צפון אתיופיה

אתיופיה – חוויה מעולם אחר

אנחנו זוג מטיילים ותיקים המטיילים רבות בכל העולם. בדרך כלל אנחנו יוצאים לטיולי טרקים לבד או עם קבוצות. הפעם החלטנו לצאת לטיול שמתמקד בעיקר בתרבות ובחרנו באתיופיה.
התוכנית המקורית היתה לצאת לאתיופיה עם קבוצה. כבר נרשמנו, אלא שיציאת הקבוצה עמדה בסימן שאלה. החלטנו שאנחנו לא מחכים לתשובה ויוצאים לבד. קבלנו מחברה את הטלפון של ברקת (שם די נפוץ באתיופיה שפרושו 'המבורך'), ולרגע לא הצטערנו על ההחלטה – זכינו לטיול הכי חוויתי ומרתק שהיינו בו אי פעם.
ברקת בנה את מסלול הטיול תוך התייחסות לבקשותינו, כמו למשל הוספת מסלולי טרקים. הוא שלח לנו את המסלולים המתוכננים כולל דפי מידע וסרטנים כהכנה לטיול ותמחר לנו את טיול 'הכל כלול' (מלונות, נהג צמוד, טיסות פנים, ארוחות, מדריכים מקומיים...). כך יצא לנו טיול שגם הותאם בדיוק לרצוננו ולטעמנו,
גם עלה 2000$ פחות מהטיול המאורגן וגם קיבלנו מדריך מעולה ואדם שתענוג להיות בחברתו.
Bereket Ethiopia Tour (Berekettadesse) הכתובת בפייסבוק ליצירת קשר עם ברקת באתיופיה.

יום ראשון – אדיס אבבה

נחיתה באדיס אבבה. למזלנו נחתנו בערב חג כך שזכינו למחזה הנפלא של מאות אנשים שהתכנסו ליד הכנסייה לבושים בלבן.
בערב, ארוחה אתיופית אותנטית במועדון לילה מקומי שמעלה שירים וריקודים מרחבי אתיופיה. ההופעות היו מעולות ונועדו לקהל המקומי, כך שהיינו כמעט התיירים היחידים במקום.

יום שני – נסיעה לארבמינץ, ביקור בשוק מקומי ובסטפות בבוטאג'יה

הנהג המצוין שלנו מפלס את דרכו בנחת בין עדרי הפרות, העיזים, החמורים ושיירות האנשים הצועדים לאורך כל הכבישים כשהם נושאים סחורות לשוק או ג'ריקנים של מים. נראה שכולם חיים בשלום זה עם זה ומכבדים את זכויות כל השאר להשתמש בכביש. בדרך ביקור בשוק מקומי מאוד אותנטי ולא תיירותי. הסוחרים יושבים על יד הסחורה שלהם הפרוסה על האדמה, לעיתים הם מוכרים רק מוצר אחד מפרי אדמתם ולעיתים המגוון רב יותר. אנחנו מתחילים לחוש באווירה המיוחדת המאפיינת את אתיופיה כמו גם מדינות רבות באפריקה
ובעולם השלישי. משם ממשיכים לבוטאג'יה לביקור בסטפות – אתר מורשת עולמית. הסטפות פחות מרשימות מכפי שציפינו ומסתבר שהן הועתקו לסביבה מהאזור.
עצרנו ללינה בארבמינץ אחרי נסיעה ברכב של כ 500 ק"מ
המלצה: כדאי לשקול טיסה ישירה מאדיס אבבה לג'ינקה. זה אומר לוותר על ה"סטפות". אותנו הן פחות עניינו והדרך ביומיים האלה היתה לנו ארוכה ומתישה בנוף חד-גוני למדי.

יום שלישי – שיט באגם צ'אמו וביקור בשבט המורסי

בבוקר נסיעה לפארק הלאומי אגם צ'אמו לקבלת אישור כניסה לפארק ומשם שייט על האגם. ראינו את התנינים הרובצים להתחמם בשמש, חלקם עם פיות פעורים מחכים לציפורים שיבואו לעשות להם ניקוי שיניים. באזור אחר נמצאים ההיפוטמים. צפינו בהם מרחוק מכיוון שזאת היתה עונת ההמלטה שבה ממש לא מומלץ להתקרב אליהם. פגשנו סוגיםרבים של ציפורים כמו שקנאים וציפורי מאריבו על גדות האגם ועל ענפי המונגרובים באגם,
מהאגם המשכנו לג'ינקה. בג'ינקה זכינו לראות את חגיגות חג האפיפניה. תהלוכה של תושבי העיר לבושים לבן צעדו ורקדו ברחוב הראשי. בסוף התהלוכה מפזרים אנשים עשב ופותחים שטיח שעליו עובר אוהל המסמל את ''אוהל המועד''. מיד אחרי שהארון עובר, מגלגלים את השטיח ורצים לפרוס אותו שוב בהמשך הדרך. בתוך הארון נמצאים עותקים של לוחות הברית. לדברי האתיופים, לוחות הברית המקוריים נמצאים בכנסיה באקסום. לפי המסורת האתיופית הם הובאו לאתיופיה על ידי בני הכוהנים שליוו את מנליק, בנם של שלמה המלך ומלכת שבא, בדרכו חזרה לאתיופיה לאחר שביקר את שלמה אביו בירושלים. יש הטוענים שבני כוהנים אלו הם אבותיהם של יהודי אתיופיה.
נסענו לפארק הלאומי מאגו מורסי לביקור בשבט ה''אומו מורסי''. נשות שבט זה נוהגות להשתמש בצלחות שפתיים ואוזניים וגם הן וגם הגברים נוהגים לקשת את גופם בצלקות ציוריות. התקבלנו בחמימות רבה על ידי נשות השבט הידידותיות שהציעו לנו צלחות שפתיים ופסלונים יפים למכירה. נראה שאנשי השבט רגילים לתיירים. כמו בכל השבטים באתיופיה, גם הם מקבלים תשלום על האפשרות לצלם אותם ומנסים להרוויח כמה שיותר מהתיירים המגיעים, אך הן עושות זאת בחן רב. ברקת סיפר לנו שבשבט זה הגברים עובדים קשה כבר מצעירותם אך הנשים צריכות לעשות חיים ולהרבות לצאת ולרקוד. הם מעוניינים שהאישה לא תהיה בתולה כשהיא נישאת כי אז היא תהיה אישה מרירה וזה ישפיע על יחסה לבעלה ולילדיה. כדי להוסיף מעט לכלכלתן של הנשים החביבות האלה קנינו מהם מספר פסלונים ואורה אף ביקשה מהן איפור פנים.
המשכנו בנסיעה דרומה עוד כ200 ק"מ ועצרנו ללינה בעיירה טורמי , המשמשת כצומת דרכים לביקור בשבטי הדרום .
הספקנו להשתתף ב חגיגות האפיפניה גם בעיירה זו.

יום רביעי – ביקור בשבטי הדרום - שבט הנינגאטון (Nygnangaton), שבט ההמר, שבט הקארו (קארה) וטקס מילת הבנות בשבט הדאסאנץ (dassenech)

יום מרתק המוקדש כולו לביקור בשבטים. בדרך מספר לנו ברקת שעד היום מתקיימות מלחמות בין השבטים אלא שכיום הם משתמשים בקלצ'ניקוב במקום בחנית. למעשה, כדי להפוך לגברים, הצעירים צריכים להוכיח את עצמם בכך שהם הורגים היפופטם או אדם (משבט אחר/אויבים). יחד עם זאת, ישנם שבטים מאותו דם, אותו שבט מוצא. בני השבטים האלה לעולם לא יפגעו זה בזה, זאת קללה מאגית והאמונה בה חזקה מאוד.
בבוקר נסענו לשבט הנינגאטון. נראה שגם אנשי שבט זה רגילים לתיירים ולא ממש התרגשו מאיתנו. התרשמנו מאוד מהסדר והניקיון של הכפר הקטן. גדרות ענפים מקיפות את הכפר ואף סביב חלק מפתחי הבתים כך שהן מאפשרות פרטיות מסוימת למשפחה. את המזון מניחים ב'מזווה' – בקתה קטנה על עמודים גבוהים. לא ראינו סולמות כך שלא ברור איך הם מטפסים למזווה.
מכאן המשכנו לכיוון לכפר קורצ'ו – אחד משלושת הכפרים שבהם חיים בני שבט הקארה (קארו)
הגענו לכפר קורצ'ו לשבט הקארו. שבט קטן זה מונה רק כ-1500 איש. הכפר שוכן בעיקול גבוה המשקיף על נהר האומו. הנוף מלמעלה נפלא. התישבתי לרגע להצטלם על רקע הנוף, אלא שתוך דקות ספורות מרגע שהגענו מצאנו את עצמנו מוקפים באנשי הקארה המקושטים בציורי פנים וגוף. גם נשות הקארה היו חייכניות וידידותיות ביותר. גם כאן אורה קבלה איפור פנים ואף הזמינו אותנו לשתות קפה באחד הבתים
כשאנו חולפים על פני אנשי ונשות שבט ההמר. נשות שבט ההמר מרשימות ביופיין, לכולן עצמות לחיים גבוהות, הן עטויות תכשיטים רבים, גופן מבריק ממשחת מאוכרה אדמדמה והן מורחות חומרים ושמנים שונים על השיער המעוצב ברסטות דקות וגזור כך שהוא נראה בצורת קסדה. גם הגברים מקפידים מאוד על לבושם ועל שערם ואף משתמשים בשרפרף עץ המשמש לישיבה וככרית לראשם כדי שהתסרןקת המעוצבת שלהם לא תהרס.
ברקת קיבל מידע שיומיים מאוחר יותר עורכים שבט ההמר את טקס קפיצת השוורים. זה טקס חניכה חשוב ביותר שבו המתבגרים מדלגים ערומים 4 פעמים לאורך גביהם של 10 שוורים שעומדים צמודים אחד לשני. הטקס כולל גם הלקאת נשים – הנשים רוקדות ומתגרות בגברים כדי שיצליפו בהן ואחר כך אף מושכות משחה מיוחדת על הפצעים שתגביר את הצלקות. זה הטקס החשוב ביותר בשבט והמשפחות משקיעות הרבה מאוד מחסכונותיהן בטקס זה. למרות שהטקס נחשב לאטרקטיבי ביותר בעיני התיירים, החלטנו שלא לשנות את תוכניותינו ולוותר עליו כדי להמשיך על פי התכנון בדרכינו צפונה.
חזרנו ללודג (לא בפולין) בעיירה טורמי למנוחת צהריים כי היה חם מידי להסתובב. קבענו לנסוע אחה''צ לבקר בשבט הדאסאנץ שיושב מעבר לנהר האומו. מיקום השבט מצריך חציית הנהר עם רכב ונסיעה לכיוון משולש הגבולות: אתיופיה דרום סודן וקניה, ולכן יש לקבל לכך אישור מעבר ממחלקת ההגירה.
ברקת קיבל מידע שזה היום האחרון של טקס המילה לילדות בנות חמש עד שמונה. מסתבר שבניגוד לשבט האומו מורסו הליברלי מאוד לגבי הנשים, גישת השבטים האחרים שונה מאוד ונוהג מילת הנשים (הילדות) נהוג עד היום. קצת הסבר על טקס המילה. כל משפחה שיש לה ילדה בגילאים חמש עד שמונה חייבת להשתתף בטקס. אם משפחה לא מקיימת את הטקס, המשפחה תהיה מנודה, הילדה לא תוכל להינשא ולמשפחה תהיה מקוללת בקללה מאגית. המילה עצמה נעשית בצורה דיסקרטית כמה חודשים לאחר מכן. למרות הקושי שלנו עם הנושא, החלטנו ללכת לראות את הטקס.
הגענו לעיירה ונסענו למחלקת ההגירה כדי לקבל את אישור המעבר אבל בגלל חג האפיפניה לא היה אף פקיד במקום. החלטנו לחצות את הנהר ללא אישור ולנסוע לכיוון הטקס.
הגענו למחנה של קבוצה מתוך שבט הדאסאנץ שחוגגת כבר 10 ימים את טקס המילה. הטקס נערך במחנה שמוקם מחוץ לאתר של השבט ואליו מגיעות המשפחות מכל כפרי השבט. הקבוצה בנתה לעצמה כפר קטן. הבתים מסודרים במעגל גדול ברדיוס של 50 מטר. בית הצ'יפ נמצא במרכז. לכל ילדה חוגגים יום אחד. הפעם היו עשר משפחות. ברקת סיפר שכשיש הרבה ילדות החגיגות יכולות להמשך אפילו חודש.
בד"כ הטקס נערך בערב אך חל איסור על זרים להיות באזור בערב. המתווך שוחח עם אנשי השבט על הקדמת הטקס.
בינתיים הקיפו אותנו ילדי השבט, צחקקו ודחקו זה בזה לראות מי יעז לנגוע באורה כדי לבדוק האם העור הלבן שלה אמיתי.
המתווך מבקש מאיתנו 80 דולר לטובת הקבוצה והם מסכימים להקדים את הטקס.
הגענו בחמש אחה''צ, חום אימים, כל הגברים ישנים. שילמתי למתווך והוא הלך והתחיל להוציא את כל אנשי הקבוצה להתכונן לטקס. למען האמת התחלנו להרגיש לא בנוח. לא רק שעושים טקס ברית מילה לילדות, עוד מקדימים אותו בשבילנו ואנחנו הצופים היחידים. ברקת הרגיע אותנו ואמר שהכסף ששילמנו נחוץ להם ויעזור להם מאוד.
אנשי השבט התחילו בהכנות לטקס שהיו מעניינות לא פחות מהטקס עצמו. מול כל בית משפחה יש עמוד המשמש כ"קולב הבגדים", ועליו תלויים עור של נמר ונוצות של בת יענה לגברים ועור של קוף לנשים. תחילה מורחים את הגוף בשמן ואז מתחילים לצבוע את הגוף והפנים. אחר כך לובשים את הבגדים ומתחילים בטקס עצמו המלווה כולו בשירה/תפילה וריקודים. בעלי הבית הראשון (הורי הילדה כנראה) מתחילים לשיר ולרקוע ברגלים. הזוג הראשון מסיים את הריקוד, עובר לבית השני ומזמין את בעלי הבית בשירה וריקוד להצטרף אליהם. וכך הם עוברים יחד מבית לבית עד שמסיימים את כל המעגל ונכנסים למרכז מול הבית של הצ'יפ של השבט שצופה מהצד ושוב רוקדים את אותו הריקוד.
תם הטקס, שיחררנו את הרוקדים למנוחה ונסענו משם. "
התחושה שלנו בביקור בשבטים היתה מוזרה. מצד אחד, יש תחושה של חזרה בזמן, כי השבטים שומרים על אורח החיים, החוקים והמנהגים שלהם ממש כאילו העולם נעצר לפני אלפי שנים. נראה שגם הממשלה מניחה להם לחיות את חייהם בדרכם בלי לנסות להכניס חינוך או קדמה ואפילו בלי לכפות עליהם את חוקי המדינה כמו בנושא מילת הבנות ובנושא המלחמות בין השבטים. מצד שני בגלל המפגש עם המבקרים המגיעים אליהם, רובם כן מודעים לקיומם של חיים אחרים בעולם המודרני. הם משתמשים בכסף ומבקשים אותו מהתיירים, כל הגברים נושאים קלצ'ניקוב, ומלבד שבט ההמר, הם כן נעזרים בחומרים וחפצים שונים מהעולם המודרני שמזדמנים להם. אנחנו חצויים בין הקושי שלנו לקבל מבלי לשפוט מנהגים כמו מילת בנות לבין התחושה שלנו שחינוך קידמה וחוקים ממש לא יעשו אותם מאושרים יותר.

יום חמישי – כפר קונסו, נסיעה צפונה לארבמינץ

אחד השבטים היותר מעניינים לדעתנו, הוא שבט הקונסו שיושב בדרום אתיופיה באזור ההררי. זהו שבט העוסק בחקלאות .מבחינה דתית תושבי הכפר פאגנים.
כל הגבעות סביב כפרי השבט בנויים טרסות ושם הם עוסקים בחקלאות. ביקרנו באחד מ12 כפרי השבט שהוכרז ע"י אונסק"ו כאתר מורשת. הכפר הוקם לפני כ – 900 שנה.
אנשי השבט היו עסוקים הרבה מאד שנים במלחמות עם שבטים סמוכים ולכן הכפרים נבנו על ראשי הגבעות. הכפר נבנה בצורה מעגל מוקף חומת אבן בגובה 4 מטר וברוחב של 2.5 מטר. בחומה 3 פתחים. בתוך המעגל לכל משפחה הוקצה שטח, המוקף גם הוא בחומת אבן או חומת עץ, ומיועד לבתי המשפחה, מבנה לבעלי החיים ומבני אחסון עגולים בקוטר של 2 מטר. בעלי החיים שנמצאים ביחידה המשפחתית לעולם אינם יוצאים מתחום היחידה והם מוזנים במזון שהמשפחה מביאה מהשדות מסביב. כך גם לגבי המים שמובאים בפחי פלסטיק על הגב
בתוך תחום המעגל קיימים 4 מבני ציבור המשמשים את זקני הכפר לצורך פתרון בעיות וחילוקי דעות, חלוקת קרקעות למשפחות חדשות שנוצרו ואישור נישואים של בני זוג שזה דבר מורכב ביותר. השבט מחולק ל 9 כילאנים שהם למעשה מהווים את החלוקה הגנטית של השבט. ולכן לעולם לא יתחתנו בני זוג מאותו כילאן. כשבן זוג רוצה להתחתן עם בת זוג הוא בא עם חבר או קרוב משפחה אל הנערה. הנערה מגישה לבן הזוג המעוניין סוג של בירה מקומית שהכינה. במידה והנערה מעוניינת, היא תגיש לו בירה טובה ובמידה והיא לא מעוניינת, הבירה תהיה ברובה מים כך שבן הזוג יבין מיד שהיא אינה מעוניינת בו .
הכפר מתנהל כיחידה עצמאית. השבט מונהג ע"י הצ'יפ של השבט – תפקיד שמועבר בירושה מאב לבן, וכן ממועצת זקני הכפר .זקני הכפר משמשים כשופטים ואנשי הכפר לעולם אינם פונים לשלטונות. אין פשיעה בכפר וקיימת משמעת מאד חזקה ומי שסוטה מהדרך נענש בצורה קשה ע"י לקיחת אדמות.
מבני הציבור מורכבים משני קומות. בקומת העמודים יושבים זקני הכפר ושם הם עורכים את המשפטים. בקומה השנייה גרים ילדי הכפר מגיל 12 עד 18. ילדים אלו הם גם שומרי המעגל .
ליד כל מבנה ציבור קיימת רחבה לצורך עריכת חתונות או מפגש של בני הכפר. בתחום הרחבה נמצאים עמודים גבוהים שהם מהווים את עץ הדורות. דור אחד בשבט הוא 18 שנים, ולכן בעץ הדורות של המעגל הראשון יש 49 עמודים. אלא שברבות השנים הטרמיטים אכלו את עמודי הדורות ונותרו חלקיק עמודים ולכן לא הצלחנו לראות 49 עמודים היו אולי 10 עמודים שלמים והרבה חלקיקים של עמודים. במעגל זה חיים 700 אנשים .
עברו 450 שנים מאז הקמת הכפר ולא היה יותר מקום, ולכן לפני 450 שנים הוקם המעגל השני בדיוק באותה צורה כמו המעגל הראשון . נבנתה חומה בגובה של 3 מטר וברוחב של 1.5 מטר. חולקו יחידות משפחתיות ונבנו 5 מבני ציבור. במעגל השני חיים 1700 אנשים וכשנגמר המקום במעגל השני הוקם לפני 200 שנים המעגל השלישי, גם הוא באותה מתכונת ואותם חוקים. במעגל השלישי חיים 2500 אנשים. הכפר נבנה עם חומות בגלל התקפות של השבטים הסמוכים. כיום כבר אין מלחמות עם השבטים הסמוכים ולכן כשנגמר המקום במעגל השלישי נבנו בתים מחוץ למעגל ללא חומות .
תושבי המעגל הראשון חיים במקום הכי טוב בכפר. הבעיה שלהם היא שהנגישות לבתיהם קשה מאד בגלל המרחק והגובה של הבאת מים ומזון, ולכן משפחות מהמעגל הראשון קיבלו אישור לעזוב את המעגל ולעבור ולהקים את בתיהם בשדותיהם באזור הטרסות .
כעת נוצרו שטחים ריקים במעגל הראשון. בתחום המעגלים קיימים הרבה מאד עצי מורינגה ועצי קפה. בשנים האחרונות יש בצורת ועצי הקפה לא מצליחים להניב. המדריך המקומי שליווה אותנו, אינטלגנטי ודובר אנגלית טובה, מעולם לא יצא מתחומי השבט .
לינה בארבמינץ

יום שישי – כפר דורזה , נסיעה להוואשה

נסיעה לכפר דורזה היפהפה. הכפר כולו נקי וירוק והבתים בו בנויים בצורת ראש פילים. ברקת הפקיד אותנו בידי מדריך מקומי מקסים שסיפר שהבנייה המיוחדת היא לזכר הפילים הרבים שחיו פעם באזור. תושבי הכפר וכפרי הסביבה נוצרים אדוקים. יחד עם המדריך יצאנו לטיול רגלי ועלינו יחד עם תושבים שהגיעו מכל כפרי הסביבה לפסגת אחת הגבעות ששם חגגו את חג האפיפניה. המדריך הסביר שאנשים רבים ישנו שם בלילה. כשירדנו חזרה לכפר, ארח אותנו המדריך בביתו. פגשנו את אימו שישבה וטוותה חוטים - מלאכה שהיא עושה כ-8 שעות ביום, ונפגשנו גם עם אישתו וילדיו. אישתו הדגימה לנו הכנת קמח מענפים של 'פולקס בננה' (הפירות לא אכילים) והכינה לנו אינג'רה מהקמח ואח"כ הוזמנו להרמת כוסית ערק בנוסך המקובל באתיופיה.
מכאן נסענו ללינה בהוואשה במלון המשקיף לאגם.
אנחנו מתקשים לעכל את שפע התרבויות השונות כל כך זו מזו בארץ המדהימה הזאת. אמנם הכפרים קונסו, ואף יותר מזה דורזה, כבר קרובים הרבה יותר לתרבויות המוכרות לנו, ואף על פי כן, הביקור בהם היה לא פחות מעניין מהביקור בשבטים הפראיים יותר.

יום שביעי –הוושאה- שוק הדגים, שמורת הטבע ונסיעה לאדיס אבבה

בבוקר ירדנו לאגם לראות את שוק הדגים המקומי. ראינו את הדיגים המקפלים את רשתות הדיג ואת אלו המנקים את הדגים. צפרים רבות מגיעות לעזרת הדיגים בניקוי השטח וזוכות בתמורה לארוחה דשנה. בולטות במיוחד ציפורי המאריבו המציפות את האזור ואוכלות עד שהזפק שלהן מתנפח ונראה כמו נקניק ענק – קצת קשה לומר עליהן שהן יעלות חן.
מהאגם יצאנו לטיול קצר בשמורה הקרובה. בשמורה גדלים עצי ענק מרשימים ביותר המאוכלסים, בנוסף לציפורים הרבות, גם בקופי קולומבוס חמודים בעלי זנב ארוך שנהנו לאכול מכף היד של אורה.
לאחר חוויות הבוקר, נסיעה לאדיס אבבה. למרות הפסקות הקפה והארוחות שעושים בכל נסיעה, הנסיעות הארוכות מתישות אותנו הרבה יותר מימי הליכה.

יום שמיני – טיסה ללליבלה וביקור בכנסיות החצובות בסלע

בבוקר טיסה ללליבלה, עיר הכנסיות החצובות בסלע – אחד משמונת פלאי העולם. את 11 הכנסיות חצב המלך לליבלה במאה ה-12 מכיוון שהשתלטות המוסלמים על ירושלים ועל הדרך אליה, מנעה מהצליינים האתיופים לעלות לירושלים. לליבלה מעידה, אולי יותר מכל, על הזיקה החזקה בין אתיופיה הנוצרית לישראל ולירושלים. המלך לליבלה קרא לאזור בשם 'ירושלים החדשה' ואפילו הנחל העובר במתחם נקרא 'נהר הירדן'.
לאחר ארוחה ומנוחת צהרים במלון המקסים, הגיע המדריך המקומי שלקח אותנו לסיור בחלק מהכנסיות. אנחנו עוברים בעיירה ומופתעים לראות עד כמה היא דלה ועלובה למרות שהיא מהווה מוקד משיכה לאלפי תיירים. בדרך מקיפים אותנו ילדי העיירה אשר בנוסף לשאלות הרגילות שכבר התרגלנו אליהן באתיופיה (איך קוראים לנו, מאיזה ארץ אנחנו...) הם שואלים אותנו גם לגבי המקצוע שלנו ומשתפים אותנו בחלום שלהם על המקצוע שהם רוצים לרכוש. ילדה אחת מדברת בערגה על רצונה להיות חקלאית, ילד אחר רוצה להיות מהנדס ועוד. נראה שיותר מכל הם מחפשים קשר ומעוניינים לנהל שיחה באנגלית. נער אחד אף מבקש מאורה להיות איתו בקשר בפייסבוק. אורה לא נוהגת להשתמש בפייסבוק ומסרבת למרות אכזבתו.
הכנסיות מרשימות ביותר ופעילות עד היום.

יום תשיעי – לליבלה טרק וביקור בכנסיות החצובות בסלע

אחרי שינה ערבה במלון הנפלא, אנחנו לוקחים איתנו את ארוחת הבוקר שארזו לנו במלון ויוצאים לעלות על ההר. בדרך אנחנו פוגשים בתושבי הכפרים ובחמורים עמוסי סחורה היורדים ללליבלה ובאחרים העולים כבר בחזרה לכפרים. הדרך לא קשה אבל האויר דליל. לליבלה נמצאת בגובה 2500 מ' ואנחנו מטפסים לגובה 3300. לא לקחנו בחשבון את הגובה ולא הבאנו כדורי אורמוקס נגד מחלת גבהים. הנוף למעלה מקסים. אנחנו יושבים על ספסל מול העמק וההרים שמתחתינו, לוגמים קפה ואוכלים את ארוחת הבוקר שהבאנו. מספר סוסים רצים על ההר לידנו ומוסיפים לפסטורליות של הנוף.
אחרי הירידה מההר, ארוחה ומנוחת צהרים, אנחנו עולים שוב למתחם להשלמת הביקור בכנסיות שלא הספקנו. אנחנו מגיעים לכנסיית גיורגיס המפורסמת החצובה בצורת צלב. הכנסיה יפה מאוד מלמעלה אך מרשימה פחות מבפנים. אני לא מרגיש טוב ואנחנו מחליטים שמיצינו את הנושא, מוותרים על המשך הכנסיות ויורדים לערב שקט במלון.

היום עשירי – גונדר

בשעות הבוקר המאוחרות טיסה ישירה לגונדר – גובה 2250.
אחה"צ ביקור בארמונות במתחם פאסיל-גמב בגונדר.
במאה ה- 16 ייסד הקיסר פאסילידס בגונדר את המתחם המלכותי. הוא בנה שם את טירתו ואף הקים שבע כנסיות ואת מרחצאות פאסילידס. חמשת יורשיו ששלטו אחריו בנו גם הם את ארמונותיהם בפאסיל-גמב והוסיפו מבנים רבים במתחם ובעיר .גונדר שימשה בירת האימפריה הסולומונית במשך 220 שנה, בין השנים 1635- 1855.
טיילנו במתחם ושמענו את הסיפורים המעניינים על הארמונות ומלכי גונדר מפי מדריך מקומי. ברקת יצא בינתיים לארגן לנו את הטרק ליום המחרת.

היום האחד עשר– הרי סימיאן

התכנון המקורי היה טרק של יומיים בהרים. בבוקר יצאנו לאסוף את אנשי הצוות והציוד. הסתבר שברקת אירגן לנו עוד ארבעה אנשי צוות בנוסף אליו (5 מלווים לשני מטיילים!), נהג, טבח, מדריך מקומי ושומר חמוש. נסענו לאזור הטרק. כשירדנו מהרכב פגשנו קבוצה גדולה של צעירים יהודים יוצאי אתיופיה החיים בישראל שבאו לביקור מולדת.
יצאנו למסלול לאורך צלע ההר הצופה על עמק יפהפה. ההליכה בגובה של כ 3300 החמירה את המחלה שלי ולכן, כשהגענו לאזור המחנה, החליט ברקת, למרות כל ההכנות שעשה, לא לישון בשטח. הוא שילם לצוות שקיבל יום חופש בתשלום וחזרנו באותו יום לגונדר. בדיעבד זאת היתה החלטה מצוינת שכן זה קיצר את הנסיעה הארוכה מאוד שחיכתה לנו למחרת וכך אפשר לנו לבקר גם בכפר ארואמבה – ביקור שמומלץ מאוד לא לוותר עליו. את הלילה העברנו במלון בגונדר.

היום השנים עשר – בדרך לבהר-דר ביקור בכפר ארואמבה

כפר ארואמבה היה אחת ההפתעות המעניינות בטיול. את פנינו מקבלת מדריכה דוברת אנגלית רהוטה, שמסתבר לנו בסוף הטיול שהיא מהנדסת מים שהחליטה לחזור לכפר. היא לוקחת אותנו לחדר הדרכה. על הקירות עיקרי תורתו של זומרה נומו באנגלית ואמהרית. אנחנו לא מאמינים למראה עינינו, זה מה שכתוב כאן, בלב הכפר הקטן הזה באתיופיה?! המדריכה מספרת שהכפר הוקם רק לפני כ 50 שנה על ידי זומרה נומו. זומרה התחיל להביע את רעיונותיו המיוחדים כבר בהיותו ילד. רעיונותיו לחלוטין לא מצאו חן בעיני אנשי כפרו ובגיל צעיר הוא גורש מהכפר. לפני כ 26 שנים הקימו זומרה והאנשים שהתקבצו סביבו את הכפר ארואמבה. כיום זומרה בן 76, לפני מספר שנים הוא קיבל דר' של כבוד לפילוסופיה, למרות שעד היום הוא איננו יודע קרוא וכתוב
המדריכה מספרת שתחילה סבלו אנשי הכפר חרפת רעב כי לא הסכימו לחלק להם אדמות. כיום יש להם מפעל אריגה, חנות בה הם מוכרים את עבודותיה, מסעדה וחדרים לתיירים. הכפר הוא כפר שיתופי שבו הגברים והנשים חולקים בכל העבודות – גברים עוסקים גם בטווית חוטים (מלאכה נשית לחלוטין באתיופיה) ונשים עוסקות גם באריגה (מלאכה גברית). אנחנו מגיעים לחדרי הלימוד ונכנסים לגן הילדים. החינוך והיחס לילדים כאן הוא בראש מעייניהם. אנחנו פוגשים בילדים בני 3-5 הלומדים יחד ועוסקים בשעת ביקורנו בלימוד קריאה באמהרית ואנגלית. המורה שולחת את אחת הבנות ללוח והילדה מנהלת את השיעור, מראה לילדים את המילים והם קוראים. אנחנו נכנסים לספרייה. לאורך כל הקירות מדפים עמוסים ספרים ואנציקלופדיות, הכל באנגלית. גם ברקת עצמו מתלהב מהכפר. הוא בטוח שמהכפר הזה תתפתח שכבת האינטליגנציה החזקה ביותר באתיופיה. הוא קונה הרבה מאוד בחנות שלהם מתוך מטרה לתרום כמה שיותר. אנחנו ממשיכים למבנה מאורך המשמש כבית זקנים. קשישים וקשישות יושבים יחדיו לאורך הקירות ומתחממים בשמש הנעימה. בפנים יש מעיין חדרים המכילים מיטה יחידה ומאפשרים פרטיות מסוימת. לא נראה לנו שיש לכך אח ורע באתיופיה או במרכז אפריקה בכלל.

אנחנו ממשיכים בדרכנו לבהר-דר ללינה.

היום השלושה עשר – בהר-דר ומפלי הנילוס הכחול

אחרי ארוחת הבוקר אנחנו יוצאים לדרך למפלים. יש גשר אבל ברקת ממליץ לחצות את הנהר בשייט קצר. ההמלצה מסתברת כנכונה כיוון שהדרך מאפשרת לנו הצצה לכיוון המפלים מזוויות שונות עד שהנוף כולו נחשף לפנינו. המראה מרהיב. ברקת מספר שלפני שתחנת הכוח הוקמה, לא ניתן היה להתקרב למפלים שהיו הרבה יותר גדולים ומרשימים והקיפו את כל הקשת. התופעה הזאת קימת גם כיום בחורף.

קבצים מצורפים

• קובץ מצורף 1