מערב בולגריה - הרים ודרכים

טיול של שבועיים וחצי במערב המדינה המשלב טרק חוצה הרים ברילה ופירין ו-road trip דרך כמה מהערים והאתרים היפים באזור. בשילוב טיולי יום, אגמים, מפלים ויערות גם בסנטרל בלקאן והרי הרודולפי.

תאריך הטיולSeptember 2020
משך הטיול16 ימים
עונה מומלצתאנחנו היינו בסוף ספטמבר תחילת אוקטובר ולרוב היה מזג אוויר מצוין. עדיף בחודשי האביב המאוחרים, הקיץ והסתיו. בחורף אזורים רבים מושלגים ואז בולגריה מתאימה יותר לחופשת סקי.

מידע כללי

טיסה -
לסופיה לקחתי טיסה קצרה של שעתיים וחצי עם Wizz air, כשכל הציוד בתיק גב גדול בלבד שהעליתי איתי על מטוס.
למזלנו באותו זמן בתקופת הקורונה, בולגריה הייתה מדינה ירוקה והיה רק צריך לעשות בדיקת PCR עד-72 שעות לפני הטיסה. (מומלץ לבדוק הנחיות עדכניות באתר משרד התיירות). בנוסף צריך לחתום על מסמך הצהרת נוסע יוצא מהארץ (לחפש בגוגל).
נדרשתי להגיע לשדה 4 שעות לפני הטיסה, אם כי לא הכי ברור למה (אולי לכל אלו שלא מילאו הצהרת נוסע יוצא ולא הכניסו אותם עד שעשו זאת). בשדה היו יותר אנשים משציפיתי יחסית לתקופה והטיסה הייתה מלאה לחלוטין.

כסף -
בהגעה לסופיה החלפתי בשדה 50 יורו. צריך לבדוק את הכסף שמקבלים שהוא באמת לפי השער מכיוון ששניים שהיו לפני קיבלו קצת פחות.
השער בשדה ממש לא טוב לעומת החלפה בעיר, שם בערך כל יורו שווה שני לבה.
מחירי המחיה בעיר עצמה זולים מאוד באופן יחסי.
אל המלון שהזמנו מראש בבוקינג לקחתי מונית שעלתה בערך 40 לבה. נסיעה של 20 דקות מהשדה למלון במרכז העיר בשם הוטל בוריס. לא מקום מאוד מיוחד, בסך הכל נקי. הסיבה שלקחנו אותו היא כי הוא ממש על המרכז ליד גשר האריות. מאחוריו מתחיל השוק המקומי ויש בתי קפה, ברים, סופרים וכדומה במרחק הליכה. המלון עלה 50 לבה ללילה לזוג.
יצאתי לסיבוב להמיר כסף. הייתי בשלושה מקומות ליד המלון שהיו סגורים. לבסוף המרתי כסף בציינג' בקניון במרכז העיר - Mall Of Sofia. היה להם שער מצוין.

מפה לרילה ופירין -
בדרך לצ'יינג' עצרתי לקנות מפה בחנות טיולים Magazin Stenata ברחוב - ul. "Bratya Miladinovi" 5. צריך לשים לב לקנות את המפה הנכונה לפי האזור שמטיילים בו. במפת ה-1:25000 רואים את השבילים ואת הבקתות והמפה עוזרת מאוד להתמצא. מפות רכס רילה מחולקות למזרח ומערב, פירין לצפון ודרום.
אנחנו קנינו את המפה הלא נכונה של רילה, אבל למזלנו בהמשך קיבלנו מפה ממטייל שפגשנו.

גז וצידה -
בחנות Elenagaz ברחוב bul. "Hristo Botev" 97 קנינו בלון הברגה (בכל מקום אחר מצאנו רק בלוני ניקוב).
מצאתי על השוק חנות עם המון סוגי אגוזים ופירות יבשים, ובשוק קנינו פירות וירקות לימים הבאים במחירים די מצחיקים כמו קילו תפוחים בלבה אחד. קנינו מים בסופר ולחם במאפיה מצידו השני של הגשר. תמרים מצאנו רק בחנות של מהגרים ערבים שחלפנו על פניה במקרה (יש הרבה כאלו פזורות בעיר).

מזג אוויר וציוד -
אנחנו יצאנו בסוף ספטמבר. לרוב היה חם ביום וקריר בלילה, אך בעיר לא היה צריך יותר מז'קט דק. בהרים לעומת זאת מזג האוויר היה הפכפך והיה קר מאוד, במיוחד בלילות. ציוד נגד גשם חובה ומקלות הליכה מומלצים מאוד. לטרקים חייבים נעליים אטומות למים עם אחיזה טובה, מכיוון שאזורים מסויימים עוברים על סלעים חלקלקים תוך כדי אחיזה בשרשראות, ועלינו ירד גשם וברד בשלב הזה של המסלול.

תחבורה ורכב -
בימים הראשונים ניסינו להסתדר עם תחבורה מקומית. המוניות יקרות מאוד יחסית ואילו התחבורה הציבורית לא מאוד ידידותית לתייר והסתמכנו הרבה על לשאול מקומיים ולתהות מתי האוטובוס יגיע ולאן.
אחרי הטרק ברילה ופירין חזרנו לשדה התעופה לשכור רכב (הכי זול שמצאנו היה בטרמינל הישן) וזה היה משמעותית יותר משתלם. מעבר לעלות זה כמובן נתן לנו גמישות להגיע לכל מקום שרצינו, מקום לזרוק ציוד עודף וכו.
הדלק לא יקר וחניה בדרך כלל יש ברחוב, אם כי בעיר צריך לשים לב האם החניה מותרת (למשל בסופיה נאמר לנו ששבת-ראשון אין פיקוח). אפשר ורצוי לשאול את מקום הלינה על הסדרי החניה, לרובם יש חניה משלהם.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

יום 1 - מתל אביב לסופיה

הטיסה עברה בשלום והייתה בסך הכל רגילה לגמרי אפילו עם מסיכה על הפנים.
ביציאה מהשדה התבקשנו להציג את אישור בדיקת הקורונה, החלפתי קצת כסף ולקחתי מונית לעיר, למלון שהזמנו מבעוד מועד.

השדה לא רחוק ממרכז העיר ולאט לאט בנייני התעשייה מתחלפים בבניינים אירופאים נאים. הכיתובים בשפה הקירילית מזכירים לי קצת את הביקור שלי בשנה שעברה במוסקבה ואני מקבל הסברים מהנהג מרטין שדיבר אנגלית מושלמת (לא טריוויאלי כאן, מסתבר) שמספר לי שאלו הם הרוסים שהעתיקו מהבולגרים את הכתב הקירילי ולא להיפך.

לאחר התמקמות במלון יצאתי לסיבוב גדול בעיר להיכרות כללית, החלפת כסף וקניות. העיר בסך הכל פשוטה לניווט ומאוד אירופאית, אם כי היא מרגישה קצת מיושנת ומוזנחת. אם היו אומרים לי שמלחמת העולם השניה הייתה כאן לפני עשור זה היה מרגיש הגיוני. מדי פעם רואים בניין מט ליפול ובאופן כללי ניכר שהעיר צריכה שליכטה של צבע חדש. לפני שחזרתי למלון למנוחה החלטתי לאכול משהו מוכר ולא הרפתקני, ומצאתי ברחוב הראשי דונר קבב זול של בחור סורי ששמח לפגוש שכן מישראל.

בערב יצאנו לסיבוב לילי וישבנו לבירה מקומית בבר מיוז, שם הופתענו לראות קיר עם כיתוב גדול בעברית "ואהבת לרעך כמוך". בירה מקומית חצי ליטר מחבית עלתה בסך הכל 2.5 לבה (בערך חמישה שקלים).
חזרנו למלון לארגן את הציוד למחר והלכנו לישון לא מאוד מאוחר.
מזג האוויר ביום היה מאוד חם אך לא מאוד לח ובלילה נהיה קריר.

מי שנמצא כאן ביום ראשון יכול למצוא גם סיורים מודרכים חינמיים לתיירים.

יום 2 - סופיה לבקתת שבעת האגמים

למחרת קמנו מוקדם לארגן את הציוד, קפה ולאכול משהו בקטנה לפני היציאה לדרך. יצאנו לסיבוב השלמות ותוך כדי יצרנו קשר עם נהג מונית בשם מטודי שאיתו קבענו איסוף מהמלון בשעה תשע וחצי ונסיעה עד הרכבל. למזלנו למטודי יש וואטסאפ ויכולנו להתקשר אליו.
לא הצלחנו לחייג למספרים מקומיים עם סקייפ ולא אפשרו לנו להתקשר מהמלון או מסניף הדואר הסמוך.
ביקשנו להשאיר במלון תיק קטן עם ציוד עודף, לשמירת חפצים למשך הטרק. הם רצו 6 לבה ליום(!) למזלנו מטודי הסכים לשמור לנו על התיק בבגאז' בהנחה שגם נחזור איתו.

הנסיעה לכיוון הרי רילה לקחה כשעה ארבעים. עוברים דרך Sapareva Banya אל Panichishte, עד שהגענו ממש למרגלות הרכבל (Lift to the 7 Rila Lakes). הופתענו לגלות שלעומת סופיה כאן די קריר. היינו ממש בתוך ענן. קנינו כרטיס בכיוון אחד בעלות 12 לבה ועלינו ברכבל. הרכבל משמש גם לסקי ולכן הוא עם ספסלים פתוחים. הנסיעה לקחה כשלושים דקות ועוברת ממש בתוך העצים. הנוף יפה, אך לשבת על המושב הנוקשה במשך זמן כה רב לא היה מאוד נוח. ככל שעולים נעשה יותר קר אך למזלנו התלבשנו בהתאם לפני תחילת הנסיעה.

בסיום העליה למעשה מתחיל המסלול לשבעת האגמים. זהו מסלול מעגלי והיו המון אנשים שעשו אותו. אלו שעושים טיול יום בלבד, מתחילים בעלייה עם הסימון האדום והולכים איתו יום שלם עד חזרה לרכבל וירידה חזרה. אנחנו התחלנו את המסלול היורד שלמעשה לא צופה מעל האגמים, אלא עובר בניהם. זהו סימון צהוב ירוק שיורד ממש אחרי הבקתה הראשונה ליד הרכבל (שמאלה אחרי הבקתה).
דווקא במעלה הרכבל השמש יצאה, ויחד איתה יצאנו לדרך בסביבות 12. ההליכה בשביל מוגדר דרך הרבה צמחיה. תוך כדי הליכה מצאנו סביבנו המון שיחי פטל ופשוט לא יכולנו להפסיק לקטוף, מה שללא ספק האריך את הזמן בדרך.

