משער לשער בטוסקנה, איטליה

יום הליכה ראשון - מסאן-ג'ימיניאנו (San Gimignano) לקול-ואל-דה-אלסה (Colle Val di Elsa)

סאן-ג'ימיניאנו היא עיר מבצר כמו באגדות. היא יושבת על גבעה לא גבוהה מדי הצופה על עמקים מוריקים שזורי בתי חווה ציוריים המוקפים מטעי זיתים וכרמים. הגענו אליה באוטובוס מפירנצה שהוריד אותנו בשער הדרומי, ממנו גם נצא מחר בבוקר בדרך לקול-די-ואל-דה-אלסה. רחוב באורך של כקילומטר אחד חוצה את העיר מהשער הדרומי לצפוני, חולף בכיכר העיר המרכזית ובחצר שלפני הכנסייה שבסמוך לה. פוקדים את העיר מדי שנה חמישה מיליון תיירים. למרות התיירות הגועה, ביקור בעיר הוא חוויה ייחודית. מלבד שורת החנויות המודרניות ברחוב הראשי, העיר שרויה עדיין במאה הארבע עשר. היא בנויה מבנים ימי-בינימיים שגולת כותרתם הם ארבעה עשר מגדלי אבן שחלקם מתנשאים לכדי חמישים מטרים והפכו זה מכבר לסימלה של העיר. פעם היו שבעים.
לנו במבנה מהמאה החמש עשרה. דילגנו על ארוחת הבוקר שהוגשה במלון לטובת גלידריה שמצהירה די בצדק שמדובר בגלידה הטובה בעולם.
ויה פרסיג'נה (Via Francigena) מתחילה בקנטרברי שבאנגליה, חוצה חצי אירופה ומסתיימת בפוליה (Puglia) שבדרום איטליה, נמל חשוב ממנו הפליגו ספינות עם צלבנים וצליינים לארץ הקודש בימי הביניים. המקטע שיוצא דרומה מסאן-ג'ימיניאנו נמצא לקראת סופה בואכה רומא. משמעות שמה הוא 'הדרך לצרפת', כנראה משום שלא משנה מאיזה צד יצאת לדרך, היית חייב לעבור דרך צרפת.
אחרי הגלידה, יצאנו מהשער הדרומי וצעדנו דרומה לפי השילוט. לא רחוק מהעיר נתקלנו במרכול והצטיידנו בציידה לדרך. התכנון הוא תמיד לעצור במסעדות אבל לך תדע אם זה יסתדר. הדרך עברה לצד כביש עד ששברה מערבה לתוך חורש ים תיכוני שבורא פה ושם לכדי קרחות יער בהן נבנו חוות וננטעו כרמים. הגבעות של טוסקנה מחייבות עבודת רגליים. העליות לא קשות מדי אבל תכופות למדי. בצומת דרכים פנינו שמאלה לכיוון העיר הבאה. במהרה התחלף החורש בשטח בנוי ובליבו עיר עתיקה ריקה מתיירים. שוב חלפנו בשער בחומה עתיקה ועצרנו לצהריים במסעדה הקבועה בתוך חומה. אנחנו הושבנו לשולחן בראש מגדל השמירה וצפינו בגגות בתי העיר שכנראה נראו אותו הדבר גם לפני מאתיים שנה. העיר, קול-די-ואל-דה-אלסה אולי לא התברכה במגדלים גבוהים במיוחד, אבל סימטאותיה מזמינות שוטטות חזרה בזמן.
אחת ההחלטות החשובות בתכנון טיול מהסוג הזה, היא בחירת מקומות הלינה ביחס למיקום השביל. במהלך תכנון הטיול, לא התרשמנו ממצאי המלונות של קול-די-ואל-דה-אלזה. ל - Via Francigena הסתעפויות אבל כולן נפגשות בסופו של דבר. אנחנו כאמור לקחנו את זו שעוברת דרך העיר אבל מתרחקת מהמלון שהזמנו לאותו היום. מלון נמצא במרחק של כקילומטר מהשביל, אם היינו לוקחים ימינה בהסתעפות. נדרשנו לצעוד שיבעה קילומטרים מהעיר העתיקה למקום חניית הלילה. בשלב זה, קיימות שתי אפשרויות. האחת, לתפוס מונית. השנייה, לפתוח את גוגל מפות. אנחנו בחרנו באפשרות השנייה. לא תמיד בוחרים באפשרות הכי נכונה, הבחירה הזו גזלה מאיתנו שעתיים של חווית צעידה מיותרת בנוף אורבני סתמי. כשיצאנו מהעיר, עדיין צעדנו בשולי כביש צר, חוויה מפוקפקת ולא הכי בטיחותית, עד למונסלינו, כפר פצפון ודי נטוש ששוכנת בו וילה סבוליני, המלון שלנו להיום.
וילה סבוליני בת ארבע מאות השנים, יושבת על גבעה מוקפת כרמים, הכי רומנטי שיש. הוילה היא שם דבר בהיסטוריה המקומית שכן שתי משפחות חשובות דרו בה במרוצת השנים וארכיפישוף חשוב כלשהו בחר לבלות בה את שנתו האחרונה ולחזיר בה את נישמתו לבורא. יופיו של המקום על גניו והשדות שסביבו הם די והותר בכדי להמליץ עליו אבל גם סיפור טוב יכול לעזור. במלחמת העולם השנייה הוחבאו בוילה יצירות אומנות שהובאו ממוזיאון בעיר סיינה הסמוכה, בטרם ישימו עליהן הנאצים את ציפורניהם.
אוכל איטלקי נחשב אוכל פשוט. הסוד הוא בחומרי גלם ספורים באיכות גבוהה ומסורת הכנה מפוארת. המסורת גם מכתיבה מסתבר, אילו מנות ניתן למצוא בתפריט של מסעדות ברחבי טוסקנה ואילו לא. למשל ספגטי קצ'ה-פפה הוא מנה שמופיעה בכל המסעדות בהן אכלנו. גם פסטה ברוטב ראגו העשוי מחזיר בר הופיעה בכל תפריט. לעומת זאת, רוטב פסטו לא ניתן היה להשיג בשום מקום. כששאלנו, אמרו לנו שפסטה עם פסטו ניתן לטעום באמיליה-רומנה, מחוז אחר. בטוסקנה יש גם מסורת של מנת פתיחה המורכבת ממספר גבינות פוקורינו במגוון דרגות בשלות, מוגשות על מגש עץ לצד מטבלים עשויים דבש או ריבה עם חרדל. שילוב מוצלח מאד. סיימנו את היום בארוחת ערב במסעדה של הוילה, שכללה מנה כזו.

יום הליכה שני - מוילה סבוליני למונטריג'יאני

לקח לנו שעה לחזור אל השביל. הדרך הקצרה ביותר, דרך הכרמים כקילומטר צפונה, מובילה בגוגל מפות הישר אל השביל, אבל לא כך הדבר במציאות. היא למעשה דרך פרטית ששייכת לחווה ולדברי בעל המקום, בין החווה לשביל מפרידה תעלה חקלאית לא עבירה. זה לא נשמע מאיים במיחד לנו הישראלים שרואים בזה אפשרות להרפתקה, אבל החלטנו שעדיף לנהוג ברומא כרומאי. והינה עצה מועילה לאיך להתחבר לשביל שירדתם ממנו. כל שביל חוצה בסופו של דבר דרך ציבורית, כביש למשל. אז צעדנו מערבה עד לכביש המוביל צפונה ואז לאורכו צפונה עד שנתקלנו בשביל החוצה אותו מערבה.
מכאן הדרך עברה דרך שדות חיטה. חיטה עם שיבולים בגובה של יותר ממטר. לא יודע אם זו חיטת דורום או חיטת לחם מקומית שהתחמקה מהמהפכה הירוקה, בה טופחה חיטה ננסית שמניבה יותר גרעינים, פחות עלים ונוחה יותר לקציר ממוכן. אומרים שהחיטות המסרותיות באיטליה לא רק טעימות יותר, אלא גם בריאות יותר ושאנשים שרגישים לגלוטן רגישים אלייהן פחות. שולי השדות נצבעו בצמחי בר בצמחים מרהיבים.
הדרך חלפה ליד ודרך כפרים קטנים ודוממים טרם החלה מטפסת על רכס נמוך מכוסה חורש ים תיכוני. העצים יצרו מנהרות מוצלות מעל לשביל הסלעי. החורש התחלף במטע זיתים שהוביל בקצהו לירידה מיוחלת, דרך כפר מתפורר. בחצי הדרך אל עמק רחב ידיים, בינות הבתים, התגלה באופק מראהו של מקום חפצינו, בולט בקו הרקיע במרחק של כמה קילומטרים מצידו השני של העמק. עיר המבצר מונטריג'יאני. המקום נותר ללא שינוי מאות שנים. חומה סובבת ראש גיבעה וקבועים בה מגדלי שמירה במרחקים קבועים. למי שמכיר - מאד מזכיר את ווינטרפל ממשחקי הכס. הגענו למרגלות הגיבעה כעבור שעה ארוכה, שם התאספו מתיירים רבים במסעדה החולשת על צומת תירותי חשוב - גם מקום עוברה של הדרך שלנו, גם מפגש שבילי אופניים וגם כבישים צידיים ודרך אחת ראשית. חזרנו למקום גם לארוחת הערב.
מונטריג'יאני יושבת על הגיבעה, שישים מטרים מעל העמק ומדרונותיה נטועים כרמים ומטעי זיתים. השער העתיק הוא הוא הדבר האמיתי. תוכה דליל במבנים והחומות חשופות וניכר שלא נערכו במקום פעולות שימור מקיפות. המבנים, המרוכזים סביב כיכר העיר ובה כנסיה קטנה, מציעים מספר מסעדות ומלונות. לנו באחד מהם.

יום הליכה שלישי - ממונטריג'יאני לסיינה

השביל יוצא מהשער הנגדי לזה שבו נכנסו אל העיר, יורד כרגיל אל עמק וממשיך דרומה דרך שטחים חקלאיים ולצידם חוות ציוריות. בחצי היום עברנו לצד שתי טירות פרטיות. היום הזה הוא הקשה מבין השלושה. אורכו של השביל עשרים קילומטרים וקטע של כשני קילומטרים ממנו נשרך לאורכו של כביש צר ללא שוליים. ההליכה לאורכה לא מהנה בלשון המעטה. לאחריו, השביל נכנס לחורש ולבסוף מטפס לגבעה נישאה ממנו נשקפת העיר סיינה על הגבעה ממול. ושוב חלף בראשנו זיכרון ממשחקי הכס - קינגס לנדינג.
היינו קצת שאננים ואיבדנו את השביל כך שאת חציית הוואדי שלרגלי העיר עשינו באמצעות גוגל מפות שלקח אותנו נאמנה אל תוך העיר. שוב עלינו עליה תלולה ועברנו שער עתיק, המשכנו לטפס בסימטאות העיר העתיקה עד למלון ששכן באחד הרחובות הגבוהים בעיר, בית דירות בן שלוש קומות בן חמש מאות שנה. הדירה העתיקה הוסבה לבית הארחה נוח עם נוף מרהיב על של חלק מהעיר.
כאן הסתיים המסע. סיינה פנינה אמיתית מלאה תיירים. נספר רק שאת יצירת האומנות שהחביאו בוילה סבוליני מידיהם של הנאצים במלחמת העולם השנייה, זכינו לראות במוזיאון של הקטדרלה של העיר.

קישורים חיצוניים

• אתר רשמי של הויה פרנסיג'נה
• מדריך כולל מפות