Berlin Höhenweg - חמישה ימים סביב הטרק המפורסם של עמק Zillertal שבאוסטריה

הקדמה

עמק הצילר (ה- Zillertal בגרמנית) נמצא מדרומית לInnsbruck, ממש על הגבול עם "דרום טירול", חבל הארץ שסופח מאוסטריה לאיטליה לאחר מלחמת העולם הראשונה, אך עדיין השפה והמנהגים המקומיים הם אוסטרים-גרמניים. הפסגה הגבוהה ביותר שלו (Hochfeiler) מתנשאת לכ- 3500 מטרים, ובין פסגות הרכסים המשוננים מאד, מסתררות השאריות החלושות של הקרחונים העצומים, שגלשו עד לעמקים עצמם בשלהי המאה ה-19. כאילו היו וולדמורט התינוק בתחנת קינג-קרוס. עם זאת, הקרחונים עוד לא נסוגו לגמרי ובימי הקיץ הם מפשירים לאיטם לכדי אינספור מפלים, שצונחים במורד השלוחות התלולות.

המסלול שבחרתי לעשות הוא מהמפורסמים באוסטריה, ונקרא "Berliner Höhenweg", שלמעשה מקיף את שמורת הטבע, וחוצה את מרבית הרכסים האדירים שבה. לטעמי, הוא אפילו יפה יותר מסובב המון-בלאן. המסלול המומלץ על פי האתר הרשמי הוא כ- 8 ימי טיול, ואולי יש בכך הגיון - מפני שהוא לא פשוט בכלל. עם זאת, אני בחרתי לחסל אותו כבר ב- 5 ימים, שכן קיטוע אחד ליום עלול להיות קצר מדיי, אם לא בוחרים לטפס לאחת משלל הפסגות שמחוץ למסלול על הדרך. מעבר לכך, לאחר הטיול במון-בלאן, הבנתי שלי אישית טרק ארוך מ 5-6 ימים כבר נעשה שגרתי ומאבד מהקסם שבו.

את המסלול בניתי בעזרת סיפור הדרך של יאן, מ2021:

https://www.sipurderech.co.il/...

בקתות:
לאורך הטרק עצמו אסור לעשות קמפינג באוהל, ולכן יש ללון בבקתות הנהדרות שלאורך הדרך. מומלץ לדעתי להצטרף לקבוצת האלפיניסטים הגרמנית (DAV), כדי לקבל הנחה משמעותית בבקתות, מבחינת לינה וארוחות. אמנם חצי-פנסיון יעלה בכל אחת מהבקתות בסביבות 30-35 יורו לאדם, באמצעות הכרטיס הלינה תעלה 13-15 יורו ללילה, וניתן גם פשוט להזמין "ארוחת אלפיניסטים", שעל פי חוק תעלה פחות מ10 יורו. עם זאת, בניגוד לארוחת ערב בת שלוש-מנות, תאכלו רק מנה אחת. אני, עד שיצאתי לטרק מגניב שכזה, בחרתי להשקיע ממיטב כספי וליהנות מחצי הפנסיון, שכלל מנות משוגעות (המטבח האוסטרי כל כך יותר טוב מהגרמני...) ולמעשה בבמוצע הוצאתי ביום 70-80 יורו - 60 על לינה, חצי פנסיון ובירות בבקתה, ועוד 10-20 יורו למנה טעימה מאד בצהריים בבקתות האמצע. לא זול לסטודנט שכמותי, אבל כל כך כייף.

את הבקתות צריך להזמין מראש (את כל הקישורים הישירים להזמנה צירפתי, תודות ליאן, בסוף סיפור-הדרך), אך חשוב לזכור שני דברים מעודדים:
1. הם מאפשרים הזמנה מראש של רק 90% מהמכסה, מה שאומר שכניראה יהיה מקום פנוי. על אף שאני מצאתי בדוחק מיטה בודדת לעצמי באתר, תמיד הייתה מיטה ריקה לידי.
2. הם לעולם לא יגידו לכם לא, אם תגיעו ללא הזמנה. פשוט ייתכן ויצטרכו למצוא לכם פתרון כלשהו (הם כבר מורגלים), כמו לישון על מזרון באיזה חדר צדדי ופחות מהודר מהחדרים הרגילים.

כל בקתה היא בפני עצמה ויש להזמין מקום אליה בנפרד. באתרים המצורפים יש גם כתובות מייל וטלפון.
בנוסף, בכל הבקתות דיברו אנגלית מעולה (מלבד ב- Greizer Hütte) והיו אדיבים מאד.

בכל הבקתות החדרים הם שיתופיים. הסטדרדט הוא 8-24 אנשים בחדר, ומעורבב עם גברים ונשים. בחלקן יש גם חדרים פרטיים או קטנים יותר, אבל הם עולים כמובן יותר ואין אחידות בין הבקתות השונות.

כמו כן, בכל בקתה יש חדר ייבוש, בו חולצים נעליים ותולים בגדים רטובים.

לא בכל הבקתות יש מקלחת חמה (בתשלום), אבל בכולן הייתה אופציה לפחות למקלחת קפואה...

ארוחת הערב בדרך כלל ב18:00 וארוחת הבוקר ב06:00 או 06:30.

הגעה:
ת'אמת? מאד פשוט. צריך להגיע לתחנה בשם Jenbach באוסטריה, שנמצאת ממש בתחילתו של עמק הצילר הענק. ממינכן זו נסיעת רכבת ישירה, שאורכת כשעה ורבע. שם יש ללכת לרציף של רכבת הZillertalbahn, שזו רכבת קלה שחוצה את העמק. היא מגיע לMayrhofen אחרי כ50 דקות בנסיעה שמעמיקה אל תוך העמק, תוך שההרים מסביב נעשים יותר ויותר דרמטים. הכרטיס נכון לעכשיו, וגם בסיפור הדרך של יאן, עולה 9.40 יורו לאדם, ורוכשים אותו על הרכבת עצמה. פשוט לעלות ולתפוס מקום ליד החלון.
מתחנת הרכבת בMayrhofen לוקחים את קו - 4104 לכיוון Hinterux, ויורדים בתחנת האוטובוס שציינתי במפה, בעיירה Finkenburg (עולה 2.70 יורו לאדם, לנסיעה של כרבע שעה). העיירה Finkenburg יושבת על שלוחה תלולה ולכן הייתי מכוון לרדת בתחנה הזאת, כדי לחסוך סתם הליכה מיותרת בעלייה.

המסלול:
המסלול מסומן מעולה (הסימון זהה לדגל אוסטריה, כיאה לכל כך הרבה שבילים באירופה) ונראה שהוקדשה מחשבה עמוקה ורבה לתכנון הצירים. לדעתי התוצאה מעולה, בהינתן תא שטח כל כך בעייתי. בנוסף, הוא כולל לא מעט מקטעי Via-ferrata (בגרמנית - Klettersteig), שאמנם לא דורשים ציוד מיוחד, אבל הם חד משמעית יביאו אתכם לסף מצוקים אדירים, כשכל מה שיש לאחוז בו הוא כבל ברזל, מאובטח היטב יש לאמר. כאחד שסובל מפחד גבהים עד כדי שקשוק הרגליים, מודה שזה לא היה סוף העולם. בכלל, ההרים בחלק הזה של האלפים כל כך מחודדים ותלולים, כך שאין ממש ברירה לעיתים לדרוך על שפת מצוק, שנפילתו היא בערך כמאה מטרים עד לנקודת המפגש הבאה עם הקרקע.

המסלול עובר ב5 עמקים שונים, שאת כולם תראו גם מלמעלה וגם מלמטה. תכינו את הרגליים. הפאסים צרים מאד, כך שצעד אחד לאחר שסיימתם לטפס והעמק הבא נגלה לנגד עיניכם, ואתם כבר בירידה בצד השני.

יש כמה וכמה אגמים יפים על הדרך, המוני מפלים ונחלים שוצפים המגיעים ישר מהקרחונים שמסביב ואינספור שבילים אלטרנטיבים לטיפוס על הפסגות שמעל.

למפה בטיול השתמשתי בMaps.cz החינמית והמצויינת. היא לא זוללת בטרייה בכלל, ואפשר להוריד אליה מפות offline. היא מהירה, חדה, מדוייקת, עם המון מידע ומפה טופוגרפית מעולה.

קושי:
הו, זו השאלה האמיתית. אמנם זה הטרק הכי יפה שעשיתי באירופה, אבל הוא ללא ספק מהקשים ביותר שעשיתי בחיי. כל יום כמעט ידרוש עליה וירידה של מעל ל1000 מטרים כל אחת, מעבר של שדות בולדרים ענקיים (למי שאוהב לקפץ בין סלעים, מחכה הנאה שלעולם לא נגמרת, לטוב ולרע). המדרונות תלולים מאד וחשופים לשמש ועל אף שנראה שהוקדשה מחשבה רבה לתכנון הצירים, הם עדיין קשים מאד להליכה.

בתכנון המסלול שלי היה טיפוס אחד של 1300 מטר ברציפות, וביום למחר כבר כבר טיפסנו וירדנו 2000 מטר לכל כיוון, כשחיברנו שני ימים שונים.

עם זאת, וזה חשוב לאמר, אם תדבקו בכיוון המקורי של המסלול (נגד כיוון השעון), יהיו שתי יתרונות לדעתי:
1. העליות פשוטות יותר ודווקא יורדים את המדרונות התלולים והקשים יותר.
2. בתכנון המסלול שלי יש בקתה באמצע העליה, שאפשר לעצור בה לאיזו שעה קלה, לתת לגוף לנוח, למלא מים (כך שלא צריך לסחוב כוננות מים מלאה) ולאכול איזה קאייזרשמארן מטורף (פנקייק מקושקש עם אבקת סוכר ומוס תפוחים) מול הקרחונים.

ציוד:
לינה: לבקתות לא צריך להגזים, ומקבלים שמיכות צמר, ולכן רק ליינר קטן וקל יספיק. אניי טיילתי עם שק"ש פוך אלפיני ששוקל מעט יותר מקילו, אז יכולתי לוותר על השמיכות שלהם, אבל זה כן דרש ממני לסחוב את המשקל הנוסף.

ביגוד חם:
וואלה, גם במעלה ההרים (גובה של 2100~ מטרים) בסוף אוגוסט לא היה קר בכלל. עם זאת, צריך לזכור שהיה מזג אוויר טוב לאורך כל השבוע. מיקרו פליז ומעיל גשם בהחלט יספיקו לדעתי. את הכפפות, כובע הצמר והגעטקס לא שלפתי מהשקית אפילו פעם אחת.

בגדים:
- שתי חולצות טיולים (אפשר גם אחת...) וחולצה קלה ללינה בלילה
- מכנס טיולים אחד
- 3 זוגות גרביים ו3 זוגות תחתונים.
- לאגמים קפצתי עם תחתוני דרייפיט, כך שאפשר היה לחסוך את בגד הים. היו גם כאלה שפשוט נכנסו בעירום, כיאה לאירופה.
- אני ממליץ על כובע עם מצחייה רחבה, ולא סתם כובע רגיל, כי בימים ללא עננים ובשמש חזקה, נשרפים כמו דברים טובים על המנגל ביום העצמאות. אני עד עכשיו מתקלף כמו נחש.

אלקטרוניקה:
- פנס ראש זה רעיון לא רע.
- מטען נייד לכל מקרה (אפשר להטעין בכל בקתה כל מה שתרצו).


מים:
כל כך הרבה נחלים שמגיעים היישר מן הקרחונים. בעיקרון, אפשר פשוט לשתות מהזרמים עצמם, אבל יש גם בעלי חיים באיזור... ואחרי שהתלוננו על קלקול קיבה קבוצתי בסובב המון בלאן לאחרונה, החלטתי שאשתה רק מהברזים שבבקתות. הייתי ממליץ לצאת עם לפחות 2.5 ליטר מים לאדם. הימים קשים והשמש יוקדת, כך שאספקת המים אוזלת במהירות.

קצת עליי:
בחור בן 30, לא אלוף הטרקים, אבל חד משמעית זה לא היה הטרק הראשון שלי. את שירותי הצבאי העברתי בגולני, משם השתחרתתי לפני 8 שנים בעת כתיבת שורות אלו, אך השריטה לרוץ בעליות, ללכת כמעט ללא עצירות ולדחוף את עצמי קדימה - מעולם לא נעלמה.

אני אישית מאד נהנה לצאת לטרקים לבד, כי זוהי שבירת שגרה אמיתית מבועה חברתית (אני סטונדט), ויש ביכולתי לבחור לעשות מה שבא לי ואיך שבא לי: האם להמשיך, האם להפסיק, באיזה קצב ללכת, לפגוש אנשים חדשים, להיפרד מהם כשמתחשק ולהיות עצמאי לחלוטין, שזה לא מובן מאליו. אני לרגע לא טוען שזה עדיף מלצאת בקבוצה של חברים לדרך, אבל זו אופציה נהדרת למי שרוצה להתנסות :)


טוב, אכלתי ת'ראש - יאללה לטרק!

היום הראשון. Finkenberg לGamshütte

רמת קושי: ברוכים הבאים לג'ונגל.

הגעה לפי מה שתיארתי בהקדמה.
הרכבת שלי ממינכן פשוט נתקעה לשלוש שעות, אז התחלתי את הטיפוס לבקתה בסביבות 19:00, כשהשקיעה כבר ב20:45, והיא במרחק של 1000 מטרים ורטיקלים. באמצע יש בקתת מילוט קטנה, שאולי אפשר לישון בה שני אנשים בדוחק, אבל לכל מקרה שהוא - תדעו שיש אופציה. כשהגעתי לשם כבר חשבתי אולי להישאר, אבל אז צלצלתי לבקתה ושם אמרו לי שיחכו לי עד 22:00. בעלת המקום הייתה נחמדה מאד ודיברה אנגלית מצויין.

העלייה לא פשוטה, אבל אתם מגיעים צעירים ורעננים. לכן, היא עשויה לערוך כ2-3 שעות. אני הייתי מוכרח לרוץ, וכבר אחרי שעה וארבעים נכנסתי בדלת.

החדרים קטנטנים ובמקום מקלחת קפואה בחוץ, ממש כמו על חוף הים, מול הנוף של העמק למטה. דיי מגניב.

היום השני. Gamshütte לOlpererhütte

רמת קושי: לפתוח קוקוס על אי בודד אחרי שהמטוס התרסק.

איזה יום. הוא מתחיל ב1900 מטרים והמסלול המקורי ממשיך מכאן ועד לFriesenberghaus (בגובה 2450 מ'). המסלול אורך כ- 9 שעות על פי השלטים (אני ושאר המטיילים על השביל גמענו אותו כבר ב7.5), עם זאת - לא היה מקום כשהזמנתי מראש, ועל כך המשכתי בעוד שעתיים לבקתת Olpererhütte המפורסמת (2350 מ'), זו עם הגשר התלוי עם הרקע לסכר המשוגע. יצאתי לדרך לאחר ארוחת בוקר ב07:30.

ההליכה לאורך כל היום היא לאורך הרכס וכוללת לא מעט עליות, ירידות והליכה לאורכו של מצוק תלול וחשוף. היא מאד לא פשוטה ואני כיליתי את אספקת המים שנשאתי, של מעט יותר מ2 ליטר, כבר באמצעה.

לאורך כל הדרך ניתן לראות את שאר המסלול, שיחצה את הרכסים והעמקים המתחברים אנכית לעמק המרכזי מדרום. הטבע משתנה כל העת, מצמחייה צפופה לשדות בולדרים ורכסים חשופים שמלאים בנחלים מן הקרחונים שמעל.

את ארוחת הצהריים העברתי ליד מפל אדיר מימדים, שלאחריה חיכה לי טיפוס מורט עצבים בשדה בולדרים עצום, שבסיומו השביל מטפס לאורכו של מצוק תלול. דבר שלמדתי מטיולי השונים באלפים, הוא שאנחנו כל כך קטנים, כך שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. מצוקים שנראים בלתי אפשריים לטיפוס מרחוק, נראים אחרת לגמרי כשכבר מתחילים לטפס עליהם בשבילים נוחים יחסית.

לקראת סוף היום עצרתי לנוח על שפת Wesendelkarsee, שנגלה כך פתאום לאחר עוד טיפוס קשוח. לדעתי זהו החלק היפה ביותר לאותו היום ובהחלט שווה איזו עצירה - אולי אפילו איזו טבילה! אם כי המים כל כך קרים, שהרענון הזה הולך לעלות בכאב.

לFriesenberghaus מגיעים מיד אחרי. ניתן למלא פה מים ואולי ליהנות מאיזה שטרודל תפוחים ברוטב וניל וקצפת. אני הגעתי למקום בסביבות 15:00, לאחר כל העצירות. עם זאת, לא נשארתי ליותר מדיי, מכיוון שהשלטים טענו שלבקתה הבאה הדרך תארוך בערך עוד שעתיים וצריך היה להגיע בזמן לארוחת הערב. כדי להמשיך במסלול מחכה עלייה לא פשוטה בכלל של כ200 מטרים, שהם כבר קשים לאחר יום עמוס במיוחד. למזלי, לאחריה רוב הדרך היא בירידה מתמדת ועם נוף אל המאגר היפהפה שבעמק.

ממש לפני Olpererhütte עומד הגשר התלוי, שמאפשר מעבר לא נחוץ מעל לנחל שוצף. המקום הזה הוא האטרקציה הכי אהובה באיזור, ובשעות העומס מספרים שיש תור שיכול לארוך גם כשעה, רק כדי להצטלם על הגשר המפורסם כשברקע המאגר. אני דילגתי על המקום דיי במהירות והמשכתי כדי להוריד כבר את התרמיל מהגב.

לבקתה הגעתי ב17:30, כחצי שעה לפני ארוחת הערב. הצוות במקום נחמד מאד ומדברים אנגלית מצויין. החדרים נוחים, והמיטות בדורמס מופרדות במחיצה נוחה. יש אפילו אופציה למקלחת חמה.
ארוחת הערב הייתה מצויינת וכללה מרק, מנה בשרית (לא כשרה בכלל...) ושתי פרוסות עוגה לקינוח. הכייף הגדול, עם זאת, היה הנוף מהחלון, ויכולנו לראות כיצד העמק הולך לישון, עוד הפסגות נצבעות אט אט בצבעי השקיעה, כשכוסות הבירה מתחלפות בזו אחר זו על השולחן. בירה, אגב, תעלה בין 4.5-5.5 יורו, תלוי בסוג ובבקתה.

היום השלישי. Olpererhütte לBerliner Hütte

רמת קושי: לעצור את כל הצבא הפרסי עם 300 ספרטנים בתוך נקיק קטן.

ארוחת הבוקר מוגשת בסביבות 06:30, וכוללת בעיקר מוזלי עם יוגורט ולחמים צפופים במיוחד עם חמאה, ריבה, נקניק וגבינות. לאחר שגמעתי 3 כוסות קפה, נפרדתי לשלום מהחבר'ה שפגשתי בארוחת הערב ויצאתי ראשון לדרך.

את פניי קיבלה ירידה לא פשוטה, בעיקר בגלל שהרגליים הנוקשות היו צריכות להתחמם מעט. הנוף אל המאגר בזריחה היה מטורף וזו בהחלט הייתה התחלה מצויינת ליום, שלדעתי יהיה הקשה ביותר בטרק כולו. הירידה עצמה ארכה כשעה.

לאחר הירידה פונים ימינה, כדי לחצו בגשר את הנחל שזורם אל המאגר. כעת ישנה הליכה מישורית למדיי לאורך האגם, שתארוך בערך עוד שעה.

כעת, מחכה העלייה הקשה ביותר במסלול, לפחות כשהולכים נגד כיוון השעון. במקור, היום מסתיים בבקתת Furtschaghaus, שממוקמת לאחר טיפוס של 450 מטרים. לכאן הגעתי בסביבות 10:15, כלומר לאחר כמעט שלוש שעות של הליכה, בדומה למה שמצויין בשלטים. כמו שציינתי בהקדמה, מכיוון שהקיטוע הסתיים כל כך מוקדם, לא היה הגיוני לסיים אותו פה. לכן, עצרתי עם לוקאס, בחור שפגשתי ביום שלפני, לאכול Kaspressknodel, שהיה טעים באופן מפתיע ולמלא מים. אחרי 45 דקות יצאנו לטיפוס נוסף של עוד כ- 900 מטרים. בסה"כ, נטפס באותו המקטע בערך 1350 מטרים בבת אחת.

הדרך הייתה קשה מאד. זה היה טיפוס שלא נגמר, שעבר במהרה מקרקע נוחה להררי בולדרים, כאשר הפאס נראה במרחק, אבל בשום אופן לא הצלחתי לזהות איך לעזאזל אמורים לטפס את המצוק הזה. העלייה הזו ארכה בערך כשעתיים וחצי בשמש יוקדת, כשלבסוף מטפסים באמצעות כבלים אל האוכף. הפאס עצמו צר מאד ומטפסים ממנו אל הצלב. אני אמנם סובל מפחד גבהים, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להמשיך, על אף המצוק המאיים שבצד השני. בעוד שרבים בחרו לנוח ולאכול את ארוחת הצהריים בפסגה, אני בחרתי להצטרף ללוקאס, שהגיע לשם רבע שעה לפניי, ולהיצמד אליו בירידה התלולה אל העמק החדש. הירידה הזאת כוללת הליכה על שפת המצוק בעזרת כבלי מתכת, ולעיתים נדרש מאיתנו להידבק אל הקיר, בכדי לאפשר לעולים מהכיוון השני לטפס. עם זאת, זהו אינו קיטוע ארוך בכלל, ודיי במהרה מגיעים אל קרקע "יציבה".

כעת ישנה ירידה תלולה של כ- 1100 מטרים שאורכת כשעתיים עד לבקתה / מלון. זוהי הליכה יפהפייה, לאורכו של שביל צר המקפץ בין סלעים, כשמשני הצדדים מצוקים וקרחונים. לבסוף, מגיעים אל העמק ובטיפוס אחרון עולים אל בקתת-ברלין, שהיא למעשה בית מלון שהוקם שם ב1878, בימים בהם הקרחון שעל פניו חולפים הגיע עד לתחתית ההר. גם פה יש אופציה למקלחת חמה, אבל צריך לזכור לרכוש טוקנים בבר.

זה היה יום מתיש במיוחד ואני כבר כמעט ופרשתי אחריו. ביום שלמחרת ציפו לנו שני פאסים, ואם הם כמו מה שעברנו כרגע, חשבתי לעצמי - זה יהיה סבל נוראי. למזלי היום שלמחרת, על אף שהוא נשמע מפחיד, היה כל כך הרבה יותר נעים...

היום הרביעי. Berliner Hütte לKasseler Hütte

רמת קושי: לידה עם אפידורל.

לאחר יום האתמול כבר חשבתי לפרוש. היה לי כל כך קשה שחשבתי שלא הגיוני שאמשיך ליום שבו עליי לעבור שני פאסים. עם זאת, בארוחת הבוקר דיברתי עם זוג גרמנים שהחליטו לטפס לSchwarzsee ומשם לטפס לעוד פאס אחד וממנו לרדת לעמק עד לעיירת הנופש Ginzling. משם אפשר לקחת אוטובוס בחזרה לMayrhofen. החלטתי לחבור אליהם.

עם זאת, להפתעתי הטיפוס הבוקר היה כל כך יותר נוח. שבילים מתוכננים היטב, נופים מרהיבים ושינה של 10 שעות עשו את שלהם. תוך שעה כבר הגעתי לפיצול בין המשך הטרק ליציאה הבייתה. ראיתי את לוקאס מטפס אחריי במורד השלוחה, וכהשגיע אליי, ממש מעל לSchwarzsee, החלטתי שהגיע הזמן לטירוף - ולהמשיך איתו.

היום מחבר שני קטעים: מ Berliner Hütte ל Greizer Hütte, ומ Greizer Hütte ל Kasseler Hütte. כל קיטוע הוא למעשה פאס של עלייה וירידה על אחד מהרכסים המשוגעים האלה.

העלייה לפאס הראשון, ה- Nördliche Mörchenscharte, היא אמנם טיפוס של כ- 1000 מ', אבל הייתה קלילה יחסית ליום האתמול. היא שופעת בקטעי מישור מרעננים ואת רובה העברנו עוד בצל ההר. הגענו אליה כבר ב09:00 בבוקר בקצב סביר לחלוטין. הירידה ממנה כוללת גם היא קיטוע של Via Ferrata, אבל הרבה יותר רגוע ממה שהיה ביום האתמול. עם זאת, הירידה הזו ארוכה ותלולה וכוללת כמה מקטעים של כבלים וסולמות. מנגד, בצידו השני של העמק אפשר לראות כבר את Greizer Hütte, במעלה של מצוק תלול במיוחד - אבל כבר למדנו שמה שרואים מכאן - לא רואים משם. הירידה עצמה ארכה כשעה וחצי בשביל נחש ארוך מאד והסתיימה בהתרעננות בנהר השוצף שבעמק, שזרם היישר מהקרחון שמעל. קצת ריחמתי על אלה שטיפסו אותה מולנו.

כעת נותרה עלייה של 450 מטרים לבקתה, על המצוק עצמו. השביל עצמו נהדר ועשוי היטב כשביל-נחש, כאשר לכל אורכו הוא שופע במפלונים קטנים ומים, כדי לרענן את הפרצוף באיזו שליכטה של מי קרחונים.
לבקתה הגענו ב11:15 בבוקר, כך שכמובן - לא היה הגיוני לסיים את היום פה. Greizer Hütte ידועה במטבח שלה. לוקאס הזמין ספגטי בולונז מעולה ואני הייתי חם ממש על קאייזרשמארן. הוא היה כל כך טוב, שאני פשוט לא מבין למה הגרמנים פשוט נכשלים איתו.

בסביבות 12:00, לאחר שמילאנו מים, יצאנו מחדש לדרך, נרגשים לחשוב שאנחנו עושים את זה - ומשלימים 2000 מטרים של טיפוס ביום אחד. לטיפוס עצמו נותרו "רק" עוד 500 מטרים, והדרך עצמה נוחה מאד, יחסית. תוך שעה כבר היינו בפאס השני. לאחר עצירה של כמה דקות למנוחה החלטתי להמשיך. לא מוצא את עצמי בעצירות האלה.

כעת המתינה לנו ירידה של כ600 מטרים, שכללה כמה שדות בולדרים, כדי שלא יהיה משעמם.

כעת מתחיל הקטע האחרון ליום, והוא למעשה מקיף את העמק על בסיס ההר ולא יורד את כל הדרך למטה, רק כדי לטפס בחזרה לבקתת Kasseler Hütte, אותה היה אפשר לראות כבר מרחוק. השלט בסוף הירידה טען שהדרך תארוך כ-3 שעות. גיכחנו לנו והתחלנו. מהר מאד הבנו למה השלט התכוון.
הדרך עצמה סלולה לארוכו של מצוק אחד ארוך, שאותו חוצים כל כך הרבה ערוצים ונחלים זורמים, בהם צריך לטפס ולקפץ בין סלעים, בתקווה לא ליפול למים. שדות בולדרים שלא נגמרים, כך שהשביל עצמו היה נורמלי רק למקטעים בודדים של כמה עשרות מטרים בכל פעם. בנוסף על כל זה, היו לא מעט קטעי Via Ferrata. הם אמנם לא דורשים ציוד, אבל הם בהחלט ניגנו לי על העצבים - הם דרשו טיפוס על סלעים בתוך מפל והליכה מצוקים גבוהים מאד, כשכל מה שמסופק הוא כבל מתכת, בו אחזתי חזק במיוחד.

אולי היה זה פשוט היום הארוך כל כך - אבל אני רק רציתי לסיים.
לפני הבקתה ישנו עוד גשר תלוי, אם חפצה נפשכם בתמונת אינסטגרם נוצצת.

הבקתה עצמה הייתה מפוצצת באנשים ואנו חולקנו לחדרים צפופים של בערך 20 דיירים. לא נורא במיוחד, אם כי זה בהחלט גורם לחדר להיות חם מהרגיל במהלך הלילה. רוב האנשים בבקתה היו כאלה שהתחילו את המסלול בכיוון ההפוך ולי לא היה הלב לספר להם מה מחכה להם. אני מדגיש שוב שאני ממש מאמין שעדיף לעשות את השביל באופן הפורמלי שלו, נגד כיוון השעון. לפחות כך שני המקטעים שעשינו הם סבירים בהחלט מבחינת הקושי (הנוף בסופו של יום, הוא זהה ולא נורמלי).

בבקתה יש מקלחת חמה, ביורו בודד לדקה של מים רותחים. אחלה דיל!

היום החמישי. Kasseler Hütte לMayrhofen

רמת קושי: סתלבט בקיבוץ, אבל במחיר מלא.

בוקר טוב ליום האחרון. יאן כתב בסיפור הדרך שלו שרוב האנשים מבקשים דווקא לרדת לעמק, בעוד הוא ממש ממליץ להמשיך על הרכס. החוויה שלי הייתה הפוכה לגמרי - כולם המשיכו על הרכס, בעוד שאני דווקא חשבתי ליהנות מהליכה הרבה יותר נוחה בעמק למטה, בדרך חזרה לMayrhofen. אחרי יום האתמול מיציתי את הקפיצה בין הררי בולדרים ועוד לא נהניתי בטרק הזה מהליכה פשוטה בעמק טירולי משוגע. בסה"כ ארד היום כ1300 מטרים, אבל במסלול שאורך כמעט 20 ק"מ.

הירידה לעמק לא קשה במיוחד, אם כי מעט ארוכה. כשמגיעים אליו, מהר מאד היא מתמתנת ונעשה הרבה יותר נוח ללכת. בשלב מסויים, אחרי Grünerwald Hütte נפסיק ללכת על הכביש ונעבור לשביל הליכה (Wandrungweg) לאורך הנהר. הוא ממש נחמד, וכל הזמן נגלים נופים חדשים. שלטים שעל הדרך מסבירים כל מיני פיסות מידע מעניינות אודות העמק, למשל שהוא העמק השופע ביותר במים באלפים. איך הם אוהבים. לאחר הליכה של כ4 שעות מגיעים למאגר מים יפהפה, שבקצה השני שלו ישנה מסעדה, שם אפשר מ 11:00 בבוקר ליהנות משניצל וינאי מצויין עם הנוף המשוגע של העמק.

פה ניתן לקחת שאטל בחזרה לעיירה, אבל השעה הייתה עוד מוקדמת ורציתי להמשיך לטייל במקום המשוגע הזה.

משם ממשיכים לאורך הכביש (מעט מסוכן, כן - אבל זה השביל :S). אפשר לעלות על הסכר וליהנות מנוף האגם שמתפתל בין שלוחות העמק. בדרך אפשר לראות את כל התיירים עם האופניים החשמליים, מטפסים להם באפס מאמץ במעלה הואדי. דווקא נראה ממש מגניב, ובכלל - האופניים האלו מאפשרות להרבה יותר אנשים להינות מיום שמשי באוויר הפתוח.

בשלב מסויים, כאשר הנחל יתחרץ לכדי ואדי מחורץ, נפנה מהכביש לדרך עפר. שם, אם פתחו את הדרך כבר, יש ירידה לStillupklamm, שזה סוג מסלול דיי נפוץ באלפים - בהליכה לאורך ואדי מחורץ במיוחד, בו הנהר זורם ויש בו כמה וכמה מפלים ואף מערות. תמיד חוויה נהדרת. לצערי בזמני (סוף אוגוסט 2022), הייתה מפולת אדמה והם חסמו את השביל. החלטתי שלא לקחת סיכון והמשכתי ביער עד שהגעתי לעיירה.

בעיירה הולכים לאורך הרחוב הראשי שמפוצץ בבתי קפה, מסעדות, מלונות מרהיבים ומלכודות תיירים משומנות. אם היה לי כח, כניראה שהייתי עוצר לאיזו גלידה בגביע עם שלושה כדורים.

לבסוף, מגיעים בחזרה לתחנת הרכבת של Mayrhofen, ועושים את אותה הדרך עם הרכבת בחזרה :)

טיפים

• DAV - החברות בעמותות האלפיניות הגרמניות. לא חובה, אבל אם הולכים על המסלול המלא, זה בהחלט יחסוך לא מעט כסף.
• כושר - איך אמר ניצוצי? הכל בראש. הטרק עצמו מתוכנן לא משהו לטעמי, אם לא מתכננים לטפס לשלל הפסגות שבדרך. מצד אחד, הימים קצרים מדיי - ומצד שני השילוב הוא קריעה אמיתית.
• פחד גבהים - המסלול אפשרי, כי אין ממש ברירה אלא להמשיך ללכת. אני אישית סובב מפחד גבהים עד כדי שקשוק והנה - שרדתי כדי לספר.
• אוכל - בבקתות אפשר לארוז סנדוויצ'ים, אבל הם דיי דלים. אני סחבתי חבילות של טורטיות, נקניק, חרדל ובשביל הנשמה שוקולד לינדט עם נוגט ובייגלה. השילוב האהוב עליי בעולם.
• כסף - במעט מאד מקומות תוכלו לשלם באשראי ולכן יש להצטייד בכ80 יורו ליום, אבל זה אם אתם לא מתקמצנים.
• יציאה - אפשר לברוח מהטרק בכל ואדי, כך שאפשר להיות גמישים.

קישורים חיצוניים

• סיפור הדרך שבו נעזרתי
• הזמנת מקום ב- Gamshütte
• הזמנת מקום ב- Friesenberghaus
• הזמנת מקום ב- Olpererhütte
• הזמנת מקום ב- Furtschaglhaus
• הזמנת מקום ב- Berliner Hütte
• הזמנת מקום ב- Greizer Hütte
• הזמנת מקום ב- Kasseler Hütte