שמורת המדידי, יערות האמזונס, בוליביה

החיפוש אחר היגואר

קארמה.
מכירים את המילה? אז תרשו לי לספר לכם סיפור.

לפני כמעט חצי שנה התחלתי סאגה מעניינת- ג׳ונגלים.
זה התחיל כשיצאתי לטיול רפסודה בן 10 ימים, בנהר הטואיצי שבבוליביה.
מעבר לחווית הג'ונגל שקיוויתי להרוויח בו, הייתה לו מבחינתי מטרה אחת עיקרית- לראות יגואר בטבע.
למי שלא יודע, היגואר הוא החתול הגדול ביותר שחי בחצי הכדור המערבי.
פרוותו צהובה ומנוקדת כשל נמר, משקלו יכול להגיע לכדי מעל 100 קילו(!!!), והוא חי לבדו ביערות האמזונס, צד כל חיה באשר היא, אפילו תנינים שהוא שולף מהמים כאילו הם דגיגונים.
בקיצור, בהמעטה ענקית, היגואר הוא חיה מרשימה ביותר, ואין ספק שהוא מלך הג'ונגל.
לא חושב שאצליח להסביר במילים כמה חשוב היה לי לראות אחד כזה, כבר מילדות הייתה לי משיכה בלתי מוסברת לחתולים גדולים כמו אריות נמרים, טיגריסים ויגוארים.
משיכה שגרמה לי לחפש נמרים בנגב כששמעתי שאולי עדין נשארו, או לשכנע את אבא שלי בגיל 16 לטוס לחפש אותם באפריקה אחרי שבארץ לא מצאתי.
בקיצור, לראות יגואר, מבחינתי זוהי גולת הכותרת, כמעט מטרת הטיול שלי.
כשטסתי ליבשת אמריקה, מתישהו בתחילת אמצע שנת 2016, היה לי ברור שמכאן, אני לא יוצא מבלי לפגוש במלך החיות של היבשת הזו.
חזרנו מהטואיצי ויגואר, לצערי לא היה.
מצאתי את עצמי ברורה נבאקה, בוליביה.
עיירה קסומה וציורית, היושבת על גדות נהר הבני, אשר בפאתי האמזונס.
אני וחבר נוסף בשם יאיר, החלטנו לצאת להרפתקאה קטנה.
החלטנו שלא נמשיך מכאן, עד שלא רואים יגואר.
מצאנו 2 אינדיאנים שטענו שיש להם את היכולות להוביל אותנו איתם בג'ונגל בחיפושים אחר החיה האגדית הזו, וכן במהרה החלטנו ויצאנו לטיול נוסף בן כ8 ימים, שמטרתו הייתה כל כולה לראות יגואר.
העמסנו מוצילות ויצאנו לג׳ונגל נרגשים במיוחד.
לאחר 4 ימים של נסיונות וחיפושים, הגענו לנחל זורם שלחופיו היו עקבות יגוארית טריות, המסתובבת עם לא פחות, מאשר הבן שלה, גור יגוארים קטן!
אני ויאיר התרגשנו כמו תינוקות, רק המחשבה לראות את שניהם הולכים ככה על חופי הנחל גרמה לנו לאורגזמה.
לא היה ספק, כאן אנחנו נישן הלילה.
הקמנו מחנה ויצאנו לחפש את הצמד לקראת שעות החשכה.
התחקינו אחר העקבות, חיפשנוו עם הפנסים, ולקראת השעה 20:00 חזרנו למחנה ללא הצלחה, אך במטרה לחדש את החיפושים בשעה מאוחרת יותר.
הדלקנו אש ובישלנו ארוחת ערב.
לאחר מכן הלכנו לישון סביב השעה 22:00, בידיעה שב1:00 אנחנו קמים פעם נוספת, על מנת להמשיך לחפש.
כשקמנו, חיכתה לנו הפתעה קטנה.
הפתעה מבאסת, לצערי.
מחוץ למחנה בו ישנו, היו כעת עקבות נוספות, טריות כמובן, של אותה יגוארית מהוללת, ובנה הצעיר.
מסתבר שהם דאגו לבקר אותנו בשנתינו, וריחרחו אותנו.
אף אחד לא התעורר, ולא שמע דבר- כזו חיה חשאית היא היגואר.
התעוררנו והבנו שהדבר היחיד שהפריד בנינו היה כילה נגד יתושים.
כילה, כילה!!! כולה פאקינג כילה!
אם היינו פותחים את העיינים היינו רואים מחזה של פעם בחיים, בו אימא יגוארית עם בנה הצעיר מגיעים מהנחל עד למחנה שלנו, מקיפים אותנו, מרחרחים, תודה לאל לא תוקפים, וממשיכים ללכת הלאה אל תוך הג'ונגל החשוך.
קמתי המום.
קיבלתי כאפה לפנים.
הבנתי כמה קשה זה לראות חיה כזו.
כמה חשאית וחכמה היא.
המשכנו לחפש את הצמד כל הלילה, וגם את היום למחרת. ללא הצלחה. כשלנו.
חזרנו לרורה נבאקה.

