שישה ימים על ה-Alta Via 2

הקדמה

מסלולי ה-"דרך-הגבוהה" הם סדרת מסלולים בדרגות קושי ואורכים שונים שחוצים את האלפים הדולמיטים בצפון איטליה ובהם בבקתות לנוחות המטיילים. המסלולים ידועים בתור מסלולים אלפיניים הדורשים התמודדות עם טיפוסים רגליים מתאגרים וירידות מאתגרות עוד יותר אבל בתמורה חוויה של נוף ייחודי של האזור מהזוויות הטובות ביותר.

אחרי גיחה קצרה על האלטה-ויה 1 לפני כמה שנים, בחרנו לצאת למסלול האלטה-ויה 2 שנחשב מאתגר יותר, במטרה לפגוש את הרכסים היפים של המסלול הזה וגם להתנסות עם שבילי הויה-פראטה הידועים לשמצה.

המסלול שאותו התחלנו בביקתת Zannes וסיימנו בעיר Campitello di Fassa היה מסלול מהמם ומאתגר והוא ממולץ בחום לאוהבי הטרקים.

את כל הפרטים הטכניים הנדרשים לטרק אפשר למצוא באתר המצורף בקישורים. יש לשים לב להזמין את כל הבקתות כמה שיותר זמן מראש כיוון שקשה למצוא מקומות פנויים. הביקתות יוצאות בסביבות ה-55 יורו ללילה כולל ארוחת בוקר וערב כאשר המנה הנפוצה ביותר היא הפולנטה שמלווה בסוגים שונים של תוספות.
מומלץ מאוד להשיג ציוד ויה-פראטה למסלול. למרות שהציוד אינו הכרחי למסלול הקלאסי, הציוד יאפשר לכם לעשות להוסיף עיניין ע"י הליכה בעיקופים המובנים שדורשים את הציוד. בנוסף הציוד יסיר הרבה דאגה מליבכם כשתעמדו מעל צוקים גבוהים במיוחד.

במהלך המסלול גילינו שתחזיות מזג האוויר יכולות להטעות לגמרי ונתונות כמעט אך ורק למזל ולכן המלצה שלנו היא פשוט לנסוע בעונה ולקוות לטוב.

בשל הזמינות הנמוכה של הבקתות נאלצנו (לטובה בדיעבד) להתאים את המסלול לפורמט המפורט בסיפור דרך זה. כמובן שפורמט זה אינו מחייב.

יום 1 - טיסה והגעה לביקתה הראשונה Genova

כבר בשלב התכנון ובניגוד לתיקוותינו, לביקתה הראשונה שרצינו לישון בה (Genova) היה רק ערב אחד פנוי וזה היה ערב הנחיתה באיטליה. לפיכך את היום הראשון נאלצנו להעביר במסע לחוץ ומפרך בדרך לתחילת הטרק.
אחרי נחיתה בונציה, תפסנו את הרכבת של 6:10 בבוקר מתחנת Venice SL במטרה להספיק להחליף רכבות ב-Verona Porta Nuova ולעלות ישר צפונה לעיר שממנה מתחיל הטרק: Brixen. אבל, כמובן שנתבלבל (כי מי בכלל ער כ"כ מוקדם?) ונרד תחנה אחת לפני (מסתבר שיש בורונה שתי תחנות רכבת), נפספס את רכבת ההמשך ונבקש עצה מהבחור היחיד שהגיע לתחנה המפוקפקת הזאת שכמובן יסביר לנו שהרכבת הבאה ל-Verona Porta Nuova (התחנה הבא) מאחרת במינימום חצי וזה במקרה שהיא תופיע בכלל. הבחור שלא ריחם עלינו, מיהר לבדוק בטלפון שלו ולדווח לנו שבכלל אין עוד רכבות שיוצאות צפונה היום ושבנוסף כל שבוע שעבר ירדו גשמי איימים בצפון ושכל הדרכים חסומות. במילים פשוטות - שאין לנו בכלל סיבה לטרוח לנסוע. איזה בחור נפלא.
בדיעבד, הסתבר שכל מה שאמר היה לא נכון, אבל באותו רגע ראינו שחורות וכבר התחלנו להאמין שאת הטרק הזה לא נעשה. אך עוד לפני שאנחנו מספיקים להבין אין יוצאים מהברוך הזה, הרכבת (שהייתה אמורה לאחר) מתגלגלת לרציף בדיוק בזמן שהייתה אמורה ובניגוד לכל מה שהובטח לנו. מבולבלים עלינו לרכבת וירדנו בתחנה הבאה (הנכונה). שם הבחורה הנחמדה בדלפק הכרטיסים הסבירה לנו שהעולם עוד לא נחרב, אלא שרק נצטרך להחליף עוד איזה רכבת/שתיים ולהגיע רק בשעה איחור.
מעודדים יצאנו להסתובב בתחנה עד שהרכבת הבאה תגיע. שם מצאנו חנות ספרים ובחנות היו בדיוק שתי המפות שהיינו צריכים למסלול שלנו (Tabacco 05, 015).
מורונה עלינו על רכבת לבולצאנו (Bolzano), עיר יפה מאוד המהווה נקודת יציאה להרבה אטרקציות ומסלולים באזור. בבולצאנו, בין הרכבות, יצאנו לחיפוש אחרי השלמות ציוד (סופר + ציוד טיולים חסר).
הרכבת הבאה לקחה אותנו ל-Brixen ומשם לקחנו אוטובוס (שיוצא מהתחנת הרכבת) לרפוגיו Zannes, שם התחיל המסלול שלנו.

מרוצים שהצלחנו להגיע מוקדם מספיק לתחילת המסלול, עם מזג אוויר קייצי ויפה (בניגוד להבטחות של הבחור מהתחנה) התחלנו להעפיל לכיוון רפוגיו Genova, בעלייה חדה וקבועה שלוקחת כשעה וחצי של הליכה רצופה. לאורך העלייה ניתן היה למלא בקבוקים בזרמי הנחלים. בנוסף ניתן לנוח באחת מהבקתות שבדרך אשר תשמח לעשוק אותכם במחיר על כל דבר שתרצו.
הביקתה Genova שבה ישנו, יושבת בנקודת תצפית מושלמת מעט מתחת לעוקף המחבר את פסגת Peitlerkofel ופסגת Furchetta המחודדת. אחרי ששתינו כוס בירה לרוויה, שינסנו מותנינו ועלינו לראש הגבעה שבצמוד לביקתה. מהגבעה ניתן היה להשקיף על העמקים משני צידי העוקף ועל הפסגות המחודדות.
מלאי התפעלות מהנוף החריג ביופיו תפסנו תנומה קלה וירדנו בחזרה לביקתה, שם חיכתה לנו ארוחת ערב טובה במיוחד כאשר מומלץ לטעום מהפטריות המקומיות ומהתבשיל המקומי: רביולי תרד תוצרת הביקתה. בעונה זאת של השנה, השמש שוקעת רק ב9, ולכן כשהלכנו לישון עדיין הייתה שמש בחוץ. עובדה זאת, כלעצמה לא הסתדרה לנו בראש אבל גם לא הפריעה לנו להירדם, שמחים ומרוצים מעצמנו.

יום 2 - ג'נובה לפרארה - מתרגלים לתוואי השטח האלפיני

את היום השני התחלנו אחרי ארוחת בוקר מוקדמת במיוחד ואיום לישראלים שאין להכין סנדוויצים למסלול מהבופה.
היום השני מתחיל בעלייה על רכס קטן שמאפשר להשקיף על עמק קטן שהיה נסתר מעיננו עד עכשיו וכמובן על העלייה המטורפת שמחכה לנו בדרך לאפס הראשון. העלייה לפאס אכן הייתה לנו קשה, בעיקר כיוון שעוד לא היה לנו זמן להתרגל לעליות האירופאיות. העלייה עצמה לקחה לנו כשעה, שבסופה חיכתה לנו רוח מקפיאת עצמות כאילו במטרה להקשות.
לפני שתגיעו לנקודה הכי גבוהה בעלייה, יש קטע קטן שמסומן כויה-פראטה אך אין שום צורך בציוד. כיוון שלא היה לנו ניסיון בויה פראטה, השתמשנו במקטע זה כדי לתרגל את הפרוצדורה.
בסוף הויה פראטה הגענו לנקודת תצפית יפה שבה משתנה הנוף ונפרסים מולך מאות הרים מחודדים ועמקים ירוקים מכל עבר. מעתה יהיה אפשר לראות את עמק Gardena (או ירדנה אם תרצו), את רכס Puez, רכס Danter la Pizes מצדו השני של העמק ואפילו את פסגת Boe. אם תהיו חדי עין תוכלו לזהות את המסלול אותו תלכו בהמשך היום: מתפתל על צידו של רכס פואז עד לנקודת החיבור בין הרכסים (שבה מתחיל עמק גרדנה) ומטפס במעלה הרכס ממול בצדו השני של העמק. בנוסף בנקודה הזאת ניתן להעפיל לפסגת הבלהבלה אך אנחנו בחרנו שלא לעלות כיוון שהיה מאוד קר וגם חששנו שלא נספיק להגיע בזמן לבקתה.
מנקודה זאת, רוב הדרך לרפוגיו פואז היא ירידה עם מראות מהממים של נחלים, מדשאות ופסגות מחודדות. משמאל מטפס קיר ענקי ואדמדם עד שמגיע ל-Piz de Puez ומימין פרוסה מדשאה ירוקה שנקתעת בפתאומיות והופכת למצוק תלול.
את בקתת פואז עצמה לא ניתן לראות כמעט עד שממש מגיעים אליה כיוון שהיא מתחבאת מאחורי הגבעה (שבצד שלנו של העמק). ההליכה לקחה לנו בערך שעה וחצי של הסתגלות לירידות. בדרך פגשנו זוג מטיילים צרפתיים שהסבירו לנו שבכוונתם לפתוח אוהל באזור ושלדעתם לא תיהיה בעיה אם הם יעשו זאת אחרי החושך.
בגלל הקור עצרנו בפואז לכוס שוקו יקרה במיוחד. שמחנו שלא היה מקום לישון בבקתה כיוון שהיה וויב מאוד פלצני ולא ידידותי ומהר מאוד המשכנו בדרכנו לכיוון הפאס המפריד בין שני הרכסים.
אחרי הפאס יכולנו להביט לאחור ולראות את המסלול שהלכנו בבוקר ואת בקתת פואז בעברו השני של העמק. בנוסף בחלק זה של המסלול כבר צעדנו יחד עם מאות מטיילים, איטלקים בעיקרם, שכל אחד מגיע מכיוון אחר והולך ליעד אחר. כלל המטיילים היו חברותיים מאוד וכל אחד דרש לשלומנו באחד מהדרכים הרבות: salve/bonjorno/trade והמועדף ביותר chaio - שמסתבר שזה לא רק 'ביי'.
מנקודה זאת, נותרה לנו עוד עלייה לפאס Crespeina. יש לשים לב לאגם המקסים שנמצא רגע לפני תחילת העלייה ששווה עצירת מנוחה.
באגם פגשנו חבורת איטלקים צעירים ודברנים שעזרו לנו להעביר את סוף המסלול בנעימים. העלייה לפאס לא הייתה קשה במיוחד (בפרט בליווי הפטפטת). מהפאס ניתן להבחין בבקתת פואז ומעלייה מימין ניתן לזהות שתי פסגות הנראות כמו אריה שוכב. נסו לזכור את הגבה האייקונית הזאת כיוון שיהיה ניתן לזהות אותה מרחוק בימים הבאים.
אחרי הפאס יש ירידה קטנה למטרת עלייה ואז ירידה חדה דרך שדה עמודים מחודדים מיוחד במינו, שילווה אותנו כמעט עד ביקתת Frara שבה נישן להיום.
הביקתה בלילה זה הייתה נחמדה מאוד, ולמרות שמחיר הלינה היה זול, התפריט היוקרתי חיפר על הפער.

יום 3 - פרארה לבואה - לטפס את בואה בויה-פראטה

בגלל שרצינו מאוד לישון בראש הרכס וידענו שלפנינו מסלול הויה-פראטה הראשון בחרנו שיום זה יהיה יום קצר. היום אכן התברר כיום קצר אך בשל הטיפוס המפרך שדרש, יחד עם הקושי של היום הקודם, הוא התברר כמושלם עבורנו.
במהלך ארוחת הערב (של היום השני) התחברנו עם איטלקי נחמד מפיזה שמתאמן לקראת תחרות הליכה באלפים והולך כל יום 55 קילומטרים במעלה ומורד ההרים. האיטלקי סיפר לנו שלמחרת מצופה להיות יום גשום ולכן כדאי שנצא מוקדם לפני שיתחיל הגשם (בדיעבד תחזית זו הסתברה כשגויה ולא ירד גשם כל היום אבל היה מעונן וקר). כיוון שרצינו לעשות את הויה פראטה המפורסמת Tridentina, שמהווה מסלול אלטרנטיבי לתחילת היום, החלטנו לצאת מוקדם במיוחד כדי להימנע מהגשם שעשוי להקשות מאוד על הטיפוס.
הדרך לויה-פראטה מתחילה מעלייה על השביל מהבקתה ובמקביל למצוקים. לאחר כחצי שעה השביל מתפצל, צד אחד עלה בחדות כלפי מעלה והשני ירד. בנקודה זאת נפרדנו מחברינו מהלילה שעלה בעלייה הקלה ואנחנו המשכנו בירידה לכיוון הויה-פראטה. לאחד כעוד 20 דקות נוספות, מתחילים לשמוע מפל והשביל פונה כלפי מעלה.
הויה-פראטה Tridentina עולה בצמוד למפל וממנה ניתן להשקיף על נוף מהמם. לא ארחיב על אופי המסלול כיוון שקיים מידע רב באינטרנט אבל אעלה כמה נקודות: כיוון שמעולם לא יצא לנו לעשות מסלולים מסוג זה חששנו ממה שמצפה לנו. בעוד שאני מטפס על בסיס קבוע הייתי די נינוח אבל ליסמין שאיתה טיילתי לא היה שום ניסיון ולא ידענו איך נתמודד עם המסלול. כלאחר יד אנחנו יכולים לומר שהמסלול היה מאוד מהנה אבל גם מאוד קשה פיזית כיוון שדרש כשעתיים וחצי של עלייה אנכית רצופה שבחלקה דרשה יכולות טיפוס בסיסיות. החלק המהנה והמפחיד ביותר זה הגובה וההבנה של כמות הנפילה המחכה לך אם הציוד יכשל (כמובן שלא סביר שיקרה). במהלך המסלול קשה מאוד למצוא נקודות טובות למנוחה ובנוסף המסלול עשוי להיות עמוס במטיילים שלחוצים לסיים את המסלול. למזלנו כיוון שהתחלנו מאוד מוקדם כמעט ולא ראינו אנשים שעלו במסלול אבל אחרי שסיימו ראינו את כמויות האנשים שעלו אחרינו ונשפכו אחד אחרי השני ביציאה. נקודה חשובה נוספת היא שהשליש האחרון של המסלול הרבה יותר קשה מהחלק שלפניו ולכן הוסדרה דרך הימלטות לפני החלק הקשה, שעולה בנוחות לרפוגיו Piscuadu שהוא גם נקודת הסיום של החלק הקשה. חשוב לציין שבמידה ואתם מבינים שהמסלול אינו מתאים בשבילכם, תמיד אפשר להחליט לרדת אך תצפו לכך שתדרשו לעקוף על המצוק מטיילים רבים שרוצים לעלות.
בסוף המסלול, מרוצים המדרך המיוחדת במינה ומהגובה המטורף שהספקנו לעלות, המשכנו לביקתת פיסקדו שם עשינו הפסקת מנוחה ובפלים שקנינו בסופר ביום הראשון. ביקתת פיסקדו נמצאת לצד אגם מיוחד ביופיו וממנה נשקף נוף לעמק.
המשך המסלול מעפיל לגבהות שנשקפות מעל האגם ודורשות עוד כשעה של עלייה רצופה. בדרך נדרשנו להשתמש בידיים לטיפוס ולמעט הליכה בשלג אבל לא היה צורך בציוד פראטה. לבסוף, עייפים, הגענו לפסגה הראשונה שממנה התגלה נוף מהמם על יום האתמול (מזהים את גבעת האריה השוכב?) אך כיוון שהיה מאוד מאוד קר וכיוון שעדיין חששנו מהגשם שהובטח, לא עצרנו שם להרבה זמן והתחלנו לרדת לכיוון בקתת בואה, שבה נישן. הירידה הקטנה נתנה קצת מנוחה לשרירי הטיפוס וממנה השקפנו על נוף המזכיר הליכה על הירח.
רגע לפני ההגעה לבקתה ישנה גבעה קטנה שניתן לטפס עליה או לעקוף אותה. שימו לב שאם תבחרו לעקוף אותה תדרשו לעלות על ציוד ויה-פראטה כיוון שהמסלול הופך להיות מצוקי במיוחד.
ביקתת Boe - בקתה מחודשת ומפונפנת במיוחד נמצאת ממש מתחת לפסגת בואה (שבראשה גם נמצאת ביקתה שניתן לישון בה). אחרי שחיממנו בעזרת מרק את עצמותינו הקפואות מיום קשה וקר במיוחד פנינו לחלק האחרון של המסלול: העלייה לפסגה. העליה שנראית מלמטה קצרה במיוחד, אינה קצרה או פשוטה כלל, אך אינה דורשת ציוד ויה-פראטה ולוקחת כ45 דקות הלוך וחזור. למזלנו הרב, בדיוק כשהגענו לפסגה העננים התנקו ויכולנו לראות 360 מעלות של נוף מרהיב שכלל את כל הרכסים מהיום הקודם, את רכס המרמלדה (רואים את המסלול של הימים הבאים?) והרים מרשימים נוספים בשאר הכיוונים, כולל מקטע מהאלטה-ויה 1!
כיוון שסיימנו את היום מוקדם קיבלנו אחר הצהריים של מנוחה בביקתת בואה ויכולנו להתענג על נוף הירח שמסביב. בערב קיבלנו ארוחה יוקרתית במיוחד אך ממלאת. את הגשם כמובן לא פגשנו.

יום 4 - מבואה לבקתת ה"מרמולדה" - "זה פה שנייה למטה", יורדים למרגלות המרמלדה

כיוון שלא היה לנו מפות בזמן התכנון, חשבנו שיום זה יהיה יום ארוך במיוחד אבל בפועל התברר רק כ-10 ק"מ של ירידה כמעט קבועה, יום "סטאלבט" כפי שאמרנו. את היום הזה התחלנו מוקדם גם כן, יצאנו מהביקתה לקפור איימים ולשמיים נקיים מעננים. כיוון שהשמים היו נקיים מיהרנו לעלות לאיזה גבעה במטרה לתצפת על רכס המרמלדה, והתצפית לא איכזבה. משם המשכנו לירידה ארוכה במיוחד שיורדת מרכס בואה ל-Passo Pordoi. הירידה הייתה תלולה מאוד ומאתגרת ורק יכולנו לדמיין את הקושי של לעלות אותה, עובדה שלא הרתיעה כלל את עשרות המטיילים האיטלקים שטיפסו במאמץ בכיוון ההפוך. אנחנו, קצת מובכים על כך שאנחנו עושים את הכיוון הקל, פנינו לכולם בברקאת שלום (באחת מהדרכים המקובלות, בבחירה אקראית). לבסוף הגענו לפאסו פורדוי ושם עלינו לראש אתר סקי שהיה מעט מעל הפאס וחצינו את הרכס הירוק לצידו השני. רכס זה, שצורתו דמויית סכין ושחוצץ בין בואה למרמלדה, עטוף כולו מרבדי דשא ירוקים המטפסים במעלה הרכס עד לשיני המסור בראשו. מצדו האחד של התער נפרש אתר הסקי המקומי שבקיץ מאכלס בעיקר את רוכבי אופני האקסטרים ומצדו השני נפרש עמק עמוק שבראשו אגם, אגם פאדאיה, שממנו גולשים מאות עצים במורד התלול של העמק. מעל לאגם מתנשא הר המרמלדה במלוא הדרו. הר המרמלדה שמגיח בחלקו יש מתוך האגם, צבוע בעצים ירוקים בתחתיתו אך מהר מאוד הופך לסלעי כאופייני להרים האלפיניים. בראשו של ההר מתפרש קרחון ענקי, יפה ומסנוור (כדאי להביא משקפי שמש).

המסלול הולך לעיתו בצד זה של הרכס הירוק בעליות וירידות מינוריות. חלק זה של המסלול היה מפוצץ באנשים (למרות שהיה יום שני) והזכיר לנו שבתות בנחל הזוויתן.
במהלך המסלול מזג האוויר היה שמשי ומצאנו את עצמנו עוצרים אחד לכמה זמן ונשכבים על הדשא כדי לתצפט/לנמנם/לקרוא או לצייר את הנוף. לאט לאט התקדמנו במורד הירידה
נהנהנים מכל רגע. מעט לפני ההגעה לביקתה הירידה נעשתה תלולה מאוד עד שלבסוף הגענו לאגם פאדיאיה ולבקתת ה"מרמולדה".
הביקתה שמשקיפה על ההר שעל שמו היא קרואה, היא בקתה מקסימה שמוחזקת על ידי זוג זקנים חמודים. הזוג בקושי דיברו אנגלית או ספרדית אבל היו מוכנים לעזור לנו בסבלנות עם כל שאלה שהייתה לנו. בבקתה עשינו כביסה לבגדים המסריחים שלנו, התענגנו על מים חמים בחינם, אכלנו ארוחת ערב טעימה במיוחד וכמובן שתינו בירה לרוויה. מאחר וידענו מה מצפה לנו למחורת השתדלנו להינות כמה שיותר מרגעי המנוחה והשתמשנו באינטרנט הטוב כדי לדאוג לסידורים של אחרי המסלול. בנוסף, בבקתה השכרנו שני זוגות קרמפונים בשביל טיפוס הקרחון, שאותם נוכל להחזיר בבקתת Contrin (בצדו השני של ההר) במחיר של 10 יורו לכל זוג.
בערב, פגשנו איטלקי שסיפר לנו שהוא מטפס הרים מנוסה ושהוא מתכוון לטפס מחר על הקרחון. כיוון שלא היה לנו ניסיון בהליכה על קרחונים הרריים ניסינו לחלוב ממנו מידע לגבי אופי המסלול. למרות רוחנו, המטפס הסביר לנו שהמסלול שאנחנו מתכננים לעשות הינו קשה במיוחד ודורש ציוד קרח מתקדם, שכולל במינימום קרמפונים, גרזן קרח שאותו נצטרך לחבר לעצמנו למקרה של החלקה ואפילו שכדאי להביא חבל ארוך שיהיה קשור לשנינו. מופתעים ומודאגים מכך שאפילו אין לנו מקלות אלפיניים להתייצבות על הקרח (בטח שלא גרזנים) פצחנו בניסיון לחקור יותר לגבי המסלול באינטרנט ובין האורחים הנוספים בבקתה. הבנו שבמעלה ההר שני מסלולים שמגיעים לפסגה: המסלול דרך הקרחון הגדול (שהחבר המטפס שלנו מתכוון לעשות) והמסלול ה"פשוט" שעובר דרך הויה-פראטה. התברר שהמסלול הראשון אכן דורש ציוד קרח כיוון שהקרחון גדול מאוד, אבל איש לא היה בטוח לגבי המסלול שלנו. בנוסף, למרות רוחנו, הסתמן שאנחנו וה"מטפס" היחידים בבקתה שמתכוונים להעפיל לראש ההר ושהשאר מתכוונים ללכת מסביב.
לחוצים החלטנו ללכת לישון ולהחליט למחרת בבוקר לגבי צעדיינו.

יום 5 - מבקתת "המרמלדה" לקונטרין - הדובדבן שבמרמלדה

כמובן שאין כמו שינה טובה כאשר אתה לא יודע מה לעשות: קמנו בבוקר אמיצים מתמיד והחלטנו על הפיתרון הבא: נעלה ברכבל (כמו שממולץ), נלך עד לקרחון (כ2 ק"מ) ומקסימום נסתובב ונחזור.
אחרי ארוחת בוקר רגילה, יצאנו מהביקתה וחצינו את הסכר. כבר מרחוק שמנו לב שרכבל המדובר לא זז וראינו את התוכנית הגאונית שלנו מתפרקת מול עיננו. כשהגענו לתחתית הרכבל, התברר שהוא אכן התקלקל לגמרי. למזלנו, בדיוק שם פגשנו זוג מטפסים, שהיו יותר מבינים מהמטפס מאתמול ושהסבירו לנו שגם הם מתכוונים לטפס דרך המסלול שלנו, ושהקרמפונים אמורים להיות מספיקים כיוון שירד שלג לאחרונה ולכן הקרחון אמור להיות פחות "קרח" ויותר "שלג", כלומר שרוב הזמן, הצעדים שלנו אמורים לשקוע בשלג.
מעודדים מאוד גמרנו אומר בכך שאנחנו הולכים לעשות את המסלול מקצה לקצה ובניצוץ של אומץ פתחנו בטיפוס רגלי של ההר. הטיפוס עצמו, עד לביקתה שבה נגמר הרכבל היה קל משחשבנו ולקח כשעה וחצי. מהבקתה ניתן היה לראות בבירור את עשרות המטפסים שעולים מאוד לאט במעלה הקרחון הגדול. מנגד נפרס מולנו נוף מרשים על ימי הטיול הקודמים: המסלול של אתמול, הר בואה, ואפילו הר האריה השוכב מהיום השני.
אחרי פטפוט קטן עם העובדים בבקתה בראש הרכבל, הוסבר לנו שלא צריכה להיות לנו בעיה לטפס את הקרחון הקטן אבל שהמסלול כולו יהיה מאוד ארוך ושכדאי לנו להזדרז. בנוסף התברר שאם ברצוננו לעלות את הקרחון הגדול, ניתן לשכור גרזנים בבקתה.
מהבקתה העליונה ירדנו טיפה למטה ועקפנו כתף אבן ענקית שיצאה מההר ומאחוריה התחבא הקרחון הקטן.
מעט אחרי שעקפנו את הכתף התחיל החלק המושלג - בתחילה המסלול היה שלגי בלבד ולא מאוד תלול ולכן לא ראינו צורך לשים קרמפונים. לאחר מכן המסלול חזר להיות סלעי ורק אז התחיל החלק האמיתי של הקרחון. בשלב זה שמנו את הקרמפונים.
עליית הקרחון הייתה מאתגרת יותר כיוון שהייתה חדה מאוד ולא רצינו להחליק, אבל כמו שהובטח לנו רובו של המסלול אכן היה מושלג מלבד כמה קטעים שבהם הקרחון היה קפוא לגמרי ונדרשנו להתאמץ מאוד לתקוע את הקרמפונים.
כלאחר יד אנחנו שמחים שהשכרנו את הקרמפונים אבל התרשמנו שהיה אפשרי לעשות את הטיפוס גם בלעדיהם. בנוסף התרשמנו שגם במקרה של החלקה אמיתית, לא נשקפת סכנה ממשית לחיי המחליק אלא אי נעימות שעלולה להיגמר בפציעה קשה (תזהרו!). בזמן שמטפסים בקרחון חשוב לשים הרבה קרם הגנה כיוון שהשלג מחזיר את האור וכך מכפיל את כמות השמש שמגיעה אליכם, בנוסף מהסיבה הזאת היה לנו חם למדי במהלך העלייה.
אחרי הטיפוס עברנו לחלק של הויה-פראטה. הדרך התחלקה לארבעה חלקים: מהקרחון לפאס, מהפאס לפסגה, מהפסגה לפאס (בחזרה) ומהפס לתחילת הירידה. בחלק הראשון והאחרון ציוד ויה-פרטה אינו מחייב אך מומלץ מאוד מאוד. אנחנו בחרנו לנסות להגיע בנוסף לפסגה ופצחנו בעלייה כלפי מעלה. הויה פראטה בדרך לפסגה הייתה קלה בהרבה מהויה-פראטה הקודמת שעשינו (ביום השלישי) אבל הייתה מפחידה בהרבה כיוון שהטיפוס הוא ורטיקלי לגמרי וממנו נשקפים מאות מטרים של נפילה עד לנקודת האדמה הבאה ועוד כמה קילומטרים עד לתחתית העמק. העלייה כללה בעיקר סולמות ארוכים מאוד ומעט הליכה במקביל להר על המצוק עצמו עם מאות המטרים הפתוחים תחתיך ובליווי רוחות עזות ומקפיאות. בדרך נדרשנו כמה פעמים לבצע "עקיפה" של מטיילים שבאו מהכיוון ההפוך. בשל העייפות, הרוחות, הגובה, המחשבה על ביצוע הויה-פראטה בירידה והזמן שהיה נגדנו, החלטנו (בחוכמה) לעצור בפסגה הראשונה ולהתחיל את הירידה שאומנם הייתה פחות מפחידה אבל קשה.
בסיום הויה-פראטה חיכתה לנו ירידה ארוכה במיוחד שהתחילה בתלילות רבה עם אבנים מתדרדרות וסכנת החלקה אך אח''כ הפכה לתלולה פחות ויותר נוחה להליכה. הירידה לקחה לנו כעוד שעתיים וחצי שבסופם הגענו לבקתת קונטרין היושבת בתוך יער קסום ומוקפת נחלים ומדשאות, מסכמים יום ארוך במיוחד ומהנה של התגברות על הלא נודע ועל קושי המסלול.
בקונטרין פגשנו משפחות רבות שבאו להינות מהאזור הירוק שלמרגלות המרמלדה.

יום 6 - נופש איטלקי

ביום השישי התכוונו להמשיך במסלול האלטה-ויה עד לכביש הבא ומשם לתפוס אוטובוס או טרמפ בחזרה למקום מרכזי, אבל כבר כשהגענו לבקתת קונטרין נפלה עלינו ההבנה שהשיא מאחורינו ומנגד היער שעטף את הבקתה הקסים אותנו ונזכרנו שכמעט לא חווינו הליכה בנוף מיוער ובין נחלים. בעקבות זאת, החלטנו לחתוך מהמסלול וללכת לאורך הנחל שירד מקונטרין ל-Alba. כיוון שאין שביל מסומן שהולך לאורך הנחל נדרשנו לפלס את דרכינו בין העצים הזקנים, לדלג לאיים בתוך הנחל ולחזור בחזרה, נהנים מכל רגע. הדרך שהתפתלה בין העצים הזכירה תיאור נוף מספר ילדים וממש יכולנו לדמיין פיות ושדונים מסתתרים בין העצים שחלקם גדלים מתוך אבנים ענקיות. בין הסלעים ושורשי העצים מצאנו תותי יער פצפונים, אוכמניות, פטל ופטריות שלא ידענו לזהות.
במהלך ההליכה לא ראינו הרבה חיות אבל צליל הציפורים ערב לאוזנינו ועל הרצפה ניתן היה להבחין בקנים ענקיים של נמלים חרוצות. הנחל שלאורכו טיילנו היה קר ורענן אבל כיוון שהטמפרטורות בשעות הבוקר היו נמוכות, לא נכנסו אליו.
אחרי כשעה וקצת של הליכה הנחל הפך למפל ואנחנו עזבנו אותו ופנינו לכיוון Canazei, הפעם במסלול מסומן, חוצים נחלים נוספים ועוברים מתחת לרכבלים ארוכים. לאט לאט העמק שמתחתינו התקרב ואיתו התחלנו לפגוש אירופאיים שמטיילים בשבילים שקרובים לעיירה.
העיירה Canazei היא עיירת סקי תיירותית ובתקופה זאת של השנה היא עמוסה מאוד באיטלקים המגיעים לחוות את הרי האלפים בקיץ. העיירה יושבת בתחתית העמק שכולו משובץ בעיירות דומות וביניהן טיילת המחברת אותן בנוחות. למרות המוני האנשים בחרנו ללכת לאורך הטיילת עד לעיירה הבאה (Campitello) בתקווה למצוא איזה גלידריה איטלקית טובה ומקום להשכרת אופניים אבל לצערינו המחירים הגבוהים בעיירות התיירות הניסו אותנו מתוכניותינו ובמקום עלינו על אוטובוס מקומי שלקח אותנו בחזרה לבולצאנו, מסכמים את המסע שלנו בהרים.

אחרי הטרק

בבולצאנו העברנו עוד יום מקסים ואחרון בין נופי הדולמיטים והכרמים שבאזור. עלינו ברכבל עם אופניים מושכרות ואיתן ירדנו בשבילים שבמורד ההר.
שימו לב שממולץ להזמין מקום לינה מראש בבולצאנו כיוון שהעיר עמוסה בתקופה זאת של השנה ואנחנו כמעט ונשארנו ללא מקום זול לישון.
מבולצאנו לקחנו רכבת ישירה (ויקרה במיוחד) לעיר פירנצה, שם קיבלנו קצת חוויה אירופאית קלאסית לסיום.

טיפים

• במהלך הטרק קשה מאוד למצוא (אנחנו לא מצאנו בכלל) סופרמרקטים. חלק ממה שתדרשו יהיה זמין בבקתות במחיר מופקע אבל דברים אחרים (כמו נגיד משחת שיניים שאבדה לנו) לא תמצאו.
• ארוחות הערב יקרות ויוקרתיות אבל משביעות. כדאי לבדוק את התפריט לפני שמזמינים את חבילת החצי הפנסיון כיוון שלפעמים תסתפקו במנת פסטה פשוטה.
• בחלק מהבקתות ידרשו ממכם ליינר. אם אין ברשותכם תדרשו לשלם קנס כדי להשכיר מהבקתה. לנו כמובן לא היה ליינר ולכן נדרשנו לשלם שתי יורו בבקתת בואה כדי להשלים את החסר. כמובן שלא היה שום צורך בפועל לליינר עצמו ואם אתם מצליחים להתחמק הרווחתם.
• חשוב להביא מגבות לטרק כיוון שלא מספקים אותן בכל הבקתות. בנוסף בבקתות בגובה תדרשו לשלם כ-2 יורו לכ-5 דקות של מים חמים.
• אין צורך לקחת מים מראש, בקבוק ריק של כליטר ככל הנראה יספיק לכם ותוכלו למלא אותו בנחלים. בנוסף אנחנו לא ראינו בעיה לשתות ממי הברזים בבקתות למרות השלטים שטוענים שהמים לא לשתיה. יש לשים לב שלא ראינו נחלים כמעט בכלל ברכס בואה וברכס המרמלדה ולכן מומלץ להתכונן בהתאם.

קישורים חיצוניים

• סיפור דרך עם כל המידע הטכני החשוב לטיול