איך קפצתי מרכבת נוסעת ניצלתי ממוות ופגשתי את בודהה
המסע הלא מתוכנן למנזר "השנהב המוזהב" - בורמה
| תאריך הטיול | February 2017 |
|---|---|
| משך הטיול | 12 ימים |
| עונה מומלצת | פברואר |
חלון הזדמנויות
אחרי חמישה חודשים בדרום-מזרח אסיה, הגעתי לבורמה. שלושת השבועות הראשונים בה נסללו לפי סיפור-דרך של אחד שהיה פה ואכל שם ואמר שככה וככה. בנסיעת רכבת מסיפו ל-מנדליי, אני נחרד פתאום לגלות שלא גיליתי כלום.
בריזה קרה משתחלת באוויר היבש וקוראת לי להביט החוצה. החלון ממסגר לי רצועת נוף יפהפייה שנמרחת לסרט-נע באדיבותה של תנועת הרכבת. אני מביט באדמות המעובדות ובהרים החרדליים מקושטים עצי טיק. יפה שם בחוץ, אני חושב ותוהה אם דווקא שם במרחבים, ב-אין כלום, הכל קורה... קול קורא לי לצאת. אני
נושם את האוויר המבושם בדשן אדמות והוא כאילו מזמין אותי לבטוח בו. לצאת ולהכיר את בורמה האמיתית. לברוא את הסיפור שלי.
החזה מתנפח בדיגדוגי טירוף, ובחוסר הגיון מוחלט, אני תופס את המוצ'ילה ומשגר אותה מחלון הרכבת. מתג גבות של נוסעי הקרון מורם ועיניהם ננעצות בי, ולפני שאני מספיק להתענג על הוואקום שנוצר סביבי, אני מנצל את חלון ההזדמנויות וקופץ מהחלון.
נחבט באדמה, מתגלגל בפודרה וחובר בצליעה אל התיק שלי. שיכור מהאירוע הרדיקלי שכפיתי על עצמי, אני נופל בצחוק גדול עד להתפוגגות האדרנלין. הרכבת מאשרת שכדור־הארץ אכן עגול ויוצאת משדה הראייה שלי. אני מסדיר נשימה ומביט באחד המופעים היפים יותר של השמש. סוף סוף אני חופשי.
אני פותח את אפליקציית המפות ומחפש כיוון. אין קליטה. אוקיי. בוחן את השטח ומסביבי רק שדות צחיחים. חברת הילדות שלי, החרדה, מגיעה בחיש להקיש את ברכיי האחת לשניה ובהתמסרות בטוחה הגוף כולו נכנס לפאניקה. ערפל מסמיך את בהירות המחשבה והראש הופך למצב צבירה "ממרח." פחד קיומי, חופש אבסולוטי, עשרים קילו על הגב וליטר וחצי מים מובילים אותי מזרחה.
פרק 2
אחרי הליכה של יומיים שלמים! או ארבע שעות, אני מגיע לשדה של שיחי צ'ילים קטנטנים ואדומים. שם כמה בכיס ליתר ביטחון. אם אמות, יספרו: "מוות חריף מת". מיד אחריו נחשף בפניי שדה בצל. חוץ מהעובדה שאני שונא בצל, הוא גם מטרגר ישירות לצוק איתן שם הרקבנו בצלים כשדרכנו עליהם והריח, אוי הריח. למות כאן, בשדה הבצל הבורמזי יהיה רומנטי מדי. עם כל הפואטיקה, אני רק מחפש מקום לשים בו את הראש.
השמש, רגע לפני שמסיימת עוד משמרת, לא מוותרת עליי ומאירה לי בזנב קרניה תמונה רחוקה של קבוצת פחים למרגלות נחל. ציוויליזצה! בציפייה מרוגשת, אני יורד בריצה מרכס ההרים לכיוון הנחל ומגיע לפתח הכפר. תפזורת של פחים רעועים מוכתמים בכוויות חלודות ורתומים לבמבוקים, מאולתרים כנראה לצרכי מגורים. אני תופר את הכפר הדומם ומחפש נפש חיה. ממרחק לא גדול ממני, אני מזהה קומץ אנושי מציץ לעברי מבעד לאחד הפחונים.
"Minglaba!" אני מברך לשלום בזהירות את בני האדם האמיתיים. הם רק בוהים בי. מצמיד כפות ידיי ומניח מימין לראשי כמסמן להם: "אפשר לישון כאן"? בתוך כמה שניות עשרות כפריים נאספים סביבי ומנסים לתרגם את תנועות ידיי המוזרות שהמצאנו במערב.
אחרי מחשבה פזיזה, אני מכריז בקול בטוח: "אללה הוא אכבר"! כי ידעתי שיש כאן אוכלוסייה מוסלמית גדולה, רק לא ידעתי שבורמה היא:
- מייצאת ההירואין הגדולה בעולם למימון חיזבאללה.
- מחולקת לשבטים שנלחמים אחד בשני ללא הכרה.
- סובלת מטרוריסטים שמסתננים מבנגלדש במטרה להשמיד את הבודהיזם.
ככה שלקפוץ מרכבת נוסעת במיקום אקראי ולצעוק "אללה הוא אכבר,"! זה לא הקינדר הכי בואנו בחבילה.
אנטילופות בורחות מטיגריס לאט יותר ותוך ארבע שניות נותרתי לבד באמצע הכפר. עם זקן ארוך, ספטום באף ומוצ'ילה שחורה ענקית שכנראה נושאת בתוכה פצצה, אני רבותיי, אשמדאי, ובאתי להשמיד אתכם.
מבוהל ודחוי, נואש למצוא את האמיץ שיעמוד מולי ויענה לי: מה הדיבור? איפה אני? אם אין אלוהים, איך אפשר להסביר את הבורקס תרד? ויותר מכול, איך אוכל לחזור לעולם הסאחי והבטוח, שכל כך ברחתי ממנו?
שני מקומיים מגיעים לקראתי עם מקלות ולא על מנת להרים מדורה. חסר אונים, אני מרים את ידיי בהכנעה ומתפלל שנשאר לי עוד לב אחד עד ה-Game over.
בחורה אמיצה, רצה לזירת האירוע וצווחת (בדציבלים שרק אסייתים שומעים) על המוציאים להורג שיעצרו ושיתנו לה לטפל בי. הם נסוגים. היא מתקרבת אליי ומביטה בי מלמעלה, כשהשמש מקדשת אותה בכתמתמות כאילו הרגע נשלפה מתוך ה'מלקטות' של מילה.
ראשה נוטה, כף ידה מסתובבת וגבותיה מתכווצות = "מי אתה"?
"אני"? אל תהיה אידיוט. אין לך עוד לבבות.
"אני"... תחשוב! אם הם לא מוסלמים, אז הם:
"אני בודהה"?... עוצם את עיניי ומרכיב את הגוף הראוי לסמן מדיטציה.
"בודהה"!? היא כמעט מזכה אותי מאשמה.
"בודהה"...? חוקרת שניה ברצינות.
(בטח ש)"בודהה"! אני מחרטט בנחישות רק לא להיפסל במשחק שנקרא: חיים.
"האאא בודהה"! מבסוטה עליי בקטע של 'למה לא אמרת קודם יא אהב אהב אהבל'.
"בודהה"! היא קוראת לקהל אנשי הפח. היא מחייכת ואני נושם. עברתי את המבחן.
"בודהה" היא מצביעה לעבר קצה ההר. אני לא מבין. היא מבינה שאני לא מבין.
"בודהה(נו!)" בודהה שם, היא אומרת לי בשפת העולם. אה, אוקיי.
המלקטת של מילה מציידת אותי בשקית נודלס במרקם של עץ ובטעם של הצבע אפור.
Cezu Tinbadhe אני מודה לה נטו על זה שלא הרגה אותי ומבין שאני בהזיה פסיכאדלית שהמוח שלי מייצר. אבל! אם יש סיכוי כלשהו שאני במימד המציאות של החיים, אני צריך שייצא טוב כל העסק פה – יש לי הורים.
אני מטפס 4,000 מדרגות לפגוש את בודהה.
פרק 3
פיקוסים עתיקים, פגודות מוזהבות ופסלי בודהה עצומים נפרשים לפניי ומעטרים את הממלכה שבפסגה. דיבור שבודהה עצמו כאן ההיא אמרה, ואללק.
אני מתקדם אל רחבת עפר ופוגש עשרה נזירים צעירים בגלימות בורדו. הם נבהלים ממני ודופקים ספרינט למבנה אדום להביט בי דרך שבר בחלון בצורת לב. טוב, אין לי מושג מה קורה ואיך אני אמור להתנהג כאן, חברים. אני שולף מהמוצ'ילה את הChinlone- שלי, כדור קש בורמזי, ומתחיל להקפיץ. בהדרגה, עד אחרון הפחדנים, כל הנזירונים מצטרפים אליי.
שני חבובים, בעשור השלישי לחייהם, קמים משנצ ובשנייה שקולטים אותי - נדרכים. הם חוזים בניו ממטריקס משחק Chinlone. בגלל שהם לא ראו מטריקס, או אולי דווקא(?) בגלל שכן, הם נבהלים ורצים בווייב מלשין לכיוון דלת ירוקה בפתחו של ההיכל המוזהב.
אות מוחלט באוויר קורא לילדים לעזוב הכל והם חוזרים להביט דרך הלב שבחלון. אני עומד לבד במרכז רחבת העפר. הכדור משמאלי. המוצ'ילה זרוקה מימין. הרוח מותחת סלילי פודרה בחלל ומחזקת את אווירת אקירה קוראסוואה (ואני חושב לעצמי: אם הייתי יודע לדפוק סלטה, הייתי נותן אחת עכשיו) הדלת הירוקה נפתחת בתנועה איטית.
נזיר מבוגר בשכמיית כותנה כתומה יוצא מפתח הדלת ונעמד. הוא מביט בי בלי להניד אף-עף. בסוף רצף שניות ארוכות של ריכוז באוויר, הסאונד כאילו מופעל מחדש. ברגע פתאום עלי הפיקוס מרשרשים צלילים של פעמוני במבוק עדינים. הטבע פתאום כאילו שר לנזיר המבוגר (או שהנוכחות שלו מאפשרת לי לשמוע את מה שכל הזמן היה. [כוסאמק עם הבודהיזם הזה]). במשיכת יד נטולת מאמץ, הוא מבטל ממרחק את המרחק בינינו, וקורא לי להתקדם. אני אוסף את עצמי במהירות ובזהירות ונכנס להיכל.
לאורך הקירות צפופים ארונות ספרים, גילופים מעץ טיק ופסלים מזהב. "pho la min" הוא מוזג לי תה ירוק מקנקן ברונזה ומזמין אותי לשבת מולו על השטיח הבלוי ביותר "Cezu tinbadeh", אני מודה לו ולוגם. הוא מביט בי ארוכות, ואני שתולה בו כל כך הרבה תקוות, שותה ושותק.
לאחר תקופה הוא נוהם בשקט ומאשר את קיומי. הקיטור משתחרר ואני מתחיל לאכול לו את הראס על המסע המטורף שעברתי וכמה אני מודה לו, כאילו יש לו מושג מה אני אומר. מבעד לפניו החתומות, נראה שהוא בדרכו המאוד רצינית מחייך אליי ומבין. סחוט מהמסע, אני נרדם במיטה בהיכל.
בשבועיים הקרובים, אהיה אורח הכבוד של פונג'י אוקאנד'ה, המאסטר של מנזר:
"Shwe Bhon Thar".
פרק 4
שירת ציפורים מלטפת אותי להתעורר. רגע לפני שאני מתאפס על המיקום שאני נמצא בו, אני קולט את שני החבובים, קרובים אליי ומחייכים בהגזמה מבהילה שמאלצת אותי להריץ לעצמי זריז את אתמול. אני נזכר ומחייך אליהם חזרה מתוך הפרצוף המבועת שכפו עליי. הם מהנהנים בעדינות כמבשרים לי: "זה לא חלום" או "בוא לאכול."
שולחן אבירים עמוס בעוגיות קוקוס ועוגות תפוז, פלחי מנגו וגויאבות מפולטות, תבשילי חומוס ומאפים שטוחים. החבובים ופונג'י יוצאים ומשאירים אותי לבד. אני יושב לאכול ומתקשה לעכל איך אתמול, פלפל הצ'ילי הציל לי עוד כמה שעות בחיים, וכאן עכשיו, כל השולחן לי. אני אשכרה בורא את הסיפור שלי, אני חושב ומתחיל לרפד את קיבתי במאפים כיאה לפחממאי בכיר. החבובים נכנסים לוודא שאני בסדר. אני מודה להם בפה מלא קמחים, מצביע על האוכל ועליהם כשואל: "למה אתם לא אוכלים"!? הם מנידים בראשם לשלילה ויוצאים.
בצאתי מההיכל, מנגינה נעימה-זרה מושכת אותי להתקרב אל מבנה שבצד רחבת הפודרה. אני פותח בעדינות את הדלת וצופה בנזירונים, החבובים והמאסטר מתפללים במבנה של "חץ" מול פסל בודהה מוזהב. אני נגנב ומתגנב בשקט מופתי, מחריש נשימה ומתיישב מאחור. הנזירונים מזמרים מנטרות עדינות בהרמוניה מושלמת עם קולו העמוק של פונג'י. אני עוצם עיניים ונושם. המנגינה מסממת אותי ומנתקת אותי מהכל. שום מחשבה, לא מחשבה פשוטה, לא שכבה שלה וגם לא היחס שאני נותן להן. שקט. יד רכה מעירה אותי משיוט במחוזות רחוקים. זה אחד החבובים. הוא מסביר לי בדרכו שעליי לצאת, כי מדיטציה היא עבודה ואני אורח. לי אסור לעבוד. אני לא יכול לחיות חיי נזירות. לפי דבריו, אני חש תסכול מחייו האישיים וקנאה גדולה של החבוב לחיי החופש שלי.
מיום ליום, אני לומד את המנזר והחוקים שלו. יש כאן סדר שצריך לשמור ולכבד. אני משתדל להיראות כמה שפחות ולא להתבלט, אבל מסתבר שלא רק לי יש תכניות.
לקראת השקיעה, כל אנשי כפר הפח עולים למנזר ומשתחווים אליי. הם מביאים לי מתנות, בגדים ואוכל. אותם אנשים מקציבים לעצמם קערת מרק אחת ביום - נותנם לי את כל עושרם, הונם ועונם. אלה המקדשים את חייהם למנזר ולקארמה טובה, פונג'י הוא המאסטר שלהם ואני אורח הכבוד שלו. בתוך פחות מיממה, הפכתי מבן-שכמעט-תמותה, לאל.
פונג'י ואני מטיילים בהרים מסביב והוא מסביר לי, דרך כל דרך חוץ ממילים, על החיות הקטנות והפרחים הקטנים ביותר וחשיבותם בטבע. אני עוזר לחבובים בעבודות תחזוקת המנזר ואנחנו חוצבים סלעים ומסתתים לבנים, מעפר הסיתות אנחנו מכינים מלט ובונים יחד פסל בודהה ענק בקצה המנזר, מול נוף השדות.
פרק 5
שבוע אחרי שאני חי במנזר, פונג'י מזמין בחורה שתתרגם אותנו זה לזה. המתרגמת היא חצי בורמזית - חצי בלגית - חצי יודעת אנגלית. שלושתנו מתיישבים בהיכל ובפעם הראשונה, פונג'י ואני מדברים.
"הוא מאוד שמח לארח אותך" היא אומרת לי באנגלית קלוקלת והוא - שחייב לסמוך עליה, מהנהן לי בעיניים שובבות. הוא שואל אותי מהיכן אני ואני עונה: "ישראל." "ישראל"! פונג'י שואג ומספר בהתרגשות שיש קשר עמוק בין הבורמזים לישראלים! אני ממש מקשיב. לפי דבריו של פונג'י, כשבני ישראל יצאו ממצרים מעבדות לחירות, הבורמזים עזרו להם בדרך במדבר ונתנו להם שקי אורז! חחחחח דה פאק!? וואו. אוקיי. ענק.
הוא משתף אותי בזה שכולם מפחדים ממנו ומתחנפים אליו. הוא מספר שאת רוב חייו כמאסטר הוא מעביר בבדידות, ושבפעם הראשונה, איתי, הוא מרגיש שיש לו חבר. אדם שווה לו. אני נזכר ברגע ששמתי עליו את משקפי הרייבאן שלי והוצאתי ממנו חיוך שהיה נעול בכספת רצינית יותר מדי זמן. לא באמת הרגשתי שווה לו.
המתרגמת מגלה לי שתושבי הכפר מעולם לא יצאו מתחומי השבט ולא מכירים בכלל את בורמה עצמה. יותר מזה, הנזירונים הקטנים מעולם לא עזבו את שטח המנזר וכל קשר למערב – זר להם לחלוטין. היא ממשיכה להגזים ומבשרת לי שאני האדם הלבן הראשון שהם פוגשים. האדם הלבן הראשון שהגיע לכאן.
לאחר כמה משפטים מוחלטים של המאסטר היא מודיעה בנחרצות: "מאסטר אוקאנדה דאג לך לויזה. בשנה הקרובה אתה תחיה כאן איתם" הוא מהנהן ומחייך אליי באושר. אני מורשם מהיכולת הבירוקרטית שלו לסדר לי ככה ויזה, אבל מבחינה רגשית אני בשוק. בזמן שאני מעכל את הבשורה, היא אומרת שהשהות שלי מביאה לכפר ולמנזר קארמה טובה והיא תהיה הבסיס לחידוש הקשר בין העם הבורמזי לבני ישראל.
אני מדמיין את עצמי מעביר כאן חיים שלמים, סופר גרגרי חול, מדבר עם לטאות ומגלה מה היא באמת צניעות. אבל, אם אני מצליח רגע להיות נאמן לעצמי, אני חש פחד גדול מהתכנית הלא מתוכננת הזאת. הוא לא היה מוכן לקבל "לא" ודרש ממני שאשקול את האפשרות. לאחר שלושה ימים נוספים במנזר, ביקשתי להמשיך במסע שלי. הוא התעקש שאשמור על קשר ואחזור לבקר. הבטחתי. לאחר סירוב כמעט אגרסיבי של, לקבל ממנו חמש סטפות של שטרות, הסתפקתי בכמה חטיפים וארזתי את עצמי לרכב שדאג שייקח אותי למנדליי, אליה תכננתי להגיע אז ברכבת.
ביציאה משביל הכפר, החבוב האהוב עליי רץ לצד המכונית, דופק על החלון וצורח בהתרגשות מתפרצת: "Thank you! Thank you" אני מחייך אליו ומסובב את מבטי אחורה. אנשי כפר- הפח, הנזירונים ופונג'י מנופפים לי לשלום ואני נפרד מהגלוייה הקסומה שהולכת וקטנה עד לזיכרון שייחרט לנצח.
פרק 6
ארבעה חודשים לאחר מכן אני מתעורר בגסטהאוס קטן בלדאק שבצפון הודו, ומקבל בקשת חברות חדשה מאת: tun lin Nay - עוד אסייתי אקראי. אני מתעלם ויוצא לטייל בהרים. באותו הערב, אני פותח רצף הודעות ששלח הבחור:
"Hello Mr Ron
Punji Okhanda asked me to stay in contact with you, so Ieft the monastery and moved to Yangon. I have facebook and I learn English so we can talk.
All my life I was a monk In the monastery. I changed my life.
I do what I want.
Thank you."
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם