ששה ימים ברכס הרילה בבולגריה

כללי

עבורי "טרק" זה להיות "כאן ועכשיו". ללכת על מנת ללכת (לא על מנת להגיע). עבורי טרק זה להינות מעצם המסע, עם מה שהוא מביא. עם הקושי, עם ההתמודדות, עם הנוף, עם השותפים.
ועל כן, מבחינתי טרק הוא קודם כל מסע רצוף. הולכים. עוצרים. ישנים. ממשיכים ללכת. בין אם זה מבוסס על בקתות (כמו בטרק הזה) או אוהל, או לינה בכפר, בגסטהאוז או אצל משפחה.
שוטטתי לא מעט בסיפורי הדרך באתר זה, ובאתרים אחרים. לא מצאתי סיפור זהה לפנטזיה שלי – לחתוך את הרי הרילה ממזרח למערב מבלי לרדת מהרכס. הבנתי שאני לוקח סיכון (שאכן התממש).
לא אחזור על תיאור כללי של האזור. התכנון היה לטייל ששה ימים רצופים (5 לילות ב-5 בקתות) בטווחי הליכה של 6-20 ק"מ.
בפועל קרתה תקלה והטרק הופסק אחרי היום הרביעי – אגיע לכך בהמשך.

אני אצרף בסיפור הדרך את פרטי ההתקשרות עם הבקתות. גיליתי שמומלץ לאכסן את מספרי הטלפון ברשימת אנשי הקשר וכך ניתן לשלוח סמס או וואצאפ שלהפתעתי, נענה (ואז כמובן יש סוג של אסמכתא להזמנה). יש לזכור להוסיף + (פלוס) לפני הקידומת 359.
בכל יום רשמתי את הקילומטרז, זמן ההליכה והפרשי הגבהים כפי שנמדדו ע"י שעון הדופק שלי (גארמין 935). מהקילומטרז' כדאי לקזז כקילומטר תנועה במקום (השעון מודד כל צעד, כולל אם הלכתי לשרותים) ולזכור שהלכנו לאט (במיוחד בעליות) ופינקנו עצמנו בלא מעט הפסקות. מאידך, קשה מאד להסתמך על מאפס-מי, שכן אין קשר בין הקילומטרז שמוצג בה ובין המציאות, ובמיוחד, לא פעם מה שנראה בה כשביל הליכה נוח, מתגלה בשטח כעליה מטורפת או מצוק תלול.
המונח "טיפוס מצטבר" (Elevation Gain) מתייחס לאיסוף כל חלקי המסלול שהיו במגמת עליה (כמובן, לא ביחד אלא כל העליות הקטנות והגדולות שנמדדו). כך גם לגבי ירידה מצטבר. ניתן ללמוד מהנתון הזה גם על המגמה הטופוגרפית בכל יום וגם על רמת הקושי המצטברת. מאידך, כדאי לחלץ גם נתונים של פסגות או מתלולים מקומיים. יש להם משמעות עצומה על מה הגוף מרגיש.
טילנו בתחילת אוגוסט בשבוע שהיה בהיר מאד (הרווחנו ראות נדירה) אבל חם בצורה יוצאת דופן. יצאנו כל בוקר עם לפחות 3 ליטר לאדם שנגמרו לקראת סוף היום. השפתיים התייבשו למרות ה-Lobello , והעור נשרף למרות קרם ההגנה 50SPF שהקפדנו למרוח. בתוספת לכך שבאוגוסט צפוף מאד באזורים המתויירים (מוסלה ושבעת האגמים) כדאי להעדיף חודש אחר לטרק שכזה.

תקציר המסלול המתוכנן (פרטי הבקתות במסמך מצורף):

יום 1: 9.8.19 , נחיתה בסופיה, נסיעה לבורבץ, לינה בבורבץ
יום 2: 10.8.19, בורבץ - בקתת לדנו עזרו, לינה בבקתת לדנו-עזרו
יום 3: 11.8.19 , בקתת לדנו עזרו – בקתת גראנצ'ר, לינה בבקתת גראנצ'ר
יום 4: 12.8.19 , בבקתת גראנצ'ר – בקתת ריבני עזרא
יום 5: 13.8.19 , בקתת ריבני עזרא – בקתת מליוביצה
יום 6: 14.8.19 , בקתת מליוביצה – בקתת איבן ואזוב
יום 7: 15.8.19 , בקתת איבן ואזוב – בקתת רילסקי, ירידה ברכבל – לינה במלון בשדה התעופה של סופיה
יום 8: 16.8.19 , המראה מסופיה ב 6:30

תקציר המסלול בפועל:

יום 1: 9.8.19 , נחיתה בסופיה, נסיעה לבורבץ, לינה בבורבץ
יום 2: 10.8.19, בורבץ - בקתת לדנו עזרו, לינה בבקתת לדנו-עזרו
יום 3: 11.8.19 , בקתת לדנו עזרו – בקתת גראנצ'ר, לינה בבקתת גראנצ'ר
יום 4: 12.8.19 , בבקתת גראנצ'ר – בקתת ריבני עזרא
יום 5: 13.8.19 , בקתת ריבני עזרא – Strashnoto Ezero Shelter (מחסה באמצע המסלול)
יום 6: 14.8.19 , Strashnoto Ezero Shelter - בקתת מליוביצה – יציאה מהשטח. לינה מלון 103 ספרביה-בניה
יום 7: 15.8.19 טיול יום בשבעת האגמים – מונית לסופיה, לינה במלון בשדה התעופה של סופיה
יום 8: 16.8.19 , המראה מסופיה ב 6:30

סיפור דרך (כולל טווחי הליכה, זמני הליכה והפרשי גבהים):

נחתנו בסופיה ביום שישי, בשעה 13:00.
התכנון היה לקחת מונית לעיירה בורבץ (Borovets) שלמרגלות הר המוסלה (Musala).
את המונית הזמנתי מראש באמצעות המייל של חברת OK. הדיאלוג איתם היה מצוין.
כל שאלה ששאלתי נענתה במייל תוך דקות.
סיכמנו על דמי נסיעה לבורבץ (44 יורו), וכמו כן סוכם שהנהג יעצור לנו בדקטלון כדי לקנות בלון גז (הברגה... עוד נחזור לזה) וסים לטלפון.
בפועל, כשנחתנו, לא חיכה איש עם שלט כמובטח, והפקיד בדלפק של OK שלח אותנו החוצה ללקט מונית.
לכאורה, דיאלוג מייל מיותר, שהתגלה כנחוץ. נהג המונית ביקש סכום גבוה יותר ממה שסוכם במייל, וסירב לעצור בדקטלון בדרך לבורבץ.
למזלנו, היינו מגובים במייל מהחברה אבל זה לא עזר למתח ולאי הנעימות.
בכל זאת, בזכות הקסם התקשורתי שמאפיין את בת זוגי (נקרא לה ט' מפאת צניעותה), עד סוף הנסיעה הפכנו להיות חברים שלו. סיכמנו איתו שהוא יאסוף אותנו בסוף הטרק מהרכבל של 7 האגמים, בתעריף שסוכם מול OK והוא אכן חיכה כמובטח. שמו ואסילין ומספר הטלפון שלו 359-87-760-0898

הגענו לבורבץ בשעה 15:30, והתמקמנו במלון Festa Winter Palace שהוא המלון 5 כוכבים היחיד בעיירה.
חדר מכוער ברמות אבל מרווח מאד, אמבטיה, מים חמים, ניתן להחשכה.
מה שלא יכולנו לנחש זה שבסוף השבוע הזה מתקיים בבורבץ פסטיבל אופנועים. אנחנו מדברים על מעילי העור האלה עם הזקנים והבנדנות. פחד אלוהים, רעש, צפיפות, בירה ונקניקיות.
הזמנו דרך בוקינג, חדר עם ארוחת בוקר וערב.
ארוחת הערב היתה מאד דשנה ומשביעה אבל לא גורמה כמו במלונות 5 כוכבים בעולם.
ארוחת הבוקר לעומת זאת היתה מעולה.
שורה תחתונה, מלון סבבה. מתישהו נכנסנו למלון Rila והוא נראה מודרני בהרבה.

שבת: בורבץ (Borovets) -בקתת לדנו עזארו (Ledeno-Ezero).

מרחק הליכה 7 ק"מ. זמן הליכה 4:30 שע', טיפוס מצטבר 400 מ'

הבוקר התחיל בזעזוע קל: הבולגרים מטיילים בסופי השבוע.
תוסיפו לזה את פסטיבל האופנועים... ותקבלו פקק תנועה בדרך לרכבל שמעלה לבקתת יסטרבץ, שהיא התחנה הראשונה בדרך לפסגת המוסלה. מסתבר שכל גוש היורו החליט לעלות ברכבל, מה שחייב הרבה הרבה סבלנות (ג'ורס תזמן שעה בתור. תודה ג'ורס) - לקחת בחשבון אם הגעתם בסופ"ש.
יצאנו מהרכבל והתחלנו לטפס בשביל נוח (סמ"ש אדום) אשר מתפתל בין אגמים. אלפי האנשים שעמדו לפנינו ברכבל ליוו אותנו למעלה, וגרוע מכך, החל משעות אחר הצהריים גלשו במדרון מולנו. נחיל של טיילני-יום, אשר עלו למוסלה או לאגמים ומיהרו לתפוס את הרכבל חזרה לבורבץ. שוב (פעם אחרונה, מבטיח) נושא שיש לשקול כשמתכננים את המסלול. ימי שבת-ראשון עמוסים מאד באזור טיולי הרכבלים (מוסלה מצפון, מינזר רילה מדרום ורכבל שבעת האגמים במערב).
לקראת ארבע הגענו לבקתת לדנו-עזארו (2720). בקתה בסיסית מאד, ללא מקלחת, ללא מים זורמים ועם שרותי בול-פגיעה בחוץ. הלינה בבקתה באולם שינה (דורם) צפוף, מאובק ומוזנח.
ט' (יצאתי עם בת זוגי) לקתה בחולשה מסוימת לאור הספרטניות, אולם עמדה בגבורה בתנאים הבסיסיים וישנה כמו תינוקת.
ויהי ערב, ויהי בוקר יום שבת.

ראשון: בקתת לדנו עזארו (Ledeno-Ezero) - בקתת גראנצ'ר (Granchar).

מרחק הליכה 11 ק"מ. זמן הליכה 9:00 שע', טיפוס מצטבר 500 מ', ירידה מצטבר 850 מ'.

קמנו... ארזנו... ציחצחנו... שתינו... יצאנו.
עליה סימפטית של כ-200 מטר גובה לפסגת המוסלה (2930). קשה להתעלם מכך שהמוסלה היא הפסגה הגבוהה ביותר ברכס הבלקן. הנוף עוצר נשימה. נחילי המטיילים עוד לא הגיעו, ואנחנו לבד אל מול אינסוף.
הרווחנו שבוע בהיר (וחם) וראות מושלמת.
הללויה.
מהמוסלה ממשיכים דרומה עם השביל האדום ביום שבאופן כללי תופר שלוחה אחת ארוכה שלאורכה כיפות ואוכפים עד לירידה לבקתת גראנצ'ר.
ט' ידועה כאוהבת אדם, ועל כן ביקשה להוסיף הערה שרלוונטית ליום הזה וגם ליום הקודם: הטרק מתנהל ללא צל בכלל. אין עצים כמובן ורוב הזמן ההליכה בשיא הגובה חשופה. לקחת בחשבון מבחינת כובע, קרם הגנה וכמובן מים.
אין על ט'.
בקתת גראנצ'ר נמצאת על גדות אגם גראנצ'ר, אליו מגיעים אחרי ירידה של 500 מטר גובה.
רוב הירידה דרך יער שיחים מחטניים יפים לעין אך מעצבנים לפנים שחוטפות הצלפות מרגיזות.
בקתת גראנצ'ר... מה נאמר ומה נגיד. התנאים בבקתה יכולים להגעיל אפילו בעלי שוליים רחבים.
המזרונים עם כתמי עובש, השמיכות דוחות למגע ולמראה, והכריות בפירוש לא משהו שהייתי מניח עליו את הראש.
ארוחת הערב לעומת זאת, עברה הנעימים. אכלנו ואפילו הזמנו ריפיל.
הנוף עוצמתי אך הבקתה יכולה לבאס... למה יכולה? מבאסת!

שני: בקתת גראנצ'ר (Granchar) - בקתת ריבני-עזרא (Ribni Ezera).

מרחק הליכה 17 ק"מ. זמן הליכה 10:30 שע', טיפוס מצטבר 830 מ', ירידה מצטבר 780 מ'.
בהחלט שמחנו להתחפף מגראנצ'ר. ארוחת הבוקר היתה מעולה ובעלת הבית (ווילי) באמת עשתה מאמצים אבל הסך הכל נותר שלילי.
זה היה אמור להיות יום בקטנה. כלומר, עברנו מטווח של 8 ק"מ לטווח 15 קמ (שהתגלו כ-17 ק"מ) אבל מישורי יחסית עם ירידה רצינית בסוף. בסופו של דבר כמו שמראים הנתונים, זה לא בדיוק מישור אלא עליה או ירידה תמידיים בין כיפות ואוכפים שלאורך השלוחה.
בהתחלה עולים בשביל הכחול חזרה לתוואי המרכזי (האדום). עליה של 150 מ' בגובה.
בהמשך הולכים לאורך השלוחה (שהקצה שלה כזכור זה פסגת המוסלה). עולים כיפה, יורדים אוכף, ככה שלוש ארבע פעמים, עד שמגיעים למרגלות פסגת קובאץ'.
העליה לפסגה של הקובאץ' מחייבת סטייה קלה מהשביל. אפשר להשאיר את התיקים למטה ולעלות קלים. 50 מטר והנוף שמתגלה שווה כל רגע. זהו צוק גלישה אשר חולש על כל העמק והנוף ממנו מוצלח יותר מאשר מהמוסלה.
עד עתה הלכנו בקו ישר דרומה. מנקודה זו מתחיל המסע מערבה. צועדים על השלוחה עד למרגלות פסגת "קנראטה". משם השביל נע צפונה במגמת ירידה קלה, שהופכת ירידה דרך בולדרים. ט' ביקשה שתיזהרו.
לאחר כשעה מגיעים למצוק המשקיף לאגם ריבני וממנו מתחילה ירידה תלולה מאד עד לבקתה.
לאחר המשבר של בקתת גראנצ'ר כל אוהל יכול להיחשב מלון 5 כוכבים, אבל בקתת אגם ריבני (ריבני עזארו) באמת חמודה ורואים את השתדלות הצוות לתחזק את המקום.
בניגוד לשאר הבקתות, בקתת ריבני מתופעלת ע"י מתנדבים של האגודה האלפיניסטית כלומר חבר'ה צעירים, דוברי אנגלית שתופסים את תחזוקת הבקתה כשליחות.
הבקתות, קודם כל עם חשמל. זמן טוב להטעין טלפונים. שנית, מוארות. שלישית - מקלחת (מעופשת) עם מים חמים. לא חמים, אבל 10 מעלות יותר חם מהאגמים שבהם התקלחנו עד עכשיו, זה אשכרה מותרות. לא נשלה, המזרונים כאן גם הם ראו ימים יפים יותר. הרצפה בהחלט ראתה מטאטא, מה שהוריד את כמות האבק אבל לא העלים אותו.
אכלנו, עשינו פק"ל, הלכנו לישון.

שלישי: בקתת ריבני-עזרא (Ribni-Ezera) - בקתת מליוביצה (Malyovitsa).

מרחק הליכה 23 ק"מ. זמן הליכה 15:30 שע', טיפוס מצטבר 1200 מ', ירידה מצטבר 1470 מ'.
(הסבר לנתונים בהמשך)
יצאנו מוקדם יחסית, ע"מ להינות משעה של הליכה מוצלת וקרירה.
חוצים את הנחל (בחורף נהר) המרכזי ומתחילים לטפס (מגובה 2220 ל-2650).ברור שהשמש תפסה אותנו בתחילת העליה. קשוח... כבר אמרנו.
בהמשך המסלול יורדים את כל הגובה שטיפסנו חזרה לגיא רחב, חוצים אותו וממשיכים מערבה (להיזהר לא להתבלבל עם הירוק).
עולים 300 מטר (שאותם גם נרד... לא לדאוג) לרום השלוחה של פסגת המליוביצה - עליה נטפס מחר.

בנקודה זו הפסקתי לכתוב - משום שהכל השתבש.
הכתיבה האידילית שליוותה את הימים הראשונים תיפסק משום שהמציאות השתנתה.
היום הזה תוכנן להיות יום קשה וארוך.
יצאנו בשעה 7:30 מהבקתה - הכי מוקדם שיכולנו במגבלות ארוחת בוקר, בידיעה שיש לנו לפחות 9 שעות הליכה אם אנחנו רוצים קצב נוח והפסקות כפי שעשינו עד עתה.
סיפורי דרך שקראתי דיברו על 8-10 שעות.
מאפס-מי התחייב ל-18 קילומטר וזמן הליכה דומה.
כלומר שבשעה 19:00 היינו צריכים להיות בבקתת מליוביצה.
בפועל הדברים התנהלו אחרת.
בשעה 18:00 הגענו לרום השלוחה, עם ידיעה כי לפנינו 4 קילומטר של ירידה.
מאפס-מי ניבא שעתיים הליכה לבקתה (כלומר, מאוחר, אך עדיין בתחום האור).
במפה ראינו ירידה של 500 מטר הפרש גבהים (מ-2650 ל-1190).
המציאות בשטח התנהלה כך:
הירידה החלה על גבי בולדרים מתחת למצוק מאד תלול, שבשלבים מסוימים היה צורך להיעזר בכבלים מאד רופפים ובלתי מתוחזקים.
גם ההמשך היה תלול מאד וחלקלק.
בשעה 19:00 הגענו למחסה (כלומר בקתה קטנטונת ובלתי מאוישת של כ-10 דרגשים) שבו כבר התמקמו כמה אנשים. (Strashnoto Ezero Shelter)
אחד האנשים שאל אותנו לאן פנינו.
כשהשבנו שאנו מעוניינים להגיע למליוביצה הוא הציע שנשקול שנית. לדבריו לפנינו כ-שעתיים הליכה. מאפס-מי המשיך להתחייב על שעה.
המשכנו לרדת תוך הבנה שעלינו לרוץ.
המחשבה בשלב ההוא היתה שכנראה לפנינו חלק של ירידה שאותו נעשה באור, ואת החלק שלאחר השקיעה עד החשיכה, קרוב לוודאי נעשה בתוואי מנהלתי נוח עם פנסי ראש.
ט' היתה כבר ממש שפוכה. התיק שעל הגב הקשה מאד ללכת מהר וכל בלדר נראה בשלב ההוא כמו מצוק.
באגם הבא פגשנו זוג בולגרים נוסף. גם הם אמרו שאין לנו סיכוי להגיע למליוביצה באור.
הם בשום פנים לא המליצו על הליכה בחושך, והעריכו שנוכל לסיים את הירידה באור, רק אם איננו עייפים. והיינו מאד עייפים.
הבנו כי בטיחותנו האישית מחייבת הישארות במחסה. לא היינו מצויידים ללילה שכזה.
הטרק נבנה בהתאם לבקתות. לא היה לנו אוכל וציוד שינה (פרט לביגוד חם וליינר) מתאים.
היה מאד לא נעים.
הכנו תה, אכלנו טונה מקופסה וקצת דברים שהיו איתנו וניסינו לישון. כמובן, לא בהצלחה יתירה.
למחרת הזדרזנו לעוף משם.
ב 6:30 כבר היינו בדרך.
הגוף היה חלש, כנראה נפשית יותר מאשר פיזית.
הגענו לבקתה בשעה 9:30, כלומר, לאחר 3 שעות הליכה שבה לא עשינו הפסקה.
הירידה היתה מאתגרת לכל אורכה. המסלול לא היה מאד ברור. החלק האחרון היה בתוך יער של עצי מחט נמוכים. אינני רוצה אפילו לחשוב לאיזו צרה היינו נכנסים לו התעקשנו אתמול להמשיך בדרך.
במובנים רבים, זוג הבולגרים שפגשנו, הצילו אותנו מסכנה גדולה מאד.
*** עלי להסביר שוב את ההיגיון בבניית המסלול: בין החלק המזרחי של הטרק (המוסלה – ריבני עזרא) והחלק המערבי (מליוביצה, איוון וואזוב – שבעת האגמים) אין שום בקתה. רק מחסות. מי שמעונין להישאר על הרכס חייב לבצע את היום הזה בקצב מהיר ועל כן הוא מתאים רק למי שמנוסה מאד בהליכה שכזו. אלו לא סתם 23 קילומטר. אלו 23 קילומטר של עליה או ירידה בהפרשי גבהים רציניים ביותר. למרות כל הבדיקות וההערכות שעשיתי, לא עמדנו בקצב ההליכה הנדרש. לא נשקפה לנו סכנה, אבל הלינה במחסה היתה לא נעימה, ואנחנו לא הייתנו מאורגנים אליה מבחינת ציוד שינה ומזון.
ישנן אופציות לתכנון אחר של המסלול – אולם הן מחייבות ירידה מהרכס (מנזר רילה) ו/או קיצור והקפצה רכובה לאזור המליוביצה. ***
כשהגענו לבקתת מליוביצה, לא יכולנו שלא להתבאס על מה שהחמצנו.
לאחר 3 לילות בבקתות ברמת תחזוקה ירודה, מעופשות ומלוכלכות, בקתת המליוביצה נראית כמו מלון. לא נכנסנו לחדרים עצמם (חלקם זוגיים, חלקם קבוצתיים) אולם חדר האוכל היה מבהיק, האוכל היה מגוון מאד וברור שקיומם של חשמל, מים זורמים ודרך רכב עד לבקתה עושים הבדל עצום.
לאחר ארוחת הבוקר החלטנו לעצור את הטרק.
ירדנו כ-40 דקות ברגל בדרך ג'יפים נוחה, עד למלון מליוביצה, שם הזמנו מונית לספרבה-בניה.
בספרבה-בניה הזמנו חדר במלון ספא הכי יקר שמצאנו שהיה מעולה (103 Degres). הזמנו עיסויים, ישנו במיטה אמיתית, אכלנו במסעדה מעולה ופינקנו את עצמנו.

למחרת עלינו לטיול יום באזור שבעת האגמים, אבל זה כבר היה טיול רגוע בפורמט תירותי ועל כך בסיפור אחר.

טיפים

• זמן הטיול. אוגוסט אמור להיות זמן מעולה. אנחנו "נפלנו" על מזג אוויר קיצוני. הרווחנו ראות אבל שילמנו בטמפרטורה גבולית. כובע, מלאי מספיק של מים ותכשירי הגנה הינם חובה במסלול זה.
• לאורך המסלול ישנם מקומות שבהם ניתן למלא מים. חלק מהמקומות במפורש מים מעולים, אך חלק מהמקומות מדובר בשטחי מרעה. עקרונית, לא מומלץ לשתות ממקור מים באזור מראה. במיוחד בשל הקרבה להפרשות של הבהמות.
• הבטחתי התייחסות לנושא בלון הגז. רוב הישראלים משתמשים במערכת בישול מבוססת בלוני הברגה. הם נפוצים מאד בישראל והרבה פחות בבולגריה (בכלל, בשום שלב של הטיול לא ראיתי מישהו חוץ ממני עם פק"ל קפה - זה קטע של ישראלים). סוגיית הבלוני-גז עלתה לא מעט בסיפורי הדרך. נסענו כמו כולם לדקטלון - אבל לא היו שם בלני גז (אזל מהמלאי). ליד דקטלון יש קניון (שנקרא Sofia Ring Mall - מעבר לאיקאה) ושם, בקומת הקרקע יש חנות גינון ובה היו בלוני גז מכל הסוגים ומכל הגדלים.
• בקניון הזה, אגב, גם קנינו סים (של חברת A1) והחלפתי כסף בשער שנראה היה לי חלש והתגלה כמוצלח יותר מהמקומות האחרים.
• במרבית הבקתות שירותי בול-פגיעה. גם מי שמסוגל להתמודד עם זה, כדאי שיצטייד במלאי מספיק של נייר טואלט ומגבונים. קל וחומר מי ש"עושה בטבע". רגע... שוב: תביאו ניר טואלט... הרבה! אנחנו לקחנו גליל ניר טואלט ו-3 חבילות מגבונים קטנות (של טיולים). זה הספיק ל-3 ימים... (ניתן לקנות ניר טואלט בבקתת מליוביצה. אולי במקומות אחרים). שוב נזכיר: ניר טואלט מתפרק בטבע. כדאי לנסות לשרוף אבל גם הסתרתו מתחת לכמה אבנים באופן שאינו מלכלך את הסביבה, מאפשרת את התפרקותו תוך שנים שלושה גשמים. מגבונים לעומת זאת חובה לאסוף לשקית זבל ולפנות מהשטח (תכלס, גם ניר טואלט יהיה נחמד אם תאספו אחריכם.
• אני קיבלתי איכשהו את הרושם שמדובר ב"מסלול לכל המשפחה". ובכן, אין ספק שאזור שבעת האגמים עד בקתת איוון ואזוב הוא בהחלט תא שטח נוח יחסית, משובץ בבקתות רבות מאד, עם מרחקי הליכה קצרים ביניהן. (באזור שבעת האגמים יש לא פחות מ-4 בקתות). באזורים המזרחיים לעומת זאת יש הרבה פחות בקתות מה שהופך את מרחקי ההליכה לארוכים בהרבה. 5. ישנם דרכי ירידה מהרכס כמעט מכל בקתה. ניתן לתכנן מסלולים מאד מגוונים. מפת הבקתות היעילה ביותר שאני מצאתי נמצאת באתר Hiking Guide Bulgaria של ליובין גראנצ'רוב (bulguides.com) – בכתובת bulguides.com/huts-in-rila-mountains
• בקתות ומלונות - ראה קובץ מצורף

קבצים מצורפים

• קובץ מצורף 1