הרי הרילה (בולגריה), 5 ימים משבעת האגמים ועד לפסגת הר מוסלה - ספטמבר 2020

המסלול: פשינישטה -> איוון ואזוב -> מאליוביצ'ה -> ריבני עזרא -> מוסאלה -> בורוויץ. טרק של חמישה ימים בהרי הרילה, מתוך 8 ימים בבולגריה.

גם לבולגריה חשוב לקחת מכשיר לוויני של RescueOne

  • לחצן מצוקה למוקד החירום RescueOne
  • איסוף חינם מסניפי "למטייל" בכל הארץ
  • הודעות ללא הגבלה
  • יכולות ניווט מתקדמות
הזמינו מכשיר לטיול
תאריך הטיולSeptember 2020
משך הטיול5 ימים
עונה מומלצתספטמבר

הגעה לבולגריה

יצאנו לטרק שני חברים.

את הטרק תכננו בחופזה, ורק ידענו שאמורים להתחיל אותו באיזור העיירה Panichishte שנמצאת במעלה ההרים מהעיירה הידועה Sapareva Banya.

הזמנתי מראש מונית ב190 ש"ח דרך שירות המוניות של Booking, שהיה יוצא מן הכלל. גם המחיר היה זול יותר משציפיתי (ע"פ סיפורי דרך אחרים), וגם ההתנהלות הייתה מולם באתר הרשמי של בוקינג, ולא דרך אימייל מפוקפק. נחתנו בטרמינל 1, והכניסה למדינה התנהלה ביעילות משהו, וכרבע שעה לאחר שירדנו מהמטוס, כבר היינו מחוץ לשערי הטרמינל, עם המו'צילות על הגב. בחוץ חיכה לנו נהג מונית ובידו שלט עם שמי, ומכאן נסענו ישירות לPanichishte, מבלי לעצור בדרך. מאד ממליץ על השירות - הוא מקנה הרבה שקט נפשי.

זו נסיעה קצרה יחסית, שארכה כשעה וחצי. בSaparave Banya עצר לנו הנהג האדיב על יד סניף הבנק המקומי UniCredit BulBank, שנושא לוגו בצבע אדום. בכספומט משכנו כל אחד 400 לבה, שהיו נכון לספטמבר 2020 כ204 יורו, או בסביבות ה830 ש"ח - שהספיקו לנו לכל השהות שלנו בבולגריה, כולל לינות בכל הבקתות, ארוחות גדולות בבקרים ובערב, ליטר בירה לאדם בכל ערב, וסבב מסעדות שוות בסופיה בסוף המסע. היינו צריכים להתאמץ כדי לחסל את הכסף.

בPanichishte סגרנו מראש את הHunting Hut, שם חיכה לנו קיריל, שאמנם קרטע מעט באנגלית - אבל הכנסת האורחים הייתה כל כך נעימה, שזה ממש לא שינה. חדר עם שתי מיטות יחיד עלה לנו כ160 ש"ח ללילה, ובמקום חדר אדים, סאונה, ומסעדה עם תפריט עשיר במיוחד, וגם טעים מאד. עוד חשוב לי לציין שקיריל ידע שנצא מוקדם, ולכן ארגן לנו שתי חבילות עמוסות לארוחת בוקר, שניקח איתנו כצידה. למעשה, לאורך כל המסע המקומיים היו שירותיים מאד.

חשוב לציין: הטרק עצמו מתחיל כ3 ק"מ משם, וניתן דווקא להזמין מלון קרוב יותר, במעלה ההר (אנחנו ידענו שיוצאים איפשהו ליד העיירה...). כך או כך, זו הליכה יפה של כ40 דקות עד לתחילת המסלול, לשיקולכם.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

היום הראשון - מהמלון בPanichiste עד לבקתה הפופולרית Ivan Vazov.

לפני שנתחיל, כמה דגשים על המסלול:
1) אלו הרים. אלו לא הגבעות של רמת הגולן שזכרתי משירותי בגולני, אלא הרים אמיתיים - כלומר, טיפוס הוא טיפוס אמיתי, והבולגרים יתברר מאד אוהבים ללכת בקו ישר למעלה. כמו כן, ההרים מצוקיים מאד, והשבילים עוברים לרוב בקרבת המצוקים. אם אתם סובלים מפחד גבהים, כמוני, נשמו עמוק, ופשוט תרדו מעט מהציר בכיוון השני.
2) השתמשנו כל אחד באפליקציה אחרת, שלא שואבות כמעט סוללה: Gaya-gps וmapy.cz. שתיהן מראות טופוגרפיה ואת השבילים בדיוק רב. עם זאת, אסור להסתמך על הצבעים המסומנים בהן, אם קיימים, כי הם שונו בשטח. כלומר, הצבע הדומיננטי בהחלט לאורך כל הטרק היה האדום, ואם לא תבחרו לרדת מהשבילים, כניראה שתלכו כמעט לאורך כל הדרך עליו. בהקשר לסעיף הקודם, גם כנווט מהצבא, הופתעתי מאד מהפער בין קווי הגובה המוצגים במפה, גם אם הם על פי הסטנדרטים, לבין הנמצא בשטח. הליכה שבמפה נראית מישורית דיה, תתברר כטיפוס וירידה מהרים כאילו היה הרכס רכבת הרים לרציניים בלבד.
3) את הטרק אפשר להתחיל בשתי דרכים: אחת, מהבקתה Zeleni Preslap ולעלות למעלה ברגל, או השנייה - להמשיך עם הכביש עד לרכבל שעולה לRilski Ezera, שנמצא ממש צמוד לפארק האגמים.
4) אנחנו אמנם באנו בכושר, ולכן הלכנו מהר יחסית - אבל המסלול בהחלט אפשרי וכייף אם אתם לא בטטות אמיתיות. ללא העיקוף ממזרח לרכבל, היה אפשר לסיים את היום שלנו, שהתחיל ב0700, כבר ב1500-1600, כולל עצירות נעימות להפסקה.
5) חשוב - היום הראשון לטרק הוא תמיד קשה. אל תתבאסו אם תסיימו אותו גמורים. הגוף נדרש להסתגל להליכה, ובמיוחד בגבהים הללו. אמנם אין סכנה למחלת גבהים, אבל חד משמעית היה לי קשה יותר מבדר"כ. הקושי הזה דעך כבר ביום שלמחרת.

אם בחרתם כמונו לישון בפנישישטה, תתחברו לכביש, ותעלו איתו דרומה. לאורך הדרך תראו סימונים עצומים בצבעי הדגל המקומי (אדום, לבן וירוק) שייקחו אתכם דרך קיצורי הדרך אל הבקתה Zeleni Preslap, שם למעשה מתחיל הטרק, אם בחרתם שלא לעלות ברכבל. עולים לכיוון השלט ממגרש החנייה הגדול, ולוקחים את הדרך הרחבה שמאלה. הדרך ימינה תקח אתכם לפסגת ההר "קאבול", שהדרך ממנו אל הפארק משקיפה על הכל ממעל. הדרך שמאלה מסומנת בצהוב ואדום. הולכים לאורך השביל, ומתעלמים מכל מיני שלטים קטנים שמראים הליכה בשבילים אחרים, עד לפיצול גדול מאד ימינה מהשביל, אל תוך היער. השביל הרחב ימשיך בצבע הצהוב, בעוד שהאדום פונה ימינה (בצומת הזו יש המון שלטים על העץ הגדול). עולים באדום, ומטפסים בתוך היער לצד רצף של מפלים יפים. לבסוף, מגיעים לבקתה Skakavica. יש שם רחבה גדולה, הרבה שולחנות פיקניק, ואפשר לעצור שם לקפה ושירותים.

מכאן, השביל מתפצל לשניים: שביל לא מסומן ימשיך דוך דרומה אל מפל סקאקביצ'ה, בעוד שהאדום יפנה מזרחה ויעקוף את המפל בדרך לאגמים. אתם מוזמנים ללכת כ10 דקות ולהגיע למפל היפה. כאן, חשוב מאד: אם אתם אינכם הרפתקנים גדולים ומטיבי לכת, חזרו אחורה אל הבקתה - והמשיכו עם האדום. במפות ישנם שבילים שנראים כאילו הם עוקפים את המפל, אך הם אינם נראים בעין, ולמעשה דורשים טיפוס טכני מאד על בולדרים ענקיים. אנחנו כמובן שבחרנו בדרך הזו. הגענו אל המפל, וממזרח לו נראה גל אבנים מתון יחסית, שמתחבר אל השביל שבמפה. מצאנו מקום לעבור את הנחל והסבך, והתחלנו לטפס במעלה ההר על האבנים. זהו רעיון טיפשי במקצת, אך עם זאת - המסלול שם מסומן! אם תלכו בצמוד לשיחים שמימין, תגלו שמישהו אשכרה העמיד רוג'ומים (תילי אבנים קטנים מלאכותיים) וצבע אותם באדום. הדבר הזה מאד הרגיע אותי, שכן זו ממש לא דרך סלולה. הסימון היה באמת מצויין, והמסמן הקפיד שמכל רוג'ום יהיה אפשר לראות את הבא בתור. כך טיפסנו אל הדרך המסומנת במפה, שהיא אינה נמצאת בשטח. פשוט עוקבים אחרי הצבע האדום, עד שמגיעים לראש המפל. חוויה!

מכאן, השביל נעלם. אתם תמצאו את עצמכם בעמק, כאשר השביל האדום המקורי עובר בקצה השני שלו, על האוכף. נראה במפות שיש שביל, והוא גם נראה נוח יחסית - אבל הוא לא קיים בשטח. הצמדו לקיר המערבי, ופשוט לכו לאורכו בשבילי העזים והמרעולים דרומה, עד שתגיעו לשביל האדום. אנחנו טיילנו בסופ"ש, ולכן היו המונים מטיילים, שנראו כמו אחוות הטבעת מרחוק.

ברוכים הבאים לפארק שבעת האגמים. אל תתרגשו, אתם תראו עוד כל כך הרבה כאלה לאורך הדרך, שאפילו אין סיבה ללכת לראות את כולם. למעשה, עדיף לנהוג כמו עדר המטיילים, ולטפס לתצפית עם השביל האדום. דגש: אסור להיכנס למים (!!!!!!).זוהי שמורת טבע, ועלולים לקנוס אתכם ב2000 יורו על שכשוך רגליים. בכל מקרה, שביל ירוק יורד בחזרה לרכבל דרך שאר האגמים. עם ירדתם למטה, אל תתפתו לעשות את הסיבוב ולעלות דרך השבילים שממזרח בחזרה לתצפית, השבילים שם אינם מסומנים, והם מובילים לשבילים תלולים במיוחד, שלאדם עם פחד גבהים שכמותי, היוו בעיה לא פשוטה. פשוט - חזרו על עקבותיכם אל השביל העולה אל ההר בדרך המסומנת. אם הגעתם מהרכבל, אז פשוט עלו עם השביל הירוק למעלה, וטפסו משם לתצפית.

אנחנו טיפסנו אל הר וכיפתו קטנה ומצוקית. השביל המשיך וטיפס בתלילות רבה מדיי אל הרכס שמדרום, ולכן היה עלינו לסטות מהשביל אל תוך העמק שממזרח כדי לטפס בשביל אחר, מתון יותר. אלו החלטות לא פשוטות, כי זה לא היה בשביל מסומן, וההרים האלה ימשיכו להפתיע אותנו בגודל שלהם עד הרגע האחרון.

משם ההליכה אל הבקתה הידועה, איוון ואזוב. תוכלו לבחור ללכת דרך השביל הכחול אל ההר, ולרדת ממנו היישר אל הבקתה. אחרת, תוכלו ללכת מזרחה אל האוכף הגדול, ומשם לרדם בדרך מתונה יחסית, אך ללא שביל ברור (אך כן מסומן היטב) דרך העמק אל הבקתה.

הבקתה גדולה יחסית, אך מכייון שהיה זה סופ"ש, הייתה מפוצצת במטיילים, שבאו לעשות טיול עם לילה בפארק. רבים יזמינו מקומם מראש, ואין דרך ישירה לתקשר איתם באינטרנט, מלבד להתקשר אליהם. עם זאת, מסתבר שיש אתר המתווך ביניכם לבין בעלי המקום - לא בדקתי את העניין לעומק. בכל מקרה, גם אם כל המיטות תפוסות (סופ"ש בעונה...) ינסו לסדר לכם לינה על מזרונים שיפרסו על הריצפה. הבעלים נחמדים מאד, ושולטים היטב באנגלית. בעל המקום, בנצי ("לא בן ציון!") הוא אדם מיוחד, שחיי שם כבר 30 שנה, גם בקיץ ובגם בחורפים הקשים.

הלינה תעלה כ20 לב, למרות שאם תישנו על הריצפה, אז כמובן שפחות.
בארוחת הערב אפשר להזמין קציצות בשר (המבורגרים קטנים), מרק עדשים, בירה מקומית, לחם ושאר ירקות. הם מאד אוהבים סלטים המכוסים בהררי גבינה בולגרית. בבוקר אפשר לאכול את המנה המקומית של מקיצה, שאלו סופגניות מעוכות, אותן אוכלים עם ריבה או דבש. כמו כן אפשר היה להזמין גם אומלט, שזו חביתה מפוצצת בשמן וגבינה בולגרית.
במקום אין אאוטלט לחשמל. השירותים הינם שירותי בול-פגיעה, והחדרים עצמם נראים כמו מחנה ריכוז, אך ללא הקונוטציה השלילית - פשוט 16 מיטות הצפופות על דרגשים. במקום שמיכות צמר, כריות, ציפה וסדינים. מאחל לכם שלא יהיו מטיילים שנוחרים אתכם בחדר באותו הלילה. כמו כן, קחו זאת בחשבון אם אתם חרדים מהקורונה. בכלל, בימים אלו, לא נראה שזה מדאיג את המדינה יותר מדיי, אם בכלל.

אנחנו הארכנו מאד את הדרך בבחירותינו ההרפתקניות, ולכן סיימנו את היום תשושים. אם תלכו על השבילים המסומנים, ואתם מעט בכושר, לא תהיה לכם בעיה גדולה.

עצה נוספת - השקיעה שממערב לבקתה יפהפייה. המשיכו מעט עם השביל שעובר דרך הכביסה שלהם, ואחרי כ300 מטר יתגלה בפניכם ערוץ גדול, שם השקיעה מדהימה, וממש מומלץ ללכת. אל תשכחו סוודר! קר בלילה...

היום השני - מIvan Vazov לMalyovitsa

את היום השני התחלנו קרוב ל0900. נהננו לשוחח עם שאר המטיילים, וליהנות מארוחת הבוקר בבקתה.
ביום האתמול באנו דרך העמק מהאוכף (ראו פרק קודם), אז הפעם טיפסנו עם זוג מקומי אל ההר. באותו הבוקר היו מעט עננים, שכיסו את פסגות ההרים, ולכן מצאנו את עצמינו הולכים איזו שעה קלה בתוך ענן. השביל עובר על יד המצוק, שימו לב. לבסוף, כך או כך מגיעים אל האוכף הרחב.

שימו לב - יש מי שייבחר ביום זה לרדת למנזר רילה. השביל הזה הוא שביל אדום שיוצא מאיוון ואזוב, והולך במעלה העמק, עד שיפנה דרומה, ומשם בירידה רצינית (900 מטרים) אל המנזר. המנזר עצמו שוכן בוואדי מיוער מאד, ויפה מאד מתצפית של מעלה. בנצי טען שהמנזר עצמו לא שווה במיוחד, ודווקא שווה ללכת למאליוביצ'ה. הוא צדק.

מכאן, ההליכה היא לאורך הרכס. אבא שלי קרא לזה "לפסטן" - ככה קראו לזה בגולני בשנות ה80. אמנם במפה ההליכה ניראת נוחה ומשורית, אך בתכלס - אתם תעלו ותרדו מהרים ללא הפסקה. כל הדרך בסימון שבילים אדום. בדרך תהה תצפית יפה מאד על מנזר רילה, וגם תוכלו לראות את השביל התלול (ממש) שיורד אליו. בסוף המסלול הזה מטפסים להר מאליוביצ'ה, נקודת שיא גובה מקומית של מעל ל2700 מטרים. השביל מטפס בקו ישר על השלוחה התלולה, ואינו עובר בשיא הגובה. תעשו ככלל המטיילים, ופשוט פנו צפונה כשתגיעו לסוף העלייה, ולכו כ200 מטרים אל התצפית. תוכלו להסתכל לאחור, ולראות בפליאה את הדרך ש"פסטנתם" באותו היום.

הירידה למאליוביצ'ה תהה חד משמעית הקשה ביותר בטיול. פשוט המשיכו עם השביל האדום. זו ירידה של כ700-800 מטרים בשביל תלול ובולדרים ענקיים אל העמק שבו נמצאת הבקתה (אפשר לראות אותה מהפסגה, אם יש לכם את האומץ להתקרב לקצה). אני מעריך שאנחנו ירדנו אותה בכשעה וחצי - שעתיים.
אני חששתי ממנה מאד, אבל סייעה לי העובדה שראיתי גם ילדים יורדים ומטפסים במעלה העמק.

הבקתה עצמה גדולה מאד, ויש אפילו כביש שמתחבר אליה - משמע יש שם חשמל!
החדרים גדולים ונאים, יש אסלות אמיתיות (אם כי אנחנו בני אדם מגעילים, וגם מטיילים משום מה לא ינקו אחריהם), אך אין הפרדה בין נשים וגברים אם זה מציק למישהו. יש אפילו מקלחת מצויינת (שלושה תאים, בחדר המקלחת היחידי במתחם, בסוף המסדרון).
הלינה עלתה כ15 לבה לאדם, ואפשר כמובן ליהנות מארוחת ערב טובה ואף לרכוש חטיפים וממתקים לדרך.
התשלום על הכל מתרחש בדלפק שבחדר האוכל.

ממליץ להזמין את הצ'יפס העמוס בגבינה בולגרית (איך לא...)

אני בחרתי בערב ללכת לבדוק את המסלול ליום שאחרי, כדי שלא נסתבך בבוקר.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

היום השלישי - מMalyvitsa לRibni Ezera

חשוב: כשהתיישבנו בסוף היום השני לתכנן את היום שלמחרת, קראנו בסיפורי הדרך פה באתר שהיום הזה קשוח במיוחד. כתבו שייתכן וייארך בין 10 ל12 שעות, והוא אכן חוצה שני רכסי הרים. תחילה ניסינו לחשב מסלול מחדש, אך החלטנו בסוף שפשוט נצא כמה שיותר מוקדם, כדי שניקח זמן בטיחות. בפועל, העליות אמנם היו קשוחות, אבל לא מהקשות בטיול, הירידות סופר-נוחות (כמובן הכל יחסי...), ואנחנו סיימנו את המסלול אחרי 8 שעות וחצי, כולל עצירות בRefugees הפרוסים על הדרך למנוחה וארוחת צהריים. כן, אם אתם לא בכושר, ויודעים שאתם הולכם לאט, אין בכך בושה - אך דעו שהדרך כן עלולה לארוך יום שלם, ופגשנו זוג ישראלים שאכן צעד כ12 שעות, אל תוך החשיכה - אם כי הם יצאו למסלול בסביבות 0900 או אפילו 1000. לשם השוואה, אנחנו זוג חברים שסיים תואר במדעי המחשב, כלומר ישבנו על התחת שלנו במשך 3 שנים, ובמהלך הסגר דאגנו לשמור על כושר גופני - כלומר, לא צריך להיות בכושר מטורף כדי לעשות את היום הזה בזמן סביר, כולל עצירות. חשוב לי להדגיש את זה, כי אנחנו יצאנו מוקדם באותו היום, בחשש לא קטן.

אז לדרך. כל השביל באותו היום הוא על בסימון שבילים אדום. השביל במפה מראה שיוצאים מבין שני הבניינים הגדולים שבמתחם. בתכלס, יש שם רק מדרגה גבוהה וסבך. עקפו את הבקתה בה ישנתם מדרום, ורדו למשטחים למטה, שם בדר"כ יש חבר'ה שישנים באוהלים. מצאו מקום לחצות את הנחל (יש שם הרבה נקודות) ולכו צפונה, על השביל הצהוב-אדום.
תחילה, תלכו באיטיות על הררי בולדרים, אך אז תגיעו לשביל נוח, שחוצה את המיוערות הנמוכות, בטיפוס טכני (איזה מזל שיש מקלות הליכה...) למעלה. הקיטוע הראשון עד לRefugee הראשון הוא טיפוס ארוך, אם כי עם הפוגות באמצע של משטחים מישוריים יחסית, בעמק העולה עד למקום שבו ניתן לחצות את ההרים המחודדים שמדרום. תנו ביקור בבקתה שנמצאת שם, זה מגניב לראות באיזה ארגון הכינו שם את המקלט, למטיילים שיתקעו בכל צרה שהיא. מיטות, תנור, שמיכות, ואפילו שקי שינה. לרוב מטיילים אחרים משאירים ציוד טוב מאחור, כגון בלוני גז מלאים, בריקים (מה שבהגה הישראלית נקרא "פינג'ן") וכו'.

ישבנו שם לארוחת בוקר, שכן יצאנו מוקדם מאד, והזקן שבקבלה עוד היה ברקיע השביעי.
משם הטיפוס לסוף יחסית קצר, אם כי לקראת הסוף הוא איטי מאד, שכן הולכים עם השביל האדום על בולדרים לשפתו של מצוק. לאט ובזהירות. ישנה דרך ארוכה יותר, והיא עם השביל הירוק / כחול, שעוקף את הבולדרים האלו, אבל בהחלט מוסיף כמה קילומטרים יפים להליכה.

באוכף, שימו לב - נוטים ימינה, עד שתראו שוב את הסימון האדום. כאן מתחילה ירידה שתהפוך בקרוב למישורת מאד, ונוחה מאד להליכה. בשלב מסויים השביל הצהוב מתפצל שמאלה, וממשיך ללכת על הרכס, ובדרך לדקור עוד פסגה בגובה של 2700. מיותר לטעמי.
השביל יורד בקלילות יחסית עד לעמק שלמטה, בצורה מתונה על השלוחה.

בעמק ישנה בקתת מקלט נוספת, מאובזרת גם היא. עצרנו שם לארוחת צהריים, לאחר 4 שעות של הליכה.
מכאן, מתחיל טיפוס אל הרכס הבא. מי שרוצה לדלג על זה, יכול לרדת בוואדי לכיוון מנזר רילה, ופשוט לעקוף את ההר - אבל המסלול האדום מטפס אל על. רוב העלייה שלפניכם מתונה מאד, והייתה הרבה פחות נוראית משחשבנו. כן יש לציין שבסופה יש טיפוס טכני אל ראש ההר. אך מסוף העלייה, נגלה העמק הבא, בו נמצאת הבקתה "ריבני עזרא". גם כאן הירידה יחסית נוחה, אם כי פחות מתונה מקודמתה. יש המון שבילים במפה - הם לא קיימים במציאות. אתם ממשיכים ללכת על האדום.

מגיעים לעמק, ומטפסים אל חצ'קון קטן, ומשם הליכה מתונה מאד עד לבקתה. תוכלו לראות בדרך את תחנת הכוח הקטנה, שמייצרת חשמל לבקתה על ידי השימוש בכוח המים.

לינה בבקתה עולה כ15 לבה, וולדימיר, שיקבל את פניכם, הוא אדם לבבי, אם כי מתקשה עם האנגלית. גם כאן החדרים גדולים, מותאמים לכ16 מטיילים, שמגיעים אל הבקתה מכל רחבי הפארק. יש שקע חשמל אחד בכל חדר. השירותים הם "בול פגיעה", ויש גם מקלחות, אם כי בבניין נפרד ואין שם תאורה.

ייתכן ויהיה קר לקראת הערב, אך חדר האוכל המרכזי מחומם ונעים מאד להיות בו.

גם כאן ניתן להצטייד בממתקים.

היום הרביעי - מRibni Ezera לMusala (Ledenoto Ezero)1

אוקיי. אז בכל סיפורי הדרך שקראנו, בוחרים לקחת את היום הזה כיום "קליל", שייגמר לאחר 4-6 שעות הליכה, ושינה בGranchar. כלל המטיילים יעיד שהבקתה הזאת פחות טובה מאחרות, ואמנם בעל הבית נחמד, אך אין מקלחות או חשמל. מכיוון שהבנו שנסיים את היום כבר לקראת 1200, החלטנו פשוט להמשיך, ולסיים בבקתה הנמצאת מיד לאחר פסגת ההר "מוסאלה", הוא ההר הגבוה ביותר בפארק הרי הרילה, ומתנשא לגובה של 2925 מטרים.

שימו לב, ביום הזה, בתוספת שעשינו מגראנצ'אר למוסאלה, היו שתי העליות הקשות ביותר בטרק. קחו זאת בחשבון.

ההליכה מתחילה בטיפוס שאורך כ30-40 דקות מריבני, כדי לעלות מהעמק בחזרה להרים. לאחר מכן, תהנו מהליכה מתונה מאד יחסית, בדרך יפה, כ3-4 שעות. אמנם שוב, אלו הרי הרילה, ושום דבר שם לא באמת מישורי, אבל אם הגעתם עד לכאן, העליות והירידות שתפגשו יהיו רחוקות ממה שכבר עשיתם.
לאורך כל הדרך, אם מזג האוויר לא מעונן מדיי, אפשר לראות את כל הדרך שתעשו באותו היום - ובסופו את הר מוסלה.

מעל לגראנצ'אר תלכו בדרך מיוערת, ממנה אפשר לראות את הבקתה שבמעק ממערב, ולבסוף תגיעו לאוכף רחב, ממנו הירידה לבקתה, בשביל כחול. עצרנו שם לארוחת צהריים, ולאחר מנוחה של כ40 דקות, התחלנו לצעוד את הקיטוע השני.

העלייה הזאת, מ2200 ל2700 בבת אחת, הייתה אחת הקשות שעשיתי, ללא ספק. תלולה בטירוף. באותו היום גם נשבה רוח מעצבנת, שלא הקלה על העצבים שלי מהגובה. סיימנו אותה שנינו בסוף 40 דקות של טיפוס.
מכאן, השביל הולך לאורך המצוקים וקו הרכס הצר, ותזכו לעליות וירידות קצרות, אך בעלות בשר.

ההליכה אורכת כ3 שעות, ולבסוף יש ירידה תלולה אל גובה של 2600 מטרים, ממש למרגלותיו של הר מוסאלה החשוף. שנסו מותניים, תנו איזה ביס במשהו מתוק, ויאללה לדרך!
זו הייתה עלייה נוראית. אמנם סיימתי אותה בחצי שעה, אבל לו רק בגלל שטמטמו אותי בצבא שבעליות מגבירים קצב. בדרך עוד תראו אנדרטה לבחור שנפטר בשנות הארבעים של המאה הקודמת.
לבסוף התמוטטתי על הרחבה. למעלה, יש שני מבנים, שלא ברור לי מה השימוש בהם, אך יש שם אדם בודד שגר שם, וכניראה עובד בתחנה הזאת. הרוח הייתה קרה, ובכל זאת עצרנו לרגע להסתכל לאחור, מבלי להפוך לנציבים של מלח, כדי להביט על הדרך שעשינו באותו היום. היינו בפסגת המוסאלה כבר ב1600, לאחר שיצאנו בסביבות 0800. משם, יש ירידה תלולה אך קצרה לבקתה "Ledenoto Ezero". שימו לב שהיא אמנם פתוחה בימים בהם הרכבל לא עובד, בניגוד לבקתת "Musala hut" הרחוקה יותר, שאינה עובדת בימים שני-ושלישי, בהם הרכבל לא פעיל.

עם זאת, היא אינה מציעה ארוחות, אלא קנטינה בה אפשר לאכול מרק, לשתות בירה או לזלול קצת חטיפים. היא בנויה כבקתת סקי, ואכן מתחם השינה נראה מגניב למדיי. בלילה אפשר היה לצאת לראות את הכוכבים - כל כך ברורים השמיים היו, שממש היה אפשר לראות את שביל החלב!

לינה עלתה גם כאן כ15 לב לאדם. אה, ואין שירותים בכלל.

הבקתה אליה הגענו לא הייתה מזמינה במיוחד, ולעיל הסיבות. לכן, אם תרצו, תוכלו לדחות את ההליכה למוסאלה ליום שלמחרת, ולישון בגראנ'צאר - שם יש אוכל ושירותים. עם זאת, כעת נותרה רק ההליכה אל הרכבל.

היום החמישי - ממוסאלה לרכבל Yastrebets

אמנם אפשר לראות כבר מתחילת ההליכה את הרכבל, אבל הירידה לשם אינה פשוטה. זו תהה הליכה של יותר משעתיים עד לרכבל, היורד לBorovets. גם כאן עוברים בסוג של פארק כמו 7 האגמים.

שימו לב שלא ניתן לקנות כרטיס למעלה, ויש לבקש מהבחור שעובד בבית הקפה (הTea House) שידבר עם מפעיל הרכבל. הם בשמחה נתנו לנו לעלות, רק ביקשו שנשלם למטה את מלוא הסכום. המחיר היה 15 לב לאדם, אותו שילמנו בקופות, כשבחור זועף, המשחק את המשחק, מצביע לנו לאן ללכת.

הירידה ברכבל אגב אורכת כחצי שעה, בתוך קפסולות קטנות - לא היה נוח במיוחד עם המוצ'ילות הגדולות. פעילותו מתחילה בסביבות 0830. במתחם למטה יש שירותים.
לבסוף, נהננו מארוחת בוקר אנגלית באחד מבתי הקפה ומלכודות התיירים הנחמדות שמחוץ למתחם הרכבל. הם היו מאד מאד שירותיים.

לא נוכל לספר לכם על המסלול חזרה לסופיה באוטבוסים, שכן הזמנתי מונית שתאסוף אותנו מטעם האתר "Kiwi.com". הם הגיעו עוד לפני הזמן, ושוחחו איתו בוואסטפ כדי לתאם את המפגש בינינו לנהג. בהחלט התרשמתי לטובה - המחיר היה שוב, כ190 ש"ח.

טיפים

  • הספיקו לנו 3 ליטרים של מים ליום לאדם.
  • הביאו טורטיות מהבית. זה לא מתקלקל או נמעך, זה קל, ללא נפח - ועם חמאת בוטנים או טחינה ממש עושה את העבודה. אנחנו שני גברים שאוהבים לאכול.
  • כסף אפשר להוציא גם בSapareva Banya!
  • מטען נייד זה דבר הכרחי בשביל שקט נפשי.
  • אסור להיכנס לאגמים! זה אמנם בדי.אנ.איי שלנו כמטיילים ישראלים, אבל זה לא שווה קנס של 2000 יורו.
  • הצטיידו בחטיפים ואגוזים ממולחים. נקודות אור בעליות האלו.
  • אפשר לטייל גם עם פחד גבהים. זה אמנם מקשה בכמה מקטעים קצרים, אבל מטיילים שם ללא הפסקה, והכל בסדר.
  • אם אתם לא חרדים מהקורונה, אין סיבה להביא אוהל. אני ישנתי בשק"ש שלי ולו רק בגלל שלא רציתי להתעטף בשמכיות צמר שהיו בבקתות.
  • מקלות הליכה! לא אוכל להמליץ יותר על השימוש בהן. זה כמו מעקה נייד, ובתכלס - לא יודע איך הרגליים לבד ישרדו את העליות והירידות האלו.
  • כמובן שפלסטים לשלפוחיות ושפשפות ברגליים. תמיד שוכחים, ותמיד צריכים.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )