Road trip USA - טיול חורף מווגאס לסאן-פרנסיסקו דרך הפארקים הלאומיים

Vegas, Bryce, Zion, The wave, Horseshoe bend, Antelope canyon, Monument valley, Grand canyon, Sedona, Route 66, Joshua tree, LA, Sequoia, Death valley, Yosemite, Monterey, Big basin and San Francisco

גם לארה״ב חשוב לקחת מכשיר לוויני של RescueOne

  • לחצן מצוקה למוקד החירום RescueOne
  • איסוף חינם מסניפי "למטייל" בכל הארץ
  • הודעות ללא הגבלה
  • יכולות ניווט מתקדמות
הזמינו מכשיר לטיול
משך הטיול16 ימים
עונה מומלצתכל השנה, אבל אנחנו התמקדנו דווקא בחורף ואפרט את היתרונות והחסרונות בכך בהמשך

מידע כללי

טיול חורף בארצות הברית - היתרונות והחסרונות:
לטיול חורף יש כמה יתרונות בולטים. קודם כל, מבחינת מזג האוויר זו תקופה מאוד יפה ויוצאת דופן לבקר בפארקים הלאומיים, דווקא לראות אותם כאשר הם תחת מעטה של שלג וקרח. הקונטרסטים של הסלעים האדומים, או עצי הענק עם השלג הלבן היה מהמם ויוצא דופן. בנוסף, ישנם מקומות שאי אפשר לראות בקיץ (או פחות מומלצים). Death valley , לדוגמה, מגיע לאזור ה-50 מעלות בשעות היום. באופן כללי באריזונה במדבר חם בצורה בלתי רגילה,  ואם היו מקומות שבינואר היינו עם חולצה קצרה, אני לא רוצה לדעת איך זה שם בקיץ.

יתרון שני, המנעות מעומס תיירים. בחודשים החמים זו כמעט משימה בלתי אפשרית לטייל בנחת בפארקים. זה נע בין פקקי ענק, לתורים למטיילים שנדחסים בחום אחד על השני, ולרוב צריך להזמין מראש מקומות לינה, אישורי כניסה ואטרקציות. לעומת זאת, בעונה הזו בחלק מהמקומות טיילנו כמעט לבד. לכל מקום פשוט הגענו ונכנסנו. קנינו כרטיס לקניון אנטילופ על המקום מהיום למחר והיינו קבוצה קטנה של ארבעה אנשים, כאשר בקיץ, כך נאמר לנו, נדחסים לקניון בזמן נתון כשלוש מאות איש. טירוף. כנ"ל גם כלא אלקטרז, למשל ועוד.

והחסרונות - בעיקר כי ישנן דרכים שסגורות בחורף. למשל הדרך שמחברת את שני חלקי פארק סקויה,  או דרכים בתוך יוסמיטי כמו נקודת התצפית Glacier point וגם Mariposa grove. יכולה להתחולל סופה לא צפויה ודרכים נוספות יכולות להיחסם, אפילו עד כדי כך שלא ניתן להיכנס לפארק כלל. או להגיע למוניומנט וואלי או גשר הזהב ולגלות שהוא לוט בערפל.
בנוסף, הקור דורש תוספת ציוד, ביגוד חם, קרמפונים וכדומה. זה אומר להיסחב עם תיקים גדולים יותר. אך החסרון הכי גדול בעיני היה שהשמש זורחת מאוחר (בסביבות שבע-שבע וחצי) ושוקעת מוקדם (באזור חמש-חמש וחצי), מה שאומר שאין הרבה שעות אור וצריך להיות מאוד בררנים במה שבחורים לעשות בכל יום.

אני באופן אישי חושב שהיתרונות עלו בפירוש על החסרונות. אולי היינו מאוד ברי מזל עם מזג האוויר, אבל הכל היה פשוט בהיר ומושלם. היו שבילים שהלכנו בהם לבד במשך שעות. ואני לא רוצה לחשוב מה הסיכוי לזכות בהגרלה להיכנס לשמורה ש לה-wave ביוטה אם לא היינו יחסית כל כך מעט אנשים.

התניידות -
אני ואחי שכרנו רכב דרך חברת Escape Campervans. יש להם סניפים בכל ארצות הברית וקנדה. היתרון שלהם הוא שאפשר לקחת את הרכב במקום אחד ולהחזיר באחר. הרכבים מאובזרים ומצוידים, יש מיטה גדולה במקום מושבים אחוריים ומקומות אחסון נשלפים מתחתיה עם כיור, מקרר, סכו"ם וכלי בישול וכן כירת גז ניידת. בנוסף שכרנו מפזר חום, כבל מאריך ומצעים. בפועל לא השתמשנו במפזר החום אלא בחימום המובנה של הרכב.
שרשראות שלג הן בגדר חובה על מנת להיכנס לפארקים סקויה ויוסמטי בחורף, במיוחד כשיש תנאי שלג/ קרח, ועל אף המחיר הגבוה שלהן, אין הרבה ברירות חוץ מלשכור גם אותן (הן עלו 75 דולר אך הקנס להיתפס בלעדיהן גבוה בהרבה). למזלנו לא היינו צריכים להשתמש בהן, היה מזג אוויר טוב ואני מניח שלכן גם לא בדקו בכניסה אם יש לנו.
גם הסכו"ם וכלי הבישול היו בתוספת תשלום. קנינו חבילת מיילים של 100 מייל ליום על פי חישוב שעשינו בערך כמה ניסע בממוצע, וכן ביטוח מלא הכולל צמיגים ושמשות (חשוב!). הרכב שלקחנו נקרא 'סלסה' ומתאים לשני אנשים. ישנם רכבים גדולים יותר בהתאם לצורך. בסופו של דבר חרגנו מחבילת המיילים ואפילו עם "הקנס" על החריגה, הגענו בערך לאותו סכום שעולה החבילה הבלתי מוגבלת.

ברכב ששכרנו אין שירותים או מקלחת מכיוון שהוא לא RV. היתרון הגדול הוא שזה רכב פרייבט, סוג של טנדר, כך שאפשר להיכנס איתו לכל מקום ולהחנות בכל מקום. לא צריך חניון מיוחד לקרוואנים ולא חלות עליו הגבלות כלשהן (למשל הגבלת מהירות נסיעה או החרגה לנתיב מסוים בכביש). החסרון הוא שצריך לתכנן מראש לינה באתרי קמפינג שיש בהם מקלחת ולעצור בתחנות דלק בשביל שירותים (לא כזה חסרון גדול). אנחנו קצת התכלבנו ולא התקלחנו כל יום, תכננו מראש לינות בתשלום ומקלחת רק בערים הגדולות ובמקומות ספציפים לאורך הדרך. זו בכל מקרה עונה קרה ולא הזענו או התלכלכנו יותר מדי. לא משהו שמקלחת צרפתית לא פותרת... בכל אופן.
כמובן שזה אנחנו, ואפשר לסגור קמפינג בהמון מקומות לאורך הדרך. רק צריך לתכנן זאת בהתאם מכיוון שהרבה מקומות דורשים לעשות צ'ק אין לפני חמש בערב, ואילו אנחנו בדרך כלל עשינו את הנסיעות הארוכות משש בערב (אחרי השקיעה) לתוך הלילה, וכך הספקנו להגיע בדיוק על פי התכנית ממקום למקום ולראות את כל מה שרצינו.

ציוד -
בחלק מהטיול, במיוחד באזור יוטה, קר מאוד ביום ועוד יותר בלילה. לשינה באוטו לקחנו סק"שים וליינרים חמים. מכיוון שמזג האוויר משתנה ועוברים מחום לקור ומקור ליותר קור, התלבשו בשכבות. ביגוד טרמי ומעל ביגוד חם כמו פוך ופליז, וגם ציוד נגד גשם/מים. למרות שלא ירד עלינו גשם, היה בו צורך באזורים המושלגים ובשיט הלווייתנים. חם צוואר/ באף וכובע מחמם, כפפות טובות וגרביים דקים ועבים לפי הצורך (במיוחד בלילה). לקחנו מקלות הליכה ובקושי השתמשנו בהם אז לא חובה. להליכה בשלג ועל קרח עדיף קרמפונים. לנו לא היו קרמפונים והצלחנו להסתדר בלי, אבל זה מאוד מאט את ההליכה וגם לא בטיחותי במיוחד. לרוב המטיילים האמריקאים שראינו היו והם רצו קדימה על הקרח (בהרבה מחנויות ה-gift shop בפארקים מוכרים קרמפונים, אז אפשר לקנות רק אם באמת יש פארק מושלג מאוד או מכוסה קרח. ניתן להתייעץ עם הריינג'רים בכל פארק). 
לרכב עצמו צריך להשלים ציוד. קנינו סבון כלים וכפפות גומי שפשוט הצילו לנו את כפות הידיים אחרי ששטפנו כלים בידיים חשופות, כשבחוץ הטמפרטורה מתחת לאפס. בנוסף גם סכין מטבח חדה וקערת פלסטיק לסלט. מהארץ הבאנו פינג'אן וכוסות קפה קטנות. בכל מה שקשור לקפה, אמריקה פשוט לא עם שאר העולם. עדיף להביא קפה שחור טוב מהבית.

דבר אחרון וזה הדלק, צריך לקחת בחשבון כ-30 דולר דלק ליום. הרכב הזה שותה דלק בקצה היסטרי של 8.7 מייל לגלון. צריך לשים לב ולהקפיד להגיע לכל פארק עם מיכל מלא (או מלא מספיק) מכיוון שבתוך הפארקים אין תחנות דלק ובחלקם נדרשת נסיעה ארוכה (למשל Zion).

סלולרי -
מאוד רציתי לקנות סים מקומי, חשובה היכולת להוציא שיחות, קודם כל למקרה חירום של תקלה או תאונה עם הרכב, אבל גם כדי להתקשר לפארקים, סוכנויות טיולים ומקומות לינה. לצערי המכשיר הישראלי שלי לא עובד עם סים מקומי בארצות הברית והסתפקתי בחבילת גלישה מהארץ. ניתן לברר אם המכשיר נתמך בקלות ומראש באתרים של כל החברות הסלולרית. צריך לעשות חיפוש לפי מספר IMEI ומקבלים תשובה מידית אם המכשיר נתמך. למזלי לאחי היה מכשיר שעבד ויצא לנו לעשות לא מעט שיחות טלפון - לכן זה חשוב.
באופן כללי כדאי לדעת שבחלקים נרחבים מהדרך ובמיוחד בתוך הפארקים לרוב אין קליטה סלולרית. הומלץ לנו לקחת טלפון דור 2 (טלפון ישן או טלפון pre paid מוולמארט) או מכשיר GPS. אנחנו הסתדרנו בלי, אבל אם חלילה היה לנו מצב חירום או אפילו פאנצ'ר שמצריך גרירה, זה ללא ספק היה יכול להוות מכשול.

כסף -
בגדול אפשר לשלם כמעט בכל מקום באשראי (גם במדחנים) ולכן בקושי השתמשנו במזומן. התנהלנו עם מעט מאוד עם כסף קטן. קראתי איפשהו שצריך לשמור quarters בשביל לשלם על מקלחות, אבל לא נתקלנו בצורך כזה. השימוש הכי טוב שמצאנו למטבעות האלו היה למכונה שמועכת מטבע של פני ומייצרת הטבעה למזכרת.

כניסה לפארקים והזמנות מראש -
בארה"ב יש כל מיני סוגים של פארקים ושמורות, ורק הם כנראה יודעים מה זה מה. ממה שהצלחתי להבין, ישנם פארקים לאומיים (national parks), ישנם פארקים של המדינה (state parks), יש גם national monuments ויש כאלו שהם בכלל בבעלות פרטית. 
אנחנו קנינו את הכרטיס השנתי של הפארקים הלאומיים שנקרא America the beautiful annual pass. הוא עולה 80 דולר וקונים אותו בכניסה לפארק הראשון. מחיר כניסה של פארק לאומי עומד על 35 דולר,  ולכן כניסה לשני פארקים כבר מצדיקה את הרכישה. במסלול שלנו היו חמישה פארקים כאלו. פארקים של המדינה הם נפרדים. משלמים עליהם דמי כניסה ובחלקם צריך להזמין מראשון חניה וכניסה.
צריך לקרוא מראש, במיוחד אם מתכננים לישון באחד כזה (לנו הייתה חוייה פחות נעימה בהקשר הזה, על כך בהמשך). באופן כללי, לפני יציאה לכיוון הפארק הבא, אני ממליץ מאוד לקרוא באתר של כל פארק ואטרקציה לגבי תנאי מזג האוויר ואם יש מסלולים שסגורים. חבל לנסוע כמה שעות טובות לפארק רק כדי להבין שאי אפשר לבקר בו או באטרקציה המבוקשת בו.
לדוגמה, בזמן שאנחנו היינו שם, כל הצד המזרחי של פארק zion נסגר בגלל מפולת סלעים.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

פרטי המסלול

להלן תקציר האטרקציות בטיול לפי סדר הנסיעה:
נבאדה -
Las Vegas - עיר ההימורים המפורסמת והתחנה הראשונה במסלול, מכאן שכרנו את הרכב.
Hoover dam - הסכר המפורסם ומהגדולים בעולם.

יוטה -
Bryce - פארק מדהים שמורכב מהמון עמודי סלע מיוחדים וללא ספק אחד המקומות היפים בטיול.
Zion - פארק ענק בעל מסלולי הליכה רבים בין נופים משוגעים של הרים אדומים ועצים מוריקים.
The wave - תופעת טבע גיאולוגית יוצאת דופן - צריך פרמיט (פרטים בהמשך).

אריזונה -
Horseshoe bend - התצפית המפורסמת אל הנהר המתעקל בין סלעי הגאנד קניון.
Antelope canyon - קניון עמוק שנוצר משטפונות שחרטו את הסלעים ויצרו דפוסים מרהיבים.
Monument valley - צריחי סלע ענקיים היישר מתוך המערב הפרוע.
Grand canyon - הפארק המשקיף אל עבר הקניון הגדול והעמוק בעולם. פשוט עוצר נשימה.
Sedona - עיירה תיירותית מוקפת הרים אדומים ושלל תופעות גיאולוגיות ומערות לחקור.
Route 66 - הכביש המפורסם שחיבר בעבר את המערב ובמזרח, והיום נשאר רק מקטע קטן ממנו למזכרת.

קליפורניה -
Joshua tree - פארק אבנים וסלעים המכיל עצים מיוחדים שגדלים רק כאן.
Los Angeles - הבית של הוליווד, חוף וניס וסנטה מוניקה.
Sequoia - העצים הגדולים ביותר בעולם גדלים כאן וזה פשוט בלתי נתפס.
Death valley - מדברית מלח, דיונות חול ומחצבים צבעוניים בפארק הלא צפוי הזה.
Yosemite - אחד הפארקים היפים בחוף המערבי, הרים, מפלים ועצים עם המון בעלי חיים.
Monterey - עיירת דיג הידועה באקווריום הגדול שלה, כאן עשינו שיט וראינו לווייתנים ודולפינים.
Point lobos - שמורת טבע יפיפיה סמוכה למונטריי.
Big basin - יער עתיק המכיל את העצים הגבוהים בעולם, חלקם מעל 100 מטר.
San Francisco - עיר ההייטק, גשר הזהב וכלא אלקטרז. כאן נחזיר את הרכב ונסיים את הטיול.

01 - יום בווגאס

תחנה ראשונה השלט של וגאס. משם אפשר ללכת על השדרה ברגל ולחלוף על פני המלונות בסטריפ. הגעתי לשלט בסביבות תשע בבוקר והופתעתי לגלות תור ארוך של תיירים שבאו להצטלם עם השלט. אני הסתפקתי בלצלם אותו מהצד (כי בכל זאת צריך תמונה פותחת לאלבום).
מהשלט אפשר ללכת ברגל על הסטריפ עד ה-Circus Circus או קצת יותר עד ה-Stratosphere (שממנו אגב אפשר לקפוץ מהגג עם רתמה או לעשות רכבת הרים על הגג), הליכה שלוקחת כמה שעות טובות ובהחלט לא חובה. שם פחות או יותר הסטריפ נגמר. אזור המרכז נמצא בגדול ליד מלון Bellagio, היכן שהמזרקות המפורסמות מעלות מופע כל רבע שעה. יש גם מונורייל (סוג של שאטל) שמתחיל במלון הפירמידה ומגיע עד קצה הטריפ אבל לא יצא לי להשתמש בו.

התניידות -
מעבר לאוטובוסים והמונורייל, ממש נוח לקחת בעיר אובר כדי להגיע מנקודה לנקודה. תתקלו בהמון אנשים שונים ומשונים שמנסים לעשות הכנסה מהצד, עם חלקם היו לי שיחות מעניינות והזויות, וזו לגמרי דרך להעמיק למיקרוקוסמוס של אמריקה. אפשר גם לקחת מונית רגילה אבל זה משמעותית יותר יקר.

קניות -
ישנו קניון עם המון חנויות בגדים ומסעדות ב-Planet Hollywood ובהמשך גם בקניון האופנה. ישנם גם שני אאוטלטים גדולים בדרום ובצפון הסטריפ. לחובבי ציוד הטיולים ישנה חנות ענקית שנקראת Bass pro shop בחלק הדרומי של העיר שמצריך נסיעה לשם במיוחד, אבל החנות עצמה שווה ביקור ולו רק בגלל שהיא בנויה כולה כמעין קניון של ציוד טבע, טיולים, ציד ודיג עם מפלים, סלעים ופוחלצים שפזורים בתוכה כמו מעיין פיסת טבע בעיר. 
ישנו גם סניף של REI, אך הוא קטן יחסית וקצת רחוק מהמרכז. ב-LA יש סניף הרבה יותר גדול אז הם עדיפים אם אתם צריכים השלמות ציוד, אבל מגיעים לשם רק בערך באמצע הטיול. (סניף הדגל נמצא אגב בניו-יורק, עם ארבע קומות של ציוד טיולים, אז אם אתם פריקים של ציוד ויש לכם עצירה בעיר זו תחנה חובה. וכמובן תמיד לבדוק את האווטלט בחנויות האלו).

אטרקציות -
מעבר לקניות, וגאס מציעה אטרקציות קצת יותר מפוקפקות, אם הימורים, שתיה וחשפונות זה הקטע שלכם. אני הסתפקתי בלהפסיד 100 שקלים ברולוטה כדי לסמן וי. ישנם גם מופעים כמו Cirque de Soleil המפורסם ועוד. לא בדקתי. במרחק של 10-15 דקות נסיעה מהמרכז לכיוון צפון נמצא רחוב Fremont. זהו הסטריפ הישן של וגאס והוא הפך למדרחוב מקורה שכולו מוזיקה, הופעות, אוכל וכו. מקצה לקצה אפשר לעשות זיפליין בתקרה ועל הקרקע תמצאו חקייני אלביס, נשים בלבוש מפוקפק, הומלסים ושאר מוזרויות. בקצה הרחוב תמצאו את Heart attack burger שבו לובשים סינר של חולים ומלצריות שלבושות כמו אחיות יגישו לכם מנת כולסטרול מופרכת. לא ניסיתי.

בווגאס, בניגוד ליתר מדינות אמריקה, מותר לשתות אלכוהול ברחוב וגם המריחואנה חוקית פה ואפשר לקנות בדיספנסריז המפוזרים בעיר (גם לתיירים, רק אומר).

אם יש לכם יותר זמן לטייל, במרחק של כשעה-שעה וחצי מהעיר נמצא פארק בשם - Red rock canyon national conservation area, ואפשר להעביר בו יום שלם. שמעתי שיפה שם אבל לא היה לי מספיק זמן לבדוק בעצמי.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

02 - יציאה מווגאס, סכר הובר ונסיעת לילה

חברת ההשכרה לא מאפשרים לאסוף את הרכב לפני ארבע אחה"צ, שזה די מעצבן כי בשש כבר מחשיך.
האפשרויות הן לאסוף את הרכב, להשאיר אותו ללילה נוסף בווגאס ולצאת לדרך רק בבוקר, או לנסוע ליעד הבא באותו ערב.
הגענו לאיסוף הרכב בערך עשרים דקות לפני הזמן ולא עשו לנו בעיות, לכן בדיעבד יכול היה להיות שאפשר לבוא קצת יותר מוקדם ולהרוויח עוד זמן אור.
היה לנו חשוב להגיע ליוטה עוד באותו היום כדי להספיק להירשם למחרת להגרלה של ה-Wave, ומזל שעשינו זאת כי אם היינו מחכים יום נוסף היינו מפספסים את האפשרות להגיע לשמורה הזו לחלוטין, ועל כך בהמשך.

מחברת ההשכרה נסענו לסכר הובר כ- 35 דקות. כשחוצים את הסכר לכיוון אריזונה יש חניה חינם, אחרת יש בצד של נבאדה רק חניון בתשלום של 10 דולר.
באזור ארבע וחצי השקיעה כבר הייתה בעיצומה ועד שהגענו לסכר בסביבות חמש, השמש כבר ירדה כמעט לגמרי לכמה תמונות אחרונות לפני החשכה. 

בדרך ליוטה עצרנו להשלים קניות של דברים בסיסיים לרכב שלא חשבנו עליהם מראש כמו סבון כלים, ספוג קרצוף, עוד מגבת ידיים וכו. מכיוון שהנסיעה ליוטה ארכה כ-4-5 שעות (עם עצירה לתדלוק מיכל מלא). הגענו ליעד רק בסביבות 1-2 בלילה. לכן היה עדיף לעשות את הקניות במהלך היום או לבוא לסופר מוכנים יותר ולבלות בו פחות זמן (אך זו כמובן חכמה בדיעבד כי לא ידענו בדיוק מה יחסר לנו עד שהשכרנו את הרכב).

את הלילה הראשון שלנו ברכב העברנו בלינה בחניון משאיות, ממש סמוך למרכז המבקרים של Kanab.

03 - הגרלת פרמיט ויום בברייס

אחת האטרקציות הפחות מוכרות, מאוד יפות ויותר קשות להגעה, נקראת The wave.

מדובר בתופעה גאולוגית שבה נוצרו מעיין פסים צבעוניים בדמות גלי סלע ענקיים שאפשר ללכת עליהם.
כמו הרבה אתרים באמריקה, לפני תרבות האינסטגרם אף אחד לא הכיר את המקום הזה, אך מרגע שמישהו העלה תמונות משם והן החלו להתגלגל ברחבי הרשת, האתר הפך למקום עליה לרגל של אלפי מטיילים. הרשויות המקומיות זיהו את הערך הגיאולוגי של המקום והבינו שהוא עלול להירמס ולההרס במהרה, ולכן כעת חייבים לקבל פרמיט כדי להיכנס לאתר. הקאץ' הוא שמחלקים רק 20 אישורים ליום ויש רשימת המתנה ארוכה מאוד לקבל אחד.

כניסה לאתר ללא פרמיט יכולה לגרור קנס של עד 2000 דולר. את הפרמיט מקבלים או בהזמנה מראש באתר (בממוצע לוקח 4 חודשים לקבל פרמיט והסיכוי לבחור את יום ההגעה נמוך) או בהגעה פיזית למקום והשתתפות בהגרלה. בכל יום רק עשרה מטיילים מקבלים את הפרמיט באתר ורק עשרה מטיילים מקבלים את הפרמיט על המקום, אך שימו לב - זהו פרמיט ליום הבא.
כלומר אם הגעתם להגרלה בבוקר וזכיתם, תאלצו למלא את יתר היום עם דברים אחרים לעשות באזור כי תוכלו להיכנס רק למחרת.
(שמתי קישור לאתר ההגרלה בקישורים.)

השתתפות בהגרלה -
קמנו בשעה שבע לארגן את הרכב. השמש עלתה בסביבות שבע וחצי ובשמונה נפתח מרכז המבקרים - BLM Kanab Visitor Center. ההרשמה עצמה התחילה בשעה 8:35. מכיוון שרק אדם אחד מקבוצה יכול להירשם להגרלה, אני מילאתי את הטפסים עלי ועל אחי. לאחר מסירת הטפסים בחדר ההגרלה, מקבלים מספר שתואם לכדור בינגו. בשעה תשע אפס אפס בדיוק התחילה ההגרלה.

למזלנו, הגענו ביום שישי, וההגרלה נערכה עבור שלושת הימים הבאים. כלומר ביום רגיל יש הגרלה אחת לפרמיט עבור היום למחרת, אך מכיוון שבשבת וראשון אין הגרלות (כי סגור), לכן ביום שישי מגרילים עבור שבת, ראשון ושני (ביום שני כבר מגרילים ליום שלישי וכן הלאה).
זה מגדיל את הסיכוי לזכות פי שלושה ולכן לא יכולנו לבוא ביום יותר מוצלח!

כאמור מנפיקים רק 10 פרמיטים ביום והם מתמלאים ממש מהר. כך למשל, הכדור הראשון שעלה היה לאדם בקבוצה של שישה, וכך התמלאו ששת המקומות הראשונים ליום שבת. בסך הכל היו 32 נרשמים עם גדלי קבוצות שונות. שני הילביליס אמריקאים שהגישו טפסים אחד על השני בניסיון להגדיל את הסיכוי לזכות, מיד עלו עליהם והם נפסלו מההגרלה. לא עזרו תחנוניהם (וכן, הם התחננו בפני מארגן ההגרלה וגם בפני הקהל שיתנו להם עוד צ'אנס) - אך באמריקה חוק זה חוק ואין מקום לקומבינות. לאט לאט הכדורים יוצאים וההרשמה מתמלאת. אנשים מאוכזבים שלא קיבלו את היום שרצו עוזבים את החדר ומוותרים על הזכות שלהם להשתתף, ובכך מפנים מקומות בימים האחרים. אחרים לא נוכחים בחדר בזמן שמקריאים את שמם. כל אלו מעלים את הסיכויים שלנו במקצת.

הסבב הראשון הסתיים ולא זכינו. אבל בכל זאת המזל היה לצידנו ובהגרלה ליום הבא (כלומר ליום ראשון) המספר שלנו עלה. עכשיו שידענו מה סדר היום הצפוי, הבנו איך לתכנן את הזמן קדימה לימים הבאים. זה נותן לנו יום ב-Bryce ויום ב-Zion (מעתה יקרה שמו ציון). במקור רצינו להיות יומיים בציון, אך ידענו מראש שכנראה הצד המזרחי סגור בגלל מפולת סלעים, כך שבמקרה הזה זה דווקא הסתדר לנו מצוין.
The wave ממוקם פחות או יותר באמצע בין Kanab ל-Page שזהו היעד הבא אחרי הפארקים של יוטה, שם נראה את תצפית ה-Horseshoe bend המפורסמת לגראנד קניון וכן את Antelope canyon. 

הגעה לברייס -
התחלנו לנסוע על כביש 89 לכיוון ציון/ברייס. מהדרך התקשרנו לפארק ברייס לברר מה מצב השבילים ומה נוכל לעשות במשך הזמן שנשאר לנו. היה חשוב להבין שאין הפתעות מיוחדות מכיוון שמדובר בשעה וחצי נסיעה, וגם העדפנו להגיע לשם קודם כי המסלול שם קצר יותר וכך נוכל לחזור חצי דרך לציון ולישון קרוב לפארק, כדי להספיק שם יותר מהבוקר.

הגענו לברייס רק בסביבות 12 ועד שיצאנו לשביל כבר היה אחרי אחת. ברייס הוא סוג של קניון עם תופעה גאולוגית מרתקת שיצרה בו מעין עמודים שנקראים Hoodoos. זהו פארק יפה בצורה יוצאת דופן וזכור לנו לטובה ביופיו המיוחד יותר מכל הפארקים האחרים.
עשינו מסלול מעגלי שלוקח בין שעתיים לשלוש (תלוי כמה עוצרים לצלם). הוא מתחיל בתצפית Sunrise אליה מגיעים עם הרכב ומתחילים ללכת על השביל המושלג והקפוא עד נקודת התצפית. קשה לתאר במילים כמה מיוחדת תופעת הטבע הזו, במיוחד עם הניגודים של הצבעים האדומים והשלג הלבן. השביל יורד לתוך העמק לכיוון Queen garden, סלע שיש שמדמיינים אותו כמו מלכה הרוכבת על סוס. ואז ממשיך במעגל דרך Navajo loop אל תצפית Sunset. הליכה של עוד כמה דקות וחוזרים לרכב.

חלק מהשבילים נסגרים בעונה הזו בגלל תנאי הדרך. נסענו ברכב אל Bryce viewpoint כעשר דקות. ללא ספק אחת התצפיות היפות ביותר על העמק, ומשם נסיעה של 30 דקות לתצפית Rainbow. הגענו בדיוק לשקיעה. השמיים נצבעו בסגול וכתום והירח המלא התחיל לעלות ונראה פשוט עצום בגודלו, מעולם לא ראיתי דבר כזה. הסתבר לי לאחר מכן שבמקרה זכינו לראות תופעה שנקראת Wolf moon.

חזרנו לחניית מרכז המבקרים להכין את ארוחת הערב. הטמפרטורה כבר צנחה למינוס שבע מעלות והמשיכה לרדת לאורך הערב. עד שסיימנו את האוכל, הברז שלנו קפא והיינו צריכים לשטוף כלים עם בקבוק מים, שגם הם קפאו מידית תוך כדי שטיפה ופשוט קרצפנו קרח עד שהתייאשנו ואמרנו שנשטוף אותם כבר למחרת כשהכל יפשיר. יצאנו לדרך לכיוון ציון כדי לישון למרגלות הפארק. הטמפרטורה בחוץ ירדה למינוס 14(!), אך ברגע שנכנסנו לציון המצב השתפר. הגענו עד העיירה Springdale שם ישנו בחניון RV שהיה פתוח ללא תשלום.

04 - פארק לאומי ציון

התעוררנו מוקדם כדי להספיק לתדלק ולהגיע למרכז המבקרים ישר עם הפתיחה על מנת לקבל מידע על המסלולים. בכניסה הריינג'ר בדק את הפאס השנתי (שעליו רשום שמנו) ואז בירך אותנו בעברית שבורה ומבטא אמריקאי כבד עם "ברוך הבא" ו-"שבת שלום".

ידענו מראש שכל הצד המזרחי של הפארק סגור בגלל מפולת סלעים עד הודעה חדשה. זה היה כתוב באתר שלהם ואימתנו את זה בדלפק. הריינג'רית בדלפק הציעה לנו שלושה מסלולים שאפשר לעשות ביום אחד. להתחיל את הבוקר בשביל Watchman (שעתיים מעגלי), משם לנסוע לעשות את Angels landing (כ-3-4 שעות הלוך חזור) ואז את Upper emerald pools (כ-2-3 שעות). בפועל לא הצלחנו להגיע לאחרון, ובדיעבד היינו מוותרים בכלל על השביל הראשון, שלא היה יפה במיוחד ובעיקר צפה לאזור החניון. 

לדעתי, דווקא את Angels landing עדיף לעשות בבוקר לפני שהשמש עולה ומסנוורת את הנוף או לקראת השקיעה לתצפית יפה על העמק אחרי שהשמש יורדת. מה שכן, זהו שביל שדורש בחלקו טיפוס באמצעות שרשראות, ובמיוחד בעונה זו שיש קצת קרח על הסלעים והם נוטים להיות מחליקים, לכן אולי יותר מסוכן לרדת בחשכה ועדיף להתחיל שם את היום. ובכל מקרה, אם נשארים לשקיעה צריך לרדת מיד אחרי ולא להתמהמה כי חצי שעה לאחר השקיעה שוררת עלטה מוחלטת. 

בהנחה שיש לכם עוד יום בפארק והצד המזרחי פתוח, ישנה נקודת תצפית מרהיבה בשם Observation point שמומלץ להגיע אליה, אם כי ראיתי אותה רק בתמונות. בצד המערבי ישנה אטרקציה נוספת בשם Lower emerald pools, אך שביל זה היה סגור כשהגענו. 

מ- Angels landing ירדנו קצת לפני שהשמש התחילה לרדת. רצינו להספיק לראות את הדרך החוצה מהפארק באור יום. הלילה בתוך הפארק היה פחות קר מאתמול, בסביבות מינוס 3 מעלות וביום היה די חמים ורוב הזמן אפילו לא הייתי עם מעיל. לקראת החשכה הטמפרטורה צונחת מהר לכיוון האפס ובלילה לכמה מעלות טובות מתחתיו. בדרך לחניון התחילו לצוץ מסביבנו צבאים ותרנגולי הודו משעשעים.
בדיוק בזמן השקיעה הגענו אל הגשר שמחבר את שלושת הדרכים הראשיות (אי אפשר לפספס, זה הצומת הראשי). השמש צבעה את ההרים באדום ונתנה לנהר בוהק זהוב חמים, וזו לדעתי היתה התצפית הכי יפה בכל היום ולגמרי שווה להגיע לכאן בשקיעה. 

יצאנו מהפארק וחזרנו ל-Kanab להשלים מצרכים בסופר (וקנינו גם כפפות לשטיפת כלים כדי לא לשטוף שוב בידיים חשופות כשהטמפרטורה סביב האפס). משם נסענו אל נקודת היציאה לכביש שמוביל אל The wave וישנו בחניון עפר לצד הדרך. חשוב לציין שמנקודה זו אין קליטה סלולרית.

05 - הגל

התעוררנו לפני הזריחה ויצאנו לדרך עם אור ראשון. נוסעים בדרך עפר כעשרים דקות עד לנקודת ההתחלה, שהיא מעין חניון עפר. 

קוריוז קטן, ביום של ההגרלה איבדתי את כובע הפליז שלי. כובע לטמפרטורות קרות שקניתי במיוחד בחנות REI יום קודם (ולא בזול בכלל) והתבאסתי על זה כל כך. הנחתי שהוא נפל כשישבתי בהגרלה ונשאר בקנאב, אבל בגלל סוף השבוע היה סגור ולא יכולנו למעשה לברר או להגיע לשם שוב ובזה זה נגמר.
מיד אחרינו הגיע לחניון רכב נוסף. מתוכו יצא גבר כבן חמישים, פצחנו בשיחה והוא סיפר שהוא צלם מקצועי ונתן לנו קצת מידע, ותוך כדי הוא מתחיל להתארגן הוא חובש כובע ממש כמו שלי... בעצם לא ממש כמו, זה הכובע! לשאלתי הוא סיפר שבאמת מצא אותו בהגרלה על כסא וזה היה נראה חדש ושווה אז הוא לקח אותו. אבל הוא לא חשב פעמיים והחזיר לי אותו בשמחה. צירוף מקרים מדהים, במיוחד כי היינו שני הרכבים היחידים שם באותו הבוקר. בהמשך גם החלפנו פרטים והוא נתן לנו את כתובת האתר שלו, והוא באמת צלם מוכשר. קבענו לדבר שוב בהמשך ולהחליף חוויות.

לאחר ארוחת בוקר קלה, מילאנו את הטופס שלפני הכניסה לשטח (שנמצא בתוך תיבת פח בחניה), תלינו את הפרמיט ברכב ועותק על התיק ויצאנו לדרך. השביל מתחיל עם סימון מסודר יחסית בעמודים, אבל מהר מאוד מתחילים לטפס על הסלעים עצמם ואז הסימון מפסיק וקשה לראות עקבות. הדרך היחידה לנווט היא או באמצעות סיפור הדרך שמקבלים במרכז המבקרים, שבו יש תמונות וחצים כיצד ללכת, או באמצעות מכשיר לווייני.

אנחנו התברברנו קצת גם בהלוך וגם בחזור, מכיוון שהיו המון טביעות רגליים בשלג והיה קשה להבין מה הדרך הנכונה (עצה - אל תלכו אחרי טביעות הרגליים כי יש שם כל מיני שבילים וזה מטעה). לבסוף הגענו אל היעד הנחשק ולמזלנו היינו לבד כי יצאנו ממש בין הראשונים. המשכנו משם למה שנקרא במפה הגל השני, ואחריו כבר לא מצאנו את השביל שממשיך לנקודות הבאות והרגשנו שמתחיל להיות מאוחר. בשעה 12:30 השמש ממש חיממה את השטח, השלג התחיל להתרכך ולהפשיר בחלקו והחול הפך בוצי. בערך בזמן הזה גם התחילו להגיע עוד מטיילים והחלטנו שהגיע הזמן לסיים לפני שגם דרך העפר תהפוך ללא עבירה ויעלה הסיכוי להיתקע עם הרכב. חזרנו לרכב בין שתיים וחצי לשלוש. 
לסיכום, כמה סיבות טובות להתחיל מוקדם - להיות לבד בגל. בבוקר לא חם, השלג עדיין קפוא והשבילים לא בוציים. אפשר להעמיק ולראות עוד נקודות עניין בשטח. בכל מקרה, כדאי לשמור ליום הזה 5-6 שעות לפחות.

אכלנו ארוחה זרירה ומשם נסענו לעיירה Page באריזונה. נסענו ישירות לסוכנות הטיולים כדי לקנות סיור ב- Upper Antelope Canyon . יצאנו עם Adventure antelope canyon tours ולקחנו את הסיור שכולל בנוסף את קניון Rattlesnake שנמצא באדמות פרטיות של הסוכנות (מדובר במשפחה אינדיאנית משבט הנבאחו). הגענו אליהם ממש לפני הסגירה (נסגרים בארבע) וזה היה מזל כי אחרת הם מקבלים הזמנות רק במייל ולא הייתה לנו קליטה כל הזמן הזה גם בגל וכולל ב-Page עצמה.
לצערנו לא יכולנו להגיע ל-Lower antelope canyon כי הוא היה סגור לתחזוקה, משהו שמסתבר שבדרך כלל קורה באזור הזמן הזה בשנה.

משם נסענו לתצפית ה-Horseshoe bend בגראנד קניון, בדיוק לצפות בשקיעת השמש מאחורי ההרים. 
את הלילה העברנו במקום בשם Page Lake Powell Campground, וסוף סוף התקלחנו אחרי שלושה ימים מקפיאים. המחיר ללילה הוא 40 דולר לרכב וניתן למלא מים (במיכל הכיור של הרכב) ולהתחבר לחשמל במידת הצורך.

06 - קניון אנטילופ ומוניומנט ואלי

התחלנו את הבוקר בנסיעה קצרה לנקודת היציאה לקניון.
באזור יש שני קניונים גדולים ומפורסמים, שההבדל בין הקניון העליון והתחתון הוא שהעליון הוא בצורת האות A ומתנקז לתקרה והתחתון כמו V ונפתח כלפי מעלה. מלבדם יש עוד המוני קניונים שונים, ומכיוון שהרוב נמצא על אדמות אינדיאניות פרטיות, לכל משפחה יש את הקניונים שלה.
לחברה הזו הגענו בעקבות המצלות באינטרנט, ומכיוון שהקניון התחתון היה סגור לשיפוצים, שילמנו 149 דולר לאדם (יקר!) עבור סיור בשני קניונים - Upper Antelope Canyon ו-Rattlesnake Canyon.
הסיור יצא בזמן ונמשך בדיוק שעתיים וחצי כמובטח.
חשוב לזכור שאסור להביא לסיור תיקים. מותר להביא בקבוק מים ולהשאיר אותו ברכב בין הסיורים. אני באתי עם פאוץ' של עדשה (הבאתי שתי עדשות למצלמה שלי) והם אסרו עלי להיכנס איתו לקניון. אחרי כמה נסיונות שכנוע לא מוצלחים, נכנעתי ושמתי את העדשה בכיס של הג'קט.

כביכול יצאנו לקניון העליון הנחשק בשעה שהכי טובה להגיע אליו, כך לפי תמונות שהראו לנו של קרני אור פורצות מבעד לתקרה, שזו אחת הסיבות לבקר בתופעת הטבע המיוחדת הזו.
לצערי אי אפשר להגיד בלב שלם שזה היה שווה את הכסף. במבט לאחור, היה לגמרי מספיק לבקר רק בקניון אחד (ולשלם חצי מחיר). קודם כל, התחושה הכללית הייתה של עסק פרטי שרוצה להרוויח מכמות של מבקרים ולא של עסק משפחתי שמראה לנו את הבית שלו, ומסביר על החשיבות ההיסטורית של האדמות לאינדיאנים או אודות התופעה הגיאולוגית עצמה. למעט כמה שאלות ששאלנו וכן נענינו, למשל על איך הקניון נוצר, זה היה יותר "תצלמו תמונה ותתקדמו הלאה". התמונות שראינו לפני שנרשמנו לסיור הן לא מה שראינו בפועל. מסתבר שזה מאוד תלוי עונה ושעה, וגם עוזר אם משהו (או מישהו) זורק חול מלמעלה כדי לחזק את קרני השמש באמצעות האבק (את כל זה למדנו בדיעבד).

השיא הוא שאשכרה ציפינו ללמוד על התרבות וההיסטוריה של המקום, וגילינו שמדובר ב-"סתם מקום שהיינו באים אליו בתור צעירים לעשות מסיבות ומדורות, עד שמישהו צילם שם תמונה ומכר אותה במיליונים ופתאום זה נהיה אתר תיירות", כך לדברי המדריך. כן הבנו שיש למקום חשיבות היסטורית וכן למדנו דבר או שניים מהמדריך, אבל אולי אם יכולנו להגיע לקניון התחתון, שכאמור היה סגור לשיפוצים, הסיור היה מרגיש יותר שווה את העלות ובכך משנה את דעתנו. זאת מכיוון שהקניון התחתון הוא זהו קניון גדול, עמוק ומרשים הרבה יותר מקניון Rattlesnake. לאור האמור אני לא יכול להמליץ על החברה הזו בלב שלם. אבל מצד שני יש לי תחושה שזה לא ממש משנה עם איזו חברה יוצאים, זה ככל הנראה אותו דבר בכולן.

עוד בעניין צילום בקניון -
עד סוף 2019 למעשה היו סיורים ספציפיים לצילום התמונות, שבהן גם מותר להביא תיק וחצובה ואז אפשר להשיג את כל התמונות הנחשקות, אך אלו היו סיורים יקרים שיצרו עיכובים עבור המבקרים האחרים (בכל זאת מדובר בנקיקים צרים למעבר). לכן החל מ-2020 הוחלט לאסור עליהם באופן גורף. כך שאם בכוונתכם להגיע לקניון לנסות לצלם תמונה שתימכר ב-6 מיליון דולר (כן, זה קרה), כדאי לבחון טוב מתי להגיע ואם יש אפשרות עדיין לקבל סיור פרטי כזה.

בשעה 12:30 יצאנו לכיוון היעד הבא - Monument valley. אם היתה לנו עוד שעה (למשל על ידי דילוג על הקניון הנוסף), היינו עולים עם הרכב עד לתצפית Gooseneck שנמצאת כחצי שעה צפונית-מזרחית משם. אך היינו גבוליים בזמן ולכן העדפנו להתמקד ביעד אחד. המשכנו מזרחה רק עד "גבעת פורסט גאמפ" שהתפרסמה מהסרט, וממנה נשקף העמק והכביש הארוך שמוביל אליו, ולאחר מכן חזרנו ונכנסנו לתוך הפארק.

הכניסה עולה 20 דולר והיא לא חלק מהכרטיס השנתי כי זהו לא פארק לאומי. התצפית הכי יפה היא ללא ספק מחניון מרכז המבקרים וגם מתוך המרפסת של המסעדה. אפשר לעשות סיור רגלי של שעתיים או סיור רכוב עם הרכב הפרטי וזה מה שבחרנו לעשות. מדובר בדרך לולאתית אשר עוברת בקרבת כל המוניומנטים.
אל תפספסו את John Wayne Point אם אתם רוצים תמונה כמו של השחקן המפורסם.
בערך בשעה ארבע וחצי השמש התחילה לרדת נמוך וצבעה את שלושת הניצבים הענקיים בכתום עמוק.

לאחר השקיעה יצאנו לכיוון היעד הבא ועצרנו בסופר להשלמות ובישולים.
את הלילה העברנו בתחנת משאיות Speedy's truck stop שנמצאת קצת אחרי העיירה Cameron.

07 - גראנד קניון

אחרי לילה קריר אבל סביל, קמנו בשבע להמשיך את הנסיעה לגראנד קניון.
כביש מספר 64 עובר דרך המון נקודות תצפית עוצרות נשימה המביטות אל הקניון מזוויות שונות. הכרטיס השנתי שקנינו לרכב הפך רשמית למשתלם, שכן זה הפארק השלישי שאנחנו נכנסים אליו (עלות כל פארק 35 דולר והכרטיס עלה 80). הריינג'רית הייתה פנסיונרית מבוגרת ובערך הבנאדם נותן השירות הכי נחמד שפגשתי בחיי. היא התנצלה שאין לה מידע בעברית עבורנו, אבל דאגה לתת לנו המון טיפים והמלצות.

העצירה הראשונה שלנו היא בחניון של ה-Watchtower, שם אנחנו עושים קפה להעביר כמה דקות עד שהוא יפתח בשעה תשע. המגדל מספק תצפית גבוהה לאזור. משם יש כמה וכמה נקודות עצירה יפות עד ההגעה למרכז המבקרים. אנחנו עוצרים לפיקניק בין התצפיות וממשיכים למרכז המבקרים להתעדכן באפשרויות שעומדות לפנינו להמשך היום. מכיוון שהשביל Bright Angel לא היה מומלץ להליכה בגלל קרח (אלא אם יש קרמפונים), אנחנו בוחרים לעשות את המסלול המזרחי שנקרא South Kaibab Trailhead אליו מגיעים עם שאטל של הפארק (ללא עלות). 

למי שיש זמן ורצון, השביל מעגלי, ממשיך למטה עד הנהר ועולה חזרה. לוקח לעשות אותו יום הליכה שלם מעלות החמה ועד השקיעה, כ-9-12 שעות כך אמרו לנו. בתחתיתו יש מקום לישון, למי שמעוניין להישאר יותר זמן באזור הנהר או לעשות שבילי יום בתחתית הקניון, אך כמה מטיילים שפגשנו אמרו לנו שכדי לישון שם צריך להשתתף בהגרלה עם רשימת המתנה של 15 חודשים (וחשבנו שלגל קשה להיכנס!).

לוקח לנו כשעה לרדת לנקודת התצפית העוצמתית בתוך הקניון עצמו, ועד שחזרנו למעלה בסך הכל עברו שעתיים וחצי. הבוקר, שהתחיל קר ועם רוחות חזקות, מהר מאוד הפך נעים וחמים, בדיוק בזמן למסלול. כשסיימנו את השביל מזג האוויר התקרר במהירות והפך מקפיא. המשכנו ברכב לתצפיות המרוחקות שאחרי כפר הנופש. הספקנו להגיע רק עד תצפית Hopi שבה כבר היה חשוך מדי מכדי לצלם, ולפי כמות האנשים כנראה שזו הייתה נקודה מצויינת לראות את השמש שוקעת מעבר לקניון. נסענו חזרה דרומה על כביש 64 עד שהגענו ל-Sedona, שם מצאנו חניון קטן כמה דקות לפני העיירה על מנת לחנות למשך הלילה.

קשה לתאר כמה עוצמתי ומרהיב הגראנד קניון, אפשר לבלות פה כמה ימים בקלות. מי שרק עוצר ב-Horseshoe bend ולא מגיע לחלק הדרומי, מפסיד את יופיו האמיתי. למעט החודשים דצמבר וינואר, ביתר השנה אפשר גם להגיע למפל Havasupai. מסלול הליכה בין יומיים לשלושה (וגם הוא דורש פרמיט) ומוביל לכמה מפלים מרשימים הנשפכים מהקניון המדברי.

08 - סדונה וכביש 66 ההיסטורי

קמנו כרגיל עם אור ראשון בשעה שבע, ארגנו את הציוד, הכנו קפה ונסענו למרכז המבקרים שנקרא Chamber of commerce ונפתח בשעה שמונה וחצי.

סדונה היא עיירת קיט קטנה, מוקפת הרים אדומים ויערות ירוקים. אפשר לטייל בעיירה עצמה וכמובן בעשרות השבילים שמסביב לה, המובילים לנקודות תצפית, מערות, בולענים ועוד המון תופעות טבע ייחודיות לאזור. תופעת טבע (לכאורה) נוספת שסדונה ידועה בה נקראת Vortex - נקודות בהן האנרגיה של כדור הארץ מסתחררת ומתנקזת לאזור מסוים, וכביכול גורמת למי שעומד בתוכה להרגיש תחושות שונות ומשונות של אנרגיה אלקטרומגנטית. לא בדקנו בעצמנו.

במרכז המבקרים המליצו לנו על כמה שבילים ונקודת תצפית. התחלנו בשביל Soldier pass, שהוצע לנו להתחיל איתו בגלל שהחניון שלו מספיק רק ל-14 מכוניות ונסתם מאוד מהר. השביל עובר בכמה נקודות עניין ואפשר לעשות אותו מעגלי ובמשך כמה שעות. אנחנו הסתפקנו בשלוש נקודות עניין ועשינו הלוך וחזור על אותה הדרך בשעתיים וחצי. הנקודה הראשונה נקראת Devil's sinkhole, קטע רכס שקרס ושקע לתוך האדמה. השניה Seven pools, כמה שקעים באדמה אשר נקווים בהם מים כמו בריכות קטנות, והנקודה האחרונה הייתה מערה יפה שנפתחת מתוך ההר לשמיים. 

הנקודות מסומנות על המפה של גוגל וגם משולטות, למעט המערה, שאליה מגיעים מפיצול ימינה אחרי ששביל הג'יפים ושביל ההליכה מצטלבים. בהתחלה חשבנו שמדובר בנקודה על המפה שנקראית Soldier's arch, אך כשהתקדמנו על השביל ראינו את המערה מימין על הרכס וחזרנו אחורה למצוא את הפיצול. זהו שביל שמתפצל ימינה מהדרך הראשית ונראה כאילו הוא סגור עם ענפי עץ מונחים על הקרקע, אבל פשוט מדלגים מעליהם. הכניסה למערה מצריכה טיפוס קטן על הסלעים. פנים המערה והנוף הנשקף מחלונה שווה את זה.

חזרנו לרכב ונסענו לנקודה הבאה - Devil's bridge parking lot, שם ישבנו לארוחת בוקר. מוקדם יותר בבוקר סדונה נדמתה כעיירת נופש מנומנמת, אך כעת היא הייתה חיה וסואנת. היא בנויה מכבישים קטנים ושלוחות רבות בין רכסים והרים אדומים, ומשלבת בצורה יפה צמחיית יער עם קקטוסים ובינואר גם שלג עם מדבר אדום.

מזג האוויר הקריר של הבוקר התחמם ומהר מאוד מצאתי את עצמי עובר לטי-שירט לשארית היום. יצאנו לשביל המוביל ל-Devil's bridge, שביל הלוך חזור שלוקח כשעתיים ומוביל לגשר אבן ענק שתלוי מעל העמק. בנקודת זמן הזו החלטנו לצאת מסדונה ליעד הבא מכיוון שהתכנית שלנו הייתה לסיים את הערב בכניסה לפארק Joshua tree, מרחק של כחמש-שש שעות נסיעה. ויתרנו על נקודת התצפית הפנורמית משדה התעופה ועל השביל המסקרן ה-Vortex boynton.

למרות שרצינו להגיע גם לאחת מנקודות ה-Vortex, לא היה לנו יותר מדי זמן בסדונה. אפשר להעביר כאן בכיף יומיים-שלושה או יותר בחקירת השבילים, המערות, האטרקציות והחנויות הקטנות הפזורות לאורך העיירה (פגשנו פנסיונרית שבאה לנופש של חודשיים ונשבעה שזה אחד המקומות הכי יפים ושלווים באמריקה). 
אם כן היינו עושים את הנקודות האלו באותו יום, היינו מסיימים את הערב וישנים בעיירה Selingmen. כך למחרת נוסעים בכביש 66 ההיסטורי עד לפארק הלאומי ג'ושוע, עושים שם חצי יום וישנים בפאתי לוס אנג'לס. אבל הלו"ז שלנו לא אפשר את זה ולכן רצינו להספיק לראות את תחילת כביש 66 באור יום, לנסוע בחושך ולישון מחוץ לפארק, כדי שלמחרת נעשה בו חצי יום מרגע הפתיחה בבוקר ונעביר את הערב באל-איי. 

בסלינגמן יש חנויות מוזיאונים וממורביליות משנות החמישים. התקופה שכביש 66 חיבר בין מזרח ארה"ב למערב. לקח לנו כשעתיים להגיע לעיירה, בדיוק כשהשמש התחילה לרדת. הצלחנו להסתובב קצת ברחוב ולראות את החנויות והמכוניות הישנות, אבל הכל כבר היה סגור ואי אפשר היה להיכנס ולחקור. כשעה נסיעה משם על כביש 66 מצאנו תחנת דלק עם חווה קטנה וג'אנק יארד, שם ראינו את אחת השקיעות היפות שראיתי בשנים האחרונות. כביש 66 ההיסטורי מסתיים בעיר קינגסמן, והנסיעה משם לפארק לוקחת כשלוש שעות על כביש מונוטוני למדי.
אפשר גם לקצר את הדרך ולגלח עוד כשעה מהמסלול - לעבור בסלינגמן רק כדי לראות את השגעון סביב כביש 66 ואז להסתובב חזרה לכביש המהיר, זה ככל הנראה היה עדיף, בדיעבד, מפאת משך הנסיעה ליעד הבעד. אך גם יש משהו בידיעה שנוסעים על כביש היסטורי והעצירה בחווה בשקיעה לחלוטין הייתה שווה את זה.

כשנכנסים לקליפורניה ישנה תחנת מעבר עם שומר מנומנם, הוא רק שאל מאיפה באנו ולא עשה בעיות מיוחדות. המזל הוא שהשעון חוזר שעה אחת אחורה כשנכנסים לקליפורניה, אז מרוויחים שעת שינה. 
סיימנו את הערב ב-campground של פארק ג'ושוע (נכנסנו מכיוון Cottonwood).

09 - פארק ג'ושוע ואל איי

מרכז המבקרים נפתח בשמונה וחצי, שם כרגיל קיבלנו מפה והמלצות - להתחיל את היום ב-Cottonwood Spring, נווה מדבר קטן שהוא חלק משביל הליכה ארוך יותר שמוביל לנווה מדבר גדול בשם Lost palms oasis.
לא רצינו להשקיע שעה וחצי בשביל הארוך מבינהם ולכן הסתובבנו שם בקטנה והמשכנו בנסיעה לנקודה הבאה- Cholla cactus garden, חלקת אדמה מלאה מאות קקטוסים קוצניים צפופים. נקודת עצירה מאוד יפה וכיפית.
העצירה הבאה היתה ב-Skull rock, אבן שאם ממש מתאמצים, קצת מזכירה גולגולת, ומשם לתצפית הפנורמית Key view שצופה לעבר ההרים וממנה אפשר לראות חלק משבר סאן אנדראס. לאורך כל הפארק לא הייתה לנו קליטה סלולרית בכלל עד נקודת התצפית. 

בחניון הסמוך לשביל Barker dam עשינו הפסקת צהריים ויצאנו למסלול הליכה של שעה שהומלץ על ידי מרכז המבקרים. למען האמת, המסלול היה די משעמם, וחשבנו אם לעשות את המסלול השני שהומלץ שנקרא Hidden valley או פשוט לחתוך לעיר, שזה מה שבאמת עשינו. 

בסביבות השעה 2 יצאנו לכיוון מצפה הכוכבים Griffith על מנת להספיק לצפות בשקיעה על העיר. לא חישבנו מספיק טוב את הזמנים והפקקים ולכן את השקיעה בסוף ראינו רק מהכביש המהיר. עד שהגענו למצפה הכוכבים כבר ירדה השמש, אבל הספקנו להתרשם מהתצפית הפנורמית על העיר שנפרשת מהמצפה ועד השלט המפורסם של הוליווד.

לאור האמור, לחלוטין היה עדיף לוותר על השביל Barker dam בפארק ג'ושוע כדי להגיע לשקיעה בעיר. פארק ג'ושוע סיפק כמה נקודות חמד והצמחיה בו משונה ומעניינת, אך לא מצאנו מה לעשות בו מעבר לחצי יום. הוא אפילו קצת הזכיר לי את ישראל (פתאום באמצע שום מקום מדבר עם עצי דקל, אז אפשר להבין למה זה מיוחד שם, אבל אנחנו כישראלים כבר די מורגלים). בעונה בה שביל החלב נראה לעין האזור חשוך ביותר ומושך הרבה צלמי כוכבים.

תוך כדי הנסיעה מצאנו מוטל באזור של הוליווד ויצאנו בערב לבלות. כל אחד מאיתנו פגש חברים באזור אחר. אני הייתי באזור ונטורה ונראה שיש כאן מלא מה לעשות. לצערי היה לנו רק לילה אחד, אבל לגמרי הייתי מבלה בעיר עוד יום-יומיים, ולו רק בשביל הברייק מכל הנהיגה והריצה מאתר לאתר.
בערב ירד גשם בפעם ראשונה בטיול (אם כי לא מאוד רציני), ולמחרת בבוקר מזג האוויר חזר להיות בהיר ונעים.

10 - לוס אנג'לס

את היום העברנו בשיטוט בעיר.
מזג האוויר היה די חמים ושוב ירדתי לטי-שירט. מאוד מזכיר את תל-אביב בינואר.

התחלנו באזור הוליווד שבו ישנו, שדרת הכוכבים, התאטרון הסיני ועוד. משם נסענו לדאונטאון לשוק המקסיקני וחקרנו מעט את האזור וגם אכלנו בוריטו של צהריים.
לבסוף הגענו לסנטה מוניקה לסיבוב בחוף וברציף, קינחנו עם בירה צוננת וצפינו בשקיעה על הים. אם היה לנו עוד זמן, היינו מגיעים לחוף וניס, לפארק קנט האן לראות את העיר מלמעלה ולעוד מקומות.
במקור תכננו לבלות כאן שני לילות, אך מכיוון שהיו לנו רק עוד כמה ימים ספורים לטיול, הרגשנו שיש עוד מה לראות והחלטנו לעזוב את העיר עם טעם של עוד. 

בצעד ספונטני וללא תכנון מיוחד, במקום לנסוע כמתוכנן לפארק סקויה נסענו דווקא אל פארק Death Valley, מרחק של כארבע וחצי שעות נסיעה. את סקויה נעשה ביום למחרת. 
מכיוון שהיינו צריכים להתארגן על מצרכים וזו כבר היתה שעת ערב, עשינו בערך שלושת רבעי הדרך עד מסעדת Palamine springs שם העברנו את הלילה בחניון.

11 - Death valley

"עמק המוות" הוא אזור עם מערכת אקלים מיוחדת. הוא המקום הכי נמוך בארצות הברית, יש בו מדבריות מלח, דיונות, מכתש ענק ועוד תופעות טבע.
במהלך חודשי הקיץ הטמפרטורה מגיעה לאזור 45-50 מעלות וממש לא מומלץ לטייל כאן (אם כי לא בלתי אפשרי). לכן דווקא בינואר זו תקופה מצויינת מבחינת מזג האוויר והחלטנו שזה שווה את העיקוף בנסיעה.

כשקמנו בשבע האור כבר עלה וצבע את השמיים בגוונים אדמדמים. נותרה לנו כשעה נסיעה עד מרכז המבקרים, אך כארבעים דקות אחרי חלפנו על פני Mesquite dunes, אזור בו הרוחות ערמו את החול לתלים והחלטנו לעשות שם עצירה. שעות הבוקר היו נעימות ויחסית לא היו במקום הרבה אנשים.
הדיונות נצנצו בצהוב כנגד ההרים ברקע שנראו סגולים וזה היה מראה מיוחד מאוד. 

לא הרבה לאחר מכן הגענו למכרז המבקרים Furnace creek. הצגנו את המנוי השנתי וקיבלנו המלצות איך לחלק את היום. אחד הדברים שהפכו את הפארק למפורסם הן האבנים שמדי בוקר נדמה שזזו בכוחות עצמן במהלך הלילה. תופעת טבע ייחודית למקום שקורת ככל הנראה בגלל שהאדמה קופאת בלילה והאבנים מחליקות עליה לאיטן בדחף הרוח.

לדאבוננו, הגעה לאזור הזה מצריכה רכב בעל עבירות שטח וגם הרבה זמן - כארבע שעות נסיעה הלוך ואז שוב חזור. שני דברים שלא היו ברשותנו. 
נכנסנו לאודיטוריום לראות את הסרט שמסביר על הפארק. הוא היה מאוד מעניין ומלמד ונתן פרספקטיבה על הפארק גם מנקודת מבטם של האינדיאנים שחיים בו היום. הם אגב, כמובן לא קוראים למקום "עמק המוות", הם פשוט קוראים לו "בית".

בפארק לא חסר מה לראות. התחלנו באזור Badwater, הליכה קצרה שמובילה למדבריית מלח מהממת ובמרכזה שכבה דקה של מים שמייצרת השתקפויות מעניינות עם הסביבה. העברנו שם בקלות שעה או יותר. משם נסענו לגשר הסלע שמסומן במפה פשוט כ-Natural bridge. בחניון עשינו הפסקת צהריים לפני שהלכנו כמה דקות לראות במה מדובר, ואכן, זהו פשוט סלע ענק שעוברים דרכו. בסך הכל חביב.
משם נסענו בדרך Artist drive שחולפת על פני כמה נקודות תצפית שצופות אל עבר גבעות שצבען מוכתם בוורוד וירוק וצהוב בהתאם למינרלים שבאדמה. אפשר גם לצאת להליכה בין ההרים הצבעוניים, אך לנו היה זמן מוגבל.

לאחר מכן קפצנו לראות את מכרה הבוראקס (סוג של מחצב) הישן ופתאום כבר הבנו שנהיה מאוחר ועוד רגע יורדת השמש. חזרנו אל הדיונות לחקור אותן שוב בזמן שהשמש שקעה וכך גם התקדמנו אל עבר היציאה מהפארק. הפעם היו שם עשרות אנשים שצבאו עליהן, גלשו עליהן, צילמו והתבוננו בשמיים שהחליפו צבעים מכחול לכתום לסגול ככול שהשמש שקעה יותר. מחזה מרהיב וסיכום נאה ליום.

כעת חיכו לנו חמש שעות נסיעה אל פארק סקויה. בחמש וחצי בערב יצאנו לדרך. זו הייתה נסיעה ארוכה ומתישה והתחלקנו בנהיגה לסירוגין. גם על מיכל הדלק זו הייתה נסיעה קשוחה שדרשה כמעט שני מיכלים מלאים. לבסוף הגענו לכניסה לפארק סקויה בסביבות 11 וחצי בלילה, מותשים אבל עם ציפיות גבוהות למחר. ישנו מחוץ למרכז המבקרים Foothill.

Death valley מרוחק כ-120 מייל מלאס ווגאס ולגמרי עדיף להגיע אליו משם בתחילת הטיול ולא לעשות את העיקוף שעשינו, אבל שמחנו שהצלחנו לראות גם אותו. חשוב לציין שלפני שנסענו לסקויה התקשרנו לוודא שהפארק פתוח והכבישים לא חסומים, שכן זהו אזור הררי שנסגר בחלקו (ולפעמים בשלמותו) בחורף בשל השלגים הכבדים.

12 - Sequoia

מרכז המבקרים נפתח כאן רק בתשע, מה שנתן לנו את האפשרות להתעורר הפעם מעט מאוחר יותר.
בקבלה סיפרנו לרינג'רית שיש לנו רק יום אחד ושאנחנו ממשיכים ליוסמטי. קיבלנו כמה המלצות ומידע על מצב הכבישים המחברים בין הפארקים.

נאמר לנו שהדרך המחברת בין שני חלקי הפארק סגורה בגלל שלגים, ואם רוצים להגיע אל הצד השני, צריך לצאת החוצה מהפארק, לנסוע על הכביש המהיר ולבוא מהכניסה המערבית. עיקוף מאוד גדול וגוזל זמן, ולנו ממילא היה רק יום אחד כאן.

יותר מכל, ההמלצה הראשונה והחשובה ביותר מבחינתה הייתה לנסוע כמה שיותר מהר לראות את "גנרל שרמן", העץ הגדול ביותר בפארק, מכיוון שהחניה מתמלאת שם ממש מהר. 
הכביש המתפתל המוביל אל החניון לקח כחמישים דקות נסיעה. החניון באמת היה קטן ולקח לנו כמה דקות טובות למצוא חניה.

כמה שבילים מגיעים וסובבים את העץ המגודר. קשה לתפוס את הגודל של עצי הסקויה, אנחנו מוקסמים ומעבירים באזור כשעה. לאחר מכן ירדנו חזרה אל המוזיאון, שם גם עשינו הפסקת צהריים.
לקראת רבע לאחת יצאנו למסלול הליכה רגלי שיוצא מאזור המוזיאון לכיוון Crescent meadow ו-Moro rock. הלכנו על השביל לכיוון Bear hill שמסומן במעויינים צהובים עם סמל של דב.
משם דרך Huckleberry ל-Dead giant, עץ ענק שכנראה נפגע מברק ונשרף כליל.

מנקודה זו המשכנו אל ה-Tunnel log המפורסם, עץ ענק שנפל על הכביש ומנהרה לכלי רכב נכרתה דרכו.
בקיץ רכבים יכולים לעבור דרך העץ, אך כעת הכביש היה מושלג לחלוטין.
הנקודה האחרונה במסלול היתה Moro rock, סלע עצום שמטפסים עליו באמצעות מדרגות ומשם יש תצפית פנורמית על כל העמק. הגענו לתצפית בדיוק בארבע וחצי בזמן השקיעה. מדרגות האבן היו מלאות בשלג וקרח חלקלק. קרמפונים היו ממש עוזרים בשלב זה. 

הספקנו לצפות בשקיעה ולרדת בחזרה אל הכביש המושלג, שעליו גם הלכנו כדי לחזור למוזיאון רגע לפני שלגמרי החשיך. בסך הכל סיבוב של כארבע וחצי שעות דרך היער. במסלול עצמו עוברים דרך המון עצי ענק (שבניגוד לעץ 'גנרל שרמן' אפשר גם לגעת בהם) ואפילו עברנו פיזית דרך אחד מהם שהיה בו חור ענק. פשוט מדהים.

מכאן הנסיעה לפארק יוסמטי לוקחת כארבע וחצי שעות. פרק זמן שכבר הפך "קטן עלינו". התחלקנו בנהיגה והגענו כמעט עד מרכז המבקרים של הפארק לחניון שבו העברנו את הלילה.

13 - יוסמטי

אחרי לילה קריר בחניון הפארק, קמנו בשבע וחצי וגילינו עמק מכוסה במעטה לבן.
התארגנות של בוקר ופק"ל קפה בנוהל ומשם הלכנו למרכז המבקרים לקבל מידע.

הפארק הזה נראה מבוסס יותר מהאחרים. יש כאן מיני-מרקט מאובזר, חנות עם ציוד טיולים, גלריה לאומנות ועוד. לצערנו הוסבר לנו ששתי אטרקציות שקיווינו להגיע אליהן - Mariposa grove ו- Glacier point סגורות לחורף.

התכנית ליום הייתה לעשות מסלול הליכה לתצפית על המפלים ולאחר מכן מסלול קצר אל Mirror lake.
אך עד שיצאנו לדרך כבר היה עשר בבוקר ולקח לנו 4 שעות רק להגיע לתצפית על המפל העליון.
משם עוד שעה של טיפוס בשלג וקרח אל Yosemite point, תצפית פנורמית על כל העמק ואל ה-Half dome המפורסם. לאחר תמונות ונשנושים, כבר היה שלוש וחצי בצהריים וירדנו למטה בקצב מהיר כדי לא להגיע בחושך. לקח לנו עוד שעתיים לחזור לחניה והשמש ירדה במהירות. מאוד רצינו להספיק לאגם המראה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

בדיעבד לו היינו יודעים את המסלול הצפוי היינו יוצאים מוקדם יותר בבוקר ומגיעים לאגם בשקיעה. אך בכל מקרה נראה שהאגם קפוא ומושלג ואפקט המראה מהשתקפות המים (שעל שמו נקרא האגם) כנראה לא היה תופס. צריך להגיע לכאן פעם בימי הקיץ ולהשלים פערים. 

היעד הבא שוב היה 4.5 שעות נסיעה אל Monterey. בתחזית מזג האוויר היה צפוי גשם, ולכן החלטנו לישון בנקודת אמצע הדרך כדי להחליט בבוקר אם לקחת את הכביש ליעד אחר.
ישנו בסמוך לעיר San Felipe במקום שנקרא Casa de fruita, שם הייתה חניה בשפע.

14 - מונטריי

אחרי לילה נעים יחסית ויקיצה מאוחרת, בשעה שמונה התקשרנו לחברת הספנות לשאול לגבי שיט הלווייתנים ומזג האוויר הצפוי. למזלנו נראה שלמרות התחזית הגשומה מאתמול, היום הולך להיות בהיר אחרי הכל. נרשמו לשיט של שעה 10:00 ויצאנו לדרך לשעה של נסיעה עד העיר.

הגענו אל חברת Monterey bay whale watch center שממוקמים בהמשך הרציף מצד ימין. בעלת המקום ג'יני התרגשה לשמוע שאנחנו ישראלים. היא כבר הייתה פעמיים בארץ ומתה על סביח.
נתתי לה כמה המלצות לביקור הבא והיא עשתה לי סיור מודרך בחנות והסבירה לי על סוגי הלווייתנים והדולפינים ועל המפרץ של מונטריי.

מסתבר שממש לא רחוק מהחוף יש קניון תת-מימי כפול בעומקו מהגראנד קניון. זו נקודת מעבר של כמה סוגי לווייתנים שנודדים מאלסקה למקסיקו וחזרה, פעם לחפש מזון ופעם להמליט. הגענו ב-21 לינואר שזה ממש בשיא נדידת הלוויתנים האפורים, והם צופים לראות בין 20 ל-40 לווייתנים, דולפינים ועם קצת מזל אולי גם קטלנים. 

יצאנו לדרך לשיט שתוכנן להמשך שלוש שעות. במפרץ היו המון אריות ים קולניים ושחפים. לא הרבה זמן עבר וראינו את הלווייתן הראשון שחשף בפנינו זנב סנפיר ענק ומרשים. המשכנו להעמיק לתוך האוקיינוס ומסביבנו חלפו להקת לוויתנים גדולה והמון דולפינים סקרנים שקפצו מסביב. אחד מהם גם נתן קפיצה אנכית מרשימה שהשאירה את כולנו בפה פעור.

ככל שהעמקנו הפסקנו לראות לווייתנים אפורים והתחלנו לראות Humpbacks. אף אחד לא ציפה לזה, אפילו לא המדריכה שאמרה שזו לא העונה, אבל שהיא חושבת שהם מתקרבים יותר לחוף כשיש רוח חזקה כמו ביום שלנו. הלווייתנים האלו היו הרבה יותר פעילים, חלק קפצו החוצה ונחתו על הגב והפעימו את כולנו. ככל שהסירה האיצה חטפנו המון שפריצים חזקים של מים. אבל היינו לבושים טוב עם הציוד לגשם שהבאנו במיוחד לטיול (טיפ לצלמים שבינינו - בשביל היציבות צריך לרדת על הברכיים ובשביל שלא יכאבו הברכיים אפשר לרפד אותן בדרך כלשהו לפני שעולים לסירה. אנחנו לא עשינו זאת - כי לא ידענו את זה, ולכן סיימנו עם ברכיים משופשפות, אבל זה ממש עוזר לייצב את המצלמה על הסירה המתנדנדת).

בסך הכל ראינו כמה עשרות לווייתנים ודולפינים, וגם כמה קפיצות שכאלו שנקראות Breach, יותר ממספיק כדי לקבל את החווייה. השיט נמשך שלוש וחצי שעות, חצי שעה יותר מהמתוכנן. חזרנו לחוף בסביבות אחת וחצי מורעבים. בדרך חזרה שוחחנו קצת עם המדריכה ועם זוג שעובד באקווריום של מונטריי, הידוע כאחד הגדולים והוותיקים בעולם. הם המליצו לנו על ביקור באקווריום, אבל היה לנו זמן מאוד מוגבל ורק יום אחד בעיר.

החלטנו לוותר על ההצעה ולהמשיך על פי התכנית אל היעד הבא, לא הרחק משם, פארק Point lobos.
הפארק הוא לא פארק לאומי ולכן לא תופס כאן המנוי השנתי. לאחר שבישלנו ארוחת צהריים מחוץ לפארק, על צד הדרך עם נוף לאוקיינוס, שילמנו 10 דולר כניסה והתחלנו את המסלול.

תחנה ראשונה Whalers, בקתת ציידים ישנה שהפכה למוזיאון קטן שמסביר על ההיסטוריה של ציד לוויתנים. בחצר היו פזורים עצמות לווייתנים גדולות וכן ציוד ציד וכדומה. המשכנו בשביל לתצפית על המפרץ. האזור מלא בעצי ארז מיוחדים ביופיים והאוקיינוס פוגש בעוצמה סלעים גדולים ומרשימים. מעלינו ריחפו שני עיטים ומהנקודה הרחוקה יש תצפית על המפרץ, ושם זיהיתי לוטרה ישנה על הסלעים. היא קלטה אותי וירדה לים, שם התחילה לטפח את עצמה ולדגמן לי בלא ידיעתה.

חזרתי לבקתת הציידים ופצחתי בשיחה עם העובדת של המוזיאון, אישה חביבה כבת שבעים בשם מיקי. כל הפארק למעשה מלא בפנסיונרים שבחרו להמשיך לעבוד. אני מראה לה את התמונות של הלוטרה על הסלע והיא אומרת שזה ממש נדיר שהיא תעשה דבר כזה ושאלו תמונות מצויינות ונדירות. היא מבקשת שאשלח את התמונות לאתר של הפארק וגם למייל הפרטי שלה, אותו היא רושמת לי על גלויה. בנוסף היא שולפת ברושור בעברית צחה, שמסביר קצת על הפארק והחיות. זה היה מפתיע.
(התמונות כמובן נשלחו אליה לבקשתה).

הפארק ממש יפה אבל לצערנו הזמן שלנו אוזל מהר מכיוון שהוא נסגר בחמש. אנחנו מספיקים להגיע לעוד נקודת תצפית עד חמישה לחמש, שם אנחנו מזהים המון כלבי ים רובצים על החוף. לפתע מופיע שומר פארקים חמוש באקדח ואלה גדולה, מצויד באפוד מגן ונראה שהוא מוכן לקרב. הוא דורש שנעזוב ואנחנו נעתרים במהרה ועושים את דרכנו החוצה.
פוינט לובוס פשוט מקום קסום והייתי מבלה כאן יום מהבוקר עד הערב בלי בעיה.
שילוב של הפארק, שיט לוויתנים והאקווריום על פני יומיים היה יכול להיות מוצלח לו היה לנו יותר זמן.

נסענו להשלים קצת קניות ולתדלק, ועל הדרך ליעד הבא לתת גיחה מהירה לאווטלט בעיר Gilroy. משם נסענו לישון בכניסה לפארק Big Basin על מנת להתחיל שם למחרת את היום. לאחר שיטוט קצר עם הרכב, לא מצאנו אתר קמפינג פתוח. השעה כבר הייתה סביבות 11 בלילה והחלטנו לישון בחניון של הפארק. זה לא היה רעיון טוב...

15 - Big Basin & San Francisco

הבוקר התחיל מוקדם מהצפוי ובהפתעה גמורה.
בשעה שבע הרגשנו דפיקות חזקות על שמשת הרכב, ממש כאילו מישהו מנסה לשבור אותן!
זה היה ריינג'ר והוא היה מאוד לא מרוצה למצוא אותנו ישנים בחניון...
פתחנו את החלון, עדיין מנומנמים ומבוהלים, ולאחר שגער בנו שאנחנו ישנים במקום אסור הוא דרש שנשלם קנס עבור הלינה הלא חוקית.

כבר חשבנו שאנחנו עומדים לחטוף אותה כהוגן, אך גובה ה"קנס" היה רק 35 דולר. כמובן שמיד הסכמנו, מה שהרגיע אותו והוא המשיך לדרכו.
על אף שלא הצלחנו לאתר חניון פתוח בערב הקודם, מסתבר שישנו חניון אחד בלבד שפתוח בחורף ונקרא Huckleberry, אליו צריך לעשות הזמנה מראש.
ניגשנו למשרד ושילמנו על הלינה והכניסה לפארק, סה"כ 35 כאמור.
מרגע ששילמנו במשרד, ההבעה חמורת הסבר של הרינג'רית כלפי שני התיירים החצופים שישנו בחניה השתנתה, והיא נתנה לנו המלצות על האזורים האהובים עליה בפארק.
רצינו רק להרגיש מעט את המקום ולהמשיך קדימה, מכיוון שהזמן היה נגדנו ובקרוב טיולינו יסתיים. לכן עשינו רק את המסלול הלולאתי הקצר שבסמוך לכניסה. זה לקח לנו מעל שעה וחצי, עם המון עצירות לתמונות של העצים העתיקים הענקיים ומגוון הפטריות שצומחות למרגלותיהם.

ביג באסין מכיל כמה מעצי הסקויה הגבוהים ביותר בעולם (בפארק סקויה אלו הרחבים ביותר), חלקם מגיעים לגובה של פסל החירות. העצים האטרקטיביים ביותר כאן הם Mother of the forest ו-Father of the forest שמתנשאים לכמאה מטרים כל אחד.

מהפארק נסענו ישירות לסאן פרנסיסקו אליה הגענו בסביבות 12 בצהריים. 
עשינו סיבוב ברציף 39, רציף תיירותי עם המון חנויות מזכרות ומסעדות, וברציף 33 קנינו כרטיס להפלגה לאלקטרז ליום המחרת בעלות של 40 דולר. 

משם נסענו ישירות לגשר הזהב לשיטוט וצילומים לפני השקיעה.
חנינו למרגלות הגשר בחניון הרשמי, שם היינו צריכים להמתין 10 דקות עד שהתפנתה חניה. החניה עצמה מוגבלת לשעתיים ועולה 2 דולר (ניתן לחזור ולהוסיף זמן במדחן על מנת להאריך את השהות).
הלכנו על הגשר בערך עד חצי דרך, עד שעברנו את אחד הבסיסים ואז חזרנו לאחור כדי להספיק לרדת לכיוון החוף ולקבל פרספקטיבה נוספת.

הזמן חלף מהר ופתאום הבנו שעוד רגע המדחן מסתיים, וכך רצנו בחזרה כדי להוסיף שעה לחניה על מנת שנספיק לצפות בערב היורד על הגשר. לאט לאט האורות על הגשר התחילו להידלק בזמן שהשמיים נצבעו בסגול וכתום. 

לאחר החשכה נסענו לעשות צ'ק אין במוטל ששכרנו ולהתארגן לערב, אך לא לפני שעשינו (בטעות אך בכיף) נסיעה על הגשר הלוך וחזור. עלות חציית הגשר היא 8 דולר ומקבלים את החשבון בדואר מחברת ההשכרה.

במוטל סוף סוף חיכו לנו מיטה ומקלחת חמה. אחרי כמה ימים בלי מקלחת לומדים להעריך מחדש את המותרות. יצאנו לאכול במסעדה קוריאנית בשם Daeho שהייתה פשוט מצויינת ומומלצת מאוד. מצאנו אותה בטעות בזכות התור הארוך מחוצה לה כשבכלל חיפשנו מקום אחר. המלצרית אמרה לנו שאנחנו ברי מזל שפשוט נכנסנו "רק" אחרי 20 דקות המתנה, כי בדרך כלל לוקח שעתיים-שלוש אם לא עושים הזמנה מראש (דרך yelp).

16 - אלקטרז ושיטוט בעיר

התחלנו את הבוקר מוקדם כדי להספיק להתארגן ולאכול לפני השיט שהזמנו לשעה תשע וחצי.
אתמול אמרו לנו להגיע בתשע וכך עשינו. כשהגענו ראינו שבדיוק מעלים את הספינה של תשע ועשרה, ביקשנו לעלות עליה ולא הייתה בעיה. כך יצא שהגענו מוקדם יותר מהמתוכנן, וטוב שעשינו כך מכיוון שכל 20-30 דקות הגיעה לאי עוד ספינה מלאה באנשים והוא התמלא מהר מאוד. לפחות כך בתחילת היום היה יחסית ריק ויכלנו לתייר בשקט, להתרשם ולצלם בלי הפרעה. כמו בכל אטרקציה, תמיד עדיף להגיע מוקדם.

האי עצמו לא גדול במיוחד, אך מלא בהיסטוריה עוד מלפני ששימש ככלא והיה מתקן צבאי (ועוד לפני כן בית לשבט אינדיאני). הסתובבנו באי, ראינו את הסרט המאוד מלמד של ערוץ דיסקברי, ועשינו גם את הסיור הקולי שהיה ממש מעניין ועשוי טוב, בו מסתובבים עם אוזניות בין כותלי בית הסוהר ושומעים סיפורים מפי אסירים וסוהרים במשך 45 דקות.
לבסוף עשינו גם סיור מודרך עם ריינג'רית שהסבירה על הבריחות (או נסיונות הבריחה) ומפה לשם השעה הייתה כמעט שתיים והחלטנו שזה זמן טוב לקחת מעבורת חזרה על מנת להספיק לראות עוד קצת מהעיר לפני שהשמש שוקעת. 

אלקטרז הפתיע לטובה והיה פחות תיירותי ממה שחשבתי, למשל לעומת קניון אנטילופ שהרגשנו שהביאו אותנו לצלם כמה תמונות ולהתחפף. יתרון גדול שבאנו בינואר הוא לא רק שיכולנו לקנות כרטיס מהיום למחר, מה שאי אפשר לעשות בשיא עונת התיירות. גם יש חלק שלם של האי שפתוח רק שלושה חודשים בשנה מנובמבר עד ינואר, כך שזכינו לראות אזור נוסף של האי שבו יש צמחיה שופעת והוא בית להרבה ציפורים. אספקט פחות צפוי כשבאים לראות אי שמפורסם בזכות היותו בית סוהר.

לאחר השיט הלכנו לאורך הרציף דרך הרחובות הצדדיים כדי לראות את הקרוניות והעליות החדות של הרחובות. הלכנו לרחוב Lombard לראות את השכונה התלולה המוכרת מהסרטים וצפינו על העיר מלמעלה ב-Russian hill. משם לקחנו קרונית לצ'יינה טאון (8 דולר לאדם!) והלכנו את הרחוב הראשי , דרך רחוב גראנט עד שער הדרקון. משם המשכנו ליוניון סקוור ולאזור השופינג ברחוב מרקט פינת רחוב 4 תוך כדי שהערב יורד עלינו. עברנו בין החנויות השונות להשלמת קניות אחרונה. אז חזרנו דרך צ'יינה טאון ואכלנו ארוחת ערב במסעדה סינית בת מעל מאה שנה באחד הרחובות הצדדיים. 

סאן פרנסיסקו בהחלט השאירה בי טעם של עוד. התפלאנו שמזג האוויר היה כל כך נעים ובהיר באמצע חודש ינואר, בעוד שבבית היה חורף סוער ומוצף. את שארית הערב בילינו באריזות והתארגנות למחר. צריך להחזיר את הרכב בין שמונה לעשר בבוקר ומשם לשדה.

חזרה לארץ וסיכום

קמנו מוקדם מהרגיל בסביבות 6 לסיים לארוז את התיקים ולהספיק לאכול ארוחת בוקר קטנה.
בשבע וחצי כבר יצאנו לדרך, מכיוון שאת הרכב צריך להחזיר עד עשר.
עם הפקקים של הבוקר לקח לנו שעה להגיע לסוכנות, כולל עשר דקות לתדלק ולנקות קצת את הרכב בקטנה משבועיים של מסע. 
מכיוון שהייתה לנו חבילה של 100 מייל ליום, שילמנו תוספת של כ-226 דולר על המיילים העודפים שעשינו. זה יצא כמעט זהה במחיר אם היינו לוקחים חבילת מיילים של 200 מייל ביום, ובסך הכל עלות השכרת הרכב הסתכמה ב-1950 דולר לשנינו. 

בדיעבד היה מיותר להשכיר מפזר חום שעלה 20 דולר ושרשראות שלג שעלו 75 דולר, אם כי היה לנו מזל שלא נדרשו אליהן בסקויה ויוסמטי בגלל תנאי מזג אוויר טובים (החוק המקומי מחייב שהן יהיו ברכב בחורף).

משם נסענו לשדה כעשרים דקות עם נהג אובר, נסיעה של כ-40 דולר, ונפרדנו מאמריקה.


חודש ינואר הפתיע לטובה עם מראות מיוחדים של הפארקים בשלג ומזג אוויר בסך הכל לא רע בכלל (לעומת למשל מזרח ארה"ב בתקופה הזו). הרכב לגמרי סיפק את הצרכים שלנו, אבל לטיול ארוך יותר ככל הנראה עדיף רכב קצת יותר מפנק.

מערב ארצות הברית פשוט חבל ארץ מרתק ויש עוד כל כך הרבה מה לראות ולעשות כאן. שבועיים הם רק טעימה.
כמובן שניתן להמשיך ולהצפין לאזור אורגון ו-וושינגטון דרך לייק טאהו ועצי ה-Redwood, לבקר בילוסטון, גראנד טנטון, או למשל מפארק ציון/ברייס להמשיך לארץ הקניונים מיוטה לכיוון קולרדו ולשלב את Arches national park, ועוד המון המון אטרקציות בתוך הפארקים והערים עצמן שתוארו בסיפור דרך זה. אך ללא ספק שבשבועיים לטעמי הצלחנו למצות את רוב האתרים המפורסמים והיפים באזור ועוד אשוב לכאן בעתיד הלא רחוק.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )