מסע טרמפים מאל צ'אלטן לאל בולסון
מסע טרמפים בין שלושה ימים לאורך כביש 40, בין אל צ'אלטן לאל בולסון.
| משך הטיול | 3 ימים |
|---|
טרמפ 1
החלטנו לעשות מסע טרמפים מאל צאלטן לאל בולסון (כביש 40 לכיוון צפון 1270 ק"מ. מטולה אילת זה 482 ק"מ). אופק הכינה שלט יפה של סמיילי גדול על קרטון ויצאנו לדרך. היה לנו שקש, קצת אוכל ואלפחורס לשעת צרה. חיכינו שעה וחצי ובחור ספרדי בן 40 שמטייל עם משפחתו באל קלפטה לקח אותנו עד לכביש 40 (87 ק"מ מאל צאלטן). הוא החליט לטייל לבד באל צאלטן ולהשאיר את משפחתו לנוח בקלאפטה.
ירדנו בצומת במש"א ("מקום שכוח אל" פשוט המושג יחזור על עצמו הרבה בזמן הקרוב אז ניתן לו ראשי תיבות בשביל הנוחות שלי). מסביבנו היה רק מדבר סטייל המערב הפרוע והצמחים שעפים ברוח שברקע שומעים או או או או ואה וואה וואה. סליחה על כל הוואוואווו הזה פשוט אין לי דרך יותר טובה לתאר את המוזיקה הזאת. כשירדנו מהרכב הרגשנו לראשונה את עוצמת הרוח הפטגונית. היא אף פעם לא הפסיקה. נראה אם היינו מביאים עפיפון ומגלשיים היינו מגיעים תוך שעה. רוב הרכבים נסעו לאל צאלטן. בדרך ראינו בחור גרמני שרוכב על אופניים צפונה בכביש 40.
טרמפ 2
תכננו כבר להעביר שם בצומת הזאת את הלילה אבל אחרי שעה המתנה בחור בן 50 ממר דל פלטה עצר לנו עם הקרוון שלו (הרכב השלישי שנסע לכיוון שלנו). בדרך ראינו את הגרמני וצעקנו לו. הואן לקח אותנו 33 ק"מ מהצומת למש"א שקוראים לו tres lagos ובשפת הקודש אגם השלושה (יש הרבה זמן לתת למש"אות האלה שמות מעוברתים). כביש 40 חוצה את אגם השלושה והאוכלוסיה שלו היא גם כנראה 40 תושבים. חיכינו שעתיים והחלטנו שהספיק להיום. הלכנו להוסטל חמוד שרק אנחנו היינו בו באותו יום או יומיים או שבוע, הרי מי עוצר במש"א הזה? הלכנו לאכול באיזה מסעדה ומשם למיטה.
טרמפ 3
קמנו עם כוחות חדשים. ראינו בעיקר כלבים ברחוב, ומדי פעם רכבים שנוסעים בתוך העיירה. בכל פעם שעשו לנו סימן עם היד של אני נשאר כאן הרגשתי כאילו הוא תוקע לי את האצבע הזאת בתוך הלב. פעם בכמה זמן מכונית נסעה לכיוון שהיינו צריכים אבל היא לא עצרה. היה קריר והיו הרבה רוחות כמו בכל פטגוניה. מקומית ראתה שאנחנו אבודים ועצובים הביאה לנו קפה חם (תודה לך!). היא המליצה לנו ללכת עוד 50 מטר ולחכות בסוף העיירה. הקשבנו לה ואיתנו הגיע כלב חמוד שעזר לנו לא להשתגע באותו זמן. היה קטע שבכל מקומות תפיסת הטרמפים שלנו ראינו את הכביש מרחוק. יוצא שאתה רואה רכב מתקרב ואז מחכה לו כמה דקות עד שיגיע אליך, יש בזה יתרונות וגם חסרונות. כדי לעצור אותם הסתכלנו להם בעיניים, לעיתים חייכנו, לעיתים עשינו את עצמנו מסכנים ובזמנים מאוד קשים עשינו להם סימן של בבקשה (🙏) או בשפת העם: "באמא שלך תקח אותי כבר מפה". באגם השלושה עובר רכב כל איזה 10 דקות בשעות השיא. חיכינו יחד עם הכלב והרבה לא עצרו ימך שמם. יש כאלה שבאמת לא יכולים כי הם 3-5 ברכב/ יש להם רכב רק עם 2 מקומות ויש כאלה שהם בדרכם לגיהינום וממשיכים בלי לעצור למרות שאפשר להכניס להם ברכב את הכמות אמפנדס שאכלתי בכל שהותי בארגנטינה. אחרי שעתיים שחיכינו באותו בוקר ובערך שעה במקום החדש (תודה אשת הקפה😘) רכב עצר לנו. כדי שלא ישבר לי הלב ברגע שרכב עצר לנו דחיתי את ההתרגשות לשלב שבו התחת שלי ישב על הכיסא של הרכב. הטרמפ אמר שהוא ממשיך עד לטרלוו שזה ליד פורטו מאדרין שזאת עיירה עם כל מיני לוייתנים ואירים. עלינו ותכננו לרדת באיזור שבו הם חותכים מכביש 40 לכיוון האוקיינוס האטלנטי. הם היו זוג חברים בני 50 שמכירים מהקבוצת הרוגבי בתיכון. במשפט השני הם הסבירו לנו שהם לא גייז וצחקנו עלינו שאנחנו כן (לקח קצת להסביר באמת שאנחנו לא ביחד). הם באו לטייל באל קלפטה יחד עם עוד 2 חברים לקבוצת הרוגבי. אותם 2 חברים לא עצרנו לנו דקה לפני הטרמפ ואכן היה מעניין לראות אותם אחרי כמה שעות בעצירה שעשינו ביחד ולשמוע את החרטוטים שלהם על למה הם לא עצרנו לנו. הפסד שלהם. הטרמפ הציעו לנו פקטורס שזה מאפה מתוק מקומי ושתינו איתם מאטה. עשינו איתם צחוקים, שמענו רוק מקומי והשמענו להם נצ'י נצ' עומר אדם דג נחש וכאלה. די אהבו. אני לא יודע מה קורה בארץ כי אני לא בשלב הזה בחיי אבל מסתבר כשמגיעים לגיל 50 בטרלוו נכנסים לסצנת הבגידות. ארגנטינה זה אחלה מקום לזה ביחס לארץ כי יש הרבה יותר תושבים + הכל רחוק זה מזה. אותם זוג גברים סיפרו לנו שהם יצאו למועדונים בקלפטה וחגגו להם. שאלתי אותם: " ומה אם אשתך חוגגת עכשיו עם גבר אחר?" הוא די שתק. כנראה כל צד יודע וזורם עם זה או איך שאומרים בספרדית lo que no sabes no te paga. הם עם די ילדותי גם בגיל 50 אבל לנו זה היה טוב כי בכל זאת היינו צריכים להעביר את הזמן. אחד מהם הפליץ מדי פעם אז היה שמח ופתחנו חלון, למרות שהפתרון האמיתי היה המסכות אבכ שיש לנו בבית ממלחמת המפרץ. הם קנו בירה ושתינו כולנו כולל הנהג, הפלצן צחק כל הזמן שהוא הגיס של פרבר כי הוא שמע שיש לו 3 אחיות. אחד היה אוהד של ריBר והשני של בוקה
💙💛💙 אז גם היו ירידות כל שניה אחד על השני. זה לא היה הוגן כי בתור אוהד ריBר הוא די טוב בירידות. במהלך הדרך היו מלא גוואנקו שזה נראה כמו אלפקה, לאמה וכל היצורים האלה רק משום מה המציאו עוד שם לאותה חיה. בדרך עצרנו בפארק פטגוניה והלכנו 10 דק לאיזה תצפית על הרים בצבעים. המשכנו בנסיעה ותוך כדי אחד מהם נרדם אז צילמנו אותו עם הסמיילי מקרטון שלנו. אחרי כמה זמן הם התחלפו בנהיגה והשני נרדם. צילמנו גם אותו עם הסמיילי ועם פומה שמופיעה על מפת פארק פטגוניה. הם החליטו לעצור בlos antiguos (העתיקים) שזה עיירת נופש ליד הגבול עם צילה וליד לאגו בואנוס איירס. היא חורגת 60 ק"מ מכביש 40 אז רצינו לרדת בצומת שמובילה לעיירה הזאת אבל הם רצו שנמשיך איתם ואמרו שהם יורידו אותנו יותר רחוק על כביש 40 ממה שתיכננו בהתחלה. באגם היו גלים בגובה של איזה מטר בגלל הרוח. עצרנו בעיירה לקנות מתנות למשפחות שלהם, בכל זאת צריך להחזיר טובה לאישה וטעמנו דברים מקומיים. שאלתי אותו למה קוראים לעיירה כך והוא אמר שפעם הזקנים היו באים לכאן לסיים את חייהם בשקט. אמרתי לו שגם לנו יש מקום שבו באים להחזיר את הנשמה לבורא ושקוראים לו גבעתיים. משם חזרנו לנסוע על כביש 40 וירדנו בrio mayo או נחל סיוון. כמובן שגם זה היה מש"א. עשינו עם חברינו 744 ק"מ סה"כ. בסוף הם נתנו לנו חצי קילו מאטה. משום מה לא היה מקום בהוסטל הראשון שהלכנו אז הלכנו לאיזה משהו אחר.
טרמפ 4 + 5
בבוקר חיכינו שעתיים ועצר לנו נהג אוטובוס שנסע לקחת את האוטובוס שלו. במקור הוא ממנדוסה ועבר לפטגוניה כי מרוויחים יותר. נהג במנדוסה מרוויח 60 אלף פזו לחודש והוא מרוויח 180 כי הוא עושה מועדפת בפטגוניה. המטרה שלו בחיים היא לבנות בית 2 חדרים (כנראה שינה, אני לא חזק בשוק הנדלן המקומי) במנדוסה שעולה 3 מיליון פזו. דולר אחד ~200 פזו בשער כחול ו100 ~ בשער יציג. הוא הוריד אותנו 54 ק"מ משם בצומת של כביש 40 וכביש 26 במש"א אני חושב שזה היה הכי מש"א שלנו עד עכשיו. חיכינו מלא זמן והרבה לא עצרנו לנו. זה לא היה המקום הכי אסטרטגי בעולם. פחדתי שנצטרך לישון שם. שמענו מוזיקה למצב רוח ואכלנו דולסה דה לצ'ה כדי לא להישבר נפשית. אחרי שעתיים וחצי פחית מתכת שחיברו לה מכונה ששמים בה נוזל שאיכשהו מזיז בוכנות שמחוברות בסוף ל4 גלגלים ומזיזות את הפחית קדימה עצרה לנו. מרוב התרגשות קמתי מהר וסובבתי את הקרסול אבל לא היה אכפת לי. העיקר לעוף משם. שברתי כאן את אחד הכללים החי חשובים של להתרגש רק שהתחת יושב על כיסא אבל אם מישהו עוצר בחור כזה כנראה הוא ייקח אותך. כדי לתפוס טרמפים עשינו פרבר ואני משמרות שאחד יושב שבור בצד הדרך והשני מנסה לקדם אותנו צפונה. בפנים ישבו 2 אינדיאנים. הנהג היה חוצפן. הוא לא צעד לו איזה 90 קילומטר עם הרבה קילו על הגב ובכל זאת לבש כומתה של צנחנים. מסתבר שזה כובע אופנתי בחלק הזה של העולם. כל הגאוצ'וס האלה לובשים את זה פה. היה להם מבטא יותר כבד מפיל שאכל פיל, גם פיל לבד זה כבד האמת. אם פרבר היה צריך לנחש את השפה שהם דיברו בה ספרדית הייתה איפשהו בטופ 25. על כל משפט ביקשתי שהם יחזרו 7 פעמים. אחד מהם היה מורה לחקלאות בבית ספר שלהם והראיתי לו תמונות מהגידולים שדה בארץ והוא התלהב. הצטלמתי עם הכומתה שלהם והם נהנו כמו ילד בחנות ממתקים כשהם ראו אותי שם את הכומתה שלהם. הם עצרנו לנו 14 ק"מ משם בצומת המש"א פאקונדו. שאלתי אותם למה יש פה שלט שכתוב עליו בעברית בית זרע. מסתבר שהם ערים תאומות. בפאקונדו גרים כנראה 4 גוואנקויים ו3 אינדיאנים או במילים אחרות זכינו לנסוע עם 67 אחוז מהאוכלוסייה האנושית של פאקונדו.
טרמפ 6
חיכינו בצומת של פאקונדו מלא זמן והיינו מיואשים. כל פעם שרכב שהיה נראה לנו מגניב לנסיעה היה מתקרב היינו מעודדים את מי שעמד עם השלט ונותנים לו מוטיבציה לתפיסת הרכב. קרוואן/משאית/ ג'יפ הם רכבים נחשקים אצלנו במסע. פרבר סיפר שפעם דוד שלו חיכה 24 שעות לטרמפ בדרום אמריקה, ממש זריקת מוטיבציה לרגעי שפל. הפחד הכי גדול שלי היה לישון באותו מקום 2 לילות. היינו די שבורים בצומת בית זרע. כל פעם שרכב עובר אותך זה כמו סכין בגב ובלב. במיוחד שאתה רואה אותו ממשיך לאורך קילומטרים אחריך. כנראה שמי שנתן לכביש הסרגל את שמו לא ביקר בפטגוניה. כמעט ופתחנו את האלפחורס לשעת צרה אבל החלטנו לחכות עוד קצת. אחרי 5 דקות שערי שמיים נפתחו וטנדר עצר לנו. הוא אמר שהוא נוסע לאל אושו. 7 ק"מ דרומית לאל בולסון. ידענו שבאותו רגע חולצנו ושנשאיר את הסיפורים על 24 שעות לדוד של פרבר. זה היה בחור גדול בן 60 שעובד בתעשיית הגז והנפט באיזה מש"א בפטגוניה. הוא נסע לבד במקרה ובפוקס ובהשגחה עליונה ופרטית ומותאמת אישית ולא עם עוד 2 אנשים כמו כל שבוע שבו הוא עושה את הנסיעה הזאת ולכן היה לנו מקום איתו. בכל הכביש אין קליטה אז החלטתי להוריד לקט תמונות יפות של ארץ הקודש כדי לעשות יח"צ טוב. אם הייתם עושים סקר 92 אחוז מתושבי המדינה היהודית היו מנחשים שזה תמונות מלפלנד. בכל הנסיעות הסברנו על הסכסוך, הצבא, ודיברנו על הכלכלה הארגנטינאית (כי ארגנטינה מצטיינת במשברים ואינפלציה) ואפילו פרבר הסביר על הקשר המשפחתי שלו לשואה. אין להם כמעט מושג מה קורה בארצנו. באופן מוזר אני לא חושש לומר שאני ישראלי, אפילו להפך. נסענו על 170 קמ"ש איתו והגענו יחסית מהר. עשינו איתו 470 ק"מ. לקראת הסוף הנוף השתנה ממערב פרוע להרים ויערות של אזור אל בולסון. מול הנוף הזה אכלנו את האלפחורס לשעת חירום שלנו. הוא הוריד אותנו באל אושו שזה 7 ק"מ לפני אל בולסון. ניסינו לתפוס עוד טרמפ אחרון ודווקא היו מלא מכוניות, במיוחד אחרי שהיינו באגם השלושה. התיאשנו די מהר ולקחנו מונית לאל בולסון. שרדנו כדי לספר וכנראה שייקח עוד קצת זמן עד שניקח שוב טרמפים. סה"כ לקח לנו 52 שעות 6 טרמפים ו1409 ק"מ.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם