3.5 ימים של סתיו בהרי רילה

חוויה כללית

באוקטובר 19' יצאנו לארבעה ימים בלתי נשכחים בהרי רילה, הפארק הלאומי הגדול בבולגריה.

האזור מפורסם בזכות שבעת האגמים הפסטורלים, מנזר רילה והר מוסאלה, הפסגה הגבוהה ביותר במזרח אירופה. אבל יא וולי, יש שם כל כך הרבה יותר מזה.
ברילה תמצאו מאות אגמים ועשרות פסגות מרשימות; הרים ועמקים; יערות ואחו; סלעים ואדמה; קור וחום; ירוק וצהוב.
וכחול. ואפור. ואדום. ושחור.
ובתוך הנוף האינסופי הזה, אולי הרגעים היפים ביותר שלנו בטרק לא היו באף אחד מהאטרקציות המפורסמות. אולי גם ידענו עליהן, אז הן כבר לא הלהיבו אותנו. דווקא העיקולים הטריוויאליים במסלול, השיחות עם זרים והקסם של הבקתות הפכו את הטרק לחוויה מיוחדת.

זה היה הטרק הראשון שלנו, אז זה יהיה יומרני להשוות אותו לאחרים. אבל בתור שני חבר'ה עם כושר סביר, שאין להם גרוש ולא זוכרים מתי לאחרונה נעלו נעלי הרים, תאמינו לנו - זה טרק מדהים שמתאים כמעט לכל אחד ולכל כיס. אז תזמינו טיסה בלואו-קוסט ותקראו את הסיפור הזה, ואנחנו בטוחים שגם לכם תהיה חוויה בלתי נשכחת.

רק טוב :)
עמית ואוראל

כל מה שצריך לדעת

סלולר -
שווה לקנות כרטיס סים מקומי כדי לתקשר בקלות עם הבולגרים ולתפוס קליטה פה ושם במסלול.
אנחנו קנינו כרטיס מ-A1 והיה פנאן.

תחבורה -
מתחנת האוטובוס Ovcha Kupel (בולגרית: Овча Купел) בסופיה נסענו לתחנה המרכזית בעיר דופנציה (בולגרית: Дупница), ומשם למרכז העיירה ספרבה בניה (בולגרית: Сапарева баня). מהעיירה תפסנו מונית עם רייקו החביב (סמסו לו - 0898653208) לנקודת ההתחלה.
בחזור עלינו על מיניבוס מחניון מנזר רילה לתחנה המרכזית בדופניצה ומשם - ישר למרכז סופיה.
אפשר כמובן לחסוך זמן ושיחות עם פקידים מבולבלים בדלפקי הזמנת הכרטיסים ולעשות את כל הדרכים במוניות - אבל זה כמובן יקר יותר.

מסלול -
מצורפות מפות טופוגרפיות לכל אחד מהימים עם סימון למסלול שאנחנו בחרנו. לכו על הצבע הנכון, והכל יהיה פיקס. למפות נוספות של אותו מסלול, מוזמנים להעיף מבט בסיפור דרך המצורף בסוף הסיפור הזה.
בגדול, הנה מה שמצפה לכם:
# יום 1 (2.5 ק"מ, מ-1500 מ' ל-1900 מ') - טיפוס תלול ביער וקפיצה למפל סקקביצה
# יום 2 (12 ק"מ, מ-1900 מ' ל-2300 מ') - עלייה ארוכה ביער ובין שבעת האגמים וירידה מתונה באחו פסטורלי
# יום 3 (14.5 ק"מ, מ-2300 מ' ל-1960 מ') - עליות וירידות על רכס סלעי, טיפוס לפסגת מאליוביצה וירידה תלולה וארוכה לעמק מאליוביצה לצד פלגי מים
# יום 4 (17 ק"מ, מ-1900 מ' ל-1150 מ') - טיפוס על בולדרים ובין אגמים, ירידה ארוכה בנוף המתחלף והליכה בעמק הצבעוני של נהר רילה

ניווט -
כשיש אינטרנט, האתר BGMountains מאפשר לצפות בתוואי המסלולים ובצבעים שלהם בצורה הטובה ביותר (קישור בסוף הסיפור).
אבל איך מנווטים כשאין אינטרנט?
1. המסלולים מסומנים מצוין עם צבעים ושלטים - ממש כמו בארץ. הכיתוב אמנם קירילי, אבל מתרגלים :)
2. שווה להוריד מראש מפות של תוואי השטח באפליקציית maps.me. מעבר לזה, האפליקציה מאפשרת לראות את המיקום שלכם באמצעות GPS, אז תמיד תדעו אם איבדתם את הדרך
טיפ שלנו - לפני היציאה לדרך, וודאו שאתם מזהים ב-maps.me את תוואי המסלולים בהם תלכו ע"פ BGMountains. עשיתם את זה, ואתם מסודרים.

אוכל -
ארוחות הבוקר והערב בבקתות זולות, וכל עוד אתם מגיעים מוקדם מספיק - יש אוכל בשפע.
כדי לסגור את הרעב בין לבין, קנינו בסופיה מצרכים לארוחות צהריים במסלול. שווה להביא יותר ממה שנראה לכם ליתר ביטחון - תעשו את החשבון שלכם :)
לנו לגמרי הספיקו 2 כיכרות לחם, 3 צנצנות ממרחים, 2 פחיות שימורים, כמה ירקות, חטיפי אנרגיה, נשנושים סטייל ט"ו בשבט ופק"ל קפה אחד.

ביגוד -
אוקטובר עשוי להיות גשום מאוד ברילה. למזלנו היו שמש ושמיים כחולים לאורך כל הטרק, אבל בכל זאת קר מאוד בלילה.
חשוב להביא במיוחד:
# חולצות דקות, כי נהיה חם בהליכה
# מכנסי טיולים ארוכים, כי יש בחלקים מהמסלול צמחייה נמוכה - למרות שמכנסיים קצרים יתאימו ביום הראשון וביום השלישי
# מעיל זמין לגשם פתאומי ולקטעים מוצלים או לעצירות במסלול
# בגדים עבים ללילה, כי בבקתות לרוב אין חימום

מחירים -
1 לבה = 2 ש"ח (נכון לאוקטובר 19')
# אוטובוס - בין 1.6-6 לבה, תלוי באורך הנסיעה
# כרטיס סים - 10 לבה
# מונית - 20 לבה לנסיעות קצרות
# לינה בבקתה - 15-20 לבה ללילה
# אוכל בבקתה - 4-6 לבה למנה
# שתיה חמה או קרה בבקתה - 2-4 לבה

יום 1 - מסופיה לבקתת סקקביצה

החלטנו לצאת להרפתקה בתחבורה הציבורית אל נקודת ההתחלה של המסלול. בדרך מסופיה לספרבה בניה הרגשנו לראשונה את הפריפריה הבולגרית - האינטרקציה בין המקומיים, הכפרים המרוחקים ונופי ההרים.

בספרבה בניה תקף אותנו הרעב, אז הלכנו בעקבות גוגל למסעדה מומלצת מעבר לפינה. המחזה הבא היה פחות טריוויאלי במונחים ישראליים - בעלת המסעדה, שהתבררה גם כטבחית וכמלצרית, ישבה בחוץ בפיג'מה, גרביים ורודים וצמריריים ונעלי בית, ועישנה. עם כמה שהיא נראתה משועממת, היא שמרה על האדישות גם כשהגענו. בתוך המסעדה היו תלויות תלבושות מסורתיות, בחוץ ישן חתול על אחד השולחנות, וחוץ מצעדי הסוסים ברחוב הראשי - היה שקט תהומי. פירשנו את האנגלית בתפריט, ואפילו שהגיע קרפ במקום פנקייק - האוכל היה פשוט, טעים ובעיקר זול. זו הייתה יריית הפתיחה בחיים של הבולגרים הפשוטים - לא הודו או לאוס, אבל עדיין חוויה.

הפרענו לשלווה של בעלת המסעדה, שישבה בפנים וצפתה בסרט בוליוודי בטלוויזיה ישנה, וביקשנו ממנה מספר של נהג מונית. הבחור הגיע תוך כמה דקות וישר זיהינו אותו - זה היה רייקו, הנהג שקראנו עליו כל כך הרבה בסיפור דרך! הוא ראה את המוצ'ילות ומיד השוויץ בסיכות של יחידות צה"ליות ושלף מהדשבורד חמצוואר של גולני אוק' 11. רייקו לקח אותנו במעלה ההר עם עצירות לתצפיות, רוק מהסבנטיז ומצב רוח טוב, וכשהוא הוריד אותנו בנקודת ההתחלה.. הטרק באמת התחיל!

ההתרגשות התחלפה בהתנשפות בטיפוס בדרך התלולה. בלב היער היינו מוקפים עצים גבוהים ודקים - ירוקים, אדומים, כתומים וצהובים - וגם כאלה שקרסו בסופה וחשפו שורשים עבים של מאות שנים. היה נראה כמעט כאילו האזור ריק לגמרי מאדם, אבל הסוסים שירדו מבקתת סקקביצה (Скакавица) הוכיחו שיש אור בקצה המנהרה. ווואלה בשעה 16:30 הגענו לבקתת סקקביצה. רגע לפני חשכה אפילו הספקנו לקפוץ למפל סקקביצה - מסוג הנופים שמופיעים בספרים לצד אגדות מיסטיות של ילדים. ואנחנו לגמרי הרגשנו כמו כיפה אדומה שמשוטטת ביער בדרך לסבתא.

הבקתה היא אמנם אות חיים בלב השממה, אבל גם היא לא בדיוק קומפלקס צימרים תוסס. אמנם חשמל ומקלחות (רעועות) יש, אך מבנה הבטון העצום בן ארבע הקומות - שיכול לאכלס בקלות 200 איש - הכיל שני ישראלים מבולבלים, מטייל בולגרי, שני עובדים ובעלת הבקתה שישבה וצפתה בגרסה קירילית להפליא של CSI. כשהחושך ירד הסכמנו שהמסדרונות הארוכים והריקים הם סט לא רע בכלל לסרט מתח.
עובדי הבקתה לא ידעו אנגלית והפעילו כל תא מוח כדי להבין את הציורים, הפנטומימה והמילים שלנו, אבל בסוף לא היה חסר לנו דבר: נהננו מארוחת ערב שכללה מרק, סלט וצ'יפס וקינחנו בבירה קרה ליד האח.

יום 2 - מבקתת סקקביצה לבקתת איוון וזוב

השמש עלתה והפיגה את אווירת המותחן. לארוחת הבוקר הוגש פרנץ' טוסט אקסטרה מטוגן ותה בטעם גרביים, שאלוהים יודע ממה עשוי. בכל אופן, בשעה 08:20 יצאנו לעוד טיפוס תלול, ותוך דקות עור הברווז התחלף בזיעה. בשעה 09:30 הגענו לגובה 2000 מטרים, ופתאום יצאנו מהיער לאחו ירוק-צהוב. הסתכלנו אחורה וגילינו מרחב עצום ורווי עצים, ומאחוריו גבעות עמומות. זה היה הזמן להיפרד מהנוף של מורדות הרכס לקראת הנוף הסלעי של הפסגות.

בשעה 10:00 לקחנו הפסקה ארוכה בבקתת רילסקי עזרא (Рилски езера), ובחוצפתנו הישראלית נהננו מהכיסאות שמציעה הבקתה בזמן שתקענו מבטים מתנשאים במטיילים שעלו ברכבל ושתו שוקו חם. אנחנו באמת הרווחנו את הנוף הזה, חשבנו לעצמנו.
קרני השמש הכתומות האחרונות, שעיטרו את הפסגות המצפות לנו, נעלמו. פרחי העונה התאמצו להישאר זקופים רגע לפני נבילה. ניצלנו את שאריות הציוויליזציה כדי לאחל שבת שלום בבית, ויצאנו לדרך.

עכשיו דמיינו לעצמכם - אתם מטפסים בדרך סלעית בין המוני שיחים ונחלים. הדרך נראית אינסופית. אבל אז, כשאתם משלימים עוד עלייה טריוויאילית, נגלה לעיניכם אגם כחול וצלול וסביבו צוקים מפוסלים. שוב, ושוב, ושוב.
זו הסיבה שאנחנו ממליצים לעלות את שבעת האגמים. התמונה המרהיבה הזאת, שלא היה מבייש אף שולחן עבודה, נגלית לעיניים מיד בפסגה - וביתר המסלול נותר רק לטייל במורד האגמים. מנגד, הנוף הזה הוא פלא אמיתי כל פעם מחדש למטפס המתנשף, והתצפית בפסגה היא הדובדבן שבקצפת.

בשעה 13:30 עצרנו לצהריים לצד האגם החמישי, נהנים מפכפוך המים של מפל צדדי שיכל להוות אטרקציה תיירותית בפני עצמו לולא התגמד כל כך בצל האגמים ועשרות המפלים והנחלים הנראים לעין. מקום אידיאלי לשלוף את היומן, את הספר או את היוקליילי, מה שבא לכם בטוב.

בגובה 2600 מטרים הגענו לאחו צהוב ושומם, אבל המילה "שומם" קיבלה משמעות חדשה כשזיהינו בקצה המסלול את בקתת איוון וזוב (Иван Вазов) בצל ההר. מנקודת המבט הזו אפשר לראות עד כמה היא מבודדת, עד כמה היא אבודה בתוך המרחב האינסופי שיהפוך בעוד כחודש למרבד לבן. באמצע הדרך הבקתה נותרה אותה נקודה מזערית, אבל מפה לשם הסתערו עלינו כלבי הבקתה ובישרו לנו על הגעתנו.

ז'אנה, בעלת הבקתה, קיבלה אותנו בחיוך גדול (ולמרבה ההפתעה, בעל שיניים) ושיתפה אותנו באנגלית מרשימה למדי בקשיי המחייה בבקתה: מדי יום היא הולכת עם הסוסים כשעה וחצי עד לנקודה נגישה לכביש, אוספת אספקת מזון - ועולה בחזרה. אין חשמל. אין קליטה. המים, שמקורם בנחל לאורכו הלכנו לבקתה, קפואים - אבל לפחות יוצאים מכיור שבנה בעלה בעבודה קשה. הם אפילו מגדלים שם שלושה ילדים. "הם אוהבים להיות פה" היא אומרת. איזו אלטרנטיבה הם מכירים, אנחנו חושבים לעצמנו. ולפתע מכה בנו המחשבה.. איזו אלטרנטיבה אנחנו מכירים.

עם שקיעה חדר האוכל התמלא בולגרים, אמריקאים וישראלים מכל הגילאים. הריח של תבשיל החומוס והאורז התחלף בקטורת. כמה חבר'ה הוציאו גיטרה, דרבוקה ואורגן וניגנו Wonderwall וקלישאות אחרות. היתר דיברו פוליטיקה ושיחקו בקלפים. ככה, באמצע שום מקום, הייתה אווירה של חיים.
רגע לפני השינה חשבנו לעצמנו אילו חיים מעניינים, מתישים ואולי גם מספקים אלה. אנחנו אוכלים ושותים על הדרך במרדף אחר המטרות הגדולות שלנו, בעוד אוכל ומים הוא כל עולמם. ז'אנה יודעת שהחיים במורד ההר שאפתניים יותר, אבל לא בהכרח קלים יותר. אז היא אוכלת, שותה ומארחת. ואולי היא מאושרת יותר מהרבה אנשים שיש להם WiFi.

יום 3 - מבקתת איוון וזוב לבקתת מאליוביצה

התעוררנו בחדר השינה המשותף, אכלנו פרנץ' טוסט כמיטב המסורת ויצאנו לדרך ב-08:30. בשעה 10:00 חזרנו לאוכף ממנו ירדנו לבקתה, ומשם פנינו לפסגת מאליוביצה (Мальовица; גובה 2729 מטרים).

הדרך הזו הרבה יותר נוחה לעומת הטיפוסים ביומיים הראשונים, אז היינו צריכים להזכיר לעצמנו לעצור מפעם לפעם וליהנות מהנופים שמסביב: בקעות כלואות בין הרכס הסלעי והצהוב, ובהן אגמים קטנים, פלגים כחולים ואפילו שאריות של קרחונים; גבעות מכוסות עצים צבעוניים וצפופים וביניהן מנזר רילה, כמו עיר מוקפת חומה; רכסים רחוקים ומעומעמים שקרני השמש הלבנות והרחבות בקושי חושפות. למקטע הזה לא מגיע אף Day Trip - הרכס כולו היה שלנו.

מעלה מאליוביצה מכוסה שיחים צהובים ואפילו אבנים בורקות בצבעים לבן וכסף - תופעה שקשה לפספס כשהראש למטה כל הטיפוס הארוך. נופי הפסגה משוגעים - מכל מקום סלעים בוקעים מתוך הרכסים המסותתים ואגמים כחולים-ירוקים צצים פה ושם בתוך הנוף הכתום. רואים משם אפילו את בקתת רילסקי עזרא, ממנה המאליוביצה נראתה בטח כמו עוד הר עמום ומרוחק ברקע. זמן אידיאלי לתפוס איזו פינה, ליהנות מהנוף ולהתכונן לירידה האינטנסיבית לבקתת מאליוביצה שלרגלי ההר.

עכשיו לחלק המעניין. הירידה מהפסגה סלעית ותלולה, ולכל אחד מאיתנו היו כמה גלבות שלא היו מביישות טיול שנתי בכיתה ג'. בהתחלה אפילו טעינו בדרך, ועד שהבנו שזה לא המסלול - נפל לנו הלב. אבל וואלה - עם הזמן כל הסיפור הזה נהיה מצחיק לאללה, ועם המוזיקה ברמקול למדנו ליהנות מהבולדרים, מפלגי המים ובעיקר מכל מישור שנקרה בדרכנו. בסופו של דבר מדובר באחד המקטעים היפים והחוויתיים ביותר במסלול. וחוץ מזה, הלך איתנו כלב כל הדרך! אם הוא יכול, כולם יכולים.

ועכשיו לחלק הכי טוב. בואו נגיד שאחרי סקקביצה ואיוון וזוב כל חדר עם אסלה נראה כמו בית מלון חמישה כוכבים. אחרי שעות של הליכה מתישה הגענו לבקתה, וגילינו חצר רחבה עם פינות ישיבה ובקתות עץ פסטורליות. זה לא נגמר שם - כמו ילדים בחנות צעצועים גילינו את ה-WiFi, את תפריט האוכל, את החשמל, את המקלחות החמות ואת המרחב האישי. ויא אללה, זה הרגיש טוב.

חדר האוכל היה מלא בולגרים שנהנו מסוף השבוע הארוך. אכלנו ארוחת ערב גדולה עם בירה ויין רוזה וצפינו באיזה שעשועון מגה בולגרי (לסקרנים, גברים ששוברים דברים עם פטיש בזמן שהקהל מעודד אותם). הלכנו לישון מוקדם. היינו צריכים את זה.

יום 4 - מבקתת מאליוביצה לסופיה דרך מנזר רילה

בשעה 07:30 שתינו קפה ממכונה של Lavazza, אכלנו חביתה וקנינו מגנטים של מאליוביצה כמו תיירים טובים. סיפרנו בהתרגשות לאישה בדלפק כמה משמעותית הייתה לנו החוויה בבקתה. זה לא ממש עניין אותה.
17 הק"מ שלפנינו הזכירו לנו שאנחנו בעצם בטרק ולא בנופש סקי באלפים. יצאנו לדרך.

שעתיים בתוך העלייה כבר ממש נמאס לנו מהקונספט של בולדרים. צריך להבין: זה כאילו שמלאכים שאלו את אלוהים כמה אבנים לפזר ברילה, והוא ענה להם "כן". הנופים והאגמים (כי יש הרבה, הרבה יותר משבעה) עזרו לנו אמנם לשמור על מצב רוח טוב, אבל היינו מבסוטים לגמרי כשהתחילה הירידה.

כאן הנוף משתנה. עם הירידה המתונה בגובה חוזרים השיחים והפרחים, ועצי אורן עם אצטרובלים אדומים מיניאטוריים מופיעים פתאום מכל עבר. מאחורינו נותרו הפסגות הגבוהות והסלעיות, ומולנו - אותן גבעות מיוערות מוכות שלכת.

בקתת המחסה השנייה, בלב העמק של נהר רילה, הייתה אידיאלית לארוחת צהריים. בתנועות של קשישים הורדנו את התיקים מהגב ומתחנו את הארבע ראשי. עם הפנים קדימה ראינו מדרון מתון בין הגבעות. התנחמנו במסלול הקליל, והמשכנו הלאה.

את כל הנופים היפים ביותר בטרק ראינו מגובה, אבל המקטע היפהפה הזה היה הנמוך ביותר בכל המסלול. עצי אורן ואשוח האפילו על שיחים צבעוניים לצד נחל זורם ובין רכסים וצוקים שמלווים את העמק עד אינסוף. הסיום היה מעבר לפינה ורצינו פשוט לתת גז.. אבל לא היה אפשר שלא לעצור פה ושם ולהשתהות מהתמונה המדהימה הזאת.

אם מישהו שמע מתוך היער את הצווחות שלנו כשראינו את נקודת סיום המסלול, אולי הוא חשב שמשהו רע קרה. היינו מאושרים. סיימנו טרק, הטרק הראשון שלנו! הסתכלנו אחורה אל שער העץ שבסיום המסלול, וכמו ילד ששומר סוד התלהבנו שאנחנו יודעים מה מתחבא מאחוריו. וכמה שמחנו לראות שוב את הציוויליזציה במלוא הדרה בדמות שתי מסעדות שכוחות אל.
תפסנו טרמפ עם זוג בולגרי חמוד. בדרך הם הציעו לנו ענבים בשתיקה מחויכת ששמורה רק לאנשים טובים שלא יודעים אנגלית, והורידו אותנו במנזר רילה.

קשתות בצבעי אדום-לבן ושחור-לבן הקיפו את מבני העץ העתיקים, הציורים הנוצריים והמוני התיירים. המנזר עוטר בגווני ירוק וזהב על רקע ההרים שמסביב, ונזירים תפעלו את המקום במרץ. מנזר רילה הוא לא דבר שרואים כל יום. אבל רגע של כנות - אחרי ארבעה ימים של נופים משוגעים, אפשר לומר שנהיינו קצת.. אפתיים.

חוץ מזה, אין במנזר המון מה לעשות. קצת כמו Times Square בניו יורק, אחרי כמה תמונות מבינים את הקטע וממשיכים הלאה. חובבי הז'אנר יכולים להיכנס למוזיאון או לתקוע איזה דונאט חגיגי, אבל אנחנו חלמנו על מיטה ומקלחת חמה. אז נפרדנו מהנוף ויצאנו לדרך.

תפסנו אוטובוס לפודניצה ומשם לסופיה. ההרים נעלמו בין הערביים ונראו שוב כמו גבעה חביבה. המסע הזה הסתיים.

קישורים חיצוניים

• סיפור דרך שימושי על אותו מסלול
• BGMountains
• האלף בית הקירילי
• מזג האוויר בפסגת מאליוביצה