טיפוס אל פסגת Huayna Potosí בבוליביה
הזדמנות לטפס על הר בגובה מעל 6,000 ללא ניסיון קודם בטיפוס הרים מקצועי, ולתצפת אל מרחבי אחת הארצות הגבוהות בעולם מלמעלה. במה זה כרוך? הרבה מאוד כושר והסתגלות לגבהים, ומעט מאוד חמצן.
| תאריך הטיול | September 2012 |
|---|---|
| משך הטיול | 3 ימים |
| עונה מומלצת | מאי-ספטמבר |
תוכן עניינים
מבוא
בדרום אמריקה יש משפט ידוע בקרב מוצ'ילרים ישראלים: "Todo possible, Nada seguro" ("הכל אפשרי, שום דבר לא בטוח"). אין מדינה בדרום אמריקה שהמשפט הזה נכון לגביה יותר מאשר בוליביה. לפעמים יש הרגשה שבאמת הכל אפשרי פה: החל מטיולי הרפתקאות בג'ונגלים שלא ברור איך יסתיימו, דרך אטרקציות ספורט אתגרי מפה ועד הודעה חדשה, וכלה בטיפוסי הרים וקרחונים לגבהים מסחררים שמקרבים את המטיילים לשמיים.
ברוב המקרים, טיפוס הרים כמו ה"וואינה פוטוסי" (גובה: 6,088 מטר) הוא עניין למקצוענים בלבד, ודורש ניסיון קודם בטיפוס ופרידה מסכום גדול של כסף בשל הציוד היקר. מדובר באחת הפסגות הגבוהות ביותר ברכס האדיר של הCordillera Real - חרוט קרח בצורת פירמידה מושלמת, שמתנשא מעל רמות ה"אלטיפלנו" האינסופיות של בוליביה ועיר הבירה לה-פאז. אז איך זה שדווקא המדרונות הקפואים ודלילי החמצן של ההר הזה הפכו כל כך פופולריים בקרב מטפסים חסרי-ניסיון? מילת המפתח היא נגישות. מחנה הבסיס של ההר נמצא כ-25 ק"מ בלבד ממרכז העיר לה-פאז, בעצמה עיר הבירה הגבוהה ביותר בעולם (כן, הבירה הרשמית היא סוקרה.. אבל זהו בערך), ורוב המטיילים שוהים בעיר ובאזור תקופה ארוכה לפני הטיפוס ומתאקלמים לגובה באופן טבעי. אם מוסיפים לזה את הקרבה היחסית של מחנה הבסיס לפסגה (ניתן להגיע עם רכב עד לגובה של 4,750 מ'!), את העובדה שהמדרונות התלולים לא כוללים קטעים טכניים של ממש, ואת העלויות המגוחכות של טיפוס הרים בבוליביה, החלום נהפך למציאות.
אבל לנגישות יש מחיר: הכל על אחריותכם. בבוליביה אף אחד לא יבדוק את ההתאקלמות או הכושר שלכם לפני שייתן לכם לצאת לטיפוס - ומדובר בחוויה קשה מאוד פיסית ומנטלית. אפילו ביחס למסלולי הקרחונים המפורסמים שמוציאה סוכנות "שאול". מעל גובה של 5,000 האוויר מכיל פחות מחצי כמות החמצן שבגובה פני הים, ואפילו הליכה במישור דורשת מאמץ - שלא לדבר על טיפוס על קרחון תלול עם סנדלי קרח. בשום פנים ואופן אל תנסו לצאת לטיפוס אם אתם לא מרגישים בנוח להסתובב ברחובות לה-פאז (שגובהה 3,500-4,000 מטר), ואם לא ניסיתם לפחות טרק אחד או שניים בגבהים של 5,000 ומעלה. מי שיגיע להר לא מוכן - במקרה הטוב זה יסתיים במפח נפש (כישלון להגיע לפסגה) ובמקרה הפחות טוב - במחלת גבהים מסוכנת. היו מודעים ליכולות שלכם - זה נכון עבור כל יציאה לטרק, ונכון כפליים כשמדובר במקרה הזה.
המסלול בוצע בספטמבר 2012, וסיפור הדרך מבוסס על חוויה אישית שכתבתי מיד אחרי הטיול. מאז השתנו דברים בבוליביה (כמו לדוגמא הדרישה לוויזה ממטיילים ישראלים). אם במקרה ביקרתם לאחרונה, ומשהו מהפרטים לא מעודכן - מוזמנים לספר בתגובות.
פרטי המסלול
נקודת התחלה/סיום: Refuge Huayna Potosi, בקתת מחנה הבסיס הממוקמת ב-Zongo Pass, למרגלות ההר. ניתן להגיע באוטובוס מלה-פאז (שעה וחצי-שעתיים נסיעה), אך הרוב המוחלט של המטפסים מגיעים בצורה מאורגנת דרך אחת מסוכנויות הטיולים הפזורות לאורך הרחובות Ilampu ו-Sagarnaga בעיר.
אורך המסלול: 6 ק"מ לכל כיוון, 1400 מ' טיפוס/ירידה מצטברים
משך הטיול: בין יום וחצי ליומיים וחצי - תלוי בדיל שסגרתם מול הסוכנות.
דרגת קושי: קשה מאוד. אחת מפסגות ה-6,000 הקלות לטיפוס היא כנראה אחד הדברים הכי קשים שייצא לכם לעשות.
עלויות: כ-900 בוליביאן (500 ש"ח) לטיפוס + הסעה + ציוד, נכון ל-2012
הערות:
- על ההר ניתן לטפס ב-24 שעות, יש כאלה שעושים את זה - אני לא ממליץ. תוספת של עוד יום (הכוללת התאקלמות וטיפוס קרחונים במחנה הבסיס) תקל עליכם את הטיפוס ותשפר את הסיכויים להגיע לפסגה. המסלול שעשיתי, ואתאר כאן, הוא האופציה הארוכה והבטוחה יותר.
- אני יצאתי לטיפוס דרך סוכנות הנסיעות "Huayna Potosi". בקתת מחנה הבסיס המפנקת היא בבעלות הסוכנות, ובנוסף היא מפעילה מחנה גבוה קרוב יותר לפסגה ביחס לסוכנויות אחרות. לטעמי, שווה את תוספת המחיר הקלה (100-200 בוליביאן) ביחס למקומות אחרים, אבל לשיקולכם.
- הטיפוס מתבצע בקבוצות של מדריך + זוג מטפסים, שקשורים אחד אל השני בחבלים ורתמות. לטיפוס כזה עדיף למצוא שותף טוב כדי שתוכלו לדחוף אחד את השני קדימה - מניסיון, זה עוזר.
- החלק העיקרי של הטיפוס לפסגה (מבקתת המחנה הגבוה ועד למעלה) מתבצע במשך הלילה, משום שביום הקרחון מתרכך והופך למסוכן. טמפרטורת הסביבה במהלך הטיפוס עשויה להגיע לסביבות מינוס 15 מעלות - אל תשכחו לשים את הכפפות התרמיות! מניסיון...
היום הראשון: יום התאקלמות
יצאנו ממשרדי הסוכנות ברחוב Sagarnaga ב-9:00 בבוקר, ביום מעונן בסוף ספטמבר. על הטרנזיט שיצא מלה-פאז, בדרך אל ההר, היינו שלושה מטפסים - אני, חבר ישראלי בשם שגיא שטיילנו יחד בפרו, ובחור גרמני בשם רוברט שהתאפיין בשתיקה, שחצנות וניסיון עתיר בטיפוס הרים באלפים. עצרנו בבית ששייך לסוכנות בפאתי לה-פאז, ושם התאימו לנו בגדי ציוד וסיפקו לנו את כמות הציוד האדירה שאנחנו הולכים להיסחב איתה בדרך: מעיל גשם מיוחד, מכנסיים תרמיים, סנדלי קרח, חסמי שלג וקרח לרגליים, כפפות עבות-תרמיות, רתמות לחבלי הטיפוס ועוד. כל הציוד הזה אמנם הכרחי, אבל לפחות עד לבקתת המחנה הגבוה, היינו צפויים להרגיש אותו היטב על הגב.
יצאנו מלה-פאז לכיוון הפרברים העליונים שלה ("אל-אלטו"), ופסגת ה"וואינה פוטוסי" הופיעה היישר מולנו - פירמידה קרחונית עוצמתית שמתנשאת מעל לאופק הקרוב. עלינו על דרך עפר היוצאת מהעיר ומטפסת מעלה-מעלה דרך עמק Zongo היפהפה, דרך שורת לגונות תכולות שהזכירו לי נופים מהאנדים הפרואניים, והתחלנו בהתקרב בהדרגה לתחתית המדרונות הקרחוניים של ההר. שעה וחצי של נסיעה הביאה אותנו לבקתת מחנה הבסיס (4,750 מ') של סוכנות "Huayna Potosi" - מבנה אבן ציורי עם גג ירוק, היושב על שפת אגם מלאכותי הנוצר ע"י סכר, בגדה הנגדית למדרון השלג והקרח האימתני המסתיר את פסגת ההר. הבקתה היא למעשה בית-מלון קטן, ושוררים בה תנאים ביתיים (חימום, חדרים עם מיטות) ברמה מפתיעה עבור מקום כל-כך גבוה ונידח. מרק חם ומפנק שהכינו לנו המקומיים המפעילים את הבקתה כמעט גרם לנו לחשוב שהגענו למקום הלא-נכון.
מזג האוויר בחוץ לא הראה סימנים טובים: שלג התחיל לרדת ומדרונות ההר התכסו בעננים. בשעת אחה"צ מוקדמת התלבשנו בשכבות הרבות של ביגוד תרמי שקיבלנו, ויצאנו לתרגל טיפוס קרחונים בקיר קרח על מדרון ההר. מדובר בעיקר בבונוס, משום שעבור הטיפוס להר לא נדרשת באמת מיומנות טיפוס מקצועית - אך זו תוספת חביבה ליום ההתאקלמות ההכרחי הזה. חצינו את הסכר התוחם את האגם המלאכותי והתחלנו לטפס על המדרון שמנגד. לאחר הליכה של שעה בקור מקפיא, בשלג וכמעט ללא ציוד טיפוס (מלבד סנדלי הקרח), הגענו אל תחתיתו של קרחון-העד שגולש ממדרון הוואינה פוטוסי. המדריך הבוליביאני קשר לנו חבל על מדרון קרח תלול בגובה 10 מטרים, והתחלנו לטפס עליו הלוך ושוב תוך כדי פוזות למצלמה. לרגע הרגשנו כאן כמו מטפסי הרים אמיתיים - ולא באמת הפנמנו עדיין מה מחכה לנו ביומיים הבאים. השלג מסביב לא הפסיק לרדת לאורך כל הטיפוס, והדבר החל להדאיג אותנו.
כשחזרנו לבקתה הצטרף אלינו מדריך נוסף, כדי לשמור על היחס של מדריך עבור כל זוג מטפסים. הערב השקט והנינוח, "השקט שלפני הסערה", כלל בעיקר מרקים חמים ומשחקי קלפים, והסתיים ב-12 שעות שינה רצופות בחדר המיטות הנעים בבקתה. לפעמים, יום התאקלמות הוא פשוט מילה נרדפת לבטלה.
היום השני: מטפסים למחנה הגבוה
יום חדש הגיע, יום תחילת הטיפוס, ושלושתנו קמנו מהמיטה בעצלתיים לארוחת הבוקר. מזג האוויר הסוער לא הראה סימני שינוי ביחס ליום קודם, והקור חדר פנימה על אף החימום. בזמן שהתחלנו לקפל את הציוד שלנו ולהתארגן ליציאה לכיוון לפסגה, הגיעה בחורה גרמנייה שבדיוק סיימה את דרכה למטה. בפנים מותשות ומבט מזועזע היא סיפרה שהיא והמדריך שלה הצליחו אמנם להגיע לפסגה, אבל כל מהלך הטיפוס התבצע בתוך סופת שלגים בלתי-פוסקת שגרמה למדריך לטעות בדרך למעלה ולהגיע לפסגה באיחור של שעתיים. בזמן שהיא דיברה עם רוברט בגרמנית היסטרית התחלנו לקבל קצת מושג על מה שמחכה לנו, אבל קשה היה להרגיש את זה על ספל מרק חם בתוך הבקתה המחוממת. ובכל מקרה, בשלב הזה כבר לא הייתה דרך חזרה.
בשעה 12:30 בצהריים חצינו שוב את הסכר הסמוך לבקתה והתחלנו לטפס במדרון הוואינה פוטוסי. בשלב זה - עדיין לא קשורים אחד לשני ברתמות, אך מצוידים ב-15 קילו של ציוד שרובו צפוי לשמש אותנו רק בליל הטיפוס לפסגה. צעדנו על פני שביל צר המטפס לכיוון הקרחון התלול אליו הגענו יום קודם, אולם במקום לחתוך שמאלה לכיוון קיר הקרח, המשכנו לטפס על השביל היישר למעלה, אל שלוחה סלעית ותלולה-להדהים שמובילה אל קו השלג. למרות שהייתי מאוקלם היטב וכבר עברתי כמה טרקים בגבהים, שום דבר לא הכין אותי לטיפוס בגובה 5,000 מ' עם משקל על הגב בשיפוע כל כך תלול. הנשימה הלכה ונעשתה כבדה, ולקראת ראש השלוחה ההתקדמות שלנו נעשתה איטית באופן מגוחך. ואם זה לא מספיק - השלג המשיך לרדת בעוצמה, מפריע להתקדמות ומעמיד בסימן שאלה את האפשרות לטפס אל הפסגה.
בראש השלוחה התלולה, ממש בתחתית הקרחון, נגלתה לעינינו בקתת אבן גדולה - בקתת המחנה הגבוה הראשית של ההר (5,130 מ'). האם כאן אנחנו מתמקמים? "זה לא המחנה שלנו, אנחנו ישנים גבוה יותר", אמרו שני המדריכים. שמנו את הקרמפונים (סנדלי הקרח) שסחבנו כל הדרך מלמטה, והתחלנו לטפס על הקרחון העצום. מכאן ועד הפסגה אין שביל – רק נתיב שמסומן היטב בטביעות רגליים של עשרות מטפסים. פתיתי השלג והרוחות המקפיאות התגברו והקשו מאוד את ההליכה הזהירה על הקרח, אבל להיום זה כבר באמת היה כבר מאמץ אחרון. חצי שעה של טיפוס על הקרח והגענו אל בקתת המחנה הגבוה של סוכנות "וואינה פוטוסי" (5,300 מ') - הבקתה שלנו. נדחקנו אל תוך החום היחסי של הבקתה והשתרענו על המזרנים הפרושים בה. השעה הייתה 15:45 - קצת יותר מ-3 שעות מתחילת הטיפוס. מרשים, אבל זה היה רק חימום לקראת הלילה.
כל אותו אחה"צ השלג בחוץ המשיך לרדת, וענן כבד רבץ על המחנה ובודד אותו משאר העולם. אחד המדריכים אמר לנו שיכול להיות שלא תהיה ברירה – אם מזג האוויר יימשך ככה, לא נוכל להגיע לפסגה. היה קשה לקבל את הבשורה כשאנחנו כמעט בחצי הדרך למעלה, אבל ניסינו לחשוב חיובי. סימן לאופטימיות זהירה התגלה לקראת רדת החשכה, כשיצאתי לרגע מהבקתה - העננים החלו להתפזר מעט ולחשוף פסגות הרים מושלגות מהעבר השני של ההר, שהיוו תפאורה נהדרת לשקיעה עוצרת-נשימה. בסביבות 20:00 הלכנו לישון, אחרי עוד מרק נפלא מתוצרת המדריכים שלנו, שהגובה והקור פשוט לא הזיזו להם. שלוש שכבות בגדים עזרו לי לשקוע בשינה עמוקה באופן מפתיע, בהתחשב בגובה ובקור, אבל זה לא משנה כשיש רק ארבע שעות שינה. הלילה הולך להיות לילה לבן.
ליל הפסגה
בשעה 12 בלילה הוקפצנו מהמיטות. זמן לקום ולהתארגן ליציאה - כל עיכוב יקטין את הסיכויים שלנו לעמוד על הפסגה בזריחה, ובכלל. לאור עמום של פנס ראש התחלתי להעמיס על עצמי את שכבות הבגדים הרבות ואת חליפת הטיפוס, רק כדי לגלות שלא ניתן לחבר את הרתמה, וצריך להוריד את כל השכבות וללבוש אותן הפוך. ברבע לאחת בערך היינו שלושתנו - שני הישראלים והגרמני - מוכנים לצאת לדרך, ומצוידים ברתמות, סנדלי קרח, גרזני קרח ותיקים קטנים עמוסים בשוקולדים וחטיפי אנרגיה. כנראה מניסיון עבר, שני המדריכים החליטו שאחד מהם יתחיל את הטיפוס איתי ועם שגיא כמה שיותר מהר, בעוד שרוברט והמדריך שלו יזכו לחצי שעה נוספת של מנוחה לפני היציאה. למה? כנראה כי ישראלים לרוב מתפרקים בדרך למעלה ביחס לאירופאים עתירי ניסיון הטיפוס. נו טוב. בכל סיטואציה אחרת זה אולי היה מעליב, אבל באותו רגע הלחץ של ההתארגנות והטיפוס שעוד מחכה לנו מנע מחשבות על דברים אחרים.
קשורים בחבל אבטחה – המדריך מלפנים, שגיא מאחור ואני באמצע – יצאנו מהבקתה אל אוויר הפסגות הקפוא. השמיים היו בהירים לחלוטין - לשום דבר ממזג האוויר הנורא של כמה שעות קודם לכן לא היה שום זכר. בנוסף, לא היה שום צורך בפנסי הראש שלנו על רקע תאורת הירח המלא. המדריך החל להוביל אותנו היישר למעלה, ותוך שניות התחלנו בהתנשפויות הגבהים המוכרות. התקדמות בקצב איטי-להדהים דרשה מאמץ של ריצה. כשהמדריך צעק "עצירת שוקולדים", חצי שעה אחרי תחילת העלייה, כבר היינו מותשים. משימות פשוטות, כמו לפתוח את התיק כדי להוציא חטיף, הופכות לפרויקט של ממש עם כפפות, בקור של מינוס 10 מעלות וקשור לחבל. פסגת ההר עדיין הסתתרה הוסתרה מאחורי המדרון הלבן והקפוא. בגובה 5,500 מ' בערך (הערכת מדריך..) הגענו לקטע שלג טובעני ורך, והתחלנו שנינו לשקוע בו - בשעה שהמדריך הבוליביאני מדלג עליו בקלילות ומסתכל עלינו בגיחוך. ההתקדמות הפכה איטית עוד יותר, והקור באצבעות הידיים והרגליים הפך בלתי-נסבל.
בגובה 5,700 מ' הגיע נתיב הטיפוס אל תחתית מדרון קרח תלול - הקטע ה"טכני" היחיד בעלייה להר. המדריך הנחה אותנו להעביר את החבל לצד שמאל ולתקוע ביד ימין את גרזן הקרח במדרון - ואני, לתדהמתי, גיליתי שאני לא מסוגל לקפל את האצבעות. בלחץ ההתארגנות לפני היציאה השארתי את הכפפות התרמיות בתיק וטיפסתי רק עם הכפפות הרגילות שלי, ומסתבר שזה ממש לא מספיק בטמפרטורות כל כך נמוכות. אחרי דקות ארוכות של מאבקים נואשים עם הגרזן הצלחתי איכשהו לצלוח את הקטע הקצר והמלחיץ, שכולל כמה נקודות בהן חובה ממש להישען על הגרזן כדי לא לגלוש במורד המדרון. עם חוסר תחושה מוחלט ביד ימין התיישבתי על הקרח שבראש הקטע התלול, ועם עזרה גדולה מצד שגיא והמדריך הצלחתי להוציא מהתיק את הכפפות התרמיות ולהחזיר את התחושה לאצבעות. היו כמה רגעים שחשבתי שלא אצליח להשלים את הטיפוס - אבל החלום נשאר בתוקף.
המשכנו בהתקדמות האיטית בשלג. כמות החמצן באוויר המשיכה להידלדל, אבל משום מה העובדה ששרדתי את "תקרית הכפפות" נתנה לי מרץ מסוים. משמאל החלו לבצבץ האורות הרחוקים של השכונות העליונות של לה-פאס, הרחק למטה. בגובה 5,900 מ', שעה לפני הזריחה, הגענו לקצה מדרון השלג החלק והאחיד. עשינו "עצירת מים ושוקולדים" אחרונה, והתחלנו לפלס את הדרך בנתיב מופלא שעובר בין נטיפי קרח בצורות שונות ומערות קרח, נעזרים מעט בידיים ובגרזן. מטפסים נוספים החלו להופיע פתאום מלפנינו ומאחורינו, כולם מכוונים להגיע לפסגה בשעה המדויקת. רוברט הגרמני, שכזכור יצא לדרך חצי שעה אחרינו, הדביק אותנו רק בשלב הזה ונראה חצי מיובש ובאפיסת כוחות. כנראה שפערי היכולת בינינו לבינו קטנים מכפי שהמדריכים חשבו... החשכה המוחלטת התחילה להתפוגג, ומבט אחורנית חשף עולם שלם של פסגות מושלגות ועמקים תלולים.
+6000
קיר הקרח עליו טיפסנו נגמר בבת אחת, וללא התראה מוקדמת נפתח הנוף אל מעבר לצדו המזרחי של ההר. אורות ראשונים של שחר חשפו מראה עוצר-נשימה: "שלוחת סכין" צרה ברוחב מטרים ספורים, מימינה ומשמאלה תהומות עמוקים של מאות מטרים, ולאורכה שורת מטפסים קשורה ברתמות שמתקדמת לאיטה לכיוון קצה הרכס - פסגת ה"וואינה פוטוסי". יד ימין שלי, חמושה בכפפות תרמיות, אחזה הפעם את הגרזן ביציבות מוחלטת, והתחלנו להתקדם על הסכין בזהירות בתוך פקק התנועה של המטפסים. בתום הקטע עמדנו אמנם במרחק של עשרות מטרים ספורים מהפסגה, אבל בגובה כזה, אפילו מרחק כזה מתורגם לדקות ארוכות ומתישות. עוד קצת. רק עוד קצת...
הבנתי שאני עומד על הפסגה רק כשראיתי שאנחנו מוקפים אנשים עם מצלמות וחיוך מרוח על הפנים. תמונות הנוף שנחשפו באופן חלקי במהלך הטיפוס הפכו לתמונה פנורמית של 360 מעלות, בעוצמה שלא ניתנת לתיאור במילים. הבטנו המומים באור הזריחה הראשון מנצנץ מעל השכונות העליונות של לה-פאז, אחת הערים הכי גבוהות בעולם שהייתה כעת קילומטרים מתחתינו; המישורים האדירים ממערב לנו הסתיימו באופק כחלחל שסימן את אגם טיטיקקה שלגבול פרו; במזרח, מעבר לפסגות הקפואות של רכס הCordillera Real, נראה באופק ים עננים שסימן את הירידות לעבר הג'ונגלים האינסופיים של האמזונס. משטח הפסגה הקטן היה כמעט צר מלהכיל את כמות המטפסים, שהחלו להיאבק עם הרתמות והחבלים כדי להצטלם עם שלטי הניצחון המבשרים על ההישג. גם לנו היה אחד כזה - "חג סוכות שמח" שהכנו מראש בלה-פאז, חג הסוכות הכי רחוק מהציוויליזציה שיצא לנו לחגוג. מלבד תמונת הניצחון המתבקשת, שגיא ורוברט צילמו עשרות תמונות נוף שנראו כאילו צולמו מתוך מטוס. לילה שלם של מאבק פיזי ומנטלי הגיע לקיצו ברבע שעה על הפסגה, רבע שעה שאין הרבה דברים שמשתווים לה בעולם שלמטה.
.jpg)
היום השלישי: בחזרה לציוויליזציה
כצפוי, הירידה מההר הייתה דרמטית הרבה פחות מהטיפוס, ועברה ברובה ללא אירועים ראויים לציון. על אף זאת אסור בשום אופן לזלזל בקטע הזה - רוב תאונות הטיפוס מתרחשות בירידה, בעיקר בגלל נפילת המתח והאדרנלין אחרי כיבוש היעד הנכסף... לקח לנו שעתיים להגיע בחזרה לבקתת המחנה הגבוה, שם הורדנו מעלינו את סנדלי הקרח והרתמות ועצרנו להפוגת התאוששות של חצי שעה. מהבקתה אספנו את התיקים הגדולים והמשכנו בהתקדמות הזהירה במורד ההר, כבר לא קשורים אחד לשני. ב-11:00 בבוקר, כמעט 24 שעות אחרי תחילת הטיפוס, הגענו חזרה לבקתת מחנה הבסיס. מרק חם וארוחת צהריים מפנקת עשו את שלהם והחזירו לנו כוחות, ובצהריים כבר היינו בחזרה בלה-פאז. שמש החורף העדינה של העיר הרגישה לנו כמו יום קיצי, והאוויר בגובה 3,600 מ' הרגיש דחוס מאי-פעם.
למי שמגיע לבוליביה כדי ליהנות, לראות טבע ונופים ולצבור חוויות, יש אופציות מוצלחות מה-Huayna Potosi. אחרי הכל, הטיפוס לפסגת פירמידת הקרח האדירה כורך בתוכו קושי פיזי רב והתמודדות לא פשוטה, וה"רווח" מסתכם בסופו של דבר ברבע שעה על הפסגה. שווה את זה? התשובה כנראה אינדיווידואלית.. מבחינתי לפחות, התשובה היא כן. ייקח לתחושת ההישג כמה ימים להגיע, אבל בסופו של דבר תחלחל הידיעה שהצלחתם להניח את רגליכם על פסגה בגובה בלתי-נתפס, אחרי שלא ויתרתם לעצמכם והתמודדתם עם תנאים קשים ביותר. ה"וואינה פוטוסי" נותן הזדמנות למטפסים חסרי ניסיון לקבל טעימה מעולם של מטפסי הרים מקצועיים, כאלה שהופכים את הטיפוס לדרך חיים ומגיעים אל פסגות הרים קשות ומסוכנות בהרבה. בשבילם, לפחות, הנוף מהפסגה הוא רק בונוס. מה אתכם?
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם