Jeju-do – כמה ימים באי הוולקני של דרום קוריאה

מה זה האי הזה.

הקוריאנים מחשיבים את האי לאתר התיירות האידיאלי, וחלקם לא מתביישים לקרוא לו "הוואי של המזרח". כל תייר שחוזר משם חולק על ההשוואה הזו, אך האקלים בו באמת נוח וחם יותר, ואם הגעתם לקוריאה בסתיו כמוני, הביקור באי מהווה הפוגה מצויינת מהקור ומהאפרוריות (גשם ורוח, לעומת זאת, לא חסר). האי זכה בהצבעה העולמית שנערכה לפני מספר שנים לבחירת שבעת פלאי העולם החדשים, ונכון להיום הוא פלא עולם. השמועה אומרת שבזמן ההצבעה נרתמו כמה ארגונים ממשלתיים דרום קוראניים לעניין, והעובדים היו מתקשרים ומצביעים לטובת האי מאות פעמים ביום כל אחד. העניין יצר הד תקשורתי בקוריאה כשהממשלה קיבלה חשבון טלפון של 11 מיליון דולר, אך כנראה שהצדדים הגיעו להסכמה. זה רק מראה כמה רחוק הולכים הקוריאניים כשהם מחליטים לעשות משהו.

Jeju הוא האי הגדול ביותר בדרום קוריאה, והוא ממוקם בחצי הדרך בין סין ליפן, כ-60 ק"מ דרומית לדרום קוריאה. זהו אי וולקני שנוצר ברצף של התפרצויות געשיות לפני כ-2 מיליון שנים. במרכזו עומד הר הגעש המרכזי – Hallasan, שהוא גם ההר הגבוה בדרום קוריאה. סביב ההר המרכזי פזורים עשרות הרי געש קטנים יותר שנקראים Orum, ושמזכירים את התלים ברמת הגולן. כמה מהאלמנטים הגיאולוגיים באי הם דוגמאות יחודיות בקנה מידה עולמי, והם מוכרזים כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

ג'ג'ו תמיד היה שונה משאר דרום קוריאה. הוא תמיד היה "המקום ההוא", הרחוק, וזה גם הפירוש של שמו. התפתח בו ניב קוריאני מיוחד ותרבות כפרית נפרדת שעבודת האלילים בה נפוצה עד היום. המונגולים של ג'נגיס חאן עשו עסקה עם שושלת Joseon הקוריאנית, שבמסגרתה הם קיבלו את האי בתמורה לכך שלא יכבשו את קוריאה עצמה. ג'ג'ו הפך להיות הבסיס המונגולי הימי ממנו הם יצאו להתקפה לכיבוש יפן. ההתקפה נכשלה ועשרות אלפי חיילים קוריאניים (כנראה גם הם חלק מהעסקה) טבעו בים. כיום האי נחשב לצעיר ול"פרוע" יותר מאשר דרום קוריאה היבשתית, והעיר הראשית Jeju-si מלאה במקומות בילוי וברחובות שוקקים.

אל האי אפשר להגיע בטיסה מכל עיר גדולה בדרום קוריאה, ואפילו מסין ומיפן. הדרך הזולה יותר היא להגיע במעבורת שיוצאת מכמה ערים בחוף הדרומי, ובאפשרות הזאת בחרתי. יצאתי אל המעבורת מהעיר Gwangju. התארחתי ב-Namdo Hostel בעיר והבעלים הנחמד עזר לי למצוא מושב בהפלגה וגם הזמין אותו בשבילי כרטיס עם האשראי שלו. כמעט כל (ואולי כל) אתרי המעבורות הם בשפה קוריאנית בלבד והם מקבלים רק כרטיס אשראי קוריאני. חייבים עזרה מאדם מקומי. הערים המרכזיות מהן יוצאות מעבורות הן Busan ו-Mokpo. כיוון שאני חיפשתי כרטיס בהתראה קצרה, מצאנו מקום רק במעבורת שיוצאת מעיר לא כל כך מוכרת ואני לא יודע לומר את שמה, אני רק זוכר שהיא הייתה מזרחית לעיר Jangheun. המחיר שלה היה כ-43 אלף וואן, והוא כלל אוטובוס ייעודי שאסף אותי מרחוב לצד התחנה המרכזית ב-Gwangju.

המעבורת הייתה ספינה גדולה יחסית עם כמה מפלסים, ובחלקה היה Wifi. הייתה סופה רצינית באותו יום והשיט היה סיוט. אני סובל בקלות ממחלת ים ומעולם לא התמודדתי עם מקרה כל כך קשה שלה. מצאתי שורת מושבים ריקה והתפתלתי עליה כמו חיה גוססת. מצאתי שקית ישנה בתוך התיק ומילאתי אותה במהירות. כחצי שעה אחר כך נעמד לידי אדם קוריאני וניסה למשוך לי את השקית מהיד. חשבתי לעצמי כמה נחמד מצידו שהוא עוזר לי, אך במקום זאת הוא התיישב על שורת המושבים לידי והקיא לתוך השקית שלי גם, ואז נשכב לאחור וסבלנו ביחד.

המעבורת הגיעה בערב למעגן באי Jeju והטרמינל התרוקן במהירות מכל הנוסעים שרצו לאוטובוסים, ובאותה מהירות התרוקנו גם האוטובוסים מבלי שהספקתי לברר על איזה מהם אני צריך לעלות. בסיאול פגשתי מורה לאנגלית אמריקאי שמתגורר בעיר Jeju Si, העיר המרכזית באי, והוא הזמין אותי להתארח אצלו במשך כל השהות שלי על האי. גיליתי שהמעבורת עגנה במעגן מרוחק מהעיר, והייתי צריך לקחת מונית שעלתה 25 אלף וואן.

מהאי Jeju בחרתי לחזור בטיסה. אשתו של המורה לאנגלית הזמינה בשבילי כרטיס, כי שוב היה אפשר לשלם רק בכרטיס אשראי קוריאני. הוא עלה כ-72 אף וואן והגיע בחזרה לעיר Gwanjgu. הייתי משלם גם כפול, העיקר ולא לעלות שוב על מעבורת.

בעיר Jeju-si קיימת תחנה מרכזית ואפשר להגיע ממנה לכל נקודה שרוצים באי. זה אולי נוח אך זה שורף המון זמן, וכדי לבקר באותו היום בשני מקומות שונים צריך לפעמים לחזור לעיר ולקחת אוטובוס חדש. מחוץ לתחנה המרכזית ניצבת תחנת מידע והם הדריכו אותי אילו קווים לקחת ומה לוחות הזמנים. שמעתי על אפשרות להשכיר טוסטוס. זאת נראית האופציה הריאלית יותר אך היא יקרה, ובשום פנים לא הייתי רוצה לעלות על הכביש עם נהגים קוריאניים אחרים.

טיפוס לפסגת ההר הגבוה בדרום קוריאה – Hallasan.

Hallasan הוא הר הגעש שיצר את האי, והוא מתנוסס במרכזו כמו מלך המשקיף על עבדיו. גובהו 1950 מ' ואפשר לטפס עליו ולרדת ביום אחד. נכון לאפריל 2012 קיימים רק שני מסלולים שמגיעים עד לפסגה, אחד יוצא ממזרח ההר (מתון מאוד) והשני מצפונו (תלול מאוד). אני בחרתי לעלות מהמזרחי ולרדת מהצפוני בגלל שיקולים של תחבורה.

עליתי על אוטובוס בעיר מוקדם בבוקר והגעתי בשעה טובה לכניסה המזרחית לפארק (Hallasan National Park). עוד לפני שירדתי מהאוטובוס הבנתי איזו טעות עשיתי. זה היה יום שבת, ובחניון עמדו עשרות אוטובוסים. מאחוריהם אלפי קוריאנים מבוגרים התכוננו ליציאה לפסגה. הבנתי שאין זמן להתמהמה, ויצאתי מיד לדרך. ההחלטה המהירה לא שינתה הרבה ונאלצתי להצטרף אל השיירה האינסופית שהתקדמה באיטיות למעלה. לאורך הדרך עומדים שני מחסות גדולים, שכולם עוצרים בהם כדי לקנות מנה חמה. לאורך השביל עוברת מסילת רכבת אישית שמובילה נודלס במעלה ההר אל המחסות האלה.

הדרך רחבה יחסית ובנוייה במדרגות לכל אורכה, רק בקצה שלה יוצאים סוף סוף מהיער ומתגלה הנוף. אל תוותרו על הדרך הצדדית שמובילה אל Sara-Orum,אחד מהמכתשים הטפיליים שמזדקרים מצידו של ההר, עם אגם משלו.

כשמגיעים לפסגה מתגלה המכתש המרכזי שיושב בתוך ראש ההר, ובתוכו אגם קטן. מהפסגה העירומה נשקף נוף נהדר על צפון, מזרח ודרום האי. צד מערב מוסתר על ידי הפסגה השנייה, הגבוהה יותר. היא סגורה לצורך שיקום ואסור לצאת מהאיזור המגודר הצר.

מראש ההר ירדתי בשביל הצפוני. הוא תלול מאוד ובנוי כולו מדרגות מסלעי בזלת בגדלים שונים. השביל הזה מעניין הרבה יותר ונכנס אל תוך נקיק רחב החושף מעט מהגיאולוגיה הוולקנית של האי. בחצי הדרך מגיעים לעוד מחסה עם רכבת נודלס משלו. אחרי המחסה הדרך נכנסת לתוך היער ויוצאים ממנו רק בסוף המסלול, אחרי קילומטרים של מדרגות אבן לא שוות. בתחתית ההר מגיעים למרכז מבקרים נוסף ואפשר לתפוס ממנו אוטובוס בחזרה לעיר, או מונית עד לצומת הקרובה אם אין אוטובוסים על הכביש הזה באותו היום (כמו בשבת ובראשון).

המסלול כולו מוגדר לזמן של 9 שעות, אך אני סיימתי אותו ב-6.

Seongsan Ilchulbong – אחד משבעת פלאי עולם.

האי ג'ג'ו כולו מוכרז כאחד משבעת פלאי העולם החדשים, אך שלטי התיירות הגאים הפרוסים ברחבי האי מחשיבים רק את המכתש הוולקני Ilchulbong כפלא עולם, ומתעלמים מכל שאר האלמנטים. האתר, שנקרא גם Sunrise Peak, הוא קונוס טוף ענק שנוצר בעקבות התפרצות געשית מתחת לפני הים, שהתרחשה לפני כ-5000 שנים. הוא עולה מתוך הים לגובה של 180 מ', מוקף במצוק ומחובר לאי על ידי רצועת יבשה צרה. ראש ההר קעור לחלוטין כמו צלחת רחבה וירוקה, וזה הייחוד הגדול שלו. כמה מהאמריקאים שפגשתי שמתגוררים באי מפנטזים על משחק בייסבול בתוכו, אך כשהם מדברים על כך עם חבריהם הקוריאנים הם נענים בהלם. אצל הקוריאנים גאווה לאומית זה קודש.

כדי להגיע אל Ilchulbong לקחתי אוטובוס מהעיר Jeju-si אל העיירה Seongsan למרגלות ההר. הנסיעה אורכת כשעה. הכניסה עולה כסף כמו כל אתר תיירות במדינה, וממרכז המבקרים עולה שביל בודד אל שפת המכתש. יחד איתי הלכו במעלה השביל כאלף תלמידי בית ספר, וכולנו הצטופפנו על הבמה הקטנטנה שצופה פנימה ושכמובן אסור לצאת ממנה. כשהחלה התנועה בחזרה למטה הפקחים נאלצו לסדר את כולם בתור ארוך ומפותל ולקח עידנים לרדת למטה. אולי כדאי לממש את שמו העממי של ההר, ולעלות אליו בזריחה כמו הקוריאנים הרציניים.

בחוף לצד המצוק (מצפון) פועלת מסעדת פירות ים שמפעילות נשות ה-Haneyo, צוללניות ותיקות היורדות לקרקעית הים בלי בלונים ומעלות ממנו מגוון מפתיע של יצורים. הנשים האלו הן אחד מהסמלים של ג'ג'ו, ובעבר היה אפשר לראות אותן צוללות לאורך כל החופים מסביב לאי. כיום נותרו מעטות מאוד, והמסעדה הזו היא כנראה המקום היחיד שאפשר לצפות בהן דרך קבע.

מנהרת הלבה Manjanggul.

עוד אחד מהאתרים הגיאולוגיים המרשימים של האי ג'ג'ו, והאחד שזכור לי כמיוחד ביותר. מנהרת לבה נוצרת במהלך התפרצות געשית, כאשר הקרום העליון של "נהר" לבה הנשפך ממנה מתקשה ויוצר שכבת בידוד המאפשרת ללבה להמשיך לזרום תחתיו. מנהרות כאלו יכולות להימשך לאורך עשרות קילומטרים.

מנהרות הלבה בג'ג'ו נחשבות לדוגמה יוצאת מן הכלל של מנהרות כאלו, ובחלקן התפתחו נטיפי קלציט דקיקים שלא מוכרים מאף מנהרה אחרת בעולם (לכל הידוע לי). לצערי המנהרות עם הנטיפים לא פתוחות כיום לקהל והם לא מפיעים ב-Manjanggul. המנהרה הזו היא אחת מתוך מערכת של כמה, והיא למעשה מנהרת קומותיים, אחת מעל השנייה, כאשר התחתונה היא זאת שאפשר להיכנס לתוכה. כדי להגיע אל המנהרה צריך לקחת אוטובוס מהעיר מזרחה ולרדת בתחנה היעודית של האתר. ממנה צריך לתפוס מונית פנימה אל תוך הכביש הצדדי, לעצור טרמפים, או ללכת ברגל חצי שעה כמו שאני עשיתי. משלמים בכניסה ועוקבים אחרי השילוט עד שמגיעים לפתח קטן ולא ברור מתחת לעץ גדול, ויורדים פנימה.

לפתע מתגלה אולם גדול, מרוצף בזרמי לבה מקומטים ומעוטר בפסים מקבילים לאורך הקירות. האולם הזה הוא רק ההתחלה של המנהרה, שממשיכה ומתעקלת למשך כמה מאות מטרים. הפסים הבולטים המקבילים מציינים מפלסי זרימה שונים, ובמקטעים הצרים אפשר להבחין על גבי התקרה בנטיפי לבה שנזלו למטה כשהיא הייתה עוד חמה. המסלול מסתיים בעמוד לבה גדול (הגדול בעולם מסוגו), שנוצר כאשר חלק קטן מגג המערה התמוטט וגרם לזרם מהקומה מעל להישפך פנימה. קר בתוך המנהרה ומים קפואים מטפטפים מהתקרה.

אתרים נוספים.

מלבד שלושת האתרים המפורסמים של ג'ג'ו, ביקרתי בעוד כמה קטנים יותר. הראשון הוא המכתש הוולקני Sangum Buri, שנוצר בהתפרצות (התפוצצות) אחת אדירה שלא יצרה קונוס טוף ושפכי לבה, ולכן הוא שקוע כולו בתוך האדמה. הוא המכתש הוולקני היחיד בכל דרום קוריאה שנוצר בצורה הזו ולכן הוא נחשב מיוחד כל כך. בתוך המכתש התפתחה סביבה אקולוגית מיוחדת שכוללת כמה מיני צמחים האנדמיים לו בלבד. כל זה נשמע כמו סיבה מצויינת לבקר בו, ואלו הסיבות שגם אני נמשכתי אליו, אך התאכזבתי. אני מניח שלא הייתי מרגיש כך אלמלא היו גובים 6000 וואן בכניסה, בשעה שכל אתר אחר במדינה עולה כ-3000 (האתר שוכן על קרקע פרטית). מהרגע שעוברים את הקופה ואת חנות המזכרות כל שנותר הוא ללכת אל שפת המכתש ולהסתכל פנימה אל תוך בור רדוד ומיוער. כדי להגיע אל האתר בתחבורה ציבורית יש לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית ב-Jeju-si ולנדנד לנהג שלא ישכח לעצור לכם בנקודה. האוטובוס לא עובר לעיתים קרובות והבילוי הזה יכול לקחת חצי יום.

אתר נוסף אליו הגעתי הוא Seongeup Folk Village, כפר היסטורי מוקף חומה שהשתמרו בו בתי הבזלת והקש, שעד למאה שעברה היו נפוצים בכל רחבי האי. כמו הכפרים המפורסמים Hahoe ו-Yangdong, גם הכפר הזה הוסב כולו לתיירות, ועדיין מתגוררות משפחות בתוך רוב הבתים. מחוץ לשער הגדול מוצבים כמה פסלי Harubang (סבא-סלע) מקוריים שבעבר עמדו מחוץ לכל כפר ושהעניקו לו פוריות וביטחון. הגעתי לכפר הזה ברכב יחד עם האדם האמריקאי שאירח אותי, אך אני מניח שאפשר להגיע אליו באוטובוס מהעיר Jeju-si.

אחרי שיצאנו מהכפר ההיסטורי, ביקרנו חברים אמריקאיים נוספים וישבנו בבית קפה על החוף הדרומי, עצרנו פעם אחת נוספת ואחרונה בפארק שנקרא "Jeju Stone Park". מדובר בפארק גדול שהוכשרו בו מסלולי הליכה דרך אוספים של תצורות סלע ופסלי אבן סביבתיים, כולם מרחבי האי. בכניסה אליו פועל מוזיאון המתאר את הגיאולוגיה המיוחדת של האי. לצערי הגענו לפארק אחרי שעת הסגירה ורק הספקנו ללכת קצת לאורך השבילים, לפני שאחד העובדים שנשארו כדי לאסוף צמחי מאכל גירשו אותנו החוצה. הייתי רוצה לבלות בו יותר זמן.

טיפים

• דרום קוריאה היא גן עדן של תחבורה ציבורית. אפשר ביום אחד לצאת מכל נקודה על המפה, להגיע אל כל נקודה, ולחזור (לא כולל איים רחוקים). לפעמים זה לא פשוט להתמצא בין האוטובוסים וקריטי להיעזר במקומיים דוברי אנגלית.
• בדרום קוריאה כמעט ואין אנגלית, וזה מכשול גדול. נהגי אוטובוס דוברי אנגלית זה מדע בדיוני. כשאתם עולים לאוטובוס תראו לנהג את היעד כתוב בקוריאנית ותוודאו איתו לאורך הדרך שיגיד לכם מתי לרדת.
• טוב לבקש מבעל הגסטהאוס (אם הוא דובר אנגלית) לכתוב בשבילכם על פתק כל דבר שאתם חושבים שתצטרכו לומר למישהו במהלך היום, כמו שאלה, שם של מנה, תחנת אוטובוס וכו'. כדאי גם לבקש מהם להזמין בשבילכם לילות בגסטהאוסים אחרים שלא דוברים אנגלית, ואפילו להזמין ב
• תיירות הפנים נפוצה מאוד ורוב הגסטהאוסים מכוונים בכלל לצעירים מקומיים. העומס הוא בסוף השבוע, וקשה מאוד למצוא מיטה בשבת בלילה אם לא הזמנתם מראש.
• הכניסה לכל האטרקציות התיירותיות בקוריאה עולה כסף (פארקים, מקדשים, אתרי טבע והיסטוריה). לרוב מדובר בסכום קטן (2000-4000 וואן) אך הוא מצטבר והופך להוצאה משמעותית בטיול, במיוחד אם מבקרים בכמה אתרים בכל יום.