3 ימים, 6 איים, 300 ק״מ: דנמרק על אופניים באפס מעלות

רכיבה אינסופית בין ים, אחו, טורבינות רוח וכפרים

תאריך הטיול	February 2022
משך הטיול	3 ימים
עונה מומלצת	תמיד אפשר, אבל עדיף בקיץ

תוכן עניינים

חוויה כללית

הראש שלי נחבט בדופן הרכב, והאופניים המפונצ׳רים שהחזקתי באוויר כמעט נשמטו. הייתי מותש. כל הבוקר גררתי אותם כמו גופה בשממת הארכיפלג הדרומי של דנמרק, ובכל זאת, האתגר האמיתי היה לנשום עם הראש מחוץ לחלון, כשהדני החביב שחילץ אותי עם אוטו קטנטן נוסע 80 קמ״ש. הוא עצר לי בעיירה הקרובה וחייך, ואני אספתי את שאריות הפרצוף שלא נשרו לי, וחייכתי חזרה. ונחשו מה. עדיין הייתי באמצע שום מקום.

על הטיול הזה חלמתי לילה אחד, ברחוב בן יהודה בתל אביב. כבר ידעתי שאני עובר לדנמרק, וחיכיתי לצאת אל השממה שראיתי פעם מחלון הרכבת מהמבורג לקופנהגן. סימנתי סופ״ש בין מבחנים באוניברסיטה, וככל שהזמן עבר, התפללתי שהתחזית לשלג תתחלף בשמיים בהירים. ובסוף, השמש יצאה. הדנים יצאו בהמוניהם ליהנות מקרני האור, ואני עליתי על אופניים ונסעתי הכי רחוק שאפשר.

הטיול הזה דיי נישתי עבור רוב הישראלים, ובכל זאת - אם תחליטו לעשות את דנמרק על אופניים, אני בטוח שתוכלו להפיק ממנו ערך.

דברים שכדאי לדעת

מקומות ומסלולים »
שבילי האופניים המדהימים של דנמרק פרוסים בכל עיר ועיירה, ואם אין שביל, למשל במקומות ממש נידחים, אז בכביש יש שוליים, ולרוב אין מכוניות. Google Maps עושה עבודה מצוינת בתכנון מסלולי אופניים, ומקפיד להרחיק מכבישים מהירים מסוכנים אל עבר שבילים בין-עירוניים מסודרים. ניווטתי עם Google Maps לאורך כל הדרך. אם תצאו לטיול במסלול דומה, מצורפת בקישורים מפת האיתורים שלי :)

תחבורה ציבורית »
במקרי חירום, כמו פנצ׳ר או רכיבה בלתי נסבלת בחשכה, אפשר לתפוס אוטובוס או רכבת כמעט בכל שעה, גם באזורים נידחים. גם כאן Google Maps עושה את העבודה מצוין, ואפשר להוריד את האפליקציה של DSB, חברת הרכבות של דנמרק.

השכרת אופניים »
״זה לא כאילו אתה הולך לרכוב מחוץ לעיר או משהו״, אמר לי הבחור מחנות השכרת האופניים בקופנהגן, אחרי שכבר כיוון לי את המושב ולקח פיקדון. ״מה פתאום״, חייכתי. וואלה עשיתי את כל הדרך עם אופני עיר רגילים לגמרי, וזה אפשרי, כל עוד נשארים על האספלט. ;)

עוד דבר או שניים »
- חשוב לצאת לדרך עם חבילת סלולר, לניווט ולמקרי חירום.
- בכל חור בדנמרק הצלחתי למצוא airbnb, ובכל מקום הם דוברים אנגלית מצוינת.

יום 1: האי זילנד (Sjælland)

מסלול: קופנהגן - קוגה - Camp Adventure - וורדינגבורג (116 ק״מ באופניים, 6 ק״מ ברגל)

וואלק! יצאתי ממרכז קופנהגן אל העיר קוגה (Køge). ביום הזה אחצה את האי זילנד, האי הגדול בדנמרק, מקצה לקצה. זילנד, כמו ניו זילנד, רק לא. 2 דקות לאחר מכן כבר אבדה לי הכפפה, ואלוהים יודע שבלי כפפות קשה לגור בסקנדינביה, שלא נדבר על להחזיק בכידון קפוא במשך שלושה ימים. אבל הייתי נחוש לצאת לדרך, אז הכנסתי את היד לכובע הגרב שלי, אחזתי בכידון, וטסתי קדימה. כל כך ציפיתי כבר לראות נוף כפרי, אלא שכל הזמן היה עוד רחוב של קופנהגן, ועוד מפעל, ועוד מוזיאון, ועוד רחוב. קופנהגן תיגמרי כברררר %#@!

בסוף קופנהגן נגמרה, ואת הנוף העירוני החליפו עיירות חוף. חלקן היו עיירות אמיתיות - רחוב ראשי עם מספרה ומסעדות בינוניות, ונהגים שעוצרים לשכנים שלהם במעבר החצייה, וצופרים להם לשלום. וחלקן היו עיירות של בתי קיץ, ריקות מאדם, עם דקים עזובים על פני המים שצופים למחוזות הדרומיים של שוודיה, וכמה קשישים שכמעט דרסתי למוות. אחרי שעתיים הגעתי לקוגה, עיר דנית קלאסית, עם קתדרלת לבנים ענקית, נמל גדול, ומדרחוב ראשי מלא מסעדות. שתיתי אספרסו כפול והמשכתי הלאה.

רכבתי אל Camp Adventure, פארק מפורסם בלב האחו של זילנד. עכשיו הדרך הפכה כפרית באמת: מימין ומשמאל עמדו בתים עשויים לבנים אדומות, או צהובות, או אפורות, ומעליהם גגות בכל הצבעים, לפעמים מכוסים בקש או בטחב, כמיטב המסורת. ואפילו שדנמרק שטוחה מאוד, היו שם כמה גבעות שפירקו לי את הצורה. הגעתי והחניתי את האופניים. שביל ההליכה סימן את הדרך בין עצי היער, ובסופו עמד ה-Forest Tower המפורסם - 48 מטרים של ברזל זהוב, ובתוכו שביל ספירלי כל הדרך עד למעלה. נדיר למצוא נקודות תצפית בדנמרק השטוחה, ומשם יכולתי לראות הרבה מהמרחב העצום הזה - את היער ואת מדשאות הענק ואת טורבינות הרוח מלמעלה. וחוץ מזה, המגדל הזה הוא פלא אדריכלי בפני עצמו.

אורות זהובים של שקיעה התחילו לרדת, ואני רכבתי אל העיר וורדינגבורג (Vordingborg). רכבים מעטים מאוד עברו בכביש, ואני נהניתי מהרבה נופים שהיו יכולים להחליף בכיף את התמונה המפורסמת של Windows XP. וכשלא היה מסוכן מדי גם עצרתי לצלם, כי אמא אמרה לא לצלם ולרכוב. 86 ק״מ היו מאחוריי, 30 ק״מ נותרו, והארבע-ראשי שלי ביקש להתפטר. שתי סטירות והוא התאפס. כשהירח הגיע בדיוק לאמצע השמיים הסגולים, הגעתי לבית הפריפריאלי ששכרתי באותו יום בוורדינגבורג. וכמי שגר עד לא מזמן בדירת שותפים, היה נחמד לגור לבד בבית לארבעה. והייתי מאושר וגאה, הרמתי את הרגליים בסלון ועברתי על התמונות היפהפיות מאותו היום, וגם חשבתי לעצמי, אלוהים, אלוהיםםם מה עשיתי, איך אמשיך ככה עוד יומיים שלמים. לא היה לי מושג שהיום הקשה באמת עוד לפניי.

יום 2: ארכיפלג האיים הדרומי (או: יום הפנצ׳ר הגדול)

מסלול: וורדינגבורג - מאריבו - טארס - ספודסביירג - סוונדבורג (109 ק״מ באופניים, 15 ק״מ במעבורת)

בחיייי היה כל כך קשה לפקוח עיניים. ארזתי שלושה ליטרים של שוקו-על-בסיס-סויה שקניתי בטעות בסופר, לא לשאול אותי איך, שמתי יד בכפפה ויד בכובע גרב, ויצאתי לדרך. תכננתי לנסוע ברצף עד העיירה מאריבו (Maribo) באי לולאנד (Lolland) הכפרי והמפורסם. בזריזות יצאתי מוורדינגבורג, דילגתי אל האי הקטנטן מאסנדו (Masnedø) וטסתי לעבר גשר סטורסטרום (Storstrøm) שאורכו 3.5 ק״מ. ואז הפסקתי לטוס, או לזוז בכלל. באמצע הגשר הסתכלתי אחורה, וגיליתי שהצמיג שלי עבר לעולם הבא.

כמו אז, כשהפלאפון שלי מת על פסגת האולימפוס, בהתחלה צחקתי הרבה. ואז צחקתי פחות, וכיביתי את מוזיקת הטראש פופ שהתנגנה לי באוזניות. משכתי את האופניים על הגשר, וביד השנייה - סימנתי לנהגים לעזור. זה לא עבד. גוגל אמר שבכפר אורהובד (Orehoved) בקצה הגשר אין חנות אופניים, אבל יש תחנת אוטובוס. התנחמתי. אחרי שני ק״מ של גרירה נכנסתי לאורהובד כמו מלך, וגיליתי שיש בו תחנת אוטובוס, אבל אין אוטובוסים. אז התחלתי לגרור את האופניים לעיירה נורה אלסלב (Nørre Alslev) בת ה-2000 תושבים, שהאגדה מספרת שעוברת בה רכבת פעם בשעה. ואז הייתי מרבון לאללה. הרוח הייתה חזקה, האופניים היו כבדים, ולפעמים משאית חלפה לידי וכמעט הפילה אותי מהרגליים. עד שעצר לי בחור אחד עם אוטו קטן והנחה אותי לשבת ברכב, לתפוס באופניים מחוצה לו, ולהחזיק חזק.

זה היה רגע של מתיחת גבולות. אני אוהב רגעים כאלה, אבל הגבול נמתח מעט יותר מדי כשהראש שלי הוטח בחלון, או כשהשבתי טובה ודפקתי בטעות את האופניים בדופן הרכב. ואז בכלל לא ידעתי איך להודות לו, או איך להתנצל. והוא נסע, ואני חיכיתי לרכבת, שתגיע בעוד 20 דקות. והיא הגיעה, ואני הייתי ברציף השני, ופספסתי אותה, אז נותרתי שם, לבהות בשאריות הצמיג שלי. ובסוף השעה המתסכלת הזו הרכבת שוב הגיעה. החלפתי רכבת בעיר ניקובינג (Nykøbing Falster), ובשעה 13:40 הגעתי למאריבו. חנויות האופניים נסגרות ב-14:00, והתמזל מזלי להחליף צמיג בדיוק בזמן.

מאריבו היא עיירה יפה, עם הרבה טבע ואטרקציות מסביב. הלוואי שיכולתי להישאר; חיכו לי 70 ק״מ עד סוף היום, ורק שעתיים של אור. חיממתי את השרירים שלא דיוושו כבר 4.5 שעות, ויצאתי אל העיירה נקסקוב (Nakskov). זה, אולי, היה המקטע הכי קשה בכל הטיול. במרחב העצום (והפסטורלי) בו רכבתי, הרוח שסובבה את הטורבינות ניסתה לסובב גם אותי. בלי עצים או כפרים באופק, לא היה דבר לסמן כיעד הבא - ובטח לא כוס אספרסו לחלום עליה אחרי העלייה. זה הרגיש כמו רכיבה אינסופית. אלא שבסוף הגעתי אל הרחובות הצבעוניים של נקסקוב, רכבתי הישר למעגן הסירות בקצה העיירה, ועצרתי לשלוש דקות של מדיטציה.

המירוץ המשיך. הדרך היחידה לדלג בין האי לולאנד לאי לנגלאנד (Langeland) היא במעבורת שיוצאת מדי שעה מהכפר טארס (Tårs). את 15 הק״מ האלה עשיתי ב-30 דקות, על אפה ועל חמתה של הרוח. משני צידי הדרך ראיתי כבשים, בקתות מתקופה אחרת, ואנשים רוכבים על סוסים. וכשהגעתי בזמן לטארס למעבורת הכמעט אחרונה, הרגשתי בפעם הראשונה באותו יום - ניצחון. ב-40 הדקות על המעבורת אכלתי כל מה שרק עמד בדרכי. חטיפי אנרגיה, ושוקו, והמבורגר וצ׳יפס מהמסעדה השטה, מיץ תפוזים, ביצים קשות ואבוקדו. וכשהיא עגנה בעיירה ספודסביירג (Spodsbjerg), הדלקתי פנס בחושך, והמשכתי לרכוב 30 ק״מ אחרונים.

במקטע החשוך הזה ראיתי מראות קצת אחרים. נופי הגבעות, העצים וערימת החציר נראו כמו המפלצת שגרה לי מתחת למיטה בכיתה א׳, ובבתים הקטנים, שהיו רחוקים מהדרך עצמה, יכולתי לראות אנשים מתכנסים לאכול ארוחת ערב. גשר אחד לאחר מכן הייתי באי טאסינגה (Tåsinge), רוכב ממש על המים. שם הלכה לי גם הכפפה השנייה, וקפאה לי כף היד, אבל כבר לא הרגשתי כלום. למעשה, הרגשתי מצוין. זו הייתה אדישות של סוף יום בו אכלתי כל כך הרבה חרא, והיכולת לרכוב - פשוט לרכוב - הספיקה לי. עם חיוך על הפנים עברתי לאי פון (Fyn), נכנסתי לעיר סוודבורג (Svendborg), התקלחתי בדירה ששכרתי, ותוך דקות הלכתי לישון.

אלוהים יודע מאיפה מצאתי את הכוחות לצלם ביום הזה

הרבה סירות, ברקע כנסיות, וטורבינות רוח במים: מעגן סקנדינבי ממוצע

יום 3: האי פון (Fyn)

מסלול: סוודנבורג - טירת אגסקוב - ניבורג (50 ק״מ באופניים)

ביום האחרון השרירים כבר לא התלוננו, ואני כבר לא טרחתי לארוז אוכל מראש, לארגן שירים בפלייליסט, או להתחבר לוואטסאפ. הייתי 100% שקוע בחוויית הרכיבה. ב-08:30 יצאתי לדרך אל טירת אגסקוב, שעומדת מהמאה ה-16 על מדשאה ירוקה באמצע השממה. בדרך ראיתי לראשונה את האי פון. זה אי חקלאי מאוד, עם המון סילו-ים, חוות, וערימות חציר. ולמרות זאת, הוא בית לאודנסה, העיר השלישית בגודלה בדנמרק, ויש בו כפרים ועיירות בדיוק במידה. זה אולי האי האהוב עליי, ואין לי ספק שאחזור לרכוב שם.

19 ק״מ רגועים לאחר מכן, בשעה 10:00, הגעתי לטירה עם כמה משפחות שבאו ליהנות מהסאנדיי שלהם. על המזל שלי הטירה והגנים היו סגורים באותו יום - אבל מתברר שממש ליד, באותו מתחם, יש בית קפה, מגרש החלקה על הקרח, וכמה מוזיאונים. אז התחממתי עם הקפוצ׳ינו שלי במוזיאון המכוניות הקלאסיות, ובמוזיאון האופנועים, וגם במוזיאונים נישתיים כמו מוזיאון המחנאות ומוזיאון האמבולנסים. אם חלמתם לדעת איך פינו פצועים לבתי חולים במאה ה-19, זה המקום בשבילכם.

ב-11:00 סיימתי להפשיר במוזיאונים ועליתי שוב על האופניים. ושם היה רגע קשה. לא יכולתי לדמיין את עצמי מתחיל לדווש שוב, אפילו שעשיתי את זה כבר 48 שעות. קפה אמיתי אחד הספיק כדי להזכיר כמה נוחים החיים יכולים להיות כשאני לא רוכב מאה קילומטרים ביום, לבד, בקור הסקנדינבי. אבל פשוט התחלתי שוב לדווש, ובאותה פתאומיות חזרתי למצב רוח מצוין. במאפיה בעיירה אורבק (Ørbæk) חיפשתי רכבות חזרה לקופנהגן. הרכבת הבאה מהעיר ניבורג (Nyborg) יוצאת עוד 35 דקות, ו-Google Maps בישר 37 דקות רכיבה. challenge accepted. במאמץ אחרון, ושוב במחיר של כמה קשישים שכמעט נדרסו, הגעתי לניבורג בדיוק 32 דקות לאחר מכן. היא נראתה ציורית וחמודה לאללה, עם מעגן סירות מוקף בתי קפה מקומיים, ממש באמצע העיר. הייתי נשאר שם, אבל הייתי מחויב למשימה.

ברגע האחרון עליתי על הרכבת לקופנהגן, והסתכלתי על הנוף מהגשר האינסופי לאי זילנד. כבר באותו ערב עברתי דירה לעיר אארהוס - בצד השני של המדינה - ובמובן מסוים, ביום ההוא ראיתי כמעט את כל דנמרק. והיא לא דרמטית כמו שוויץ, או יפה כמו נורווגיה. אבל היא מקום נפלא לרכוב בו, לחקור מקומות חדשים, ולצאת להרפתקה.