ויצאנו שוב, הפעם ל6 ימים.
היה לנו מסלול הליכה שתיכננו עליו שהולך מנהר הטואיצי, לנחל אחר שנקרא rió hondo.
3 ימי הליכה הובילו אותנו לחופיו של נהר hondo, ושם, ניסינו לעשות מלכודת.
דגנו דג גדול במשקל של כ8 קילו, חתכנו אותנו על מנת להקיץ דם ולפזר ריח, ותלינו אותו על עץ.
התיישבנו חבואים במרחק של כ50 מטר מהדג והמתנו לילה שלם, בתקווה שהריח ימשוך את היגואר.
לילה שלם של קור גשם ורעשי גונגל לא פוסקים.
לפעמים תרגיש משוגע במצב הזה.
אבל מפה לשם, איכשהו, כשלנו שוב.
היגואר לא הגיע.
ביום המחרת לא התייאשנו, בנינו רפסודה וניסינו את מזלנו, הפעם בנהר.
רפסודה זה כלי מעולה לצפייה בחיות מפני שאתה מגיע באופן שקט וחבוי.
מה שכן, ליגואר יש חושים חדשים מאוד.
שמיעה מיטבית, ראייה מושלמת (גם בלילה חסר כוכבים היגואר מסוגל לראות באופן ברור לחלוטין), חוש ריח שמאפשר לו להריח אותך מקילומטרים,
ובעיקר ובמיוחד, המון שכל.
ובתור חיה טורפת המאיימת על כולם, לשאר החיות בג'ונגל יש מערכת הגנה משוכללת שהם פיתחו נגדו.
איך זה עובד? בגדול כשחיה נטרפת תפגוש או תבחין בחיה טורפת, כל עוד היא לא נמצאת בתוך השיניים שלה מתה, מה שהיא תעשה זה דבר ראשון תברח, אבל גם תתריע בקולי קולות לשאר החיות, שיש יגואר באזור.
וככה החיות הנטרפות עוזרות אחת לשנייה, ויוצרות מערכת של הגנה כנגד היגואר.
ומכאן- שהיגואר לא אוהב להראות.
היגואר לא רוצה שאף אחד יראה אותו, בכלל, אף פעם.
ויש לו את כל הכלים להצליח בזה.
ולכן, גם אותו נסיון נוסף לרפסודה, לא עבד לצערי.
למעט לראות עקבות ולשמוע את אותם חיות לעיתים, לא הצלחנו לראות כלום.
אבל מה שכן, ביום האחרון הצלחנו להיכנס לסופה שכמעט השאירה אותנו בנהר יחד עם הרפסודה לנצח.
חזרנו לרורה נבאקה שבורים, עייפים, מוכים מהטבע ובעיקר- מבואסים מאוד, חשבנו מה עושים הלאה.
החלטנו שממשיכים, כמובן שממשיכים, בשביל זה אנחנו פה, אין סיבה אחרת, ואין הזדמנות אחרת.

ויצאנו להרפתקאה נוספת, לא היה אפשר להפסיק אותנו באמצע.
הפעם פנינו מועדות לנהר אחר בשם río agua polo, הרפתקאה של כ5 ימים נוספים של גונגל טהור.
היינו אני ויאיר, כמו תמיד, ועוד אינדיאני שהגדרנו אותו לא פחות מקוסם גונגל שליווה אותנו, סנדרו שמו.
בלילה הראשון הקמנו מחנה לגדת נחל קטן בדרך.
וכמובן שלאחר השקיעה יצאנו לחפש חיות, חמושים בפנסים ומצטות.
חזרנו למחנה ללא הצלחה סביב השעה 21:00, והתחלנו לבשל ארוחת ערב.
באמצע הבישולים, סנדרו קלט משהו, והרים את הפנס לעברו השני של הנהר.
ולפתע, ראינו זוג עיניים נוצצות.
עיניים זה מה שאתה רוצה לראות בלילה בו נאמר ככה.
ליגואר יש ראיית לילה, שנוצרת עקבות רישתית מיוחדת שפיתח בחלק האחורי של עייניו, אשר מחזירה אור שנכנס לעין ומעצימה אותו בעשרות מונים, וככה, יכול היגואר לראות גם כשאין אור כמעט בכלל.
כנראה שהתופעה הזו מוכרת לכם מכלבים או חתולי רחוב. כשהעיניים שלהם זוהרות באור המכונית, מוכר?
סבבה, אז הפעם קרה לנו אותו דבר.
רק שלא עם כלב, אלא עם פ-ו-מ-ה !!!
כמה שניות בהן עמדנו בשקט מוחלט וראינו חתול גדול הולך על גדת הנחל בצידו השני.
אנחנו המשכנו להאיר עליו עם הפנסים, בעודו הולך באצילות, וכאשר הגיע אל מולנו (מהגדה השנייה, מרחק משוער של כ-15-20 מטר מאיתנו) עלה חזרה לג׳ונגל, ונעלם ביער החשוך.
אנחנו נותרנו המומים.
בשניות האחרונות של המחזה הצלחנו להבין שמה שאנחנו רואים זה באמת פומה, ולא יגואר.

למי שלא יודע, פומה זה חתול גדול נוסף החי ביערות האמזונס, קטן במעט מהיגואר, בעל פרווה חומה, מראהו כשל לביאה קטנה וחסונה.
חיה מדהימה לא פחות מהיגואר.
(סתם, כן פחות, אין מרשים כמו יגואר, אבל מרשימה ביותר גם היא).

קפצנו באוויר מהתרגשות שסוף סוף קיבלנו משהו לראות, אבל בו בזמן גם הרגשנו שעשינו רק חצי עבודה.
זה פומה, זה לא יגואר, וזה היה בחושך, לא יכולנו באמת להנות מהמחזה של אותו טורף אגדי מתהלך על רקע הנוף הגונגלי הירוק כמו שרק דמיינו כל הזמן.

השבוע המשיך, ויום לאחר מכן, ביום השני לטיול, גם בשעת ארוחת הערב, סנדרו הקוסם שלנו הרים את פנסו ושוב הסב את תשומת ליבנו לזוג עיינים בעברו השני של הנהר, כ50 מטר מאיתנו.
במהירות הבזק רצנו בשקט לכיוונו, חמושים כמובן בפנסים ומצטות כמו תמיד.
ההתלהבות היתרה שלנו הפעם, הרסה לנו.
זה היה יגואר.
יכולנו לראות אותו לשנייה אחת וגם זה בקושי.
הוא ישב שם על העץ.
היה חושך מוחלט, וההתקרבות שלנו הבריחה אותו.
הוא רץ חזרה לגונגל, ושם נעלמו עקבותיו.
שתקנו, חזרנו למחנה, לא ידענו מה לומר.
הייתה תחושה מוזרה באוויר.
הרגשנו שמשהו לא רוצה שנראה את היגואר.
כבר בילינו מעל חודש בג'ונגל ועדין, כמעט וכלום.
רצינו תמונה רצינו מחזה, וגילנו שזה הרבה יותר קשה ממה שחשבנו.
חזרנו לרורה נבאקה.
היינו מאושרים ומיואשים בו זמנית, החלטנו שחודש וחצי של חיפושים זה מספיק, ושנצטרך להסתפק באותם מפגשים חפוזים, וחזרנו ללה פז בלב מעט כבד.

אלטו מדידי

כל אותה התקופה שם בג׳ונגלים, תמיד שמענו שמועות ודיבורים על אזור נוסף, שנקרא אלטו מדידי.
אגדות שמענו על אותו האזור.
אלטו מדידי זהו אזור בצפון בוליביה, בתוך תוככי האמזונס, בגבול עם פרו.
לאזור זה, אף אחד כבר לא מגיע.
בעבר כמה הרפתקנים ניסו להגיע לשם, חלקם הגיעו, חלקם אפילו מתו בדרך.
אותם אלו שכן הצליחו להגיע, סיפרו שהאזור פראי במיוחד, ושורץ יגוארים, פומות, טפירים, תנינים, ומה לא.
הנהר גדול, מלא במים, מלא דגי ענק ותנינים, ובעיקר, אין זכר לאדם הורס טבע באזור, שכן אין שום גישה אליו, ולכן, המערכת האקולוגית שם היא בריאה מאוד, ומאפשרת קיום של המון בעלי חיים.
הבעיה בטיול זה, שאיך נאמר בהמעטה, הוא לא פשוט.
על מנת להגיע לאותו אזור, לאותו נחל שנקרא río madidi, יהיה עלינו לבלות מעל 20 יום בג'ונגל.
עשרת הימים הראשונים יהיו הליכה אין סופית, על מנת לחצות רכס הרים, ולהגיע לנהר המדידי.
משם נמשיך לצעוד על הנהר, עד שנגיע לאזור בו נמצא עצי ״balsa"- עץ בעל ציפה במים, המאפשר לעשות ממנו רפסודה.
שם נבנה 2 רפסודות במשך יום שלם של עבודה, ונעזר אך ורק בעצים ומסמרים שנכין מעצים בג'ונגל, בלי שום ציוד עזר שנביא איתנו (למעט המצטה שתעזור בבנייה).
על אותן הרפסודות נשוט עוד כ8 ימים נוספים, במורד הנהר, נחפש חיות, ונהנה מהגונגל הטהור.
ומשם, 3 ימי הליכה על מנת לצאת משם לשביל עפר, ולהתחיל לרדת כ10 שעות נסיעה חזרה לרורה נבאקה בטרמפים.

אחרי הכשלונות בחודש וחצי הראשון, החלטנו שאין מנוס והפעם, מהמרים על כל הקופה.
אחרי כמה ימים בלה פז, החלטנו לחזור לגונגל, ולצאת למסע ברמה אחרת לחלוטין, ואולי סוף סוף, לסיים את הסאגה הזו עם חיוך ענק על הפנים
הפעם הצטרף אלי ואל יאיר חבר נוסף בשם איתי.
יחד שלושתינו יצרנו קשר עם סנדרו, ועוד אינדיאני בשם חואן, שליווה אותנו בשבוע הראשון, והחלטנו שאנחנו יוצאים יחד להרפתקאה של חיינו, אלטו מדידי, 22 יום.
וכך היה, יצאנו.
מוצילות במשקל של מעל 30 קילו ועוד משהו כמו מליון קילו של התרגשות.
התחלנו את דרכינו.
הימים עברו.
היגוארים לא הופיעו.
גם לא פומות.
עקבות היו אין סוף.
לא אגיד שלא נהנו, ושלא ראינו דברים מדהימים,
באחד הימים זכינו למפגש חסר תקדים עם 2 טפירים ענקיים שרצו לעברינו (מי שלא יודע מה זה טפיר, ממליץ לרשום בגוגל ולראות), תנינים ליוו אותנו תמיד, דגנו דגי ענק (הגדול שבהם במשקל של 60 קילו!!!), וחווינו דברים שלעולם לא חשבתי שיקרו לי, חווית גונגלים מיטבית.
3 שבועות של טבע טהור.
ראינו נופים מדהים וחווינו חוויה עוצמתית ברמה בלתי מוסברת, נהננו מכל שנייה והרגשנו שאנחנו במסע שכנראה כמוהו לא יחזור בחיים.
אבל איכשהו בתחום היגוארים, תחושת החוסר מזל ליוותה אותנו לכל אורך הדרך.
חיפשנו בלילות, בקושי וישנו.
עשינו מלכודות, היינו בשקט, חיפשנו, קיווינו, וכלום.
עד ליום 15.
אני זוכר שבאותו היום שטתי עם סנדרו על הרפסודה.
יאיר ואיתי היו עם חואן על הרפסודה השנייה מאחורינו.
לפתע, סנדרו צעק לי, תסתכל קדימה, תראה!!!
קפצתי כמו משוגע נעמדתי וניסיתי להבין על מה הוא מצביע.
סנדרו טען שהוא ראה משהו אבל שזה נעלם לו מהעין.
עברו משהו כמו 5 שניות נוספות, ואז שנינו השתתקנו.
במרחק של כ50 מטר מאיתנו, אבל באור יום מוחלט, יגואר יצא מהמים אל החוף, התנער בהפגנתיות כמו כלב, והסתכל עלינו.
המבט שלו, אמר לי הכל.
מבחינתי הוא אמר- הנה, ראית אותי, קיבלת מה שרצית.
שנייה לפני שהפנה את מבטו גם דאג להדגיש את הזלזול והאדישות שלו בפנינו, לזרוק לי טיפה של בוז הייתי אומר. אנחנו, לא ריגשנו אותו.
לאחר מכן רץ חזרה לגונגל.

אני הבנתי שאת שלי עשיתי.
חודשיים של ג'ונגל בשביל רגע אחד שאנצור לנצח.
לא יכולתי להרגע מזה, סוף סוף ראיתי את אשר חיפשתי. אבל כמובן, וכמו תמיד, רציתי עוד, זה לא הספיק.
לא הרגשתי שקיבלתי את מה שרציתי.
בחזון שהיה לי, רציתי לראות את היגואר מול הפנים שלי.
קרוב, להרגיש אותו.
להרגיש מה זה אומר לעמוד מול חיה שכזו.
הרגשתי שאחרי חודשיים של מאמץ בלתי פוסק מגיע לי הרבה יותר מזה.
לפחות איזה ציד של תנין, או איזה קרב על טריטוריה בין שני זכרים אמתניים.
אולי אפילו סתם את אותה אימא יגוארית מתהלכת עם בנה בקרבת מקום, על חוף ג׳ונגל בתולי.
והלוואי אפילו להצליח להוציא איזה תמונה או משהו...
אבל אלטו מדידי נגמר כמה ימים לאחר מכן.
ולא ראינו יגוארים נוספים.

אחרי בוליביה

עברתי הרבה מאז, כבר עזבתי את בוליביה לכיוון פרו עם הרכב.
ולפני כמה ימים יצאתי מקוסקו שבפרו, אחרי טיול נוסף של כ13 יום בג'ונגל, שלא כלל יגוארים לצערי.
מטרתו גם הייתה אחרת, אבל בכל זאת, השהייה בג'ונגל לא יכלה שלא להביא איתה סל זיכרונות.

בדרך החוצה מקוסקו שקעתי למחשבות.
היו לי כ14 שעות נהיגה שהתחלקו ליומיים, עד לעיר בשם נסקא, לשם אנו דוהרים.
כפריים יפים לצד הדרך, נופים עוצרי נשימה, אנשים מקומיים, ולרוב גם המון חיות, כמו בקר, חמורים, כלבים, למות, אלפקות, חזירים, ומה לא, הדרך שורצת כמוהם.
רובן כמובן חיות מבויתות ולא פראיות.
ואני אוהב את הדרכים.
מבחינתי נסיעות זה בונוס.
זה מחבר לי את כל החוויות לחוויה אחת גדולה.
אני שם מוזיקה, נושם אוויר צלול של הרים, הנוף משתנה לנגד עייני, אני פוגש המון מקומיים נחמדים, ותמיד יש אין סוף הפתעות לצד הדרך.
אבל כנראה שלמרות אותם 10,000 קילומטר של נסיעות פה ביבשת עם הרכב שלי, אני עדין לא יודע איזה הפתעות הדרך יכולה לספק.

בעודי נוסע באותם העיקולים בין רכסי ההרים הבלתי נגמרים של פרו, קלטתי משהו בצד הכביש.
חיה, חומה, גדולה.
זה לקח לי חצי שנייה להבין.
מצמצתי את עייני כדי להיות בטוח ואז קלטתי, פומה ענקית יצאה מהוואדי והתיישבה לצד הכביש.
אני דוהר לכיוונה, ולה, כפי הנראה, לא אכפת, היא יושבת.
אני מתחיל לצעוק בקולי קולות ברכב, לא מאמין למראה עייני, משתגע ולא פחות.
היה לי את כולה, היא הסתכלה עלי, יכול להשבע שהיא חיפשה אותי.
יפה ומלכותית, אמיתית, מוחשית, אור יום מוחלט.
כשהגענו כבר ממש קרוב אליה, היא התחילה ללכת חזרה לכיוון הוואדי, באדישות שפשוט לא מתאימה לחיה.
בחריקת בלמים אדירה עצרתי את הרכב על הוואדי.
הפומה הייתה מחוץ לרכב, מטרים ספורים מאיתנו.
פתחתי את הדלת בטירוף לא נשלט והתחלתי לרוץ לכיוונה לפני שהיא תעלם לוואדי.
היא הגניבה לי איזה מבט לאחור, עם העיינים הגדולות שלה, שתודה לאל הפעם סוף סוף, ראיתי את הצבע השחור המלכותי שלהן, הן בהו בי, ולא סתם נצצו בחושך.
הפומה הסתכלה עלי, והמשיכה מטה לתוך הוואדי.
למזלי, הוואדי היה יחסית ערום, ולא סבוך כג'ונגל.
וממש יכולתי לראות את אותה חיה מלכותית, מקפצת את דרכה למטה באצילות שלא תאמן.
עמדתי על קצה המצוק ולא ידעתי לדבר.
הלב שלי דפק על 200.
המחשבות רצו מהר מידי.
רציתי לצעוק רציתי לבכות רציתי ליפול על הרגליים ולהודות לאלוהים.
הפומה המשיכה מטה ואני פשוט הייתי שם בשביל לחזות בזה.
היא הייתה שלי.
זה היה שלי.
למבט כזה חיכיתי חודשיים וחצי בג'ונגל.
ופתאום הוא הגיע אלי בכזאת קלות שפשוט לא תאמן.
לא עם מוצילה כבדה על הגב, לא באמצע הליכת לילה מייגעת, לא בגשם, לא מבעד לשיחים, בלי איזה פנס מזדיין, ולא עקוץ למוות מיתושים מהגהנום.
במקום בו הכי לא ציפיתי לו, ברכב, באוויר הנעים, באזור הנוחות שלי, שם היא הייתה, חיכתה לי.

אז אין לי מושג מה זה אומר.
אבל אני יודע איך זה מרגיש.
כי מעל חודשיים ביליתי בג'ונגל בנסיון לתפוס דבר כזה אבל ללא הצלחה.
אולי מישהו צוחק עלי מלמעלה, אבל צוחק מי שצוחק אחרון, אני את שלי עשיתי, ואני לא מתחרט על כלום.
תודה לאל, חוויתי מפגש אמיתי עם פומה!!!

טיפים

• טיול באמזונס הוא לא סיפור פשוט בכלל, על מנת לבצע טיול/ מסע אמיתי, ולהגיע לאזורים בתוליים, וטהורים באמת, יש למצוא בן אדם מתאים שיוכל להוביל אתכם למשימה- מדריך/ מקומי שיש לו ידע אמיתי בתחום, ולא אחד שרק מוביל טיולי תיירים רגילים.
• להתחבר מאוד למדריך, ולהסביר לו בצורה מאוד ברורה מה אתם מחפשים להרוויח מהמסע הזה, ולאן אתם מכוונים להגיע, ורוצים להשיג.
• להיות מוכנים להכל, הגונגל הוא לא רק נוף יפה, הוא חי יותר מכל מקום אחר שתיהיו בו, כל הסביבה זזה, נוגעת בכם, כמעט מנסה לדבר איתכם, החל מחרקים, צמחים, ואין סוף יתושים ויצורים נוספים שיקשו עליכם במסע, אבל יגרמו לכם להרגיש יותר חיים מאי פעם.
• מצטה, מצית, כילה, המון זוגות גרביים להחלפה, תרסיס נגד יתושים. השאר תשיגו שם.