שלושה שבועות על ה-CDT בקולורדו

מסע בשביל ה-Continental Divide Trail: טבע פראי, מרחבים מבודדים ומפגשים בלתי צפויים

תאריך הטיול	July 2025
משך הטיול	3 שבועות
עונה מומלצת	מאמצע יוני עד סוף ספטמבר

תוכן עניינים

מידע כללי והכנה למסלול

שביל ה־CDT — Continental Divide Trail, הוא אחד משלושת השבילים הארוכים בארצות הברית, באורך של כ5000 ק"מ ו3100 מייל. הוא מתחיל בניו מקסיקו בגבול עם מקסיקו ונגמר במונטנה בגבול עם קנדה, ועובר בדרך דרך קולורדו ויימינג ואיידהו. בהשוואה ל-PCT, הוא נחשב קשוח יותר, ונעבור בהמשך על האתגרים הכלולים בו.
מתוך 3100 המייל, בערך 700 מייל עוברים בקולורדו.

"למה בחרתי לעשות את השביל"?
במהלך השביל, פגשתי לא מעט מטיילים ששאלו אותי איך בחרתי דווקא את השביל הזה. התשובה שלי הייתה שכל בחירה היא שרירותית, ואם הייתי בוחר שביל אחר, עדיין היו יכולים לשאול את השאלה הזאת. התשובה הרחבה היא שמתוך שלושת השבילים הארוכים בארצות הברית, שביל האפלצ'ים פחות מעניין ושביל ה-PCT מאוד פופולרי, במיוחד המקטע היפה בו – ה-JMT – שדורש גם פרמיטים מראש שקשה להשיג ושמורידים את הגמישות. כך הגעתי ל-CDT, שהתחברתי לקשיחות ולאתגרים שהוא מציע. מתוך ה-CDT, קולורדו נראתה לי כמדינה המתאימה לי ביותר, עם קשיחות במידה אך גם נוחות מסויימת ביחס לחלקים הצפוניים. באופן עקרוני הייתי יכול לעשות את שביל הקולורדו טרייל (שאליו גם נתייחס בהמשך), אך רציתי בחירה ייחודית משלי ופחות לעשות שביל פופולרי כמו הרבה אנשים אחרים. בנוסף, רציתי את תחושת ה"חצייה צפונה", ואת החלקים המבודדים והמאתגרים יותר של ה-CDT, וכך התקבלה הבחירה להתחיל את השביל ב-Cumbres Pass, בדיוק בגבול בין קולורדו וניו מקסיקו. בתכנון המקורי שלי תכננתי ללכת מרחק גדול יותר, אך להגיע צפונה פחות, כיוון שמקטע משמעותי מהשביל ממשיך מזרחה בהרי סן חואן. תוך כדי הטיול שיניתי את המסלול מעט במקטע רשמי של השביל שחותך את הרי סן חואן, וכך הגעתי צפונה יותר מהתכנון. באופן כללי, לפי ההמלצות של אנשים ובאינטרנט, המקטעים של הרי סן חואן, דרום סן חואן והקוליג'ה ווסט, הם היפים ביותר באיזור, אלו היו הדברים שהנחו אותי בבחירת המקטעים האלו מתוך ה-CDT בקולורדו.

"מתי כדאי לטייל בשביל"?
אני תמיד חושב שכדאי לטייל כמה שיותר מוקדם, בתחילת הקיץ. בתקופה שאני טיילתי בה, תחילת יולי, כל השבילים היו ירוקים ועם פריחה אדירה, אך רוב השלג נמס. זה כמובן משתנה משנה לשנה, אבל ייתכן שהיה עדיף אפילו לטייל מעט מוקדם יותר כדי לראות יותר שלג. מצד שני, חשוב לשים לב שבקולורדו מזג האוויר משתנה מתקופה לתקופה, וכך ביוני מזג האוויר יהיה חם יותר ללא שלג, בחודשי יולי-אוגוסט יכלול מונסוני-קולורדו, ובספטמבר יהיה קר יותר ואף עם סיכוי כלשהו לשלג. אם רוצים לראות עוד מטיילים, הסיכוי הגבוה יותר הוא בתחילת-אמצע יוני, שאז רוב הדבוקה של ה-CDT מגיעה לחלק של קולורדו. זה כמובן תלוי במצב של השלג, ונפוץ מאוד שהרבה הולכים ב-CDT מדלגים על המקטע הזה בעקבות השלג ומשלימים אותו בהמשך הקיץ או בזמן אחר.

"מה כל כך מאתגר ב-CDT?"
שאלת השאלות בנוגע ל-CDT היא מה כל כך מאתגר בו, מה שונה בו משבילים אחרים. זו שאלה שקשה לענות עליה ללא הליכה בשביל והיא דומה לחוסר הבנה של הליכה על בולדרים לפני התנסות בהם. ובכל זאת, אפשר אולי לומר שהקושי של ה-CDT הוא הבדידות שלו, והעובדה שהוא עובר במרחבים טבעיים שלא הרבה בני אדם עברו או עוברים בהם. הבדידות והאורך של השבילים גורמים לכך שהרבה מהשבילים לא מנוהלים כלל, וזה מקשה על ההליכה בשבילים שלא קיימים, בתוואי קשה, סבכייה ועוד. כמו שראיתי בשלט באיזה הוסטל בדרך, CDT– Embrace the brutality.

"Safe travels!"
בארצות הברית נהוג לברך ב-Safe travels, זאת בעקבות העובדה שיש לא מעט סכנות בטבע הצפון אמריקאי, והמודעות אליהם. זה מתחבר גם לסכנות וגם לאתגרים שיש ב-cdt, וצריך להיות מודעים אליהם

*מזג האוויר*
מהחוויה האישית שלי, מזג האוויר בקולורדו מתחלק לשתי אופציות. חום אימים ללא גשם, בדרך כלל ביוני עד תחילת יולי, או ספק גשם תמידי. נכון שגם בהרים באירופה מזג האוויר לא לחלוטין צפוי, אך כאן מזג האוויר כולל ספק בעצם קיומו, כאשר בתחזית מזג האוויר יש אחוזי גשם, בין 20 ל-100. לי אישית האחוזים האלו לא בהכרח אמרו משהו, כי גם כשהיה אחוז גבוה לא בהכרח ירד גשם וגם כשהיה אחוז נמוך ירד, וכל אתר אמר משהו אחר. הגשם, כשהוא יורד, הוא לרוב חזק ומכונה "מונסון קולורדו". כאן צריך להפריד גם בין שני סוגי גשם: גשם שאנחנו מכנים "גשם מקומי" – ענן שמתפתח נקודתית במקום מסוים, ומסוגל להוריד גשם חזק ביותר למשך חצי שעה עד שעתיים וסופה רחבה יותר, שיכולה להימשך שעות רבות, כפי שאני חוויתי למשל סופה של כ-8 שעות. בגשם הראשון אפשר ללכת, כיוון שהוא זמני ויכול להתהפך בין-רגע לשמש, אך בגשם השני אין אפשרות ללכת וצריך לעצור, לחפש מקום קמפינג ולפתוח את האוהל. לפעמים אפשר להבחין בין עננים מקומיים ובין עננים נרחבים ומתפתחים, אך לא תמיד זה קל. המפתח הוא לרוב השעה שבה הגשם יורד, כאשר הגשם הנרחב יותר ככל הנראה יתחיל בשעות אחרי הצהריים ואילו הגשם המקומי יכול להתחיל אפילו ב-12.
יחד עם זאת, הגשם לרוב כולל איתו סופות רעמים, וזו סכנה גדולה מאוד בקולורדו. מדי שנה יש פגיעות ברקים בהרי קולורדו, לעיתים גם קטלניות. לכן, אם מדובר בהליכה באיזור חשוף כמו פסים ועוד, צריך לרדת במהירות משיא הגובה ולמצוא מחסה.

*עצים נופלים*
זו אולי הסכנה הכי לא "צפויה", אבל היא בהחלט בעלת משמעויות בחלקים נרחבים בשביל. הרבה מהעצים בשביל עברו שריפות, פגיעות ברקים ומחלות, שגרמו להם ליפול. זה נחמד לטפס על העצים בפעם הראשונה, אבל העובדה שיש יערות ענקיים ועשרות עצים שנפלו גורמת לכך שהעצים הנופלים הורסים את השבילים, ולעיתים קרובות בעקבות נפילת העצים כלל לא ניתן לראות את השביל, והדרך הופכת לקשה, כשבכל רגע נתון אפשר למעוד ולאבד את השביל.

*גבהים*
השביל עצמו עובר בגבהים גבוהים למדי, כשהוא נע בין גבהי 2900 ל-3900 מטרים (בחלקים שאני הגעתי אליהם), ובימים רבים נמצאים מעל 3600 מטרים במשך רוב היום. רוב האנשים מתמודדים עם הבעיה הזאת באמצעות שבילים מאקלמים יותר, למשל הקולורדו טרייל מצפון שמתחיל בגובה נמוך יחסית ובאופן הדרגתי עולה. הבעיה היא שבמקטע שאני עשיתי, שמתחיל מ-Cumbres Pass כבר ביום הראשון מטפסים מגובה 3200 מטרים שהוא בעצמו לא נמוך, לאיזור ה3700 מטר, וכל הימים הראשונים נמצאים באיזור ה-3500 עד 3800 מטר, ואין אפשרות להתאקלמות. הגובה משפיע שונה על אנשים, אך ככלל טיפוס לגובה כזה הוא לא מומלץ בכלל, ועליי אישית השפיע לרעה בדמות מצבי רוח רעים ותסמינים נוספים. אנשים אחרים שטיילתי איתם המליצו על אקלימיזציה לפני הטיול וזה מה שהם עשו בעצמם – לטפס כל יום לגובה, לישון בו ולרדת. כך או כך, חשוב להיות מודעים לעניין ולקחת אותו ברצינות רבה.

*דובים ובעלי חיים אחרים*
בקולורדו יש הרבה דובים שחורים אך אין דובי גריזלי. באיזורים שאני טיילתי בהם אין חובה ל-bear canister מבחינה חוקית. אני אישית לקחתי איתי שק דובים (Ursack) אבל אחרי שטיילתי עם מספר אנשים הבנתי שדובים בקולורדו זה עניין חמקמק. חלק מהמטיילים ממש מקפידים על כך ואף לוקחים מיכל דובים, אבל הרבה מהם בכלל טוענים שאין סכנה של דובים בקולורדו, ולמרות שיש להם שק דובים לא תולים אותו, או לא לוקחים כזה בכלל. אישית אני לא ראיתי דוב אבל מטייל אחד שפגשתי סיפר לי שראה דוב שמנסה לפתוח לו את השק דובים שתלה על העץ. זה עדיין לא משכנע כי ייתכן שאם לא היה תולה הדוב לא היה מנסה לפתוח את האוהל שלו. ההחלטה לגבי שק הדובים או מיכל הדובים היא אישית אבל זה לא עניין חד משמעי ויותר החלטה אישית שתלויה בחששות וברמת הסיכון שאתם מוכנים לקחת.
במהלך הטיול ראיתי מספר Moose, אבל אין כל כך סיכון אם שומרים מהם מרחק.
עניין מהותי יותר שדווקא מקבל פחות דגש זהו עניין המכרסמים והעכברים בטרק. יש המון מכרסמים שמחפשים את האוכל שלכם, ולכן הUrsack יכול להגן מפניהם. כך או כך חשוב לא להשאיר אף ציוד מחוץ לאוהל. אני השארתי את הכובע שלי ובבוקר למחרת גיליתי שהוא נאכל על ידי עכבר.

*עשן*
כיוון שמדובר באיזור חם למדי (בחלקים הנמוכים), יש חשש שריפות גדול בקולורדו. כמטיילים, הבעיה היא לרוב פחות השריפות אלא יותר העשן. כשיש שריפות, העשן יכול להתפזר לחלקים נרחבים וממש להשפיע על הנשימה. פגשתי כמה מטיילים שעצרו את הטיול שלהם בעקבות עשן שהרס להם את החוויה לחלוטין.

"מילון של "אירופאי" שהגיע לראשונה לארצות הברית"

*Wilderness*
בארצות הברית יש איזורים מסוימים שמוגדרים כ-Wilderness, המשמעות היא שאלו איזורים מבודדים, שאסור לנסוע בהם בכלי רכב או אופנועים ואסור שימוש בכל כלי חשמלי לצורך עבודות. האיזורים האלו היו האיזורים שפגשתי בהם הכי פחות מטיילים והיו הכי מבודדים ו"בטבע".

*SOBO-NOBO*
כיוון ההליכה, South-bound או North-bound.

*Trail magic*
סוג של מלאכי שביל שעוצרים באמצע הדרך, מציעים אוכל, שתייה, חטיפים והטענת חפצים חשמליים.

*Trail names*
מקובל בשבילים בארצות הברית לתת לעצמך שם שביל שילווה אותך בכל השבילים שתלך. אם אין לך אחד, ייתנו לך או שיגיע הזמן ויהיה לך.

*Hiker-friendly*
תרבות מקומית שנותנת כבוד ושירות להולכים בדרך. ההבדל בין עיירות ואנשים שמאירי פנים ועם שירותים למטיילים או כאלו שתיירותיים יותר הוא שמיים וארץ. במקומות שהם מובנים למטיילים, אפשר למצוא trail box, אספקת אוכל, מכונות כביסה, מקלחת ואף בגדים להחלפה. בקיצור, כל הדברים שמטיילים יכולים לחשוב עליהם.

*Thru-hikers ו-Section-hikers*
מטיילים שהולכים מקטע של שביל שלם (קיצור מ-through) או מטיילים שהולכים "רק" מקטעים משביל, גם ארוכים ביותר.

"אפליקציית ניווט או כל דבר שצריך לדעת על השביל"
בשונה מטיולים אחרים, כאן אני לא ממליץ רק על האפליקציה Mapy שבה אני משתמש בדרך כלל, אלא על האפליקציה FarOut. מדובר על אפליקציה שבתוכה יש מסלולים ושבילים רבים שאפשר לקנות בכמה דולרים. השביל כולל את המסלול ואפשרות להורדה וניווט באופליין, אך גולת הכותרת בו היא נקודות הציון הרבות שפזורות בתוך השביל. נקודות אלו כוללות מקורות מידע, "אתרי קמפינג" מומלצים ללינה, תשומת לב לפיצולים ועוד. היתרון המהותי של האפליקציה הוא ההערות המעודכנות והטריות שמטיילים אחרים נותנים וכך אפשר לדעת למשל האם הנחל זורם בצורה העדכנית ביותר, ולא להסתמך על מקורות מים משנים קודמות שייתכן והתייבשו. בתגובות אפשר למצוא גם מידע על עיירות, ביקורות על מקומות לינה, נקודות שבהן יש קליטה, המלצות על מקומות להקים בהם את האוהל וסתם בדיחות אבא של אמריקאים. אני קניתי את המפה של ה-CDT בקולורדו, אך אפשר לקנות גם מפה של הקולורדו טרייל אם עושים רק מקטעים ספציפיים, או של ה-Collegiate Loop.
המפה של Mapy, לעומת זאת, שמבוססת על OpenStreetMap לא כוללת את כל השבילים והיו לי כמה מקרים שבהם הלכתי בשביל שמאפי בכלל לא הכיר וסימן שאני הולך בשום מקום ללא שביל. כן השתמשתי באפליקציה שהייתה בסדר גמור רוב הזמן, בעיקר לצרכי חישובי מרחקים, אבל אי אפשר להסתמך עליה לחלוטין.

- עיירות, אוהל ומקומות לינה
רוב השביל עובר בטבע עצמו וחייבים לישון באוהל. אין אופציה של בקתות כמו באירופה, וגם הבקתות שראיתי במפה וחשבתי שדומות לבקתות באירופה, את רובן צריך לשריין מראש (את כל הבקתה), ואין בהן חשמל או דברים בסיסיים. בעקבות כך, רוב הלינה, מעבר לימים שבהם יוצאים מהשביל, מתבצעת בשטח. אני הסתמכתי בעיקר על האפליקציה, כאשר תכננתי את ההליכה לפי מספר מיילים שאלך ביום, וקבעתי את נקודת הסיום לפי נקודת מים (מעודכנת באפליקציה) קרובה.
כאשר ישנתי בעיירות בסופ"שים, ישנתי לרוב במלונות או מוטלים, שהיו יקרים מאוד כיוון שהעיירות הקרובות לשביל רובן מתוירות מאוד ולא הזמנתי מספיק זמן מראש. ההמלצה היא, אם אפשר, לישון בהוסטלים שנמצאים בחלק מהעיירות, שמוזילות באופן דרמטי את העלות. העיירות שבהן ראיתי הוסטלים במקטע שאני הלכתי הן Lake City, Gunnison, Garfield, Salida, Leadville. ההוסטלים האלו לא מאוד גדולים ולכן כדאי מאוד להזמין מקום מראש אם אפשר, כיוון שהם הרבה פעמים מלאים עד אפס מקום, ולא בכולם אפשר לפתוח אוהל לידם. לגבי אתרי קמפינג בכסף, בחוויה שלי זה שונה מאירופה לרוב, וזה פחות להייקרים אלא יותר לרכבים, והרבה פעמים זה יותר תיירותי ויוקרתי מאשר באירופה. החיסרון גם שזה לרוב לא צמוד לעיירה וצריך רכב לקפוץ לשם, אז פחות נוח מבחינת הצטיידות והגעה.

- הצטיידות במהלך השביל ויציאה ממנו:
כיוון שרוב השביל לא עובר בעיירות, הדרך היחידה להצטיידות או ימי עצירה היא באמצעות טרמפים מפסים שנמצאים על כבישים צדדים או מרכזיים. הטרמפים לרוב מקובלים ולא קשים מדי, אך חשוב להראות סממנים של מטייל ולא חסר בית, ולכן יש לשים את התיק מלפנים ולהחצין את מקל ההליכה. נקודות היציאה האפשריות במקטע שאני הלכתי הן Wolf Creek Pass (ומשם נסיעה ל-Pagosa Springs), Creede, כביש 114 (ומשם נסיעה ל-Gunnison), Cottonwood Pass (ומשם נסיעה ל-Buena Vista), הפס Monarch Pass ו-Twin Lakes. בכל העיירות שציינתי יש סופר גדול או קטן, ובחלק מהם דרושה נסיעה של כמה דקות באוטובוס או ברכב כדי להגיע אליו, אז כדאי לחשב זמנים כיוון שהמרחקים בארצות הברית גדולים יותר ממה שאנחנו רגילים אליו באירופה.
- מים:
ברוב הטיול לא הייתה לי בעיה של מים והיו אגמים או נחלים כל כמה מיילים. לפעמים היו מקרים שבהם זה היה מאתגר יותר והיו מקטעים רחוקים ללא מים, ובעקבות חוסר חישוב מראש שלי לפי האפליקציה, נאלצתי להסתדר איכשהו. חשוב לדעתי לנסות לתכנן קדימה, אם ביום לפני או תוך כדי היום, כדי לא להגיע למצב שבו מגלים שמקור המים הבא הוא עוד כמה שעות, או שישנים במקום ללא מים ומקור המים הבא רק כמה שעות אחרי תחילת היום הבא.
- אינטרנט וסים:
השתמשתי ב-eSIM שכלל אינטרנט בלבד, במחיר משתלם יחסית. הייתה יחסית הרבה קליטה כאשר כמעט בכל יום הייתה נקודה אחת או שתיים שבהן הייתה קליטה. את הנקודות מצאתי על פי האפליקציה, כאשר בהתחלה בכל מקום שהיה כתוב שיש קליטה היה לי אינטרנט, ובסוף – כנראה בגלל מזג האוויר שהיה מעונן – לא הייתה קליטה למרות שהיה כתוב שיש.

לסיום, מצרף את רשימת הציוד שלקחתי למסלול:

https://lighterpack.com/r/mocn...

אעיר שתוך כדי הטיול למדתי להסתגל למיילים, וכך גם אכתוב בפרטי הטיול. בהתחלה אכתוב בתוספת ק"מ כדי לתת לקוראים להתרגל, אבל לאט לאט אכתוב במיילים בלבד כיוון שזו הייתה השפה שבה התנהלתי בטיול כולו. בנוסף, פחות אתאר את הדברים לעומק מבחינת מים וכו', כיוון שהדבר תלוי עונה וניתן למצוא את הכל באפליקציה.

יום 0: New York – Denver – Alamosa - Mogote Campground

כיוון שלא היו טיסות ישירות לניו יורק בעקבות המלחמה עם אירן, נאלצתי לעשות קונקשיין נוסף באתונה. ישנתי בלילה הראשון ביום חמישי באתונה ועליתי לטיסה לניו יורק ביום שישי בבוקר. הידיעה שיהיו לי ארבע טיסות בסך הכל, ושמעולם לא הייתי בניו יורק, גרמה לי להחליט לעשות סופ"ש בניו יורק לפני הטיסה. ההגעה לניו יורק הייתה נוחה יחסית באמצעות אוטובוס שהגיע למנהטן. יצאתי מניו יורק ביום ראשון בבוקר, באמצעות הרכבת התחתית (היו כמה החלפות). מ-JFK עליתי על טיסה לדנוור, טיסה של בערך שלוש וחצי שעות שהייתה די נוחה. שדה התעופה בדנוור נוח לקונקיישנים, כיון שהוא בנוי כך שנוחתים בטרמינל ולא צריך לעשות שוב בידוק בטחוני, גם ב-Self Transfer, אלא רק צריך לנסוע ברכבת קצרצרה פנימית לשער הבא. מה שכן, זהו אחד משדות התעופה הגדולים ביותר ונאצלתי ללכת בערך רבע שעה בתוך השדה כדי להגיע לטיסה הבאה שלי, שיצאה ממש מקצה השדה, באחד מהשערים האחרונים.
הסיבה שלקחתי טיסה פנימית נוספת הייתה העובדה שהחלטתי להתחיל מדרום קולורדו, ממש בגבול עם ניו מקסיקו. עקרונית, הייתי יכול לקחת טיסה ישירה מניו יורק לאלבקרקי או סנטה פה, שתי ערים מרכזיות בניו מקסיקו, ומשם לקחת כמה אוטובוסים (בחינם) ל-Chama ואז לתפוס טרמפים לפס. אבל העדיפות שלי במחשבה הראשונית הייתה שטיסה פנימית ועוד כמה טרמפים יהיו קלים יותר מאשר נסיעה מצטבר של שש שעות באוטובוס. בדיעבד, אני חושב שאם טיסה פנימית כזאת קיימת, אולי זה עדיף. כפי שאספר תכף, הטרמפים מאלאמוסה לתחילת המסלול היו מאוד קשים, ואילו הטרמפ מ-Chama, במרחק של רבע שעה נסיעה קליל. כך או כך, עליתי אחרי קונקשיין קצר לטיסה במטוס קטנטן – טיסה מגניבה וקצרה מאוד, כשבקושי הספקנו להמריא וקצת לאחר מכן נחתנו בשדה תעופה נידח בדרום קולורדו, בעיירה Alamosa. זו עיירה די מבאסת שבנויה באופן כפרי ורחב מאוד. בשדה התעופה הצלחתי לתפוס טרמפ בקלות לתוך העיירה, אך שם נתקלתי בראשונה בגודל העצום של עיירות בארה״ב, כאשר גיליתי שחנות ציוד הטיולים שבה תכננתי לקנות גז (ושלחתי אליה מעיל גשם שכולל חומרים שאסור להכניס למדינת ניו יורק), נמצאת במרחק די רחוק מהעיירה. למזלי הטרמפ שלי היה אדיב מאוד ולקח אותי הלוך חזור לחנות.
מאלמוסה התחלתי במסע הטרמפים ל-Cumbres Pass, שכאמור לא היה פשוט. תפסתי טרמפ יחסית מהיר ל-Antonito, עיירה במרחק חצי שעה נסיעה. באופן עקרוני יש מהעיירה רכבת ישנה שמשמשת כרכבת תיירותית עד ל-Cumbres Pass, אלא שהיא לוקחת 5 שעות ולא פעלה בזמן שאני הייתי. לאור הטרמפים הקשים הייתי ממליץ לקחת אותה במידה שאפשר. אחרי כישלון בטרמפים עד לפס, לקח אותי חקלאי כמה מיילים קדימה. הוא עצר לי באמצע שום מקום, אבל אמר לי שיש שם אתר קמפינג שבו אפשר לישון. כיוון שלא הצלחתי לתפוס טרמפים כי בקושי היו רכבים והיה כבר מאוחר, החלטתי לישון שם. גיליתי שאחד מהאתרים שמור לקבוצות. קבוצה שם גירשה אותי, אז הלכתי לאתר הצמוד. במקום היו שירותי בול פגיעה ומים, ולא מעבר.

יום 1: Mogote Campground – Cumbres Pass – No-Name Lake

קמתי בבוקר מוקדם כדי להמשיך את מסע הטרמפים שלי אל עבר תחילת המסלול, Cumbres Pass באופן יחסית מהיר, עצר לי טרמפ לנקודה קרובה בדרך (לקח אותי במיוחד) ל- Red Bear Haus, מקום שבו אנשים עוצרים לשתות בירה ומשכירים טקטורונים, באמצע הדרך. כיוון שהיה עדיין מוקדם המקום לא היה פתוח, אבל היה וויפי ומקום להטעין את הפלאפון וזו הייתה נקודת עצירה טובה אחרי השוק ההתחלתי של ההגעה לשממה הנצחית של דרום קולורדו. מדובר במקום נחמד יחסית לקשיחות ולחספוס של דרום קולורדו. לאחר העצירה וההפוגה, ניסיתי להמשיך במסע עצירת הטרמפים, אך גם כאן נחלתי כישלון, כשרכב אחר רכב סירבו לעצור לי (מדובר בנסיעה של רבע שעה). לבסוף עצרו לי זוג מקומיים שעצרו במקום שהספיק בינתיים להיפתח, לא לפני שהפחידו אותי על דוב שהרג מטייל וזאבים מסוכנים, דברים שהתבררו כשקרים.
כך הגעתי ל-Cumbres Pass בשעה 11 ולא בשעה 18 ביום האתמול כפי התכנון המקורי. Cumbres Pass נמצאת בגובה יחסית גבוה, 3200 מ'. התחלתי בעלייה קטנה אך לא מאוד משמעותית, ונתקלתי בראשונה ביערות העצומים של קולורדו. סך הכל המגמה הייתה די מתונה ואחרי עלייה קצרה הלכתי פחות או יותר על צלע ההר. כבר ביום הראשון התחיל גשם ונחשפתי לעוצמת המונסונים בקולורדו, אם כי הגשם היה יחסית בקטנה לקראת ההמשך. אחרי עצירה בעקבות הגשם והעובדה שידעתי שאטפס לשיא הגובה, המשכתי בטיפוס של 300 מ' נוספים והגעתי לסוג של "פס", שיא גובה בערך בגובה 3700 מ'. כיוון שהיה כבר מאוחר יחסית, עצרתי לישון ליד שלושה אגמים קטנים וסיימתי יום של 13 מייל, בערך 20 ק"מ, ו-700 מטר עלייה.

יום 2: No-Name Lake – Middle Fork Conejos River

אחרי יום האתמול שהיה קשוח מנטלית, כנראה בגלל הפרשי הגובה, החלטתי לעשות את המקטע הראשון בארבעה ימי הליכה ולא חמישה. בעקבות כך, החלטתי ללכת עשרים מייל בכל יום. התחלתי בעלייה קטנה ומיד ירידה לאגם נוסף, שם פגשתי מטייל לראשונה במשך יומיים. אחרי כ-8 מייל די מתישים, שבהם עשיתי המון עצירות – שוב בעקבות הגובה – הגעתי לאגם יפהפה בשם Trail Lake, וממנו טיפסתי לפס כ-200 מ', ובו כמובן מצאתי קליטה. משם המשכתי בעוד מקטע ארוך ואיטי יחסית מבחינתי, של 7 מייל, עד שהגעתי לאגם הגדול ביותר בימי ההליכה האלו - Blue Lake (שם יצירתי משהו). מהאגם הייתה אפשרות לחיבור לנקודה מתויירת יותר, אגם גדול במרחק 5 מייל. בעקבות המצב הפיזי והמנטלי שלי התלבטתי רבות אם לחתוך או להמשיך. השעה הייתה 15 בצהריים והחלטתי בכל זאת להמשיך, בתקווה לפגוש את הבחור שפגשתי בבוקר. המשכתי במקטע עמוס מים, עד שאחרי כ-6 מייל נוספים הגעתי לנקודה שבה החלטתי לישון, לצד נחל יפהפה ועמק מדהים, וסיימתי יום של 21 מייל (33 ק"מ) ו700 מטר עלייה.

יום 3: Middle Fork Conejos River – Elwood Pass

אחרי שהצלחתי לישון באופן מפתיע בשממה, התחלתי ביום שידעתי שיכלול יותר טיפוסים ופסים מהיום הקודם. יצאתי לדרכי לטיפוס לפס הראשון, 200 מטר עלייה, ומיד לאחר מכן המשכתי לפס נוסף במרחק קרוב למדי. המשכתי בירידה ארוכה, שבסיומה פגשתי מטייל בן 80 שעושה את ה-CDT עם לאמות. המשכתי בדרכי וראיתי את גאריט, המטייל שחיפשתי ביום האתמול. הסתבר שעקפתי אותו, ולא ראיתי את האוהל שלו מהשביל. טיפסנו לפס נוסף וירדנו לעמק אחריו, שממנו התחילה עלייה ארוכה (של בערך 500 מטר). מיד לאחריה נשארנו פחות או יותר על שיא הגובה, עם נופים מרהיבים לכל עבר. כאן היה מקטע קצת קשוח מבחינת מים, ובתקופה מאוחרת יותר הוא כנראה קשוח אף יותר. לבסוף יצאנו מ-South San Juan Wilderness והתחלנו לנוע לאיזור עם יותר ציווליזיציה לכאורה, כשאף פגשנו מטיילת נוספת. לסיום, הלכנו עוד כמה מיילים, והגענו לשביל ג'יפים אחרי שלושה ימים – Elwood Pass. ליד הפס הייתה קליטה אך לא היו מים ויצאנו לחיפוש מים בעקבות העובדה שהמים הבאים במסלול היו במרחק 5 מיילים. לפי המפה הייתה בקתה בשם Elwood Cabin במרחק של כחצי מייל, אך כשהגענו אליה התברר שהיא נעולה (צריך להזמין אותה מראש באתר ממשלתי כלשהו), אך לא היה שום מקור מים קרוב, מלבד בריכת מים מעופשים שנאלצנו להסתפק בהם. חזרנו לפס (בואו, זה סתם צומת בין שבילי ג'יפים, לא הייתי קורא לזה פס), ונלחמנו ביתושים הרבים עד שהלכנו לישון, אחרי יום של 19 מייל (כמעט 30 ק"מ) ו-900 מטר עלייה.

יום 4: Elwood Pass – Wolf Creek Pass – Pagosa Springs

יצאנו בבוקר לקראת המים הנכספים, ואכן אחרי 5 מייל של הליכה ביער הגענו לנחל יפה. משם היו יחסית הרבה מים, אבל היום הזה בכלליות היה מאתגר כיוון שהיו הרבה מקטעים של עצים מתים שהרסו את השביל. למזלי הלכתי עם גאריט שהינו בעל ניסיון רב כיוון שעבד בתחזוקת שביל, אבל קל מאוד לאבד את הדרך וזה מתיש מאוד במהלך ההליכה. המשכנו בהליכה שהייתה ברובה בדרך מיוערת ולעיתים בעלת קטעים חשופים. היופי ביום הזה בעיניי הוא שבשלב מסוים רואים את היעד שאליו צריך להגיע, אך לא יורדים לעמק אלא ממשיכים "להקיף" אותו כיון שיש המשכיות של ההרים. אחרי בערך 15 מייל מתחילת היום הגענו לאתר סקי שאיננו פעיל בקיץ כלל, אבל יש שם בקתה חמימה וסגורה עם קליטה ואפשרות לנוח, למצוא מקלט מהרוחות ולהטעין את הפלאפון. משם המשכנו בירידה של בערך שלוש מייל, לא כל כך בשבילי סקי ולא בירידה דרמטית כל כך, עד שהגענו לפס, Wolf Creek Pass, שהוא בדרך הרבה יותר פעילה מאשר Cumbres Pass כיוון שהוא מוביל לעיירה פגוסה. סיימנו יום של 18 מייל ו-750 מ' עלייה, ואת המקטע הראשון של המסלול, בערך 80 מייל בארבעה ימים.
גאריט תפס טרמפים ותוך זמן די מהיר תפסנו טרמפ לעיירה. הדרך לעיירה מהפס היא בערך חצי שעה של נסיעה. העיירה עצמה בנויה לאורך כמו הרבה עיירות באיזור, אבל שם זה באופן מאוד מוגזם כי היא מאוד ארוכה וכוללת כמה חלקים. בקיצור היא מאוד לא בנויה להולכי רגל. כיוון שלא רצינו לשלם עוד לילה על מלון ולא רצינו לישון באתר קמפינג קרוב באמצע הדרך, מצאנו באפליקציה כי בחור בשם Matt מאפשר לישון בנחלה כלשהי שלו בקצה העיירה. אז דיברנו איתו בסמסים (+19727424653) והוא כמובן אמר שאין בעיה. הכתובת שלו הייתה קצת חור והיה צריך לטפס עוד מעל העיירה על מנת להגיע לשם, ולא היו מים, אבל זה היה סך הכל די מגניב לישון מעל העיירה.

יום 5-6: Pagosa Springs

אחרי הלילה המוזר והמעניין באוהל מעל העיירה, הייתי צריך להעביר את היום לפני הצ'ק אין למלון שבו אשן בסופ"ש. בהתחלה הלכנו לקפה של מאט, אותו אחד שנתן לנו לישון בשטח שלו, שהוא לכאורה מאוד Hiker friendly, ומאפשר למטיילים לשהות בקפה במהלך היום. כשהגענו לקפה, גילינו בעיה שמסתבר יחסית נפוצה בקולורדו – אין מספיק עובדים שמוכנים לבוא לעבוד, ולכן הם פותחים את הקפה רק ל-Take away. חזרנו בבושת פנים לתחילת הכפר אבל מצאנו שם קפה נחמד בשם The Lift Coffee House שהיו נחמדים למדי ואפשרו לנו להישאר בו במהלך כל היום. בשלב מסוים גאריט המשיך הלאה בדרכו, למקטע הבא ב-CDT, ואני המשכתי למוטל שבו ישנתי - The Nightingale Motel. כיוון שהעיירה בנויה לאורך, הייתי צריך לקחת אוטובוס לסופר מרקט שנמצא במרחק עשרים דקות נסיעה בערך. האוטובוס היה אמנם בחינם אבל רק פעם בשעה וזה היה די מסורבל להסתנכרן בדיוק עם הזמנים שלו. המלון עצמו היה יקר כפי שציינתי, אבל הייתה תמורה נהדרת למחיר, כשכל תהליך הצ'ק אין היה קליל והחדר היה נקי ונוח מאוד. הוא גם ממוקם בתחילת העיירה, סוג של במרכז העיירה ולכן למרות שזו עיירה תיירותית הצלחתי קצת לראות אנשים באמצעות יציאות קצרות מהמוטל בכל פעם. העיירה עצמה תיירותית בעקבות המעיינות החמים שממוקמים במרכז העיירה – סוג של חמת גדר מקומי. בשבת הסתובבתי שם גם והגעתי איכשהו לקפה-ישו, שם ניסו לנצר אותי ללא הצלחה.

יום 7: Pagosa Springs – Wolf Creek Pass – Archuleta Lake

אחרי השבוע הקודם שהיה מאתגר מאוד, הן מבחינת הגבהים והן מבחינת הרצף של השהות ב-Wilderness, ואחרי שמזג האוויר השתנה באופן משמעותי מהשבוע הקודם – מחום תמידי לסיכוי סופות רעמים תמידי בערך, החלטתי לשנות את התכנון המקורי של המסלול. ה-CDT במסלול המלא שלו עושה סיבוב מערבה וכולל את הרי סן חואן (לא דרום סן חואן שהייתי בשבוע הקודם). העניין הוא שהמקטע המלא, עד Lake City הוא מאוד ארוך – שבעה ימי הליכה באופן מינימלי. אך צריך להבין שבמזג האוויר ההפכפך צריך להיערך ליותר ימים ולדוגמא גאריט נערך לעשרה ימי הליכה. לי אישית לא היה אפשרי לעשות בשבעה ימים כי אני שומר שבת ולכן תכננתי מראש להגיע עד Silverton, סטייה נפוצה מהשביל מזרחה, בשישה ימים, שיכלו להתארך בעקבות מזג האוויר. לכן בחרתי לעשות חיתוך שהוא חלק מהשביל הרשמי ונקרא Creede Cutoff, ומחלק את השבוע לשני מקטעים של שלושה ימים. שימו לב שחלק מהשביל לא מופיע במאפי, וצריך להשתמש ב-FarOut בשביל לחשב מרחקים.
ביום ראשון יצאתי מפגוסה בטרמפים לכיוון Wolf Creek Pass, ולמרות החששות הטרמפ היה מהיר עם זוג שלקח אותי במיוחד לפס. כיוון שהפס גבוה גם ככה אז לא הייתה באמת עלייה משמעותית, ומהר מאוד העפלתי חזרה לצלע ההר ונכנסתי ל-Weminuche Wilderness. תחילת המסלול כללה אגמים נהדרים וקצת שונים מהאגמים במקטע הקודם. מזג האוויר התחיל להיות גרוע ולא מצאתי מקום טוב לקמפינג לפי האפליקציה, ולכן החלטתי לעצור באגם נחמד בצד הדרך, בשם Archuleta Lake, וסיימתי את היום עם 10 מייל בערך. כמה דקות לאחר מכן התחיל מונסון של שעתיים.

יום 8: Archuleta Lake - Forest Service Road 528

יצאתי בבוקר לעלייה קצרה לפס שמקביל ל-Mount Hope, בערך בגובה 3800, ועברתי דרך מקטע קצר אך יפהפה של שיא גובה. אחרי כ-5 מיילים, הגעתי לצומת שפונה צפונה ל-Creede Cutoff, הקיצור שחותך צפונה ולא ממשיך על שיא הגובה מערבה. הצומת ברורה יחסית וההתחלה של השביל יורדת לנחל. אחרי הירידה מהנחל, השביל היה מרתק ולא במשמעות טובה מדי. בשלב מסוים השביל נעלם, והולכים בתוך עשרות אם לא מאות עצים מתים ושרופים וקשה לזהות את השביל. אין לי עצה טובה לומר מלבד להסתכל פעם בכמה זמן במפה, ושזה בערך מייל אחד מאתגר. אחרי כ-2.5 מייל הגעתי לGoose Creek, שהחל ממנו הדרך הייתה ברורה באופן יחסי הרבה יותר. המשכתי עוד בערך 6 מייל לאורכו של הנחל, עד שפניתי שמאלה והגעתי ל-Roaring Fork, שבו הייתי במגמת עלייה (בערך 300 מטר), והגעתי לשממה ענקית – מהראשונות בטיול. משם השלמתי עוד כמה מיילים והגעתי ל-Trailhead בנקודת חיבור עם דרך יער – שביל ג'יפים, 528. לצערי לא היו מים בנקודה שבה בחרנו לישון, ולא התארגנתי על כך מראש. לכן חזרתי עד לנחל למטה (כמייל לכיוון) והלכתי למלא מים, כי ביום המחרת יש כ-6 מייל עד להגעה לנקודת מילוי מים. סך הכל, סיימנו יום של 900 מטר עלייה ו-18 מייל.

יום 9: Forest Service Road 528 – Creede

בבוקר המחרת יצאתי מוקדם כדי להגיע ל-Creede לפני הצהריים. גמאתי 4 מייל במהירות על שביל ג'יפים במגמת עלייה אבל קלה למדי, של 300 מטר. משם פניתי ימינה ויצאתי מהשביל ג'יפים (כאן השביל במאפי נעלם שוב), לשביל שממתי משהו שמחבר בין שביל הג'יפים ל-Deep Creek. המשכתי כשני מיילים עד שהגעתי לראשונה לנחל שזרם נהדר. השביל המשיך 4 מייל נוספים צמוד לנחל בדרך יפה מאוד (אחרי 4 מייל בערך היה קליטה) ואחרי 6 מייל צמוד לנחל, הגעתי ל-Trailhead של Deep Creek. משם התחברתי ל-Country road נוסף, שביל ג'יפים קצר שאחריו, אחרי כ-2 מיל של הליכה בדרך שנראתה מאוד "מערב פרוע" מדברי קלאסי, הגעתי לכביש שמוביל ל-Creede. מסתבר שיש דרך עפר מקבילה שאפשר ללכת בה אבל אני לא שמתי לב אליה והלכתי על הכביש בערך מייל עד שהגעתי לפתח העיירה Creede, . מדובר בעיירה נחמדה מאוד, אחת העיירות שהכי אהבתי בטיול כולו. היא קטנה וידידותית, ועם מראה נהדר. בעיירה יש סופר סביר עם כמעט כל מה שצריך, וחנות ציוד טיולים\בר בשם San Juan Sports & Sunnyside Bar. החנות מאוד Hiker friendly, ויש בה כל מה שתצטרכו: מציוד טיולים וגז, עד מקום להטענה, מנוחה, כביסה ומקלחת, כולל בגדי החלפה. נשארנו בחנות כמעט כל היום, והם אף ניסו לעזור לי לתקן את המזרן שלי שהוציא אוויר. בעבר היה אפשר לישון ב-Community church, אך כשאני טיילתי זה לא היה אפשרי, ולכן הלכנו לישון באופציה הפופולרית, מגרש הבייסבול בקצה הדרומי של העיירה, מאיפה שנכנסתי אליה. כדי להימנע מהממטרות, מומלץ לישון ב Dugout, ושימו לב שאין מים ליד, רק שירותים. רק כשכתבתי את הסיפור דרך התברר לי שאפשר לישון גם באתר קמפינג באיזור (או שאולי יש שם רק בקתות, לא ברור לי), שנקרא SnowShoe.

יום 10: Creede – Cochetopa Creek

אחרי קפה מוצלח ב-Coffee On the Fly היפה מול הנוף, התחלתי בדרכי חזרה לשביל. בערב האתמול פגשתי שני מטיילים שעושים את הקולורדו טרייל, ואמרו לי שהגיעו מהפס למעלה בטרמפים, וכך הסתבר שאפשר למעשה לחתוך למעלה באמצעות טרמפים, כי מדובר בשביל ג'יפים. כיוון שכבר התחלתי לחשוב על המקטע הבא, שאולי אקצר ממנו לקוליג'ה ווסט, וכיוון שידעתי שאין לי כל כך לאן למהר, החלטתי להמשיך את הדרך ברגל ולא לחתוך בטרמפים. המשכתי ישר ויצאתי מהכפר, תוך כדי שאני עובר על פני כמה מכרות מגניבים שכבר לא פעילים. בשלב מסוים אפשר ללכת בצד הימני של הנחל, אבל אני לא שמתי לב והמשכתי בצד השמאלי. לא נראה לי שזה מאוד משמעותי. אחרי שמיציתי לגמרי את כל הטרקטורונים שעברו על פניי (ביניהם גם שני המטיילים מאתמול), יצאתי מהשביל ג'יפים ועברתי לכמה מיילים של שביל הררי יפהפה, עד שהגעתי סוף סוף לפס San Luis והתחברתי חזרה ל-CDT הרשמי, אחרי 10 מיילים ובערך 1000 מטר של טיפוס. בסופו של דבר זו התבררה כהחלטה הנכונה – זהו שביל ג'יפים ולכן קל לגמוא את המרחקים. מה גם שהדרך עצמה יפה מאוד, עם החלקים של המכרות. הפס עצמו נחמד, לא הספקתי ליהנות ממנו יותר מדי כיוון שהשמיים התקדרו ומיהרתי לטפס לגבעה הקרובה לעוד בערך 100 מטר של טיפוס, בדיוק כששמעתי סופות רעמים. משם, בגשם שוטף, המשכתי למקטע יפהפה שמגיע לשני אוכפים קטנים ונהדרים למדי, כשביניהם יש ירידות קטנות והליכה על הרכס, באופן חשוף מאוד. לאחר מכן, התחלתי במגמת ירידה מהרכס שהמשיכה גם ביום המחרת, כשהלכתי קרוב לנחל Cochetopa Creek בערך 9 מייל, עד שעצרתי בנקודה שטוחה למדי שמסומנת גם כאתר קמפינג ויש סיבה טובה לכך. סיימתי את היום לאחר 18 מייל, ו-1300 מטר עלייה בערך.

יום 11: Cochetopa Creek – County Road 17F

אחרי לילה מוצלח באתר קמפינג הנהדר, התחלתי את היום מוקדם כיוון שחשבתי שאלך הרבה, כי היום אמור היה להיות קל למדי. התחלתי בהליכה לצד הנחל, שהמשיכה בהליכה "שממתית" ראשונה להיום, כשאחרי 2 מייל התחלתי לג'נגל בין האיזור הרשמי של ה-Wilderness, פנימה והחוצה, עם הרבה פרות מסביב. לאחר בערך חמש מייל הגעתי ל-Trailhead עם שילוט, אתר קמפינג שבו לכאורה אפשר לישון. מה-Trailhead המשכתי לקטע נוסף לצד הנחל ויצאתי מה-La Garita Wilderness לחלוטין. כמה מיילים לאחר מכן הגעתי לחצייה רטובה (הורדתי נעליים) ראשונה, ואז התחיל מקטע שטוח ארוך מאוד של כלום ושום דבר, של בערך 4 מייל. מציע למלא מים לקראת סוף היציאה מהנחל, כיוון שאז מתחיל מקטע יחסית יבש ללא הרבה מים. יצאתי מהשממה לשביל ג'יפים שנכנס לתוך היער למשך כמה מיילים רציפים. נאמר שיש קליטה שם באיזור בכמה גבעות, אך אני מצאתי טיפה קליטה (היחידה בשני הימים האלו) קצת אחרי היציאה הסופית מהיער לדרך עפר חשופה. האיזור הזה חשוף ושטוח באופן כל כך רחב שזו בהחלט שממה ענקית. אחרי הליכה בשביל הג'יפים, פניתי בשלב מסוים ימינה, ונתקלתי ב-Trail magic לראשונה במסלול שהביא לי אוכל, בירות, טעינה ומים. תכננתי להמשיך הלאה במסלול אך בעקבות כך שהגיעה חבורה גדולה ונחמדה ושידעתי שאין יותר מדי מה לחפש בהמשך, נשארתי איתם לישון וכך סיימתי יום של 20 מייל ("בלבד").

יום 12: County Road 17F – CO Highway 114 – Gunnison

כיוון שרציתי לסיים את המקטע מוקדם ולהגיע לפני הצהריים ל-Gunnison שבה תכננתי להיות בשבת, יצאתי מוקדם מאוד – אין בעיה ללכת את המקטע הזה בחושך כיוון שהוא שביל ג'יפים. אחרי כמה מיילים הגעתי לנחל נוסף ומיד אחריו המקום שבו חשבתי לישון, שאכן היה שום מקום ללא אנשים וההחלטה התבררה כנכונה. המשכתי בשביל הג'יפים הארוך במהירות כיוון שלא היה קושי כלל, עם הרבה פרות וגדרות בדרך. אחרי בערך 12 מייל הגעתי לכביש "שומקום" קלאסי, כביש מספר 114, שבו יש חנייה ו-Trailhead. למזלי, אחרי שני רכבים עצר לי טרמפ ל-Gunnison שבה תכננתי לעשות את השבת. לאורך כמעט כל הדרך לא הייתה קליטה. הגעתי מוקדם לעיירה, שהייתה עיירה גדולה ורחבה יותר מהקודמות, עם תחושה של "עיירה שהיא כביש". הסופר היה יחסית רחוק ולא היה אוטובוס, אבל למזלי זוג שפגשתי שם התנדב להקפיץ אותי הלוך חזור לסופר ולמלון.

יום 13: Gunnison

בעיירה יש Hostel בשם The Wanderlust Hostel, שהוא מאוד פופולרי, וכבר שבוע קודם לכן לא היה מקום פנוי בו. בעקבות כך, נאלצתי לישון במלון קטן בקצה העיירה, בשם Alpine Inn and Suites of Gunnison, מלון סביר ולא מעבר. ביום לפני כן הגעתי להוסטל וביקשתי אפשרות להגיע במהלך השבת, והתברר שאפשר לשלם "דמי אורח", לשהות שם כל היום ללא לינה, ולעשות כביסה. האווירה בהוסטל הייתה די נעימה, ולמרות שהוא מאוד שיתופי, הוא היה נקי ונעים, ויש בו מרחב פרטי שאפשר לשהות בו. העיירה עצמה די משעממת, אין בה מרכז שאפשר לשהות בו, והתחושה הכללית היא שאנשים עוברים בה יותר מאשר שוהים בה. במחשבה לאחור ייתכן שהייתי בוחר ללכת לעיירה אחרת, אבל לא היו אופציות טובות יותר באיזור.

יום 14: Gunnison – Butterfly house

בכל הימים האחרונים הייתה לי ההתלבטות אם לחזור לכביש השומם שבו סיימתי לטובת ההמשכיות של השביל – 48 מיילים נוספים די משעממים, כמו הימים הקודמים שבהם הלכתי. בדרך כלל מבחינתי דילוג זה לא אופציה, כדי לחוש את המשכיות המסע, ההליכה ממקום אחד לשני ברצף. הבעיה שהיו לי שישה או אפילו חמישה וחצי ימי טיול, ואפילו אם הייתי עושה את המקטע ההוא, מכביש 114 עד Monarch Pass, ביומיים, לא הייתי מצליח לעשות את המקטע הבא – Collegiate West, במלואו. זה עוד יותר לא היה אפשר כי לצאת מהעיירות תמיד לוקח זמן, בייחוד שצריך לתפוס טרמפים. כיוון שרציתי לחוות את המקטע הבא, שנחשב מהיפים ביותר באיזור ובכללי ב-CDT, החלטתי לשם שינוי לדלג ופשוט להמשיך מזרחה בכביש המוביל ל-Salida ולא לחזור לכביש 114. באותו מוצאי שבת תכננתי את כל המשך המסלול, ולכן גם התעכבתי בשינוי טיסה. בעקבות ההחלטה לדלג, החלטתי לקחת עוד יום מנוחה אחד, ותפסתי טרמפ מקצה העיירה מזרחה, אך לא עצרתי ב-Monarch Pass אלא בהוסטל קטן שנפתח לאחרונה ב- Garfield בשם The Butterfly House. ההוסטל עצמו מיועד בעיקר למטיילי הקולורדו טרייל, והוא הרבה פחות נקי והרבה יותר בסיסי – יותר דומה לסגנון של בקתות עם שיתופיות בין המטיילים. לי אישית זה התאים בעיקר כי הייתי מותש בעקבות חוסר שינה, אך כך או כך לא הכי התלהבתי ממנו כפי שאנשים אחרים מתלהבים בביקורות.

יום 15: Butterfly House – North Fork Chalk Creek

בבוקר יכולתי לחזור מערבה ל-Monarch Pass, אבל החלטתי שאין המון משמעות לעוד אגם או להתחיל את המקטע דווקא משם. לכן יצאתי בדרך העפר מההוסטל, חזרתי ל-Garfield ומשם עליתי על שביל שחותך חזרה ל-CDT וה-CT. אחרי כ-2 מייל של טיפוס לא מאומץ מדי (300 מטר בערך), התחברתי חזרה ל-CDT ולראשונה ל-Collegiate West. השביל התחיל כהרגלו בדרך יער, אך הפעם עם מעט שדות בולדרים עד שהגעתי לאגם יפהפה ממנו התחילה עלייה ראשונה לפס ביום הזה, Chalk Creek Pass, של בערך 400 מטר (ויש בו קליטה). הפס סימן את הצורה האופיינית של הימים האלו, ימים קלאסיים של עלייה לפס וירידות לא מאוד ארוכות לעמק. זמן קצר לאחר מכן הגעתי ל-Hancock Lake, שהיה תיירותי יחסית - כשהגעתי בדיוק הגיעו הרבה טרקטורונים ומטיילי יום שראיתי לאחר מכן. קצת לפני האגם עקרונית יש פיצול לשביל חדש, אבל אני פספסתי אותו והמשכתי על השביל הישן, שממשיך על שביל ג׳יפים. אני לא חושב שזה היה כל כך עקרוני כי השביל החדש ככל הנראה לא מענין בצורה יוצאת דופן. השביל הזה עובר על דרך היסטורית של הרכבת אז היו הרבה שילוטים לאורך הדרך, אבל קשה לי להגיד שראיתי בכלל סימנים היסטוריים לכך. אחרי בערך 3 מייל התחברתי חזרה לשביל ״החדש״, לא הרגשתי המון הבדל והמשכתי בשביל הג׳יפים 2 מיילים נוספים עד שפניתי שמאלה לטיפוס לפס. טיפסתי כ-400 מטר נוספים בטיפוס מתון יחסית לאורך רוב הדרך, עד שהגעתי לפס השני במסלול, שממנו היה אפשר לראות את כל המשך היום והימים הבאים. התחלתי בירידה הארוכה יחסית, ואחרי בערך 3 מייל הגעתי לנחל שהיה ממש בעמק. תכננתי לישון עם זוג שפגשתי במסלול אך למעשה כשהגעתי לנחל ראיתי שיש המון אוהלים - במקטע הזה אין המון אפשרויות לעצירה, וזאת הייתה נקודת עצירה פופולרית למטיילי ה-CDT, ה-CT ומטיילי הלופ של ה-Collegiate. ישנתי שם בלילה וסיימתי מקטע של בערך 19 מייל ו-1300 מטר עלייה.

יום 16: North Fork Chalk Creek – Cottonwood Pass

התחלתי את הבוקר בחיבור מהיר לפיצול שממשיך מערבה. המשכתי צפון מזרחית לתוך היער, ואחרי כמה מיילים יצאתי מהיער ונכנסתי לחלק החשוף של היום, שיימשך זמן רב. זהו למעשה היום הכי יפה בכל המסלול כולו, כאשר לאורך כל היום יש פסים נהדרים. לאחר כ-500 מטרים של טיפוס והליכה על מקטע חשוף, הגעתי לפס הראשון שהיה אכן מרהיב ביופיו. משם כמובן התחילה ירידה ועלייה של 150 מטר לפס הבא, אך המקטע הזה ספציפית הוא בעיקר הליכה על צד ההר. היום היפהפה המשיך, כשהפעם המקטע בין הפסים היה ארוך יותר, וגם הטיפוס והירידה, 250 לכל חלק, היו משמעותיות יותר. העלייה לפס השלישי ביום הזה הייתה קשה יותר, בייחוד לאור העובדה שמזג האוויר התחיל להיות סגרירי וחששתי שאתקע בגשם. הדרך המשיכה כשאני הולך על צלע ההר ועולה ויורד על גבעות. אחרי חמש מיילים (ומקטע של 300 מטר) בערך הגעתי לפס האחרון, הרביעי או החמישי ביום הזה, המראות היו נהדרים לכל כיוון והייתה קליטה מצוינת, האחרונה עד סוף המסלול, אך מזג האוויר השתנה במהירות ורצתי כל הדרך למטה, ל-Cottonwood Pass. מכאן עקרונית אפשר לחתוך ל-Buena Vista אך אני לא חשתי צורך בכך. בתכנון המקורי שלי תכננתי להמשיך הלאה, וכיוון שהיה מוקדם שקלתי להמשיך עם התוכנית המקורית, אך התחיל גשם זלעפות והקמתי את האוהל בפס, אחרי 15 מייל ו-1200 מ' עלייה. רק במבט לאחור הבנתי שהייתה זו ההחלטה הנכונה - הגשם הקיצוני המשיך במשך 8 שעות רצופות, עד 12 בלילה.

יום 17: Cottonwood Pass – Lake Ann

בבוקר שאחרי הסערה קמתי וגיליתי עוד מספר אוהלים של אנשים שהגיעו באמצע הגשם הסוער וכמעט חטפו היפותרמיה, ואחרי התאוששות קלה יצאתי לדרך. התחלתי בעליה קצרה, של כחמישים מטרים לגבעה קטנה, ומיד לאחר מכן נכנסים לעומק העננים שבעמק, ואחרי כ-4 מייל ו700 מטר ירידה בערך, הגעתי לנהר שהיה סוער יחסית בעקבות הגשמים הרבים שירדו ביום האתמול, ונאלצתי לחצות אותו ללא נעליים. מכאן נכנסתי למקטע של כמה מיילים מישוריים מאוד (שבאחד מהם עצרתי לייבוש קלאסי של האוהל אחרי הגשמים של אתמול), עם עוד חציות רטובות שככל הנראה לא היו כאלו ללא הגשמים של אתמול, עד שהגעתי לפיצול של השביל הישן של ה-CDT והשביל החדש. זהו מקטע שלא קיים במאפי ורק ב-FarOut, כנראה כי הוא חדש מאוד. כך או כך, מדובר בשביל במגמת עלייה, יחסית ארוכה, אבל יפה מאוד, של בערך 650 מטר, עם חלקים חשופים ומיוערים. כשהגעתי לפיצול עם השביל הישן, אחרי כ-4 מייל, נאמר באפליקציה שיש קליטה אך כמובן שלא הייתה, וטיפסתי כ-200 מטרים די תלולים אך קצרים, לפס Lake Ann הנהדר. מהפס יכולתי להמשיך עוד מספר מיילים, אך התחיל שוב גשם סוער ולכן החלטתי לישון קצת פחות ממייל מהפס, ב-Lake Ann, אחרי כ-15 מייל מתחילת היום ו-1100 מ' עלייה. האגם נהדר, אך לצערי ישנתי ליד משפחה "לא הייקרית", מטיילי יום שהגיעו לשם איכשהו והחוויה שלי מהמקום לא מוצתה כלל.

יום 18: Lake Ann – Twin Lakes

ההליכה הקצרה יחסית ביום לפני גרמה לי להחליט סופית שהיום הזה יהיה יום ההליכה האחרון ולא אמשיך ברגל ל-Leadville, וכך ידעתי שהיום הזה יהיה גם הוא קצר יחסית. המשכתי במגמת הירידה מהפס, כשאחרי 3 מייל בערך הגעתי לחלק ה"שטוח" (כשעל הדרך אני יוצא מה-Wilderness האחרון של המסלול). עברתי ליד כפר קטן בשם Winfield ונתקלתי בעשרות מטיילי יום – זהו מקטע פופולרי במיוחד. המקטע השטוח\מיוער\צמוד לנחל היה יחסית ארוך, בערך 5 מייל, שבסיומם הגעתי לצומת לפני העלייה לפס Hope Pass, הידוע בשם תלילותו. נשמתי אוויר ויצאתי לטיפוס – 750 מטר טיפוס על שני מייל – פחות מ4 ק"מ. לי העלייה הייתה פחות קשה מהתיאורים הדרמטיים באפליקציה. נכון שמדובר בפס תלול יחסית אבל לא משהו שונה מטיפוסים לפסים באירופה, כנראה אפילו קל יותר. הקושי היחיד שהיה לי היה הטיפוס תוך כדי ברד קשוח שהתחיל בפתאומיות באמצע העלייה, כמה דקות אחרי ששמתי קרם הגנה מהשמש הקופחת. בפס הייתה שוב קליטה אחרי כמה ימים ללא, אך מזג האוויר לא אפשר לי להישאר בו יותר מדי זמן, והתחלתי שוב בירידה. נכנסתי שוב למקטע מיוער (איך לא), ואחרי כמה מיילים כבר היה אפשר לראות את Twin Lakes. כשתכננתי את תחילת היום לא חשבתי להקיף את האגם כפי שהשביל הרשמי הולך, אלא לחתוך או בחלקו המערבי, לחצות את הנחל שיוצא ממנו. בעקבות העייפות והגשמים של אתמול החלטתי שייתכן והחצייה תהיה קשה מדי, ולכן בחרתי לחתוך בפיצול קצת לפני האגם, שממשיך מערבה ל-Wills Gulch Trailhead. אחרי מייל וקצת הגעתי באמת לגשר ומיד לאחר מכן לחנייה. שם הלכתי עוד כמייל על הכביש המוביל ל-Twin Lakes. כביש לא סואן אך הליכה לא הכי נעימה. לבסוף, אחרי כ-16 מייל סיימתי את המקטע האחרון של ההליכה ב"כפר" Twin Lakes, ששמו השני צריך להיות Milliard Mosquitoes. בכפר הזה יש כמה מקומות לינה בתשלום, וסופר "כל" כזה שאפשר לקנות בו אוכל, ציוד טיולים וגם להטעין את הפלאפון. במדד ה-Hiker Friendly הם בהחלט תפסו אצלי מקום גבוה. לסיום, הם גם אמרו לי שאני יכול – לא באופן רשמי – לישון בשיחים שמאחורי השירותים הציבוריים. בחרתי לישון שם ולא במקום סגור כיוון שהיה זה היום האחרון, יחד עם זוג נוסף ומיליארד וחצי יתושים.

יום 19-20: Twin Lakes – Leadville

בבוקר יצאתי יחסית בנחת לטרמפים ל-Leadville, שם החלטתי לעצור לסופ"ש אחרי ההרים, לפני המעבר לעיר. זו העיירה הקרובה ביותר למסלול ולכן די במהירות, באמצעות שני טרמפים, הגעתי לעיירה, הגבוהה ביותר בארצות הברית בגובה 3095. זו אחת העיירות הכי כיפיות בטיול ואני בהחלט ממליץ להישאר בהן. אם לא נמצאים בה יום שלם, אז לפחות ממליץ להיות בקפה הנחמד Zero Day, שנחמד למטיילים, כמעט כל העיירה כולה. הפעם הצלחתי לתפוס את ההוסטל בעיירה, In the clouds, שנמצא במרחק 10 דקות הליכה ממרכז העיירה. זהו אחד ההוסטלים המומלצים – מצד אחד שינה בדורמס, מצד שני כל אחד רשום למיטה ספציפית ומדובר במקום נקי מאוד, ולכן התחושה היא כמו מלון, אך המרחבים החברתיים נהדרים והאנשים מאוד חברותיים ונעימים. כמובן שיש גם מכונת כביסה ובגדים להחלפה. השהות שלי שם הייתה בדיוק הדבר שחיפשתי. ביום שישי הלכתי לסופר שנמצא במרחק די רחוק להליכה, כחצי שעה, וללא אוטובוס שמגיע עד לשם, ובשבת עצמה הסתובבתי בעיירה שבעלת היסטוריה רבה מתקופת הבהלה לזהב, בבית כנסת ישן שמשמש כמוזיאון, וישבתי לקפה עם זוג מטיילים שפגשתי במהלך השביל שגר בעיירה.

יום 21: Leadville - Denver

בבוקר יום ראשון יצאתי לכיוון דנוור, לא לפני שעצרתי בחנות Melanzana – זו חנות מקומית פופולרית מאוד שמייצרת את הבגדים שלה במקום ולכן יש להזמין תור באופן עקרוני; אם אתה מוכיח שאתה Thru Hiker באמצעות תמונות מהשביל, הם מאפשרים לקנות בגד אחד ללא תור. משם ניסיתי לתפוס טרמפים לכיוון Frisco, אך עצר לי טרמפ רק ל-Minturn. משם תפסתי את האוטובוס שרציתי לדלג עליו מ-Leadville ל-Vail, עיירת סקי גדולה שקצת מאריכה את הדרך. כך או כך, ב-Leadville לקחתי אוטובוס של שלוש שעות, ישיר לדנוור.

תגובות

התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם

אנונימי ( להתחברות )

התגובה כוללת אזהרת בטיחות? עם אזהרת בטיחות?