שביל ה- Alta Via 2 בדולומיטים

מסע של תשעה ימי הליכה באחד המסלולים הקשוחים והיפים שבדולומיטים

תאריך הטיול	September 2019
משך הטיול	12 ימים
עונה מומלצת	סוף יולי-תחילת ספטמבר

תוכן עניינים

מידע כללי

הביטוי אלטה וויה באיטלקית פירושו 'דרך גובה', וזו למעשה הדרך בה נהוג לכנות באיטליה שבילים ארוכים העוברים דרך ההרים. בדולומיטים עצמם ישנם שישה מסלולי 'אלטה וויה', החוצים את רכסי הדולומיטים השונים מצפון לדרום. שביל אלטה וויה 2 הוא המערבי שבהם, ובדרכו הוא חוצה כחמישה רכסים שונים, מצפון לדרום.
השביל מתחיל למעשה במחוז דרום טירול באיטליה, בעיירה בשם Brixen (המכונה באיטלקית גם ברסנונה - Bersanone), ומסתיים בעיירה במחוז בלונו, בעיירה בשם Feltre - פלטרה. בפועל, השביל מתחיל בבקתה Rif Plose, ומסתיים בפס Croce D'aune.
תוואי השביל מגוון מאוד, ועובר דרך פסים בעלי נופים מרהיבים, משטחי סלע חשופים, שבילי רכס צרים, יערות, נחלים ומרחבים ירוקים. כמו שביל גובה קלאסי, רובם של הימים כללו עליות לפסים וירידה מהם.
רמת הקושי בשביל האלטה וויה 2 נחשבת כבינונית עד קשה, וכך במדריך של סיסרון רוב הימים מתוארים ברמה 3 (לעיתים אף 3+), זאת לעומת אלטה וויה 1, שנחשב כרגוע יותר. מבחינה אישית אני יכול לומר שההליכה ברכס הטריגלב (כפי שמתואר בסיפור הדרך הקודם שלי) הייתה קשה יותר עבורי. כנראה שהדבר קשור למשקל התיק שלי, לכושר ולגורמים נוספים, אך בכל מקרה, עבורי השביל היה פחות קשה מהמצופה והמתואר. יחד עם זאת, אין ספק שמדובר בשביל מאתגר ולא פשוט, שדורש היערכות טובה גם מבחינת ציוד וגם מבחינת תכנון הימים.
לאורך השביל פזורות כ30 בקתות (חלקן פרטיות, חלקן רשמית של הCAI), והדבר מאפשר גמישות וחלוקה נוחה של הימים. למרות זאת, יש מספר ימים בהם החלוקה קבועה יותר ואין אפשרות לגמישות. רובו של השביל הינו מעל 2000 מטר, והנקודה הגבוהה ביותר בשביל הרשמי הינה 2940.
הייחודיות של השביל בעיניי היא, בשונה משבילים סובבים הרים או שבילי גובה אחרים, שישנה תחושה עמוקה של 'היכרות עם ההרים', בעקבות המקומות המרשימים בהם השביל מצליח ובוחר ללכת.

היערכויות לטיול

- אוהל, בקתות, ומקומות שינה: קשה לי להגיד מהו החוק הרשמי, אבל ברוב שמורות הטבע בהם היינו ראינו שישנו איסור על הקמת אוהל. שמעתי על כמה אנשים שעשו את השביל עם אוהל, אז כנראה שהדבר אפשרי (בדרך חוקית או לא חוקית). בעיניי מדובר בדבר שיכול להיות בעייתי, גם מבחינת המשקל ורמת הקושי של המסלול, וגם מבחינת מציאת מקומות הקמה נוחים. מעבר לכך, רוב השביל נע בגבהים מעל 2000 מטר, והטמפרטורה הייתה קרה מאוד ברוב הלילות.
התשלום בכל בקתות ההרים הוא במזומן בלבד, ובבקתות הפרטית הנמצאות בעמקים, אפשר אף לשלם בכרטיס אשראי.
אם מחליטים לעשות את המסלול כולו, כדאי לדעתי האישית לעשות כרטיס מועדון אלפיני, דרך אתרי האינטרנט השונים. אנחנו ספציפית עשינו דרך המועדון האוסטרי באנגליה (44 יורו) - https://aacuk.org.uk/membershi..., מה שמצאנו הכי זול ונוח לשליחה לארץ. אחרי הטיול מצאתי ברפרוף כמה מועדונים סלובניים בהם ניתן לעשות בצורה זולה יותר, אך אני לא יודע האם הם מכובדים באיטליה או לא. שימו לב! ההנחה היא רק בבקתות ההרים, בבקתות הפרטיות אין הנחה כלל. אנחנו חישבנו וגילינו ששינה ארבעה בקתות הרים מכסה את הוצאת הכרטיס ואף משתלמת, אבל זה לא מוחלט. אפשר לנסות לישון רק בבקתות הרים, אך מבחינת תוואי המסלול זה לא בהכרח עובד. מחירי הבקתות נעו בין 6.5 (לחבר מועדון), ל32 (בבקתה הפרטית היקרה ביותר שראינו). בבקתות המבודדות המקלחת הייתה בתוספת תשלום של 2.5 עד 5 יורו לכחמש דקות.

- הצטיידות במהלך השביל ויציאה ממנו: מעבר למספר פסי הרים תיירותים וגדולים בהם עובר כביש, השביל איננו עובר בכפרים או עיירות שונות. לכן, אם מחליטים לבשל באופן עצמאי, כפי שאנחנו עשינו, יש צורך ביציאה מתוכננת מהשביל. בחלק מהמקומות יש אוטובוסים בתדירות יחסית גבוהה, אך לעיתים מדובר באוטובוס אחד ביום בלבד, והיציאה הינה בטרמפים בלבד. ההתניידות בטרמפים באזורים האלו באיטליה התגלתה כקלה מהצפוי. יחד עם זאת, בחלק הלפני האחרון של הטרק, ישנם מספר רב של ימים ללא מעבר בפס שכזה.
אני אקדים את הסיפור דרך ואציין שכדאי לבדוק היטב את זמני הסופרים והחנויות, כיוון שבעיירות רבות בין 12 וחצי ל4 החנויות כולן נסגרות.

-גז: בעיירה Brixen ישנו מקום מצוין לקניית גז הברגה, החנות Sportler הנמצאת במרכז העיר. בעיירה Moane בה יצאנו לקנות אספקה, לא מצאנו גז בשום מקום, מלבד חנות כלבו אחת בה מצאנו גז ניקוב. בעיירה Fiera di Primero מצאנו חנות ציוד טיולים שמכרה גם היא גז הברגה.

-מים: כבעל טראומה ממצב המים ברכס הטריגלב, באתי נטול ציפיות לדולומיטים. אמנם, המצב בבקתות לא רע, ומלבד המקטעים ברכס Pale di san martino, בכל הבקתות המים היו ראויים לשתייה. אנחנו סחבנו 2 ליטר והן הספיקו בהחלט (אפשר גם להסתפק ב1.5 ברוב המקומות), מלבד יום אחד בו נאמר בספר שיש צורך בכמות גדולה יותר של מים, אך בדיעבד גם בו היה אפשר להסתפק בפחות. בחלק מהימים ישנם נקודות מילוי מים ללא קשר לבקתות, בצינורות זורמים או בנחלים.

-מפות וסימונים': כיוון שמדובר בהליכה בהרים, המפות הינן של 1:25,000, וכתוצאה מכך ישנן מפות רבות לטיול. אני אישית השאלתי את המפות מחבר (מלבד המפה האחרונה), אך ניתן לקנות בכל בקתה את המפה למקטע הקרוב, ולזרוק אותה לאחר מכן, לשיקולכם. מדובר ב9.5 יורו למפה על פי מה שאנחנו ראינו.
אפשר לקנות את המדריך של סיסרון, שלדעתי האישית מוצלח ונדרש קצת פחות מהדולומיטים. אנחנו הורדנו אותו לפלאפון וזה היה נחמד בסך הכל.
כדאי מאוד להוריד את קובץ הKML של המסלול, כפי שאנחנו עשינו (לפתוח אותו באמצעות MAPS ME, גוגל ארץ, או אפליקציית ניווט אחרת). הדבר עוזר גם לוידוא שנמצא על השביל הנכון, וגם לחישוב מסלול ובחירת בקתה לשינה.
הסימונים ברוב המסלול היו מצוינים, אך כמובן בצבע אחיד - אדום לבן. מדי פעם, בעיקר בפיצולים, ישנם שלטים (המשתנים לאורך המסלול), המציינים את המיקום וחישוב זמן שלו. הגענו למסקנה שחישוב הזמנים לא מדויק כלל וכלל וגם לא קוהרנטי... בחלק קטן של המסלול הסימונים היו פחות טובים, אבל כשלא היו סימונים טובים, היו מספר רוג'ומים שהורו על הכיוון.

- ציוד לטיפוס וVia Farreta: לאורך השביל פזורים קטעי VF, שמשמעם מוטות, כבלים, סולמות ויתדות. המקטעים ברובם קצרים ולעזר בלבד. היו מספר מקומות בהם הVF הייתה קשה וארוכה יותר, אך מלבד קטע אחד (עליו ארחיב בהמשך), שמהווה רק ווריאנט של השביל, לא הרגשנו צורך בציוד VF כלל. בשני מקטעים נוספים הדבר היה יכול להשרות יותר ביטחון, במיוחד כשהאנשים בסביבתנו היו עם ציוד שכזה, אך לא מדובר בדבר נצרך.

-אינטרנט וסים: סים מקומי באיטליה לא זול, וכדאי לבוא מוכנים לכך. שימו לב שלאורך השביל יש קליטה בחלקים מסוימים, אך במספר קטעים בהרים קליטת האינטרנט חלשה מאוד. עם זאת, כמעט בכל בקתה בה היינו הייתה נקודה ספציפית בה אפשר היה למצוא קליטה. מבחינת וויפי, אעבור בהמשך על כל בקתה ובקתה הידועה לי, ואציין אם יש שם וויפי, אך ככל אני יכול לציין שבבקתות ההרים כמעט ואין וויפי, מלבד בקתה או שתיים. כלומר, קיים וויפי אך הוא חלש מאוד ולכן בעלי הבקתה אינם מפרסמים את הסיסמה עבורו.

-שפה: אם אתם מצפים לראות הרבה איטלקית, אתם טועים, לפחות לגבי החלק הראשון של השביל העובר בדרום טירול. השפה המדוברת היא ברובה גרמנית או לדינית (ללא קשר ללדינו), ולא ניתן לשמוע הרבה איטלקית או להבחין בסגנון איטלקי. בהמשך השביל המצב משתנה, והופך לאיטלקי יותר. אך מבחינת אנגלית, מלבד המארחים בבקתות, האיטלקים לא יודעים המון אנגלית. לא הרגשנו בהרבה קשיים מבחינת תקשורת, אך הדבר כן מנע מאיתנו שיחות ארוכות עם בעלי המקום.

לסיום, אני מצרף את רשימת הציוד שאני לקחתי לטיול:
https://lighterpack.com/r/vipr...

יום 1: Verona - Rifugio Genova

המסע שלנו התחיל בנסיעה על הבוקר מתחנת הרכבת של ורונה לתחנת הרכבת בבריקסן. לאחר שקידמנו הליכים ונסענו בליל אמש ממילאנו לורונה (ההגעה ממילאנו לבריקסן מורכבת יותר), לקחנו אוטובוס לתחנת הרכבת (1.2 יורו, 2 יורו אם קונים באוטובוס עצמו). הנסיעה מורונה לבריקסן (20 יורו) ארכה כשעתיים וחצי, ללא המון עצירות בדרך.
הגענו לבריקסן, והצטיידנו במספר דברים אחרונים בהחלט, ובגז הברגה (אותנו קנינו בחנות Sportler) שנמצאת במרכז העיר. ניסינו לקנות כרטיס סים במספר חנויות, אך הדבר התגלה כיקר מהצפוי וויתרנו על כך. בריקסן עצמה נראית עיר בסגנון אוסטרי-טירולי משהו, והמרכז שבה יפה ותיירותי מאוד. אפשר להעביר כאן כמה ימים, אך אנחנו החלטנו בשלב זה ללכת לתחנה המרכזית שנמצאת מעט מערבית ממרכז העיר, ולקחת אוטובוס (2.4 יורו) עד San Anderea, נסיעה קצרה אך מפותלת משהו בכפרי הסקי המנומנמים. הנסיעה לוותה בעלייה ראשונה וקצרה, עד להגעה למתחם הרכבל Funivia Plose. עלינו על הרכבל (12 יורו - פעיל במהלך כל היום) והגענו לחלק העליון של הרכבל, המהווה כמרכז עבור רוכבי האופניים באזור.
קיבלנו טעימה ראשונה מנוף הדולומיטים, ומהרכס המרשים אותו נחצה ביום הראשון Geisler (או באיטלקית Odle), ופתחנו בעלייה לכיוון Rifugio Plose (פלוסה). העלייה לא הייתה קשה במיוחד אך ארכה כשעה. בסופה הגענו לבקתה, הנראית כמסעדה יוקרתית ולא כבקתת מטפסים טיפוסית.
בסביבות השעה 3 וחצי התחלנו, לאחר הכנות ארוכות ביותר, סוף סוף, במסלול באופן רשמי. ירדנו מהבקתה, והשביל לאחר זמן קצר החל להיות ברור פחות, בעקבות עבודות שנערכו באתר הסקי באזור. המשכנו לאורך התוואי שהיה נראה בהתחלה, והשביל חזר להיות ברור יותר. הלכנו על צלע הרכס בשביל העולה ויורד, ומשקיף לכיוון הכפרים המזרחיים לבריקסן עד שלאחר כשעה וחצי הגענו לכביש נידח, ולבקתה תיירותית משהו בשם Rodelam. (למעוניינים, מעט מערבה מכאן שוכנת בקתת Edelweiss). הלכנו לאורך כעשרים דקות על הכביש היפה, ופנינו ימינה לתוך היער. כחצי שעה לאחר מכן, חצינו נחלון חביב, והתחלנו לעלות לפס הראשון של המסלול. העלייה לא היתה קשה במיוחד, אבל העומס של תחילת המסלול נתן את אותותיו, ואחרי כארבעים דקות הגענו לפס. הנוף היה מתגמל לחלוטין ומהמם לכל כיוון. בנקודה זו פגשנו בשלט שקבע כי תוך חצי שעה נגיע לבקתה, אך בדיעבד, הליכה בינונית של כ18 דקות לאורך הרכס הפגישה אותנו עם הפנייה לRifugio Genova.
מדובר בבקתה עמוסה מאוד, אולי העמוסה ביותר במסלול. אנחנו הזמנו מקום מראש (26 יורו בלי כרטיס מועדון, 17 עם כרטיס), וכך מומלץ לעשות, אולי אפילו מספר ימים קודם לכן. הבקתה הייתה מלאה עד אפס מקום כשהגענו אליה. בעקבות העומס, אין המון ממשק עם בעלי המקום, אך האווירה הייתה נחמדה למדי (וwifi לא רע). למעוניינים במקלחת חמה, יש צורך לקנות אסימון (2.5 יורו), כפי שגילינו שנהוג בבקתות ההרים המרוחקות.

יום 2: Rifugio Genova - Passo Gardena

היום התחיל במזג אוויר סגרירי וקר במיוחד, אך מכיוון שלא בדקנו את התחזית, לא ידענו שהוא רק פתיחה לבאות, והתחלנו בעלייה קצרה לקו הרכס, שלוותה מיד בירידה מתונה. אחרי כ45 דק' של הליכה במזג האוויר המעונן, עצרנו בבקתת Medalges alm לארוחת בוקר, שעל אף הביקורות הטובות באינטרנט, התגלתה כנטושה לגמרי.
כשהמשכנו בירידה, השמיים נעשו קודרים, ולאחר זמן קצר, כשהתחלנו לעלות לפס, התחיל לרדת גשם קל שהפך במהרה לגשם חזק. מרחוק העלייה האחרונה נראתה קשוחה למדי, אך הסללומים התגלו כקצרים, ותוך כחצי שעה הגענו למעלה פס Dla Roa. הפס עצמו מהווה נקודת פיצול של השבילים 3 ו3A (כל השבילים באיטליה ממוספרים). הלכנו בשביל 3A שיורד לעמק היפה שממול להרי La Canssles המרשימים, ולאחר זמן קצר התחלנו לעלות, תוך כדי גשם שוטף לפס הבא, Forcella Nives. העלייה לפס הייתה קשה בגלל הגשם, אך תוך כשעה הגענו לפס השני, כשאנחנו נעזרים במספר כבלים לאבטוח בסלע החשוף. אחרי הפס השני המשכנו בירידה מתונה-הליכה על קו הרכס, ו45 דק' מהפס הגענו, רטובים וקופאים מקור לבקתת Puez הספורדית.
הבקתה עצמה נחשבת לאחת הבקתות הגרועות במסלול (למרות הנוף המדהים שנשקף ממנה והעמק המרשים שמתחתיה), ודי במבט מהיר בביקורות גוגל בשביל להבין זאת. חבר שהיה בבקתה כמה ימים מאוחר יותר סיפר שכשירד שלג והבקתה הייתה מלאה הם כמעט השאירו אנשים בחוץ (וכמובן אל תצפו לwifi). כשאנחנו הגענו, הבקתה הייתה מלאה באנשים שעצרו מעט מהגשם השוטף, שתינו כוס שוקו (שלמרות הציפיות-הייתה קרה משהו), והמשכנו בדרכנו, כיוון שהשעה הייתה רק 1 בצהריים.
אחרי ההתאוששות הדרך הפכה לנוחה הרבה יותר, ועקפנו את העמק המרשים, תוך כדי שאנחנו עולים לפס (שלא נראה בדיוק כך), Clampei Somafircia. שימו לב שאתם עוקבים אחרי הסימונים! במזג האוויר הסגרירי לא שמתי לב שסטיתי מהשביל, ובמשך כחמש מאות הלכתי בכיוון שונה לגמרי. המשכנו ללכת בשביל מס' 2, וירדנו אט אט מהרכס לכיוון מעבר שנגלה לנגד עינינו.
אחרי כשעתיים מPuez הגענו לבקתה בה תכננו להישאר בשבת (שוב סחוטים, איך לא), Jimmi, אבל כשנכנסנו לבקתה המלצרית אמרה שהמקום כבר לא משמש כבקתת שינה. בשל חוסר הזמן החלטנו בשיקול דעת מהיר להמשיך לבקתת Frara הסמוכה, בתוך ברירת מחדל ועל אף המחירים היקרים.
בPasso Gardena עצמו קיים מלון בשם CIR, אך הוא היה יקר מדי עבורנו. מדובר בפס תיירותי מאוד שמשמש כאתר סקי וכמוקד מרכזי עבור מטיילי יום ורוכבי אופניים. בקתת Frara הינה בקתה גדולה מאוד, שמשמשת אף כמסעדה עצמאית. מחירה (32 יורו לשינה בלבד), היה היקר ביותר בטיול, אך כיאה למחיר, התמורה הייתה משתלמת - מדובר באחת הבקתות הטובות במסלול. הדורמיטורי עצמו מרווח מאוד ויש תחושת פרטיות מסוימת, המקלחות אינן עולות כסף נוסף, ויש חימום שעובד היטב (בשונה משאר הבקתות שראינו). האנשים בבקתה אדיבים מאוד ועזרו לנו באינספור דברים שהזדקקנו להם במהלך השהות בה.

יום 3-4: שהייה בבקתת Frara

מכיוון שאנחנו שומרי שבת, נשארנו בבקתת Frara במהלך כל יום המחרת, ונשארנו לישון שם לילה נוסף. מזג האוויר לא השתפר מאתמול, והמשיך להיות סגרירי וגשום. בניגוד ליום האתמול, הבקתה הייתה מלאה עד אפס מקום (סופ"ש, בכל זאת), והפריווילגיה למעט פרטיות בבקתה נלקחה מאיתנו.
במהלך כל השבת דיברנו עם הרבה מהמטיילים שהגיעו רטובים עד לשד עצמותיהם על מזג האוויר הצפוי ליום ראשון, וכולם אמרו שצפוי שלג כבד למחרת. עבורנו האפשרות לשלג הייתה כמעט דמיונית וסירבנו להאמין שהשלג הוא מה שיגביל אותנו בדרכנו ביום המחרת.
קמנו השכם בבוקר יום ראשון כדי להצטייד בעיירה Selva הסמוכה. כיוון שאין אוטובוסים מוקדמים ביום ראשון, ניסינו לתפוס טרמפים בגשם שוטף לעיירה, דבר שהתגלה כלא מוצלח במיוחד. נאלצנו לחכות לאוטובוס הראשון שיצא מPasso Gardena בתשע בבוקר (ליד חנות המזכרות בכיוון של העיירה). האוטובוס (2.4 יורו) ירד לאיטו מהפס הגבוה, עד שלהפתעתנו עצר בתחנה כפר Plan הסמוך לSelva, בה חיכינו לאוטובוס נוסף (1.2 יורו) למרכז העיירה. אחרי ריצה בגשם השוטף וקניות זריזות, עשינו את הדרך לPasso Gardena, בדיוק בצורה ההפוכה של הדרך הלוך. כשהגענו למעלה כבר הייתה השעה 11 וחצי, ומזג האוויר התקרר משמעותית. משיחה עם בעלי המקום הבנו שהאפשרות היחידה הניצבת בפנינו היא התקדמות לבקתת Pisciadu, הנמצאת כ500 מטר מעל פאסו גרדנה, כי שם כבר סביר להניח שיתחיל לתפוס אותנו שלג. מזג האוויר הקר והגשום גרם לנו להתלבטות משמעותית לגבי המשך הדרך. את ההתלבטות הכריע השלג הנקי שהחל לרדת על חלונות הבקתה, וכך מצאנו את עצמנו נשארים לילה שלישי (!) רצוף בבקתה, בלית ברירה, שתינו מרק חם וצפינו בשלג הכבד שצבע את האזור כולו בלבן במשך שעות הצהריים.
כשהתבהרו השמיים אחרי הצהריים, וההרים נחשפו בצורה מרשימה ביותר, הבנו את כמויות השלג שירדו, ושקיבלנו החלטה נבונה. והחלטנו לקום מוקדם בבוקר ולנסות להמשיך משם הלאה.

יום 5: Passo Gardena - Rifugio Castiglioni

אחרי יומיים וחצי באותה הבקתה, כבר נמאסה עלינו לגמרי השהייה במקום (למרות שבדיעבד זו הייתה אחת הבקתות הטובות במסלול להישאר בה במשך שלושה ימים, על אף המחיר הגבוה), ויצאנו מוקדם מאוד מהבקתה. מד הטמפרטורה מחוץ לבקתה הורה על 0 מעלות, אבל השמיים עצמם היו בהירים לחלוטין.
התחלנו בהליכה בשלג הרך בשביל 666 הידוע לשמצה. עלינו במתינות במשך כשעה, עד שהגענו למעבר צר יחסית בהר, בו התחילה העלייה הקשוחה. ככל שעלינו יותר ויותר, רום השלג גבה משמעותית, והלכנו בשלג שכיסה את הכל. העלייה התחילה בסללומים ארוכים ומתישים, והתחלפה באמצע בוויה פרטה (בעיקר מוטות ומעט יתדות) לא פשוט. העלייה בוויה פרטה בשלג היתה קשה, מכיוון שלא היינו מצוידים בכפפות טובות, והאחיזה במוטות הקפואים (שלעיתים היו עדיין מכוסים בשלג), הקפיאה לנו את האצבעות. אך למרות זאת, בגלל שמדובר היה בשלג רך וטרי שעדיין לא הפך לקרח, הוא השרה ביטחון מסוים בהחלקה, ויצר מקומות נוספים ללכת בהם.
בסוף העלייה (לאחר כשעה) הגענו למישור מדהים, בו נגלה לעינינו נוף מפעים מכל עבר, שגרם לנו לפלטט קריאות 'וואו' בלי פוסקות. אחרי הליכה של כמה דקות, הגענו לבקתת Pisciadu, בדיוק כשהגיע מסוק לחלץ אישה מבוגרת שנתקעה שם במהלך הסופה. אחרי ארוחת בוקר, שוקו חם והתייעצות קטנה עם בעלי הבקתה, החלטנו להמשיך בדרכנו, למרות השלג העמוק. בבקתה אין וויפי אבל יש קליטה סבירה. אגב, בבקתה עצמה דיברנו עם מספר אנשים שעלו ביום הקודם בבוקר, שסיפרו שזאת לא הייתה חוויה חיובית במיוחד, ושאחריהם עלו כמה אנשים שעשו את זה בסופת שלגים מטורפת.
מהבקתה ירדנו לכיוון אגם חביב, שכמובן היה קפוא, והתחלנו בעלייה של שעה, שלוותה בוויה פרטה די פשוט, לכיוון הנקודה הגבוהה ביותר (1950) במסלול, קו רכס עצום המקביל לPiz Pisciadu והנמוך מעט מPiz Boe. הנוף שנגלה לעינינו היה מסחרר לחלוטין, וממנו ירדנו לפס לא מאופיין במיוחד, בשם Forcella d'antersass (בגובה 2839). חצי לאחר מכן, בעלייה נוספת על המצוק המקיף את הבקתה, הגענו לRifugio Boe, בקתה ספורידת למדי, בה עצרנו עצירה קלה. ההליכה עצמה עד לבקתה, הייתה מעט קשה, בעיקר בגלל השלג.
מBoe, ההליכה הייתה פחות קשה באופן ניכר, ומדובר למעשה בהליכה די נינוחה של 40 דק', על קו הרכס המשקיף העמק ממערב, עד להגעה לRifugio Pordoi. הבקתה הינה בקתת הרים די פשוטה (עם מחירים בהתאם), אך העובדה שהיא נמצאת על הפס עצמו המשקיף לכיוון המרמולדה, הופכת את הנוף שבה למרהיב ביותר שראינו בטיול. אחרי עשרות וריאציות של צילומים, החלטנו שלא לרדת ברכבל הסמוך (למעוניינים לחסוך כאבי ברכיים - אפשרי בהחלט), ו''החלקנו' במהירות במדרון המושלג, וכך הגענו לPasso Pordoi התיירות אחרי חצי שעה.
מעבר ההרים לא היה מזמין במיוחד, והמשכנו במהרה בהעפלה קטנה על שביל אופניים די נינוח שמשקיף במשך כשעה וחצי על רכס המרמולדה המרהיב. השילוב של ההרים המושלגים והעמקים הירוקים יצר נוף בלתי פוסק. לאורך הדרך היפה נתקלנו במספר רפיוג'ים (Rifugio Fredarola מיד אחרי מעבר ההרים, וRifugio Viel Dal Pan באמצע הדרך, שכמעט תמיד מלא ברוכבי אופניים), אך החלטנו להמשיך בירידה מתישה לכיוון אגם פדליה, ולסיים את היום היפה ביותר במסלול, בRifugio Castiglioni, ממש בסוף הירידה. מדובר בבקתה פרטית אך נחמדה למדי (23 יורו ללילה בדורמיטורי, ללא תשלום נוסף על מקלחת, עם פרטיות מסוימת, ואחלה וויפי), אך האנשים לא יודעים אנגלית טובה כל כך, והתקשורת בינינו הייתה סבירה בלבד.

יום 6: Rifugio Castiglioni - Rifugio Onrio Falier

היום הזה אנו נכנסים לרכס השלישי במסלול, בו היו בפנינו שתי אפשרויות: הליכה בשביל האלטה וויה הרשמי, העוקף את רכס המרמולדה כולו, ונחשב ל'משעמם' יחסית, או הליכה בווריאנט החוצה את הרכס בפס, בדרך קשה ומעניינת יותר. לפני הטרק תכננו ללכת באפשרות המעניינת יותר, אך אחרי ההליכה בשלג, ובעקבות חשש משלג עמוק שיקשה על ההליכה בוויה פרטה, התלבטנו האם לעשות זאת. ניסינו להבין מבעלי הבקתה האם הדבר אפשרי או לא, אך כיוון שהאנגלית שלהם לא הייתה טובה במיוחד, לא קיבלנו תשובה חד משמעית, והחלטנו להמר ולבחור בדרך הקשה. שכרנו קרמפונים (5 יורו עבור ההשכרה, ו3 עבור ההחזרה בRifugio Contrin הנמצא בצד השני של הרכס), ויצאנו לדרך.
התחלנו בהליכה על הסכר הנמצא בצד האגם, והגענו תוך כרבע שעה למרגלות ההר ולרכבל. בחרנו לחסוך ולא לעלות ברכבל, דבר שהתגלה לאחר מכן, כטעות מסוימת. העלייה התחילה בצורה סבירה, אבל האורך והקושי שלה הפתיעו אותנו, ואחרי כשעתיים של עלייה קשוחה למדי בשביל 606, הגענו לRifugio Plan dei Fiacconi בגובה 2626 וניסינו לקבל מידע נוסף לגבי יכולת העבירות של הפס ללא ציוד וויה פרטה. האנשים בבקתה התלבטו אך גם הם לא החזירו תשובה וודאית. למרות הספק, הרכבנו את הקרמפונים על הנעליים ויצאנו לדרך. בהתחלה ירדנו מעט מהבקתה, ואחרי כחצי שעה-ארבעים דקות, התחלנו בעלייה קשה לכיוון הפס. ככל שעלינו יותר, רום השלג עלה והקושי בהליכה גבר. כשהגענו לקרחון, התחיל החלק הקשוח ביותר בכל הטיול. הליכה ברום שלג של כמעט מטר, ובשיפוע לא פשוט בכלל. הקרמפונים לא הועילו בכלל, שכן מדובר בקרח ולא בשלג. לאחר שסיימנו, מותשים לחלוטין, את ההליכה בקרחון, התחיל החלק של הוויה פרטה בעלייה לפס.
לפני תחילת הוויה פרטה הופיע שלט ובו אזהרה על הצורך בשימוש בוויה פרטה. ראינו את השלט הזה מספר פעמים נוסף בטיול, במקומות פחות מסוכנים, אך נראה שהפעם הוא היה מדויק לחלוטין. החלק הראשון של הוויה פרטה היה מעט מחליק ונסבל. התקדמנו מעט בסלע החשוף, כשאנחנו 'נהנים' ממקלחת שלג מופשר רצינית שמונעת ממנו איזון בהחזקה בסלע. טיפסתי על הסולם הראשון, והמשכתי מעט קדימה. כיוון שהתנסיתי בעבר מעט בוויה פרטה, חשבתי שהדבר אפשרי, אך ההמשך היה מסוכן לחלוטין לדעתי. היה מדובר בחלק צר מאוד, שמלא בשלג מופשר ומחליק על הסלע, כשגם המוט עצמו היה חסר חיכוך לחלוטין. החלטנו שמדובר בסכנת נפשות לכל דבר, ובלי הרבה התלבטויות, גמרנו אומר לחזור את כל הדרך עד לאגם פדליה, למרות שהיינו מטרים (הפס בגובה 2896, היינו בגובה 2834) ספורים מהפס (מעבר לסיכון שבחלק הזה, פחדנו שהירידה תהיה מסוכנת הרבה יותר).
הירידה מהוויה פרטה הייתה מעט מחליקה, אבל הירידה חזרה הייתה קלה בהרבה מהעלייה, מלבד תחושות האכזבה, 'בזבוז היום', והצער על הטעות שעשינו. אחרי כשעה וחצי של הליכה בדרך פחות או יותר דומה לדרך הלוך, הגענו לאגם. חזרנו לRifugio Castiglioni, החזרנו את הקרמפונים (בעל הבקתה אמר 'אמרתי לכם', ואז הבנו שזה מה שהוא אמר אתמול, בעצם), שלא היה בהם שימוש. ובחרנו להמשיך במסלול העוקף והמקורי.
בשונה מהמסומן במפה, השביל עובר על החלק הדרומי של האגם ולא הצפוני, והוא לגמרי לא מעניין, כפי שכתוב בספר. אחרי כ45 דק של הליכה, הגענו לבקתת Rifugio Fedalia, כשאנחנו מתחילים לרדת בצורה דרמטית בשביל שעובר ברובו בצמוד לרכבלי סקי נטושים. אחרי כשעה של ירידה ביער, הגענו לפנייה ימינה (במקום בשם Malge Ciapela - למעשה סיימנו להקיף את הרכס מצפון לדרום וכעת עוברים לעקוף אותו ממזרח למערב). באמצעות המאפס מי חתכנו מעט מהשביל המקורי על מנת לקצר. אחרי כחצי שעה נוספת, חצינו נחל סואן ומרשים, וכמה דקות לאחר מכן נפגשנו סוף סוף בשלט של האלטה וויה 2. על פי המאפס מי בשלב זה אמור היה להיות שביל העולה לכיוון Rifugio Onrio, בו החלטנו לישון מפאת קוצר הזמן (הבנו שלא נוכל להגיע לFuciade באותו היום, וזו הייתה הבקתה הקרובה ביותר), אך כשהגענו לשביל ראינו שלט המסמן שהשביל נמחק, ויש סכנה לעלות בו - שימו לב לעובדה הזאת!
בעקבות זאת, נאלצנו להמשיך מעט מערבה, ולעשות 'עיקוף' בשביל ג'יפים העולה בנינוחות ורק לאחר מכן לפנות חזרה ימינה, ולעלות לבקתה. אחרי כשעה של הליכה על השביל והמסודר, הגענו למספר בקתות רועים נחמדות (Malga Ombretta). המשכנו בשביל השמאלי (יש שני שבילים העולים לבקתה, למחרת נרד בשביל הימני). ואחרי הליכה רגועה בשביל רחב, טיפסנו בעלייה משופעת למדי, עד להגעה לבקתה, שנמצאת באיזור מרוחק למדי, אולי הבקתה המרוחקת ביותר שנתקלנו בה בטיול, בגובה 2074 מטר.
בבקתה עצמה אין וויפי, אך יש מעט קליטה. מעבר לכך, זו בקתת הרים (במובן הרע של הביטוי - מקלחת ב5 יורו עבור כמות מים קטנה, ודורמיטורי צפוף), אך שילמנו 13 יורו לאחד (26 אם אין לכם כרטיס מועדון אלפיני). בעלי הבקתה הסכימו לתת לנו לבשל בגז שלהם כיוון ששלנו נגמר, אך נתנו תחושה זועפת לאורך כל היום. עבורנו זה פחות היה משנה, והחלטנו ללכת לישון מוקדם כדי להספיק מעט יותר ביום המחרת.

יום 7: Rifugio Onrio Falir - Rifugio Passo Valles

קמנו בבוקר אחרי שינה טובה והירגעות קצרה מחוויות יום האתמול. הפעם היו בפנינו שוב שתי אפשרויות, חזרה על הדרך ממנה יצאנו אתמול, או עלייה בשביל Pass de Ombretta בשביל 612. כיוון שמדובר היה בעלייה של 800 מטר, שלא היינו בטוחים לגבי טיבה, החלטנו שלא להמר הפעם (למרות שהאנשים בבקתה אמרו שהדרך פתוחה ואין חשש לחסימות), ובחרנו לחזור לדרך המקורית, בדרך בה הלכנו ביום האתמול בערב.
החזרה התגלתה כפשוטה למדי, ותוך כארבעים דקות הגענו לנקודה בה חתכנו מהשביל, אחת הנקודות הנמוכות בהן היינו בימים האחרונים.
התחלנו בעלייה ארוכה אך סבירה למדי, שיוצאת מהנחל ועוברת דרך שביל מסודר ויפה, וכשעה ורבע לאחר מכן הגענו לפס Forca Rossa בגובה 2490. מדובר באחד הפסים המרשימים במסלול, מכיוון שרואים אותו מכל עבר, אף למרחק של עשרות ק"מ, והוא מהווה הפרדה ברורה בין הנוף של עמק Malga Ciapela ובין הנוף ההררי אליו חזרנו.
מכאן הדרך התחילה לרדת בנינוחות, כשנתקלנו בעדר סוסי פרא יפהפה, ולראשונה ההרים המרשימים והמושלגים של San Martino התגלו לו במלוא תפארתם. המשכנו בהליכה זו כשעה נוספת, עד שהגענו לRifugio Fuciade (בגובה 1971) המטופח למדי, והתחברנו לווריאנט בו תכננו ללכת ביום האתמול.
אחרי הפסקה קצרה בבקתה, חזרנו לשביל, שהפך למעין שביל ג'יפים מתוחזק. מדובר במסלול מתויר מאוד, כשלארכו יש פסלים ולוחות מידע מיוחדים, אך הוא לא יפה מאוד כשלעצמו, וכארבעים דקות של צעידה בו הספיקו לנו כדי להגיע לPasso San Pellegrino. מדובר בפס מעט שונה מהפסים בהם נתקלנו עד כה, כיוון שהחנויות שבו פרושים על פני שטח ארוך יותר. ניתן למצוא שם מספר מסעדות, בקתה לשינה (מעט לפני ההגעה לפס יש יציאה לכיוון בקתת Miralago), וחנויות תיירות וספורט.
כיוון שעברו עלינו שלושה ימים ללא אספקה, נאלצנו לחתוך מהשביל לכיוון Moena, עיירת סקי מנומנמת ואופיינית. האוטובוסים לא היו לטובותינו, והחלטנו לתפוס טרמפים לכיוון העיירה. שני חבר'ה נחמדים מאחד הכפרים באזור לקחו אותנו עד לסופר הגדול שבקצה העיירה. העניין, אותו גילינו רק באותו היום, הוא שבעיירות הסקי האלו החנויות נסגרות בין 12:00 ל16:00, ולכן למרות מרחקו מהעיר, היה זה הסופר היחיד שהיה פתוח בשעה זה. אחרי הקניות, היינו צריכים מקום לקנות בו גז, אך כיוון שהחנויות היה סגורות, חיכינו כשעתיים בעיירה על מנת לחפש כזה. אך גם כשהחנויות נפתחו, לא מצאנו שום מקום לקנות בו גז בכל העיירה. כל חנויות הספורט התגלו כמתוירות למדי וכחסרי שימוש עבורנו. לאחר שעברנו ככל הנראה בכל חנויות הציוד שבאזור, וכשהגיעה השעה של האוטובוס חזרה, החלטנו לחזור לPasso San Pellegrino ולהסתמך על הבישול בבקתות.
מיד כשחזרנו לפס התחלנו בהליכה. מדובר בשביל שמתחיל ללכת על גבי תוואי של מספר מדרוני סקי, בעלייה. בשלב מסוים סטינו מעט מהשביל כיוון שלא נצמדנו לסימונים, אז חזרנו מעט אחורה וגילינו שבאחד מהמדרונים יש שלט המפנה שמאלה. אחרי העלייה הקצרה המשכנו בהליכה על הרכס הארוך, משם הדרך עברה לשביל ג'יפים רחב, עד שכשעתיים מסן פלגרינו הגענו לRifugio Passo Valles. מדובר באחת הבקתות הנחמדות ביותר במסלול ( בקתה פרטית במחיר 20 יורו וללא תוספת עבור מקלחת), כשהסכימו לחמם עבורנו את האוכל בשמחה. יחד עם זאת, הדורמיטורי די צפוף והמקלחת בתוך החדר עצמו.

יום 8: Rifugio Passo Valles - Rifugio Pradidali

כיוון שהיה כבר יום חמישי, היה עלינו לתכנן מקום בו נשהה בשבת. החלטנו שנעשה את השבת הפעם בעיירה ולא בבקתת הרים, ובעקבות כך היינו צריכים ללכת בקצב הליכה מהיר יותר ממה שבדרך כלל עושים. את המקטע של Sale di Martino, אותו התחלנו ביום הזה, רוב האנשים עושים בשלושה ימים ולא ביומיים כפי שאנחנו עשינו, ובעקבות כך זהו אחד המקטעים הארוכים ביותר במסלול בו אין יציאה לאוטבוס\ אספקה. ההמלצה שלי היא כן לרווח את הימים ולא לעשות כפי שאנחנו עשינו אלא אם כן זהו התכנון שמסתדר.
יצאנו בבוקר אחרי שווידאנו באינטרנט ובבקתה שניתן לטפס לפס הפרנגולה, כדי לא לחזור לטעות שעשינו במרמולדה. כרגיל פתחנו את הבוקר בעלייה, אך העלייה הראשונה התגלתה כסבירה למדי, וכלאחר כ30 דק' הגענו לפס קטן בשם Forcella di Venegela, בו היה פיצול שבילים למסלול וויה פרטה הדורש ציוד. המשכנו בשביל של הAV2. בחלק זה הסימונים לא מאוד טובים, ובעקבות כך סטינו מספר פעמים מהשביל. כדי שלא לעשות את הטעויות המיותרות שאנחנו עשינו, שימו לב שאתם לא יורדים לעמק, אלא ממשיכים רוב הזמן על קו הרכס. אמורים להיות סימונים לאורך הדרך, רק צריך להבחין בהם היטב. צעדנו, בעלייה נוספת, לכיוון Passo di vingieota, כשלאחריו ירדנו בצורה דרסטית בערך את כל מה שעלינו באותו היום. בסוף הירידה הדרסטית מתחילה, סוף סוף העלייה הקשה לRifugio Mulaz. מדובר בעלייה מתישה הכוללת מספר חלקים חשופים וקטעי אבטוח וויה פרטה פשוטים, אך לא בעלייה ארוכה. עלינו אותה ברצף, כשאנחנו מרוצים מהעלייה שהתגלתה כפחות קשה משציפינו לה (הגענו שלוש שעות לאחר היציאה מפסו וולס). שתינו קולה וקפה כראוי לסיום עלייה שכזו, והמשכנו לאתגר הבא, פס הפרנגול.
העלייה התחילה בסלולם על שלג קרחוני למדי, ואחר הגעה לפס קטן (הפס הנראה מהבקתה זה לא הפס, שימו לב), ירדנו לעמק שנמצא מתחת לפס הפרנגול. ביצענו עוד עלייה נוספת בסללום שלגי, ושם התחיל וויה פרטה שהיה אמנם לא פשוט אך ברמת קושי נמוכה מהעלייה לPisciad ובמרמולדה, לפחות לדעתי האישית. הנוף בפס היה מרשים ומיוחד למדי (והיה קר ביותר כפי שניתן לצפות), ואחרי עשרות תמונות, פתחנו בירידה (עם קצת וויה פרטה ואפילו סולם), בדרדרת רצינית, שלוותה בהליכה ארוכה על קו הרכס עם מספר קטעי וויה פרטה (בעיקר מוטות למעבר בין חלקים קשים). בסיום ההליכה הזו שארכה כשעתיים וחצי, העפלנו לבקתת Rifugio Rosseta, הנמצאת על מישור סלעי למדי. בכללי בימים האלו 'ההיכרות' עם הסלע עולה דרגה. בבקתה זו אין מים ראויים לשתייה לטענתם, וממה ששמענו מאנשים, בעלי הבקתה לא נחמדים במיוחד. רוב האנשים עוצרים כאן, אך אנו המשכנו לבקתה הבאה על מנת להספיק יותר ביום המחרת.
ירדנו בסללום אינסופי של דרך כורכור, כשבשלב מסוים פנינו שמאלה, ועלינו באמצעות וויה פרטה פשוט על דופן הסלע לPasso di Ball, כשעה וחצי לאחר בקתת רוזטה. משם, הדרך הייתה קצרה עד בקתת Pradadli, וכך סיימנו את היום הראשון בSan Martino, החלק ההררי והספורדי ביותר בשביל, יום מעייף וארוך בהחלט.
הבקתה הייתה עמוסה יותר משציפינו, אך בהמשך גילינו שיש מסלול מטוייל מאוד הנע בין שלושת בקתות ההרים שבסן מרטינו, וזה היה מובן יותר. בעלי הבקתה היו גם הם נחמדים מאוד, בעיקר המלצרית, שניהלה, פחות או יותר, את כל המתרחש בבקתה. הנוף מהבקתה מרשים ביותר, וזכינו לראות את תופעת The pink dolomites. הבקתה עצמה בקתת הרים (המלצרית אמרה לנו ש"עקרונית זה לא מים ראויים לשתיה אבל אני שותה כאן כל יום ולא קרה לי כלום"), על המשתמע מכך. אין וויפי, ויש קליטה במקום נקודתי ביותר. המחיר - 16 יורו לבעלי כרטיס, ו32 בתעריף רגיל. אין אפשרות למקלחת.

יום 9: Rifugio Pradidali - Passo Cereda - Fiera di Preimero

כיאה ליום שישי הדורש הכנות לשבת, יצאנו (אחרי שינה טובה אך לילה קר), עם אור ראשון (בתקופה הזאת של השנה מדובר ב18:15), לאחת העליות הקשות ביותר במסלול, לפחות על פי התיאורים. לפי התכנון שלנו, מדובר היה ביום קשה ביותר, עם שתי עליות לא פשוטות ושתי ירידות ארוכות מאוד.
העלייה התחילה באופן די סביר, בשביל הרים רגיל לעבר הפס. תוך כחצי שעה בעלייה מצאנו שלט שמורה על שעה עד הפס (ובמבט לאחור הוריד עבורנו באופן דרסטי את רמת האמונה בשלטים שגם ככה הייתה נמוכה). קראנו בסיפור דרך שמישהו פרסם בעבר שהטיפוס בידיים, אך גילינו וויה פרטה (ועוד שלט אזהרה) שהיה פשוט יותר מכאלו שנתקלנו בהם בעבר, ולא ארוך במיוחד. בסך הכל, העלייה אמנם לא הייתה קלה בכלל, אך פחות מפחידה משציפינו לה, וכשעה ורבע-וחצי לאחר היציאה מהבקתה, השקפנו על הנוף המרהיב והסלעי שנגלה לנגד עינינו בגובה 2695 בLede pass.
אחרי העלייה הקשוחה, התחילה ירידה סבירה של כ400 מטרים עד שהגענו לBivacco Miniazio (אחרי כשעה בערך), מקלט של הCAI בו יש כ15 מיטות ומוצרים בסיסיים לבישול ושתייה (בדרך לשם ראינו כמה חבר'ה שישנו שם בלילה). עצרנו שם לארוחת בוקר, והמשכנו לרדת בירידה שהפכה לדרסטית יותר ויותר, עזבנו את החלק ההררי ועברנו לאיזור מיוער, בסיומו חצינו את היער, כשאנחנו משלימים ירידה של מעל 1100 מטרים מהפס.
חצינו את הנחל היפה בגשר עץ רחב, ואחריו העפלנו בעליית סללומים רחבה במשך כעשרים וחמש דקות עד לבקתת Rifugio Treviso, בקתה הניצבת באמצע ההר, והיחידה שהשביל ממש עובר דרכה. גם בבקתה זו בעלי הבקתה טענו שאין מים ראויים לשתייה (המים שיש בשירותים מגיעים ממיכל שממלאים אחת לכמה זמן מהנחל), אך הסכימו להביא לנו מים ראויים לשתייה בחינם כיוון שתכננו להמשיך עד Passo Cereda.
מהבקתה המשכנו בתוך היער כחצי שעה, ויצאנו ממנו לכיוון הפס הבא. הקושי של העלייה, שחשבנו שתהיה קלה למדי, הפתיע אותנו, ולמדנו שהקושי לא תלוי רק בתוואי אלא גם במצב הרוח ובקשיים שהיו לפניו. הגענו יחסית גמורים לForcella D'oltro, כשעה ורבע מהבקתה. בפס הנוף השתנה לירוק מאוד, והכפרים שבעמק נגלו לעינינו.
חשבנו שמהפס נרד למטה ישירות, אך מדובר היה בהליכה יפה ומיוחדת על קו הרכס, שכוללת עליות וירידות קצרות. לאחר כשעה מהפס, התחלנו לרדת כ700 מטר בצורה דרסטית לכיוון הפס. כשעה לאחר תחילת הירידה יצאתי מהיער והתחברתי לדרך עפר רחבה. חיכיתי שם לעידו, וכשראיתי שהוא לא מגיע, חשבתי שהוא חתך ישירות לPasso Cereda. תכננו לצאת לFiera di Premiero והיה אוטובוס אחרון לכפר כחצי שעה לאחר מכן. הגעתי לפס (פס תיירותי כפי שנתקלנו בעבר, אך קטן ושקט יותר), אך עידו המשיך להתעכב, האוטובוס חלף על פניי, וחמש דקות לאחר מכן הגיע צולע וחבול. הסתבר ש2000 מטר הירידה היו יותר מדי עבור הברך שלו, והוא צלע בכל הירידה בכאבים. למזלנו, הצלחנו לתפוס טרמפ במהירות לעיירה, לקנות מצרכים בסופר ובחנות הירקות, למצוא גז הברגה בחנות טיולים (!!) ולהתארגן לשבת בדירה ששכרנו.

יום 10: שהייה בFiera di Preimero

הדירה ששכרנו בairbnb הייתה למזלנו בדיוק מעל כיכר העיר המרכזית, וכך יכולנו להסתובב במהלך השבת ללא מאמץ מיותר של הברכיים של עידו. העיירה, בשונה מעיירות אחרות בהן נתקלנו בטיול, הייתה לא מאוד מתויירת, ובעקבות כך גם הרבה יותר אותנטית. לעיירה יש היסטוריה עתיקה מאוד, מספר מבנים ששימשו את בוני העיר בימי הביניים, וכנסייה מהמאה ה15, יפה ושמורה היטב. מעבר לכך, החלק המרכזי של העיר יפה ומלא בבתי קפה להסתובב בהם ויש צמוד אליו פארק שקט וחביב ביותר. במהלך השבת בה היינו, היה בעיר "מירוץ" מכוניות, שלא לגמרי הבנו את הפונאטה שלו, כשכמה עשרות של מכוניות מירוץ קטנות עם המון מדבקות עשו רעש ונופפו לשלום לעוברים ושבים.
אחרי שיצאה השבת, יצאנו קצת להסתובב בעיר גם בלילה, אך גילינו שהעיר יחסית 'מתה' ואין המון בתי קפה או ברים לשבת בם. חזרנו לדירה והתארגנו לקראת הסאגה האחרונה של הטיול שלנו.

יום 11: Fiera di Preimero - Passo Cereda - Rifugio Boz

ביום האתמול הלכנו לתחנת האוטובוס וגילינו שאין אוטובוסים חזרה לPasso Cereda ביום ראשון על הבוקר, מסיבה לא ברורה. בלית ברירה החלטנו ללכת ליציאה מהעיירה לכיוון הפס ולנסות לתפוס טרמפים. הדבר התגלה (שוב פעם) כפשוט יותר משחשבנו, ואחרי כחמש דקות כבר היינו על טרמפ למקום ממנו יצאנו ביום שישי.
שביל 801, בו הולכים ברכס ההרים האחרון, נחשב על פי הספר ועל פי סיפורי הדרך הקודמים שקראנו, כאחד המורכבים ביותר במסלול (בספר כותבים אותו כרמת 3+, שווה ערך רק לפס הפרנגול). בסיפור אחד אף הגדירו אותו כמסוכן ביותר. נערכנו לרמת הקושי וחששנו מהאתגרים הצפויים. בפועל המציאות הייתה מעט פחות מפחידה, אך אסביר זאת בהמשך.
התחלנו מאותו מקום בו הפסקנו ביום שישי, בשביל ג'יפים די פשוט שנכנס לתוך היער, ועולה מעל לעמק צרדה. השביל המסומן במפה התגלה כלא מדויק, ונראה שמדובר בשביל חדש יחסית. בכללי, לאורך כל היומיים האלו, מצאנו שלטים חדשים ושבילים שלא מסומנים במפה. כנראה שחברי הCAI של Feltre החליטו לשפץ את השביל לפני זמן מה והוסיפו אלמנטים שהורידו מרמת הקושי של השביל.
אחרי הליכה של כשעה וחצי בתוך היער במזג אוויר לח ביותר, יצאנו באופן משמעותי יותר מהעמק, חזרנו לחלק הסלעי, וטיפסנו מעל העננות הכבדה בה הלכנו. החלק הזה כלל מספר קטעי וויה פרטה רגילים, אך הוא זה שנחשב לקשה ביותר היום, בעיקר בגלל הדרדרת הקשוחה והתוואי בו הולכים במהלך העלייה (כשלנו נוספה שמש קופחת על פנינו). למזלנו, הוסיפו בשנים מספר תומכות מעץ בחלק הזה, שעזרו לנו מאוד בטיפוס ובמציאת נתיב נוח להליכה. בסיומה של העלייה הקשוחה (כ3 שעות מלמטה), הגענו לPasso del Comedon, בגובה 2130, והמראה שנגלה לעינינו היה מופלא. ים של עננים סמיכים שמכסה את העמק, ואנחנו עומדים מאליו. בצד השני יכולנו לראות סוף סוף את הרי סן מרטינו בצורה מושלמת, והתמונה הפנורמית הייתה עוצרת נשימה.
מהפס התחלנו לרדת, ירידה לא מאוד קשה, אך יחסית תלולה, בתוואי סלעי ובתוך העננים אותם ראינו קודם לכן, ותוך חצי שעה הגענו למקלט הרים נוסף, Bivacco Feltre, בו יש מספר מיטות, מוצרים בסיסיים, ואחלה מקום למלא מים. אחרי הבקתה, הלכנו בנחת על צלע ההר, כשאנחנו מקיפים את העמק היפהפה שמתחתינו בשביל צר שנסלל בתוך ההר והצמחייה, ועולים ל'מיני פס'. בחלק הזה של היום, צל הוא מצרך נדיר ביותר, וכך עטנו על המקום הראשון שנקלה לדרכנו בו נוכל לאכול ארוחת צהריים. אחרי הפס, הנוף ממשיך בעוצמתו (למרות שכבר מיצינו את העננות הכבדה שהסתירה לנו חלק ממנו), ובעקבות כך הלכנו מאוד בצורה מאוד רגועה, ותוך כשלוש שעות מהBivacco, הגענו לPass de Mura, פס קטן מעל Rifugio Boz. כרבע שעה ממנו, מופיע Rifugio Boz. מדובר בבקתה משפחתית נחמדה, אך הם לא יודעים אנגלית טובה והתקשינו מאוד בתקשורת איתם. מעבר לכך, שמים לב שסגנון הבקתה מעט שונה, וכמובן הנוף זה לא הנוף הדולומיטי שהורגלנו לראות. החידוש כאן הוא הוויפי (אך הוא לעובד לאייפונים משום מה ואין קליטה במקום), דבר שלא רואים בבקתות מבודדות, אותו ניצלנו להזמנת כרטיסי טיסה והבנה שסוף הטיול קרב. המחיר בבקתה היה הזול ביותר ששילמנו, 6.5 יורו, הנחה כפולה בגלל שילוב של גילנו הצעיר (פחות מ25), וכרטיס המועדון האלפיני.

יום 12: Rifugio Boz - Croce d'aune -Verona

את היום הזה התחלנו בשמחה מהולה בעצב, כשאנו יודעים שזה כנראה היום האחרון שלנו במסלול. בשונה מרוב הימים במסלול, התחלנו את היום דווקא בירידה לתוך יער, ולא בעלייה, ירידה שאמנם לוותה בעלייה קצרה לקו הרכס. בשלב זה, השביל הפך לצר מאוד, לעיתים אף מפחיד מעט, כשמצאנו את עצמנו הולכים על ממש צמוד לשפת הרכס. הנוף בחלק הזה של השביל היה מהייחודים ביותר שפגשנו, אך לצערנו העננות שהייתה ביום האתמול (ושהתחילה להימאס עלינו ביותר) נשארה, ולא הייתה לנו ראות טובה של העמק.
את ההליכה על קו הרכס התחלנו בירידה קצרה, שמיד לאחר מכן התחלפה בעלייה. שימו לב שיש מספר חלקים שממשיכים למטה, ונראים כהמשך המסלול. צריכים לוודא שאתם לא יורדים יותר מדי ומתחילים במגמת עלייה של קו הרכס (גם אם יש חלק או שניים בהם העלייה נראית מעט מוזרה בגלל התוואי). מעט אחרי העלייה, הגיע מקטע הליכה קצר על 'סכין' (לא מומלץ לבעלי פחד גבהים) בו למעשה עוברים מצד אחד של הרכס לצידו השני, ומתגלה הנוף לשני הכיוונים. בסיומו של הסכין עצרנו, הבטנו לאחור וראינו את כל ההליכה היפהפיה שעברנו, את הבקתה מתחילת היום ואפילו את הרי סן מרטינו מרחוק.
המשכנו בהליכה על הסלע החשוף שכללה מספר קטעי וויה פרטה די פשוטים אך מעט מפחידים, ובסיומה של העלייה הלא מאוד ארוכה, העפלנו לכתף הנמצאת מתחת לSasso di Scarnia, כשעתיים וחצי אחרי היציאה מהבקתה. שימו לב שלאורך כל היום לא ניתן למלא מים ואין כל בקתה בדרך.
מהכתף הדרך הופכת למבולדרת למדי, ומדלגים מסלע לסלע בירידה די דרסטית. הירידה נגמרת די מהר ועוברת להיות שביל שסלול יפה בין הצמחים וההרים, ועולה במתינות. משם השביל ממשיך מעט במישור, חולף על פני עמק ענק שנראה כמו קערה,ולאחריה עולה למעין פס. עצרנו אחרי כמה דקות של הליכה, כיוון שבהליכה שעל קו הרכס הזה, ניתן היה לראות (בערך כשעתיים בהליכה נינוחה מאוד מהכתף) את הנוף לסן מרטינו במלוא הדרו, בפעם האחרונה, ואפילו את הכנסייה של Fiera di Primero.
אחרי שנפרדנו מהרי סן מרטינו, התחלנו להרגיש את סוף המסלול, העפלנו לפס לא מאוד מרשים. ממנו ירדנו לבקעה רחבה מאוד עם המון שטחי מרעה, בשביל כורכר רחב, ואחרי כ35 מה'פס' העפלנו לRifugio Dal Piaz. זו הבקתה האחרונה במסלול, וכאן הנוף לא הררי או 'דולומיטי' במיוחד. אחרי הבקתה, שלא עצרנו בה ליותר מדי זמן, פצחנו בירידה ארוכה, אך בכלל לא נוראית כפי שחשבנו (עידו חשש במיוחד מהברך). הירידה ברובה על שביל ג'יפים, עם קיצורים מסומנים מדי פעם (אפשר לקצר מעט יותר אבל לא רצינו). בסיומה של הירידה, הדרך עברה לשטח מיוער יותר, וכשעה וחצי לאחר תחילת הירידה, מצאנו את עצמנו, שמחים ועייפים, בסיומו של המסלול, Passo Croce D'aune. התאכזבנו כשלא ראינו שלט המודיע על סיום המסלול או מישהו שמעניק לנו תעודה, אך חגגנו את הסיום המרגש של השביל בבירה קרה בבית הקפה שמחוץ למלון Hotel Croce D'aune.
זוג ניו זילנדיות איתן טיילנו החליטו לקחת מונית עד Feltre, אך לאור ההצלחה הכבירה שלנו עד כה, בחרנו לתפוס טרמפים, מה שהתברר כהחלטה נכונה. זוג איטלקים נחמד שנסע לPedavena החליט להקפיץ אותנו עד לתחנת הרכבת של Feltre ואפילו לבדוק לנו זמני רכבות (!). נפרדנו מהם בהתרגשות, ועלינו לרכבת. לקחנו את הרכבת הזולה לורונה (12 יורו), שכללה שתי החלפות (עיירה ליד טרויזו ובפדובה), ושלוש שעות נסיעה סך הכל (אין רכבת ישירה לורונה, המינימום הוא שעתיים נסיעה).
סגרנו מעגל, וישנו באותה דירה בה ישנו בלילה לפני היציאה לטרק. למרות העייפות, יצאנו להסתובב מעט בורונה היפה, וחזרנו לנוח אחרי יום מתיש במיוחד, רגע לפני הטיסה לארץ ביום המחרת.