמיר, שהתגלתה כמקום הנידח ביותר שחוויתי שהציוויליזציה המודרנית ניסתה לגעת בו. כתם צפוף ורחב של בתי בוץ צבועים לבן ומכוסים אסבסט, וביניהם צבא של עמודי עץ גבוהים ונטויים שבעבר סיפקו חשמל. חיבבתי את מורגב. הבאזאר הפוסט-אפוקליפטי שווה ביקור, והפמיר-הוטל, שעוד אבלה בו לא מעט לילות, היווה בשבילי אחיזה חשובה במציאות.

בעיירה ניסיתי לגשש בקרב המקומיים אם ידוע להם מה מצב המים הזורמים לאורך המסלול שתכננתי, אך אף אחד מהאנשים שפגשתי לא הסתובב באזור ההוא קודם. רובם לא היו אופטימיים. המידע היחיד שמצאתי הגיע ממפה סובייטית ישנה איתה התכוונתי לנווט. היא ציינה ערוץ מים איתן, קצר ובודד, בדיוק באמצע הדרך, היכן שעלי לחצות אוכף בגובה 4300 מטרים. המפות האלה אולי ישנות, אך עד כה הן לא שיקרו לי. חשבתי על זה קצת. אם אסחוב על עצמי חמישה ליטרים בכל רגע נתון, אוכל לעשות זאת. קבעתי עם עצמי שברגע שארד לחצי מכמות המים מבלי לראות מקור מים באופק, אשוב על עקבותי ואחזור לראנגקול. בקצה המסלול, לצד הכביש שמגיע מסין, זורם נהר עליו אוכל לסמוך כמוצא אחרון.

לאחר הצטיידות והתארגנות קצרה בעיירה, עליתי על מונית משותפת לכיוון הכפר ראנגקול שבו העברתי את הלילה. עוד בדרך אליו החל לרדת גשם, שהתבהר רק בבוקר ושהותיר מאחוריו פסגות מושלגות. נפרדתי לשלום מהמארחים שלי, מתרגש לקראת המסע שאני עומד סוף סוף להתחיל, חושש מעט ממזג האוויר, והתחלתי לצעוד דרומה.

יום ראשון

חלפתי על פני מספר גבעות נמוכות ובחנתי את המסלע שלהן. הן היו עירומות לגמרי מצמחייה, ועשויות מפצלים אדומים וירוקים. אם רק תצא השמש אוכל להיווכח עד כמה הן צבעוניות, אך במקום זאת הגשם חזר לרדת. חששתי לגבי עתיד ההרפתקאה שלי, אך המחשבה שאולי המים לא יהיו נדירים כמו שאני פוחד שיהיו הרגיעה אותי יותר. עטפתי את התרמיל בכיסוי ולבשתי את מעיל הגשם האדום שלי. עקפתי את הגבעות ונכנסתי אל העמק שהוליך דרומה. העיניים שלי כבר היו מקובעות אל הקרקע שממול לרגלי, מחפשות כל דבר שונה שאולי יהיה מעניין. כך אני הולך. גלגלתי כל אבן חשודה בעזרת מקלות ההליכה שלי: חלוקי קווארץ, אבני שיסט כסופות ונתז צור אחד, אך שום דבר להתעכב עליו. צחקתי על עצמי שאני מצפה שיהיה לי כל כך קל, אפילו עוד לא התחלתי להזיע.

לאחר כקילומטר צדה את עיני אבן כהה שהייתה מכוסה בגרגרי רימון. לאחר רגע של בלבול זיהיתי שאלה גבישי גרנט, משובצים בתוך שיסט שמורכב ברובו מגבישים מוארכים ומבריקים – קיאניט אפור. איזו מציאה! הורדתי מעלי את התרמיל ויצאתי לחקור את מדרון הגבעה. מצאתי עוד חתיכות רבות מהסלע המעניין, וגם גבישי גרנט חופשיים, שברי קווארץ צלול ועוד מגוון רחב של מינרלים. לאחר כשעה של שוטטות החל להישמע רעש של רכב שהתחזק מרגע לרגע. נלחצתי מעט. לא הצלחתי לחשוב על אף סיבה שתמשוך רכב אל תוך האזור המבודד הזה, אלא אם הוא מעוניין להגיע דווקא אלי.

ג'יפ UAZ ירוק הופיע מעבר לקפל הקרקע ונעצר לידי. יצאו מתוכו אדם קשיש חבוש בכובע הקלפאק המסורתי, ואחריו אדם צעיר ומחוייך. בירכנו אחד את השני לשלום, והזקן שאל אותי אם ראיתי שני גמלים. הוא נאנח באכזבה לאחר ששמע את תשובתי, ושלף משקפת גדולה איתה סקר את הסביבה. הוא התיישב על האדמה, פתח בקבוק סודה והציע לי לשתות ראשון. בדרך אליו הבחנתי בגביש גרנט גדול והתכופפתי להרים אותו. הוא בחן את מעשיי והתעניין, אז הגשתי לו את האבן. הוא הסתכל עליה לרגע, חייך וברוח אבהית סימן לי להצטרף אליו. הוא הוציא מתוך כיס המעיל שלו שקית מגולגלת בקפידה, ושפך את תוכנה על האדמה בינינו. אבני אודם, אמתיסט, גביש טורמלין שחור ופיסות ירוקות שהתקשתי לזהות. אחריה הוא שלף שקית נוספת, שאותה רוקן הפעם אל תוך כף ידו. היא הכילה אבנים איכותיות הרבה יותר. אבני אודם גדולות, גרנט מרשים ומרובה פאות מצופה ברדיד זהוב של פיריט, גביש קווארץ ירוק ומעניין וחתיכת אמתיסט ענקית, סגולה וצלולה לגמרי.

לקח לי כמה רגעים לעכל את הסיטואציה. אני יוצא למסע בתקווה למצוא כמה רסיסי אבן צבעוניים, והנה הם מחפשים אותי ונשפכים לרגליי. רציתי לשאול אותו אלף שאלות, אך הרוסית המעטה שידעתי איפשרה לי רק לגשש היכן הוא מצא כל אחת. הוא חייך והצביע על מספר כיוונים שונים סביבנו, ותיאר על ידי גלגול כף ידו כמה רכסי הרים יש לעבור בכל פעם. אחד מהכיוונים עליהם הצביע היה הכיוון העתידי שלי, דרומה אל תוך העמק. אזרתי אומץ ושאלתי אם אבני האודם שלו הגיעו ממכרה סנז'ני שבכיוון ההוא, והוא הנהן. אמרתי לו שאני מתכוון ללכת לכיוון ההוא, ובקול מהוסס שאלתי אם לדעתו אני יכול להגיע אל אותו מכרה. הוא הפנה את מבטו דרומה, חשב כמה רגעים ופלט צחוק קצר. האצבע שאיתה הצביע סביב הופנתה עכשיו לעברי, לבשה צורת אקדח וירתה. הוא חזר על כך מספר פעמים, ובין לבין הכניס שיסוף גרון או שניים. טוב נו, זה כנראה הולך להיות קשה יותר משדמיינתי.

הזקן התרומם להמשיך בדרכו, והשאיר בשבילי על האדמה כמה מהאבנים הפשוטות יותר. ביקשתי לצלם את האחרות אך הוא סירב. נפרדנו לשלום, העמסתי עלי את התרמיל שכבר עלה במשקל, והמשכתי גם אני. ניתקתי את עצמי מהקרקע העשירה והסתכלתי קדימה. רציתי לצבור מעט מרחק כדי שאוכל להרגיש שאני מתקדם במשימה שלי. העננים הנמוכים שנותרו מהבוקר כבר החלו להתפוגג, והשמש חדרה דרכם ונתנה לעולם גוונים אופטימיים יותר. העמק הרחב נצבע בזהוב, ומאחוריו נחשפו הרים עירומים ומעודנים, בעלי פסגות לבנות וברורות. הרחק ממני בתוך העמק התקדמו בהילוך איטי שלושה עדרי כבשים שחורות. הרועים הובילו אותן דרומה. האם זה אומר שיש שם מים?

הגשם חזר לרדת, חזק מתמיד, והנוף הסמוך נעלם מאחורי מסכי העננים. התכרבלתי עוד יותר בתוך מעיל הגשם שלי והגברתי את קצב ההליכה. בכל מקרה כבר לא יכולתי להבחין בכלום על הקרקע מבעד לכל המים שניגרו על פני. הגעתי אל מפגש הערוצים שממנו מתפצל העמק ונצמדתי אל הסעיף המערבי. העמק החדש אליו נכנסתי היה מוארך וצר, ואפשר היה להבחין בקשת הקרחון הרחב שפילס בו את דרכו בעבר. עדרי הכבשים השחורות שהלכו דרומה כה נחושות היו פרוסות בנינוחות על המדרונות הגבוהים והירוקים שמעלי. גבוה עוד יותר מעליהן היה משורטט חוט דק ולבן, שהשתרך מטה על פני הגבעה עד שנעלם בין הסלעים. מים. השמש לא איחרה לצאת, ואיתה השמיים הכחולים. רוח של תקווה עלתה בי, ומשקל האבנים שכבר אספתי הוסר מעל כתפי. אחד אחד יצאו מתוך העננים ההרים האדמדמים שטיפסו במתינות משני עברי העמק. הארץ דרכה צעדתי התגלתה להיות יפה, בדיוק כמו שאני אוהב, רחבה וחופשיה, וגם אם בקרוב אאלץ לחזור על עקבותיי, אעשה זאת עם חיוך.

לאחר כמה קילומטרים נוספים הופיעו מים בערוץ שבמרכז העמק, וסלעי השיסט והפצלים שליוו אותי מהבוקר התחלפו בשיש לבן ומתפורר. התקדמתי אל עבר מחנה יורטים, שעשן מפתה היתמר מתוך כמה מארובותיהם. רציתי להקיף את המחנה מהצד, כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב ולהמשיך בהתבודדות שלי, אך העמק הצר לא איפשר לי להתרחק ממנו יותר מדי. שני ילדים נרגשים מיהרו לעברי והפצירו בי להיכנס לתה, והלכתי בעקבותיהם אל תוך האוהל. התיישבתי לצד אב המשפחה, שמיד מזג לי תה, והאם הגישה לנו לחם ושמנת חמוצה. הילדים התיישבו בקרבתנו והאזינו לנו בזמן שניהלנו את שיחת החולין המרכז אסייתית השגרתית. לאחר סדרת השאלות הקבועה (מאיפה אתה? מוסלמי? יש לך אמא ואבא? ואחים? אישה? למה לא? בן כמה אתה?) הגיעה תורה של השאלה במה אני עובד. הייתי נועז ועניתי שאני גיאולוג, תשובה שהעירה אותו מישיבתו הנינוחה ושזרקה ברק של עניין בעיניו.

"גיאולוג אתה אומר... יש לנו כאן הרבה אבנים.. רובין, טורמלין, קווארץ, איזומרוד.."

"אה מעניין.. טוב מאוד" עניתי, מתאמץ להישאר תמים. "יש לך כאלה כאן אצלך?"

הוא היסס, לא ענה מיד, והסיט את השיחה לטורמלין.

"כמה עולה בישראל טורמלין כזה גדול?" [הוא החזיק בזרת שלו]

"באיזה צבע? שחור?"

"לא לא, בכמה צבעים", והצביע על צבעים שונים שהיו בשטיחים שבתוך היורט. אדום, ירוק, כחול. הודתי שאני לא יודע את המחיר, והיה ניכר שהתאכזב. הוא הורה לבנו לגשת אל המעיל הגדול שהיה תלוי על קיר היורט, ולהביא מתוך אחד הכיסים קופסת פלסטיק ישנה. היא הייתה מלאה בחתיכות פיריט זהובות וקטנות, אותן הוא אסף מהעמק הסמוך שממערב למחנה. עכשיו כבר הרגשתי בנוח, והזכרתי את מכרה סנז'ני. "כן הוא שם, מדרום לאוכף [אותו הוא סימן בעזרת גילגול האצבע], בכיוון ההוא יש המון המון טורמלין, שחור". שאלתי אם לדעתו אני יכול ללכת אליו. הוא חשב עם עצמו כמה רגעים ובסופם אמר לא. הוא הזדקף בישיבתו, ותיאר בידיו רובה גדול שהיה תלוי לו על הכתף. הוא קירב אותו אל פניו, הסתכל בין הכוונות וירה. את ההדמיה הוא חתם עם כמה שיסופי גרון.

סירבתי להצעה להישאר לישון אצלם. התכוננתי ללילה הזה וציפיתי לו, להיות בהרים לבד לגמרי, רק אני והאוהל. מעולם לא עשיתי את זה קודם, ולא רציתי לוותר על זה עכשיו. לפני שעזבתי הוא ביקש שאחכה רגע, ומיהר אל מבנה בוץ קטן שעמד לא רחוק. בינתיים למדתי מהבן הגדול שהמחנה שלהם נקרא ג'ולברלוק (Jolberluk), שמשמעותו עמק הזאבים בקירגיזית. האב חזר ואמר שהוא לא מוצא את הטורמלין. כנראה שהתחרט. הוא נתן לי במתנה אבן פיריט קטנה ששמר בידו מאז שפתח את הקופסה, וסימן עם אצבע על השפתיים שאשמור על כך בסוד.

התקדמתי עוד מספר קילומטרים במעלה העמק ובאופק הלא רחוק יכולתי להבחין באוכף שחילק את המסע שלי לשניים. השמש החלה לשקוע, והגשם חזר לרדת והתחזק מדקה לדקה. הייתי כבר מתורגל במצבים האלה, שאפיינו כמעט כל ערב בקירגיזסטן. נעצרתי על פיסת האדמה המישורית הראשונה שמצאתי והקמתי עליה במהירות את האוהל. כשקפצתי לתוכו כבר הייתי ספוג במים, אך כעת הייתי מוגן ויכולתי להחליף לבגדי הלילה החמים. לאחר כשעה הגשם חלף ויצאתי לבשל את ארוחת הערב. ההרים המעוגלים סביבי כוסו בשכבת שלג דלילה וטרייה, והכוכבים החלו להופיע אחד אחד בשמיים הבהירים. אהבתי את הפינה שמצאתי לעצמי, לצד הערוץ הזורם שצוין בדייקנות על גבי המפה. העמק הפתוח השרה עלי תחושה נוחה ובטוחה. לא תלול ולא רדוד מדי, לא צר ולא רחב מדי, בדיוק בגודל הנכון. הרגשתי בבית.

יום שני

במהלך הלילה עלה ירח גדול וטיפות המים שכיסו את האוהל שלי קפאו לגמרי. בבוקר התגלו השמיים הכחולים ביותר שהיו לי כבר מזה ימים רבים, ולאחר זמן לא רב כבר התחלתי להזיע בחולצה הקצרה. זה היה יום נפלא והייתי מעודד מאוד. התקדמתי מעלה אל עבר האוכף עם אנרגיות רבות, אך הגיאולוגיה המגוונת שנתקלתי בה ריסנה אותי מלמהר מדי. על הקרקע היו פזורים שברי קווארץ צלולים שהיה כיף לאסוף, טורמלין שחור וגבישים נוספים שהוסיפו לחוויה. כשחשבתי שהגעתי אל ערוץ המים האחרון לפני האוכף עצרתי ומילאתי את כל הבקבוקים, והתרמיל שלי, שכבר היה כבד מאבנים, הגיע למשקל מגוחך שלא האמנתי שאצליח להתמיד איתו. אך לא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי הולך על פני סלעי פגמטיט ובתוכם גבישי מיקה גדולים. מה, לא נאסוף דוגמה מייצגת? הליכה קצרה נוספת הביאה אותי אל מחשוף שיש מקומי שהזדקר מתוך כתף השלוחה, ועל גבי הלוחות הבהירים שהתנתקו ממנו בלטו פריזמות משושות חומות-כחולות: גבישי ספיר.

שכבת השיש הזו שהגעתי אליה הייתה בעלת נטיה לכיוון צפון-מזרח, והמשיכה בתוך רכס ההרים לכיוון דרום-מזרח אל האזור בו צפוי להימצא המכרה. זו כנראה השכבה ממנה נכרות אבני החן. אודם הוא בסך הכל אבן ספיר אדומה.

הגעתי לבסוף אל האוכף, לאחר שנאבקתי בעוד כמה מאות צעדים, והסתכלתי בפעם הראשונה אל תוך העמק הדרומי, ואלמלא התיק הכבד שנעץ אותי בחוזקה אל תוך האדמה, הייתי לבטח נופל מהרגליים. הפמיר לעולם לא מפסיקים להפתיע. את זה הבנתי בשלב מתקדם הרבה יותר בטיול שלי דרכם, אך הארץ שנפתחה בפני מראש אותו אוכף הייתה אחת הדוגמאות הברורות ביותר להפתעה הזו, לחבטה שהרגשתי בחזה באותו הרגע. ארץ חופשיה, אדומה ואפורה, צחיחה כל כך עד שנדמה כי ההרים עומדים להמריא בכל רגע. הדמיון שלי רץ לפני, חסר סבלנות לגוף האיטי והעייף שלי, ממהר להקיף כל גבעה ולחקור כל נקיק. רציתי להשיג אותו, רציתי לראות הכל בארץ המרהיבה הזו, אך התיק שלי כבד מאבנים.

המשכתי מטה אל תוך העמק הדרומי, מקבל בהבנה את ממטר הברד הקצר שחלף מעלי, ונצמדתי אל הדופן המזרחית שעל פי המפה מסתירה מאחוריה את המכרה. על הקרקע החולית היו פזורים בצפיפות גבישי גרנט קטנים ואדומים. יכולתי לאסוף אותם עד אינסוף, ובמאמץ רב קרעתי את עצמי מהם. השמש החלה להטיל צללים ארוכים, ועלי להתקדם עוד כמה קילומטרים לפני שאסיים את היום. כשההרים במערב כבר איימו לדקור בכל רגע את השמש הכתומה, נעצרתי והקמתי את האוהל. המכרה אמור להימצא לא רחוק מכאן, מעבר לגבעות הכהות שממזרח.

את ארוחת הערב כבר בישלתי בחושך, ולפני שעצמתי את העיניים קראתי בספר שנשאתי איתי: "המפה ששינתה את העולם", שנכתב על וויליאם סמית' האנגלי, אבי תורת הגיאולוגיה אותה הגה בתוך מכרות פחם. קיבלתי אותו במתנה ממרגריטה וקרולינה הפולניות שפגשתי בעיר אוש. בתחילת הספר הן השאירו בשבילי ברכה: "אור היקר, אנו מעבירות את הספר הזה אליך, ומאחלות לך טיול בטוח ואינסוף חוויות מהדרך שאתה הולך בה. הישאר מוגן ותהנה מהמסע, עם או בלי המכרות. אוש, קירגיזסטן, 2016".

מחר מצפה לי יום חשוב.

יום שלישי

במהלך הלילה הגיעו רוחות אדירות, שתלשו בקלות את יתדות האוהל שלי והותירו אותו להתנופף באלימות כשאני בתוכו. מדי כמה דקות הופיע ברק גדול שמילא את כל האוהל, ושגרם לי להתכרבל מתוך חשש עוד יותר בתוך שק השינה שלי. שוב תפסתי את עצמי מתפלל, מבקש מהעולם שהכל יהיה טוב, אך נזפתי בעצמי מיד. אור, אתה הרי לא אדם מאמין, אל מי בדיוק אתה מדבר? לאחר כשעה אזרתי אומץ לצאת מהאוהל המרוט כדי לחזק את היתדות, והתקבלתי באורם של אלפי כוכבים. אפילו ענן בודד אחד לא עמד בשמיים, והברקים שנראו כה מאיימים בתוך האוהל הבזיקו רק מהאופק הרחוק. חזרתי רגוע יותר אל תוך שק השינה שלי, ושתיתי כמה לגימות מבקבוק מים שעוד לא טיהרתי. אספתי אותם בגובה של 4200 מטרים, מה כבר יצליח לגדול בתוכם? גללי החיות שהיו פזורים מסביב בטח לא הספיקו לזהם אותם. הצלחתי לישון לזמן קצר, אך כשהתעוררתי שוב, כנראה בגלל הרוח שהוסיפה להכות, הייתה לי תחושת בטן לא טובה. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בה, והיא מעולם לא בישרה טובות.

להפתעתי נרדמתי, אך כשהתעוררתי בבוקר ההרגשה הרעה החמירה. הבטן שלי לא הפסיקה להתהפך, ויחד איתה הלב וההכרה שלי. התפתלתי באיטיות בתוך השק''ש, וכשניסיתי להתרומם תקפה אותי סחרחורת קשה שהפילה אותי בחזרה על הגב. עברו שעתיים ללא שום שינוי. עדיין לא הצלחתי להתרומם מרצפת האוהל. קלקול קיבה קשה כל כך עוד לא חוויתי מעולם. כל מה שהיה בכוחי לעשות הוא להתפתל על הרצפה כדי להקל במעט על התחושה הרעה, וללחוץ בחוזקה על ראשי כדי להשקיט את הזרמים שבתוכו. הייתי מסוחרר, כנראה שגם הזיתי קצת, והתאמצתי לחשוב.

אור תשרוד, תשרוד.. אני צריך לשרוד, צריך לשרוד. אני אשרוד? אני לא הולך לעשות את ה-"Into The Wild", לא בשביל זה הגעתי עד לכאן. אני חייב לעבור את זה. אור תשרוד, אור תשרוד....

תוכנית. אני צריך תוכנית. נותרו לי מספיק מים ליום אחד בלבד, ומים נוספים מחכים לי בנהר ליד הכביש, 16 קילומטרים מכאן. אני יכול גם לחזור צפונה אל מעבר לפס, שם הנחלים זורמים וגם נמצאים שם אנשים שאולי יוכלו לעזור לי. אור תשרוד. אך אם אלך לשם אאלץ להישאר לפחות עוד יום אחד בשטח. אני אשרוד. אקפל את האוהל ואארוז את התיק, הכי לאט שרק אצטרך, ואז אחשוב שוב. אבל לפני זה רק אשכב קצת...

לאחר כשעה הצלחתי סוף סוף להתיישב. זחלתי החוצה ואילצתי את עצמי להקיא. למדתי ממקרה דומה בעבר שזה עשוי לעזור, ובאמת הצלחתי להתרומם לאחר מכן. חזרתי להתיישב בתוך האוהל וחשבתי על המשך התוכנית שלי. התיק שלי כבד מדי. אם אני רוצה להתקדם היום אני חייב להקל על עצמי. אם רק היה בו משהו כבד שיכולתי להשאיר מאחור... לאחר מחשבה לא ארוכה השלכתי מפתח האוהל בצל, כיכר לחם ומשמשים מיובשים שקניתי במורגב ושנראו כאילו כבר זרקו אותם בעבר. באיטיות מזוויעה קיפלתי את האוהל והציוד וארזתי אותם ברישול בתוך התיק. העלתי אותו על עצמי, אחזתי במקלות ההליכה ולקחתי נשימה עמוקה. אני חוזר היום למורגב.

התחלתי לצעוד, ובמהרה נכנסתי לקצב. זה היה יום חם. עצים לא צומחים באזור הזה של טג'יקיסטן, ובשמיים עמדו רק עננים קטנים. חציתי את הערוץ היבש שמנקז את העמק הצדדי שבתוכו צריך להימצא המכרה, והתעכבתי בו מעט בתקווה למצוא אולי איזו אבן אודם קטנה שנסחפה בשיטפון. לא עבר הרבה זמן ומצאתי גבישי קיאניט כחולים, משובצים בגרנטים קטנים ואדומים. בטח אליהם התכוון ריצ'ארד בסיפור שלו. התעודדתי. עליתי על גבעת שיש קטנטנה שעלתה מתוך המישור והבטתי מזרחה אל כיוונו המשוער של המכרה. על המדרונות התלולים זיהיתי זיגזג של חפירות, וכשהתאמצתי יכולתי לשמוע דפיקות עמומות של כלי חפירה כלשהו. אז זה המכרה. המפה לא שיקרה.

היססתי שוב. שיקרתי לעצמי שאני כבר מרגיש לא רע. המכרה כל כך קרוב, אולי בכל זאת אגש אליו? נקרעתי בין מזרח ומערב. בין המוח שעוד לא חשב בהיגיון, לבין הלב שידע מה טוב בשבילו. מה, הלכתי כל כך הרבה רק כדי לעצור ברגע האחרון?

כן. שכנעתי את עצמי שהתרחיש הסביר ביותר הוא שהכורים יפנו אותי בחזרה אל המדבר, ופנטומימת האקדחים שליוותה אותי ביום הראשון חיזקה את דעתי. אם אגיע עד למכרה רק כדי להסתובב בחזרה, אאלץ להישאר בעמק הזה לילה נוסף, ואשרוד אותו רק בתנאי שהכורים יסכימו לתת לי עוד מים. ירדתי מגבעת השיש בחזרה אל הערוץ והמשכתי לצעוד עם כיוון הזרימה.

המשכתי להרים אבנים מעניינות מדי פעם, מקווה למצוא עוד גבישי קיאניט. הסחרחורת והבחילות חזרו לתקוף אותי, והבנתי שאני צריך להפסיק לאמץ את העיניים ולצאת מהערוץ. הגברתי את הקצב. רציתי להגיע כבר אל הכביש. חששתי שאגיע מאוחר מדי ושאפספס את הרכבים הבודדים ששמעתי שעוברים בו בכל יום. התשישות גברה, ומדי כשעה הייתי מפיל מעלי את התיק, מתיישב לצידו תחת השמש הקופחת וממתין עד ששרירי הגב יכאבו פחות. התחברתי אל דרך ג'יפים והלכתי לאורכה את הקילומטרים הרבים. פעם אחת מצאתי לצידה בית מרעה נטוש ונכנסתי אליו בשביל כמה רגעים של צל. הסוף לא הגיע, וכל הר שעברתי גילה רק נוספים. העמק השטוח הוסיף להתרחב ככל שהיום התקדם, ובאופק הרחוק יכולתי להבחין בפסגות מכוסות הקרח של מרכז הפמיר, צוחקות עלי מלמעלה.

באפיסת כוחות הגעתי אל הכביש, ואל הנהר הרחב שהציץ מאחוריו. כ-20 מטרים לפני הסוף הפלתי מעלי את התיק, המשכתי בעקבותיו ונשכבתי על הקרקע. מהכביש אולי נראיתי כמו גופה. לבטח הרגשתי ככה, כשראשי שמוט באלכסון על התיק והרגליים מתפתלות ממני הלאה בתוך החול והאבק. לפחות מצאתי בי את הכוח להניח מעלי את הכובע, שכיסה מהאוזן ועד קצה האף. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים והשמש עוד להטה, וכמו כל אחה''צ הרוחות החלו לנשוב והעיפו לי חול על הפנים. נשארתי כך שעה, אולי שעתיים, מפנים את העובדה שכנראה אאלץ להישאר כאן עוד לילה. מדי כמה דקות הייתי פוקח בבהלה את העין שלא הוסתרה תחת הכובע ומביט לכיוון סין, בחשש שמא נרדמתי ופספסתי את הזדמנות חיי. הזיתי מוזיקה, מנגינת גיטרות מהירה שהגיעה מכיוון מערב, ולאחר כמה צעדים במעלה הדרך הבנתי את הטעות וחזרתי לשכב לצד התיק, כשאני ממשיך לפקוח את העיניים מפעם לפעם בבהלה.

באחת מהפעמים דבר חדש הופיע באופק המזרחי, היכן שהכביש מתגלה בפעם הראשונה מאחורי אחד ההרים. נקודה לבנה וקטנטנה שזזה באיטיות מחרידה. משאית! קפצתי על רגליי, ניערתי מעלי את האבק וסחבתי את התיק אל צד הכביש. העמדתי אותו וניצבתי מאחוריו, מנסה להיראות מכובד ככל האפשר. נופפתי בידי לשלום והמשאית עצרה. העליתי בקושי רב את התיק במעלה המדרגות והתיישבתי לצד הנהג. הוא לחץ על הגז והמשיך בנסיעה האיטית מערבה. נקודת השפל שלי נותרה זרוקה מאחור ואני המשכתי ממנה הלאה. ישבתי על כיסא הכבוד ומולי חלון ענק שהכניס פנימה את כל הנוף, בדרך אל פסגת שאיפותיי, מורגב.

סוף סוף יכולתי לעצור, להתיר את המתח שאפף אותי ביום המאתגר הזה ולהירגע. הרהרתי ב"משימה" שלשמה יצאתי למסע הזה: להגיע אל מכרה האודם. האם אני מרגיש שנכשלתי? לא הגעתי אליו, אך הוא משך אותי אל תוך ארץ יפהפיה שלא הייתי מגיע אליה אחרת, ושגילתה לי בחזרה משהו על עצמי. מעולם לא הייתי כה לבד, צועד ימים שלמים במדבר באחד מהאזורים הנידחים בעולם, והיה לי טוב. זה דבר חדש שלמדתי על עצמי, והוא אולי המציאה החשובה ביותר שעשיתי. המכרה היה רק תירוץ. בסך הכל חיפשתי הרפתקה, והאבנים המעניינות שבכל זאת אספתי ימשיכו איתי כל חיי, על המדף בארון התצוגה, ויזכירו לי כמה טוב היה.

קישורים חיצוניים

• המאמר של ריצ'רד היוז