לאחר כשעתיים (עם הרבה עצירות פטל) הגענו לאגם הראשון, שם עשינו הפסקת צהריים.
מזג האוויר השתנה ושוב נהיה קריר. המשכנו בדרך שהפכה משביל הליכה לטיפוס תלול. בסוף הטיפוס ניצבה הבקתה השניה - "בקתת שבעת האגמים", אותה גם רואים מהבקתה הראשונה מרחוק.
השעה כבר הייתה 4 והתלבטנו אם להמשיך בדרך או לעצור ללילה. התכנון המקורי היה להגיע לבקתת איוון וזורוב, אך לא היינו בטוחים מה המרחק ואם ישאר לנו מספיק אור. השמש כבר החלה לרדת ונהיה די קר, והאזור כולו התכסה בשמיכת עננים עבה שלא נראה שהיינו נהנים ללכת בתוכה. מה גם שהיינו מפסידים את כל הנוף.

תוך כדי שאנחנו מתלבטים ניגש אלינו מטייל בולגרי ששמע בחצי אוזן שאנחנו מחפשים מפה לראות את המשך המסלול (כאמור, המפה שלנו הראתה חלק אחר של רילה) ונתן לנו את שלו. הוא גם הסביר לנו על השבילים וייעץ איך לחלק את הזמן. החלטנו שנעשה את הלילה כבר בבקתה הזו ולא נמשיך ללכת.

הלינה עלתה 34 לבה לזוג בחדר דורמס שבו היינו לבד. המיטות מיטות קפיץ צבאיות עם שמיכות סקביאס. בלילה קר! ישנתי עם שלוש שמיכות בתוך ליינר תרמי (מאוד מומלץ) שגם חצץ ביני לבין השמיכה וגם חימם. ארוחת הערב הוגשה בדיוק בין שבע לשמונה וניתן היה לקנות רק מרק שעועית, חביתה או גבינה מטוגנת (מטוגנת במרגרינה, לפי הריח). ביקשנו סלט והם קצת לא ידעו מה לעשות כי זה לא בתפריט, אז סגרנו על 4 לבות למנה שכללה חצי מלפפון פרוס, עגבניה אחת, מעט פלפל ירוק וגבינה בולגרית.
המנות די קטנות. לצד הסלט לקחתי גם מנת מרק עם פרוסת לחם לבן (3.5 לבה) ולבסוף ירדנו על שקית אגוזים שהבאנו מהעיר.

בזמן שהיה לנו בין שקיעת השמש לארוחת הערב עשינו סיבוב לצד האגם. המים שיקפו את ההרים והנוף היה פשוט מהמם. מצאנו מצבור ענק של שיחי פטל שהעבירו לנו עוד שעה בקטיף.
במלון לא היה חשמל עד השקיעה, אז הדליקו גנרטור בין שמונה לתשע. בזמן זה הוציאו כבל מפצל ומעט המטיילים האחרים שהיו במקום התנפלו עליו להטעין את הטלפונים. אפילו יש כאן קליטה!
השירותים נמצאים בחוץ ויש גם ברז לשטיפת פנים, צחצוח שיניים ולמילוי מים.
בלילה ראינו את שביל החלב בין אלפי הכוכבים שמילאו את השמים החשוכים. מחזה שאפשר לראות בדרך כלל רק בטיולים כאלו.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

יום 3 - בקתת שבעת האגמים - מנזר רילה

זהו יום ארוך מאוד, מומלץ לקרוא בקפידה.

הלילה עבר ממש קשה והיה קפוא. באמצע הלילה הוספתי עוד 3 שמיכות צמר מהמיטות האחרות שלא היו בשימוש ועדיין היה מאוד קר. קמתי המון פעמים לאורך הלילה והמיטה הצבאית לא עזרה לשינה נעימה.
לבסוף קמנו בסביבות שש וחצי, התארגנו, שתינו קפה שחור (שהבאנו מהבית, עם גזיה) ויצאנו לדרך בשמונה בבוקר. בדיעבד, אם היינו יודעים לאן נגיע בסוף היום הזה, היה צריך לצאת מוקדם יותר.

חוזרים כמה עשרות מטרים כלעומת שבאנו יום קודם והולכים לאורך האגם על השביל הצהוב-ירוק.
הכל מסביב היה מכוסה שכבת קרח דקה. ממשיכים על השביל הזה וצריך לשים לב לא לקחת את הפיצול ימינה לשביל האדום. השביל מוליך אל יתר האגמים, לכל אגם שם וצורה משלו.
עצרנו למלא מים במפל, זו אחת הנקודות האחרונות שניתן למלא בה מים זורמים עד עוד כמה שעות, אז חשוב לשים לב.

כך עוברים אגם ועוד אגם. מהאגם השישי יש אפשרות לטפס עם השביל לאגם העליון ומשם לנקודת תצפית.
אנחנו חשבנו שיש דרך נוספת מהשביל הכחול, זה שמוביל את בקתת איוון ואזנוב. אין שם עוד דרך.
לקחנו את השביל הכחול, זו הייתה גם הדרך שתכננו לעשות אתמול אחה"צ. השביל מוביל לאחו רחב ידיים ולמעשה אל הבקתה, אך אנחנו חיפשנו פיצול שיקח אותנו לפסגה הסמוכה לראות את האגמים מלמעלה.

משלא מצאנו דרך, יצרנו אחת וחתכנו מעלה על הדרדרת. ראינו מטיילים אחרים עושים זאת גם, לכן חשבנו שזו כן דרך מסומנת, אבל כנראה שאין באמת שביל וזה הפתרון שכולם מוצאים. העליה הזו הוסיפה כשעה וחצי למסלול. בפסגה עצרנו לנוח ולהנות מהנוף. השעה הייתה כבר 12.
האמת שהצד הזה של השביל הכחול נראה די משעמם ושמחנו שנשארנו אתמול בבקתה ובעקבות כך גם יצאנו למסע קטל של פטל ורוקנו את כל השיחים באזור.

המשכנו על קו הרכס, מתחתיו התגלו האגמים והיה נוף מושלם. ככל שהמשכנו על הרכס ראינו מטיילים שהגיעו מהכיוון השני, מהאגם העליון. הם מגיעים לתצפית ומסתובבים. זו בוודאי הייתה דרך יותר נדיבה בזמנים מכיוון שהיא מגיעה מהשביל האדום שעולה מהאגם השישי (ההמשך הטבעי של המסלול).

מסיום הרכס ניתן לראות את פיצול הדרכים של השביל האדום והכחול העליונים. הפיצול מסומן על ידי תורן צהוב ומשם עמודים מסמנים את מסלול ההליכה. הגענו לפיצול בשעה אחת והתלבטנו איזו דרך לקחת. חשבנו ללכת עד בקתת מליוביצה ולמחרת להמשיך למנזר. ידענו שאפשר להגיע למנזר ביום אחד כי בעל הבקתה אמר לנו כך.

כאמור התלבטנו איזו דרך לקחת, מכיוון שהשביל האדום מתפצל לשניים ואילו השביל הכחול נראה שיכול לעקוף את פסגת מליוביצה הקשוחה לטיפוס. בזמן שהתלבטנו גם הבנו שנגמרו לנו המים ובכלל אולי זה זמן טוב לעצירת צהריים. הזמן עבר מהר ואני חששתי שלא יספיק לנו האור להגיע לבקתה הבאה.

אחי היה חייב מים והחליט לרדת לערוץ התחתון למלא בקבוקים. הסכמנו שאני אמשיך ללכת על השביל האדום ולא ניכנס להרפתקאות לחפש קיצורי דרך לאורך הערוץ.
השעה כבר הייתה שתיים ורבע כשלקחתי את המסלול האדום העליון (זה השמאלי שעולה, לא הימני שיורד). לקח לי כשעה לעלות את הדרך ועוד שעה לרדת אותה אחרי הפסגה. בינתיים אחי הספיק להדביק פערים ומשם המשכנו ללכת יחד.


כשנפגשנו עצרנו להתרעננות. הנוף בחלק הזה של המסלול היה די משמים וההליכה הייתה באזור גדול מאוד של עשב. מתחת לפסגת המליוביצה לא נשקף נוף מעניין והחלטנו לוותר על מליוביצה וללכת למנזר.
בעוד אנחנו מתלבטים, חלף על פנינו איש מבוגר ושאל לאן מועדות פנינו.
סיפרנו לו את התכנית והוא היה נראה קצת מודאג. "תדעו שיש לכם עוד חצי שעה עליה מפה, ואחר כך שעתיים וחצי למנזר", הוא אמר.
אה, רק 3 שעות חשבנו? הרי בשבע עדיין יש אור, אז אנחנו נגיע בזמן. הודנו לו וכל אחד המשיך בדרכו.

בקצה העליה דגל גדול מסמן את פיצול הדרכים. מכאן ממשיכים על השביל האדום-לבן לכיוון פסגת מליוביצה. המנזר נגלה מבעד לעצים והדרך הייתה ברורה. בנקודה הזו השביל יורד בדרדת אבנים קשוחה והחלטנו לפתוח מקלות הליכה. החלטה מאוד נבונה לאור העתיד לבוא. השביל ממשיך עם סימון על הרצפה ולא על העמודים כמו קודם לכן. חשוב לשים לכך לב כי העמודים מסמנים את קו הרכס, אך השביל יורד מטה וקל להתברבר.

בסביבות השעה חמש הגענו לפיצול השבילים. השביל האדום ממשיך למליוביצה ואילו סימון כחול-לבן יורד מטה לתוך העמק.
השביל הזה יורד ומתפתל בתוך השיחים ולעיתים נדמה שהסימון נעלם ואז מופיע שוב, או שלרגע גורם לך להטיל ספק שזהו בכלל שביל, אבל אז שוב נגלית אבן צבועה. לא נראה שהולכים בו יותר מדי, שכן ברובו עוברים ממש בתוך או על גבי הצמחייה. מקלות ההליכה מאוד עוזרים כאן לא להחליק וגם להבין איפה לדרוך בצעד הבא.

לאחר שעה עצרנו להינות משקיעה מדהימה שצבעה את העמק בגווני זהב ושני צבאים נגלו במרחק.
לא רצינו להיכנס לחושך ואמרנו שנשים גז לכיוון המנזר, שכן הוא לא אמור להיות עוד רחוק.
כך הלכתי עוד כשעה נוספת ואחי כבר שעט קדימה ונעלם. חלפתי על פני נביעה קטנה, בדיוק נגמרו לי המים וסוף סוף מצאתי נקודת מילוי. לאחריה הייתה נביעה גדולה יותר ואחרונה עד המנזר.

ניסיתי להחיש צעדיי כנגד האור הדועך של שעת הערביים. הדבר האחרון שהייתי רוצה זה להיתקע כאן בחושך. ההליכה הייתה ממש קשה ואיטית. הדריכה על גבי הצמחים דרשה תכנון של כל צעד ושיווי משקל. אחי כבר מזמן נעלם אך המנזר לא נראה מתקרב ובא. החלטתי להעלות הילוך ולהתחיל לרוץ בזהירות ככל שהשביל אפשר בחלקים מסוימים.

בשעה שמונה היה נדמה לי שראיתי את המנזר לשמאלי, איי שם למטה בעמק, אך maps.me בישרה לי שזהו איזה ריזורט ויש לי עוד כ-30 דקות הליכה.
החושך כבר ממש ירד והשביל נכנס לתוך יער שכיבה את האור סופית. הוצאתי פנס ראש וסימסתי לאחי שאני אוטוטו אצלו. הוא כבר הגיע למנזר ממש עם רדת החשיכה והלך למסעדה לקנות לנו ארוחת ערב לפני שהיא נסגרת בתשע.

הייתי בטוח שאני עוד רגע שם עת שהאוכל חיכה לי על השולחן, אך האפליקציה הזו לא ממש טובה בזמנים, כך מסתבר. ההליכה ביער, הן מפאת החושך והן מפאת הימנעות מהחלקה, הביאה אותי ללכת מאוד מאוד לאט. בשילוב של כאבי ברכיים מתפתחים ובהונות שמאותתות על התייבלותן, לקח לי בפועל שעתיים להגיע למנזר בעלטה מוחלטת, עם פנס ראש בלבד להאיר את הדרך ביער (מרגע שהחשיך הלכתי משמעותית לאט יותר). לא חוויה מאוד סימפטית.

בירכתי על המעיין הקטן שמצאתי רגע לפני החושך, שאפשר לי להמשיך לשתות, והייתי נחוש להגיע למקלחת החמה שתסגור את היום הארוך הזה.
אחי כבר הספיק לקחת לנו חדר ולהתקלח. עוד בתוך מתחם המנזר לקח לי עשר דקות להגיע למלון עצמו.

המקלחת הלוהטת הקלה על הגוף הדואב ולאחריה טרפתי את הארוחה שבינתיים הפכה לטייק-אוויי.
המנזר עצמו מאוד יפה ומטופח. לא זול כאן, אבל יש מקלחת עם מים חמים, שירותים אמיתיים וחשמל - אמריקה. ארוחה של שני סלטים, כיכר לחם טרי של המנזר (מומלץ ממש) ותבשיל פטריות עלתה לנו יחד 80 לבות, הכי יקר עד כה בבולגריה.

מסקנות - ההליכה למנזר ביום אחד היא אפשרית, אך קשה.
הירידה למנזר שלקחה לאחי 3 שעות ולי 5 היא שוברת ברכיים, מרטשת בהונות, מתישה ומעיקה.
זהו לא שביל קלאסי וההליכה בתוך סבך שיחים בירידה אין סופית היא מאוד מאתגרת.
אבל, הנוף לעומת זאת ממש ממש שווה את זה. העמק פשוט מהמם, במיוחד בשקיעה. ומה לעשות, זו הדרך לחתוך מרילה לבנסקו. לכן כדאי לתכנן נכון יותר את היום ולצאת מוקדם.
ובמקרה שלנו, הימנעות מהעליה בדרדרת והפסקת צהריים קצרה יותר בהחלט היו משנות את החוויה.

יום 4 - מנזר רילה - בנסקו

חלקו הראשון של היום התבזבז על נסיעות בתחב"ץ. במחירים של בולגריה, לדעתי עדיף היה לנסות למצוא מונית מהמנזר ולנצל את הזמן לדברים יותר מעניינים.

קמנו בשש וחצי בנוהל והתארגנו ליציאה ב-8. האוטובוס יוצא מהמנזר בתשע וזה נתן לנו הזדמנות לעשות סיבוב במנזר ולחקור. הכל עוד היה סגור ומנומנם ורק התחיל להיפתח. במקום יש מוזיאון שנפתח בשמונה וחצי ועולה 8 לבות לאדם, אבל פחות עניין אותנו לראות ארטיפקטים נוצריים.

המיניבוס יצא בול בתשע והביא אותנו ליישוב רילה, שם היה אמור להיות אוטובוס ב-10 לבלוגובגראד (Blagoevgrad), אבל הוא הגיע רק ב-11 והתייבשנו שעה וחצי על הספספל. רילה עיירה קטנה ואין משהו מיוחד לעשות בסביבת האוטובוס, גם לא ידענו מה קורה וניצלנו את הזמן לחפש מלון בבנסקו (Bansko) בבוקינג.

משם הנסיעה לבלוגובגראד לקחה ארבעים דקות וב-11:40 בדיוק היה מיניבוס לבנסקו שיצא מרציף מספר 3. הגענו ממש על הדקה ורצנו לתפוס את המיניבוס רגע לפני שיצא. שעה נוספת של נסיעה ואנחנו שם.
שתי הנסיעות הראשונות עלו 2 לבות לאדם כל אחת, לבנסקו 6.

בנסקו היא עיירת קייט קטנה ויפה המשמשת בעיקר לסקי בהרי פירין בעונת החורף. כעת שלהי הקיץ ואין יותר מדי מטיילים (מה גם שיש קורונה).
בתי העיר מקושטים בעצי פרי וגפנים וקשה שלא להתפתות לקטוף מהם מעט.
הגענו לתחנה המרכזית וממנה הלכנו ברגל כרבע שעה עד הגסטהאוס שהזמנו תוך כדי הנסיעה (Guest House 7). המקום מאוד נקי ומטופח. בחוץ יש גינה עם עצי תפוח ואגסים.
השמש הייתה ממש נעימה וזו הייתה הזדמנות מצויינת לעשות כביסה ולתלות לייבוש על מעקה המרפסת שמוביל לגינה.

חיפשנו מקום לאכול צהריים. העיר הייתה די מנומנמת, חלק מהמקומות סגורים מכיוון שזו לא העונה. לבסוף הגענו למסעדה קטנה בשם Pitsinna Kruchma. המסעדה בבעלות מאמא לילי שהייתה ממש נחמדה. הבן שלה אירח אותנו ושמח לראות תיירים זרים. החלפנו קצת מחשבות על הקורונה והתיירות והוא הציע לנו את מנת הדגל של אמא שלו - צלעות כבש לצד בירה מקומית ושני שוטים של גראפה (משקה אלכוהולי מקומי) על חשבון הבית. לאחר מכן יצאה אלינו מאמא לילי בעצמה שממש התלהבה משני הישראלים שמבקרים אצלה, איחלה לנו שנה טובה וניגשה להכין את האוכל.

תוך כדי שאנחנו ממתינים ונהנים מי זה האוויר המושלם והבירה הצוננת, חזרה מאמא לילי עם קערה ובה 4 עלי גפן ממולאים אורז ובשר, חמים וטעימים בטירוף. היא הניחה אותם על השולחן ואמרה לנו פשוט "Present" (מתנה). לאחר מכן הגיע התבשיל, קדרה ענקית על פלטה שולחנית לוהטת, עם ערימה של ירקות ובצד לחם שום ביתי ומלח תבילינים גם הוא תוצרת בית.

אכלנו לשובע ולא השארנו פירור.
את הגרפאה ביקשנו לקבל אחרי הארוחה ואכן היא הגיעה יחד עם סוג של מתנה נוספת בדמות מעין כנאפה ביתית ומאמא לילי ששרה לנו happy new year ומכריזה "!On the house" (אנחנו שכחנו שזה היה ערב ראש השנה, אבל מאמא לילי זכרה).
הארוחה עלתה 76 לבות לשנינו והשארנו טיפ גדול מכל הלב. מאוד מאוד מומלץ להגיע למסעדה - אוכל טוב, אווירה נהדרת ואנשים עם לב זהב גדול.

חזרנו לחדר תוך כדי השלמת מצרכים קטנה ותכננו את המשך היום. רצינו להגיע לבניה (Banya) למרחצאות אבל לא הצלחנו להבין אם הם פתוחים ב-off season. המונית לבניה הייתה 20 לבות לכיוון והחלטנו שעדיף לא לקחת צ'אנס ולחפש משהו מקומי.
בבנסקו אין מעיינות חמים טבעיים כמו בבניה, אבל כן יש בריכות מחוממות.

המלון הראשון שהגענו אליו היה סגור (היה שם שומר שאמר שזו לא העונה) והלכנו למלון הגדול בבנסקו (Grand Hotel).
במלון היה ספא שעלה 40 לבות לאדם וכלל בריכה מחוממת (די פושרת), ג'קוזי, סאונות וכו.
מאוד רצינו לעשות מסאז' ולהתפנק אחרי הטרק אבל כשהגענו כבר היה סגור ולכן שהינו רק בבריכות. כך או כך זאת הייתה החלטה מצויינת, כי הגוף ממש כאב מהירידה למנזר והספא עזר לשכך את כל המכאובים.

בסביבות תשע בערב חזרנו לחדר תוך כדי טעימה קטנה מעץ תפוח נדיב שענפיו יצאו לרחוב מעבר לגדר ועוד אשכול ענבים שפשוט זלגו מכל גדר של בית. ישבנו לתכנן את המסלול למחר והתעלפנו לישון.

יום 5 - בנסקו - בקתת ויחרן

שש וחצי קפה והתארגנות, שמונה יציאה.
הלכנו ברגל לרכבל והתייעצנו עם הקופאית על המסלול המומלץ. במקור חשבנו לעלות לבקתת דמיאניצטה (Demianitsa) ומשם ללכת למחרת לויחרן (Vihren Chalet), אך כבר אין שאטלים (סיימו את העונה ב-15 לחודש) והיא אומרת שהדרך למעלה ברגל תשעמם אותנו סתם ללכת על כביש. אנחנו מחליטים לעלות ברכבל - 22 לבה לאדם, ונוסעים כשלושים דקות עד התחנה הסופית. גם הרכבל, כך מסתבר, בדיוק היום מסיים את העונה (ה-22 לחודש) וממש יצא לנו פוקס לתפוס אותו. ממחר זה רק עם מונית.

מהירידה מהרכבל ההליכה לבקתת ויחרן נעשית עם הסימון הצהוב לבן. צריך לשים לב לאחר הגשר, השביל מתחיל מצד שמאל (יש חץ על הכביש).
עולים לבקתה בשביל עפר ביער. השביל עובר דרך בקתת בנדריצטה (Banderitsa), משם הוא עובר על הכביש ושוב חוזר לשטח. לקח לנו כשעה וחצי לעלות למעלה עם הפסקות קטנות. בקתת ויחרן הרבה יותר מסודרת מזו שבאגמים ועולה 15 לבה לאדם.
שמנו את התיקים בחדר ובשעה 12 יצאנו לטיול יום עם רק תיקים קלים וצידה לדרך.
החלטנו לעשות טיול יום לכיוון בקתת דיאמינצה, לראות את האגמים שבדרך, עד כמה שנצליח להרחיק.

המסלול שיוצא מול הבקתה הוא צהוב לבן ובשלב מסויים לאחר שחוצים גשר הוא הופך לאדום ירוק.
הלכנו עם השביל הנמוך דרך האגמים. ממש מעט אחרי גשר העץ יש עליה לאגם הראשון מצד שמאל.
השמש הייתה נעימה ומלטפת וחשבנו שזו הזדמנות מצויינת לעצור להתחרדן.

חלצנו נעליים, נשכבנו קצת בשמש ונרדמנו לכמה דקות. השקט והרוגע עשו את שלהם. ענן שעבר וכיסה את השמש הפך את מזג האוויר למעט קריר והזכיר לנו להתעורר. אכלנו צהריים והמשכנו בדרך.
עברנו דרך עוד כמה אגמים כאשר בצידי הדרך מציצים שיחי פטל ואוכמנויות שמפתים אותנו להתעכב ולקטוף. ישנן כמה עליות על דרדרת אבנים וסימון הדרך נעשה ברוג'ומים. הגענו אל האגם האחרון לפני הפאס לדיאמינצה ברבע לחמש, לאחר כמה עצירות בדרך לצילום ונשנושים. שם גילינו מצבור ענק של אוכמניות ופטל ובמשך רבע שעה רק קטפנו ואכלנו את הפירות הטעימים.

את המסלול חזור עשינו בשביל החוזר העליון. חוזרים מהאגם ובפיצול השבילים פונים ימינה. השביל האדום ירוק עובר ליד אגם נוסף ועובר בגובה מעל האגמים הקודמים. לאחר מכן יורד ומשתלב לשביל הצהוב לבן. זהו שביל קצר יותר ובשש וחצי כבר היינו בבקתה.
היו די הרבה מטיילים שחיסלו את רוב האוכל שהמטבח הציע, שגם כך לא היה רב. עד שהזמנו לאכול המרק ונותר מבחר של סלט, חביתה או גבינה מטוגנת, ולשם שינוי גם חזה עוף על הפלאנצ'ה.
אכלנו סלט בולגרי (4 לבות לאחד) אותו תיבלנו בשמן זית ולימון שהבאנו איתנו, לצד לחם נורמלי שקנינו בבנסקו כהפקת לקחים מהבקתה הקודמת.

יום 6 - בקתות ויחרן - בניה

היום תוכנן להיות עד בקתת יבורוב (Yavorov Hut) דרך רכס פירין ומקלט קונצ'טו (Koncheto).
לצערנו תנאי מזג האוויר היו רחוקים מלהיות טובים והתכניות השתנו בהתאם.

הבוקר יצאנו קצת מאוחר יותר בשמונה ורבע. התחלנו ללכת במסלול האדום-לבן היוצא ימינה מהבקתה. המסלול כולו נעשה בעליה תלולה שמתחילה בשביל והופכת לדרדרת עד לפסגת הר ויחרן. השמים היו מעוננים וערפל כיסה את העמק.
ככל שהתקדמנו ועלינו, מזג האוויר הפך קר יותר והערפל סמיך יותר. דבר שגרר הרבה עצירות - להוסיף שכבות לבוש, לשלוף מקלות, ללבוש בגדי סערה וכו. העליה התלולה יחד, עם התיק הכבד, נתנו את אותותיהם על הברכיים שלי שעוד זכרו את הירידה למנזר. השביל מתפתל ועולה, בחלקים מסויימים ממש על גבי סלעים, ומסומן ברוג'ומים לצד הסימון המסורתי. אל הפסגה בגובה 2914 מ הגענו בשעה אחת בצהריים, כאשר לא ניתן לראות יותר מכמה מטרים לפנים.

משם המשכנו על השביל האדום לתפוס פינת מסתור מהרוח העזה ולאכול משהו קטן, להחזיר אנרגיה. תוך כדי שאנחנו מסיימים להתארגן התחיל טפטוף, ובדיוק בזמן לחלק האתגרי של הירידה מההר, שנעשית באמצעות שרשראות. לפחות כבר היינו לבושים בבגדים אטומים למים.
למזלנו הטפטוף לא הפך לגשם של ממש, אבל מספיק כדי להרטיב את הסלעים והשלשלאות.
לא היינו יותר מדי מודאגים מכיוון שהיו לנו כפפות טובות, אבל אין ספק שהיינו מעדיפים לרדת את המסלול כשהוא יבש.

כך התחלנו בדרכנו למטה. הירידה הייתה מאוד מאתגרת בשילוב הרוח והערפל ולקחה לנו כשעה.
בשעה שתיים ורבע החלטנו שאין טעם לנסות לחצות את הרכס, בקצב הזה לבטח נגיע בחושך וממילא אין ראות בכלל.
בנקודת הפיצול יש שביל אדום ירוק שיורד ימינה לכיוון בקתת בנדריצה. התחלנו לרדת לבקתה על דרדרת חולית חלקלקה עד שהגובה אפשר לצמחיה שוב לצמוח ומכאן השביל נעשה מתון יותר.
עצרנו לאכול צהריים מסתתרים מהרוח מאחורי כמה סלעים.
בנקודה מסוימת השביל מתפצל לשניים. אדום ימינה לויחרן ושמאלה ירוק לבנדריצה.
לאט לאט השביל נכנס לתוך יער ושוב הוקפנו בשיחי פטל וגם תותי יער צעירים. ההליכה הייתה ברובה בירידה והברכיים הרגישו אותה טוב.

לקחנו את המסלול הירוק ישירות לבנדריצטה, אליה הגענו בשעה שש.
בדרך התקשרנו לנהג מונית שיקח אותנו לבניה (Banya) וכך יצא שלא היינו צריכים להמתין בבקתה. הרכבל כבר נסגר ורכב היא האפשרות היחידה לרדת.
בהחלטה של הרגע האחרון, החלטנו להתפנק במלון ספא בשם וילה ויקטוריה שבו יש בריכה מחוממת לכאורה ממעיין טבעי וספא. המחיר היה 57 יורו לזוג.
בחישוב פשוט זה בעצם מה ששילמנו שלשום ללילה ולספא בנפרד.

נהג המונית רצה 60 לבות בטלפון והסכמנו על 50 ואז דרש 80 כשהגיע, אך אנחנו שילמנו לו 50 לבות בדיוק כמסוכם, עשינו צ'ק אין והלכנו לאכול במסעדה מקומית לא רחוקה שפשוט מצאנו תוך כדי שיטוט.
המארחים לא ממש ידעו אנגלית והתפריט היה בבולגרית, אבל הצלחנו להזמין לחם שום, פטריות בחמאה, פלפלים קלויים ותבשיל בשרי פלוס בירות ובקלוואה לקינוח ב-26 לבות לשנינו.

בניה הוא כפר קטן שכן לבנסקו וזול ממנו מעט. בניה ודוברנישטה ידועות במעיינות החמים הטבעיים שלהם (שקראתי שהם שניים בעולם אחרי איסלנד). לכן רצינו לבדוק איך הם והאם נמצא מזור לכפות רגלינו המסכנות.
את הערב סגרנו בבריכה המחוממת שהיא ממש בספק נביעת מעיין טבעי. המים היו די פושרים וקיווינו שהיא תהיה חמה יותר ממה שהיא הייתה, לפחות מביקורות שקראנו היה נדמה שכך.

יום 7 - בניה, בנסקו לסופיה

התעוררנו בשבע למזג אוויר קריר וערפילי.
אם היה יום יפה היינו שוקלים לעשות עוד מסלול בפירין אבל נראה שהסתיו כבר הגיע לכאן.
ארוחת הבוקר הוגשה בשמונה, ארוחת בוקר של מלון, לא משהו יוצא דופן. לאחר מכן התפנקנו קצת בספא. את הברכות התרמיות "המפורסמות", אי אפשר להגיד שמצאנו כאן.
ארגנו את הציוד ועשינו צ'ק-אווט ב11:30. ביקשנו בקבלה שיזמינו לנו מונית שתיקח אותנו לתחנה המרכזית בבנסקו. הנהג רצה 20 לבות אבל הסכים ל-15.

בבנסקו הבנו שיש אוטובוס בשעה אחת ובשלוש, אז החלטנו לחזור למאמא לילי והתפטמנו במיני ממולאים לצד לחם שום וסלט בולגרי. הייתה ארוחה מצויינת.
חזרנו לתחנה המרכזית ובדיוק בשלוש הגיע האוטובוס לבלגובגראד. יותר סוג של מיניבוס ארוך. הנסיעה עלתה 7 לבות.
כשהנהג פתח לנו את הדלתות האחוריות לשים את התיקים הופתענו לראות שהוא מסיע ארגזים של פטל. צחקנו על זה יחד איתו.

הנסיעה ארכה שעה. משם אוטובוס לסופיה. בתוך התחנה המרכזית יש עמדות מכירת כרטיסים. בעמדה 5 הכרטיסים לסופיה. העלות 10 לבות והמקומות שמורים. למזלנו היו עוד מקומות באוטובוס של 4:10, ממש קרוב לזמן שהגענו לתחנה, אחרת היינו צריכים להמתין עוד זמן רב. בעקרון הבנו שאפשר לרכוש כרטיסים אונליין וכך לחסוך את הניחוש אם יהיה מקום.

קיבלנו מושבים בספסל האחרון בפינה. האזור הזה של האוטובוס הריח כמו אגזוז וניסינו להתגבר על הריח על ידי חבישת המסיכות שהיו איתנו. זה לא עזר.
לאחר שעה וחמישים, בשש בערב, הגענו לתחנה המרכזית בסופיה, שנמצאת כמה דקות הליכה מגשר האריות במרכז העיר.
מצאנו מלון ב-40 יורו לשנינו ממש על הגשר, מלון ליון. שהיה ממש אחלה, נקי ומסודר וקיבלנו נוף מהמם מהקומה השלישית לגשר האריות. ואפילו מקלחת שלא מרטיבה את כל הסביבה (עושה רושם שבמרבית בולגריה עוד לא שמעו על מקלחונים סגורים).

יצאנו לסיבוב בעיר להשלים קצת קניות ולהינות מסופיה בערב.

יום 8 - סופיה - ורצה

אכלנו ארוחת בוקר נחמדה בדיינר שצמוד למלון (יש להם הסכם לאורחים), והזמנו את מטודי לאסוף אותנו לשדה התעופה, להשכיר רכב ולקבל חזרה את התיק שהשארנו לשמירה.
מטודי שאל באנגלית חורקת "וואט קלוק?", ואחרי כמה רגעים של בלבול הבנו את השאלה וקבענו להיפגש בעשר. מטודי הגיע באיחור אופנתי בשלושים דקות בגלל "ביג טראפיק" (בגלל פקקים) ועד שהגענו לשדה כבר היה 11.

ניסינו להשכיר רכב בדפלקים, אך לא העילנו על דעתנו כמה מתיש זה עומד להיות.
התחלנו בטרמינל 1, שם רק למקום אחד היה רכב פנוי להיום. אז נסענו לטרמינל 2, ולא מצאנו אף רכב מהיום להיום במחיר שפוי. פגשנו חבורת ישראלים שסיפרו לנו שביטלו להם את השכרת הרכב ומסרו את האוטו למישהו אחר, והם היו צריכים לקחת רכב חדש יקר יותר.
מסתבר, כך נאמר לנו, שבגלל המצב והקורונה, הבולגרים נתקעו בארצם ושכרו את רוב הרכבים למטרות טיולים ולכן לא נשארו הרבה רכבים פנויים.

משלא מצאנו רכב בטרמינל 2, שוב לקחנו שאטל לטרמינל 1 ומצאנו מקום אחר שהיה לו רכב אחד עבורנו.
שילמנו 216 יורו לעשרה ימים עם ביטוח מוגדל ומלא.
כל הסיפור הזה ממש עיכב אותנו ויצאנו רק בשעה אחת וחצי לדרך.

עצרנו לאכול בפונדק דרכים שמצאנו בדרך מחוץ לסופיה, ונסענו כמעט שעתיים למקום בשם לקאטניק (Lakatnik). כפר יפה עם תצפית גבוהה על כל העמק. בדרך עצרנו בסופר להשלמת קניות קטנה.
משם נסענו לוורצה (Vratsa) וישנו במקום בשם Chayka ב-61 לבות לזוג כולל ארוחת בוקר.
אכלנו ארוחת ערב טובה והיינו גמורים מעייפות ולכן חתכנו לישון מוקדם (לא שיש שם משהו אחר לעשות).

יום 9 - ורצה - בלוגראדצ'יק - צ'רבן בריאג

התעוררנו לבוקר חורפי וסוער במיוחד. היה קריר וגשום ורוחות חזקות נשבו. אכלנו ארוחת בוקר וניסינו לתכנן מחדש את היום.

רצינו לראות את הסביבה. יש כאן הרים מיוחדים ומפל גדול, אבל במזג אוויר כזה אי אפשר לעשות יותר מדי בחוץ. לכן החלטנו להתחיל לנסוע לכיוון היעד הבא בתקווה שמזג האוויר ישתנה, אך היה נדמה שהוא נותר בשלו.

נסענו צפונה למקום בשם בלוגראדצ'יק (Belogradchik), שם יש מבצר משולב בסלע שנראה כמו בסצנה ממשחקי הכס, וקיווינו ששם נוכל לחמוק מהגשם.
הנסיעה הייתה אמורה לקחת שעה וחצי, אבל חוקי התנועה בבולגריה ותנאי הדרך לא אפשרו זאת. ברוב הכבישים מותר לנסוע רק 60 קמ"ש (ואפילו לפעמים רק 40). בנוסף התשתיות מאוד משובשות ותמיד יש משאית איטית מלפנים שצריך לעקוף.

בדרך שוב עצרנו בסופר להשלמות וכך עד שהגענו השעה כבר היתה אחת. הגשם בכל זאת לא פסק, אז קיווינו שאם נאכל צהריים אולי עוד יהיה לנו צ'אנס לצאת החוצה היום.
במשך שעה הסתובבנו לחפש מקום לאכול. הכל היה סגור, כנראה בגלל עונת התיירות החלשה.
לבסוף מצאנו מקום אחד שהיה פתוח. השירות שם היה איטי להחריד ונתקענו שעה וחצי בהמתנה לאוכל הפשוט שהזמנו. לפחות עד שסיימנו לאכול הגשם פסק ואפילו יצאה קצת השמש. אך השעה הייתה כבר כמעט שלוש.

נסענו במהרה לחניון, שם ניגשה אלינו אישה מבוגרת עם פאוץ' וביקשה תשלום על החניה 2.4 לבות לכל היום. היא גם שלחה אותנו לקנות כריטיסים במחיר של 6 לבות לאדם. הקופאית נתנה לנו שובר ואמרה לנו להראות אותו בכניסה. בכניסה למבצר לא היה למי להראות את הכרטיס. נדמה שסתם שילמנו.

המבצר עצמו היה מאוד מיוחד. המבנה שולב לתוך הסלע ונשקף ממנו נוף לכל העמק.
זה מקום ממש יפה ומזכיר מעט את מטאורה ביוון עם המצוקים האנכיים.
הסתובבנו במקום כשעתיים. השמיים התחילו להשתנות והיה נראה שרגע החסד חלף והגשם חוזר.
התחלנו לנסוע חזרה לוורצה. קיווינו להספיק לראות את המפל באור היום האחרון, אבל בין מהירות הנסיעה האיטית לבין כביש שהיה חסום בדרך בגלל תאונה, מה שהיה אמור לקחת לנו שעה וחצי לקח שלוש שעות.

לכן החלטנו לדלג ליעד הבא, ותוך כדי חיפוש מלונות גילינו מערה מעניינת במרחק של כשעה מאיתנו והחלטנו לבדוק אותה למחרת.
נסענו עד העיר צ'רבן בריאג (Cherven Bryag), שתוך כדי נסיעה סגרנו שם מלון בשם טגנרוג (Хотел Таганрог) בבוקינג ב-25 יורו לזוג. המלון גדול ומיושן עם קצת ווייבים של הסרט הוסטל, אבל באופן מפתיע היו בו די הרבה אנשים. כשהגענו בעשר בדיוק נכנסו זוג תיירות ספרדיות שעשו צ'ק אין והמון בני נוער מקומיים שישבו בלובי, בבר ליד המלון או בלואנג'. אפשר לומר שבשביל לשים שם את הראש זה היה מספיק טוב, במיוחד כשיש וויי-פיי ומים חמים.

יום 10 - צ'רבן בריאג - וליקו טרנוב

התעוררנו למזג אוויר מושלם. כאילו אתמול לא התחוללה כאן סערה. היה יום שמשי ונעים למדי.
במלון הגישו ארוחת בוקר בולגרית בסיסית מאוד. עגבניה, ביצה וגבינה עם לחם לבן.

היעד הראשון היה כשעה מאיתנו, מערת "עיני האלוהים" (Prohodna Cave). מערה ענקית עם שני חורים גדולים בתקרה. היינו בין הראשונים להגיע. איך שנכנסו ירדה מהתקרה גולשת סנפלינג שהציעה לנו סיבוב במחיר 25 לבות (לא ניסינו).
הסתובבנו מסביב למערה בשביל ההיקפי שממש לא היה שווה את הזמן. המערה הראשית היא לחלוטין האטרקציה ואין כל כך מה לראות בסביבה.

משם נסענו כשעה וחצי למערת דבטשקה (Devetashka Cave). מערכת מערות ענקית עם נהר תת קרקעי וצמחיה בפנים המערה. מחזה מעורר השראה. המערה היא בית לעטלפים רבים אך הם מתחבאים בחריצים בתקרה ולא הצלחנו לראות אותם.
מסתבר שהיא שמשה במלחמת העולם השניה כמחסן ציוד ולכן על הרצפה בנויים מעין מעגלי בטון גדולים. עוד מסתבר שהיא גם שימשה לצילומי הסרט expendable 2, כך לפי השלט הגדול המציין זאת בגאווה בכניסה. עלות הכניסה 3 לבות ובמערה היו רק כמה עשרות מבקרים.

מהמערה נסענו לפארק קרושונה (Krushuna), פארק לא גדול המכיל מספר מפלי מים ומסלולי הליכה. הפארק היה מלא במשפחות ונראה שהיווה אטרקציה לבולגרים, שכן זה היה יום ראשון (שבת שלהם).
עשינו ארוחת צהריים קלה וירדנו על אבטיח זול ומתוק שקנינו מרוכל לצד אחד הכבישים בדרך.
הקפנו את הפארק יחסית מהר ואפשר לומר שיש שם רק מפל אחד מאוד יפה והיתר לא הכי מרשימים. בדיעבד חשבנו שה-4 לבות ששילמנו כל אחד היו מיותרים, ובזמן הזה יכולנו לראות דברים מעניינים יותר.

היעד הבא היה קניון אמן (Emen Canyon) שם היינו אמורים לראות מפל מרשים, כך לפחות לפי התמונות בגוגל. אך התברר שזו לא העונה והקניון היה יבש לחלוטין. לאחר כשעה של הליכה חזרנו לרכב.
השעה הייתה כבר שש והתחלנו לנסוע לכפר ויליקו טרנוב לעשות בו את הלילה, כחצי שעה נסיעה משם.

בדרך עצרנו לתדלק. מיכל כמעט מלא עלה רק 61 לבות.
תוך כדי נסיעה סגרנו חדר במלון Stambolov שהיה ממש מצוין ובלב האזור המרכזי.
בעל הבית סטפנוב שמר לנו חניה ממול והיה מאוד נחמד ולאחר שלקח אותנו לחדר הוא הסביר על כל האטרקציות מסביב.

כבר החשיך ולכן רק התארגנו בקטנה ויצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה בשם Shtastliveca במעלה הרחוב.
המסעדה הייתה פשוט מצויינת. זו מסעדת פיצה עם אוכל מקומי ומנות נוספות, כל המנות שלקחנו היו איכותיות וטעימות במחירים שכישראלים נראים לנו מגוכחים (מגש פיצה קטן עלה 7 לבות, כשלוש יורו). לא פלא שיש לה בגוגל כמעט 6500 ביקורות חיוביות.

יום 11 - ויליקו - קלופר

התעוררנו ליום אפרורי ולח. העיר הייתה רדומה ושקטה. אחרי כמה ימים של ארוחות בוקר גרועות במלונות, ואולי כי אכלנו ארוחת שחיתות גדולה במסעדה בערב לפני, החלטנו לוותר על ארוחת בוקר ולצאת ישר לדרך. הסתפקנו בקפה שחור שעשינו במרפסת על הגזיה - אחת ההחלטות הטובות בטיול הזה הייתה להביא אותה איתנו לטיול.

לקחנו את הבוקר באיזי ובתשע יצאנו לסיור בטירה הסמוכה (או יותר נכון מה שנשאר ממנה).
בדרך עברנו ליד מאפיה והחלטנו שהגיע הזמן לטעום בורקס בולגרי אותנטי. איך לומר... בארץ יותר מוצלח.
הכניסה לטירה עלתה 6 לבה לאדם והיא מרחק הליכה קצר מהמלון. הסתובבנו במתחם כשעתיים.
מדובר בעיקר בהריסות עם מגדל שמירה ששוחזר וכנסייה שנבנתה בראש הגבעה. הנוף לעיר היה מאוד יפה ובמתחם יש שחזורים של בליסטראות וגרדום. ברקע נשמע רמקול שמסביר בשפות שונות על ההיסטוריה של המבנה ודווקא נתן אינפורמציה מעניינת.

בסך הכל היה סיור די חביב, משם המשכנו לאזור התיירותי שהוא מעין רחוב אמנים מכוסה בדגלים צבעוניים.
בסביבות 11:30 החלטנו שמיצינו ויצאנו ליעד הבא, כפר אתני שנשתמר מהמאה ה-17-18 ומציג את החיים בבולגריה בסוג של פארק-מוזיאון פתוח. המקום נקרא Ethno village Etar.
הגענו לשם בסביבות אחת. שילמנו 2 לבות על חניה ועוד 5 כל אחד לכניסה.

הסיור במקום היה ממש יפה ומלמד. בכל בקתה יש הסבר על שימושה וניתן לראות כיצד עבדו עם חומרי גלם בעבר, איך עיבדו ושימרו מזון וכדומה. לאחר מכן ישנם מבני מסחר ומגורים כאשר בכל מבנה יש אמן שמייצר מזכרות באמצעים שונים. מיצרן סכינים, לנגר, לנפח, קרמיקאית, תכשיטנית, צעצוען ועוד.
אצל הקונדיטורית קניתי חלבה שוקולד מאגוזי מלך. ממתק עם טעם יוצא דופן ומתוק בצורה מוגזמת.

בשעה שלוש סיימנו את הסיבוב והחלטנו לחפש מקום לאכול לאורך הדרך ליעד הבא.
המסעדה לצד הכפר קיבלה ביקורות רעות בגוגל אז נסענו הלאה. לאחר כשעה מצאנו מסעדה מקומית שנראתה מבטיחה. אך לצערנו האוכל לא היה טעים (והרגיש לא טרי) והשירות היה גרוע. קיבלנו מנה שונה ממה שהזמנו ולך תריב עם מלצרית עקשנית שבקושי מדברת אנגלית.
לבסוף התפשרנו איתם על סכום התשלום והלכנו משם עצבניים. מזל שזה היה באמצע שום מקום שאני אפילו לא יכול לזכור איך קראו למקום.

נסענו כשעה לכפר קלופר (Kalofer) וישנו בגסטהאוס נחמד בשם Tonchevi (ТОНЧЕВИ).
איוון, הבן של בעלת המקום, קיבל אותנו בחיוך ומבטא בריטי כבד וסיפר לנו הכל על המסלול לפסגת הר בוטב בהרי הבלקן. המסלול שלנו למחר.

יום 12 - קלופר - לבקתת ראיי דרך הר בוטב

היום התחיל ערפילי ולח. ארגנו את הציוד ועשינו קפה עם הפק"ל.
מכיוון שעמדנו לצאת למסלול של יומיים, הורדנו משקל מיותר והשארנו ברכב, על מנת לעלות לישון בפסגת הר בוטב (Botev) בבקתה ולרדת למחרת.

נסענו עם הרכב על הכביש עד המלון האחרון, שם השארנו אותו. הפניה לשביל ממש אחריו. סימון כחול לבן.
ממש אחרי שיצאנו התחיל לרדת קצת גשם ועברנו לציוד סערה. השביל מוביל לתוך יער ומתחיל לעלות. למעשה כל החלק הזה של המסלול הוא כמעט כולו בעליה, לפעמים קצת יורד ולפעמים קצת מישורי אבל בעיקר עולים.

הגשם פסק די מהר, הורדנו את ציוד הגשם וישבנו לאכול משהו קל. ג'יפ עם שלושה בולגרים משופמים עצר לידנו ושאלו בבולגרית לאן אנחנו הולכים, אמרנו לבקתת ראיי והם המשיכו הלאה לעיסוקיהם.
איוון סיפר לנו אתמול שיש כאן הרבה ציידים לא חוקיים ולכן גם יש מיעוט בבעלי חיים. אולי גם הם מאלו.

מהר מאוד הגענו לקרחת יער ונכנסנו לתוך ענן לבן וסמיך, אך לא עבר זמן מה והוא עבר הלאה והותיר אחריו קשת בענן ענקית מהממת.
לאורך השביל פזורים ספסלים רבים, ורגע לפני שהשביל יורד למטה, עצרנו לארוחה קלה נוספת לספוג את הנוף. השביל יורד לתוך יער יפיפה, ולמעשה מכאן כל הדרך מוצלת ומוגנת מהגשם עד הבקתה. ישנם גם מקומות רבים למילוי מים.

בשלב מסוים זיהינו על השביל והסלעים מסביב סלמנדרות רבות ועצרנו לצלם תוך כדי מילוי מים.
לאחר שחוצים גשר עץ השביל מתחיל לטפס למעלה. לבסוף יוצאים מהיער לזוג ספסלים. אנחנו עצרנו לנשנוש קטן אך מסתבר שהבקתה ממש מעבר לגבעה הזו, רק עוד כמה דקות הליכה, ושם יש מקום יותר מסודר לעשות עצירה.
על פי המסלול הרשמי החלק הזה אמור היה לקחת 4 שעות, אך לנו עם העצירות הוא לקח 5 שעות. יצאנו בתשע ורבע והגענו בשתיים ורבע.

בבקתה שנקראית Mountain Lodge Rai פגשנו שני ישראלים, המטיילים האחרים היחידים כאן, והחלפנו רשמים מהמסלול.
הם התחילו מהכפר השני, קרלובו (Karlovo), ועשו מסלול מעגלי של מספר ימים. אנחנו תכננו להמשיך לפסגה, אך הם סיפרו לנו שמהצד השני שממנו הם הגיעו יש סערה, ולכן הם מתכננים לעשות את המסלול לפסגה למחרת. בנוסף אמור היה להיות כאן מפל מאוד מרשים אך הוא היה יבש.
ישבנו לאכול צהריים ובאמת שהיה מזג אוויר מצוין ושמשי, ולכן החלטנו לקחת לילה בבקתה, להשאיר כאן ציוד עודף ולעלות לפסגה עם תיקים קלים בלבד כדי להספיק לרדת חזרה ללילה.

העלות לאדם היא 20 לבה וקיבלנו חדר דורמס של 4 אנשים לעצמנו. ממש כשיצאנו לשביל נתקלנו בעץ שזיפים עם שזיפים עגולים קטנים אדומים מתוקים וטעימים. התחלנו לאכול ולא יכולנו להפסיק.
מפה לשם כבר היה שלוש וחצי והרגיש שקצת מאוחר לעלות לפסגה. בעל הבקתה אמר שלוקח שעתיים וחצי לעלות לפסגה והחלטנו לתת לזה צ'אנס ולראות איך זה מתקדם, מקסימום נסתובב חזרה.
היה מזג אוויר טוב התחלנו ללכת בקצב מהיר.

העליה מתחילה בשביל הירוק לבן על גבעה לצד המפל. מסיום ההליכה על השביל מתחילה עליה על דרדרת סלע ממש על הרכס עצמו. ישנם שלושה אזורים בהם צריך להיעזר בכבל מתכת. הראשון לא כזה מסובך, השני יותר אתגרי - וממש צריך להניף את הגוף, והשלישי בעיקר לתמיכה לא להחליק על הסלעים.
עם סיום העליה מתחילים ללכת לעבר הפסגה יחסית במישור משופע קלות.
מסביבנו היו עדרי פרות וההליכה די מונוטונית.

בשלב מסוים חוצים את האוכף ליד מקלט בטון, אז מתחילים להופיע עמודים המסמנים את קו הגובה. צריך לשים לב לסימון הירוק לבן לצד רוג'ומים, שלטים וחצים למינהם.
ענן אפרורי החל לכסות במהירות את הפסגה. הרוח התחזקה ודקרה את אצבעות הידיים. לא היה אפשר לראות יותר מכמה מטרים קדימה והחל לרדת ברד.
היה מאוד קר. עליתי מהר על בגדי סערה וציוד טרמי ושלפתי מקלות הליכה.

לא הרבה זמן אחרי , אחי שפתח עלי פער ונעלם בערפל, הופיע מולי ובישר לי שהוא כבר הגיע לפסגה. לדבריו היא במרחק עשר דקות הליכה, אבל באמת שאין שם כלום שמצדיק את המשך ההליכה. ישנו מתקן צבאי עם אנטנה בצבע אדום לבן ושלט שאומר עוד 40 דקות לבקתה הבאה. לא רואים כלום בגלל שאנחנו בתוך ענן, האוויר קפוא ועוד מעט מתחיל להחשיך.
השעה הייתה כבר שש ובעצתו לא המשכתי קדימה, אלא עשינו אחורה פנה וירדנו מהר לברוח מהסערה שסבבה אותנו. לקח בדיוק שעה וחצי לרדת את כל הדרך למטה.

הכי חשוב היה להספיק לעבור את הכבלים לפני שירד החושך. כמובן שמרפי דאג שיתחיל לטפטף בדיוק כשהייתי צריך את האחיזה הטובה בירידה עם הכבלים. אך במהרה הגשם דעך והצלחתי להגיע לבקתה עם דמדומים אחרונים של אור.

החלפת בגדים זריזה ויושבים לאכול לפני שסוגרים את המטבח בדיוק בשעה שמונה.
התפריט היה די פשוט. מרק ירקות ובשר. סלט כרוב. פרוסת לחם. לקחנו אחד מכל דבר ב-6 לבה לאדם סה"כ. את השעה הבאה העברנו בסיפורים והחלפת חוויות עם עדי ואנה, זוג הישראלים השניים, עד שכולנו התעייפנו והתפזרנו לישון. להפתעתנו החדר היה מחומם וזה היה מצויין כי בחוץ נשבו רוחות עזות והיה די קר.

יום 13 - הר בוטב - פלובדיב

הלילה היה קר מאוד ורוחות חזקות וקולניות נשבו ללא הרף.
החימום בחדר הפסיק לעבוד למשך הלילה וחזר רק בבוקר. תוספת של גרביים תוך כדי הלילה הייתה הכרחית.

בבוקר היה די בהיר, אבל קר והרוח לא פסקה.
בסביבות רבע לתשע יצאנו באותה דרך של אתמול כלעומת שבאנו. הדרך חזור הייתה קצרה יותר מכיוון שנעשתה כמעט לגמרי בירידה, ובסך הכל לקחה לנו כארבע שעות עם הפסקת אוכל קצרה.
מכיוון שהיום היה בהיר (היום הקודם היה ערפילי), זיהינו בדרך עצי שזיפים רבים עם פירות עגולים קטנים צהובים ומתוקים במיוחד. מצאנו גם הרבה שיחי פטל שחור.

כשהגענו לרכב בדיוק ירד מהדרך איש בולגרי מבוגר שביקש טרמפ לבית מרקחת בקלופר. הסכמנו לקחת אותו והוא סיפר שהוא חי בהרים, קאובוי הוא אמר, ויש לו 75 פרות ו-200 כבשים. הוא היה מאוד חביב וגם מאוד ריחני... לאחר הטרמפ הוא הודה לנו מאוד המשכנו ליעד הבא - פלובדיב.

העיר פלובדיב היא עיר גדולה שלה חלק מאוד עתיק השייך לתקופה הביזנטית. סביב הרובע הישן פזורים הריסות של מבנים רומיים (לא מאוד מרשימים יש לציין) ומאוד כיף ללכת בסמטאות הצרות ולחקור את העיר והמבנים המיוחדים שבה.
לקח לנו שעה וחצי להגיע לעיר וישנו במלון Alafrangite בלב הרובע הישן שבו הייתה חניה. שילמנו 63 לבה לזוג כולל ארוחת בוקר.

הסתובבנו בעיר בכל הנקודות התיירותיות, נקודת התצפית הפנורמית והעיר העתיקה. צילמנו המון, קטפנו ענבים ותאנים שזלגו מחצרות הבתים מעבר לחומות וכך העברנו את שארית היום בשיטוט ברחובות עד שהחשיך.
בשמונה הלכנו לאכול במסעדה ארמנית חביבה בשם Bellagio. התפריט היה בבולגרית ובעל הבית ידע ממש מעט אנגלית אבל הסתדרנו לבסוף, כמו שמסתדרים תמיד. הזמנו ארוחה משביעה עם מנות ארמניות שהיוו מין שילוב של אוכל בולגרי, יווני וגאורגי יחד עם בירה מקומית מצצויינת. כשהגיע האוכל, בעל הבית בירך אותנו בעברית "בתאבון". סהכ שילמנו 33 לבה לשנינו.

עשינו עוד סיור ערב קצר סביב הרובע, מצאנו ברחוב עץ תאנים בשל במיוחד וכך קיבלנו גם קינוח לא מתוכנן.

יום 14 - פלובדיב - סמוליאן

התעוררנו לבוקר בהיר וקריר. אכלנו ארוחת בוקר במלון שהייתה כלולה במחיר. היינו האורחים היחידים ולא בדיוק שאלנו אותנו מה אנחנו רוצים. כשירדנו לחדר האוכל הגישו לנו פלטת גבינות ונקניקים עם שתי ביצי עין, לצד חמאה, דבש וריבה בקופסאות קטנות ולחם לבן. לפחות הקפה היה אספרסו והפתיע לטובה.

לקחנו קצת את הזמן בבוקר ויצאנו לדרך בסביבות השעה עשר וחצי. תחנה ראשונה - הריסות של מבצר קטן כחצי שעה מהעיר בשם Assen's Fortress. כשהגענו למקום שילמנו לבה וחצי על חניה ולא התרשמו במיוחד מהאתר. הכניסה עולה 4 לבה לאדם והחלטנו לוותר. לא נשאר יותר מדי מהמבצר עצמו, אך הוקמה עליו כנסיה קטנה שניתן להיכנס אליה.

העצירה הבאה - פטריות האבן (Stone mushrooms). אתר ששמענו עליו ששווה ביקור. הוא נמצא כשעה - שעה וחצי נסיעה.
בדרך עברנו בכפר מקסים בשם Dolnoslav שם עצרנו לקטוף ענבים ותאנים מהעצים הרבים שגלשו אל המרחב הציבורי מעבר לגדרות הבתים. לא ברור למה, אבל אף אחד לא קוטף את הפירות מהעצים ופשוט נותנים להם להרקב. מצאנו כמה אשכולות שנראו טוב וגם מצאנו ברז ציבורי במרכז הכפר ושטפנו הכל כדי לנשנש בדרך. לקראת היציאה עצרנו אצל רוכל מקומי שהיה לו ארגז ענק של אגוזי מלך, שעלו 18 לבה לקילו, וקנינו 250 גרם במחיר מצחיק.

כשהגענו לאתר הפטריות אני ואחי הסתכלנו אחד על השני ופרצנו בצחוק. מדובר באבן גדולה שנראית כמו פטריה. אוקי. חשבנו שמדובר באתר שניתן להסתובב בו ויש בו תופעה גאולוגית מעניינת. אבל זהו אתר קטן עם אבן שנראית כמו פטריה ועוד כמה אבנים מסביב וזו.
במקום היו לא מעט אנשים שהצטלמו עם האבן וכמה אבנים אחרות. לא הבנו למה בזבזנו את הזמן לנסוע עד לכאן. לצד הדרך היה איש שמכר אבני חן והתחלנו להתעניין בשמות האבנים. היו לו כמה אבנים מאוד מיוחדות וקנינו לעצמנו מזכרות במחירים, איך לומר, ללא תחרות.

משם נסענו אל גשר השטן (Devil's bridge), גשר אבן מרשים שנמצא במרחק של שעה וחצי נוספות. בדרך לשם ראינו במפה אתר ארכיאולוגי מסקרן בשם Orlovi skali. מדובר בסלע גדול שנחצבו בו גומחות. לא כל כך יודעים מה הסיבה לכך ומשערים שבעבר הרחוק היו כאן מתיישבים שקברו את מתיהם בגומחות. ההגעה לאתר עם כביש עד חניה קטנה ומשם חמש דקות ברגל. עצירה חביבה ולא מתוכננת. משם המשכנו עוד כשעה עד הגשר.

הכביש הסלול הופך לדרך עפר ויש בסופו חניון ממש ליד הגשר.
עלות הכניסה היא 2 לבה, אבל הגענו ממש כשסגרו את האתר ולכן לא שילמנו. הגענו בדיוק כששקעה השמש, שזו הייתה התכנית, כי ראינו תמונות מהממות של הגשר בשקיעה. אך בפועל הייתה שקיעה חצי כוח בשל העננות הכבדה והשמיים נותרו אפרוריים. צילמנו כמה תמונות וחזרנו לרכב לפני שהחשיך לגמרי.

בסביבות שש יצאנו לדרך לכיוון העיר סמוליאן (Smolyan) הנמצאת למרגלות הרי הרודולפי. יש כאן קניון עם מפלים שנלך בו מחר.

לאחר שהתמקמנו במלון לוקסור, שעלה 56 לבות ללא ארוחת בוקר, הלכנו למסעדה ממול שנקראית Pamporovo House והייתה אותנטית ומצויינת .הזמנו לחם שהם אופים במקום עם קדרת ירקות לוהטת, שיפודים, עלי גפן ממולאים (כלומר זה מה שהיה רשום בתפריט אבל התגלו ככרוב ממולא), פטריות בחמאה ובירה מקומית וכל זה בעלות של 35 לבה לזוג.

יום 15 - סמוליאן - דווין

בבוקר נסענו לתחילת המסלול של קניון המפלים. הכביש מגיע לחניון קטן ואנחנו נסענו עוד קצת אחרי עד שהדרך הפכה למסלול 4 על 4.
אחרי פק"ל קפה ונשנושים, בסביבות עשר התחלנו ללכת בשביל. מיד בתחילת המסלול נתקלנו בשיח ענק של פטל שחור בשל ומתוק. כזה עוד לא היה לנו הטיול ובטח נשארנו שם 20-30 דקות לנקות אותו מפירותיו. אחלה ארוחת בוקר.

לאחר מכן התחלנו את המסלול על פי השילוט. ישנה הליכה קצרה בדרך הג'יפים ואז השביל מתחיל להיפרד ולהיכנס לתוך היער. מכאן מתחיל מסלול מעגלי שמסומן בצהוב-לבן. ההליכה נעשית לאורך הנהר וחוצה אותו הלוך וחזור על גשרי עץ.
ההליכה קלה ונעימה, מדי פעם עולים ויורדים במדרגות עץ. המפלים מאוד יפים ואפשר לראות המון סוגי פטריות ומדי פעם גם סנאים מקפצים בין העצים.
בפיצול השבילים, השביל הראשי הופך לירוק-לבן והשביל החוזר כחול-לבן עם שילוט בחזרה לסמוליאן.
הוא עולה מעל הנהר ויוצאות ממנו כמה שלוחות לתצפיות מהממות. לא לפספס את התצפית ממש מעל הפיצול.

בסך הכל ההליכה לקחה לנו כשלוש שעות, כאשר בדרך חזור שוב התנפלנו על שיחי הפטל הטעימים.
בירידה לדרך העפר פגשנו משפחה ישראלית נחמדה שנתנה לנו קצת מידע וטיפים על האזור.
השעה הייתה כבר אחת וחצי והחלטנו לנסוע הלאה, לכפר שירוקה לאקה (Shiroka Laka) שנמצא כשעה משם.

שירוקה לאקה הוא כפר בולגרי ציורי ותיירותי. אפשר להסתובב בסמטאות בין הבתים הישנים והחצרות הצבעוניות וגדושות הפרי והירק. למרות שיש כאן גם לא מעט מסעדות תיירים, החלטנו לא להישאר כאן זמן רב מדי ואכלנו לצהריים סנדביצים שהכנו מבעוד מועד.
ברחוב הראשי מצאנו עץ שזיפים מתקתקים צהובים ואדומים ושוב קיבלנו קינוח. בסך בילינו כשעה וחצי בחקירה וצילומים לפני שהחלטנו להמשיך הלאה.
משם נסענו לתצפית עין הנשר (Eagle's Eye), כשעה נסיעה. הדרך עוברת בנקיק מרשים מאוד ומגיעה לכפר יגודינה (Yagodina).

גוגל מפות לא הצליח להביא אותנו לנקודה ונעזרנו באפלקציית maps.me. חוצים את הכפר ומגיעים לחניון עפר סמוך למלון.
הנסיעה היא בכביש חד נתיבי ומדי פעם צריך לאפשר למכוניות ממול לעבור. לכן יש לנסוע לאט ובזהירות. ליד התצפית יש שתי מערות, אבל הן כבר היו סגורות כשהגענו והן גם לא נראו לנו מאוד מרשימות. באמצע הדרך עצרה אותנו מישהי שניסתה לשכנע אותנו לעלות איתה לתצפית ברכב 4 על 4. סירבנו בנימוס. מהמלון מתחילה עליה בשביל שלוקחת כ45-50 דקות עד התצפית.

לרוע מזלנו הגענו למעלה בדיוק בשעה שש כשהשמש הייתה ממול לתצפית וסנוורה אותנו והיה קשה לראות את הנוף. אם היינו מגיעים כמה דקות מוקדם או מאוחר יותר, היינו מתחמקים ממנה.
ירדנו למטה ונסענו לעיר דווין (Devin) שם ישנו במלון Vitosha. בדרך עצרנו לארוחה טובה בפונדק בשם Старата Върба שם המלצרית משום מה ידעה כמה מילים בעברית והיה אחלה אוכל בסך הכל.

המלון מנוהל על ידי סבתא ונכדתה, שגם משמשת כמתורגמנית. בצ'ק אין למלון גילינו שנגמר לנו המזומן והיו חסרים לנו כ-15 סנטים לסגור את התשלום. ביקשנו שפשוט נשלם את כל מה שהיה עלינו ושיוותרו לנו על כמה סנטים, אבל הם התעקשו לקבל את הסכום המלא עד למחרת לפני שאנחנו עוזבים (כנראה מתוך אי הבנה של הסיטואציה וכשלים בתרגום).

16 - דווין לסופיה וחזרה הביתה

בבוקר שמענו קולות מלחששים במטבח. מסתבר שהזוג היחיד הנוסף במלון הם כמובן זוג ישראלים. לאחר ששמעו את הסיפור שלנו הם נתנו לנו בחפץ לב מטבע של לבה אחת, לשלם לסבתא מהגסטהאוס. לפחות הבעיה הזו נפתרה ויכלנו להתחיל את היום מבלי לבזבז על זה זמן.

יש כל מיני דברים לעשות בסביבה, מערת יגודינה ומערת גרון השטן. דרך השטן שיוצאת מהכפר Borino וביקור של כשעתיים נסיעה עוד מערה בשם Хижа Чудните мостове שנראית מרשימה בתמונות.
אבל לנו נגמר הזמן וצריך לתפוס טיסה הלילה.

נסענו למפל קטן בפאתי העיר, שנקרא Samodivsko Praskalo. צריך לשים לב למצוא במפה את החניון הציבורי ולא לשים בגוגל את שם המקום כנקודה, כי הוא לקח אותנו לסיבוב ארוך שלא הוביל לשום מקום למעט בזבוז של שעה. ברגע ששמנו את החניון המסלול הסתדר נכון.

הדרך אל המפל מהחניה נעשית בשביל עפר ולאחר מכן עולה בשביל דרך העיר. המפל עצמו לא היה מאוד מרשים בזמן הזה של השנה. בתמונה שראינו הוא היה גועש ושוצף וכעת היה רק זרזיף של מים.
חזרנו כלעומת שבאנו ונתקלנו בשיח פטל שחור ענק מלא פירות בשלים ולא יכולנו להפסיק לקטוף במשך דקות ארוכות. בנוסף מצאנו עץ תפוח וסגרנו ארוחת צהריים פירותית לא מתוכננת.

השעה הייתה כבר 12 ויצאנו לכיוון סופיה, 3 שעות נסיעה או קצת יותר.
מהדרך סגרנו עם האפליקציה של בוקינג דירה עם חניה במקום מאוד לא מרשים בשם sky rooms.
כשהגענו ראינו בעיר נוכחות מטורפת של שוטרים. עשרות אנשים במדים בכל קרן רחוב.

במלון לא היה אף אחד, ולמזלנו היה לנו סקייפ מוטען בדקות שיחה. התקשרנו למספר שהיה מודבק לחלון. בטלפון אמרו לנו שמישהו תיכף מגיע. 10 דקות. זה לקח כמעט 40 דקות.

בינתיים התפצלנו כדי ללכת להחליף עוד קצת כסף בקניון, כי כאמור נגמרו לנו המזומנים.
אני נשארתי לחכות עד שלבסוף הגיעה אישה חביבה וניורוטית בשם דסי שנתנה לנו מפתח לאחת הדירות הקטנות שראיתי בחיי. מיטה זוגית שנושקת לקירות, שירוקלחת - וזהו.

יצאנו לסיבוב רגלי בעיר. היא הייתה מלאה המוני אנשים ועוד יותר שוטרים.
היינו מורעבים ומצאנו מסעדה בשם Contessa שהיו לה תפריטים בעברית. לשאלתנו נאמר לנו שאנחנו ברובע היהודי ויש כאן בית ספר עברי והרבה לקוחות ישראלים, לכן התפריטים גם בעברית.
אכלנו מוסקה וסלט שופסקה אחרון לטיול עם בירה מקומית טובה.

משם התחלנו ללכת לכיוון קתדרלת אלכסנדר נבסקי, ותוך כדי שאלנו שוטר ברחוב מה פשר הנוכחות המשטרתית הכבדה ונאמר לנו שיש הפגנה.
בדרך לכנסייה היה שוק פשפשים קטן שבדיוק סיים להתקפל. בדוכן היחיד שנשאר היו מלא מזכרות נאציות. מצתים, משרוקיות, סיכות. הזוי.

השעה כבר הייתה עשרה לשבע ונכנסו לכנסייה בדיוק בזמן המיסה. אף פעם לא ראיתי טקס כזה מוזר ומרשים בו זמנית. להקת נשים שרו מלודיות אקפלה והכומר בירך ובסוף כולם עלו לנשק את ספר התורה ותמונה של ישו. הייתה אווירה מאוד משונה כמו בתוך סרט.

המשכנו להסתובב בעיר עד מרכז ההפגנה. ליד היו המון דוכנים ומעין פסטיבל והייתה אווירה מחשמלת.
במיוחד בזמן קורונה שהורגלנו להסתובב עם מסיכות ולשמור על ריחוק חברתי, פתאום להיות בסיטואציה שבה מסתובבים ברחוב אלפי אנשים (ללא מסיכות כמובן) היה נראה זר ומוזר. ועם זאת דווקא כאן לא הרגשנו בכלל את הסטרס שהביאה עימה הקורונה, וההרגשה הייתה כאילו הכל רגיל בעולם.

המשכנו לסייר כל עוד הזמן נתן, אכלנו בקלאווה טובה וחזרנו למלון להתארגן לטיסה.

טיפים

  • עדיף לשכור רכב לכל הטיול מאשר להסתמך על תחבורה מקומית. בטרמינל הישן מצאנו רכב זול משמעותית מהטרמינל החדש. יש שאטל חינמי שלוקח בין שני הטרמינלים.
  • מומלץ להמיר מראש מספיק כסף בצ'יינג' בקניון בסופיה מכיוון שרוב ההתנהלות בטיול היא במזומן. אפליקציה מעולה להתנהלות כלכלית וחלוקת חובות - splitwise.
  • אין צורך לסחוב הרבה ציוד. אנחנו עשינו "כביסות כיור" כמעט בכל מלון, תלינו את הבגדים לייבוש באוויר הפתוח והסתדרנו מצוין.
  • מזג האוויר הפפך, במיוחד בהרים. ציוד גשם ומקלות הליכה עוזרים מאוד. תהיו מוכנים גם לשנות תכניות בהתאם לחסדי מזג האוויר.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )