3 טרקים בטירול

במסע שלי מחברת הליכה ב 3 טרקים: 1. in valley high trail 2. ברלינר 3. שטובאי

תאריך הטיול	July 2025
משך הטיול	30 ימים
עונה מומלצת	קיץ

תוכן עניינים

6.7.2025 יוצאת לדרך! לילה ראשון בלרנקה

*הערה: בלוג זה נכתב בכל ערב תוך כדי הטרק. שלושת הפרקים הראשונים לבלוג הם סוג של הקדמה לטרק: ההתארנות והמסע עד תחילת הטרק. מי שמעניין אותו לקרוא רק על הטרק, מוזמן לקפוץ לפרק 4*
המילים הראשונות של בלוג זה, נכתבות בבריכת המלון בלרנקה.
39 מעלות בחוץ, אבל אחרי הכניסה למים קריר ונעים לי.
להגיע לטרק השנה, לא היתה משימה קלה.
תכנון מסלול הטרק והזמנתו בוצע 4 חודשים מראש כהרגלי. טיסות, רכבות, מלונות, בקתות לחודש ימים. אוהבת שהכל מוזמן וסגור גם מה שלא חייבים שלא אצטרך להתעסק בהזמנות תוך כדי תנועה.
אבל האדם מתכנן והיקום צוחק...
השנה החלטתי לצאת לטרק של 3 שבועות וסהכ חופשה של חודש! פינוק אמיתי.
הטיסה המקורית שלי היתה לוינה עם אוסטריאן איירליינז.
הטיסה בוטלה בגלל טיל, שנחת דווקא בנתב"ג. מרבית חברות התעופה הזרות ביטלו טיסות.
מלאת אופטימיות (לא זהירה) הזמנתי מיידית טיסה נוספת עם וויז, שחזרו לטוס די מהר במחיר כפול, אבל גם טיסה זו בוטלה, הפעם בגלל המלחמה.
ככל שהמלחמה המשיכה, הבנתי בין טיל לטיל, שלטרק שלי בטירול כפי שתכננתי לא אוכל לצאת, ונאלצתי לבטל את ההזמנות של השבוע הראשון של הטרק, כשקבלתי הודעה רישמית שגם טיסה מספר 2 מבוטלת.
מיד עם חידוש הטיסות, כשהתחילה הפסקת האש, הצלחתי לשמחתי לשריין טיסה עם אייר חיפה. ניסיון שלישי שמקווה שהפעם יצליח! מנתב"ג לא היתה אפשרות לצאת מהר מספיק כפי שרציתי.
את השבוע שבוטל, הצלחתי להזמין לשמחתי מחדש, כך שאבצע אותו עם שינויים מינורים בסוף הטרק. שעות רבות הושקעו על כל הביטולים וההזמנות מחדש עם חשש רב, ובסופו של דבר יצאתי מהארץ בשבוע איחור מהתאריך המקורי. בשבוע שקדם ליציאתי, הייתי במתח לא רגיל האם באמת אצליח לצאת. כל מה שלא חייבת להזמין השארתי לרגע אחרון כולל הטיסה חזרה לארץ. יש לי רק חזור מלרנקה בלי הטיסה שמחברת הדעה ללרנקה.
כשארזתי בקפידה את התרמיל, כמה ימים לפני, עם 7.5 ק"ג של ציוד, שאסחוב על גבי בטרק (סהכ 10.5 קג כולל מים) ארזתי בחשש, שאולי אצטרך לפרוק הכל חזרה, אם שוב יהיו ענייני מלחמה.
למרות החששות הנה זה הגיע!
לילה ללא שינה מהתרגשות, ואני ברכבת בדרכי לחיפה ב 7:30 בבוקר.
ההגעה לתחילת הטרק תיקח לי 3 לילות!
הטיסה לוינה מלרנקה יוצאת רק למחרת. בוינה אשן לילה נוסף ולמחרת אקח רכבת לאינסברוק ואשן את הלילה השלישי. רק בבוקר הרביעי אקח אוטובוס קצר לתחילת הטרק. איזה אושר שלמרות הקשיים זה קורה!
כל חווית אייר חיפה היתה תענוג.
מפתח תחנת הרכבת חוצות המפרץ, יש אוטובוס הישר לדלת שדה התעופה. קבלתי אוטובוס פרטי! רק אני והנהגת! רבע שעה נסיעה, 10 דקות צ'ק אין וסיימתי!
טיסה נהדרת של 45 דקות בלבד, שחלפה במהירות, בשיחה כיפית עם בחור נחמד שישב ליידי. החלפנו חוויות על החיים ועל טיסה שאחרי המלחמה.
השנה יצאתי לבד לטרק. יובל (הבן שלי), שיצא איתי שנה שעברה לטרק נמצא עכשיו בשירות לאומי, שהתחיל לפני 3 חודשים. מקווה שיצטרף שנה הבאה.
קבלתי הרבה מבטים המומים, כשסיפרתי (למי שעוד לא מכיר את התחביב שלי), שיוצאת לבד.
אמרו לי אוקי, אבל שם בטרק תפגשי בטח קבוצה ותטיילי איתה?
לא... רק אני וההרים. וזה לא מפחיד הם שואלים?
ואני תמיד עונה שלטייל לבד בארץ מפחיד אותי, אבל באירופה זה מרגיש לי מאוד בטוח. המסלולים מאוד מאורגנים ומסומנים היטב, ובכל ערב ישנה בבקתת הרים שם יש ארוחות מלאות, מקלחות וחדרים ללינה משותפת.
לא כולם מבינים את החוויה הכל כך מיוחדת של לטייל לבד, ובבלוג זה אני חולקת אותה עם הקוראים באופן מלא ללא צנזורה!
היו גם רבים, שכאשר סיפרתי להם שיוצאת לטרק וכבר קראו את הבלוגים שלי בעבר, ששאלו אותי אם גם הפעם אכתוב בלוג וכשעניתי בחיוב ממש שמחו ואמרו שלבלוגים הקודמים ציפו במתח כל ערב להמשך הפרסום.
משתדלת לכתוב בכל ערב כשיש קליטה על המשך החוויה והכתיבה עושה לי כיף גדול.
לדעת שקוראים וזה לא רק לעצמי, נותן לי מוטיבציה נוספת!
אחרי שעתיים מהנות בבריכה, הלכתי לחדר לנוח קצת ודי מהר מיציתי והחלטתי לצאת להסתובב קצת ולראות את לרנקה.
יצאתי ב 17:30 ועדיין חום אימים. הלכתי לאורך הטיילת אבל היה חם מידי להנות. הדרך חלקה בשמש שלא מרחמת. הבנתי די מהר, שאני ממוקדת מטרה. ללכת למסעדה שהמליץ לי עליה חבר, לאכול ולישון. מרגישה היטב את השפעת הלילה ללא השינה.
המסעדה היתה בינונית מינוס. למרות שלא ממש נהניתי, אכלתי יותר מידי כי הייתי רעבה. אמנם הדרך חזרה היתה קצת יותר סבירה, כי כבר היה צל בטיילת לקראת השקיעה, אבל התגלגלתי באיטיות וכבדות מהאוכל עד המלון. לא ממש טיול הכנה לטרק המצפה לי.
כיוונתי שעון ל 3 בלילה. בשעה 6 הטיסה לוינה. מזל שהמלון קרוב מאוד לשדה התעופה. ב 22:00 כיבוי אורות.
לילה טוב.

7.7.2025 יום בוינה. סוג של הכנה לטרק!

לא ישנתי טוב הלילה. תמיד כשיש לי שעה מוזרה להתעורר בה, השינה שלי קלה מאוד ומתעוררת כל רגע.
כשהשעון צלצל ב 3, הייתי כבר ערה וזינקתי מהמיטה.
נזכרתי שפעם היתה לי קבוצת ילדות, שאימנתי אותן אימוני כושר בפארק הירקון. אחת הילדות אמרה באחד האימונים, שהיא ממש עייפה ומרגישה כאילו העירו אותה באמצע הלילה לטיסה 🤣 זה היה המשפט הכי צפונבוני תלאביבי ששמעתי אי פעם ומאז הפך בדיחה משפחתית אצלינו. כל פעם שמישהו מאיתנו עייף, שואלים אותו אם הוא מרגיש כאילו העירו אותו באמצע הלילה לטיסה.
ובכן, הפעם באמת יש עייפות של "העירו אותי באמצע הלילה לטיסה!"
ב 3:15 ירדתי לקבלה וב 3:20, המונית שפקיד הקבלה המנומנם הזמין לי כבר הגיעה. 3:45 אני כבר בדיוטיפרי אחרי צ'ק אין!
ללא ספק שיא חדש.
בשעתיים עד הטיסה, הספקתי לשחק ברידג' לשתות קפה ולסיים את כתיבת הבלוג של היום הקודם.
בכל שנה מנהל אתר סיפור דרך, שם כותבת את הבלוגים, נותן לי פריווילגיה מיוחדת: לאשר לעצמי את העלאת הבלוג, מכיוון שמעלה כל ערב ולא רק בסוף הטיול כמו שאר האנשים. הפעם כשכתבתי לו הודעה, לא ענה לי כבר יום שלם. בדרך כלל עונה מיד. משערת שגם הוא בחול. מקווה שיראה את הודעתי בהקדם, כי אתבאס אם אצטרך לחפש מקום אחר לפרסום הבלוג, שכן כבר רגילה לפלטפורמה.
הטיסה לוינה נמשכה 3 שעות. לא הצלחתי להרדם לצערי והטיסה עברה לי באיטיות רבה.
נחתתי בוינה והצלחתי די מהר למצוא את הרכבת למלון שלי, שאליו הגעתי ב 9 וחצי בבוקר. אמרו לי מראש שהחדר יהיה מוכן רק ב 15:00 ושאוכל בינתיים לשים את התיק הכבד בשמירת חפצים.
לשמחתי עשיתי צ'ק אין ומיד קבלתי את החדר!
הם היו ממש נחמדים וגם המלון נהדר למרות שעלה רק 90 יורו (כולל ארוחת בוקר). שינוי ענקי מחוסר הנחמדות של אנשי הקבלה בקפריסין.
עליתי לחדר והתארגנתי ומיד יצאתי לכבוש את העיר. נתתי פרמטרים לצ'אט gpt והוא בנה לי מסלול לתפארת בעיר, עם מלא מקומות שווים לראות בדרך.
המלון שלי שנמצא קרוב לתחנה המרכזית של הרכבת, מרחק חצי שעה הליכה למרכז העיר, אבל בכל מקרה רציתי הרבה הליכה כהכנה לטרק אז לא השתמשתי בתחב"צ כל היום.
ההליכה היתה נהדרת. אמנם ירד גשם כל הבוקר אבל זה לא הפריע לי. הלכתי עם מעיל גשם ופליז והיה לי נעים למרות הקור והרטיבות. איזה שינוי מבורך להגיע לקרירות הישר מ 39 מעלות!
הלכתי ממש עם חיוך מאוזן לאוזן, מלאת מרץ כאילו לא ישנתי רק 4 שעות בקושי הלילה.
עברתי בדרך המון גנים יפים ומבנים מרשימים ועצרתי בתחנה הראשונה שתכננתי - בית הפרפרים.
לפני 10 שנים ביקרתי פה עם יובל ונזכרתי שזה קסום וחייבת שוב.
נכנסתי לחממה טרופית ענקית, מלאה צמחיה ומפלי מים ושפע פרפרים ענקיים ויפים מסתובבים שם חופשי ודופקים פוזות למצלמה.
עשיתי להם בוק רציני! זה היה ממש כיף.
בסוף הביקור הרעב התעורר, והחלטתי שבא לי אוכל אסייתי. מצאתי מסעדה נחמדה וטעימה 10 דק הליכה משם.
אחרי האוכל הסתובבתי במרכז העיר. בשלב הזה השמש כבר בצבצה בין העננים והתחיל להתחמם. שפע של מבנים מרשימים וכנסיות. בדרך כלל עיר זה פחות אני. מעדיפה טבע. אבל מאוד נהניתי להסתובב בוינה. עיר מרשימה ללא ספק.
נכנסתי לאחת הכנסיות בדרך וחיכתה לי הפתעה. היה שם מופע לייב של מקהלה. וואו איזו אקוסטיקה! ישבתי שם חצי שעה והתמוגגתי גם מהמראה וגם מהקולות המרגיעים והמרגשים שעטפו אותי מכל עבר.
משם המשכתי לכנסיה אחרת, ששם אפשר לעלות ב 343 מדרגות לתצפית על העיר. אכלתי לפני כדור גלידה בטעם פטל טעים שתהיה לי אנרגיה.
מי שעולה במעלית במגדל אחר של אותה הכנסיה, משלם רק חצי יורו יותר ומקבל מרפסת חיצונית שאפשר להלך עליה בחוץ ולראות את נוף. מי שעולה במדרגות ומשלם על זה 6.5 יורו, הוא קהל שבוי. מגלים רק אחרי 343 מדרגות לוליניות שעושות סחרחורת אם עולים ויורדים מהר, שהתמורה היא חלונות עולב, ללא מרפסת עם סורגים. חלק מהחלונות סגורים ומלוכלכים שלא ניתן לצלם דרכם...
חוצפה! בכל זאת נהנתי מהנוף ומהסיפוק של לעלות את המדרגות בקצב מעולה בלי להתנשף. אני בכושר טוב וקבלתי עוד הכנה לטרק שמצפה לי עוד יומיים☺️ מאוד נרגשת לקראתו.
מהכנסיה הלכתי למוזאון מוצארט.
בשלב הזה כבר החלה לבצבץ עייפות גדולה, מחוסר השינה בלילה ומהמרוץ שלי מאתר לאתר בעיר. הייתי במוזאון לפני 10 שנים ולא זכרתי שזה דורש המון קריאה מייגעת של הסברים לתמונות של מוצארט וחייו שמוצגות ב 3 קומות.
קצת מאכזב שלא היו שם מייצגים מוסיקליים כמעט בכלל. קראתי פה ושם הסברים אבל לא הייתי מסוגלת לקרוא הכל, אז זה היה קצת מיותר.
אחרי המוזאון בקרתי בשני פארקים יפים ומשם כבר התחלתי ללכת למלון. לא לקחתי מטען ונשארו לי 19 אחוזים בסוללה וחצי שעה הליכה וצריכה את הטלפון לניווט. הגעתי עם 9 אחוז אחרונים למלון עייפה ממש! לדעתי גם בסוללת הגוף שלי 9 אחוז מקסימום. סהכ צעדתי היום
7.5 שעות עד 18:00 ללא הפסקה כמעט. גמעתי 24 ק"מ! יופי של הכנה לטרק. לפעמים הליכה בעיר מעייפת יותר מהליכה בהרים. בטח שזה מלווה ליומיים בלי שינה כמעט.
כבסתי את בגדי (לזה לא ממש התגעגעתי), התקלחתי ונכנסתי למיטה הנעימה למנוחה של שעה לפני ארוחת הערב. למלא את הבטריה שלי ושל הטלפון.
בחרתי מסעדה לא מוצלחת במיוחד 5 דקות הליכה מהמלון.
החלטתי מראש שאוכל לזניה, שיש שם בתפריט. במנוחה התכתבתי עם אבא שלי שממש התאכזב שבוינה אני לא אוכלת אוכל וינאי כמו שצריך! "טוב שאת לא הולכת לאכול חומוס" צחק עליי וקצת בצדק.
אתמול כשאכלתי בקפריסין אוכל מקומי, זה היה גרוע והוציא לי את החשק למאכלים מקומיים. מה גם שבמצב העייפות שלי, ממש לא התחשק לי להשקיע וללכת למקום שווה. זה בזבוז. יותר בעניין של לאכול מהר וללכת לישון מהר.
אבא שלי ניסה לפתות אותי: "לכי למסעדה שווה! קחי מונית לשם. אני מזמין אותך!"
מאוד התרגשתי מהמחווה שלו, אבל הבנתי שזה סתם יהיה בזבוז וסגרנו שמחר באינסברוק, אנצל את השובר ממנו ואהנה כמו שצריך וראוי!
במסעדה האוכל היה בינוני מינוס והמצחיק היה שבתפריט היה חומוס ופלאפל!
חזרתי למלון באפיסת כוחות ולמרות שהייתי אמורה להזמין לי לילה במלון למחרת באינסברוק, לא הייתי מסוגלת ונשפכתי לתוך שינה מתוקה ואיכותית של 8.5 שעות! תענוג ממש!

זו לא היד שלי אבל הייתי חייבת לצלם: פרפר אחד נצמד למשהי, ופשוט נשאר על היד שלה כל הביקור!

8.7.2025 נסיעה לאינסברוק

התעוררתי מלאת אנרגיה טובה, אחרי שנת לילה מבורכת של 8.5 שעות! מסתבר שיותר כיף להיות ערנית.
מיד הזמנתי מלון לאינסברוק, אליה אגיע אחרי 5 שעות נסיעה ברכבת.
ארזתי את התיק שלי וירדתי לארוחת בוקר. לא הייתי רעבה והסתפקתי בקפה וטוסט עם ריבה. ארזתי לי סנדביץ לרכבת לארוחת צהרים.
ברכבת חיכתה לי הפתעה. כשהזמנתי כרטיס יומיים מראש, בחרתי את הזול ביותר שהיה בהנחה של 50 אחוז בעלות של 44 יורו. כשעליתי על הרכבת היא היתה מפוצצת אנשים ורועשת ובקושי הצלחתי לעבור בקרונות כשחיפשתי מקום, אבל אז גיליתי שהכרטיס הזול שקניתי, הוא למחלקה ראשונה!
עברתי לקרון פרטי ושקט עם כסאות עור מפנקים ורחבים. היה נראה לי הזוי שהכרטיס הכי זול שהיה זמין הוא במחלקה ראשונה ושבטח אני טועה. שאלתי את הכרטיסן, שלא יהיו פאדיחות ואכן כך!
נסיעת הרכבת 5 שעות ובאמצע צריכה להחליף רכבת. הזמן טס לי במהירות. כל הדרך כמעט כתבתי את הבלוג. מנהל סיפור דרך חזר מימי הדממה שלו וכתב לי שאישר לי כרגיל את הבלוג ואת היכולת לפרסם אותו בעצמי! איזה כיף ואיזו הקלה. כבר התחלתי לדאוג.
החלפת הרכבת עברה בשלום. חששתי כי היו לי 7 דקות בלבד למצוא איפה הרציף של רכבת ההמשך, אבל זה לא היה מסובך. גם ברכבת ההמשך הייתי במחלקה ראשונה, שהיתה פחות מפונפנת ומלאה לגמרי. אבל הדרך עברה לי בכיף! כשלא הייתי מרוכזת בטלפון שלי היה גם נוף נפלא מלא ירוק וגשום. תענוג!
הגעתי לאינסברוק וצעדתי כמה דקות למלון שלי במבול רציני והיה ממש קרררר.
בחרתי את מלון הכי זול שהיה זמין ומהתמונה והביקורות הלא אוהדות שלו בבוקינג ציפיתי לגרוע מכל. כולל ריח עובש.
הצ'ק אין במלון התחיל בדיוק בשעה שהגעתי והיה תור ארוך של אנשים שהגיעו לפני. 25 דקות עמדתי בתור! אבל לפחות זה היה זמן מספיק להתיבש מהגשם שהרטיב אותי לגמרי.
החדר אכן מאוד מיושן אבל ריח סבבה ונקי. אז הכל טוב!
התארגנתי ויצאתי לסיור באינסברוק היפה. הגשם הפסיק אבל עדיין היה קריר ונעים ממש. כל כך אוהבת מזג אוויר קר שכזה!
עשיתי סיבוב נחמד ממש של שעתיים וחצי ואפילו עליתי למגדל תצפית הפעם רק 133 מדרגות. קטן עלי.
התאבון שלי הלך וגבר והערב מצפה לי ארוחה שווה מתנה מאבא שלי. איזה כיף.לי!
חזרתי לחדר לנוח קצת לפני האוכל ושמעתי מישהו עם מפתח מנסה להכנס לחדר שלי. מפחידדד. פתחתי בחשש את הדלת וראיתי גרמניה מבוגרת שבטעות חשבה שזה החדר שלה 😀 החדר שלי 101 ושלה 110.
התנצלה בגרמנית ואני סלחתי.
צעדתי למסעדה רעבה ממש. כשהגעתי אמרתי שיש לי הזמנה (אבא שלי החמוד התקשר להזמין לי מקום מראש כחלק מהמתנה) והמלצרים נראו קצת נבוכים. מסתבר שהמסעדה מלאה והושיבו אותי בשולחן עם עוד זוג 😀
המסעדה נראית מהממת. אווירה חמימה ומעוצבת יפה.
הזמנתי מרק גולש ביתי ולמנה עקרית מאכל טירולי עם תפוחי אדמה ובקר וביצה מעל ובירה.
היה טעים מאוד וממש ממלא. לא הצלחתי לסיים את המנה.
חזרתי לחדר מרוצה למקלחת ולדבר עם אהוביי שהשארתי מאחור. הגננת לא בבית (אני), אז הם עשו ארוחת שחיתות גברית של כל הדברים שאני לא מרשה לאכול כמו נקניקיות ושום. מקווה שהריח יעבור עד שאחזור.
מחר הטרק! וואו אני מתרגשת!
הנה זה בא!
הנה זה כאן, וניתן אמן! (ציטוט משיר)
לילה טוב

9.7.2025 יום ראשון לטרק! חימום בשלג כבד

התעוררתי בבוקר ב 6 ביקיצה טבעית, אחרי שנת לילה מאוד מקוטעת. כנראה מההתרגשות. נאלצתי לישון עם חלון פתוח, כי היה חם מאוד בחדר ללא מזגן. החדר היה בקומה הראשונה מעל כביש מאוד רועש וכל הלילה עברו מכוניות והעירו אותי.
התארגנתי באיטיות. היום יום הסתגלות יחסית קצר וגם עד 10:00 צפוי גשם אז לא ממהרת.
לתחילת המסלול הגעתי באוטובוס של חצי שעה ואז רכבל שהעלה אותי לתחילת המסלול.
כשיצאתי מהמלון פגשתי גרמני, שעושה טרק של חודש. הוא התחיל לדבר איתי, תוך כדי צעידה לתחנת האוטובוס וסיפר שירד אתמול שלג כבד ושתכנן לעשות את המסלול שלי ושינה תוכניות בגלל השלג. מקווה שזה סתם... שלג של קיץ זה לא דבר מסוכן. מרב שנסחפתי בשיחה איתו, לא הסתכלתי טוב מספיק במפה והלכתי 5 דקות לכיוון ההפוך... טעות של מתחילים. הבנתי די מהר שאני מלווה אותו ולא בכיוון שלי ואיחלנו הצלחה זה לזה והתחלתי לצעוד הפעם בכיוון הנכון.
הליכת חימום.
עליתי לאוטובוס ב 9:15.
שאלתי את הנהג כמה צריכה לשלם ליעד שלי והוא ענה: "ניכט" לא צריך לשלם. מוזר, אבל לא מתווכחת ☺️
עליתי ברכבל וההתרגשות הלכה וגברה. הוצאתי את מקלות ההליכה מהתיק. זה הסימן שזה באמת מתחיל! למעלה היה קפוא ממש. לקח לי כחצי שעה להתארגן. קרם הגנה והפעלת כל המלווים שלי: השעון שמודד מרחקים וגבהים, הטלפון הלוויני, שישמש חלילה למצב חרום (לכל המודאגים) ואפליקציית המפות (maps me), שבה המסלול שלי טעון ואמורה לפעול גם אופליין, אבל עשתה לי צרות ולא הסכימה להבין שאני כבר לא באינסברוק. מנסה לשלוח הודעות מהלוויני וגם הוא מסרב בהתחלה לשתף פעולה.
בקיצור נלחמתי קצת בכל המכשירים וב 10:30 יצאתי לדרך!
"השביל הזה מתחיל כאן" מתנגן בראשי.
קפואה מקור. לבושה פליז.
השמש הגיחה לדקה שלמה מבין העננים בשלב ההתארגנות, כאילו באה לברך אותי בדרך צלחה. גרמה לי לאשליה, שצריכה קרם הגנה כובע ומשקפי שמש. אכן אשליה כי הדקה הזו שהיא חייכה אלי, היתה האחרונה ליום זה.
הכי מרגשים היו הצעדים הראשונים. עשיתי זאת! היה קשוח השנה, אבל הנה אני פה בקרירות המופלאה, נושמת את ריח הצמחייה הרטובה. איך שהריח הזה ממלא אותי! התגעגעתי אליו. היה נחמד ה 3 ימים העירוניים, אבל אין מבחינתי על התחושה של להלך בטבע.
צפוי לי היום יום רגוע יחסית.
יום הכנה להמשך ואני במצב רוח מעולה!
נזכרת בתחושה שהיתה לי בגיל 18 פעם ראשונה שנהגתי ברכב לבד כמה ימים אחרי שקיבלתי רישיון. זוכרת שצרחתי בקול באוטו הריק מההתלהבות. אז גם עכשיו הרגשתי תחושה ראשונית מרגשת שכזו, למרות שכל שנה יוצאת לטרק.
השעה הראשונה היתה נינוחה מאוד. עלייה מתונה עם שפע צמחייה מסביב. הכל רטוב מהגשמים של הימים האחרונים ולא מעט שלוליות. הנוף חלקו פתוח לאינסברוק וחלקו מעל לעננים.
בשעה שאחריה, כבר הגעתי לגובה של השלג שירד אתמול. העלייה הופכת מעט יותר תלולה. היו המון שלוגיות מכל עבר. העצים שהלכו והתמעטו והצמחיה, מכוסים חלקית בשלג.
ככל שעליתי בגובה, כך היה יותר שלג. הלכתי מוקסמת מהמראה המרגש. אחרי הליכה של שעתיים ורבע ברצף ללא עצירה התעורר הרעב. עצרתי לאכול את הסנדביץ שהבאתי.
השנה לקחתי לשמחתי לראשונה, משטח שנקרא ישבנון, בגודל 25 סמ על 25 סמ שעשוי חומר מבודד ושוקל כ 20 גרם. התיישבתי עליו וככה הטוסיק שלי לא קפא מהשלג והרטיבות. בעודי מוציאה מעיל מהתיק כי היה קר מאוד, התחיל לרדת שלג כבד!
אכלתי את הסנדביץ מהר כי בהתחלה היה לי חמים ונעים, אבל ככל שההפסקה התארכה איבדתי חום גוף והידיים שלי קפאו. תוך 10 דקות כבר הייתי שוב בתנועה והתחממתי די מהר מהעלייה.
בשעה ורבע הבאות הלכתי בערפל ושלג כבד. גם המסלול עצמו היה מכוסה בשלג. עומק של כ 30 סמ עד חצי מטר. המזל שלי היה, שהיתה קבוצה שהלכה לפניי, כי היו עקבות טריים בשלג שהלכתי בעקבותיהם. ללכת ראשונים בוודאי לא היה פשוט, כי בקושי ראו סימונים של השביל, שהיו מכוסים בשלג.
השלג רך ונעים וגם כשנפלתי לתוכו זה לא הרגיש מסוכן בשום צורה.
הלכתי והתמוגגתי. עצרתי כל כמה דקות להסדיר נשימה כי זו היתה עלייה די תלולה וגם כדי להסתכל על המראה המרגש הזה.
הגעתי לבקתה אחרי 3.5 שעות הליכה.
7 ק"מ.
גובה מצטבר של 680 מ'
ירידה מצטברת של 70 מ'.
שמחתי שהיום הזה היה רק "חצי יום עבודה".
רב הימים המתוכננים להמשך יהיו ארוכים וקשים בהרבה.
הליכה של שעה ורבע בערפל ושלג היתה בדיוק במינון הנכון בשביל שזו תהיה חוויה נהדרת ולא סבל.
הגעתי לבקתה החמימה ורואה במד מעלות ש 2 מעלות בחוץ בלבד. לא פלא שקר לי. לא יאמן שרק לפני 3 ימים הייתי בחום של לרנקה - 39 מעלות! הבקתה בגובה 2600 מ'.
קבלתי דרגש לשינה עם עוד 4 גברים כתף אל כתף על מזרונים ממש צרים ומחוברים. החדשות הפחות טובות שאין פה מקלחת. מקווה שהם יחליפו בגדים 🤣
יש פה וויפי נהדר וכותבת למשפחה על החוויה האדירה היום וגם מתארת את החוויה בפירוט בבלוג.
קניתי לי שוקו חם ומיד הטענתי את כל המלווים שלי שלא יתלוננו.
אחרי שעה של מנוחה, רואה שמגיע אדם גמור לחלוטין ומבקש להתפנות משם. מסבירים לו שאין דרך חוץ מהליכה... הוא די המום.
מנצלת את ההזדמנות, לשאול את בעל הבקתה לגבי המצב של ההליכה הצפויה לי מחר לבקתה הבאה ולצערי הוא אמר, שהמצב ממש גרוע ומאוד לא ממליץ ללכת במסלול בלשון המעטה:
המסלול לגמרי מכוסה שלג (יותר עמוק מהיום) ולא ניתן לראות את הסימונים בכלל. כשאין שלג המסלול קשה ולוקח 8 שעות הליכה. בגלל התנאים הקשים לא יהיה ניתן לסיים את ההליכה בזמן סביר. היום חולצו משם כמה אנשים שהלכו לאיבוד. הסתבר שכל האנשים שנמצאים פה איתי בבקתה, גם ממשיכים לבקתה שאני אמורה להגיע אליה מחר. הם עשו תוכנית חלופית: הם ירדו ברכבל שעה הליכה מהבקתה שלנו ומשם יזמינו שאטל של 40 דקות (מתאים ל 8 אנשים), ומשם כ 4 שעות הליכה לבקתה בדרך נמוכה יותר ללא שלג.
זה שארגן את השאטל, הציע לי להצטרף, וסיפר שאני היום הלכתי בעקבות שלהם, אבל שהם היו הראשונים והיה מאוד קשה לפלס את הדרך ולדעת מאיפה ללכת וזה לקח להם המון זמן. הוא קרא בתקשורת (וזה גם מה שבעל הבקתה אמר), שהמסלול של מחר בתנאים הרבה יותר קשים ומסוכנים ולכן היו אנשים שהיו צריכים חילוץ. השתכנעתי וקבענו שנלך מחר יחד. הוא ואשתו מגרמניה ואלינו יצטרפו 3 מפינלנד וזוג אוסטרלי.
הזוג הגרמני ממש נחמדים הזמינו אותי להצטרף אליהם לשולחן לארוחת הערב. הם בני 57. דברנו כל הארוחה ונהניתי מחברתם. הם ספרו לי שהצליחו לשדרג לחדר של 6 אנשים עם מיטות קומותיים ושאולי גם אני אנסה. והצלחתי! תמורת 7 יורו בלבד, לא אשן כתף אל כתף עם 4 גברים זרים באותה מיטה. שווה כל יורו!
קבענו שנצא יחד ב 8 וחצי בבוקר כי הרכבל נפתח רק מאוחר, ונעבור יחד את המסע החלופי להליכה המסוכנת לבקתה.
האוכל היה ממש טעים. מרק שעועית מוצלח וגולש עם סוג של פסטה מקומית וקינוח של פירות יער עם יוגורט מתוק.
כיף ממש.
אחרי האוכל הרגשתי ירידת אנרגיה גדולה ועייפות מתוקה.
לילה טוב

ברכבל משפחה אוכלת ארוחת גורמה. מאוד שעשע אותי ובקשתי אישור לצלם.

ההרים מכוסים שלג מאתמול. זה הכיוון אליו צועדת

בשלב הזה הולכת בעקבות של אלה שהלכו לפניי

דרגש שינה ל 5 אנשים. אני ועוד 4 גברים. הגעתי לפניהם אז בחרתי את הצדדי ביותר. עדיין די אינטימי. בסוף הערב הצלחתי לשדרג למיטת קומותים

10.7.2025 הליכה לבקתת Lizumer מעקף של המסלול המקורי

התעוררתי בלילה פעמיים לעשות פיפי... שתיתי הרבה יותר מידי לפני השינה. הייתי נורא צמאה כל הזמן ושתיתי משהו כמו ליטר. איזו טעות. המקום בו ישנתי היה הכי רחוק מהשרותים שאפשר ובנוסף אני בקומה העליונה של מיטת קומותיים ללא סולם, מה שאומר שצריכה לקפוץ בחשכה ממנה שזה קצת מפחיד ולעשות פעלול אקרובטיקה כדי לטפס אליה חזרה.
כל זה לבצע בשקט ולאט על רצפה חורקת כדי לא להעיר היכל שלם של אנשים שאני עוברת בדרך.
בפעם הראשונה המסע הזה עד השרותים עבר בשלום והצלחתי בנס להרדם אחריו אחרי שפעימות הלב מהפעילות הספורטיבית נרגעו. בפעם השניה כבר לא...
מדדתי כמה זמן זה לקח מהרגע שיצאתי מהלינר ועד שחזרתי אליו.
8 דק! ובדרך אור מסנוור! (לינר זה סוג של שק שינה דק כמו ציפית שישנים בתוכו בבקתות לבודד משמיכת הצמר הלא נקייה שמקבלים).
בפעם השניה חזרתי מהמסע ערנית לחלוטין ולא נרדמתי יותר מהשעה 4.
זה הקטעים שאני הכי שונאת בלינה בבקתה. במיוחד שאני גם בשגרה זקוקה לשינה מאוד סטרילית ללא אור ורעש.
אז שכבתי כמו זומבי עד 7 ואז קמתי מהמיטה להתארגן. קבעתי עם הגרמנים שנצא ב 8 וחצי אז אין מה למהר. בחוץ ערפילי לחלוטין ואולי יתבהר אם נצא מאוחר יותר.
ב 8 וחצי, כשיצאנו היתה אכן התבהרות חלקית ואפילו השמש הציצה לרגעים אחדים. היה קר מאוד (לדעתי מתחת ל 0 מעלות) וכולם חבשו כפפות וכובעי צמר. אני ידעתי שברגע שנתחיל ללכת אתחמם אז הסתפקתי בפליז ומעיל מעליו. החצי שעה הראשונה של ההליכה היתה קסומה ממש! הלכנו בשלג טרי בירידה די תלולה. זה היה מעט חלקלק כי השלג קפא בלילה. הלכתי מאוד בזהירות מה שהאט את הקצב הרגיל שלי. הגרמנים בשלב הזה הלכו מהר ממני. הם כנראה מנוסים בהליכה בשלג. אני קוראת להם "הגרמנים", כי השמות שלהם מסובכים. לאישה קוראים משהו כמו ברג'יט אבל לא בדיוק ואת השם שלו אפילו לא זוכרת מרב שמסובך לי להגות אותו.
זה היה כל כך יפה ללכת בשלג כשהשמש מאירה חלקית והנוף מטה הולך ומתבהר. וואו. בשלב הזה של ההליכה עד הרכבל, הלכנו רב החבורה פחות או יותר בטווח ראייה זה מזה, למעט הזוג האוסטרלי שיצאו חצי שעה קודם.
היינו 11 אנשים. אף אחד שיצא מהבקתה לא הלך במסלול המסוכן המקורי.
אחרי חצי שעה של הליכה בשלג עמוק השלג פחת עד שנעלם לגמרי. המשכנו לרדת ירידה תלולה, שהפכה קלה יותר ככל שהתקרבנו לרכבל. בשלב מסויים הפך השביל הצר לדרך עפר רחבה ובטוחה והלכנו ממש מהר. הגרמני ואני הובלנו ודברנו כל הדרך על המון נושאים. יש לו אנגלית טובה. הגענו ראשונים מהחבורה אחרי שעת הליכה נוספת, כי הוא הולך ממש מהר ואני ברגע שמרגישה בטוחה (כשאין שלג או סלעים חלקים) גם דוהרת בירידות. ירדנו סה"כ 600 מהבקתה. הליכה נהדרת!
שאר החבורה הגיעה קצת אחרינו וכולנו ירדנו יחד עד לעמק בשני רכבלים. למטה חיכו לנו שתי מוניות שהוזמנו מראש ונסענו כחצי שעה להמשך המסלול. הרכבל והמונית יחד עלו לנו 35 יורו לאדם. סביר.
החלק השני של היום היה עלייה די רצינית וארוכה. בשלב הזה טיילתי רק עם הגרמנים. שאר החבורה הלכו לאט יותר אחרינו והתפצלנו. נהניתי ללכת איתם. חברתם ממש נעימה לי וגם כי קצב ההליכה שלהם מתאים לשלי וזה לא מובן מאליו.
עלינו כשעתיים וחצי עד הבקתה ללא עצירה. כ 700 מ' 6 קמ.
שמתי לב שהם הולכים מהר ולא עוצרים בכלל. זה החסרון בללכת עם אנשים אחרים, שלא עוצרים מתי שמתחשק ובמקרה שלי, התאפקתי לא מעט עם פיפי.
הגענו לבקתה יפה ממש ומודרנית עם צוות מאוד נחמד ושם אכלנו צהרים. תוך כדי ההזמנה כל שאר החבורה הגיעה וכולנו ישבנו יחד.
רב הזמן הם דברו בינהם גרמנית. אני הזמנתי מרק טעים עם לביבות גבינה בתוכו ובירה בטעם לימון וזה היה מאוד ממלא. הגענו בשעה 14:00 והייתי ממש רעבה.
דברנו על תוכניות למחר. גם מחר יש מסלול שעובר בשלג ומסלול חליפי נמוך יותר שלא בשלג.
גם הפעם מנהל הבקתה לא המליץ על המסלול בשלג, אבל לא בנחרצות כמו אתמול והיה אפשר להתרשם שזה לא מסוכן כמו שהיה אתמול. רק כדי שיהיה מעניין החל מ 11 צפוי לרדת גשם. הגרמנים החליטו שיעשו את המסלול בשלג ואני שאלתי אם גם מחר אוכל להצטרף. לא מרגיש לי בטוח לעשות מסלול כזה לבד. לשמחתי הם הסכימו. קיוויתי שהסכימו לא רק כי לא היה נעים להם לסרב ואמרתי לעצמי שאברר בהמשך אם זה אכן מתאים להם.
מיד בתום הארוחה הגרמנים החלחטו לצאת למסלול הליכה נוסף עד ארוחת ערב והציעו לי להצטרף. 3 שעות של עלייה לאגם וחזרה ממנו 7 קמ עם 500 מ עלייה ו 500 מ' ירידה. מאוד שמחתי להצטרף כי היום הרגיש לי קצר מידי. ואין יותר מידי מה לעשות בבקתה.
פחות שמחתי על החצי ליטר בירה לימון והמרק הממלא, שירקדו בבטני תוך כדי עלייה תלולה אבל הסתדרתי.
היתה הליכה נהדרת. העלייה למרות שהיתה שעה וחצי ודי תלולה הרגישה טוב בהרבה עם תיק קטן שלקחתי ולא ה 11 קג שאיתם הולכת כל יום. הגענו לאגם שהיה חמוד. הדרך אליו וממנו שוב היתה בגובה השלג אך לא על המסלול עצמו. מצידי השביל היו המון מרבדים של שלג שבצבצו בתוך הירוק. מקסים!
הירידה באותו המסלול היתה הרבה יותר מהירה. שעה בלבד ואנחנו בבקתה.
סהכ צעדתי היום:
17 קמ
1200 מ' עלייה
1150 מ' ירידה
6.5 שעות הליכה נטו (ללא הפסקת הצהרים, המונית והרכבל)
עד הרכבל שעה וחצי.
מהנקודה בה המונית הורידה אותנו שעתיים וחצי.
הליכה לאגם ליד הבקתה וחזרה שעתיים וחצי.
הפעם יש מים חמים להתקלח ואני מיהרתי לקנות אסימון למקלחת, שאספיק להתקלח ולכבס לפני ארוחת הערב. עוד חלק פחות חביב עלי בבקתות. מקלחת אסימון, שלא תמיד עובד והמים החמים מפסיקים לפני הזמן או לא מגיעים בכלל. עלות האסימון 3 יורו ל 3 דקות מקלחת. הספיק לי בול ללא תקלות והרגשתי נהדר. כיבסתי גם את כל הבגדים והספקתי להגיע לארוחת הערב ב 18:15.
הארוחה היתה לא ממש טעימה, אבל לא הייתי מאוד רעבה אז זה היה בסדר.
הבקתה היתה מלאה באנשים ולא הושיבו אותי ליד החברים החדשים שלי.
בשלוחן היו 4 אנשים כבני 30. זוג מקומיים וזוג מאיטליה, שדברנו בינהם גרמנית רב הארוחה. אמרו שבקום שגרים באיטליה הם דוברי גרמנית. מידי פעם גם דברנו איתי. הם היו דווקא ממש נחמדים ושאלו הרבה על ישראל ועל הטיול שלי. זה מוזר לי שלא מתחשבים ומדברים בשולחן רק אנגלית. יודעת שישראלים תמיד יקפידו לדבר אנגלית אם יש משהו בשולחן שלא מבין עברית.
לא נורא זה קצת אפילו התאים לי להתנתק מידי פעם, כשהם בגרמנית ולהתכתב עם המשפחה.
אחרי ארוחת ערב התנצלתי שפורשת מוקדם וזאת כדי לכתוב את הבלוג. משקיעה יותר משעה בכל יום בכתיבה. מאוד נהנית מזה. זה מרגיש לי משלים את החוויה. ומאוד כיף לי שכותבים לי שקוראים ונהנים ומחכים להמשך.
מקווה הלילה לישון קצת יותר טוב. המסע לשרותים קצר יותר.

11.7.2025 הליכה מדהימה לבקתת Weidener Hütte‏‏‏‏

התעוררתי בבוקר אחרי 6 שעות שינה ביקיצה טבעית מהאור שחדר דרך החלון בשעה 5:45.
נשארתי במיטה בתקווה לנמנם עוד קצת וזה לא קרה. עשיתי עריכה לבלוג והתארגנתי באיטיות עד ארוחת הבוקר ב 7.
התישבתי באותו השולחן עם החבורה מאתמול (אלה שולחנות קבועים) והם שאלו אותי על הכותל המערבי. מה משמעות השם. הסתבר שהם שואלים כי התרגום לגרמנית של הכותל המערבי זה "קיר התלונות!"
לא יאמן. הסברתי להם שבאים לכותל כדי להתפלל או לבקש משהו טוב שיקרה להגשים משאלה ולא להתלונן על הקיים. הם צחקו ואמרו שאולי התרגום המוזר הוא בגלל שהגרמנים כל הזמן מתלוננים.
בררתי עם דירק (סוף סוף הצלחתי לקלוט את שמו) לפני שהלכתי לישון אם זה בסדר שאטייל איתם גם מחר, כי לא רוצה להפריע להם בחופשה הזוגית. הוא ענה שזה ממש בסדר ושאני "איזי גוינג" ושזו החופשה שלהם ואם זה היה מפריע הוא היה אומר. מאוד שמחתי כי ממש כיף לי איתם. יש יתרונות וחסרונות בלטייל לבד וכרגע ממש מרגיש לי נכון גם כי מחר יום יותר מסוכן. לפחות ככה אמרו לנו. וכרגע מבחינתי זה רק יתרון לטייל איתם.
יצאנו לדרך ב 8:15 והם נתנו לי כיף לבבי לדרך צלחה. זה היה ממש חמוד. ממש גרם לי לתחשות שייכות נעימה.
היום התחיל ב 3 שעות עליה די מרשימה. עלינו לפס בגובה 2400 מ. עליה של 700 מ'. יופי של חימום. כל הדרך היה רעש עוצמתי של לא מעט מסוקים שהיו באוויר. ישנו ממש סמוך לבסיס אימונים צבאי והם תרגלו במרץ רב כל הבוקר. הגרמנים שאלו אותי אם זה מעורר בי תחושות לא נעימות בגלל המלחמה. ובכן גם, אבל בעיקר הרעש שהפר את השלווה שלה אני כה מצפה כשאני הולכת בטבע.
כשהגענו למעלה ראינו שמצב השלג ממש בסדר ואין בכלל שלג על המסלול רק מסביב. הנוף בפסגה היה נהדר והחלטנו לא להסתפק בזה ולעלות לפסגה נוספת גבוהה ב 300 מ'. עליה מדהימה ומאתגרת על בולדרים דרדרת של אבנים וקצת שלג. העליה היא חצי שעה ועולים לגובה 2700 מ. כשאני אומרת למתאמנים שלי בהכנה לטרק, כחלק מהאימון,להתאמן בעליית 50 קומות והם מרימים גבה, שתבינו שכל 250 מ' עלייה בטרק זה 100 קומות אז התוספת הזו לפסגה היא 120 קומות בחצי שעה. שתבינו כמה תלול זה.
השארנו את התיקים הכבדים וגם את המקלות כי צריך לטפס עם הידיים ולהשתמש בכל הגוף. עלייה מאתגרת מאוד אבל נהינתי ממנה יותר מכל העליות עד כה. חוץ מאיתנו עלה רק עוד מישהו נוסף. הגענו לפסגה וזה היה כל כך שווה את המאמץ! פשוט נוף מושלם של 360 מעלות של כל ההרים המושלגים מסביב. החיוך שלי היה מרוח מאוזן לאוזן.
היה קר מאוד למרות שלבשנו לא מעט שכבות.
הירידה היתה מאוד מאוד תלולה ועשינו אותה לאט ובזהירות. דירק שהיה יכול לרחף למטה כהרגלו, נתן לבנות ללכת קודם וממש חיכה למטייל הנוסף שהלך יותר לאט. אמר לי שהוא רוצה לוודא שהוא בסדר. זה מאוד הרשים אותי. הוא לא הכיר את המטייל הזה. רק דיבר איתו בפסגה כמה דקות. בשרך כלל זה לא מנהג אירופאי לדאוג לאחרים שלא מכירים. יותר מכירה זאת אצל ישראלים.
כשהגענו חזרה לתיקים שהשארנו, אכלנו את ארוחת הצהרים הנוראית שקנינו מהבקתה. קוראים לזה שקית פיקניק וכל בקתה שמה בזה מה שבא לה. זה עולה בערך 10 יורו. בשקית שלנו חתיכות גבינה צהובה שכבר קשה בשוליים, לחם יבש בלי כלום שדירק טען שראה קצת עובש על הפרוסה שלו, חטיף אנרגיה ותפוח. כשרעבים אוכלים הכל וככה היה...
היינו ממש רעבים.
משם המסלול החל בירידה תלולה רב הדרך לתוך העמק. המון פרחים ונחלים קטנים שחצינו ומידי פעם נחל קצת יותר גועש עם גשר. אני אוהבת מאוד ירידות ודהרתי מהר ממש.
בעליה אוהבת ללכת אחרונה בקבוצה כי מאוד חשוב לי לשמור על הקצב שלי, בלי להרגיש שיש אנשים שמתקרבים אלי יותר מידי. בירידה אני מהירה ואוהבת להיות ראשונה או באמצע.
דירק הולך ממש מהר גם בעליות וגם בירידות ולרב מוביל.
מדהים שמצאתי אנשים שגם כיף לי בחברתם וגם הולכים בקצב שמתאים לי .
הם סיפרו לי שהבן הצעיר שלהם מאומץ מגיל 10 חודשים. ואני תוהה מי אימץ את מי. אני אותם או הם אותי. חבל שמחר הערב האחרון שלנו יחד כי אני ממשיכה לטרק אחר והם ממשיכים בנוכחי.
הגענו לבקתה אחרי 7 שעות הליכה נפלאות ממש! החצי שעה האחרונה היתה ביער קסום לאחר שכל היום היינו בשטח חשוף. נהניתי מכל רגע. לא מובן מאליו.
סהכ צעדנו היום:
14 קמ
1200 מ' ירידה מצטברת
1000 מ' עלייה מצטברת
7 שעות הליכה.
הגענו לבקתה והסתבר שיש בה בעיית חשמל. מה שאומר שאין מקלחת ואין אינטרנט ואין תאורה.
בשלב מסויים הפעילו גנרטור אז קבלנו חשמל חלקי. אינטרנט מקרטע וללא מקלחת. האורות נכבו ונדלקו כל כמה דקות.
קבלתי מיטה, שמסתבר שבמקרה היא עם בריג'ט ודירק בתוך היכל ענקי מלא מיטות צפופות. היא תישן באמצע. זה קצת מצחיק לחלוק איתם מיטה. מדובר בדרגש עץ שבתוכו 3 מזרונים מחוברים).
עד ארוחת הערב העברתי את זמני במשחק זכרון ויאצי עם שני מתמטיקאים חמודים גרמנים. במשחק זכרון הבחור ניצח. הוא שיחק מדהים. בתמונות היו כל מיני סוגי טרקטורים ולי הכל נראה אותו הדבר 🤣
במשחק יאצי שמבוסס על הרבה סטטיסטיקה אני נצחתי והייתי מאוד מבסוטה לנצח מתמטיקאים. מודה שגם היה לי קצת מזל בקוביות.
ארוחת הערב היתה נוראית. אכלתי קצת כדי לשבוע. זה היה בשר גולש קשה כמו אבן. כששאלו אותי אם טעים לי, אמרתי שהאנרגיה של הלעיסה גדולה יותר מהאנרגיה הנכנסת וכולם צחקו. השארתי את רב המנה בצלחת.
לרב האוכל טעים בבקתות. לא יודעת איך יומיים ברצף ממש לא טעים לי ואני לא מפונקת.
הגשם שאמרו לנו שירד ב 11 בבוקר, הגיע לשמחתנו רק כשהגענו כבר לבקתה החמימה. מזל. לא היה נעים לרדת בירידה תלולה כשהכל רטוב. גם היום כל היום היה מעונן עם כמה דקות שמש. אני שמחה על זה. הרבה יותר קשה ללכת כשחם.
ההתארגנות לשינה היתה קשה. הגנרטור שהופעל רק לארוחת ערב, נכבה ללא התראה מוקדמת והיה צריך להתארגן לשינה בחשכה. להתלבש, להתנקות עם מגבנונים לחים (עוד היתה תקווה שהמקלחת תהיה אפשרית אם החשמל יחזור) לכבס בגדים...לא היה פשוט. גם קבלתי מכה מאיזה מתלה כביסה שנכנס לי במצח וליד העין כי לא ראו אותו בחושך. זה כאב. מצחיק שנפצעתי בבקתה בטוחה ולא במסלול מסוכן, אבל כמובן שעדיף ככה. בנוסף, גם לא ניתן להטעין את הטלפון ואני על בטריה ספייר.
בנימה פחות אופטימית וקצת דואבת זו לילה טוב. ככה לפחות מקווה.

12.7.2025 הליכה לבקתת Rastkogelhütte‏‏‏‏. יום טרק אחרון עם בריגיט ודירק

הלילה היה גהנום. בגלל בעיית החשמל, האור כל הזמן נדלק בעוצמה ונכבה בחדר ולא היה ניתן לכבות אותו באופן קבוע. בפעם הראשונה כשזה קרה קמתי לכבות רק שאחרי 5 דקות זה נדלק שוב והבנתי שזה קרב אבוד. אף אחד לא התנדב לקום מהמיטה בכל פעם שזה קרה. אנשים פשוט ישנו ככה. היתה גם תאורת חרום מסנוורת בטרוף וכל פסטיבל האורות נמשך עד 12 בלילה. עד שעה זו הם ניסו לתקן את הבעיה והיה רעש חזק של הגנרטור ואורות ממש מסנוורים. ממש בלתי נסבל. למזלי היה לי כיסוי עיניים עמוק בתיק ואחרי חיפושים גם מצאתי אותו, אבל מסתבר שהוא לא מספיק איכותי ואור חדר בעוצמה בחריצים שלו. בנוסף, הבחור במיטה הסמוכה נחר כל הלילה. אין לי מושג איך כל ההמולה לא הפריעה לו להמשיך בשלו. נחרותיו חדרו לי לאוזניים למרות האטמים. בבוקר זו שישנה בצד השני שלו התלוננה עליו וספרה שהתלבטה אם לנענע אותו. אם זה מנומס לעשות את זה למישהו זר. בריגיט ענתה לה שחד משמעית כן. שזה גם לא מנומס לנחור ולהפריע לאחרים ☺️
דירק ובריגיט מהצד השני שלי ישנו במתיקות. הם היו במיטות הפנימיות יותר והאור פחות סינוור אותם. בריגיט גם ישנה עם כיסוי עיניים כנראה מוצלח משלי.
היו כמה שעות שינה עם התעוררות לפיפי ארוכה בין חצות ל 5 בבוקר ואז שוב החלו עבודות החשמל והעינוי חזר. כבר התעוררתי לגמרי כמובן מהאור הבוהק, שהיה חזק מהאור מהחלון.
במשך ארוחת הבוקר עדיין לא היה חשמל, מה שכנראה גרם גם לקפה להיות קר. אכלתי הרבה יחסית, לפצות על זה שלא אכלתי בערב מספיק. ביום טרק צריכים המון אנרגיה ואני חייבת לאכול טוב.
בעלת הבקתה אישרה לנו להכין סנדביצים לדרך שזה היה מעולה, כי הלחם היה ממש טרי באופן מפתיע.
יצאנו לדרך ב 8 וחצי ודירק אמר: המשימה שלנו זה לעקוף את הפינים, שיצאו חצי שעה קודם.
בריגיט אמרה (כמו שתמיד אני אומרת למתאמנים שלי), אנחנו לא בתחרות עם אף אחד. באנו להנות. אבל את דירק המשימה שהטיל עלינו שיעשעה.
התחלנו ללכת ובריגיט אמרה לי שהיא מרגישה ממש עייפה היום הגוף לא סוחב. היא הלכה לאט יחסית ליום הקודם ולי זה התאים כי בימים שקדמו ממש רצנו והשגנו את כל הקבוצות שיצאו לפנינו. אז הלכנו קרוב יחסית ומידי פעם החלפנו חוויות ועודדתי אותה שאין מה למהר. בסוף כולם מגיעים לבקתה. היום התחיל בעלייה נוחה מאוד על שביל רחב. למרות רוחב השביל העלייה היתה מאמצת ולא במיוחד מרגשת.
דירק רץ קדימה וסיפר לנו אחרי שעה בערך, שעמד במשימה והשיג את הפינים ומאז הוא מחכה לנו. בריגיט ספרה לו, שהיום היא מרגישה קושי ושבימים שקדמו כבר הוכיחה לעצמה שהיא מסוגלת ללכת מהר, אז היום היא בוחרת ללכת לאט יותר ולהנות יותר מהדרך. היא משתעלת לא מעט בעליות וספרה לי שיש לה כבר 20 שנים מחלת ריאות, שמקשה על הנשימה. באמת מרשים שהיא עומדת באתגר כזה ונהנית ממנו למרות הסבל של השיעולים. בשלב הזה השביל היה פחות תלול והלכנו יחד שלושתינו וניהלנו שיחה מאוד כבדה על השואה. שאלתי אותם איפה המשפחות שלהם היו בזמן שזה קרה ומה לימדו אותם בבית הספר על התקופה הזו. ספרתי קצת על המשפחה שלי ועל ניצולי שואה באופן כללי שעוד חיים בארץ.
דירק אמר, שהוא תמיד המום מכאלה שמכחישים את השואה, לא מבין איך זה יכול להיות. סיפר שהמשפחות שלהם שהיו חקלאים בכפרים קטנים בכלל לא השתתפו במלחמה. ההורים שלו היו צעירים מידי ושל בריגיט מבוגרים מידי ולכן לא התגייסו והיו רחוקים.
שוחחנו בערך רבע שעה בשביל, שהפסיק לעלות באופן תלול כמו קודם ולכן היה נוח לדבר. אבל אז שמענו צעקות מרחוק. מה מסתבר? שגרמני שאנחנו מכירים מהבקתה, שהלך עם משפחתו אחרינו, רדף אחרינו כמה דקות טובות (השאיר את התיק ורץ אחרינו) כי ראה מלמטה שהמשכנו בשביל הלא נכון ובעצם היינו צריכים לעזוב את השביל איתו התחלנו בצומת ולהמשיך בעלייה תלולה לעבר הפאס אליו נגיע היום.
מזל שהוא ראה אותנו מרחוק ורץ להשיג אותנו. יפה מצידו מאוד!
חזרנו לצומת וקצת ירדנו על עצמינו על הטעות הטפשית. כשאני לבד אני הרבה יותר מסתכלת במפה בטלפון לראות שאני על השביל ובטח שבצמתים, רק שפה נוצר מצב מפגר, שכל אחד סמך על השני ולא ממש קרא את השלט. השלט היה מאוד ברור אם היינו מסתכלים עליו כמו שצריך. אני ראיתי בשלט את השם של המקום שאליו צריך להגיע רק לא שמתי לב לאן החץ מצביע.
חזרנו אל הצומת ושוב אנחנו בעלייה תלולה מאוד. השביל עזב את הדרך הרחבה ועלה בשביל צר ומפותל . אחרי כ 3 שעות הגענו לפאס הראשון בגובה 2400 מ' 700 מ' עלייה עד כה. (פאס זה מעבר הרים כשמגיעים אליו ניתן לראות את הנוף לצד ממנו הגענו ולצד השני שלו). נחנו קצת והתפעלנו מהנוף המדהים. כיבדתי אותם בתמרים שלי הממולאים באגוז ברזיל. זה טעים ונותן אנרגיה. יש לנו עכשיו לעלות את החלק הקשה יותר לפאס בגובה 2700 מ'. החלק היותר טכני.
עלינו באיטיות כי התחילו גם מעברי שלג קטנים ולא מסוכנים, רק שהיה צריך לעבור אותם בזהירות כדי לא להחליק. הנוף החצי מושלג היה מקסים ממש! ככל שעלינו בגובה היה יותר שלג.
את הרבע שעה אחרונה של הטיפוס עשינו בעזרת הידיים בעלייה על בולדרים. קפלנו מקלות ועלינו עד לנוף המרגש של 360 מעלות בפסגה. מאוד אוהבת עליות כאלה למרות שהן מאוד מאתגרות.
וואו איזו תחושת סיפוק להגיע לפסגה!
עשינו עצירה ארוכה ואכלנו את הסנדביץ הטעים.
שאלתי את דירק לגבי הכותל המערבי. היה נשמע לי לא הגיוני שבגרמנית זה "קיר התלונות" ומסתבר שבאמת החבורה תרגמה לי לא נכון, כי יש שתי משמעויות בגרמנית למילה והתרגום הנכון הוא להתאבל ולא להתלונן.
עדיין זה לא ממש מה שהכותל משמש. מוזרה הפרשנות.
פתאום גיליתי שבאמצע שום מקום בגובה כה רב, יש קליטת אינטרנט! מיד שיגרתי את הבלוג שנכתב יום קודם וקצת התכתבתי עם המשפחה תוך כדי שאני מסתכלת מידי פעם על הנוף המרגש.
הירידה מהפסגה התחילה בירידה מאוד תלולה על סלעים ודי מהר הפכה לשביל תלול מאוד צר וחלק. צריך לחשוב על כל צעד. הוצאתי מיד את המקלות, שמאוד עוזרים במצבים כאלה.
אחרי חצי שעה, הירידה התלולה הפכה נוחה יותר ועצרנו לא מעט לצלם נופים, פרחים ואגמים שעברנו בדרך. באחד האגמים בריגיט הציעה שנעצור להפסקה ארוכה ודירק התנגד בנחרצות ואמר שהוא רוצה להגיע לבקתה. אני הייתי מהאום ומה שיחליטו מקובל עליי.
שאלתי אותה אם הוא הבוס בבית והיא ענתה בשובבות: "זה מה שאני גורמת לו לחשוב". כמצטרפת אליהם לא היה נראה לי נכון לנקוט עמדה.
דירק אמר שהוא יודע שיקח לו אחכ שעתיים לגרד את בריגיט מהאגם. המשכנו בדרך ללא עצירה. הצעתי להם להתערב כמה זמן אחרינו יגיעו הפינים, שעקפנו אותם אי שם לפני הפאס הראשון.
אני הימרתי על שעה וחצי בריגיט על שעה ודירק אמר שהוא יהיה באמצע - שעה ורבע.
הגענו לבקתה אחרי
7.5 שעות
12 ק"מ
1150 מ' עלייה מצטברת
850 מ' ירידה מצטברת.
מיד כשהגענו הזמנתי לי עוגת קרמבל תפוחים שנראתה מעולה ואכן כך! תוך כדי אכילתה (ישבנו בחוץ) החל הגשם מטפטף. ממש יפה מצידו שחיכה בסבלנות וגם היום זכינו למזג אוויר מושלם. קר ללא שמש אבל עם ראות מקסימלית.
הבקתה ללא אינטרנט בכלל. בקשתי רק לשלוח דרך האינטרנט שלהם, שהם לא חולקים עם האורחים, שהגעתי והכל בסדר והם איפשרו לי.
הפינים אכן הגיעו שעה וחצי אחרינו כפי שאני ניחשתי. יפה לי ☺️
המקלחת 5 יורו. יקררר... אבל ברור שאתקלח אחרי שאתמול לא היתה אפשרות.
את הלינר צריך לשים 30 שניות במיקרו! פעם ראשונה שמבקשים ממני כזה דבר. זאת כדי להרוג חרקי מיטה.
כיבסתי בגדים שחייבת במים הקפואים.
שאלתי איפה אפשר למלא מים ומסתבר שאין... גם על זה צריך לשלם. 6 שח לליטר מים מסוננים שיש להם חופשי... מבאס. כשהרמתי גבה אמר שהמערכת סינון יקרה.
מי ששילם על חצי פנסיון יקבל מחר לדרך 2 ליטר.
לארוחת הערב הושיבו אותי עם המשפחה הגרמנית, שהאבא הוא זה שבא לרדוף אחרינו כשטעינו.
האבא החליף איתי כמה מילים, אבל האמא והבת לא יודעות לדבר אנגלית בכלל אז כל הארוחה כתבתי את הבלוג של היום, שאותו אוכל לפרסם רק מחר כשתהיה קליטה.
ארוחת הערב היתה מעולה!
כשהעוגה היתה לי ממש טעימה, הימרתי שגם האוכל יהיה מוצלח ואכן ככה.
המרק למנה הראשונה היה מעולה עם קרוטונים מיוחדים אווריריים שנראים קצת כמו גרגרי חומוס. השתלבו מעולה במרק הירקות עם ציר עוף.
בארוחת הערב אתמול, הגולש הגיע עם מן בצק שקוראים לו קנידל, שהוא נראה כמו קניידלה אבל ענק. אתמול הוא היה ממש יציקה של בצק בלתי אכיל והיום היה רך וטעים ויחד עם הבשר המעולה הרוטב והכרוב הסגול המתקתק המבושל זה היה ממש מעדן! בנגוד לאתמול לא השארתי פרור. הייתי רעבה.
אפילו הקינוח היה מעולה. עליתי לחדר לבדוק את הטעינה של השעון ורואה שעדיין אף אחד לא הצטרף לחדר שלי! מחזיקה אצבעות שככה ישאר כי זקוקה לשנת לילה טובה.
מחר בבוקר נפרדת מבריג'ט ודירק. קצת עצוב לי. היה לי כיף ממש לטרק איתם.
אחרי ארוחת הערב הם קראו לי להצטרף לשולחן שלהם והתייעצתי עם אנשים לגבי המסלול של מחר. צריכה להגיע למירהופן ולא להמשיך במסלול כמו רב האנשים בבקתה.
די מהר פרשתי להתארגן לשינה ולכתוב את הבלוג. הלכתי לישון ב 21:30 בתפילה שאשאר לבד בחדר.
לילה טוב.

13.7.2025 הליכה למאירהופן. שעמום זה דבר יחסי

אז תפילתי התגשמה ואף אחד לא הגיע לחדר שלי. זה סופר נדיר. כנראה ביטול של הרגע האחרון. זה כל כך הפתיע אותי, שבלילה שמעתי קול של גבר מעיר אותי ושואל אם אפשר לקחת שמיכה ולשכב באחת המיטות הריקות. לא הבנתי למה הוא מעיר אותי בשביל זה, אבל אז התעוררתי לרגע והבנתי שזה היה חלום ☺️
למרות שהיו לי תנאים מעולים לשינה התעוררתי ב 4 ללכת לשרותים ולא נרדמתי שוב עד הבוקר. מה יהיה איתי?
בשלב הזה, שאני שוכבת ערה, מגיעות מחשבות כל כך מיותרות ולא חשובות, שמצליחות להעסיק אותי כל כך באינטנסיביות, שאני מרגישה שכבר אמצע היום ולא אמצע הלילה.
היה לי נעים מיטה ופשוט המשכתי לשכב ולעשות את עצמי ישנה.
ב 6 וחצי קמתי להתארגן.
הבגדים שכיבסתי לא התייבשו. זה קורה לא מעט. במקרים כאלה אני מכניסה אותם לשקית נפרדת ומייבשת שוב בבקתה הבאה. רק הפעם מצפה לי מלון מפנק כיעד הבא! אבל ממש מפנק!
בארוחת הבוקר נגשה אלי בריגיט ואמרה שיש לה משהו בשבילי והוציאה מהכיס את כיסוי העיניים שלה. אמרה שיש להם עוד אחד ושבכל מקרה מחר זה הלילה האחרון שלהם בטרק ושלי יהיה שימוש טוב יותר לזה. איזה חמודה.
אכלתי ארוחת בוקר ולשמחתי לא קמצנו לי על המים ונתנו לי 3 ליטר ולא רק 2. אני שותה הרבה במהלך היום. כשחם מאוד, אני אפילו מסיימת לעיתים את ה 3 ליטר. למרות המשקל, תמיד מעדיפה לסחוב יותר מים מלהתקע בלי.
רגע לפני יציאתי לדרך הגיעה הפרידה מדירק ובריגיט. לכבוד חיבוקי הפרידה המרגשים יצאה השמש מבין העננים ואורה הנעים שליטף אותנו בקרירות הבוקר, היה משל לכל המפגש הזה שלי איתם. מפגש מלא אור.
אמרנו מילות סיכום. הודתי להם שצירפו אותי אליהם והם אמרו שזה היה להם נהדר שהצטרפתי.
לא מובן מאליו לפגוש אנשים, שהתדר שלהם בדיוק יתאים לשלי. הסיבה שאני מטיילת לבד היא לא כי לא נהנית לטייל ביחד, פשוט הסיכוי למצוא עם מי לטייל, שהכל בדיוק יתאים הוא מאוד קטן ומאוד בקלות זה יכול להפוך סבל. לצערי אומרת מניסיון טראומתי מהעבר.
היום אף אחד לא הולך בכיוון שלי. כל האנשים בבקתה ממשיכים עוד יום על הטרק הזה. אני צועדת לבד לטרק הבא שלי.
היעד שלי היום הוא עיירת הסקי מאירהופן. הזמנתי שם מלון מפנק ל 3 לילות. לא כי כבר מגיעה לי מנוחה. הסיבה היא טכנית:
כשהזמנתי את הבקתות לטרק כמה חודשים לפני הטרק, כבר לא היה מקום בחלק מהבקתות ורק דחייה של 3 לילות של ההתחלה של הטרק הבא, אפשרה להזמין את כל הבקתות ברצף.
אבל לא לדאוג! גם בימי המנוחה במלון מתכננת לצעוד כדי לשמור על הכושר במקסימום. הטרק הבא שיתחיל עוד 3 ימים, הוא הקשה ביותר שעשיתי עד כה. ככה אמר אמנון, זה שמתכנן עבורי את המסלולים ויוצר עבורי את המפות של הטרקים כל שנה.
התחלתי בצעדה מהבקתה ובשעה הראשונה הדרך היתה קצת משעממת. צעדתי על דרך עפר רחבה במגמת ירידה. ההליכה היתה קלה והתחלתי לשיר לעצמי בקול. השמש נכנסה ויצאה מבין העננים והיה נעים ללכת עם חולצה קצרה ואפילו קצת קריר. הנוף היה של הבקתה המתרחקת והעמק המתקרב. בשעה השניה שהמסלול לא השתנה הרבה היתה לי תובנה: הייתי שמחה שזו תהיה הליכת הבוקר שלי אם הייתי בישראל עכשיו. וששעמום זה דבר יחסי.
הרי אם היו שמים מישהו שלא חווה את הטרק במקום שבו אני כרגע מטיילת הוא היה נפעם מהנוף. ואני בגלל שראיתי בימים האחרונים נופים כל כך עוצמתיים ומשוגעים פתאום לרגע פחות מעריכה את מה שאני רואה עכשיו.
הסתכלתי המון בטלפון תוך כדי ירידה. קצת כמו מכורה לסמים, שזקוקה למנה שלה. אחרי יומיים ללא אינטרנט ואפשרות לדבר כמו שצריך עם הבית, בדקתי כל רגע אם כבר יש קליטה. בנוסף בדקתי גם את המפה כי המסלול היום לא מסומן. כלומר הולכת על שבילים, אבל אין שילוט ליעד שלי, כי הוא לא חלק ממסלול טיול רגיל.
כל פיצול של השביל צריך לבדוק לאן ממשיכה והיו לא מעט כאלה בדרך.
לאחר שעתיים סיימתי לרדת כ 700 מ' ורואה את הבקתה ממנה ירדתי כנקודה קטנה באופק. בשלב זה השמש יצאה לחלוטין מבין העננים והתחיל להיות חם. חם ממש! וכדי להוכיח לי שוב שהכל יחסי בחיים, קבלתי שביל עוד יותר משעמם מקודמו! עלייה מעצבנת ולא נעימה על כביש שרובו חשוף לשמש הלוהטת כשמידי פעם חולפות על פניי מכוניות במהירות.
אין שוליים לכביש וכל פעם ששומעת מכונית מרחוק זזה לצמחייה בצדדים. לא כיף בכלל. עליתי בקצת מרמור וגם קצת עצב שאני לא עם דירק ובריגיט עכשיו.
היום לארוחת צהרים יש לי רק תפוח ועוגיית גרנולה (מאלה שהבאתי איתי) קצת בריאות לפני כל הדברים הפחות בריאים שאוכל בעיירה. עצרתי לאכול בצל של איזו בקתה. היה לי ממש חם. גם עברתי לראשונה היום למכנסיים קצרים.
העלייה המשיכה ללא סוף רק לשמחתי עזבה את הכביש ועברה לשטח חשוף שהוא אתר סקי בחורף. היו הרבה רכבלים לא פעילים.
אני מתכננת לצעוד עד רכבל שכן פעיל ולחסוך 1000 מ' ירידה. כבר ירדתי היום 850 מ' וזה מספיק ליום אחד.
בעודי צועדת בשמש הרותחת ונזכרת איך רק אתמול קפאתי מקור, ראיתי מולי בחורה שנראתה די אבודה. עד אותו הרגע לא פגשתי אף מטייל במסלול. היא פנתה אלי בגרמנית ומיד בקשתי תרגום. אמרה שהיא מחפשת את הרכבל אליו אני צועדת ושאין לה מפה ושאין שילוט.
אכן היום שילוט לא קיים ולא ניתן להסתדר בלי מפה. אמרתי לה בשמחה שזה הכיוון שלי ושהיא מוזמנת להצטרף ושיש עוד כשעה הליכה לשם. היא שמחה מאוד וצעדנו יחד. בעודי מתנשפת בעלייה והשמש לא מרחמת היא אומרת לי: "אני מקווה שהגשם לא יתפוס אותנו". אני מתאפקת לא לצחוק ושהזיעה תכנס לי לפה הפעור. איזה גשם? עוד שעה מגיעים וחום אימים.
אמרתי לה בעדינות בלי לצחוק, שעוד שעה נגיע ויהיה בסדר.
לשמחתי נכנסנו במקטע האחרון לתוך יער והחום יותר נסבל. אחרי כחצי שעה הליכה היא מצביעה לעבר הנוף שנשקף מבין העצים ואני רואה ענן ענק ואפור כהה מתקרב אלינו במהירות משום מקום!
פשוט לא יאמן! היא צדקה!
בדיוק ברגע הזה שמעתי בכיס שלי צפצופי הודעות נכנסות. סוף סוף יש תקשורת!
חשבתי לתומי שאעשה עצירה קטנה כדי לכתוב לכולם שהכל טוב, כי בטח דואגים לי כי נעלמתי ליומיים.
אמרתי לבחורה שאני עושה הפסקה ואיחלתי לה המשך טיול מוצלח. זה היה כרבע שעה מהרכבל על שביל ברור אז ידעתי שהיא תסתדר. התיישבתי כדי לסמס ותוך שניה כל הגוף שלי התמלא נמלים ענקיות! טסתי משם כמובן מתנערת בגועל וחשש לקבל עקיצות. ראיתי שכל המסלול מלא נמלים ואין בכלל איפה לשבת. יחכו עוד רבע שעה להודעות שלי. בעודי מתנערת מהנמלים החלו רעמים אימתניים! הלכתי מהר ודקה אחרי שהגעתי והספקתי לסמס ולהתפעל מהנוף המדהים, המבול הגיע! וואו איזו התחשבות שיא!
המוכרת של הכרטיס לרכבל גם התחשבה והסכימה לתת לי הנחה שנותנים למי שישן במלונות מאירהורפן, אפילו שעדיין אין לי כרטיס אורח. גם אחרי ההנחה זה היה יקר ממש כמעט 100 שח.
ירדתי ברכבל וכמעט לא ראו את הנוף בשל המבול שירד! מטורף!
כשהגעתי למטה נאלצתי ללבוש מעיל גשם ולשים כיסוי לתיק, כי יש עוד כמה דקות של הליכה למלון.
השינויים החדים של מזג האוויר הזכירו לי את אחותי, שכאשר היתה קטנה והתארגנה לבד לבית הספר, היתה תמיד צועקת לאבא שלי "אבא היום חם או קר?" כדי שתדע מה ללבוש. היא היתה שואלת את זה במהלך כל השנה באדיקות גם כשהיה ברור אם היום חם או קר.
אז לטרק הזה באמת חשוב לדעת אם היום חם או קר. וזה יכול להשתנות ברגע כך מסתבר.
סהכ צעדתי היום:
1150 מ' עלייה מצטברת
850 מ' ירידה מצטברת
7.5 שעות
12.5 ק"מ
הגעתי למלון די רטובה מהגשם ולשמחתי ראיתי שהמלון מדהים מעבר לציפיות שלי! שלמות!
חדר מהמם ומרווח,
בריכה וג'אקוזי על גג המלון הצופה להרים מסביב,
מלא כסאות נוח מפנקים,
כל סוגי הסאונות שרק אפשר לדמיין, פירות יבשים ואגוזים ומים בטעמים מוגשים בספא וכמעט אין אנשים!
פשוט הרגשתי עליסה בארץ הפלאות!
אחרי 5 ימים בתנאים מאוד בסיסיים, הכל נראה כמו חלום. מיד התקלחתי מקלחת טובה, כיבסתי את הבגדים ויצאתי לספא המפנק כולי מאושרת.
כשיצאתי לבריכה בדיוק יצאה השמש והגשם הפסיק כמו בהזמנה! התמוגגתי מהמים הנעימים וממש הרגשתי איך השרירים שלי שעבדו קשה 5 ימים, מקבלים את המנוחה הראויה להם. רק חסר איזה חתיך שיעשה לי מסאג' לכפות הרגליים 🤣
מחר עוד מצפה לי ארוחת בוקר מעולה.
תבינו, מפואר פה כמעט כמו יערות הכרמל ואני משלמת 440 שח ללילה בלבד לכל הטוב הזה כולל ארוחת הבוקר! בארץ תשלמו יותר למאהל בדואי בלי שום ארוחה, ומקלחת משותפת מטונפת. אבסורד הפער הזה. כל פעם זה מדהים אותי מחדש.
אחרי הפינוק בספא הלכתי לצוד מזון. הגעתי בהמלצת הגי פי טי למסעדה עם המבורגר מדהים וטעים. בול מה שחלמתי בעלייה המשעממת היום.
אחרי הארוחה גם התחשק לי קינוח והכל היה סגור, אז קניתי מגנום בטעם פטל שאין בארץ בתחנת דלק ☺️ בול סגר את הפינה.
חזרתי לחדר המפנק שלי מרוצה עד הגג.
שרותים קרובים, חושך מוחלט ושקט מופתי. האם סוף סוף אשן כמו שצריך?
נגלה בפרק הבא.
אגב מכיוון שהמסלול היה משעמם היום אין הרבה תמונות אז צרפתי תמונות שהגיעו מבריגיט ודירק באיחור בגלל העדר האינטרנט.

14.7.2025 אימון במאירהופן בגשם

התעוררתי במלון המושלם בשעה 5:00. די מהר הבנתי שזה סופי ואני ערה לגמרי ואין לי מה לנסות להמשיך להרדם.
יובל (הבן שלי) התכתב איתי, ואמר לי שזה לא כזה נורא שאני מתעוררת מוקדם כל הזמן. שבטח אני ישנה מספיק ולכן מתעוררת, ושאפסיק לדאוג מזה. יש משהו בדבריו. מה שמטריד אותי, שמוציאה כ"כ הרבה אנרגיה במהלך היום ולא הגיוני לי, שהגוף מסתפק ב 4 עד 7 שעות שינה. אבל כנראה שאם הייתי צריכה עוד פשוט הייתי ישנה.
התארגנתי באיטיות בחדר המרווח וסדרתי את כל הבלאגן מאתמול.
לקראת 8 ירדתי לארוחת הבוקר, שהיתה מושלמת כפי שצפיתי. לחמים שווים מכל הסוגים, ירקות, פירות טריים, ביצים, גרנולה ויוגורטים מכל מיני סוגים, מכונת אספרסו שווה, שיודעת להכין את כל סוגי הקפה. ההכי שווה היה, שהיתה שם מכונה להכנת מיצים מפירות קשים. גזרים חתוכים ומקולפים ותפוחי עץ מתוקים, המתינו שאכניס אותם למכונה. כמובן לא נתתי להם לחכות סתם. היתה גם מכונה גדולה לסחיטת מיץ תפוזים והיה אפשר לשלב תפוח, גזר ותפוז כמו שאני אוהבת. טרי טרי. תענוג.
בשלב הזה, שכולי מוקסמת וגם מכינה לי סנדביץ שווה לדרך, אמנון כותב לי שהוא מזכיר לי שסחיטת מיץ זה לא נחשב אימון לטרק ושיאללה מספיק לבלוס וקדימה לעבודה. ההר מחכה לי.
ב 14:00 אמור לרדת גשם וכדאי להספיק כמה שעות אימון לפני.
למה אני מתאמנת? כי הטרק שמצפה לי קשה וטכני ואני צריכה להיות בכושר שיא.
ב 9 וחצי כבר התחלתי לצעוד. בחוץ מעונן ובתחילת ההליכה היה גם נעים. אבל די מהר התחילה עלייה תלולה ולוליינית בתוך היער והיה לי חם ממש. הזעתי כמו שלא הזעתי בכל הסאונות אתמול! מכל חור. הסתכלתי בתחזית וראיתי שיש 75 אחוזי לחות. זה מסביר את זה.
המשכתי לעלות ואז בסביבות 12 וחצי התחיל לרדת גשם. הקדים קצת הבחור. לא כל כך הפריע לי והמשכתי לעלות עוד ועוד בתוך היער. בחצי שעה האחרונה לעלייה יצאתי לשטח חשוף עם נוף מאוד יפה. סיום הטיפוס של 700 מ' היה במלון של הביוקר, באמצע שום מקום צופה על נוף מטורף. למרות הגשם שירד ללא הפסקה, מצאתי מכסה מהגשם ואכלתי את הסנדביץ. המלון היה סגור. כנראה מלון רק של חורף(חלק מאתר סקי). עכשיו צריכה לרדת את כל ה 700 מ' חזרה והכל חלק ורטוב וצריך לרדת בזהירות רבה. למרות זאת היו חלקים שריחפתי במהירות כהרגלי.
הגשם לא הפסיק ורק התחזק, אבל הירידה בתוך היער שיפרה את המצב כי הגשם נבלם חלקית ע"י העצים.
ככל שחלף הזמן יותר ויותר נרטבתי. אחוזי הלחות והזיעה של ההליכה בבוקר נשכחו מזמן כלא היו והלכתי עם פליז ספוג מים. למרות המאמץ היה לי קר. כשיצאתי מהיער היתה לי עוד כרבע שעה הליכה למלון ואז כבר לא נשאר שום דבר יבש. כאילו שפכו עלי דלי מים. אבל הייתי מרוצה מעצמי שהלכתי שעתיים וחצי בגשם שוטף. במיוחד שימח אותי לדעת שבקרוב אגיע למלון המושלם ואתחמם במקלחת חמה וטובה.
רגע לפני הגעתי, נכנסתי לסופר סמוך, כי חשקה נפשי בשוקולד. הרגשתי שזה ממש מגיע לי לקינוח על האימון המטורף הזה.
סהכ צעדתי 5 שעות ללא הפסקה כמעט,
750 מ' עלייה מצטברת,
750 מ' ירידה מצטברת,
15 ק"מ.
הגעתי לחדר החמים שלי ופשטתי בגדיי הספוגים הישר לכיור לכביסה.
משם למקלחת חמה ואז למיטה.
נחתי שעה וחצי שבה אכלתי תפוח טעים ולקינוח שוקולד והתכתבתי עם כל מי שהיה זמין. החזרתי את האנרגיה שחסרה לי בגוף. זה היה מעייף אבל נהניתי מאוד. יופי של אימון.
אחרי שהתאוששתי, לבשתי בגד ים וחלוק והנה אני בג'אקוזי המדהים המיועד ל 12 אנשים אבל אני לבד לגמרי! צפה במים ונותנת לבועות הנעימות לעטוף את כל גופי. טמפ' המיים מושלמת לי. טוב לי ממש.
השמש יצאה לכבוד המאורע והגבירה את תחושת הוואו שהרגשתי ברגע הזה.
נכנסתי לשלל הסאונות ושכחתי לגמרי שקודם הלכתי שעתיים וחצי במבול.
נשכבתי על כסא נוח בשמש החמימה מול הנוף המטורף של ההרים וכתבתי את הבלוג עד 19:00, השעה בה התעורר הרעב.
הפעם החלטתי לאכול במסעדה של המלון וזו היתה החלטה טובה. ארוחה מעולה.
מלון מושלם כבר אמרתי?
חזרתי לחדר לשינה מתוקה.

15.7.2025 ניסוי מדעי: האם עינוי של הגוף מגביר הנאה?

התעוררתי ב 6 והחלטתי לא להתרגש מזה כמו שיובל הציע. די מהר התחלתי לעשות תנועות של בוקר, כי החלטתי לצאת יחסית מוקדם להליכה שלי. שוב הליכת אימון, רק שהפעם צפוי שביל יותר מאתגר. גם היום צפוי להתחיל גשם ב 14:00.
התוכנית שלי לעלות להר ברכבל ובחלק העליון לעשות מסלול מעגלי מאתגר עם עליות לשתי נקודות גובה עם נוף שווה. כשיסתיים המסלול, ארד את כל ההר ברגל. ירידה מצטברת של 2000 מ' גובה! לדעתי זה הכי הרבה שירדתי במהלך יום אחד. אוהבת מאוד ירידות ותוהה איך הרגלים שלי יגיבו לאתגר. הכנה כמו שצריך לבאות!
מהרכבל התחלתי בעלייה יחסית פשוטה של 45 דקות לנקודת תצפית יפה על הערייה מלמעלה.
יחד איתי עלו עוד תיירים רבים. בתום העלייה התיירים ירדו חזרה לרכבל למירהופן ואני פניתי למסלול מאתגר מאוד שלא מיועד לתיירים:
עליתי וירדתי לעוד שתי נקודות גבוהות ובין לבין הלכתי על סכין. חוויה מפחידה ממש!
מה זה אומר ללכת על סכין?
הולכים על שביל צר מאוד, עליו יש מקום רק לרגל אחת לדרוך בו זמנית. מצד ימין תהום וגם מצד שמאל ולהתסכל למטה זה מפחיד וגורם לרגליים קצת לרעוד. בנוסף, ירד גשם קל. לא כזה שהרטיב אותי מאוד, אבל את השביל הרטיב גם הרטיב. סיימתי עלייה לנקודת תצפית גבוהה מהקודמת התיירותית, ועד פה למרות שכבר לא היה שביל מסומן היה סביר. מהשלב הבא הבנתי שזה רק אני והקקי של עיזי הבר שבוודאי מסתובבות שם. אין נפש חייה. הסתכלתי מטה והבנתי שצריכה עכשיו לרדת הר תלול בטרוף, ללא שביל, עם צמחייה רטובה. ובכן לא בושה במצבים כאלה פשוט להתיישב על הטוסיק ולרדת לאט לאט עם הידיים ולהחליק מטה. שום סיכוי היה לרדת את זה במצב עמידה. הלב שלי דפק ממש מהר. לא מהמאמץ. אולי גם. בעיקר מהפחד. הבנתי שמזמן לא חוייתי את הפחד הזה, לפחות מאז הטרק האחרון. והנה הוא כאן. בסיום הירידה התלולה הגיעה הליכה על סכין מאוד מפחידה, אבל מאוד מאוד יפה, כשהעזתי להסתכל. זה עושה ממש סחרחורת להסתכל למטה ולהבין שכל צעד שאני עושה צריך להיות בטוח. אין מקום לטעויות. מעידה לא תסתיים יפה.
אז העזתי להסתכל, רק כשהרגשתי מאוד מאוד יציבה, או כשפתאום היה מקום לשתי הרגליים לעמוד בו זמנית על השביל.
בשלב מסויים הגיעה נקודות תצפית מהממת על אגם טורקיז יפיפה למטה בעמק. לכבוד הארוע התישבתי במקום בטוח להסתכל על הפלא ובעודי עושה לו בוק יצאה לפתע השמש מבין העננים וצבעה אותו בטורקיז עוד יותר מהמם! וואו!
משם הליכה על עוד סכין קצת פחות מפחידה.ואחריה עלייה מאוד תלולה שצריך להעזר בידיים כדי לעלות, לנק שיא הגובה של היום 2400 מ'.
בשעת ההליכה האחרונה כבר ראיתי מרחוק את הבקתה, שבה אשן מחר כשיתחיל הטרק הבא. צפוי לי יום קצר של הליכה עד אליה.
עד הבקתה היתה ירידה מאוד תלולה, ובחלק הראשון שלה כאבלים וסולמות בסלע (ויה פרטה).
כהגעתי לבקתה לא עצרתי, למרות שחוויתי שעתיים מאתגרות ומפחידות. היו שם המון אנשים, שהגיעו מהכיוון השני ועצרו שם לצהרים. החלטתי להתחיל בירידה הענקית שצפויה לי. השלט אמר שזה יקח 4 שעות של ירידה. קיוויתי שאצליח לקצר את הזמן הזה כי אני יורדת מאוד מהר. בטח כשאין הרבה משקל על הגב. אחרי שעה של ירידה עם המון סלעים חלקים ורטובים עצרתי לסנדביץ. זה לא יהיה מהיר כמו שקיוויתי. לא ניתן ממש לרוץ בשביל כזה עם סלעים רטובים, כשצריך לשים לב בכל פעם איך ואיפה מניחים את הרגל. הגשם שעשה הפוגה של שעה חזר לטפטף, אבל מצאתי מדף סלע גדול, שהיה ניתן לשבת תחתיו ולאכול בלי להרטב.
רואה שאמנם ירדתי עד כה 600 מ', אבל שיש לי עוד 1400 מ' ירידה. זה הרבה. הפסקת הסנדביץ היתה קצרה מאוד ודי היחידה במהלך כל היום, למעט עצירה של דקה פה ושם. אחרי שעה נוספת של ירידה, התחלתי להרגיש את כפות הרגליים. מצבי מעולה. אין לי רגישות בברכיים מה שקורה לרבים, שלא מחזקים מספיק את שרירח הירך שלהם.
גיליתי שהשלוקר שלי התרוקן ויש לי עוד שעה וחצי של ירידה! שונאת כשזה קורה. לקחתי מעט מידי מים כי חשבתי שהמסלול היום קצר בהרבה.
הבעיה בשלוקר, שהוא כמו רולטה רוסית. בלי אזהרה פתאום מבינים שזה היה השלוק האחרון כי הוא נמצא עמוק בתיק ואין לו נורית אזהרה כמו לדלק. מעצבן. יש לי בתיק תפוח. הבנתי שכל פעם שאהיה צמאה אקח ביס וזה יספק קצת נוזלים. מזל שלא חם ושזו ירידה.
אחרי חצי שעה נוספת, הרחתי ריח מתקתק. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת, אבל אז ראיתי שיחי פטל מהסוג שאני ממש אוהבת! עוד דרך לקבל קצת נוזלים. אכלתי חופן טעים והמשכתי בירידה. אחרי קטע ארוך חשוף נכנסתי ליער. הירידה לא הפכה פשוטה יותר ולא יכולתי לדהור ממש, כי כל פעם שהעלתי קצב החלקתי על שורש של עץ. השורשים מאוד חלקים כשהמסלול רטוב. אין ברירה צריך לשים לב לכל צעד.
זה היה מעייף מאוד ומה שניחם אותי זה הספא שמחכה לי מיד כשאסיים. בנוסף, כשהגעתי למלון ביום הראשון, חיכה לי פתק, שבמקרר יש לי בקבוק קאווה קטן מתנה. שמרתי אותו להיום ודמיינתי את עצמי יושבת איתו בבריכה ומנשנשת איתו את הפירות היבשים שהם מחלקים שם. זו היתה תמונה מאוד חיה בראשי, שעודדה אותי ללכת בקצב המקסימלי האפשרי.
מודה שככל שהגשם התחזק והצמא גבר והרגליים מיצו את הירידה, עברו לי מחשבות בראש, של איך אני מבזבזת שעות ספא יקרות וקורעת פה את התחת, אבל יחד עם זאת ידעתי, שארגיש סיפוק גדול כשאסיים את הירידה ושזה סוג של סבל קטן שגם גורם לי הנאה. גם השביל מעניין ומגוון מאתמול וזה מסלול בהחלט ראוי!
בשעה 16:00 הגעתי מרוצה מאוד מעצמי למלון. שוב ספוגה בגשם. הירידה לקחת קצת יותר מ 3 שעות וזה כיף להקדים את השלט שאמר 4.
סה"כ צעדתי היום:
7 שעות כמעט ברצף.
700 מ' עלייה מצטברת
1950 מ' ירידה מצטברת!
14.5 ק"מ
יום מנוחה זה ממש לא 🤣
שתיתי המון מים, כיבסתי מהר את הבגדים, מקלחת חמה קצרה ואני כבר עם חלוק ובגד ים בבריכה בשעה 16:30, יושבת לי עם הקאווה והפירות היבשים שעליהם פינטזתי כל הירידה.
תוך כדי מדברת בוידאו עם אורן (בן זוגי) ומשוויצה לו במעללי ובקאווה.
זה היה בקבוקון קטן של אולי 200 מ"ל, אבל עשה עבודה טובה, של סחרחורת נעימה והנה אני בג'אקוזי המדהים שחיכה לי המון שעות יפה ובסבלנות.
זה אולי ישמע קצת מוזר אבל בשעתיים הבאות בספא, הרגשתי ממש תחושת ריחוף והתעלות מטורפות. רגיעה גדולה, שלא חוויתי הרבה זמן ואני בטוחה שזה קשור לעינוי הפיזי הקטן שחוויתי בשעות ההליכה המאומצות קודם. אנסה לתת קצת מילים לחוויה:
נכסנתי לסאונה, זו שהכי התחברתי אליה מכל הסוגים. סאונה רטובה שהאדים בה בריח חזק של מנטה. התחושה של נשימה של אדי מנטה זה כמו ניקוי וחיטוי של מערכת הנשימה. כששוכבים ומביטים לתקרה יש מנורות קטנות שמחליפות צבעים. אחרי שצברתי הרבה חום, יצאתי החוצה ובחוץ קר וגשום והגוף עדיין חם מאוד מהסאונה. נשכבתי על פוף רך ונעים על מגבת מלטפת, כשהטיפות הקרות של הגשם מטפטפות בעדינות על כל הגוף וזה כמו מסאג' נעים ביותר.
כשהגוף התחיל להתקרר, נכנסתי למים החמים והגשם רק מלטף את פניי והנוף ערפילי ומסתורי של ההרים העצומים מסביב וכמעט אין אנשים סביבי.
מהג'קוזי עברתי לבריכה, ומצאתי שאם הולכים באמצע שלה יש בועות עדינות שעושות נעים בכפות רגליים תוך כדי הליכה. בקצה המרוחק של הבריכה זרם מים חזק, שעשה לי מסאג' רציני בכפות הרגליים כמעט כמו החתיך שעליו פינטזתי 🤣
ככה במשך שעתיים, עברתי מפה לשם וחוויתי רגיעה מושלמת. לקינוח נשכבתי בתוך המבנה על כיסא נוח וחמים כשמעליי תקרת זכוכית ומכל הצדדים רואים את הנוף ואת הגשם יורד בעוצמה ואני כותבת בהנאה את הבלוג ושותה מים קרירים בטעם תפוז עם נענע וג'ינג'ר. ינעל העולם לא?
ב 19:00 הלכתי להתקלח ולאכול. הפעם ניסיתי את השניצל הוינאי. להיות באוסטריה ולא לטעום אותו, זה כמו לבקר בישראל ולא לאכול חומוס. אז הלכתי על זה והיה לא משהו... כל פעם שמנסה מתאכזבת. אז אולי כדאי להפסיק לנסות? זה היה קצת צמיגי והציפוי לא קראנץ מספיק. בקיצור השניצל שאני מכינה בבית הרבה יותר טעים.
בתום הארוחה יצאתי לרחוב הקריר הרטוב כולו מגשם ואכלתי כדור גלידה של פיסטוק טעימה. התהלכתי ברחוב הקריר באיטיות תוך כדי אכילתה.
זה היה יום מאוד מספק ללא ספק!

בירידה האין סופית עם מחשבה: עוד מעט אני בספא!

16.7.2025 הליכה לבקתת Karl von Edelhütte‏‏‏‏. חמישית יום עבודה בערפל ובגשם

התעוררתי ב 6 בבוקר ומיד בדקתי אם יובל כתב לי. אתמול בערב רציתי לדבר איתו והוא כבר הלך לישון. היה לי חשוב שנדבר, כי לא ברור מה יהיה מצב התקשורת בשבוע הקרוב. מניחה שהבקתות יותר מבודדות, ויש סיכוי שלא תהיה תקשורת.
לשמחתי הוא כתב לי שיכול לדבר, ודברנו בשיחת וידאו, תוך כדי שהוא מתארגן לעבודה שלו בשירות לאומי.
בסיום השיחה התחלתי לארוז את כל החפצים שלי שהיו מפוזרים בכל החדר. הכביסה על החבל שתליתי במרכז החדר עוד לא התייבשה והפריעה לי לעבור מצד לצד כשארזתי.
הסתכלתי החוצה וראיתי שהכל מכוסה בענן אחד גדול ונמוך. יורד גשם וממש לא מפתה לצאת החוצה.
לשמחתי אין לי מה למהר. יש לי מעט מאוד הליכה היום. חשבתי שאעשה עוד מסלול צד כשאגיע לבקתה, אבל הבנתי שעם מזג אוויר כזה, המינימום האפשרי תהיה הבחירה הנכונה.
בדרך לארוחת הבוקר, שאלתי בקבלה מה השעה הכי מאוחרת שאפשר לעשות צ'ק אווט, ולצערי התשובה היתה 10:00.
אכלתי את ארוחת הבוקר באיטיות. נפרדתי מהמעדנים. קינחתי באננס טרי ומיץ טבעי שהכנתי לי. ארוחת פרידה ראויה מגן עדן.
אבל לא לדאוג! בעוד שבוע כשאסיים את הטרק השני, כבר שריינתי לי במלון הזה לילה נוסף ויש סיכוי שאפילו שני לילות, אם אראה שלטרק הבא הגיוני מבחינת לו"ז לצאת ממאירהופן בבוקר, ולא מאינסברוק שקרובה יותר.
מלון העובש באינסברוק היה יקר יותר מהמלון המושלם הזה, אז ממש מפתה אותי להשאר במאירהופן.
אחרי ארוחת הבוקר, כתבתי את הבלוג על קורותיי אתמול, והמשכתי לכתוב גם אחרי שפיניתי את החדר. בחוץ עדיין ערפל כבד וגשם והרכבל עליו אמורה לעלות להר נבלע בתוך הענן. לא נראה כיף בכלל.
ב 11 סיימתי את כתיבת הפרק והבנתי שאין ברירה וצריך לצאת, כי המצב לא ישתנה בקרוב. אותו ענן מנומנם, שמונח על ההר, נמצא שם כבר מ 6 בבוקר. לא עושה רושם שהוא הולך להתנדף בקרוב.
נזכרתי שכאשר הייתי בכיתה ז, היתה לנו מורה קצת מוזרה בשם מירי והיא סיפרה לנו באחת ההפסקות, שאם בוחרים ענן ומתרכזים ממש, אפשר בכוח המחשבה לגרום לו להעלם. היא עשתה לנו סוג של דמיון מודרך ויחד העלמנו את הענן שבחרנו אחרי כמה דקות. היינו מוקסמים! לא העלנו בדעתנו, שכל ענן שנבחר, אם נסתכל עליו מספיק זמן יעלם.
ובכן את הענן הזה באמת לא ניתן להעלים בכח המחשבה תוך כמה דקות.
עליתי על הרכבל (אותו הרכבל של אתמול) וממש נכנסנו עמוק לתוך הענן (זו נסיעה של רבע שעה על קרונית ענקית). עלינו מעל גובה הענן וראינו חלקית את הנוף מכוסה בעננים. מקסים. אתמול על אותו הרכבל, הנוף היה שונה לחלוטין כמובן. בחרתי להיום את המסלול הכי פשוט לבקתה, ותודה לאל שלא חייבים להגיע לשם דרך הסכין של אתמול. זה יום ממש לא מתאים לסכין שכזה.
כשירדתי מהרכבל, הבנתי ששכחתי בחדר את כל תדפיסי אישורי הבקתות. אני תמיד מדפיסה אותם למקרה שמבקשים אישור הזמנה. תכננתי לצלם הכל לטלפון ובסוף שכחתי.
כתבתי מייל למלון, שענו מיד שישמרו עבורי את הניירות לעוד שבוע. מקווה שלא יהיו בעיות. לא תמיד ניתן לשלוף את מייל האישור כשאין תקשורת.
בחצי שעה הראשונה של ההליכה, היה גשם קל ולאט לאט נכנסתי לתוך הענן עם ראות לשני מטרים הקרובים בלבד. הגשם הקל הפך כבד והוצאתי מהר את כיסוי התיק נגד גשם. הלכתי עם פליז, שנספג במים די במהירות.
ההליכה בערפל בהתחלה היתה לי נחמדה מאוד. אפילו קסומה. אדי העננים שנשמתי, הרגישו לי מנקים את מערכת הנשימה כמעט כמו הסאונה הרטובה בריח מנטה של אתמול.
ככל שהגשם התחזק, זה הרגיש פחות נעים. מזל שהשביל היה ברור.
זה הזכיר לי שיש מן קטע כזה, שמבקרים תינוק שרק נולד, והתינוק קצת קוף, אומרים לאמא (כי לא מוצאים משהו אחר להגיד ורוצים להיות עם טאקט), "יוווו איזה ברור!"
למה? לפעמים יש תינוקות שנולדים לא ברורים?
תמיד זה הצחיק אותי המשפט הזה. מה זה אומר ברור? ברור שהוא קוף?
אז גם השביל הזה היה ברור באותה המידה 🤣
מאוד שמחתי, שאת המסלול של אתמול עשיתי אתמול ולא היום גם מבחינת הפחד גבהים וגם מבחינת הנוף המהמם שהייתי מפספסת.
בחצי שעה האחרונה של העלייה, כבר רציתי להגיע. היה לי לא נעים בכלל.
רבע שעה בערך לפני הגעתי לבקתה, ראיתי את הבקתה מעליי, מטושטשת לחלוטין. בקושי היה ניתן לזהות שזו בקתה בגלל הערפל הכבד. הוצאתי טישו מהכיס כדי לקנח את האף ושהסתכלתי שוב לכיוון הבקתה היא היתה ברורה לחלוטין! הענן מעלייה נעלם ב 10 שניות קינוח אף! האם המורה מירי באה עד לפה להוכיח את הנקודה?
הגעתי ספוגת מים אחרי שצעדתי היום:
4.5 קמ
150 מ' ירידה מצטברת
350 מ' עלייה מצטברת
1:45 שעות הליכה בלבד.
חמישית יום עבודה!
טוב שעשיתי אתמול אימון רציני.
בבקתה מיהרתי להוריד את הבגדים הרטובים והנעליים.
בניגוד לאתמול שבאותה השעה היה הומה אדם בבקתה. עכשיו ריק כמעט לגמרי.
עליתי לקבלה, ובעלת הבקתה ממש הפחידה אותי בקשיחותה!
זכרתי שראיתי פוחלצים בכניסה לבקתה, ודי חששתי שאם אתנהג לא יפה, סופי יהיה כשלהם!
הבקתה ללא וויפי וללא מקלחת. כמה טוב שהתקלחתי הבוקר לפני הגרוש מגן עדן.
קבלתי חדר דחוס ואפלולי שמיועד ל 10 אנשים וראיתי שאנחנו כבר 5. הולך להיות צפוף. מזל שעוד יכולתי לבחור מיטה נמוכה בקומותיים ללא סולם.
מה הקטע שלהם לגרום לאנשים לעשות ספורט באמצע הלילה?
אחרי שארגנתי את חפציי ותליתי ליבוש את הבגדים הרטובים, הלכתי לאכול סנדביץ. הסתכלתי מהחלון וראיתי שיש הפוגה בגשם. ההפוגה נמשכה שעתיים. נראה שאם הייתי מחכה עוד שעה לפני היציאה, מצבי היה הרבה יותר טוב. אבל כמובן שלא היתה שום דרך לנחש הפוגה שכזו.
כשסיימתי לאכול הבנתי שיש לי 4 שעות להעביר עד ארוחת הערב, שזה המון! כולם פה דוברי גרמנית וזה רק אני, הבלוג ולבזבז לעצמי את חבילת הגלישה.
תוך כדי הכתיבה, הגיעו עוד ועוד אנשים, עד שחדר האוכל הפך הומה אדם.
רק גרמנית נשמעה בקולי קולות. פתאום הרגשתי שזה ממש מעייף אותי ההמולה, ופעם ראשונה בטרק אפילו חשתי שעמום! 10 ימים חלפו מאז שיצאתי מהארץ ולא היתה לי דקה משעממת.
אז עליתי לחדר הקודר ונכנסתי ללינר ומעליו שתי שמיכות וקצת עצמתי עיניים וניסיתי לישון. לדעתי היה אפילו ניקורון קטן עד שנכנסה משהי, שעשתה המון רעש חסר התחשבות. למרות שראתה שאני ישנה. אנחנו עוד נסגור חשבון כשאני אתעורר ב 5:00.
בארוחת הערב ישבתי עם שני גרמנים בני 70, שעושים מחר יום טיול. בם אמרו שעשו את הטרק בעבר ושלא אצפה לאינטרנט בימים הבאים. אז לא לדאוג אם תהיה הפוגה בפרסום הבלוג. במהלך הארוחה הגיע מסוק 3 פעמים להביא ציוד. אחת הנאגלות היתה של גנרטור ענק, בגודל שני מקררים, קשור בכאבל ארוך, וכולם הריעו לו.
האוכל היה לי טעים. יותר מהשניצל המפונפן של אתמול.
אלך היום לישון מוקדם. מחר צפוי יום קשוח!

17.7.2025 הליכה לבקתת Kassel Hut. יום הבולדרים הגדול!‏‏‏‏

קמתי בבוקר ב 5:30 והחלטתי בכל זאת לא לנקום בזו שלא אפשרה לי יום קודם שנ"ץ של שעמום.
לקחתי בשקט את כל החפצים שלי להתארגן בחוץ. זאת למרות שבלילה כולם באו לישון אחריי, ודיברו בקול ועשו המון רעש. מקובל בחדר משותף שאם מישהו ישן, מתחשבים בו: לוחשים וכמה שפחות מרעישים.
הסתכלתי מהחלון החוצה והיה קודר וגשום.
ממש קיוותי שמזג האוויר ישתנה מהר, כי היום צפוי לי יום לא קל ואפילו קשוח. הרבה שעות הליכה והליכה טכנית (פרוט בהמשך).
אחרי ההתארגנות נשאר לי לא מעט זמן עד ארוחת הבוקר. יצאתי החוצה ולהפתעתי ראיתי שכל ההרים הקרובים אלי וגם הרחוקים נצבעו בלילה בלבן. שוב ירד שלג! אנחנו ביולי כן?
היתה בחוץ משפחה הולנדית חמודה, עם שני בנים בני 16 ו 17. גם הם כמוני הולכים בכיוון שלי וגם הם הסתכלו קצת מודאגים על השלג ועל התחזית, שאמרה שעד 11:00 גשום.
הלכנו לאכול ופעם ראשונה בבקתה שאין בופה. דרך החלון של המטבח, הקשוחה מאתמול הגישה לי כוס קפה צלחת עם שתי פרוסות קטנות של לחם שתי פרוסות נקניק (שאני לא נוגעת) ושתי פרוסות גבנצ וקצת ריבה. שאלה אותי בקשיחות אם אני גם רוצה מוזלי וכשעניתי שכן נתנה לי חצי כוס עם חלב ומעט מוזלי צף בתוכו.
אמנם לרב זה הרכב ארוחת הבוקר בבקתות, אבל ללא הגבלה, ובתוספת קצת ירק ותפוח עץ. רב האנשים מכינים להם סנדביץ לדרך.
נאלצתי לעשות סנדביץ מאחת מהפרוסות שקבלתי ולפני שעזבתי קניתי תפוח.
למצבים כאלה שאין לי ממש.ארוחת צהרים, יש לי את עוגיות הגרנולה והתמרים עם האגוזים מהארץ.
בתחילת הטרק חשבתי שאקנה סנדביץ בכל יום בבקתה, כי ככה היה נהוג בטרקים הקודמים שלי, אבל פה ראיתי שגם הגרמנים מכינים סדביצים לדרך וזה טפשי לבזבז כ 10 יורו על סנדביץ נוראי.
למרות שלא נעים בחוץ, הבנתי שאני חייבת לצאת מוקדם, כי על השלט לבקתה כתוב שזה יקח 9 שעות הליכה (ללא הפסקות).
לבשתי את כל השכבות האפשריות:
חולצה טרמית ארוכה, פליז, מעיל ומעל מעיל גשם. היה ממש קר כי היתה גם רוח.
הבוקר התחיל בטיפוס תלול לפאס בגובה 2400 מ'. העלייה לא היתה לי קשה. תוך כ 40 דקות כבר הייתי למעלה. להפתעתי הגשם הפסיק ולא חזר יותר כל היום. מאוד שמחתי שהתחזית טעתה. המסלול שחיכה לי לא נעים בכלל בגשם.
המשפחה של ההולנדים יצאו רבע שעה לפני, ולא ראיתי אותם עד הבקתה. מסתבר שהם ממש רצים. בעיקר הילדים. אחריי יצאו חבורה של בחורים כבני 20 ובשלב מסויים עקפו אותי.
ההליכה אחרי הפאס, היתה בשלג קל וממש נהנתי ממנה. נופים מטורפים של המצוקים מסביב והעננים היו מונחים ממש לצד המסלול וזה היה מקסים.
אחרי כשעתיים התחיל האתגר האמיתי של המסלול והמשיך עד סוף היום. היו אלה שדות ענק של בולדרים. מדובר בסלעים ענקיים, שמכסים את כל הקרקע ולמי שצריך לעבור בשדה הזה מחכה הרפתקאה. כמו לונה פארק. עד עכשיו הייתי בקרוסלה ומעכשיו אני ברכבת הרים.
המקלות הוכנסו לתיק וכל הגוף השתתף במשימה. כל מקטע כזה יכול להמשך חצי שעה. חלק מהבולדרים קטנים וניתן לדלג מאחד לשני וחלקם ענקיים וצריך לטפס עם הידיים או עם כל הגוף. אם הבולדרים לא מסוכנים אני מאוד נהנית מהאתגר, רק לא ידעתי שכמעט כל היום התאגר הזה ימשך וימשך וימשך. בולדרים בעליה בולדרים בירידה ובולדרים במישור. זה מאמץ פיזי הרבה יותר גדול מסתם ללכת. ממש שמחתי שהבולדרים היו יבשים ולא רטובים כי אז זה היה הרבה פחות משעשע. כל צעד צריך לחשוב איפה שמים את הרגל ואיפה את היד ואיך לא להחליק. לא כל הבולדרים יציבים. חלקם התנדנדו וגרמו לאדרנלין שלי להיות ממש גבוה.
בפעם הראשונה שעשיתי מסלול בולדרים זה היה בוריאנט של המונטבלאן לפני 7 שנים. הגעתי לשם וראיתי עלייה עצומה מלאת בולדרים. די בהתחלה איבדתי את הסימון של השביל וחשבתי לתומי, שבגלל שזה בולדרים, מדובר בטיפוס פרי סטייל. התחלתי לטפס בהתלהבות עד שהגעתי לקטע מסוכן מאוד ולא עביר והייתי צריכה לרדת המון חזרה לשביל וזה היה ממש פחדינו (פחדינו זו מילת חיבה לפחד, שאמא שלי המציאה: אם ניתן לפחד שם חיבה אולי הוא יהיה פחות מפחיד ☺️).
הפעם הבנתי היטב, שחובה לעקוב אחרי הסימונים ולא תמיד זה היה קל. אם עולים על הבולדר הלא נכון, קשה להמשיך אחכ ולהתחבר אל השביל. ולכן כל פעם תכננתי מראש את הצעדים הבאים וחיפשתי מראש כמה שיותר סימנים. זה היה מאוד מייגע גם מבחינת ריכוז וגם מבחינת המאמץ הפיזי.
אם זה היה נמשך שעה זה היה סביר, אבל זה המשיך ככה עד כמעט סוף היום. בין שדה בולדרים אחד לאחר, היו גם מספר קטעי ויה פארטה (סולמות חבלים ויתדות שעוזרים לטפס או לרדת מסלעים ומצוקים).
אחרי 4 שעות כאלה הייתי כבר ממש עייפה והבנתי שאסור לי לעשות הרבה הפסקות. עשיתי הפסקות קצרצרות בלבד. כשהגעתי לפאס השני היו שם החבורה הצעירה ואכלו צהרים. הנוף שם היה מרהיב,
וגם אני אכלתי את החצי הסנדביץ שלי והתפוח. משם היו עוד שפע ירידות ועליות עם בולדרים מכל הסוגים. לא שיעמם. הנופים היו פראיים ונתנו.תמורה הולמת למאמץ שהושקע. הגעתי עייפה ביותר לבקתה אחרי 9 שעות הליכה מאומצות.
צעדתי 13 ק"מ.
950 מ' עלייה מצטברת.
1050 מ' ירידה מצטברת.
בבקתה היתה מקלחת ביורו לדקה ואני לא מפספסת מקלחת כשאפשר. במיוחד אחרי ערב שאין. המקלחת מאכזבת. מים פושרים אבל עדיף מכלום. את הכביסה נאלצתי לכבס במים קפואים וכמעט נשרו לי האצבעות. כשיצאתי מהמקלחת נכנסה אחריי מישהי שראתה את השמפו שלי שעליו כתוב בעברית, שלא הספקתי להוציא מהמקלחת ומיד שאלה אם אני מישראל. לא האמנתי שפוגשת ישראלים במסלול הזה! ממש שמחתי. רציתי קצת עברית אחרי כל הגרמנית. קוראים לה נועה ולבן זוגה גיא ולצערי הם עושים את המסלול הפוך לשלי (ניתן לעשות אותו לשני הכיוונים). כלומר מחר בבוקר הם ימשיכו לבקתה ממנה הגעתי ואני אמשיך לבקתה מהם הם הגיעו.
אז החלפנו חוויות מה מצפה לכל אחד ואז על טרקים באופן כללי וקצת על החיים. הם מטיילים הרבה ומסתבר שעשו בעבר את הטרק שאני מתכננת לעשות אחרי שיסתיים הטרק הזה.
באחד הימים שלו, תכננתי לדלג על אחת הבקתות שלא היה בה מקום. זה אומר לעשות ביום אחד מה שכולם עושים ביומיים. הם שניהם אמרו לי חד משמעית שזה יהיה סבל גדול. כ 12 שעות הליכה בלי הפסקות. זה יותר מידי וזה לא לעניין. הם עזרו לי לחפש פתרון חלופי והגענו למסקנה של שינוי היום הראשון, ולישון במקום הלינה שידעתי שאין אפשרות להזמין בו מקום מלחתחילה.
הם הציעו שאתקשר לשם ואם זה לא יעזור, אעבור לפתרון חרום:
אם מגיעים לבקתה אחרי 18:00 בערב, אסור להם לגרש אותך אם אין לך אפשרות להגיע למקום אחר. חייבים לתת לך מקום לישון גם אם סחשר האוכל.
כל השיחה קצת הלחיצה אותי. מה יהיה עם זה. פתאום ראינו שכבר 22:00 וכולם צריכים להתעורר מוקדם. הודתי להם על העזרה. היה לי קשה להרדם ממחשבות על שינוי התוכנית. החלטתי שברגע שתהיה קליטה מחר, אבקש מאבא שלי להתקשר לבקתה, ולהתחנן ממש יפה למקום. בכל זאת אני לבד ואולי יסכימו.
התהפכתי מצד לצד ובסוף נרדמתי.

18.7.2025 הליכה ל Greizer Hütte. יום שמש ראשון בטרק!‏‏‏‏

התעוררתי בבוקר ב 5:30 והתארגנתי עד ארוחת הבוקר בנחת. היום לא צריכה למהר. המסלול היום קצת יותר קצר ופחות מאתגר.
לארוחת הבוקר ישבתי עם נועה וגיא ונראה לי שדברתי לא מעט, כנראה כדי להצטייד במנת שיח בעברית, שלא יהיה לי בקרוב. חבל שאנחנו לא ממשיכים לטייל יחד. נראה לי שהיה יכול להיות לי כיף בחברתם.
יצאתי ב 8 ואחרי הטרוף של אתמול, החלטתי לקחת את היום קצת יותר באיזי ולעשות יותר הפסקות.
ההפסקה הראשונה הגיעה ממש מהר, לאחר 10 דקות הליכה. פתאום שמעתי צלצולי הודעות בכיס שלי. יש אינטרט אחרי שלא היה הלילה בבקתה!
מיד התיישבתי כי היה לי חשוב לכתוב הביתה שהכל בסדר, אבל בעיקר לכתוב לאבא שלי שיעזור לי עם עניין הבקתה שמאוד הטריד אותי. הייתי צריכה גם להכנס לאתר ההזמנות של הבקתות ולבטל אחת מהן, שבמקומה אני רוצה אחרת כדי לחלק את הימים בצורה יותר הגיונית.
היה קפוא ממש והיה ממש מסובך להכנס לאתר ההזמנות. הזמן חלף והאצבעות שלי לאט לאט מאבדות תחושה מרוב קור ואז קשה לי להקליד. הייתי ממש נחושה להצליח במשימה! אחרי כרבע שעה, הגיעה קבוצה של 6 אנשים, שראו שאני מקלידה במרץ ובגבורה והבינו שיש אינטרנט ומאוד התלהבו. מיד כל אחד שולף טלפון ומתחיל לצרוך את הסם הנחשק. אבל האינטרנט היה כל כך דליל שם, שהנוכחות שלהם גרמה לי להפסיק לקבל קליטה.
כמו אמא שמגנה על הגורים שלה ושומרת על הטריטוריה, נהמתי נהמה קטנה, שאני עושה משהו חשוב ושאין לי קליטה, כי יש פה יותר מידי אנשים. האמת שניסיתי להגיד את זה מחוייך ונעים, אבל לא בטוחה שהצלחתי, כי זה באמת ביאס אותי, שנתקעו לי במרחב המשימה החשובה. אז הם התנצלו והלכו משם! לא האמנתי 🤣
אחרי כמעט 40 דקות, הצלחתי לטפל בכל המשימות. אבא שלי לא ענה מיד, אבל בהמשך הדרך כשהיתה פתאום שוב קליטה, אמר לי שמטפל בנושא ונרגעתי. כמובן שהרצתי המון תרחישים, של מה אם ככה ומה עם אחרת, אבל הצלחתי לשחרר בסוף.
זה היום ראשון בטרק שהיתה ממש שמש כל היום ללא עננים! שמחה גדולה. המשמעות - הראות יותר טובה, אבל גם התחמם די מהר.
למרות שהתעכבתי עם האינטרנט לא מעט, הצלחתי די מהר לעקוף את הקבוצה שניסתה לגזול לי אינטרנט. הם היו מאוד מנומסים ונתנו לי לעבור, כששמעו אותי שועטת מאחוריהם במהירות.
עדיין היו לא מעט בולדרים במסלול, אבל כפי שגיא הבטיח, ברובם היו מהסוג שנקרא אצלי סימפטיים פלוס. כאלה שהושקעה בהם עבודה רבה לשטח אותם כמה שיותר, כדי שלמטיילים יהיה קל לעבור.
זה אומר, שניתן לרב לדלג מאחד לשני ואני מאוד נהנית מזה. לפעמים הם אפילו בקו רציף וישרים כמו משטח אחד ארוך. לפעמים יוצרים מהם מדרגות. סיגלתי לעצמי הרגל שכאשר יש בולדרים כאלה מסודרים במשטח או מדרגות, אני אומרת בקול תודה. באמת מעריכה את מי שסידר אותם ככה יפה בתוך כאוס הבולדרים. הקצב הרבה יותר מהיר בבולדרים כאלה, וזה נותן אתגר ועניין לדרך אך במידה.
למרות זאת, לרגע אסור לאבד ריכוז כי גם כשהבולדרים קלים צריך לתכנן איפה מניחים בכל פעם את הרגל. הקטע המצחיק, שהיו לי שתי נפילות במהלך היום שממש נמרחתי על הארץ בבום אדיר ושתיהן היו על שביל רגיל ולא מסוכן ואין לי שום הסבר למה מעדתי. ממש הרגל פתאום מאבדת אחיזה בקרקע ומחליקה.
אחרי שעה כזו, שהיתה חביבה למדי, הגיע הקטע היותר מורכב. היתה ירידה ממצוק לתוך נחל, שכנראה מפולת סלעים גרמה להרס המסלול המקורי והיה שם סחף רציני של בולדרים ואדמה. היה צריך לרדת ממצוק לתוך הבלאגן הזה ואז גם לצאת משם להמשך השביל המסודר. הירידה לשם היתה באמצעות חבל סנפלינג, שירד למטה כמעט אנכית כ 3 מטרים. כבוגרת מסלול הדרג'ה בארץ 3 פעמים, אני מאוד מנוסה בלרדת בחבל כזה. העקרון הוא לשים את החבל בין הרגליים, להחזיק בחבל, ואז להשען אחורה כמה שיותר, כשהרגלים ב 90 מעלות למצוק וככה לרדת תוך החזקת החבל והתקדמות מטה יד אחרי יד ורגל אחרי רגל. למי שלא מכיר שזו הדרך הבטוחה ביותר, זה יראה מפחיד להשען לאחור. בטח עם תיק במשקל 11 קג על הגב.
בגלל שהייתי לבד, גם אותי זה קצת הפחיד, כי המקום שהרגליים היו מונחות היה רטוב ומחליק ומתפורר. אני לא מאובטחת לחבל כמו בסנפלינג וחששתי שאם הרגל, זו שלא מתקדמת, תאבד אחיזה בקיר, אשאר תלויה בכח ידיים ולא הייתי בטוחה כמה זה יהיה נעים עם תיק כבד. אמנם עשיתי אימוני ידיים לקראת הטרק, אבל פלג הגוף העליון שלי לא מאוד חזק. התגברתי על הפחד וירדתי יפה מאוד. אבל אז בתוך הנחל היה בלאגן גדול וגם הסימון היה לא ברור. שם קצת הסתבכתי. ניסיתי לצאת ממקום אחד ונתקעתי ללא אפשרות בטוחה להמשיך. זה אמר לרדת בישיבה על הטוסיק כי זה היה מאוד תלול ומחליק. ניסיתי שוב ממקום אחר ושוב לא הצלחתי. הלב שלי דפק מהר מאוד. זה היה מפחיד שאפול מטה כי התיק הכבד ממש הכביד בסיטואציה.
רק בפעם השלישית הצלחתי לצאת משם כולי מרוחה בבוץ.
התישבתי מתנשפת ונחתי קצת כי זה היה מאמץ אדיר. ראיתי מרחוק את חבורת בית קטן בערבה מגיעה. אותה חבורה שגרשתי קודם.
למה הכינוי? כי יש בחבורה 2 בנות יפות ומתוקות, עם צמות, רזות, גבוהות וקופצניות שקצת מזכירות לי את לורה.
סליחה לקהל הצעיר שלי, שאין לו מושג מה זה בית קטן בערבה.
החלטתי לראות איך לורה עושה את הסנפלינג וכמובן היא עשתה כל טעות אפשרית. החזיקה את החבל כשהוא לצידה, ניסתה עם יד אחת ואז עם שתיים, לא נשענה ועוד רגע היתה מתרסקת למטה. זה היה הזמן לפצות אותם, על שגרשתי אותם קודם באכזריות. מכיוון שכבר הייתי רחוקה מהחבל הנחיתי את לורה בצעקות לעברה. עשיתי את מעשה הטוב היומי שלי והצלתי את החבורה מהתרסקות.
לא ראיתי אותם יותר באותו היום, כי הייתי מהירה מהם, וגם מניחה שהתעכבו שם לא מעט.
ההליכה בשעות הראשונות היתה פחות או יותר בקו הגובה של הבקתה על פרסה, כלומר חצי מעגל, שמגיע בסופו של דבר מול הבקתה בצד השני של העמק. ההליכה היתה מאוד יפה וכללה עליות וירידות לא קשות. החלק השני של היום, היה עליייה די תלולה וארוכה לפאס בגובה 2700 מ'. העלייה לא היתה טכנית, אבל מייגעת ותלולה ובעיקר בלתי נגמרת. זה בעיקר מאמץ מנטלי. בשלב מסויים התחלתי לעשות כל מיני משחקים עם עצמי, שעושה במצבים כאלה שקצת נחלשת.
הראשון זה לנחש את הדופק שלי. יש לי בשעון מדידת דופק. תוך כדי עלייה במהירויות שונות מנחשת מה מה הדופק ובודקת אם צדקתי. הדופק שלי במאמץ לרב בין 120 ל 150 והגעתי במשחק הזה למומחיות לדעת מה הדופק שלי בכל רמת קושי.
משחק שני, ספירת צעדים של עלייה מאוד תלולה וקשה. רק אחרי 40 צעדים ברצף מותר לי לעצור לכמה נשימות עמוקות.
באמצע העלייה עצרתי להפסקת תפוח והיתה עוד עצירה לעוגיות גרנולה ותמרים. הרגשתי שהאנרגיה כל פעם נגמרה לי והעצירות היו חיוניות.
רק ב 14:30 הגעתי לפאס ועד אז שמרתי את הסנדביץ שלי למרות שהייתי ממש רעבה. לא כיף לאכול באמצע עלייה וגם הכי כיף זה לעשות הפסקה ארוכה בפאס ואז לאכול.
מהפאס כבר רואים מרחוק את הבקתה. לא עוד הרבה זמן אגיע. בירידות אני הרבה יותר מהירה.
סהכ הלכתי היום:
10 קמ
850 מ' עלייה מצטברת
850 מ' ירידה מצטברת
7 שעות הליכה (הורדתי את ה 40 דק אינטרנט בהתחלה מהחישוב).
הגעתי לבקתה וקבלתי חדר בקומה השניה. המון מדרגות מעלה ומטה. מדרגות לא קלות. כאלה שצריך לרדת על הצד כי כף הרגל לא נכנסת. עליתי בערב הזה וירדתי המון פעמים לכל הסידורים שהיו לי:
מקלחת בכיור - חוויה מעניינת. כשאין מקלחת מתפשרים. כולל חפיפה ושטיפה של כל הגוף. נשמע מסובך, אבל מסתבר שזה אפשרי!
כיבסתי את בגדיי ויצאתי החוצה לתלות בשמש כשעוד היתה.
גיליתי שתמורת שני יורו יהיה לי אינטרנט. לרגע עבר במוחי להתאפק ומיד פסלתי את הרעיון בבוז. דאגתי לנצל היטב את השני יורו ושלחתי מלא תמונות לכולם.
כמובן השלמתי פרק של הבלוג.
בארוחת הערב ישבתי בשולחן עם 7 גברים ואני האישה היחידה.
זוג הולנדים ו 5 גרמנים. כולם מטיילים בכיוון ההפוך ממני. הם היו נחמדים ודיברו כמעט כל הארוחה אנגלית. קצת הפחידו אותי לגבי מחר. מול הבקתה רואים את העלייה המטורפת לפאס, שנראית ארוכה ותלולה. הגרמנים ספרו שיש חלק רציני של ויה פרטה מחר ושכל המסלול היה מאוד ארוך. אחרי הפאס מחכה לי ירידה מאוד תלולה. זה התלווה לזה שיש אזהרה של טנדר סטורם למחר, שזה אומר סופה של רעמים ברקים וגשם רציני. לא משהו שרוצים להתקע בו במסלול מאתגר (מאחת שיודעת). גם אמנון שתכנן לי את המסלול, אמר שמחר היום הכי קשה.
ארוחת הערב היתה מעולה! הבקתה צמחונית והגישו מנה של גולש, שבארץ זה אומר בשר ופה היה מורכב רק מירקות. אין לי מושג איך עשו את זה, שהיה לזה ממש טעם של נזיד עם בשר. היתה מנה נוספת לבחירה: מן לביבה של גבינה עם ירקות מבושלים. אחרי שכל אחד סיים את המנה שבחר, נתנו אפשרות לקבל טעימה מהמנה השניה וגם היא היתה מעולה! בארץ אני משתדלת לאכול בשר רק פעם בשבוע. קוראת לעצמי חצימחונית, אבל בטרק אוכלת בשר כל פעם שיש, כי זקוקה להרבה חלבון והמנות הצמחוניות לא מספקות מספיק חלבון. אבל היה ממש כיף לא לאכול בשר ולהנות.
לפני השינה כתבתי עד 22:00 את הבלוג והלכתי לישון קצת אחרי. בגלל כל ההפחדות לגבי מחר, מתכננת להתחיל ללכת ב 7, שזה הכי מוקדם שהתחלתי ללכת אי פעם בטרק. היינו רק 4 בחדר אז היה שקט יחסי. החסרון שאנחנו בקומה 2 ואין שרותים בקומה. בהצלחה לי עם לקום לשרותים בלילה.

19.7.2025 הליכה לAlpenrosenhütte Zillertal גל מהעבר עושה הפתעה לגל מהעתיד‏‏‏

כיוונתי שעון לשעה 5:30 וכמובן שהתעוררתי לפני. בגלל המדרגות המאיימות, התאפקתי חצי לילה לא ללכת לשרותים. זה גרם להתעוררות סופית ממש מוקדמת. התארגנתי וב 6 הלכתי לאכול. כבר היה תור ארוך מאוד של אנשים, שכמוני רוצים לצאת מוקדם היום בגלל הסופה המתקרבת. בינתיים בחוץ שמשי ללא אף ענן. מעולה!
שכחתי לספר שאתמול באיזה רגע של אינטרנט גיליתי שאבא שלי האלוף, הצליח לסדר לי את הבקתה החסרה בטרק הבא שאעשה, ככה שלא אצטרך ללכת 25 קמ ביום אחד וזה כל כך שימח והרגיע אותי! הייתי קצת בספק שיצליח, בגלל שבמרכז ההזמנות הבקתה היתה מלאה. הוא התאמץ לא מעט, לדבר עם גרמנים שסרבו לדבר אנגלית והיו אנטיפטיים, אבל בסוף קיבל אישור. הקלה גדולה!
אכלתי וקצת לפני 7 התחלתי ללכת.
השביל התחיל בירידה תלולה מהבקתה אל נחל, עם הרבה אבנים חלקות אז לא יכולה ללכת מהר. ירידה של 400 מ' גובה מצטבר לקחה לי כשעה. גם כשהירידות מאתגרות, אני מאוד נהנית מהן, במיוחד כשהנופים כל כך דרמטיים, כמו בטרק הזה. כשהגעתי לנחל קבוצת בית קטן בערבה, שיצאו 20 דקות לפניי חיכו לי ליד הגשר. שאלו אותי על מזג האוויר הצפוי היום ועל מה מצפה במסלול. ראו שעזרתי להם כ"כ יפה עם הסנפלינג, שהפכו אותי למדריכה שלהם ☺️ העליה שמצפה לנו החל מנקודה זו היא של 1100 מ' לגובה 2900 מ'!
העלייה כללה קטעי ויה פרטה נחמדים ולא מפחידים וסולם מרשים. הרעיון בויה פרטה, הוא להשתדל, שתמיד יהיו 3 נקודות מגע: או יד ושתי רגליים או ההפך. כלומר מזיזים רק יד או רגל ולא בבת אחת. זו ההליכה הכי בטוחה במקרה שמחליקים. עשיתי את הקטעים במהירות ונהנתי מהם. היתה גם עליה רגילה וחלק ממנה מאוד תלולה ומעט מעברי בולדרים. כל הזמן חיכיתי לחלק עם החבל המאיים, שהגרמנים הזהירו אותי מפניו. הראו לי שנפצעו מהמתכת של החבל ושצריך כפפות ולי אין.
העלייה היתה בשמש כל הזמן והיה חם. עשיתי הרבה עצירות קטנות לנשימה ועצירה אחת של רבע שעה לאכול תפוח באמצע העלייה. זה היה תפוח ירוק ענקי! לא חושבת שראיתי מפלצת כמוהו וממש שמחתי לאכול אותו, שפחות משקל יכביד לי על הגב. זה היה תפוח כל כך טעים ומלא מיץ, שעשה רעש עצום בכל ביס שלקחתי. תוך כדי שנגסתי שמעתי פתאום רעם אדיר! לרגע חשבתי שהגשם הקדים ואז הסתבר שזו מפולת אבנים רצינית בהר הסמוך. קצת מפחיד. ראיתי המון אבנים עפות בעוצמה ומהירות. הייתכן שנגיסת התפוח הקולנית שלי גרמה למפולת באפקט הפרפר? לקחתי היום 3.5 ליטר מים. כל יום מסיימת 3 ליטר והיום בגלל כל האיומים למסלול קשוח רציתי ספייר. המשקל הכביד עלי בעלייה. בשלב ההתחלתי היה סולם ומאז המקלות נשארו בתיק. הבנתי פתאום שזה עוד 600 גר' שמכבידים סתם והוצאתי אותם, למרות שלא הרגשתי שחייבת. בירידות התלולות הם חובה לדעתי.
קבוצת בית קטן בערבה היו מאחוריי ודאגתי שלא יעקפו אותי גם כשעשיתי הפסקות.
על השביל היום המון אנשים. בעיקר כאלה שהגיעו מהכיוון השני. מכיוון שהיתה תצפית למסלול קדימה לכיוון הפאס, ממש ראו את ההר מלא אנשים מה שלא היה עד היום.
כל העלייה היה נוף מדהים של הפאס שהייתי בו בצהרים אתמול, הבקתה שישנתי בה והקרחון המדהים עליה היא צופה, ושל הפאס הנוכחי ההולך ומתקרב. כל פעם שעצרתי להפסקת נשימה התפעלתי מהנוף המרשים. זה חד משמעית הטרק הכי יפה שעשיתי באירופה!
החלק האחרון של העלייה התחיל להיות תלול יותר, והייתי במתח רב מהחבל שמחכה לי ואז הוא הגיע! ראיתי את הכאבלים הראשונים. מיד קיפלתי מקלות! הלונה פארק מתחיל! אבל מה? זה היה מהומה רבה על לא דבר, או שכבר הפכתי ממש מנוסה. זה היה לי קליל ממש ותוך רבע שעה הייתי למעלה בפאס. השמים עדיין כחולים. הנוף מהפאס לצד ממנו עליתי ולצד השני מטורף ממש!
הפאס צר מאוד ויושבים עליו המון אנשים שהגיעו משני הצדדים. נקודת מפגש של אמצע היום.
הטיפוס לקח לי 3.5 שעות. הערכתי שיקח יותר.
מהפאס צפויה לי רק ירידה. הוצאתי בחגיגיות את הסנדביץ ופרגנתי לעצמי חצי שעה של הפסקה. בהחלט מגיע לי. הרגשתי שעשיתי עבודה יפה!
תוך כדי הסדנביץ, הגיעה קבוצת בית קטן בערבה ו 2 אנגלים שמטיילים יחד עם עוד זוג. שאלתי איפה הזוג השני, והבחורה סיפרה לי, שלבחורה השנייה היה כאב בטן רציני ולכן הם מדלגים על יומיים ויחזרו למסלול בהמשך. הצטערתי בשבילהם. המסלול היום הוא הכי מרשים עד כה.
הרגשתי שאני תופסת נדל״ן יקר שם בפאס, והשארתי את החבורה העליזה והתחלתי בירידה, שאכן התחילה מאוד תלול, ועשיתי צעדים איטיים וזהירים. במהלך הירידה, התחיל לי כאב בטן נוראי! ממש התפתלתי מכאב. כל כמה צעדים נאלצתי לעצור, כי מה שטיפה הקל, זה שהורדתי את חלק הגוף העליון כלפי מטה. זה עזר רק לכמה שניות ואז שוב כאב נוראי שמפלח לי את הבטן! יכול להיות שהסיפור על האנגליה השפיע עלי ככה? זה לא הרגיש כאב בטן של קלקול קיבה, ובטוח לא מאכילה מוגזמת. אכלתי רק סנדביץ קטן... ירדתי ככה בכאבים עזים והחלטתי בנקודה מסויימת להתישב ולעשות לעצמי קצת לחיצות בבטן שאולי יעזרו. תוך כדי הלחיצות שממש לא עזרו, הבנתי שטעיתי בדרך והמשכתי על שביל אחר. הבטן הצילה אותי! בזכותה עצרתי וזה לקח לי רק 2 דק לחזור חזרה למסלול. המשכתי בירידה עם הכאבים ניסיתי לנשום עמוק וזה לא עזר. ירדתי ככה כשעה, עד לאגם מהמם ביופיו!
איך שאני אוהבת אגמים!
החלטתי לעשות שם עצירה ארוכה, שאולי כאב הבטן יחלוף. בינתיים אין סימן לסופה המתקרבת. התחיל מעט להתענן אבל עננים רגילים.
לאט לאט הגיעו האנגלים וקבוצת בית קטן בערבה. בגלל הכאב לא התמודדתי עם המים הקפואים ולא נכנסתי פנימה. רק ישבתי על סלע סמוך וטבלתי רגליים וקצת הרטבתי את הגוף במים הקפואים. אגם עם מים שקופים בצבע כחול עז. הייתי ממש מהופנטת מהמראה שלו. בישיבה הבטן פחות כאבה, אבל כל פעם שנעמדתי ממש התקפלתי מכאב. בדרך לבקתה שלי אעבור בבקתה אחרת שנקראת ברלינר. המסלול בו אני צועדת נקרא ברלינר על שמה. כולם אמרו לי, שזו הבקתה הכי יפה בטרק ושאני חייבת להכנס לשם בדרך לבקתה שלי. סיפרתי לאנגלים שמפנטזת לשתות שם שוקו, אבל בגלל כאב הבטן הבנתי שזה לא רעיון טוב.
לאט לאט כולם התחילו ללכת מהאגם ואני יצאתי אחרונה. תקוותי שהכאב בטן יעבור שם לא התגשמה.
התחלתי שוב ללכת ורצועת המותנים של התיק לחצה לי על הבטן וכששיחררתי אותה זה לחץ בכתפיים. החלטתי לשים טורבו למרות הכאב החד. להעביר את הכאב באדרנלין. זו היתה ירידה קלה יחסית ופשוט התחלתי לעשות אותה בחצי ריצה. עקפתי את קבוצת בית קטן בערבה די מהר. תוך כדי ריצה, כאב הבטן נרגע מעט ואחרי שעתיים וחצי מאז שהתחיל נעלם כלא היה. הגעתי הישר לבקתת ברלינר, שם שתיתי עם האנגלים תה במקום השוקו כי חששתי שהכאב יחזור. היה תה מוצלח בנוף מדהים ואכן בקתת ברלינר מפוארת ממש, אבל מאוד גדולה, תיירותית ומלאת אנשים. די שמחתי שלא צריכה עכשיו לעמוד בתור הארוך שהיה לצ'ק אין. הגשם לשמתי התמהמה אז עשיתי שם הפסקה ארוכה כי המרחק מהבקתה שאשן בה הוא רק חצי שעה.
סה"כ הלכתי היום:
1100 מ עלייה מצטברת
1500 מ' ירידה מצטברת
12 קמ
8.5 שעות הליכה.
הגעתי לבקתה ממש מתוקה וחכתה לי הפתעה!
זוכרים שאמרתי שאת כל הניירות עם הזמנת הבקתות שכחתי במלון במירהופן?
אז הגעתי לצ'ק אין, והבחורה אומרת: רואה שהזמנת חדר פרטי. המממ וואו! אני? בכלל לא זכרתי. איזו הפתעה מהממת ארגנתי לי! חדר לבד אחרי שבוע שאני ישנה עם 4 עד 20 אנשים בחדר! נזכרתי רק בדיעבד, שהיה באמת משהו כזה שאמרתי לעצמי, ההבדל בין חדר ציבורי לפרטי רק 10 יורו (במקום הספציפי הזה). אז גל מהעבר אמרה לעצמה יאללה לילה אחד לבד! גל מהעתיד מאוד מרוצה!
כל הכבוד לי.
בסופו של דבר הסופה הגיעה רק בשעה 17:00, לאחר שהספקתי להתקלח ולכבס ולהתארגן בחדרי הפרטי. תענוג כשיש מבול בחוץ ויושבים בבקתה חמימה.
בארוחת הערב ישבתי עם ההולנדים. מסתבר שהאבא טייס האמא רופאה.
והילדים ממש חמודים עם חוש הומור הומור ובנוסף ממש מנומסים. משפחה איכותית! הם ארחו אותי מאוד יפה לארוחת הערב והיתה שיחה נחמדה רק באנגלית. כשהיתה להם איזו בדיחה פנימית בהולנדית וצחקו תירגמו לי מיד. למשל: המלצרית שאלה אם מישהו רוצה תוספת, ואחד הבנים אמר שהוא רוצה. אחרי שהיא הלכה אמר: "בכלל לא רציתי תוספת, אבל לא היה לי נעים שיזרקו לפח את השאריות" כולנו ממש צחקנו. בסוף הארוחה שיחקנו משחק קלפים כיפי ואחריו יצאנו יחד לצעדה בגשם קל, אחרי שהסופה נרגעה קצת. תוך כדי ההליכה, היו המון רעמים וברקים מאיימים אז חזרנו די מהר.
שחקתי עוד קצת עם הילדים ופרשתי לכתיבת הבלוג. יש לי יומיים להשלים.

20.7.2025 הליכה לבקתת Furtschaglhaus‏‏‏‏. כיבוש ההר הכי מרשים עם משפחת בית קטן בערבה

התעוררתי בבוקר ב 5:30 בחדרי הפרטי. ישנתי ממש טוב הלילה. הרבה זמן שלא ישנתי לבד בחדר. ארוחת הבוקר רק ב 7, אז היה לי שפע של זמן להתארגן ולכתוב את הבלוג. למרות שאין אינטרנט, רושמת הכל, כדי לא לשכח וברגע שתהיה קליטה אוכל לפרסם. להיות בלי אינטרנט קשה לי. גם בגלל התקשורת עם המשפחה, שגם דואגים בימים שלא משמיעה קול, וגם בגלל הבלוג. כתיבת הבלוג זה חלק מהטיול שלי. תוך כדי הליכה, חושבת על מה ארשום, וזה מעצים מבחינתי את החוויה, ברגע שמתמללת אותה. גם מאוד נהנית שקוראים את החויה שלי ומקבלת תגובות אוהדות.
ארוחת הבוקר היתה ללא בופה. קבלתי שתי פרוסות לחם אחת קטנטנה והשניה בגודל כפול ממנה. החלטתי למרות חוסר ההתאמה לוותר על לאכול אותן ולעשות מהן סנדביץ לצהריים. אכלתי רק מוזלי.
ישבתי בארוחת הבוקר עם ההולנדים. הם כזו משפחה מוצלחת! אין מה לומר. כל כך נחמדים אחד לשני ולאחרים. הכל אצליהם מטוקטק! בכל בוקר יוצאים לפני כולם, רצים את המסלול ובצהרים הם כבר בבקתה. יושבים יחד, משחקים צוחקים ויוצאים להסתובב בחוץ. אישית, גם הייתי מסוגלת לרוץ כמותם, לא הייתי רוצה. כל הכיף זה לשבת להפסקה במקום יפה ולהנות מהנוף. גם תוך כדי הליכה נהנית לעצור לא פעם ופשוט להסתכל סביב. אם הולכים מהר, קשה גם להסתכל כי צריך מאוד להיות מרוכזים בהליכה ואיפה שמים את הרגל.
היום מצפה לי יום עם טיפוס גבוה מאתמול. פחות ק"מ, אבל יותר עלייה ויותר ירידה ויותר אתגר. מזג האוויר צפוי להיות שמשי, אז לא מיהרתי ויצאתי לקראת 8:00.
העלייה מיד התחילה ללא משחק מקדים, ועליתי בשעה הראשונה בקצב מעולה.
אני מאוד אוהבת להקשיב לכל הצלילים בדרך. מים זורמים, רוח בעלים, ציוץ ציפורים, שריקות המרמוטות. אבל יש שני צלילים שמרגשים אותי במיוחד: פעמונים של עדר פרות המהדהדים בכל ההרים בצלילים שונים ומרגיעים, וצלצול ההודעות בכיס שלי אחרי יום ללא קליטה 🤣
בתחילת העלייה שמעתי צלצול מרגש כזה מהכיס, רק שזו היתה התראת שווא... עדיין אין קליטה. לא קל.
אחרי כשעה של עלייה, ראיתי מרחוק ממש, את קבוצת בית קטן בערבה. איך ידעתי שזה הם? לאחד מהם יש תיק עם כיסוי צהוב מאוד בולט למרחק בשטח. הם יצאו מבקתת ברלינר הבוקר ולא מהבקתה שאני ישנתי בה, מה שחסך להם 200 מ' עלייה בתחילת היום.
ע"פ המרחק שלהם ממני, הערכתי שיצאו שעה לפניי, והנחתי שדי מהר אעקוף אותם, כי הם עושים לא מעט הפסקות והולכים לאט יחסית.
באמת אחרי חצי שעה הליכה נוספת, פגשתי אותם בהפסקה שלהם, והתחלנו לדבר. אכן צדקתי, הם יצאו בדיוק שעה לפניי. מסתבר שהם משפחה: זוג הורים (האמא חוגגת יומולדת 60 בטיול הזה) ו 3 ילדים. האחת זו אני שאני קוראת לה לורה ועוד אחות (גם די דומה ללורה) ואח. הבנות בנות 26 28 האח גם בערך בגיל הזה. השישי בקבוצה הוא בן הזוג של אחת הבנות.
שאלתי אותם איך היתה החוויה לישון בבקתה המפוארת ברלינר, והם למעשה אישרו את מה שהרגשתי כשעברתי שם אתמול.
שמאוד יפה שם והאוכל היה טעים, רק שממש המוני כולל הרבה ילדים, שעושים רעש וזה מרגיש כמו מסעדה במלון ולא בקתת הרים.
לבקתה הזו, כנראה ניתן להגיע בדרכים אחרות שהן לא טרק אקסטרימי. היה שם מאוד הומה כי שבת. לכן גם לא הצלחתי למצוא מקום, כשהזמנתי בחודש מרץ מקומות לבקתות. הם אמרו שעשיתי עסקה ממש טובה, שבאתי רק לשתות שם, לעשות סיור וללכת. הם גם שילמו 25 יורו לאדם יותר ממני לחדר משותף ולא פרטי. הייתי מרוצה מהמידע שהתקבל.
הם היו ממש נחמדים ולבביים ודברו אנגלית מעולה כי חלקם גרים בארהב למרות שהם גרמנים.
החלטתי ללכת את העלייה באיזי וללכת קרוב אליהם. היה לי נחמד לדבר איתם בהפסקות ולא היתה לי כל סיבה למהר. כל פעם שעצרתי והסתכלתי מסביב הנוף היה ממש עוצר נשימה! לכל כיוון שהסתכלתי זה היה מרשים ממש. זו היתה עלייה מאוד מתגמלת. מזג אוויר מושלם ופשוט רציתי ללכת לאט ולהנות מהיופי הזה ולנשום אותו עמוק פנימה.
הלכתי פחות או יותר בקצב שלהם. לפעמים עצרתי והם עקפו אותי ואז המשכתי ללכת ועקפתי אותם. בכל פעם שנפגשנו דברנו וזה הפך את ההליכה ליותר מהנה עבורי. האמא אמרה שהיא מעריצה אותי, שאני הולכת לבד. סיפרה לי שלא קל לה, ולפעמים היא מנסה לשכנע את עצמה בקטעים קשים שהיא נהנית. ראיתי שהם הולכים כולם לא נכון עם מקלות ההליכה, ונתתי לאמא שיעור כפי שאני מלמדת את התלמידים שלי, שאותם אני מאמנת לקראת טרקים. היא אמרה שזה מדהים ששנים היא הולכת איתם ולא ידעה איך. אין נזק רב בהליכה לא נכונה עם המקלות, פשוט הם לא מביאים תועלת כפי שאמורים. ספיצית במקרה שלהם, הם הלכו עם מקל אחד, שזה גורם להליכה לא מאוזנת. גורם להישען על צד אחד יותר.
אחרי 3.5 שעות עלייה, הגענו לשעה האחרונה של הטיפוס. שם התחילה העלייה הכי משוגעת שעשיתי בחיים!
מצוק ענקי שכולו עשוי בולדרים יפים ומרשימים ועל חלקם זו הליכה על סכין של בולדרים (לא מפחיד כמו הסכין ההוא). זה היה מאתגר ממש ומהנה מאוד. הטיפוס הוא עם כל הגוף ומאוד מאמץ, אבל לא הרגשתי בשום שלב שאני בסכנת חיים. זה רק איתגר אותי למקסימום. הנוף היה כל כך מדהים שממש התרגשתי, והייתי מלאת הודיה ליקום, שיצר את הדבר המטורף הזה, ושאני יכולה ללכת בו בצורה בטוחה ולהנות ממנו. היו המון כאבלים שעזרו בעלייה, ובניגוד לאתמול שלא הרגשתי מספיק אתגר, היום זה היה בהחלט ראוי. הילדים של בית קטן בערבה הלכו לפניי וההורים אחריי. זה היה מאוד ארוך ומאוד מתגמל. באמצע העלייה, הגעתי למקום שלא יכולתי להמשיך. היה יתד בסלע עליו אמורים להניח את הרגל ולעלות על סלע גבוה, רק בגלל שאני נמוכה (1.6) הרגל שלי לא הגיע ליתד. קימצנו על לשים עוד יתד לנמוכים! ניסיתי שוב ושוב בכל מיני וריאציות, נעזרת במה שאפשר וזה לא הצליח. אמרתי להורים שהיו רחוקים ממני, שאני תקועה והאבא הגיע אלי ופשוט נתן לי דחיפה בתיק מאחורה ורק ככה הצלחתי להגיע למעלה. אם הייתי לבד, זו היתה בעיה גדולה. בוודאי הייתי נאלצת להוריד את התיק במקום לא ממש בטיחותי, ורק אז לקפוץ לבד על היתד הגבוהה. המסלול היה מלא אנשים. בעיקר בגלל שמטיילים במסלול הזה לשני הכיוונים, אז יתכן שפלוני אלמוני אחר היה דוחף אותי מעלה. הודיתי לו מאוד, והמשכתי בטיפוס המאתגר עד הפסגה בגובה 3150 מ'. לשבת על הפסגה היה פשוט וואו!!! נוף שאין לי אפשרות לתאר במילים, שגרם לי להרגיש על פסגת העולם! לכל מקום שהסתכלתי זה היה מושלם.ועוצמתי. ממש עשה סחרחורת נעימה להסתכל לכל הכיוונים. מצוקים מרשימים, קרחונים, תצורות ההרים. התרגשתי ממש. היה כיף לחלוק את החוויה עם המשפחה. הם ביקשו שאצלם אותם ואז בקשתי לצלם אותם גם במצלמה שלי, וספרתי להם שאני כותבת בלוג ושהם מופיעים בו. אז הם מאוד שמחו ושאלו אם אני כותבת עליהם דברים טובים. ספרתי להם, שאני קוראת להם קבוצת בית קטן בערבה והם נורא התלהבו וישר הבינו באיזו סדרה מדובר. ואז האמא אומרת לבת שלה:
"לורה תעלי רגע על הסלע שאצלם אותך". שאלתי: "איך קראת לה?" לרגע האמנתי שבאמת קוראים לה לורה!!! 🤣 היא פשוט זרמה איתי עד הסוף והבינה בדיוק מי היא הלורה שאני מתכוונת. הבת שלה פשוט דומה לה!
זה היה כל כך מצחיק!
האמא אמרה שהיא דווקא יותר מרגישה כמו המשפחה מצלילי המוסיקה. אבל הם באמת משפחה מיוחדת והבנות ממש יפות!
פתאום חשבתי על זה, שאולי ישתמע שהטרק הזה זה טיול משפחות, כי הנה פגשתי שתי משפחות שמטיילות להן יחד בהרמוניה בטרק. אז דעו שזה סופר נדיר ומיוחד שזה קורה, ושהטרק הזה ממש ממש קשה ולא מומלץ למשפחות לא מנוסות בטרקים אחרים ללכת בו.
ישבנו בפסגה כחצי שעה, הצטלמנו ואכלנו סנדביץ. הירידה מהפסגה היתה בתחילתה מאוד תלולה וכללה קטעי ויה פארטה. היתה רוח מאוד מאוד חזקה והיה קר. כנראה בגלל הגובה. ירדנו כולנו בזהירות ולאט. העדפתי להשאר איתם בשביל הבטיחות. כולנו אישרנו בהתלהבות, שהכיוון שאנחנו עלינו לפאס עדיף בהרבה. יותר קל לעלות בקטע מאוד סלעי מלרדת אותו. הירידה היתה מאוד תלולה, אבל עם פחות סלעים לעבור. ברגע שהחלק המסוכן הסתיים, נפרדנו ואני כהרגלי הלכתי מהר מאוד בירידה. היו חלקים שהאטתי כי היו יותר תלולים או כללו דרדרת אבנים, שהיא יותר מחליקה אבל בסך הכל הלכתי בקצב מהיר ותוך כמה דקות כבר לא ראיתי אותם והתראינו שוב רק בבקתה. הם הגיעו כ 45 דקות אחריי. כל כך הרבה יותר כיף לרדת ירידה כשלא כואבת הבטן!
בירידה עצרתי פעמיים. ישבתי כדי להנות מהנוף וכדי קצת לתת מנוחה לרגליים שעבדו קשה. ידעתי שצריכה הפסקה, כשהתחלתי לראות בכל סלע כסא נוח פוטנציאלי. כשהתיישבתי היתה דממה מדהימה ופתאום שמעתי כבשים. תמיד תוהה איך עדר כבשים או פרות נמצא באמצע שום מקום, מרוחק מאוד ממקום ישוב. מי בעצם מטפל בהם?
הגעתי לבקתה מוקדם יחסית. בשעה 15:00.
צעדתי היום:
1200 מ' עליה מצטברת
800 מ' ירידה מצטברת
7 ק"מ
במשך 7 שעות
גם פה אין אינטרנט. אוף! ממש עוברת גמילה אכזרית מאינטרנט ולא נהנית מזה בכלל. ניסיתי ללכת לכל הכיוונים לבדוק אם אמצא קליטה, כי אמרו לי בבקתה שפה ושם אולי יש, ללא הצלחה. התחלתי להבין שהסים שלי עושה צרות, כי ראיתי שלחלק מהאנשים כן יש קליטה.
הלכתי להתקלח הפעם 4 יורו ל 3 דקות ולכבס את הכביסה במים קפואים. היה לי שפע של זמן. התישבתי לדבר עם המשפחה ההולנדית ואחכ עם משפחת בית קטן בערבה. הם ממש מקסימים ותקשורתיים ומאוד התעניינו בי. היה כיף לדבר איתם. אחכ היו לי לא מעט שעות כתיבה של הבלוג, שלצערי לא יכולה לפרסם בימים האחרונים.
הייתי ממש רעבה אז הזמנתי שוקו לפני ארוחת הערב. זה שחלמתי עליו לפני שכאבה לי הבטן. הוא היה ממש לא מתוק ולא טעים. צריכה להפסיק לנסות. כבר פעם שניה שזה לא מוצלח. ישבתי לארוחת הערב עם האנגלים. הם נחמדים והם לא צריכים להתאמץ לדבר אנגלית.
ארוחת הערב היתה לא טעימה ואכלתי כמה ביסים רק כדי לא להיות רעבה.
בסופה הגיע בעל הבקתה, לבשר שמחר כל היום גשם. מהצהרים סופה. מה שאומר, שיהיה לי מסוכן להגיע לבקתה שלי ושצריך לראות מה עושים. בשליש המסלול יש בקתה, שאפשר לנוח בה ולראות מה המצב להמשך. יש סיכוי שב 16:00 הסערה תסתיים ואז אוכל להמשיך עד הבקתה שלי.
הסתבר, שכל מי שאני מכירה לא ממשיך מחר עד הבקתה שלי.
ההולנדים מסיימים מחר את המסלול.
בית קטן בערבה עוצרים בשני שליש הדרך בבקתה אחרת,
והאנגלים פורשים בכלל, כי לא היה מקום בבקתות. התבאסתי כי היה לי כיף בחברה כולם ועכשיו אמשיך לבד. יש לי עוד שני לילות לסיום המסלול. 3 ימי הליכה.
מקווה שמחר יסתדר לי. הגשם צפוי להתחיל ב 8 בבוקר. מתכננת לצאת ב 7 להנות משעה אחת יבשה לפחות ואז לראות מה קורה.

בחצר הבקתה. פה אמרו לי שיש אינטרנט. לי אין...

בחצר הבקתה. גם פה אמרו לי שיש אינטרנט. לי אין...

21.7.2025 הליכה לבקתת Friesenberghaus‏‏‏‏ ענן על אגם

בבוקר קמתי בשעה 4, מלחץ מהגשם והסערה הצפויה ואיך אצליח להגיע לבקתה בשלום. יש לי טראומה מאחד הטרקים האחרונים, שבו כמעט הסערה לקחה אותי, ולא רוצה להיות שוב באותה הסיטואציה. ב 5 התחיל כבר גשם כבד. 3 שעות מוקדם מהצפוי, וניער אותי מהמיטה לארגונים. ארוחת הבוקר הוקדמה ל 6, כי רבים רצו לצאת מוקדם. כמה דקות קודם, כבר היה תור מחוץ לדלת. מי ישמע מה מחלקים שם 🤣 נפרדתי מההולנדים בעצב, שמסיימים היום את המסלול. היה לי מאוד נעים בחברתם. הם כהרגלם יצאו ראשונים לגשם, בשעה 6:30 ואני יצאתי ב 6:45 וכבר ראיתי אותם מתרחקים בעמק אליו ירדתי. היה גשם קל, שבא והלך. לא משהו רציני.
אחרי שעה של ירידה תלולה לעמק, הלכתי לצד אגם מקסים והכל ערפילי. זה היה קסום לגמרי ונהניתי מהקרירות. חלפתי על פני עדר פרות, שנראו מאוד פסטורליות כשהאגם מאחוריהן ואז ראיתי מחזה מדהים פעם ראשונה בחיי: ענן ענקי שוכב על מי האגם!
כמובן שעשיתי לו בוק רציני, ואחרי כמה דקות הליכה,
נכנסתי אל תוך הענן המנומנם ולא ראו יותר כלום. חבל. מאוד אוהבת ללכת לצד אגם. במיוחד כשזו הליכה נינוחה ורגועה, מה שלא קרה כמעט בכלל בטרק הזה.
אחרי שעתיים וחצי, בשעה 9:15, הגעתי לבקתה בסוף האגם משם מתחילה עלייה לבקתה שלי. החלטתי להעביר שם כמה שעות בתקווה לשיפור במזג האוויר, כפי שיעץ לי בעל הבקתה ממנה יצאתי. הגשם בזמן זה התחזק מאוד, והמשיך מאותו רגע ללא הפסקה. הגעתי בדיוק בזמן וכמעט ולא נרטבתי.
היה בבקתה וויפי ואני חגגתי אחרי 3 ימים ללא, שהיו קשים מנשוא. העדר האינטרנט קשה כמעט כמו המסלול 🤣 בן הזוג שלי תמיד צוחק עליי, שאני מכורה לטלפון, אבל לא הבנתי עד כמה מכורה, עד שזה נלקח ממני באכזריות וללא הודעה מוקדמת. נסו להיות יותר מיום אחד ללא, ותבינו על מה אני מדברת.
מיד הרגעתי את כולם שאני בטוב והפעלתי את אבא שלי, לנסות לברר את מצב הסערה: מתי היא באה ומתי הולכת, כי לא היה לי ברור לגמרי. קבלתי תשובות פלואידיות כמו הגשם בחוץ מיושבי הבקתה.
בזמן שאבא שלי חיפש מידע, אני יצרתי קשר עם מרכז התמיכה של הסים שלי. יאמר לזכותם שענו לי מהר, וגם ממש ניסו לעזור, אבל רק בזבזו לי את הזמן היקר של האינטרנט.
בבקתה היתה קליטה נהדרת, רק שהסים שלי סרב להתחבר לרשת המקומית.
במרכז התמיכה, הכריחו אותי לעשות עדכונים לטלפון שלי (שאני עקרונית נגד), כי טענו שזה בטח בגלל זה וכמובן שזה לא פתר את הבעייה. זה רק גרם לי לשבת 3.5 שעות (כל הזמן שהייתי בבקתה) ולהריץ עדכונים. הם ניסו לתת לי סים חדש וכלום לא עזר. לדעתי פשוט אין להם כיסוי לרשתות האלה שהייתי בהן בימים האחרונים, למרות שטענו שיש להם.
בעקבות עדכון הטלפון שלי, הממשק שלי השתנה, וגיליתי שחסר לי התפריט הכי שימושי בטלפון, בו מעדכנים חיבור לוויפי, שמים מצב טיסה, משנים סאונד, פנס ועוד. סיוט.
כדי שלא יגרשו אותי מהבקתה בה התנחלתי, כל שעה הזמנתי משהו, והשתדלתי שיהיה מחמם כי היה לי קר:
בשעה ראשונה כוס תה.
בשעה שניה שטרודל תפוחים עם רוטב וניל חם טעים ממש!
בשעה השלישית מרק פחות מוצלח, עם לביבות גבינה שהיו חמוצות.
בין לבין עדכוני התוכנה שנאלצתי לעשות, השלמתי פרק בבלוג שלא אכנס למינוס גדול מידי. בהזדמנות זו רוצה להגיד לקהל הנאמן שקורא, שאני עובדת על כתיבת כל פרק כשעתיים שלוש בכל יום. יודעת, שלמרות שאני עושה הגהה, יש עוד שפע טעויות ניסוח וטעויות כתיב, הנובעים מהקלדה בטלפון, שהיא מאוד קשה, והעדר משקפיים, שלפעמים אני צריכה. אז תהיו סלחנים ☺️🙏. כשאוציא ספר יום אחד של כל הבלוגים, מבטיחה שלא תהיה אף טעות! כן יש לי חלום כזה.
בשעה 13:00 (אחרי 3.5 שעות), היה לי נדמה שהגשם נחלש ומהר התארגנתי ליציאה. גם ממה שאבא שלי הצליח לברר, יש סיכוי לשיפור בשעה זו.
שילמתי את החשבון (20 יורו - לא נורא לככ הרבה שעות שהייתי תקועה להם שם) ושמתי מהר את התיק על הגב.
רק אז גיליתי, שרק היה נדמה לי שיש החלשות, והגשם חזק באותה מידה. כבר היה מאוחר מידי לאחורה פנה, והלכתי שעתיים של סיוט בעלייה על סלעים חלקים, עם גשם חזק שלא מרפה. מהר מאוד נרטבתי דרך כל השכבות שלבשתי: חולצה טרמית ארוכה, פליז, מעיל ומעיל גשם עליו. מעיל הגשם לא עזר! מוזר. לקחת מעיל גשם, היתה הפקת הלקחים שלי מפעם שעברה שנתקעתי בסופה.
בנוסף, נעל ימין השתבשה, ומים חדרו אליה חופשי למרות שהיא נגד מים. לא יודעת מאיפה חדרו מים. הלכתי עם גרב אחת רטובה במידה וגרב שניה שוחה בשלולית. לא נעים בכלל. גם לא סימטרי.
באמצע הדרך לבקתה שלי, שהיא במרחק 4 שעות הליכה, יש בקתה נוספת. החלטתי לעצור גם שם להפוגה. להחליף בגדים ולקוות שהגשם יפסק. כל העלייה המייאשת, רק התנחמתי בעובדה, שהנה עוד מעט אוריד את כל השכבות, אלבש משהו אחר ויהיה לי נעים ולא קפוא.
פגשתי בדרך זוג מבוגר שעלו באיטיות. ששמעו שיש לי עוד דרך ארוכה, ריחמו עלי. הם עוצרים בבקתה הקרובה. האישה אמרה לי: "?ugly day ha" וזה כל כך היה מדוייק. בנוסף, ראיתי שאני מפספסת נוף אדיר של האגם הקסום, שהיה מכוסה כולו בערפל כבד. חבל.
עקפתי אותם, אבל אז די מהר, שלט מטעה, לקח אותי לבולדרים אכזריים ממש. בגשם זה היה סיוט! רק אחרי 7 דק הליכה בהם, כשלא ראיתי סימן, הבנתי שזו טעות ונאלצתי לחזור 7 דק חזרה. זה היה כל כך קשה, שהרגליים שלי התחילו ממש לרעוד והפכו את הקפיצות מהבולדרים לקשות יותר. כשהצלחתי לחזור לשביל ולהתעצבן על השלט, שבאמת היה לא ברור, נאלצתי גם להוציא סנדביץ באמצע המבול, כי ממש צנחה לי האנרגיה. אכלתי חצי סנדביץ קשה כמו אבן, אבל כשנרטב תוך שניה מהמבול זה ריכך אותו קצת. שיטה מעניינת.
קבלתי קצת אנרגיה, ושמתי גז ועקפתי שוב את הזוג המבוגר, שעקפו אותי במשחק שלי על הבולדרים. בטח לא הבינו מה הקטע שלי, להוסיף לעצמי עוד אתגרים ביום שכזה. כשהגעתי לבקתה עייפה מאוד, לקח לי חצי שעה להוריד את כל שכבות הרטיבות מעליי ולתלות את הבגדים ברחבי הבקתה, כי בכל מקום היו עוד בגדים רטובים של אחרים. לבשתי משהו יבש מהתיק.
הזמנתי שוקו (דמי התנחלות) והתיישבתי ליד האח החמים, לנסות להחזיר את טמפ הגוף שלי לנורמאלית. שם לא היה וויפי, ובמשך השעה שישבתי שם, ניסיתי לשנות הגדרות בטלפון, שנדפקו בגלל עדכוני התוכנה שנאלצתי לעשות כדי "לתקן" את הסים שלי. לא הצלחתי לא לתקן את הסים ולא את ההגדרות. מעצבן! בגלל שאין וויפי, גם לא יכולה לבקש מיובל לעזור לי עם ההגדרות ולא מצ'ט גי פי טי.
יצאתי ב 17:00 מהבקתה, כשהגשם מעט נרגע אבל הכל רטוב כולל הבגדים שלי שנאלצתי ללבוש ולא הספיקו להתייבש כמובן. כל ההר נוזל בנחלים קטנים והמון שלוליות בכל מקום.
הבנתי שאין ברירה אלא לצאת, כי ארוחת הערב לרב מתחילה ב 18:00 ויש לי שעתיים הליכה נוספות. אם לא אצא מיד, אלך לישון רעבה וזה לא טוב.
התחלתי בעלייה תלולה מלאת מוטבציה מחודשת, ותוך 10 דקות כבר השלמתי עלייה של 100 מ' גובה. הסתכלתי במפה, וראיתי
שטעיתי בדרך פעם שניה היום!
הפעם זה העדר שילוט! בבקתה היה שלט מה כיוון הבקתה שלי ואני התחלתי לעלות בכיוון, רק הסתבר שכמה מטרים אחרי הבקתה, היתה צומת שבילים לא משולטת בכלל. הסימון של השביל הוא אדום לבן, אבל כל סימוני השבילים באוסטריה אדום לבן. יצא שאני המשכתי באדום לבן הלא נכון. זה עלה לי ב 20 דקות.
המשכתי על השביל הנכון ואז היה גשר נורא יפה שצריך לחצות ומבין העננים בצבץ האגם היפה!
על הגשר היה איש ללא תיק, כלומר ישן בבקתה שהרגע עזבתי. הוא שאל אם אני רוצה שיצלם אותי על הגשר ושמחתי מאוד, אבל אז התברר שהוא צלם מדופלם ומשקיען. חטף את הטלפון שלי ולפני ששהספקתי למצמץ, התחיל להתרוצץ כמו שפן סלעים מטה אל תוך הנחל שתחתיו. עשה את זה ממש מהר וכמעט נפל עם הבייבי שלי פעמיים. הטלפון היקר לי מכל. צועקת אחריו: "איטס אוקי, איטס אוקי", שלא ימשיך להתרחק, אבל הוא נחוש! ואני רק רואה איך שעון החול עד ארוחת הערב הולך ומתרוקן.
המדופלם הגיע בשלום למטה, וצילם אותי. רק למחרת ראיתי שאכן היתה זו בהחלט תמונה ראויה!
הוא עלה בדילוגים חזרה מעלה ושאל אם אני ממהרת.
ממהרת? זה אנדר סטייטמנט 🤣
רצה שאצלם אותו בתמורה. הנימוס דרש שאצלם, אז אמרתי שממהרת אבל שאצלם אותו בשמחה מפה ולא כמוהו מלמטה.
למזלי הוא ראה בחורה אחרת, שמתקרבת ואמר שהכל בסדר ושהיא כבר תצלם אותו. הקלה. מסתכלת בשעון ורואה שכבר חצי שעה חלפה ואני רק דקה מהבקתה.
המנחם היה, שבזכות העיכוב הזה, העננים מעל האגם התפזרו ואט אט ראיתי אותו בשלמותו!
מה שלא ניחם, זה שהבנתי שאם לא ארוץ מהר ממש, המטבח יסגר.
יש לי שעתיים הליכה וכבר 17:30.
הלכתי במהירות רבה, עד כמה שניתן היה בשביל הסלעי, החלקלק ומלא הבוץ והמים הזורמים מכל עבר.
מידי פעם עצרתי להביט לאחור לעבר האגם המרשים ההולך ומתרחק.
הגעתי לבקתה מתנשפת בשעה 19:20. 10 דק לפני סגירת המטבח. כולם כבר סיימו את הארוחה מזמן.
ניגשתי מיד לאחראית, התנצלתי על האיחור, וכמו מסכנה שאלתי אם יש עוד אוכל. הייתי רעבה בטרוף.
היא אמרה שהמרק כבר נגמר, אבל שיש שאריות של המנה העיקרית ותנסה לארגן לי משהו.
התיישבתי לשולחן לאכול לבד. היא הגישה לי נזיד ירקות ועדשים שניכר שהיא גרדה אותו מהסיר עבורי. לאחרים היה בו גם בשר, אבל במקרה שלי הוא נגמר וקבלתי רק את הירקות מסביב. לשמחתי זה היה ממש חם, טעים ומנחם. אכלתי בשקיקה כאילו לא אכלתי שבוע.
שברתי שיא היום:
12 וחצי שעות לקח לי להגיע לבקתה! כמובן בגלל שתי ההפסקות הארוכות. התנאים הקשים גרמו לזה להרגיש כאילו הלכתי את כל הזמן הזה.
סהכ הלכתי היום:
15.5 ק"מ
7 שעות הליכה (ללא ההפסקות הארוכות)
1050 מ' עלייה מצטברת
900 מ' ירידה מצטברת
היתה מקלחת באסימון בבקתה, אבל ממש לא הייתי מסוגלת לאופרציה.
גם לא לכבס למרות שצריכה.
רק רציתי לשכב במיטה. עליתי לראשונה לחדר, עם כל הציוד הרטוב. נכנסתי לחדר צפוף, עם קבוצה קולנית של 8 אנשים ומלא כביסה רטובה תלויה על כל החדר, ככה שצריך להתכופף כשעוברים. הגעתי למיטה שלי, וראיתי בחור שוכב במיטה שלי (מקבלים מספר מיטה כשעושים צ'ק אין). כשהבין שזו המיטה שלי, התבאס בקול: "אוי! אולי תלכי לישון במיטה אחרת? חשבתי שלא תגיעי היום."
מצביע לכיוון הקומה השניה במיטת קומותיים שהיתה ריקה.
אמרתי שאני רוצה את המיטה שלי, כי ממש לא אוהבת לישון בקומה 2 ובנוסף המיטה שלי היחידה בחדר שהיא לא מיטת קומותיים וזה יתרון אדיר.
בחוסר שביעות רצון, הוא פינה את המיטה, אבל חבלי כביסה מלאי בגדים של הקבוצה עדיין תלויים לא בחן מעל מיטתי, ברמה שאפשר להכנס למיטה רק בזחילה תחתיהם! בקשתי מהם להוריד אותם בחלק שמעל המיטה שלי והם סרבו. אמרו שזו היתה הרבה עבודה לתלות אותם. אמרתי שגם לי יש הרבה בגדים רטובים ושרוצה לתלות את שלי מעל המיטה, אז אמרו לי: "תחפשי מקום אחר". זה כבר היה יותר מידי בשבילי ליום אחד. התעצבנתי ממש, וירדתי למטה לבקש את עזרת הצוות. הבנות של הצוות, אמרו שזו התנהגות ממש לא מקובלת, ומיד אחת הבנות עלתה איתי וצעקה בגרמנית על החבורה להוריד מיד את הכביסה מעל מיטתי.
היא חיכתה שם לראות שהעניין מבוצע. היו חילופי דברים לא נעימים בגרמנית.
כשירדתי אח"כ להודות לה, היא ספרה שאחת הבנות אמרה, שאני לא בקשתי שיפנו, אבל שהיה לה ברור שהיא סתם אומרת. משהי אחרת מהצוות, שנראתה קשוחה במיוחד, אמרה שיש לחבורה הזו מזל, שלא היא עלתה למעלה! כי היא היתה מגרשת אותם מהבקתה!
היה מעט מנחם, שהצוות היה בעדי בסיטואציה ושעזרו לי.
כשעליתי לחדר, היה לי ברור שצוחקים על חשבוני בגרמנית ומרכלים עליי. זו היתה תחושה מאוד לא נעימה, ולראשונה בטרק הרגשתי מאוד בודדה.
אני מטיילת כבר 30 שנים בטרקים, ומעולם לא חוויתי יחס לא נעים ממטיילים אחרים! תמיד כולם מכבדים מאוד את המרחב אחד של השני, ותמיד נכונים לעזור בכל דבר. מתנהגים כפי שהיו רוצים שיתנהגו אליהם חזרה. זה היה מאוד קשה וקצת חששתי שירצו לעשות לי משהו בלילה כנקמה, על שקראתי לאחראית.
התארגנתי לשינה והוצאתי את הלינר מהתיק. זה שאמורה לישון בתוכו (כמו שק שינה) גיליתי שלמרות שהוא באריזה נגד מים, הוא ספוג במים. הו אלוהים! רק זה חסר לי!
תליתי אותו על מעקה המדרגות מחוץ לחדר. המקום היחידי הפנוי, וקיוויתי שמעט יתייבש עד שאסיים להתארגן. כמובן שזו היתה תקוות שווא.
אחרי כל היום הלא פשוט הזה, נכנסתי לתוך ליינר רטוב עם בגדים לחים. סיום רע ליום רע. ניסיתי להרדם ככה, אבל רעדתי מקור. קשה להרדם בתוך רטיבות קרירה.
יצאתי מהמיטה, סגרתי את החלון שהשאירו פתוח, שהכניס קור לחדר, ומצאתי שמיכת צמר ספייר לשים מעל הלינר הרטוב.
רק ככה הצלחתי להרדם. הרטיבות התייבשה אט אט במהלך הלילה. בשעה 1:30 מישהו הדליק את האור בחדר! בחיים לא קרה לי כזה דבר. אולי זו היתה הנקמה שלהם בי... לקח לי שעה להרדם אחרי זה...
מחר יום חדש.

ההולנדים יוצאים כהרגלם ראשונים להליכה בגשם. היום מסיימים את הטרק

22.7.2025 הליכה לבקתת Gamshütte‏‏‏‏‏‏. יום מנחם. חוזרת לחייך יחד עם השמש

התעוררתי בבוקר עם לינר יבש, אבל שאר הבגדים התלויים לצד המיטה רטובים עדיין. רק רציתי לצאת מהבקתה הזו כמה שיותר מהר, ליום חדש. התארגנתי ביעילות רבה.
אכלתי ארוחת בוקר, וראיתי שבחוץ שמש! כמה שזה שימח אותי אחרי הגשם של אתמול.
יצאתי ב 7:45 לדרך. היום צפוי יום ארוך מבחינת שעות הליכה. השלט אמר 9 שעות וזה ללא הפסקות.
ההליכה בשמש כשבחוץ עדיין קריר, היתה נעימה מאוד. התחלתי עם מעיל ולאט לאט תוך התקדמות, ירדו השכבות, עד שאפילו הייתי צריכה להוריד את החולצה הטרמית הארוכה ולעבור לקצרה. היה חם!
ההליכה היתה עם הרבה בולדרים. ראיתי אותם מתקרבים כל פעם מרחוק, וניחשתי אם הם מסוג "תודה" - קלים לדילוג, או מסוג "לא תודה" שצריך לטפס עם הידיים.
על אחד מהם החלקתי ונפלתי חזק בגלל התיק הכבד. בלמתי עם היד לאחור והרגשתי כאב ממש חד. לרגע חששתי ששברתי אותה. יודעת שבמקרים של מכה חזקה, צריך לשים קרח ואין לי. למזלי המקלות ממתכת קרה ושמתי על המכה את המקלות וזה הרגיע קצת. מצאתי עוד שימוש למקלות! בהמשך לשמחתי הכאב החד הפסיק ונשאר כאב של מכה רגילה. מזל.
ההליכה היום היתה עם עליות וירידות לסרוגין. זה יותר קל ככה. כשיש עלייה רצופה כמה שעות זה שוחק יותר מנטלית.
כשעתיים אחרי היציאה לדרך, שמעתי את אחד הצלילים האהובים עלי בכיס! צלילי הודעות! שוב חזרתי לאזור הקליטה של הסים שלי בשעה טובה!
מיד התקשרתי לאורן (בן זוגי). המון זמן לא דברנו ואחרי היום האומלל אתמול, הייתי זקוקה לאוזן קשבת. האמת שהייתי זקוקה לחיבוק, אבל התפשרתי על אוזן. זה מצחיק, כי בדיוק הוא חזר מרופא אוזניים עם דלקת.
שפכתי עליו את כל הסיפור ואז גם אמרתי שזקוקה לחיבוק... בשלב זה גם ירדו קצת דמעות של געגוע וכנראה פורקן של יום האתמול. הייתי במצב מוחזק במשך כל הסיוט ורק עכשיו הרשיתי לעצמי להתפרק קצת.
אני חווה דברים באופן מאוד עוצמתי. זה כמובן יתרון אדיר כשטוב לי, וקצת פחות טוב כשמשהו לא נעים קורה. אבל לא הייתי מחליפה עם אף אחד, שחווה הכל באופן בינוני. מעדיפה תמיד לחוות בעוצמה מלאה!
חשבתי על זה אחר כך... אני כבר יותר משבועיים בטיול. יום אחד רע מתוך כל כך הרבה ימים מעולים ומרגשים, זה לגמרי סבבה ☺️
בשעה 12 החלטתי להתיישב לארוחת צהרים. סנדביץ חנק והפעם אין גשם שירטיב אותו. בעודי משתדלת ללעוס טוב כדי שאצליח לבלוע, מגיעים שני בחורים צעירים שמיד רואים שהם אחים, בסביבות גיל ה 20 מהולנד, שעושים את המסלול בכיוון ההפוך. דברנו קצת וגילינו שזה באמת אמצע היום, כי הם יצאו בדיוק בשעה שאני יצאתי מהכיוון ההפוך אליו אני צועדת.
שאלו אם אפשר להצטרף אלי לצהרים, כאילו היה זה שולחן פיקניק. כמובן שהסכמתי. הם אמרו שאחריהם יש חבורה שלמה שיצאה מהבקתה ושהם מודאגים מהקוראנים. לא שאלתי למה, אבל אגלה בהמשך כשאפגוש אותם.
בשלב הזה כבר הרגשתי ממש טוב! גם השיחה עם הבית, גם השמש המלטפת ואפילו השיחה הנעימה עם הבחורים.
המשכתי בדרך ואט אט הכרתי את כל האנשים שיצאו מהבקתה. אכן הקוראנים היו אחרונים. זוג מבוגר יחסית, שפגשו אותי בהתלהבות. הגבר טפח על שכמי ואמר שאני אישה אמיצה, שאני מטיילת לבד ואישתו הנהנה בהתלהבות. אני הייתי בירידה והם בעלייה. היו נראים לי מתנשפים במידה, ולא הבנתי למה ההולנדים מודאגים לגביהם. המשכתי ללכת ואז הסתבר שיש עוד שני זוגות קוראנים! הזוג הבא אמר רק שלום זריז וראו שהם מאוד מתקשים בעלייה. הזוג הבא כבר גרם לי להבין את הדאגה...
האישה ממש חרחרה בקול! השמיעה אנחנות מפחידות כל צעד, כאילו מישהו מנסה לדקור אותה בסכין 🤣
היה נראה שמצלמים אותה לסרט, והיא שחקנית ממש גרועה, באובראקטינג חסר שליטה. היא לא היתה במצב אפילו להנהן לשלום.
אני מאוד מקווה בשבילם, שהם לא מתכננים לעשות את כל הטרק. כי אם ככה קשה לה ביום יחסית קל, מה יהיה בהמשך...
היום היה אכן ארוך, אבל בדרך היו הרבה שלטי "אבא מתי נגיע?" ככה אני קוראת לשלטים, שמציינים גם את שם היעד וגם כמה שעות הליכה עד לשם. לרב השלטים קמצניים, ורק מציינים את שם המקום בצמתים.
כל שלט כזה, הייתי מאוד מרוצה, כי עמדתי בזמנים למרות ההפסקות שעשיתי, שזה אומר שהלכתי בקצב מהיר!
שעה לפני הגעתי, נזכרתי שנשאר לי המון שוקולד.
לכל טרק לוקחת 100 גר' שוקולד, למצבים שבהם יתחשק לי אנרגיה פלוס פינוק.
נשארו לי 30 גר' ומחר יום אחרון לטרק הנוכחי וגם יום קצר. החלטתי לעשות הפסקה ארוכה, שבה אחסל בהנאה את השוקולד הנותר. פיצוי על אתמול (אכילה רגשית 🤣).
הוצאתי את השוקלד ולשמחתי בגלל החום הוא נמס לגמרי וחיכה לי שוקולד נוזלי כמו שאני אוהבת. לקלקתי אותו כמו ילדה קטנה, והשמעתי גירגורי הנאה. אף אחד לא לידי לשמוע! אלה היו 30 גרם של אושר!
כל הדרך היום היה ענן שרדף אחריי. מה זה אומר? הלכתי בשמש, אבל ראיתי אותו כל הזמן מתקרב. ידעתי שצפוי היום טפטוף ולשמחתי אני ניצחתי בתחרות, כי עד הבקתה הוא לא השיג! הוא ממש ניסה. היו לרגע כמה טיפות לא מזיקות, אבל הגשם המשמעותי התחיל כשהגעתי לבקתה בשלום. ידעו כנראה שאני כבר תרמתי את חלקי אתמול.
הגעתי לבקתה הכי רוחניקית ושאנטי! הבחורה שקבלה את פניי מלאכית קטנה. הבקתה עם מעט אנשים והכל מתוק וציורי וכולם מחייכים. חוויה כל כך חמימה ונעימה והפוכה לקרירות של אתמול!
סהכ צעדתי היום:
14.5 ק"מ
9.5 שעות
750 מ' עלייה מצטברת.
1350 מ' ירידה מצטברת.
עליתי לחדר וראיתי שאצטרך לישון כתף אל כתף עם שורה של אנשים על אותה מיטה. בחדר היתה בחורה מתוקה בשם ג'ני משוודיה, שמיד התחלנו לדבר שיחה כיפית. שיתפתי אותה בחווית אתמול והיא גילתה המון אמפתיה מרגיעה.
ירדתי להתארגן ולעשות מקלחת בכיור (יש רק מקלחות קרות בחוץ וזה לא בשבילי) ושמעתי מהחלון קול גיטרה ושירה מלאכית של שתי בנות ששרו בהרמוניה מופלאה!
זה מיד הזכיר לי את חבורת הבנות שאני שרה איתה. "משירה" בהנחיית יעל דקלבאום. אנחנו נפגשות לסדנאות עם יעל, אבל גם כל חודש שרות בבית של אחת מאיתנו וזה אושר גדול עבורי. הרגשתי געגוע לשירה. יצאתי החוצה והחמאתי לבנות, ושאלתי אם הן רוצות שאלמד אותן שיר בעברית והן מאוד שמחו.
לימדתי אותן את אחד השירים שיעל דקלבאום תמיד מלמדת כשיר ראשון. הן רשמו את המילים על דף ובשניה תפסו את השיר ושרנו יחד בהתלהבות עד ארוחת הערב. רציתי לצלם סרטון הפתעה לבנות של החבורה שלי, אבל כבר לא התאים אחרי הארוחה.
בארוחת הערב ישבתי עם ג'ני והמשכנו לדבר בהתלהבות ללא הפסקה. ארוחת הערב לא הייתה משהו, אבל חשתי שמחה גדולה על הערב הנעים והחברתי. חוויה כל כך שונה מאתמול, שאכלתי לבד והייתי בודדה.
נכנסתי למיטה. קיר מצד אחד, כתף של בחורה מצד שני שכבר הלכה לישון. בלילה הרגשתי אותה בכל פעם שמשהי מאיתנו זזה. מזל שלא נחרה. לעומת זאת היו קולות של נחרות הכי חזקות שחוויתי בכל הטרק בחדר. אטמי האוזניים לא עזרו. הצלחתי להרדם בסופו של דבר למרות מקהלת הנחרות.

23.7.2025 יום אחרון לטרק הברלינר והגעה למאירהופן

התעוררתי בבוקר ראשונה כהרגלי. הוצאתי את כל הדברים מהחדר, כדי שלא אפריע בהתארגנות שלי. ב 6:45 ארוחת הבוקר ואני רוצה לצאת כמה שיותר מוקדם.
היום מסיימת בגאווה רבה את טרק הברלינר! למה גאווה? כי זה נחשב טרק קשה ועשיתי אותו יפה! בנוסף משלימה היום 15 ימי הליכה ברצף. זה ממש מכובד!
היום כמעט כל היום בירידה עד למאירהופן. שם מצפה לי המלון המהמם, שהייתי בו לפני 8 ימים ואני לגמרי מפנטזת על לחזור אליו ולנוח שם עד הטרק הבא. החלטתי שכדי שתהיה לי מנוחה אמיתית, לא אסתפק בלילה אחד שם כי אם 2.
זה אומר שלמחרת יהיה לי חצי יום נסיעות לטרק הבא, ושאני אצטרך לקצר את היום הזה ולא ללכת אותו במלואו. תוך כדי הירידה, שהיתה נינוחה בתוך היער, התכתבתי עם אמנון, שמיד בדק עבורי, מה יהיה הכי נכון ליום הזה. הצענו כמה רעיונות ובסופו של דבר הוא תכנן לי מסלול מקוצר ליום הזה.
אני מרוצה. מרגישה שמגיעה לי מנוחה משמעותית.
היתה לי ירידה של שעתיים וחצי עד לעיירה בשם פינקנברג. מכיוון שהיה מזג אוויר מושלם והירידה מהנה, החלטתי להוסיף שעה וחצי ירידה עד למאירהופן ולא לקחת אוטובוס לשם. זו היתה החלטה טובה. הירידה היתה נעימה. רובה בתוך יער וחלקה בין בתים ציוריים עם המון פרחים ביניהם. הגעתי הישר למלון בשעה 12:00.
שעה מעולה שאספיק גם להנות מכל התענוגות של המלון וגם הלכתי 4 שעות מהנות.
סהכ צעדי היום:
12 ק"מ
4 שעות
100 מ' עלייה מצטברת
1400 מ' ירידה מצטברת.
לשמחתי במלון קבלתי מיד את הכרטיס לחדר. אותו החדר שקבלתי פעם שעברה. אחרי שהודעתי לכולם שהגעתי בשלום מיד נכנסתי להתקלח. איזה כיף מקלחת חמה פרטית וללא מטבע! נזכרתי שלמדתי טיפ מעולה ממישהו באחת הבקתות. כשלא היו מים חמים לכביסה, במקום להקפיא לעצמו את הידים, סיפר שנכנס עם הבגדים למקלחת ותוך כדי שהתקלח עמד על הבגדים עם הסבון וככה הוציא את הלכללוך. זה נשמע די מגעיל במקלחת ציבורית, אבל במלון הכל היה מצוחצח וממש לא היה נוח לכבס בכיור כי הכל השפריץ החוצה והיתה לי המון כביסה. אז עשיתי בעצתו וזה היה גאוני! כיבסתי ממש את כל הבגדים ותליתי על חבל במרפסת, כי בשלב הזה היתה עדיין שמש.
45 דקות לקח לי לכבס ולתלות את כל הבגדים! כל זה כדי לחסוך 20 יורו. מחיר כביסה במלון.
האמת שברגע ששמעתי, שזה לא מכונת כביסה בשירות עצמי, ושמכבסים לי, העדפתי לבד. בגדי טיולים רגישים למייבש.
כשסיימתי עם המקלחת, בחנתי את עצמי במראה. המון סימנים כחולים בכל מיני מקומות מהנפילות ומהמאבק בבולדרים. אבל אמרתי לעצמי: ניצחתי אותם! אני פה במלון המפנק והם נשארו שם בקור. אח"כ אורן (בן זוגי) תיקן אותי שהפסדתי בקרב, אבל ניצחתי במלחמה!
סיימתי את כל הארגונים ב 13:00, ויצאתי מיד לחגוג על המבורגר ובירה ליד המלון. זו מסורת שבסוף טרק זה מה שאני אוכלת.
בהמשך היום הלכתי לספא המפנק, לבריכה החלומית, הג'אקוזי והסאונות. זה היה כך כך נעים! בשלב מסויים הייתי צריכה לחזור לחדר כי התחיל גשם, להוריד את הכביסה מהחבל ולארגן חבל בחדר. הבגדים כבר היו חצי יבשים.
כמובן שניהלתי שיחות ארוכות עם הבית, כי סוף סוף אינטרנט נורמאלי והשלמתי כתיבת פרק בבלוג.
לארוחת ערב אכלתי במסעדת המלון פסטה מפנקת ממש עם רוטב שמנת וסלמון. לקינוח כדור גלידה במעלה הרחוב ואני מרוצה עד הגג מהיום הזה. הולכת לישון בחדרי הפרטי שינה מתוקה!

24.7.2025 יום מנוחה ראשון אחרי 15 ימי הליכה ברצף!

קמתי ב 6 אחרי שנת לילה מפנקת ואיכותית בחדרי החמים והנעים. התפנקתי לי במיטה, עם אינטרנט ללא הגבלה וכתיבת הבלוג. בגלל ימי העדר האינטרנט, אני בחוב של 3 פרקים שזה הרבה. היום יהיה לי שפע זמן לכתיבה ושאר תענוגות. יום מנוחה אמיתי. רק מה? אולי כבר הבנתם, שגם במנוחה אני די תזיזיתית. הכל יחסי כמובן.
היום יש תחזית לגשם כל היום, אבל אני לא מודאגת. גם בבריכה כיף כשיורד גשם, ולא אצטרך להתמודד עם סלעים חלקלקים.
ב 8:00 ירדתי לארוחת הבוקר המפנקת. הכנתי לי מיץ טבעי מגזר תפוח גי'נגר ותפוז ואכלתי גם קיווי עגבניה ומלפפון. עשיתי האבסת ויטמינים, שקצת חסרים בתזונת בקתות ההרים.
הכנתי לי לצהרים סנדביץ מפנק.
אחרי הארוחה, היתה הפוגה בגשם והחלטתי לצאת לסיבוב במאירהופן המתוקה. היתה לי אג'נדה לקנות קרם הגנה שנגמר, ושוקולד לטרק הבא שיתחיל מחר - שטובאי.
הסתובבתי לי כשעה בקרירות הנהדרת,
ובנוסף לקניות שציינתי מצאתי מבצע על אוכמניות: 400 גר' ב 14 שח בלבד! בארץ זה המחיר של 50 גר' בערך אם אני לא טועה...
אפשר להגיד לא? המצחיק היה, שהיתה שם קופסא של 200 גר' אוכמניות באותה איכות, שלא היתה במבצע, שעלתה בדיוק אותו המחיר!
כאילו משהו יגיד לעצמו: "לא.. לא... 400 גר זה יותר מידי! אסתפק ב 200"
חזרתי לחדר וראיתי שהלכתי 5 ק"מ! גם ביום המנוחה אני הולכת!
בין לבין, אבא שלי הצליח להזמין לי עוד בקתה בטרק הבא, שבמקור לא היה בה מקום! איזה אלוף הוא!
הפעם ממש היה צריך להתחנן. הנה ציטוט שלו:
"היא אמרה לי שבלתי אפשרי, כי הכל מלא, התחננתי, בכיתי קצת,
אמרתי שאת ילדה יפה! (בחיי!). רחמיה נכמרו עלי והיא הסכימה.
היא אמרה משהו כמו : או קיי נסדר לה משהו".
איזה כיף!
תוכנית הגיבוי שלי היתה לעבור את הגבול לאיטליה ולישון ערב בבקתה שם. זה היה מוסיף לא מעט שעות הליכה מאתגרות ויש מספיק אתגר בטרק גם בלעדיהן.
עשיתי שיחה ארוכה וכיפית עם אמא שלי והלכתי לספא.
בספא הענקי רק אני ועוד איש שקורא ספר.
יש לי בריכה פרטית וג'אקוזי פרטי, בגשם העדין שיורד ולא מפריע. מידי פעם יוצאת גם שמש חביבה ומלטפת.
שחיתי בבריכה באיטיות שחיית גב שאני מאוד אוהבת, ותמיד חוששת להתקע באנשים רק שפה אני סוליקו. שכבתי לי בג'אקוזי עם איברים פרוסים בלי להתקע באף גוף אחר. תענוג ממש!
התיישבתי לי על כסא נוח וכתבתי בהנאה את הבלוג בדממה. למרות שהפרק שכתבתי היה על היום האומלל, לפחות נעים לכתוב עליו, כשמרגישה נוחות ונעימות בגוף.
בצהרים הלכתי לחדר וישבתי עם חלוק במרפסת עם הסנדביץ המעולה והמושקע שהכנתי, וצפיתי בהרים הענקיים שמסביב. עליהם טיפסתי בסבב הקודם.
אח"כ היתה לי משימה, לסגור לו"ז אוטובוסים ורכבות למחר ולרכוש כרטיס לרכבות. מחר תהיה נסיעה ארוכה של כמה שעות עד לתחילת הטרק.
אחה"צ הלכתי שוב לבריכה. הפעם לקחתי איתי כוס מלאת אוכמניות ואת הקאווה שקבלתי מתנה לחדר. קרירה ומפנקת.
ישבתי עם בגד ים שתיתי ואכלתי, כשגשם עדין יורד עלי. זה לא היה קר מאוד והיה חוויתי. הטיפות הקרירות על הגוף החם מקפיצות. זו תחושה מעוררת. כשהגוף התקרר, נכנסתי לבריכה החמימה בדיוק במידה! הפעם היו 3 אנשים. זה המקסימום שיש פה! תענוג! הג'אקוזי שקצת יותר קריר תמיד ריק וזה נפלא!
אח"כ עשיתי סבב לכל סוגי הסאונות. בכל אחת החזקתי מעמד 2 דקות, אבל היה מהנה לעבור ביניהן.
והנה אני מטזזת "במנוחה" מפה לשם, משם לפה וכל כך נהינית!
בערב הלכתי לארוחת שחיתות במלון. הפעם צלעות מעולות ברוטב ברביקיו עם ציפס מושלם.
פרור לא השארתי מהמנה הענקית.
התפנקתי בלמונצ'לו שפריץ! שזה כמו אפרול שפריץ רק על בסיס למונצ'לו. היה מושלם! אחרי חצי כוס השתכרתי קלות ובסוף הכוס כבר יצאתי משם מתנדנדת. זה קוקטייל בסך הכל, ועשה עבודה טובה! משערת שפינקו אותי כי כבר כולם מכירים אותי שם. ארוחה רביעית באותה המסעדה (אכלתי בה פעמיים בסבב הקודם במלון). 3 מתוך 4 הארוחות השונות שאכלתי שם היו נפלאות!
היתה לי משימה אחרי הארוחה, ללכת ברגל לתחנת הרכבת. כ 10 דקות הליכה לכל כיוון. מחר אני בלוז קפדני וצריכה להיות מוקדם בתחנה, ורוצה לדעת בדיוק את הדרך לשם, וכמה זמן היא תיקח.
לא לקחתי בחשבון, שללכת מעט מתנדנדת, לא ממש ישקף לוחות זמנים אמיתיים 🤣
היה קריר בחוץ ובמצבי זה היה ממש לגלות את העיירה מחדש! שמתי לב להמון פרטים ודקויות, שלא ראיתי באותם הרחובות, שהלכתי בהם כבר המון פעמים. זה היה מצחיק ומהנה.
כשחזרתי לחדר טעמתי מהשוקולד של הטרק הבא והוא היה מצוין.
מתכננת לקום מחר ב 6, וקשה לי להפרד מהיום הנפלא הזה, התכתבתי עוד קצת במיטה עד 23:00 והלכתי לעוד שנת לילה מפנקת. ממחר שבוע בבקתות הרים בחדרים משותפים! בהצלחה לי.

25.7.2025 הליכה לבקתת Franz-Senn-Hütte. מתחילה את טרק שטובאי בגשם וערפל כבד

התעוררתי עם השעון בשעה 6. בדרך כלל מקדימה אותו. ישנתי מעולה! כיף.
ארזתי את כל חפציי הפזורים בכל החדר. התקלחתי כי אין לדעת איזו מקלחת תהיה היום בערב בבקתה.
בשעה 8:15 יוצאת הרכבת שלי. ב 7:30 הלכתי לארוחת הבוקר. לא אכלתי הרבה אבל לא ויתרתי על המיץ הטבעי המפואר. לקחתי איתי סנדביץ מפנק לדרך.
יש תחזית לגשם לכל שבוע הטרק שלי. מתפללת לנס, שפתאום תבוא איזו חזית חמה ותסלק את ענני הגשם, שהחליטו להתקע דווקא מעליי.
הגעתי לרכבת בזמן, ובנסיעה השלמתי עוד פרק בבלוג. מניחה שהיה נוף יפה מהרכבת, אבל אני מלאת מוטיבציה להשלים את חוב הפרקים החסרים.
יש לי החלפת רכבת בהפרש 5 דקות בלבד בין הרכבות, וראיתי שהרכבת הראשונה מתאחרת טיפה ואני מודאגת שלא אספיק לרכבת הבאה.
עמדתי ליד הדלת מוכנה לזינוק. הרגשתי קצת במשימה של המרוץ למליון.
הרכבת אכן איחרה ב 3 דקות, ובריצה מהירה רצתי לרציף אחר, לרכבת ההמשך. ראיתי שיחד איתי לא מעט אנשים רצים וזה מרגיע. הספקתי! אני בדרך לאינסברוק.
ברכבת המשכתי לכתוב את הבלוג במרץ.
באינסברוק הלכתי לתחנת האוטובוס. ע"פ הלוז באינטרנט, חשבתי שאצטרך לחכות שעה לאוטובוס, אבל לשמחתי יש אוטובוס מוקדם יותר. חצי שעה המתנה בלבד.
באוטובוס ראיתי, שיש כריזה עם שם התחנות. יש לי 50 דקות נסיעה.
הזמן חלף וראיתי שלא כורזים את שם התחנה שלי. הלכתי לנהג, שידע לאן אני נוסעת. הוא התנצל ואמר שפיספסתי את התחנה ועצר באמצע הכביש שארד! שאלתי בכמה פיספסתי וענה שב 300 מ'. איזה מזל!
רצתי לקחת את התיק וירדתי. בינתיים זה גרם לפקק עצום של 15 מכוניות! אף אחד לא צפר. דממה. בישראל כבר היה קונצרט שלם 🤣
בפועל זה היה 10 דקות הליכה לתחנה. משם אין אוטובוסים לתחילת המסלול, ויש לי שתי אפשרויות: טרמפ או מונית. גי פי טי העריך שמונית תעלה 25 יורו. לא נורא.
כל ה 10 דקות הליכה, נסיתי לתפוס טרמפ ואף אחד לא עצר. בקושי עברו מכוניות לכיוון.
מכיוון שיש לי כ 5 שעות הליכה היום, ואני קצת בלחץ זמן, החלטתי ללכת על אופציית המונית. אין לי שיחות יוצאות וגם ממש לא יודעת להזמין מונית... הרחוב המסכן והקטן של העיירה המנומנת ריק לחלוטין. ואז ראיתי מישהו יוצא מביתו ובקשתי יפה שיזמין לי מונית.
הוא התקשר ואמר שהמונית תגיע עוד 10 דק והזמין אותי לשבת בחצר ביתו.
בקשתי גם להכנס לשרותים בינתיים. הייתה נסיעה ארוכה.
המונית הגיעה. היה זה רכב גדול, שמיועד ל 8 אנשים.
שאלתי כמה תעלה הנסיעה. מדובר ב 5 ק"מ בלבד 5 דקות נסיעה, והוא ענה 40 יורו. זה המון! איזו ברירה יש לי?
אמרתי לו שזה הרבה, והוא ענה שזה בגלל שלקח לו 10 דקות להגיע אלי.
זו העבודה שלו... אני לא מבקשת מהלקוחות שלי, שישלמו לי על הזמן שלוקח לי להגיע אליהם... אבל אני קהל שבוי ואין לי אלטרנטיבה. שילמתי בחוסר שביעות רצון את הסכום שביקש. בנוסף גם הוריד אותי חצי ק"מ של עלייה לפני תחילת המסלול. רק אח"כ ראיתי, שיכול היה להמשיך עם הרכב ולחסוך לי את זה.
התחלתי ללכת ב 12:00. טרק שטובאי יתחיל מיד כשאסיים את העלייה התלולה שמחכה לי, של שעתיים וחצי.
עלייה לא מעניינת במיוחד בתוך היער.
או כמו שנאמר אצלי:
Nothing to write blog about!
גם כשיצאתי לעיתים מהיער אין נוף כי הכל ערפילי.
מה שכן, פגשתי בדרך המון פטריות מסוגים שונים, כולל את הפטריה הכי ענקית שראיתי בחיי. בגודל כדורגל! עליתי עד אלייה, כדי לגעת ולברר שהיא לא פסל מעץ. היא היתה ממש מוזרה!
בתום השעתיים וחצי הגעתי לבקתה. ערפל כבד ולא רואים ממטר. ידעתי שאמור להיות משם נוף מדהים, רק שלא רואים כלום. ניסיתי לברר עם בעלת הבקתה אם יש סיכוי שאחכה קצת שם והמזג אוויר ישתפר וענתה שלא... אכלתי סנדביץ ובמהלכו כדי להדגיש את המצב, התחיל לרדת גשם קל טורדני.
מיד שמתי מעיל גשם וכיסוי לתיק ויצאתי להליכה בגשם... לא היה נעים בכלל.
במסלול מעט בולדרים, מעט ויה פארטה הרבה מים ושלוליות. היתה גם לא מעט הליכה על מרפסת. זה אומר שהולכים על שביל שחוצה את ההר אופקית ולמטה יש הר תלול וניתן לראות עד למטה את העמק . במקרה שלי רב הדרך עם ערפל כבד ורק לדקה קלה ראיתי את הנוף למטה ללא ההרים שמעל. מבאס.
המסלול לא היה קשה, אבל בגלל מזג האוויר, חששתי ליפול והלכתי בזהירות רבה כלומר באיטיות רבה. הייתי לבד.
לא נהינתי מההליכה בגלל תחושת חוסר הבטחון, שהערפל הכבד גרמה לי. הסתכלתי במפה כל כמה דקות מתי זה ייגמר. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני באימון הליכה ולא טרק, אבל זה לא ניחם ולא עזר.
מרחוק ראיתי עדר ענקי של עיזים חוסם לי את כל המסלול ובדיוק בקטע צר וסלעי עם ויה פרטה.
מה אעשה עכשיו? חששתי שידחפו אותי מטה. גם להן לא היה הרבה לאן לזוז ואני מוצאת את עצמי מדברת איתן ומסבירה להן שאני צריכה לעבור ושיפנו לי דרך.
הן לא ממש היו בעניין של לשתף פעולה ויותר בעניין של לנסות לאכול לי את הטלפון, כשאני מצלמת אותן ולדחוף אותי בעדינות ידידותית עם הקרניים הקטנות שלהן...
המממ...אם לא היה יורד גשם ערפילי ואם לא הייתי בלחץ זמן, אולי הייתי יכולה להנות מהסיטואציה. במקרה הזה זה קצת הלחיץ.
לקח לי כ 20 דקות לעבור את המקטע. כל פעם מפנה עז אחרת מהשביל...
הגשם לא פסק עד שהגעתי לבקתה החמימה. הייתי רטובה לגמרי.
סהכ צעדתי היום:
9.5 ק"מ
5.5 שעות
1000 מ' עלייה מצטברת
350 מ' ירידה מצטברת.
הגעתי לבקתה ולשמחתי יש בה גם מקלחת חינם וגם וויפי.
יש לי זמן קצר להתקלח ולכבס עד ארוחת הערב.
קבלתי חדר בקומה השלישית, מה שאומר הרבה עליות וירידות גם במנוחה, כי המקלחות למטה.
ב 18:00 הגעתי הישר למרק המחמם של ארוחת הערב. הזמנתי הפעם ארוחה צמחונית. היה לי מספיק בשר אתמול. בשולחן מדברים רק גרמנית, וטוב שיש לי את הטלפון לחברה. אחד מהם אחרי זמן רב התנצל שהם מדברים רק גרמנית, וניהל איתי שיחת נימוסין של 5 דקות. האמת שהמינון הספיק לי. לא הרגשתי במצב רוח חברותי במיוחד.
הלכתי לישון מוקדם ב 21:30, עם לא מעט חששות לגבי מחר. צפוי גשם רציני יותר מהיום שימשך כל היום.
למרות החשש, ולמרות שהייתי בחדר ענק עם 40 איש, הייתי כל כך עייפה שישנתי לא רע עד 6:00.

26.7.2025 הליכה לבקתת Neue Regensburger Hütte‏‏‏‏. מה עושים כשאין אצבעות?

קמתי ב 6 ובחוץ גשום עם ערפל כבד. התחזית לא השתנתה. צפוי גשם כל היום. היה נראה בתחזית, שתהיה הקלה בגשם החל מהצהרים.
יש לפניי יום הליכה קצר יחסית - 4 שעות הליכה (ללא הפסקות) והחלטתי שאחכה בבקתה החמימה עם האינטרנט עד הצהרים ואצא אז.
אין לי מה למהר.
הבקתה הייתה מלאת אנשים, שמיהרו לצאת, כאילו שממש מצפים להרטב בגשם הכבד, שיורד כרגע בחוץ. אף אחד לא חשב על הרעיון שלי.
כולם כמו עדר שבעטו אותו החוצה אל הקפור, ואני מחליטה להיות לא קונפורמיסטית. מה הכי גרוע שיקרה? שאלך כמוהם את כל השעות בגשם, רק אתחיל יותר מאוחר. החלטתי לצאת בשעה האחרונה האפשרית, שלא אאחר לארוחת ערב.
הגשם לא הפסיק והיה ממש חזק.
לא רואים כלום בחוץ. ערפל כבד ללא שינוי. ארגנתי את התיק שלי, ככה שברגע שתהיה הקלה בגשם, מיד אוכל לצאת. ההקלה לא הגיעה. עד 12 כתבתי שני פרקי בלוג, ודברתי עם יובל ואורן. פרידה מהאינטרנט. בערב לא תהיה קליטה. ב 12 יש מעט רגיעה בגשם. אכלתי סנדביץ ויצאתי מיד.
אחרי רבע שעה, פגשתי זוג מטיילים מהכיוון ההפוך. הם שאלו אותי במבט מלא ביקורת וחוסר שביעות רצון, אם רק עכשיו אני יוצאת. עניתי שכן והם היו המומים. האישה הסתכלה בשעון שלה והראתה לי, שלקח להם לצעוד עד נקודה זו 5 ורבע שעות!
לא הרגיש לי נכון להסביר להם את השיקולים שלי, רק שאלתי אותם: "האם עד לפה הלכתם בגשם?" ענו שכן. אמרתי להם: "הנה עכשיו כבר אין כמעט גשם, ואגיע בזמן לארוחת ערב!" הם לא היו מרוצים מהתשובה והמשיכו בדרכם.
בשעה וחצי הראשונות היה ניכר שהרעיון שלי מעולה! הגשם שירד היה עדין ולא הפריע. כמו טל. אפילו החלטתי להוריד את מעיל גשם והמעיל הרגיל, כי היה לי קצת חם. זה הסתבר בהמשך כרעיון גרוע.
היתה עליה תלולה לפאס, שכללה לא מעט בולדרים. רובם סימפטיים לחלוטין, רק כשהם רטובים מהגשם, הם מאוד חלקים ואסור לי למהר.
השיר שמתנגן בראשי ומיד שרתי בקול:
"סע לאט, סע לאט,
תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים.
לא יתחילו בלעדיך!
סע לאט.
מה יש לי להגיע מוקדם לבקתה?
למה לי למהר ולהסתכן.
בגלל ההליכה האיטית, הבנתי שהדרך תיקח יותר מ 4 שעות, למרות שלא עשיתי כמעט הפסקות.
אחרי שעה וחצי עם גשם עדין שמפסיק לסרוגין, הגשם החל להתחזק והפליז כבר היה רטוב לחלוטין מהגשם הקל.
היה לי קר, למרות ההליכה הרצופה. מיד לבשתי את מעיל הגשם. טעות גדולה שלא לבשתי בשלב הזה גם את המעיל.
רב הדרך היתה מכוסה ערפל כבד, ו"לא רואים ממטר" כמו שאומר השיר. זה היה מאוד מתסכל. ברור לי שמפסידה נופים נהדרים.
לפעמים מגיח נוף מהערפל הסמיך ואני מיד מצלמת. הגשם הולך ומתחזק וכבר נהיה לא נחמד בעליל. האנרגיה שלי יורדת אחרי שעתיים וחצי הליכה. החלטתי לעצור לתפוח. בשלב הזה הבנתי שאני בבעיה.
האצבעות שלי קפאו לחלוטין ואיבדו מוטוריקה עדינה. אני לא מצליחה ללחוץ על לחצן שחרור רצועת הבטן ורצועת החזה של התרמיל. ממש נאבקת בהן, כי הבנתי שלמרות הקור, אני חייבת אנרגיה. היה מאוחר מידי ללבוש מעיל כי הייתי רטובה לחלוטין והורדת מעיל הגשם תחדיר גשם לשכבה הפנימית שעוד קצת יבשה.
אכלתי את התפוח במהירות וחשבתי לתומי לעשות פיפי לפני שממשיכה. הבנתי שזה לא אפשרי! יש לי כפתור במכנסיים, שלא הצלחתי לפתוח! זו מוטוריקה עדינה והאצבעות לא מצליחות לתפקד! בקושי הצלחתי להוציא טלפון מהכיס, לראות שאני בכיוון והכל בסדר. זה הכאיב לי ממש.
המשכתי לעלות לפאס באיטיות בגלל בולדרים חלקים, חוסר הראות, ובגלל שקר לי מאוד וזה מאט את צעדיי.
רק אחרי 3 שעות ו 20 דקות הגעתי לפאס. לא ראיתי נוף למעלה כי הכל ענן סמיך ומיד התחלתי לרדת. קיוויתי שבירידה אצליח ללכת קצת יותר מהר ולהתחמם, שאוכל לפתוח את הכפתור לעשות פיפי. התאפקתי כבר הרבה זמן. סיוט.
הירידה מהפאס תלולה מאוד ומחליקה ואני יורדת בזהירות. זה לא מחמם. לראשונה בטרק כואבות לי הברכיים. בגלל הקור. זה השלב שכבר רציתי להגיע.
ירדתי הכי מהר שיכולתי וכפות הידיים עדיין ללא תחושה. הבנתי שלא יכולה להתאפק יותר ושרתי בקול כדי לנחם את עצמי ע"פ מנגינת "לו הייתי רוטשילד", "לו היה לי בולבול."
לבנים בהקשר הזה הרבה יותר קל.
כתגובה לשיר המוזר, נפתח לי השרוך בנעל. לקשור אותו זו מוטוריקה עדינה... צעקתי מכאב, אבל הצלחתי לקשור. מזל שיש לי מומחיות בשרוכים, בזכות כל הילדים הקטנים שאני מאמנת, שצריכה לקשור להם שרוכים לא מעט.
אמרתי לעצמי, שאם הצלחתי לקשור שרוכים, אולי אצליח לפתוח כפתור, אבל לא הצלחתי. זה היה כל כך מתסכל!
בסוף הבנתי שהפתרון היחידי, הוא לדחוף את כפות הידיים הקפואות שלי לבטן, שהייתה חמימה, כדי שהידיים מעט יפשירו ואוכל לפתוח את הכפתור. זה היה רעיון טוב.
בשעה האחרונה שוב הגשם היה עדין מאוד או אפילו הפסיק לסרוגין.
חוץ מהפסקת התפוח הקצרה, והפסקת פיפי לא עצרתי בכלל ובכל זאת צעדתי 4:40 שעות, מתוכן שעתיים וחצי עם גשם עדין ומתחשב. רק שעה וחצי בגשם ממש.
צעדתי 9 ק"מ
700 מ' עליה מצטברת
600 מ' ירידה מצטברת.
לקח לי הרבה פחות זמן מהזוג הביקורתי שפגשתי בדרך.
כשהגעתי הייתי קפואה לחלוטין ואת כל פעולות הצ'ק אין התקשתי לעשות. כמו לשלם, להראות כרטיס חבר של הבקתות וכו'.
האצבעות מתות לחלוטין ולא מתפקדות. פקידת הקבלה, גילתה הרבה אמפתיה וניסתה לעזור לי. רק רציתי להוריד את הבגדים הרטובים.
לשמחתי הזמנתי חדר ל- 2 כי לא היה מקום בדורמטוריז. תוספת המחיר היתה 20 יורו וקבלתי בסופו של דבר חדר פרטי, כי לא צרפו אלי אף אחד! שווה לגמרי!
הגעתי לחדר הנעליים, ולא הצלחתי לפתוח את השרוך... הקשר קשה מידי להתרה ללא מוטוריקה עדינה.
ואז ראיתי את הגרמני שהתייחס אלי 5 דק בארוחת ערב אתמול, ובקשתי ממנו לפתוח לי את השרוך. הוא סיפר שלקח להם להגיע אותו הזמן שלקח לי, רק שלהם ירד גשם ללא הפסקה ולא כמו אצלי רק שליש מהזמן.
הרעיון שלי היה מוצלח. החסרון, שכל המקומות לייבש בגדים תפוסים כבר. בחדר הפרטי שלי יש מקומות לתלות אותם, רק שהחדר קפוא לחלוטין למרות שהחלון סגור. קשה לי להאמין שיתייבשו ככה.
החצי פנסיון כלל מקלחת, שלטענת הפקידה היא 3 דקות עם מטבע שנתנה לי.
הייתי חייבת את המקלחת להתחמם ואחרי הורדת הבגדים רצתי למקלחת. הבקתה מאוד נעימה חדישה ומודרנית.
הכנסתי את המטבע, וכהרגלי בבקתות מיד חפפתי והסתבנתי הכי מהר שיכולתי. זה לקח לי דקה, ואז חשבתי שיהיו לי 2 דקות להתחמם. רק מה? אחרי דקה הפסיקו המים החמים! לא הספקתי לסבן את הרגליים ונאלצתי לסבן אותם במים קפואים. לא מומלץ.
חזרתי לחדר ונכנסתי מתחת לשמיכה להתחמם. לבשתי את המעיל, שאמנם מאוד חסר לי בהליכה, אבל הציל אותי בבקתה, כי זה הדבר היבש היחידי שהיה לי.
בבקתה אין קליטה ואפילו את ההודעה ששלחתי עם הטלפון הלוויני למשפחה, שהגעתי בשלום לא הצלחתי להוציא.
הבנתי בהמשך שאבא שלי התקשר לברר אם הגעתי בשלום ושענו לו שאני בבקתה.
לא היה לי חשק בכלל לצאת מהמיטה לארוחת הערב בגלל שהיה לי קר, אבל הבנתי שאין ברירה כי ללכת לישון רעבה זה לא רעיון טוב.
להפתעתי הגעתי לשולחן של 4 בלגים מקסימים, שמיד קבלו אותי בשמחה, דברו איתי אנגלית וצרפו אותי מיד למשחק הקלפים שלהם. זה מיד שיפר את מצב הרוח הירוד שלי.
הם הציעו לי מהיין שלהם, שנתן לי תחושת חמימות נעימה.
היו הרבה צחוקים והם שאלו אותי רבות על המסע שלי.
בארוחת הערב היה בר סלטים! לא הסלטים של הארץ, אבל איזה כיף לאכול שפע של ירקות! בדרך כלל ירקות כמעט לא משתתפים בתפריט הבקתה, או מאוד בצמצום.
שאר האוכל גם היה טעים, חמים ומנחם.
הבנתי שאין שום סיכוי שהבגדים שלי יתייבשו עד מחר בחדר הקר, אז לבשתי מעל החולצה היבשה את הפליז ספוג המים, וניסיתי לחמם אותו עם גופי. כל פעם שהחולצה מלמטה נרטבה, הורדתי את הפליז והתחממתי עם המעיל היבש וחוזר חלילה. או כמו שיובל היה שואל כשהיה קטן: "מי זה חלילה בכלל?"
כשנפרדתי מהבלגים המקסימים, אחד מהם שאל אם אני לבד בחדר והיה מאוד מבסוט בשבילי שכן. שאל אם בחדר מחכה לי טום קרוז ושאם כן, אולי אשתו תצטרף ☺️

תמונה זו של הבקתה צולמה למחרת, כי כאשר הגעתי לא ראו בכלל את הבקתה בשל ערפל סמיך

27.7.2025 הליכה לבקתת Dresdner Hütte‏‏‏‏‏‏. Sound of silnce

התעוררתי ב 5:30 . ארוחת הבוקר ב 6 והיום אין לי זמן ספייר וחייבת לצאת כמה שיותר מוקדם. בקושי שמעתי את השעון המעורר דרך אטמי האוזניים. הצלצול לא היה מספיק חזק. מזל שהיה גם רטט, שהוא זה שהעיר אותי.
הבגדים שלי היו רטובים לגמרי כצפוי. גם הנעליים ספוגות מים מבפנים ומבחוץ. הפליז במצב לח קלות, בזכות הטיפול המסור שקיבל לפני השינה.
בארוחת הבוקר היתה הפעם חביתה טעימה, שזה לא קרה עד היום. היה גם לחם וגבנ"צ, ולידם פתק בו כתוב שזה מיועד להכנת סנדביצים לדרך. יפה! גם זו פעם ראשונה.
התלבשתי הפעם כמו שצריך. את כל השכבות שיש לי. הוצאתי לראשונה כפפות אפרה סקי שהיו קבורות עמוק בתיק (כפפות דקיקות). הנחתי שיעשו את העבודה לשמור על האצבעות שלי במצב תפקודי. גם היום צפוי גשם ערפל כבד וקור (2 עד 6 מעלות).
צפוי לי מסלול ארוך של 8 שעות הליכה ללא הפסקות. עם שביל רטוב וחלק וקטעי ויה פרטה בתנאים האלה, מאמינה שיקח הרבה יותר זמן.
ב 7:15 התחלתי לצעוד.
השעה הראשונה היתה לא מאוד קשה. הרבה אבנים לקפץ בינהן ולא מעט נחלים קטנים לחצות והמון שלוליות ובוץ.
אחרי כחצי שעה הליכה, הגעתי לצומת עם שילוט, לטיול צד לאגם לא רחוק. אני כל כך אוהבת אגמים, שלרגע לא חשבתי מספיק, והחלטתי ללכת לשם. אחרי עלייה של 10 דקות וכמעט 100 מ', הבנתי כמה טפשי הרעיון. היה ערפל ממש כבד וגם אם הייתי רואה את האגם, מה זה שווה ללא נוף מסביב? ללא השמש שנותנת לו את צבעו המיוחד?
עשיתי אחורה פנה. בזבזתי 20 דקות על זה, ביום ארוך גם ככה. לא הכי חכם.
המשכתי הלאה, וראיתי שבזמן שעליתי לאגם הנעלם וירדתי ממנו, עקפה אותי קבוצה של 4 מטיילים. הם היחידים התברר בהמשך, שעשו את המסלול הזה חוץ ממני באותו היום.
דקה אחרי המקל שלי קרס! מה זה אומר? שההדבקה של החלק פנימי שלו נשחקה וגרמה לחלק הזה לקרוס פנימה. מה שאומר שהמקל התפרק בנקודה הזו. הכרתי את התופעה, כי בטיול הקודם זה קרה ליובל שטייל איתי, אבל לא השכלתי לקחת איתי דבק, שיכול לפתור את הבעיה.
למזלי החלק הזה לא נבלע פנימה לגמרי, שאז זה אבוד ובאמצעות השיניים שלי הצלחתי לשלוף אותו החוצה. לקחתי שקית קטנה של סנדביץ והצלחתי לקשור אותו ככה שלא יברח פנימה וקיוויתי ממש חזק שזה יעזור.
זה היה עיכוב של 10 דקות נוספות. מהרגע הזה התחילה עלייה לא קלה על בולדרים. במרחק רב ראיתי מבעד הערפל את הפאס, שאליו צריכה לטפס. זה נראה מאוד תלול ומאוד טכני.
היה ממש קודר וערפילי מסביב והתחלתי לשיר בקול את sound of silnce:

Hello darkness, my old friend
I've come to talk with you again
Because a vision softly creeping
Left its seeds while I was sleeping
And the vision that was planted in my brain
Still remains
Within the sound of silence.

הסתכלתי למרחק וראיתי את הרבעייה בערך בשליש מהעלייה. מבינה שאהיה שם רק עוד חצי שעה בגלל העיכובים.
הגעתי לשדה בולדרים ענק, שהמשיך כלפי מעלה כמעט שני שליש מהעלייה שמחכה לי.
הבנתי די מהר שאני צריכה לקפל את המקלות, כי זה בולדרים מסוג "לא תודה". בעודי מהרהרת איפה יהיה מקום נח לקפל אותם, בו ארגיש מספיק יציבה להוריד את התיק, שמעתי את הרעש הכי מחריד ששמעתי בחיי!
שמעתי מפולת סלעים ממש ממש קרובה אלי. איך ידעתי שזה סלעים?
כי הייתי הרבה פעמים במפולות אבנים קטנות, וזה רעש מאוד עדין יחסית לזה. היה זה רעש של הסלעים עפים במהירות מטורפת ומתנפצים מטה. הפחד שחשתי באותה השניה, היה בלתי נסבל. הבנתי בשבריר שניה, שאני כנראה הולכת למות.
הבנתי שאין לי זמן להסתכל מעלה לראות מאיפה זה מגיע, אלא פשוט לרוץ בטרוף מטה, מהכיוון שממנו הגעתי. זוכרים שאני בשדה קשוח של בולדרים? הרי לא ניתן לרוץ במקום כזה... מסתבר שניתן אם חייך בסכנה. החלטתי שאני רצה בלי חשבון וגם אם אשבור את הרגליים, לפחות אנסה, שלא יתנפץ לי סלע על הראש ויחסל אותי מיידית. ממש שמעתי את הסלעים מתקרבים במהירות אדירה. צרחתי באימה "אלוהים! בבקשה לא למות ככה" המקלות היו עדיין בידיים שלי ורצתי איתם כמו אשת לוט, שאסור לה להסתכל לאחור.
ואז כמה מטרים למטה, ראיתי בולדר גדול יחסית והבנתי, שאני חייבת להסתער לעברו ולעשות ממש פזצט"א. כלומר כמעט קפצתי ראש לשם. המקלות נזרקו בדרך תוך כדי הקפיצה. הגעתי לתחתית של הבולדר, שמתי את הראש שלי בחלק הכי נמוך של הבולדר, וכמו שלמדתי בארץ במקרה של טילים, כיסיתי את הראש עם הידיים.
הבומים הנוראיים נמשכו משהו כמו 40 שניות, שנראו כמו נצח של אימה. ברגע שהשתרר שקט, הבנתי שניצלתי, ומיד עשיתי בדיקה גופנית לראות מה מצבי. מכות יבשות בכל הגוף ופצעים מדממים לא עמוקים בשתי השוקיים. ראיתי את המקלות זרוקים מטר מעליי ובחשש ניסיתי לקום עם המון כאב להביא אותם אלי. אחד מהם היה תקוע חזק מתחת לסלע, כנראה מעוצמת הקפיצה שלי והיה צריך הרבה כח להוציא אותו משם. נשארתי לשבת בתחתית הסלע, כי פחדתי מאפטר אפקט, שזה עדיין לא נגמר. ובאמת אחרי דקה היתה נפילת סלעים נוספת, שנשמעה פחות עוצמתית מהקודמת. שוב נשכבתי צמוד לסלע וכיסיתי את הראש. אין לי מושג אם מה שעשיתי הציל אותי, או שהסלעים שעפו היו כמה מטרים ממני, כי כאמור הייתי בשדה ענק של בולדרים ולא היה ניתן לדעת מי חדשים ומי ישנים.
מה שבטוח שכל הגוף שלי רעד ודאב. הבנתי שאני לא יכולה להשאר מתחת לסלע ושאני חייבת להיות בתנועה מהר לכיוון הפאס. הייתי במקום מאוד לא בטוח, בו נשפכים כל הבולדרים ממספר הרים סמוכים.
ככל שאעלה למעלה, יש פחות סיכוי שהמפולת תגיע אלי. קפלתי ברעד את המקלות ושמתי בתיק. התחלתי לעלות כאחוזת תזזית ואימה כמה שיותר מהר מעלה. לא עשיתי הפסקות נשימה לא חיוניות, שאותן עשיתי רק במקום שראיתי שיש לי מקום להסתתר.
היו לא מעט חלקים של ויה פאטה ואפילו די קשוחים ואני במרוץ על החיים שלי: עולה בזריזות על חבל של 30 מ', מזנקת מיתד ליתד. הכל קודר וערפילי. למזלי הגשם ריחם והיה עדין איתי. תוך כדי העלייה, היתה מפולת נוספת הפעם שקטה יותר וראיתי שהיא מההר הסמוך כמה מטרים ממני. ראיתי את האבנים נופלות בעוצמה מטורפת ודמיינתי מה היה יכול לקרות אם זה היה מעלי.. איזה מזל מטורף היה לי!
נזכרתי שאיציק השותף שלי לברידג', שקורא את הבלוג שלי, כותב לי כל כמה ימים כתגובה, מילים מאוד חמות ומרגשות. באחת ההודעות שלו, איחל לי שהשגחה עליונה תשמור עלי במסע שלי.
ממש הרגשתי באותם רגעים שמישהו שם למעלה דואג לי ושומר עליי.
סאונד אוף סליינס, קיבל משמעות נוספת. הלכתי בדממה. לא רציתי להרגיז אף סלע. אפילו המחשבות שלי היו שקטות. בטח שלא שרתי בקול...
נזכרתי ביאיר בן זוגה של אמא שלי, שהעיר לי באחד הטיולים שלנו במדבר, שאם הולכים על דרדרת אבנים, אסור לשמוע אותך. אם דרכת על אבן והיא מרעישה, סימן שדרכת עליה לא נכון וזה מסכן אותך. גם פה חששתי, שאם אפיל אבן אחת, או אדרוך עליה לא נכון על המשטח הלא יציב עליו הלכתי, תגרם מפולת נוספת. האדמה שהיתה מאוד רטובה, היתה מאוד לא יציבה. יתכן אפילו שהקבוצה שעקפה אותי, היא זו שהתחילה את המפולת, כשעלו מעליי. הגעתי לאזור בו הסימון לא היה ברור וממש הרגשתי שאני בסכנה להדרדר למטה. חזרתי חזרה, כשהבנתי שבחרתי דרך לא נכונה. זה היה מלחיץ מאוד.
לא זוכרת זמן מדוייק, אבל אחרי בערך 45 דקות, הגעתי לפאס כולי מתנשפת ודי בהיסטריה. רק רציתי לרדת משם ולקוות שהצד השני שלו בטוח יותר. לא רציתי לשבת לאכול, מה שבדרך כלל אני עושה כשמגיעה לפאס.
לא נחתי כמעט בכלל, והתחלתי לרדת.
הירידה מהפאס היתה תלולה מאוד בתחילתה. כל הזמן הסתכלתי בחשש כלפי מעלה, לחפש מאיפה יכולה להתחיל עוד מפולת. הגשם בא והלך ולא הציק מאוד. כאילו אמר לחברו, "עזוב, עזוב, בוא נלך מפה. ההיא שם למטה כבר סבלה מספיק ליום אחד...
רק אחרי 5 שעות הליכה ברצף, עצרתי לאכול סנדביץ, במקום שנראה לי בטוח,.אחרי עלייה לפאס נוסף פחות קשה. רק אז הצלחתי שוב לנשום באמת ולהסתכל לעומק בכל הפצעים והחבלות שלי הכואבים ממש.
איזה מזל שלא שברתי כלום!
אחרי חצי שעה של ירידה נוספת, שמעתי שיש קליטת אינטרנט מהכיס שלי. ממי חכתה לי הודעה מרגשת? מאיציק! רק לפני חצי שעה חשבתי עליו.
כתבתי לאורן ולאמנון על הזוועה שעברתי ממש בקצרה, ואף אחד מהם לא גילה אמפתיה מספיקה. כאילו לא התרשמו מגודל הזוועה. הייתי זקוקה באותו הרגע, לאיזה עידוד שלא הגיע.
המשכתי ללכת בדממה והרגשתי ממש בטראומה. כל רחש קטן ששמעתי הקפיץ אותי.
עברתי אגמים נחמדים, רק שבערפל, ברור שהם לא ממצים את הפוטנציאל שלהם. בעודי מקטרת על זה, התפוגג מעט הערפל ויכולתי לראותם בשלמותם.
בשלב מסוייים המסלול הפך קל יותר טכנית. עליות וירידות רגילות, אך היום היה ארוך ורציתי להגיע.
כחצי שעה מסוף המסלול, כשהכל מאוד עריפילי, שמעתי רעש, שמיד הכניס אותי לכוננות ספיגה. הסתבר שהשביל שלי חצה דרך עפר של רכבים, ופשוט עבר שם רכב. ביום הזה
הסתכלתי באובססיביות רבה בשעון ובמפה. כאילו זה יזרז משהו. רציתי מאוד להגיע למקום מבטחים.
סהכ הלכתי היום:
12.5 ק"מ,
9:15 שעות הליכה,
1050 מ' עלייה מצטברת,
1100 מ' ירידה מצטברת,
שני טון של אימה טהורה, שהכבידה עליי עד מאוד.
הגעתי לבקתה, וחשבתי שהיום זו תהיה הזדמנות טובה לנצל את המתנה שיובל נתן לי: כשהוא שמע שניתן לשדרג בקתות בתוספת תשלום לא גדולה, וידע שאני קצת מקמצת על עצמי, הוא שלח לי 100 ש"ח בביט וכתב: "לניצול אך ורק לשדרוג חדרים". כל כך ריגשה אותי המחווה!
אז כשהגעתי שאלתי מיד אם ניתן לשדרג את החדר ל 6 אנשים שהזמנתי. זה שקיבל את פניי ענה שאין אפשרות וגם בכל מקרה נהיה כנראה רק 3 אנשים בחדר.
הלכתי לחדר והוא ריק, גדול ומרשים כולל ארונות פתוחים לתליית בגדים שולחן וכסאות. בדרך כלל לא מקבלים חדר כזה מרשים. מיד השתלטתי על המיטה הטובה ותליתי בגדים רטובים ברחבי החדר. אמרתי לעצמי שאפנה אותם, כשהזוג הנוסף יגיע. רק שלשמחתי הוא לא הגיע! נשארתי לבד בחדר.
היה וויפי בשפע, ומיד הודעתי לכולם שהגעתי בשלום אחרי יום לא פשוט ושאפרט בהמשך. קודם כל מקלחת חמה!
הלכתי למקלחת ולשמחתי יש שם מקלחת גדולה שניתן לנעול אותה. הבקתה ריקה לגמרי, אז לקחתי את הזמן שם. כיבסתי קודם בגדים ואז ניצלתי את שני היורו להתקלח כמו שצריך.
כשחזרתי לחדר, התקשרתי קודם ליובל. ספרתי לו בפירוט על האימה. הוא מיד בדק באינטרנט, אם נהגתי נכון שרצתי מטה, הסתתרתי מתחת סלע ושמתי ידיים על הראש, ואכן כך היה כתוב! האינטואיציה שלי היה נכונה ויובל שיבח אותי על כך ועודד אותי.
אחכ התקשרתי לאורן, שהצליח הפעם להבין מה עברתי וגם הפגין את האמפתיה שחסרה לי קודם.
הלכתי לארוחת ערב, ופעם ראשונה שהושיבו אותי לבד בשולחן. היו אמורים לשבת לידי עוד זוג שלא הגיעו. כנראה אלה שבזכותם אני לבד בחדר.
התאים לי דווקא להיות קצת עם עצמי אחרי מה שעברתי.
אחרי ארוחת הערב, שגם היא כללה בר סלטים לשמחתי, הלכתי לבחור מהקבלה, לבקש עזרה בהדבקת המקל השבור. כשניסה לבדוק, רק דחף את החלק השבור פנימה מה שהחמיר את המצב. חצי שעה עבדנו על לחלץ את החלק, ובסוף חזרתי לפתרון הקשירה עם שקית הניילון. נקווה שזה יחזיק עד סוף הטרק. כנ"ל הנעליים, שכנראה כבר בסוף שלהן. מים חודרים בחופשיות פנימה בכל יום והולכת בקור הזה עם גרביים רטובות, מה שלא אמור לקרות.
ניצלתי את האינטרנט לשיחות עם הבית ולהזמנת כרטיס חזרה לארץ בעזרתם של אורן ואבא שלי, שבסוף החליטו שאני חוזרת מבודפסט! נשמע קצת כמו בדיחה פנימית שלהם שבחרו דווקא יעד כזה. בהונגריה עוד לא יצא לי לבקר. יהיו לי 5 ימים לטיול אחרי הטרק.
לפני השינה, היה לי קשה להרדם. שמעתי רעשים, שממש הזכירו לי את הרעש המחריד של מפולת הסלעים. הבנתי שאני עדיין בטראומה.
מחר שוב צפוי גשם ואפילו שלג... בעל הבקתה המליץ לי בחום, לא ללכת במסלול הרגיל, אלא לרדת למטה לעמק ומשם לקחת אוטובוס קצר ואז לעלות ברגל לבקתה. הרבה עלייה וירידה, אבל מסלול בטוח עם פחות גשם. לא החלטתי סופית, אבל בהחלט שקלתי בכיוון. מצד אחד, מחר היום הכי יפה בטרק וחבל לי לפספס. מצד שני, ערפל כבד יהיה גם מחר ובכל מקרה לא אראה כלום.
כאבי הגוף מהמכות שקבלתי מהסלעים הלכו וגברו ככל שהזמן חלף. סימנים כחולים ענקיים צצו ברחבי גופי, וסביב הפצעים נפיחות גדולה.
מזל גדול שרק כאבים כאלה ושלא שברתי אף עצם.
בלילה היו לי המון סיוטים.
הרבה מהם קשורים בהחלטה, האם כן או לא לעשות את המסלול הרגיל מחר. התעוררתי כל שעה מכאבים בכל מיני אזורים בגוף.

הפצעים בשוקיים לאחר שאני כבר במקום מבטחים

28.7.2025 הליכה לבקתת Nürnberger Hütte‏‏‏‏. לעשות מהלימון לימונדה

אחרי הלילה רדוף החלומות הרעים, הכאב הפיזי ולאחר שבררתי שוב אם יש שינוי בתחזית ולא היתה, החלטתי שבוודאות לא אלך במסלול הגבוה וארד אל עמק. אין שום הגיון ללכת בתוך ערפל כבד ולהסתכן סתם. ביאס אותי שמפספסת את היום הכי יפה בטרק, אבל זה מה יש. המשפחה שלי המודאגת, היתה מרוצה מאוד מההחלטה.
הגשם ירד כל הבוקר ללא הפסקה. רציתי שתהיה הפוגה כדי להתחיל ללכת והיא לא הגיעה. ב 10:30 יצאתי לדרך בגשם.
ככל שירדתי מטה, ירדתי מתחת לענן שרבץ על הבקתה, והתחלתי לראות את הנוף. הירידה לא היתה קשה, בגשם קליל, אך נאלצתי לא למהר, בגלל אבנים חלקות על השביל ולא מעט בוץ. לאחר שעה ורבע הגעתי אל העמק.
חפשתי את תחנת האוטובוס, ובעודי מחפשת, הגיע רכב וניסיתי לתפוס טרמפ ולשמחתי הוא עצר!
נסיתי להסביר לו לאן אני צריכה והוא בקושי דיבר אנגלית, אבל עשה לי סימן להכנס לרכב. ירד גשם בחוץ.
איש מקסים, מהנדס מאיטליה שבא לעבוד באזור.
ניסינו לפענח יחד לאן בדיוק אני צריכה להגיע, והוא נסע לאט ועצר בכל תחנות האוטובוס בדרך, בשיא הסבלנות, לברר שאני לא מפספסת את תחילת המסלול. אפילו עצר לדבר עם איזה מטייל זקן, שהחליט לנהל איתנו שיחה ארוכה על הטרק ועל החיים באופן כללי ורק אז ענה שיש לנו עוד ק"מ. סצנה הזויה. אחרי כרבע שעה, הגענו למקום הנכון, והוא ירד מהרכב לקרוא את השלט ולוודא, שאכן הוא מוריד אותי במקום הנכון!
ממש מקסים! נפרדנו לשלום בלחיצת יד חמה, והנה אני מתחילה לעלות 1300 מ' לבקתה בה אשן הלילה. הגשם ממשיך לרדת בעדינות. בתחילת העלייה כשעוד התארגנתי, הסתכלתי לאחור וראיתי, שהעלה לרכבו, 4 מטיילים, שירדו מהבקתה בגשם וחיכו לאוטובוס! איש מדהים.
נהנתי מהעלייה מאוד! הגשם הפסיק בשלב מסויים, ואני סוף סוף מתחת לענן ולא בתוכו ורואה נוף! אוויר קריר ונפלא, שממש מרפא את התחושה הרעה מאתמול.
ממש עשיתי מהלימון לימונדה!
ראיתי המון מפלים יפים בדרך, שפע של ירוק ופרחים בכל מקום.
אחרי 45 דקות עלייה בשביל מאוד נח ורחב, הגעתי לבקתה והחלטתי לעצור בה למרק. לא היה לי סנדביץ, כי בבקתה שאכלתי בה בבוקר, היה כתוב בפרוש, שאסור להכין סנדביצים לדרך. ניסיתי להכנס לבקתה ולא הצלחתי לפתוח את הדלת. לרגע חשבתי שסגור, והתכוונתי להמשיך, אבל אז ראיתי אנשים בפנים. ניסיתי קצת יותר בכח ואני בפנים.
מה שלא הולך בכח, הולך בעוד יותר כח. הזמנתי מרק ובינתיים כתבתי את הבלוג.
5 דקות לאחר שנכנסתי למסעדה, התחיל לרדת גשם רציני! איזה יופי שאני מוגנת.
25 דקות המתנתי למרק. זה המון זמן! המלצרית הגיעה עם שני מרקים בידה!
מסתבר שלא הבינה אותי וחשבה שהזמנתי מרק נוסף. מוזר.
המרק גם לא היה ממש טעים, אז מוטב אחד ולא שניים.
המלצרית אמרה, שמישהו אחר כבר יאכל את המרק. בתאבון לו. אכלתי מהר כי כבר בזבזתי מספיק זמן והמשכתי בדרך. השביל הרחב והנוח, הפך צר ועלה דרך אבנים חלקות, אבל זה פחות מחליק בעלייה ועליתי די מהר.
1300 מ עלייה זה לא מעט, (520 קומות), אבל הרגשתי שלא קשה לי מידי, בזכות זה שכמעט לא ירד גשם. היה לי נעים ונהניתי מהנוף.
עליתי מגובה 1000 מ' לגובה 1400 מ' ושוב נכנסתי לערפל. לא יאמן! ברור לי שהחלופה שבה אלך יום שלם בענן במסלול מאתגר עדיפה פחות.
הגעתי לבקתה כמעט יבשה לחלוטין אחרי:
1300 מ' עלייה מצטברת
950 מ' ירידה מצטברת
11 קמ
5 שעות
מדהים שזה נקרא יום קל!
אם הייתי אומרת לאדם רגיל, שילך עכשיו ל 5 שעות הליכה,.בהן יעלה 520 קומות וירד 400 עם 11 קג על הגב, היה בוודאי מסתכל עלי כאילו איבדתי את שפיותי.
בבקתה פגשתי את הגרמני, שסיפר שרק הם ועוד זוג הלכו במסלול ההררי ושהיה סיוט. לא ראו כלום, היה חלק ומסוכן והגשם לא פסק לרגע. הגיעו רטובים לחלוטין. ששמע על החלופה שאני עשיתי, אמר שלגמרי בחרתי נכון.
כשהגעתי לבקתה, ניצלתי את המתנה מיובל ושדרגתי לינה בדורמטוריז לחדר עם 3 מיטות והבטיחו לי שנהיה רק שני אנשים, תמורת 5 יורו בלבד! תודה רבה יובלי ❤️
הלכתי להתקלח ובמקלחת לידי היתה בחורה סינית ממש חמודה, וקיטרנו יחד שהמים ממש קרים.
כיבסתי את הבגדים וירדתי לאכול. הבחורה הסינית ובן זוגה הגרמני התיישבו לידי, והסתבר שהם הזוג השני שעשה היום את המסלול.
לגמרי קנאו במסלול שלי ובקשו לראות תמונות. אמרו שחבל שבעל הבקתה לא יעץ גם להם ללכת דרך העמק. הם סיפרו שהלכו את כל השעות ברצף בלי עצירה כי היה בלתי אפשרי לעצור בגלל הגשם, ושהיא קפאה מקור. בנוסף, לא ראו כלום חוץ מערפל כבד.
וואו כמה שמחתי על הבחירה שלי.
הם כיבדו אותי מבקבוק היין שלהם, והיתה שיחה נעימה כל ארוחת הערב.
אחרי הארוחה הלכתי לישון בחדר הזוגי ולצערי הבחור שישן איתי בחדר התברר כנחרן לא קטן.

29.7.2025 הליכה לבקתת Bremer Hütte‏‏‏‏. "רואים קרוב, רואים עכור"

התעוררתי ב 4 לפנות בוקר בחדר עם הנחרן, וכבר לא הצלחתי להרדם. היתה לי מחשבה מיותרת לחלוטין, שלא נתנה לי להרדם. נזכרתי שבאחת הבקתות שכבר הייתי בה לפני כמה ימים, הייתי אמורה לבקש החזר של 20 יורו, שחוייבו שלא בצדק בעת ביצוע ההזמנה. בטעות הזמנתי לילה לחודש יוני ותיקנתי מיידית ליולי והם גבו ממני דמי ביטול.
כשפניתי אליהם במייל, בנושא הם אמרו לי שאבוא לבקתה ונדבר על זה.
בקיצור נזכרתי ב 4 לפנות בוקר ששכחתי מזה. האם בשעה 4 היה לי מה לעשות בנדון? לא ממש... אבל זה החזיק אותי ערה. מעצבן.
אתמול כאשר שאלתי בבקתה לגבי התחזית היתה תקווה קטנה! אמרו לי שאמנם בצהרים יהיה גשם, אבל עד אז מעונן חלקית ואולי אפילו 3 שעות של שמש!
החלטתי לצאת מוקדם, שאולי אוכל לחזות בפלא. לא בטוחה שזוכרת איך השמש נראית. כבר יותר משבוע לא ראיתי אותה. רק ערפל כבד וגשם.
יצאתי ב 7 וחצי לדרך. אמנם לא ירד גשם, אבל עדיין ערפל כבד. ממש קיוויתי שהוא יתפוגג ככל שאלך.
בינתיים שרתי את "רואים רחוק, רואים שקוף" כ"רואים קרוב ,רואים עכור" ואת "אהבתי פעם נערה במשקפים שראתה אותי קצת מטושטש".
שני השירים האלה מתארים יופי את הנוף של השבוע החולף בשטובאי.
הערפל הזה ממש עקשן!
אחרי כשעה וחצי, הגעתי לאזור שנקרא גן עדן. היה מקסים שם, רק שהערפל ממש הפריע. בנוסף התחיל טפטוף קל... לא ידעתי שבגן עדן יש גשם וערפל. דמיינתי גן עדן כמקום אביבי משום מה.
החלטתי לשבת שם להפסקה ארוכה, שבתקווה תאפשר לי ראות טובה יותר על האגמים המקסימים והנחל שמחבר ביניהם. בשלב הזה הגיע הולנדי, שמטייל עם ביתו בת ה 13 והחלפנו חוויות. הסברתי להם, שאני מחכה להתבהרות כמובטח, והם חיכו איתי ואכן הערפל מעל האגם שנע במהירות, נתן לנו 5 דקות של ראות טובה יותר. מיד הצטלמנו כולנו בהתלהבות.בסוף הבוק הערפל חזר במלוא תפארתו.
משם היתה עלייה תלולה כוללת ויה פראטה לפאס.
בשלב הזה, הלכתי קרוב יחסית להולנדי וביתו, שהלכו יותר לאט ממני.
כשהגענו לויה פראטה היה פקק קטן, בגלל אנשים שהגיעו מלמעלה. בהתחלה חיכינו, אבל אז הבנו שהם ממש איטיים והתחלנו לעלות במקביל לירידתם והסתדרנו. בזמן הזה החל לרדת שלג! לא סתם שלג. שלג כבד ממש! פשוט לא יאמן מזג האוויר הזה. זו היתה דווקא חוויה נחמדה לעלות לפאס תוך כדי השלג. עליתי במהירות. כשהגעתי לפאס, היה שם מן גגון קטן של מבנה חרום (למי שנתקע בשלג). הקבוצה שהגיעה מלמטה ואנחנו הצטופפנו תחתיו. החלפנו חוויות מה מצפה לכל אחד. הנקודה היא בערך אמצע הדרך.
ההולנדים החליטו להתחיל לרדת ואני החלטתי לחכות עוד 10 דקות, כי ממש לא הבנתי איפה ההתבהרות והשמש שהבטיחו לי בתחזית! עוד היתה לי תקווה, שהשלג יפסיק לרדת ותצא שמש. אכלתי תמרים ועוגיות גרנולה, וכלום לא השתנה. אחרי שנותרתי שם בפסגה לבד יותר מידי זמן, החלטתי לרדת גם. הירידה היתה תלולה וכללה קטעי ויה פראטה נחמדים. די מהר הגעתי להולנדים, שנתנו לי לעקוף אותם. בשלב הזה השלג כבר היה רטוב ומעורבב עם גשם, אבל זה היה פחות נורא מגשם חזק.
אחרי הקטע התלול, היתה ירידה קצת יותר קלה, אבל עם הרבה אבנים חלקות ובוץ.
הלכתי יחסית מהר והגעתי ראשונה מוקדם מאוד לבקתה! 12:30 זה שיא חדש.
עפ התוכנית המקורית, הייתי אמורה לישון בבקתה באיטליה, כי בזו לא היה מקום. זה היה מוסיף לי עוד 4 שעות הליכה! מזל שלא! ברגע שהגעתי לבקתה התחיל גשם חזק מאוד ואפילו ברד, שלא הפסיק כמה שעות טובות. מזל שאבא שלי הצליח להשיג לי מקום בבקתה הזו, שבסופו של דבר לא היתה מלאה לגמרי. כנראה בשל ביטולים בגלל הגשם, שלא פוסק כבר כמה ימים.
סהכ הלכתי היום:
5 שעות (עם שתי הפסקות ארוכות)
6 ק"מ,
600 מ' עלייה מצטברת,
550 מ' ירידה מצטברת.
הבקתה שהגעתי אליה ללא מקלחת, ואמנם יש וויפי, אבל מסתבר שיש להם בעיית חשמל קשה וגם הגנרטור מקרטע. מה שאומר שהיה שם קפוא!
אכלתי את הסנדביץ שלי והיה לי קר מאוד, למרות שלבשתי את כל השכבות שלי.
התיישבתי עם ההולנדים והזמנתי לי תה, בזמן שהם הזמינו ארוחת צהרים.
שתיתי את התה עם תקציב קוביות השוקולד שלי היומיות והיה מנחם רק לא מחמם. היה קר!
מצאתי את עצמי עולה ויורדת במדרגות לחדר בקומה השניה מספר פעמים, רק כדי להתחמם.
החדר ענקי ל 16 איש ולא היתה אפשרות לשדרג הפעם.
אחרי התה, כתבתי במשך כמה שעות שני פרקי בלוג. בין קרטועי הוויפי בגלל בעיית החשמל, אפילו הצלחתי לפרסם אותם.
בארוחת הערב ישבתי עם משפחה הולנדית אחרת. זוג שמטיילים עם ילדה מהממת בת 8 וילד בן 11!
הם אמנם עושים רק 4 ימי טרק, אבל זה די מטורף שילדה בת 8 מסוגלת לעשות טרק קשה כל כך. זה לא הטרק הראשון שלהם עם הילדים
הילדים התנהגו למופית כל ארוחת הערב, שהיתה מאוד טעימה. חדר האוכל התחמם בזכות כל האנשים שהיו שם. אבל החשמל קרטע לחלוטין בא והלך ושמו לנו פנסים מעל הראש לתאורה.
כשעליתי לחדר היה שם קר ממש והשגתי עוד 2 שמיכות צמר. הלכתי לישון עם כל השכבות שלי כולל גרביים. ממש הרגיש כמו לישון בלילה קר עם אוהל. התעוררתי הרבה פעמים במהלך הלילה בגלל הקור

30.7.2025 הליכה לבקתת Innsbrucker Hütte am Habicht‏‏‏‏‏‏ אההה! ככה השמש נראית!

ב 5 קמתי מהמיטה להתארגן. חשבתי שאולי פעולות הבוקר יחממו אותי. הבטתי מהחלון למראה מרגש ביותר! אין ערפל ויש שמיים כחולים!!! וואו! שבוע שלא ראיתי את המחזה הזה, וכל כך התגעגעתי!
יצאתי בהתרגשות החוצה, לחזות בזריחה מהממת! המים של האגם שליד הבקתה נצבעו זהב, והשמש הציצה בעדינות וחשש מבין ההרים, כאילו היא כבר לא בטוחה שהיא זוכרת איך עושים את זה.
כשחזרתי לחדר, הבנות שישנו בדרגש שלידי התעוררו בצהלות שמחה, כשראו את השמש! לא היה אכפת להן שיש עוד ישנים בחדר ואמורים להיות בשקט בשלב הזה.
אכלתי ארוחת בוקר זריזה. רציתי לצאת לדרך כמה שיותר מהר. יש תחזית לגשם, שמתחיל בצהרים וצפוי יום הליכה ארוך: 7 שעות הליכה ללא הפסקות.
הייתי בין הראשונים שיצאו לדרך בשעה 7:30. וואו איזה מראה עליז יש בחוץ! האגם שהיה בצבע זהב בזריחה, עכשיו מואר באור מלא וההרים המושלגים משתקפים בו בצורה מושלמת! זה אחד מהצילומים שאני הכי אוהבת לצלם. יצאתי לדרך ושמתי לב שאני ממש מחייכת לעצמי! שרירי החיוך שלי עדיין לא נחלשו למרות השבוע המאוד קשוח ומעורר האימה שהיה לי.
אחרי הליכה נינוחה קצרה, הגיע קטע ויה פראטה קשוח לחימום בוקר. אוהבת את האדרנלין שזה נותן לי, וזה שלא יורד גשם, נותן הרגשה של בטחון.
ירדתי בעזרת היתדות והכאבלים, קיר של סלע בגובה 10 מטרים בערך. צריך לתכנן היטב איפה מניחים כל יד וכל רגל. הדופק שלי עלה מאוד מהמאמץ והחשש לא לעשות טעות.
המשכתי בהנאה מרובה, עד שהגעתי לאגם מקסים, שמרב שהיה שקוף לא ראו אותו!
ואני כל כך אוהבת אגמים! פספסתי הרבה מהם בגלל הערפל הכבד בשבוע החולף, אז נשארתי ליד האגם הזה זמן רב לתמונות בכל הזוויות האפשריות, כאילו זו פעם ראשונה שרואה אגם!
המשכתי בדרך ולאחר שעתיים מזמן יציאתי, הגעתי לפאס הראשון. מהפאס ראיתי מרחוק את המשפחה ההולנדית:
בן ה 11 רץ קדימה כמו איילה קלילת רגליים, ומוביל את החבורה בבטחה. הבת 8 בין שני הוריה, הולכת בקצב נהדר.
המסלול הזה קשוח מאוד. קטעי הויה פראטה מחסירים פעימה אצל אדם מבוגר והנה ילדה בת 8 עושה את המסלול וכמעט לא מקטרת (אמא שלה ספרה לי שלפעמים בעלייה היא קצת מקטרת). לפי הקצב שהם עושים את המסלול, כנראה זה לא כמו קיטורים שאני מכירה, שגורמים לילד לעשות שביתה.
אם הייתי בארץ אומרת לילד בן 8, שעכשיו הוא נדרש ללכת 8 שעות בלי הפסקות כמעט, בעליות וירידות מטורפות כאלה, הוא מיד היה מתקשר לדווח עליי לרווחה, והאנשים עם החלוקים הלבנים, היו באים לאשפז אותי בכפייה.
והנה הילד בן ה 11, מוביל את המשפחה שלו בריצה קלילת רגליים בעלייה מטורפת, כאילו עכשיו הוא רק עולה למגלשה בפארק הירקון. האמא סיפרה לי אח"כ, שבויה פארטה שאני שקשקתי קלות, הוא ירד ראשון ולבד. לא יודעת אם זה לא גובל קצת בחוסר אחריות. היא טוענת שאם הוא היה מפחד, הוא היה מחכה להם ושהיא סומכת עליו.
וואו. אני לא הייתי שולחת את הבן שלי בגיל הזה לטייל בפארק לבד אז בטח לא במסלול אקסטרים🤣
בפאס עשיתי הפסקה, והילד הגיע כמה דקות אחריי וחיכה למשפחה שלו, שהיו במרחק של כ 10 דקות הליכה. אני המשכתי לצעוד לפאס הבא. כמעט לא עשיתי עצירות ביום הזה. קצת נקרעתי בין ללכת מהר כדי להספיק כמה שיותר מהמסלול ללא גשם, לבין ללכת לאט יותר כדי להנות מהנוף, שכבר הרבה זמן לא היה לי. מצאתי את האיזון בין השניים.
בפאס השני אליו הגעתי אחרי 5 שעות הליכה, החלטתי לעצור לסנדביץ. בזמן זה הגיעו האב וביתו בת 13. גם היא הולכת נהדר! נשמע שלאבא קשה יותר ממנה. זה נכון שהתיק שלה "רק" 6 ק"ג ושלו בטח הרבה יותר, אבל בכל זאת היא רק ילדה.
הם הצטרפו אלי ואכלו חטיפי אנרגיה.
בסיום ההפסקה שלנו, הגיעו המשפחה השנייה.
שוב אני אומרת, זה לא טיול משפחות! בארץ לא מכירה אף ילד שהיה עושה מסלול כזה. והנה בכל זאת ילדים מקיפים אותי מכל עבר, ונותנים קצת תחושה מביכה, של מה את כל כך נלחמת ומתנשפת? אפילו ילדה בת 8 עושה את המסלול!
יצאתי ראשונה להמשך הדרך. פאס אחרון לפניי. מרחוק נראה שהעלייה אליו קשוחה מאוד. הפאס הזה מרגש אותי במיוחד, כי זה הפאס האחרון של המסע שלי! אחרי 23 ימי הליכה, בהם עליתי וירדתי בלי סוף, הנה עלייה אחרונה לטרק זה. מחר, בהיום האחרון של הטרק, יש רק ירידה ארוכה אל העמק.
עליתי את העלייה ממש מהר! היא היתה לא טכנית רק תלולה, וראיתי כמה הכושר שלי השתפר בשלושה שבועות האלה. איך בתחילת הטרק הזה, חרקתי הרבה יותר.
בינתיים הגשם התעכב וטוב שכך.
לפאס האחרון הגעתי אחרי שעתיים נוספות. לשמחתי היה זה הפאס היפה ביותר מבין השלושה. אולי אפילו בין היפים בטרק!
נוף מקסים של ההרים, הבקתה המתקרבת ואגם מהמם! מושלם! איזה כיף לסיים ככה את העליות בטרק!
אושר גדול הציף אותי בנקודה זו.
משם היו 40 דקות של ירידה תלולה ומהנה שעשיתי בזהירות. יהיה טפשי להיפצע בסוף הטרק. החזקתי מעמד כל כך יפה עד כה! הגשם החל בטפטוף עדין ולא מזיק עד הגעתי הבטוחה והנעימה לבקתה. יום הליכה מושלם!
סהכ הלכתי היום:
10.5 קמ
7:40 שעות הליכה
1000 מ' ירידה מצטברת
1050 מ' ירידה מצטברת.
בבקתה היה מוזמן לי חדר ל 8 אנשים, ויש לי עוד שארית מהמתנה של יובל לנצל. מיד שדרגתי לחדר של 4, שבפועל היינו רק 3. תוספת של 8 יורו.
בבקתה הזו יש חשמל וחמים ונעים.
מיד הלכתי למקלחת אסימון אחרונה לטרק זה, ולכבס את בגדיי המטונפים מכל הבוץ.
יש חדר יבוש עם חימום לנעליים ולכביסה, ולמרות שזה קצת הזוי לתלות כביסה נקייה בחדר עם ריח של נעליים רטובות ומיוזעות, זה מה יש. מחר כבר יהיו לי תנאים ריחניים יותר.
אחרי ההתארגנות, ומכיוון שהגשם קל בלבד, יצאתי החוצה להודיע לכולם שאני בסדר, כי בשביל האינטרנט צריך לעלות לפאס שליד הבקתה. לא לדאוג זה רק שתי דקות עלייה. ובכל זאת השקעתי, כדי גם לדבר עם אהוביי. יובל היה בדיוק בסיור בירושלים עם השירות הלאומי. איפה הוא ואיפה אני! היה לי כיף לדבר איתו. מתגעגעת אליו כל כך. היה קר מאוד בחוץ ואני אחרי מקלחת עם קרוקס בלי גרביים, כי כל הגרביים שלי מתייבשות עכשיו. כשחזרתי היה לי זמן לכתוב בלוג ולשתות תה חם.
זה מצחיק שבטרקים אחרים הייתי שותה בירה כשמגיעה לבקתה. בקור הזה כל מה שבא לי זה משהו חמים.
בארוחת הערב ישבתי ליד זוג נחמד מברלין. הם מבוגרים ממני בכמה שנים ויש להם קראוון, שאיתו מטיילים בכל קיץ עם זוג חברים. זו התוכנית שלי לפנסיה, רק לטיולים ארוכים יותר בקראוון. שאלתי אותם הרבה שאלות בנושא והם ענו בשמחה. הם המליצו לי על יין טעים לשתות יחד עם הארוחה. זו פעם ראשונה בבקתה שאין בה חצי פנסיון, שזה אומר שאני צריכה לבד לבחור מהתפריט מה לאכול. בבקתות האחרות, הייתי מקבלת 3 מנות אותן היו מקבלים כולם.
למנה ראשונה היה מרק היום ולא רציתי להמר לגביו, אבל הזוג הזמין אותו, והשמיע קולות הנאה. הריח היה כל כך טוב, שמיד בקשתי גם לעצמי כזה. זה היה מרק תפוחי אדמה ופטריות מצויין. לעקרית
בחרתי במקרה, בדיוק במנה שגם הזוג הנחמד בחר. היתה מנה מוצלחת אוסטרית, שנקראת רושטי שזה מן תבשיל תפוחי אדמה ומעל ביצת עין וליד סלט קטן.
לקינוח החלטתי להזמין את הקינוח האוסטרי הידוע: אפל שטרודל עם רוטב וניל.
אפילו שהייתי ממש שבעה, התחשק לי לחגוג את סיום הטרק.
המלצר הביא בטעות עוגה עם קצפת (שאני לא אוהבת) במקום הרוטב וניל.
אמרתי לו, והוא ממש התנצל. במקרה בשולחן ליד, מיד ביקשו את המנה שלי ☺️
הוא הביא לי מנה במקום, עם כמות רוטב וניל פי 3 ואמר שלקח לי מחיר של הקצפת (שזה יותר זול) התנצל אלף פעמים למרות שאמרתי לו בחיוך שהכל בסדר.
לא הצלחתי לגמור שליש מהמנה, והזוג הנחמד סרבו בנימוס לאכול איתי כשהצעתי להם.
בשלב מסויים הם התחילו לצחוק עליי, כי ממש התחלתי לנקר מעל המנה מעייפות! זה היה כל כך מצחיק. הבנתי שזה הרמז שלי להשאיר בצער את המנה הטעימה, וללכת לישון. היה רק 21:00, אבל הייתי עייפה ביותר.
הזוג שאיתי בחדר, מבוגרים יחסית ונחרו בטרוף. באמצע הלילה אחד מהם רצה ללכת לשרותים, וחברו האיר לו בפנס. הוא לא לקח בחשבון שאני ישנה מול הפנס שלו, וממש סנוור אותי קשות עד שהתעוררתי, כי חשבתי שבוקר. בקשתי ממנו לא לסנוור אותי והוא המשיך! בקשתי שוב, וזה לא עזר. 5 דקות סנוור עד שהחבר חזר מהשירותים.
זה העיר אותי לגמרי. הלכתי גם לשרותים ולקח לי זמן רב להרדם, בגלל הנחרות שחודשו במהרה, שחדרו מבעד אטמי האוזניים. זה ערב אחרון לטרק זה שסובלת נחרות. משבוע הבא, חוזרת לנחירות המוכרות של אורן בן זוגי, בליווי חיבוק חם שאליו אני כל כך מתגעגעת!
לעומת זאת לחום המהביל של תל אביב לא מתגעגעת! למען הסר ספק.

חיוך אל שמש. מסתבר ששרירי החיוך שלי עדיין תקינים!

31.7.2025 יום אחרון לטרק!

התעוררתי בבוקר לפני 5 מהנחרנים. מלאת התרגשות שהיום יום הטרק האחרון! החלטתי לצאת מהחדר ולהתארגן ליציאה. היום יום הליכה לא קשה, שכולו ירידה אל העמק שם ייגמר הטרק המטורף הזה של 23 ימים!
ארוחת הבוקר היתה העלובה ביותר בכל המסע שלי. לחם ריבה וחמאה ואיזה גבינה משולשת לא טעימה.
כשאכלתי וחשבתי על היום, עיניי פתאום התמלאו דמעות. וכששאלתי את עצמי למה, לא ידעתי אם אלה דמעות של עצב שנגמר, או אושר על כל מה שעברתי. כנראה שילוב.
ב 7:15 כבר יצאתי לדרך.
עליתי לפאס הקטן הצמוד לבקתה (2 דק הליכה), וראיתי ענק ענקי וסמיך חוסם את כל העמק, שאליו אני אמורה לרדת. לא! לא מוכנה ללכת בתוך ענן ביום האחרון.
התלבטתי כמה דקות מה אני עושה. האם לעשות אחורה פנה לבקתה ולחכות? או בכל זאת לרדת לתוך הערפל. בעודי מתלבטת חל נס ובמהירות מטורפת הענן הזה התפוגג!
זה היה ענן סמיך וענקי,.כמו זה ששבוע שלם הלכתי בתוכו! ההעלמות שלו תוך כמה שניות, היתה מחזה מרהיב. כמו ג'יני שחוזר לבקבוק!
שמחה ומחייכת התחלתי בירידה האחרונה התלולה לטרק זה. השביל למרות תלילותו מאוד נח ורחב. הלכתי מהר ושאפתי את האוויר הקפוא של הבוקר לתוכי. הנופים הפכו פחות דרמטיים, אבל נהניתי מהם מאוד. גם מזג האוויר מושלם. התחלתי עם מעיל ואחרי שעה נשארתי עם פליז. קריר לי ונעים בדיוק במידה.
אחרי כשעה וחצי ירידה, התחילו להגיע ממול אנשים. הם מתחילים עכשיו את הטרק שלהם. קצת קינאתי בהם, שהם רק בהתחלה ואני בסוף. מצד שני, חוויתי גם איזו הקלה שאני מסיימת ושאני בסדר! כמה פצעים, לא מעט סימנים כחולים שמקשטים את כל הגוף שלי, אבל הנה אני פה מחייכת ומספרת בהנאה על החוויה העוצמתית שעברתי.
לא כל אחד זוכה לחוות חוויה כזו. לראות ולהרגיש דרך הגוף, כמה הטבע עוצמתי ופראי.
כל ק"מ שהתקדמתי, הבנתי שעוד מעט זה נגמר וזו תחושה נעימה וקצת עצובה בו זמנית.
התרגלתי כבר לשגרה הזו של לקום מוקדם ולצעוד בעליות ובירידות ומה יהיה כשזה ייגמר ואצטרך לחזור לשגרה ללא אקסטרים ואדרנלין, שהזין אותי יום יום 23 ימים? ניסיתי להזכר בתחילת הטרק וזה נראה כל כך רחוק ומזמן.
אחרי 3.5 שעות הליכה, פתאום ללא אזהרה מוקדמת, השביל הפך לכביש. בדקות האחרונות צעדתי בכפר קטן מלא פרחים לכיוון תחנת האוטובוס, שתיקח אותי לארוחת הצהרים של המנצחת באינסברוק.
סהכ צעדתי היום:
12 ק"מ
3.5 שעות
1400 מ' ירידה.
חיכיתי כחצי שעה לאוטובוס, והופ תם ונשלם בשלום והצלחה הטרק שלי!

בטרק הזה במשך 22 ימי הליכה (יום מנוחה באמצע לא נספר) צעדתי:
251 ק"מ
139 שעות הליכה
19,000 מ' עלייה מצטברת
21,000 מ' ירידה מצטברת
שזה קצת יותר מלעלות את האברסט (שגובהו 8850 מ') ולרדת אותו פעמיים!

בממוצע ליום הליכה:
11.5 ק"מ
6.5 שעות הליכה
850 מ' עלייה מצטברת
950 מ' ירידה מצטברת.

יש לי מסורת לאכול המבורגר בסוף טרק. כשהגעתי לאינסברוק שאלתי את הג'יפיטי מה הוא ממליץ וצעדתי לכיוון נמרצות. להיות פתאום בעיר הומת אדם, זו חוויה קצת מלחיצה! כולם נראים לי פתאום נורא משונים, כאילו אני בתוך חלום. בשעה 12:00 כבר התיישבתי במסעדה והזמנתי המבורגר צ'יפס וקוקטייל. חבל שאין עם מי לעשות לחיים. בהחלט רגע ראוי.
ועכשיו מתחיל פרק חדש בבלוג.
יש לי עוד 6 ימים לטיול שלי.
החלטתי הפעם לעשות טיול תרמילאים אירופאי, לא מתוכנן מראש, שזה הכי לא אופייני לי. תמיד אצלי הכל מתוכנן באקסל בפרוט רב. הכל מוזמן מראש.
היה לי בגיל 21 טיול תרמילאים של 10 חודשים להודו, נפאל, תאילנד, אוסטרליה וניוזילנד.
אחר כך בגיל 25 טיול נוסף של 10 חודשים לצ'ילה, ארגנטינה, ברזיל, פרו, אקוודור ובוליביה.
ועכשיו 6 ימים באירופה 🤣
ההבדל באופי הטיול, שאז הוא נבנה מתחקיר מוקדם, ומהמלצות שקבלנו מאנשים שפגשנו בדרך. עכשיו אני מחליטה לאן להתקדם רק לפי יעד סופי ממנו טסה (בודפסט). הדברים שאני רוצה לראות ולעשות, וההמלצות של צ'אט ג'יפיטי. הוא עוזר יופי במצבים כאלה.
הניווט נעשה עם גוגל מאפס, וממקום למקום אסע ברכבות, שהן נפלאות ונוחות באירופה.
חסרון השיטה, שהתברר לי מיד, שכאשר מזמינים כרטיס ברגע האחרון לרכבת, הוא עולה כפול במחיר. כלומר זה הולך להיות טיול די יקר. אבל לא נורא, הטרק עלה לי גרושים. הוצאתי ביום בממוצע 80 יורו כולל הכל. נשאר לי קצת ספייר לבזבוז עכשיו.
ההמבורגר לא היה מהמוצלחים שאכלתי, אבל בהחלט עשה את העבודה של להשביע.
במהלך הארוחה חשבתי מה יהיה היעד הבא שלי. ידעתי שלא רוצה לישון באינסברוק, כי היא מאוד יקרה, וידעתי שרוצה לבקר בזלצבורג לפני שמגיעה לוינה.
חיפשתי לינה בזלצבורג וגם המחירים שם מאוד יקרים.
אז שאלתי את הג'יפיטי איפה הוא ממליץ לעצור בדרך לזלצבורג, שיהיה מעניין ולא יקר והוא המליץ על עיירה בשם Kufstein.
הסתובבתי עוד קצת באינסברוק, בתקווה למצוא נעליים במקום שלי שקרועות לחלוטין. כשהתיאשתי, צעדתי לרכבת וקניתי כרטיס ל Kufstein. ברכבת הזמנתי לי מלון בבוקינג, שנראה נחמד וממש זול (89 יורו) כולל ארוחת בוקר.
חסרון נוסף של השיטה, שמבזבזים לא מעט זמן על בחירת מלון ויעד. היתרון: יש משהו מרגש בספונטניות, שבדרך כלל אני לא חווה, אז התפשרתי על בזבוז הזמן.
הגעתי ל Kufstein אחרי שעה נסיעה ברכבת, וכבר ביציאה מתחנת הרכבת הבנתי שהגעתי למקום מקסים ממש! רחובות ציוריים, נהר יפה, בתים צבעוניים ולמעלה מבצר שנותן לכל העיירה מראה מרשים ביותר.
הגעתי למלון ב 16:00, ופקיד קבלה ממש נחמד קיבל את פניי.
אמר שבאותו מחיר ששילמתי בבוקינג, שידרג את החדר יחיד שהזמנתי לחדר זוגי!
עליתי לחדר ממש מפנק ומיד הלכתי להתקלח ולכבס. אין לתאר איזה תענוג זה מקלחת ללא הגבלת זמן אחרי שבוע שאין.
כאשר כל הבגדים היו תלויים בחבל ארוך שתליתי בחדר, התחלתי לחקור מה עושים ב Kufstein.
הג'יפיטי המליץ לי לאן ללכת והחלטתי למלא הוראותיו. אחת ההמלצות היתה ביקור במבצר, ופקיד הקבלה סידר לי כרטיס אורח, שנתן לי ביקור חינם שם. כשהגעתי למבצר בשעה 17:00, זה בדיוק נסגר. החלטתי לבקר שם בבוקר לפני שממשיכה לזלצבורג ובינתיים להסתובב בשאר המקומות המומלצים. היה ממש טיול נהדר. הסתובבתי שעתיים ברחובות קסומים, ואפילו הגשם שהתחיל לרדת לא הפריע. ב 19:00 התחשק לי אוכל סיני, ושאלתי את הג'יפיטי מה הוא ממליץ וענה שיש מסעדה טובה של אכול כפי יכולתך סיני וסושי! ערבוב של שניהם נשמע מוזר, אבל יאללה הולכת על זה. הוא אמר שזה 10 דקות הליכה, אבל כשהפעלתי גוגל מאפס, הבנתי שזה חצי שעה הליכה. הגיפיטי לא טוב בהערכת זמנים שזה קצת מוזר. אנחנו צוחקים עליו בבית ואומרים שהוא שקרן.
בכל זאת החלטתי לצעוד לשם. פחות חשבתי על זה, שגם אצטרך לצעוד חזרה למלון חצי שעה נוספת, עם בטן מלאה כפי יכולתי 🤣
הגעתי למסעדה ואכן היה שם בופה נחמד, עם אוכל מאוד מגוון וטעים מאוד! כל מיני מוקפצים סיניים וסושי די פשוט, אבל היה ממש מוצלח. האוכל האוסטרי כבר מוצה.
בנוסף שילמתי רק 22 יורו על התענוג, אז זה בכלל היה שווה.
להפתעתי למרות הבטן המלאה, ההליכה בקרירות חזרה למלון היתה לי נעימה. ישנתי בלילה מעולה! אין נחרנים, והמיטה עם המצעים הנקיים כל כך מפנקת! תענוג.
הבלוג ימשיך עד חזרתי לארץ ויתאר את חוויתי בהמשך הטיול.

פסל מרשים בדרך. מדובר בסלע ענק! ודמויות עשויות אבנים גבוהות מגובה אדם

1.8.2025 טיול במבצר kufstein, זלצבורג היפה, ולינז המפוקפקת

התעוררתי ב kufstein אחרי שינה מתוקה, כשכרטיס הרכבת לזלצבורג כבר מוזמן לי לשעה 11:00.
אכלתי ארוחת בוקר נחמדה במלון, הכנתי סנדביץ לדרך ויצאתי לסיור במבצר.
הגעתי למבצר ממש כשנפתח, ועליתי לבד בפניקולר עד למעלה. המקום כמעט שומם. עלייה של בערך 120 מ' (שילוב בין רכבת למעלית).
מלמעלה נופים נהדרים של כל העיירה, עם מבנים יפים וצבעוניים והנהר שזורם ביניהם. מאוד אוהבת נוף של עיר מלמעלה.
הסתבר שהמבצר הזה ענקי, והוא בעצם מוזאון, שמציג את שימושיו בעבר (שימש גם כמבצר צבאי וגם ככלא פוליטי). בנוסף, הוצגו שם פרטי אומנות ועוד.
בדרך כלל אני לא חובבת מוזאונים היסטוריים, אבל פה זה היה ממש מעניין והסתובבתי שם בהנאה שעה וחצי, עד שנאלצתי לחזור למלון, כדי להגיע בזמן לרכבת.
פקיד הקבלה המקסים מאתמול, הדפיס לי את כרטיס הרכבת וצייד אותי בואפל טעים לדרך.
אני בדרכי לזלצבורג, בה ביקרתי לפני כ-8 שנים עם יובל, רק שהגענו אז מאוחר מידי ולא הספקנו כלום. זוכרת שאמרתי לעצמי שעוד אחזור לפה.
זו עיר מאוד תיירותית, הומת אדם, ואפילו שמעתי לא מעט עברית ברחובות.
ג'יפיטי בנה לי מסלול מותאם לדרישותיי. ביקרתי בגני מירבל היפים, הסתובבתי ברחובות והסמטאות בהנאה מרובה, ראיתי את הבית שבו מוצארט נולד, ואחרי שעה וחצי של שוטטות, קצת התעייפתי מהליכה עם התיק הכבד (הוא כבר 9 קילו אבל עדיין כבד).
התישבתי לאכול סנדביץ, והחלטתי ללכת למוזאון הטבע, שהומלץ מאוד ע"י הג'יפיטי. מוזאון אכן מרשים כולל שפע פוחלצי בעלי חיים ואקווריום ענקי. הסברים על גוף האדם ועוד. היתרון הנוסף של המוזאון, שהיה לוקר לשים את התיק הגדול שלי.
ההליכה במוזאון היתה מעייפת לא פחות מהטרק. בכלל שמתי לב, שכאשר אני הולכת בעיר, יותר כואבות לי הרגליים והגב. מעניין...
אחרי שעתיים במוזאון, השארתי שם את התיק הגדול, ויצאתי להמשך הסיור. עליתי למבצר שיש מעל זלצבורג, לראות גם משם את הנוף וכצפוי היה נפלא.
כשירדתי, הסתובבתי עוד ברחובות היפים, ואז חשקה נפשי במשהו מתוק. למעשה התחשק לי בו זמנית גם גלידה וגם מאפה.
קצת חשק מוזר לא?
באותו הרגע שחשבתי על הקומבינציה, הרחתי ריח מתוק של קינמון. הלכתי כדקה בעקבותיו ומצאתי את הקינוח המושלם!
למעשה זה היה הקינוח הכי טעים בטיול!
זה היה מן מאפה קינמון שנעשה במקום. טרי ועדיין חמים, שעוצב כמו קערה ובתוך הקערה שמו גלידה אמריקאית רכה וטעימה מאוד בטעם שוקולד וניל ומעל פיצפוצי שוקלד. הגלידה נמסה קלות מהמאפה החמים ואכלתי את זה כביס משולב. זה היה וואו! רק מלתאר את זה אני מתמלאת שוב חשק לדבר המופלא הזה.
ישבתי בכיכר יפה, וזללתי את זה כמו ילדה קטנה ומאושרת.
כשסיימתי להתנקות מהגלידה, הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה 16:45. התיק שלי כזכור במוזאון שנסגר בשעה 17:00 והוא די רחוק!!! הצילו!!!
מזל שאני בכושר קרבי, פצחתי בספרינט מטורף עד למוזאון. טוב שזכרתי את הדרך. הגעתי 5 דקות לפני הסגירה! גם זו דרך להוציא חלק מהקלוריות של הגלידה.
לקחתי את התיק, וכאשר חפשתי כרטיס רכבת לוינה, ראיתי שזה יוצא להגיע לשם ממש מאוחר, כי מדובר בשעתיים נסיעה. לא מתאים לי. החלטתי לבקש מהג'יפיטי תחנת ביניים שהיא שעה נסיעה בלבד.
הוא בחר עיר בשם linz, שהיא השלישית בגודלה באוסטריה ורק שעה נסיעה מזלצבורג והבטיח שמקומות הלינה זולים יותר מוינה וזלצבורג.
עד עכשיו ההצעות שלו היו מצויינות, אז הקשבתי לו וקניתי כרטיס רכבת. הפעם קצת הסתבכתי בקנייה. אני קונה את הכרטיס אונליין, כי ככה הוא יותר זול. הבעיה היא שבטרק, נשחקו לי מאוד האצבעות מהסלעים עליהם טיפסתי, וזה גרם לכך, שחותמת האצבע שלי להשלמת פעולת חיוב האשראי לא תמיד מצליחה.
הפעם ממש נאבקתי, עד שנחסמתי ונאלצתי לקנות כרטיס בתחנה. זה היה בזבוז זמן אדיר וגם תוספת של 3 יורו. לא נורא אבל מעצבן.
הרכבת בנוסף איחרה ב 20 דקות. פעם ראשונה בטיול שהרכבת לא מדייקת. הגעתי רק ב 19:00 ללינז.
הפעם הבחירה של הג'יפיטי היתה די נוראית. הגעתי לאזור תעשייתי ומכוער והמלון שנאלצתי להזמין ממוקם חצי שעה הליכה מהתחנה, באזור שאין בו כלום. כלומר אני צריכה לצעוד חצי שעה נוספת לאזור שיש בו מסעדות, שנמצא גם חצי שעה מהמלון.
כל החיפושים האלה היו מאוד מייגעים, וההליכה למסעדה שבחרתי היתה די מפחידה. ברחובות היו טיפוסים מפוקפקים, הומלסים, וכאלה שנראים שיכורים או מסוממים ואפילו היתה משטרה שחקרה איזו קבוצת עבריינים... הלכתי עם התיק הכבד על הגב ומלפנים עם תיק קטן, שבו כל הכסף שלי. החזקתי את התיק הקטן חזק חזק תוך כדי הליכה, מוכנה לתת בעיטה למי שיעז להתקרב.
הלכתי מהר. לא היו רחובות יפים, או משהו נעים לעין.
הגעתי למסעדה סינית שבחרתי, ושם אוכלוסיה נעימה וישבתי בחצר נחמדה.
הסיבה שאני בוחרת אוכל סיני כל הזמן, זה שהוא תמיד מאוד טעים לי. ומרגיש לי יחסית בריא, וממש לא בא לי אוכל אוסטרי יותר. בנוסף אוכל סיני תמיד זול יותר.
כל הארוחה התכתבתי עם אורן שאירח לי לחברה.
לאט לאט החשיך בחוץ, והיה ברור שלא יהיה לי נעים ללכת משם חצי שעה ברגל למלון באזור תעשייתי שומם. אורן ביקש שאזמין מונית בסוף הארוחה והסכמתי איתו.
הגעתי למלון ולהפתעתי אין בו קבלה. יש בחוץ מכונה אוטומטית, שנראית כמו כספומט שעושה צ'ק אין.
בהתחלה קצת נלחצתי, כי כששאלה את השם שלי, המכונה אמרה שאין הזמנה על שמי. נלחצתי כי הזמנתי שעתיים לפני ההגעה, ואולי זה עוד לא עודכן. השעה כבר 21:30...
הסתכלתי במייל ששלחו לי בבוקינג וראיתי שם מספר הזמנה. ניסיתי להזין אותו ולשמחתי זוהיתי! המכונה ביקשה לסרוק את הפספורט שלי ואז הוציאה לי פתק כמו של קופת חולים עליו כתוב מספר החדר. מחור אחר הוציאה כרטיס מגנטי מפתח כניסה למלון ולחדר.
חדר קטנטן ופרקטי נקי ומסודר, תואם את ה 63 יורו ששילמתי עליו.
כל מה שאני צריכה זה מקלחת טובה, להזמין כרטיס רכבת למחר בבוקר לוינה וללכת לישון דחוף. עייפה מאוד

הפסל מדגיש את הקשר בין האמנות, הטבע והיקום, ונותן תחושה של הרמוניה בין האנושי והטבעי.

אל מול הפסלים המרשימים אכלתי קינוח מושלם!

2.8.2025 יום מרגיע זה לא!

התעוררתי בחדרי בלינז והתארגנתי בזריזות. אין לי מה לחפש במקום הזה, חוץ מאת תחנת הרכבת, שמרוחקת 35 דקות הליכה מהמלון.
לקחתי מקדם בטחון עד השעה של הרכבת שהזמנתי, שיהיה לי זמן לקפה ומאפה בתחנה לארוחת בוקר.
ההליכה היתה באזור תעשייתי מכוער ממש, אבל לפחות לאור יום לא מפחיד. הרחובות ריקים בשעה הזו.
הגעתי לתחנה ושתיתי את הקפה עם מאפה קינמון טעים, והיה לי עוד זמן עודף שנוצל לכתיבת הבלוג.
עליתי על הרכבת לוינה. הזמנתי לי חדר במלון ממש על התחנה. הפעם לא תהיה לי הליכה מיותרת.
הנסיעה שעה ורבע ועוברת ממש במהירות בכתיבת הבלוג. שמתי לב, שבכל נסיעות הרכבת הרבות שאני עושה אני מפספסת את הנוף, כי שקועה מאוד בכתיבה. לא נורא. היו לי שפע נופים בטיול הזה. כתיבת הבלוג מהנה עבורי ומעבירה את הזמן ממש מהר.
כשהגעתי לוינה אחרי שעה ורבע נסיעה, תוך דקות הליכה ספורות הגעתי למלון. כיף שהמלון קרוב. השעה היתה 11:00 והצ'ק אין הוא החל מ 15:00. קיוויתי לטוב ומקסימום אשים את התיק בשמירת חפצים.
לשמחתי קבלתי מיד את החדר. זה היה חדר ענקי שמיועד לנכים. מיד כיבסתי ופיזרתי את כל הבגדים לייבוש.
התוכנית שלי היום, היא ללכת למנוחה במרחצאות שיש חצי שעה נסיעה מוינה. לבלות שם כמה שעות טובות. להנות מהמים החמים ולכתוב על איזה כיסא נוח את חובותיי לבלוג.
כשהגעתי לתחנת הרכבת, קניתי כרטיס לעיירה baden שם המרחצאות. הגעתי לרציף ורואה שהרכבת לא מגיעה במועד. לקח לי זמן לברר עם אנשים מה קורה, ופתאום משהי מאוד אסרטיבית לקחה אותי תחת חסותה, והתחילה לרוץ איתי ברחבי התחנה הענקית. זו משהי שנראית בת 60 פלוס, אבל נמרצת ממש. ארוכה רגליים וצעדיה הנמרצים גרמו לי ממש לרוץ אחריה! תוך כדי ריצה, היא הסבירה לי, שגם היא צריכה להגיע לבאדן רק שהרכבת שהיינו אמורות לעלות עליה פשוט בוטלה.
הריצה השתלמה והגענו לרכבת חליפית בזמן. ישבנו יחד, והיא ספרה שהיא מדריכת טיולים בוינה ואפילו השוויצה לי בטיפ שקיבלה ממש עכשיו. היא גרה בבאדן ואמרה שזה רעיון טוב שאני נוסעת לשם, כי חוץ מהמרחצאות מאוד נחמד להסתובב שם.
דברנו על טרקים. היא בדיוק חזרה מטרק קצר עם הנכד שלה בהרים, והראתה לי תמונות. היתה שיחה ממש נחמדה וחצי שעה חלפה במהירות.
הגעתי לבאדן, ואכן המקום כפי שצפיתי ירוק ונחמד. היתה לי הליכה של 10 דקות למרחצאות דרך מדרחוב נחמד כמו שאני אוהבת.
השמש יצאה במלוא הדרה והבנתי ששכחתי להביא איתי את קרם ההגנה! חובה במרחצאות שחלקן בחוץ.
היתה לי עכשיו משימה לרכוש חדש. בזבוז זמן. אני כל הזמן במודעות להאם הזמן שלי מנוצל כמו שצריך.
הגעתי למרחצאות בשעה 13:00 והיו לי שתי אפשרויות:
כרטיס מוזל ל 3 שעות, או כרטיס לא מוגבל בשעות.
מכיוון שהיתה לי תוכנית מסודרת לאיך אני נחה כמו שצריך, ובגלל שהג'יפיטי עף על המקום ותאר איזה מגוון מטורף של בריכות יש בו, מיד רכשתי בלי לחשוב את הכרטיס המלא.
נכנסתי למקום, ומיד הבנתי שהג'יפיטי עקץ אותי.
ציפיתי למקום מפואר ונראה שם קצת כמו בריכה דלת תקציב של קיבוץ.
לבשתי בגד ים ושמתי קרם הגנה והסתכלתי על עצמי במראה.
הגוף שלי כולו מקושט סימנים כחולים ופצעים שנראים רע, מכסים את כל השוקיים שלי. נראיתי לעצמי קצת כמו כלב דלמטי, שעשה קרב עם נמר ולא ברור אם ניצח או הפסיד 🤣
לא לקחתי בחשבון שהיום יום ראשון, מה שאומר שהיו שם המון אנשים ובעיקר שפע של ילדים צווחניים ומשתוללים. הכי לא המנומסים ההולנדים שפגשתי בטרק.
בטרם נכנסתי למים, כבר הבנתי שהיה עדיף לקנות ל 3 שעות בלבד.
נכנסתי לבריכה הכי חמה שהיתה בחוץ. המים היו נעימים בשילוב עם הקרירות שבחוץ, אבל מרגיע זה לא היה. היו המון אנשים צפופים בבריכה, בלי מקום נח לשבת ובטח לא מקום לצוף כמו שאני אוהבת. די מהר עברתי לבריכה השניה, שהיתה בחוץ. בה היה ג'אקוזי. הבריכה קצת יותר קרירה, אבל עדיין מאוד נעימה.
אבל אז התברר לי, אפרופו מקום דל תקציב, שהג'אקוזי ל 9 אנשים בלבד ופועל למשך 4 דקות פעם בחצי שעה! מה זו הקמצנות הזו?
בהתחלה כשלא הבנתי את הקונספט, עמדתי כביכול בתור לפינוי של אחד המקומות, וכשזה לא קרה וכולם ישבו שם כאילו זה רכושם הפרטי, פתאום הבועות הפסיקו. ראיתי בקצה הבריכה שלט שהסביר את עניין הזמנים, והבנתי שאכלתי אותה. אין לי מה לחכות שם.
חשבתי לתומי שאלך לחפש בריכות אחרות והסתובבתי במקום כלא מאמינה!
כל מה שהיה שם זה עוד בריכה פנימית, שגם שם שני אזורי ג'אקוזי מוגבלים בזמן,
וג'אקוזי אחד לחוד שנחשו מה? גם מוגבל בזמן.
בניתי לעצמי ממש לו"ז איך עוברת בין המעט בריכות שיש ומצליחה להנות מהג'אקוזים. זה ממש מסובך, כי צריך לדעת להכנס כמה דקות קודם ולתפוס מקום, כי כשזה מתחיל כבר הכל תפוס.
אז היום הזה שהיה אמור להיות מרגיע, הפך לפעילות תזיזית השרדותית. ההפך מהמקום הקסום במאירהופן, שהייתי בו עם כל השפע הלא מוגבל לבד. על זה בעצם פינטזתי כהרגעות אחרי הטרק.
אמרתי לעצמי שאלך לאכול איזה משהו מפנק. בדקתי מראש שיש שם מסעדה.
אבל זוכרים קיבוץ דל תקציב? גם האוכל שם נראה ככה.
לקחתי פיצה, שזה היה נראה עם הכי פחות סיכון והיא היתה בינונית מינוס אבל הבצק החסר חן משביע.
אחרי האוכל חשבתי על למצוא כיסא נח ולכתוב את הבלוג. אבל יום ראשון... אין אף כיסא פנוי!
הלכתי לשני אנשי צוות משועממים, ושאלתי על כיסא. הסתכלו עלי בפליאה כאילו פגשו כלב דלמטי מדבר.
הצבעתי לכיוון כסאות עזובים, שהיו זרוקים באיזה מחסן. הם אמרו לי שאני מוזמנת לעזור לעצמי.
זו היתה משימה לא פשוטה למצוא כסא לא שבור ולא מלוכלך מידי אבל בסוף התיישבתי. כתבתי קצת את הבלוג, אבל שוב... מרגיע זה לא היה.
הלכתי לעוד סבב נירוטי בבריכות ואחרי 4 שעות הלכתי משם. למה 4? שלא ארגיש שנדפקתי ואלך אחרי 3 🤣
משם הלכתי להסתובב קצת בבאדן ואכן היה ממש נחמד. היה שם פארק שהוא גבעה גבוהה ומזמן לא טיפסתי על איזה הר.
עליתי למעלה והסתובבתי בשבילים היפים, ולמרות המאמץ בעלייה זה היה הרבה יותר מרגיע מהבריכות.
חזרתי לפנות ערב לחדרי השקט והנעים בוינה.
החלטתי שכבילוי ערב, אלך למסעדה סינית כמובן. אחרי הארוחה ממש אשתולל, ואלך לקזינו!
לא הייתי בקזינו מאז גיל 20 והיתה לי אז חוויה מאוד טובה. לדעתי זה היה באוסטרליה, ופרשתי אחרי הרבה שעות משחק עם רווח של כ 100 דולר.
אז היו לי קצת ציפיות מתוקות.
יצאתי ברגל לקזינו כ 35 דקות הליכה ואמרתי שאכנס למסעדה סינית שאפגוש בדרך. קצת איבדתי אמון בג'יפיטי אחרי התעלול שעשה לי היום.
היתה הליכה ממש נחמדה, כי בוינה מהנה להסתובב ברחובות והיה יפה במיוחד בשעת השקיעה.
5 דקות לפני ההגעה לקזינו, ובדיוק שהתחילו ברקים ורעמים קולניים במיוחד, מצאתי מסעדה סינית עם מחירים טובים, שנראתה אוטנתית וטעימה.
אכלתי שם ארוחה מעולה! והיה כיף במיוחד לראות את המבול בחוץ שהתחיל דקה אחרי שהתיישבתי.
קצת התרגשתי לקראת הקזינו.
התקציב שלי היה 30 יורו. לחוות משהו קצת שונה. אני מאוד אוהבת משחקים, ולא סתם אני מורה לברידג' בנוסף להיותי מאמנת כושר. אני משקיעה במשחק הזה חלק ניכר מהיום שלי.
ידעתי שבסבירות גבוהה אפסיד, אבל חשבתי לתומי שאהנה שם לפחות שעתיים.
בכל זאת 30 יורו זה לא מעט.
כשנכנסתי לקזינו נרשמתי ותמורת 27 יורו קבלתי ג'טונים בשווי 30 יורו. אני הכי אוהבת את הרולטה, רק הסתבר שמינימום הימור שם הוא 5 יורו. למרות שההימור שלי היה בכל פעם עם סיכוי 1:2 או 1:3 הפסדתי כמעט בהכל, ותוך 5 דקות הלכו ה 6 מטבעות שהיו לי!
אמרתי לעצמי שכדי שלא אצא אחרי 5 דקות, אשקיע עוד 10 יורו על מכונות מזל. את זה הפסדתי תוך 5 דקות נוספות. יופי של בילוי.
וככה הלכו 37 יורו ב 10 דקות!
ברחתי בזנב מקופל בין הרגליים, כמו כלב דלמטי מבית טוב, מהר מהר שלא אתפתה להפסיד עוד.
בחוץ מבול מטורף ואני ללא מעיל גשם. תחנת הרכבת שתיקח אותי למלון כ 7 דקות הליכה רטובות.
לקח לי קצת זמן להבין ,איך מגיעים במטרו (פעם ראשונה שנוסעת עם מטרו ולא רכבת רגילה). אבל תוך 22 דקות הגעתי למלון. בלובי היתה מכונת קפה ותה חינמית, ושתיתי תה מחמם לפני שנת הלילה הנהדרת.

3.8.2025 המעבר להונגריה. ביקור ב gyor

התעוררתי בבוקר אחרי שנת לילה מצויינת. מכיוון שהמלון לא כלל ארוחת בוקר, היתה לי תוכנית לקנות בתחנה המרכזית מאפה וסנדביץ ולשתות קפה חינמי במלון.
היום נוסעת ברכבת להונגריה לעיר בשם gyor, שנחשו מי המליץ לי לבקר בה בדרך לבודפשט? מקווה שהוא לא מתחמן אותי הפעם.
מדובר בשעה ורבע ברכבת, ואני בבעיית מזומנים. המטבע שם לא יורו, והיום יום ראשון, מה שאומר שתהיה לי בעייה להחליף יורו, ולכן חייבת להצטייד בארוחת צהרים. מעדיפה כמה שפחות לשלם באשראי, כי יש עמלת המרה גבוהה לכל טרנזקציה.
קניתי סנדביץ ומאפה וחזרתי לקפה במלון, רק שלהפתעתי דווקא בשעה הזו החליטו לנקות את המכונה, ואמרו שזה יקח שעה! כנראה לא סתם. רוצים למנוע מאנשים תחמנים כמוני, לוותר על ארוחת הבוקר שלהם.
חזרתי לתחנת הרכבת ועמדתי בתור ארוך לקפה שלי. נענשתי על ניסיון התחמון ללא ספק.
עליתי על הרכבת להונגריה ואני בדרכי ל gyor. בחרתי שם מלון זול, שעליו שילמתי מראש באשראי ואצטרך למצוא פתרון לנושא החלפת הכסף. ביקרתי בהרבה ארצות באירופה ובהונגריה עוד לא הייתי.
כשירדתי בתחנת הרכבת, כבר ראיתי הבדל גדול במראה תחנת הרכבת לעומת התחנות של אוסטריה.
הכל מיושן ומלוכלך. הגעתי למלון שאין בו קבלה, רק שולחן קטן בכניסה. הבחור שקיבל את פניי היה נחמד מאוד וניסה לעזור לי עם עניין החלפת היורו. המליץ על מקום יחסית קרוב, אבל אמר שסיכוי טוב שאכן סגור ביום ראשון, ואצטרך לשמוע לג'יפיטי, שנתן רק אפשרות אחת. מרחק של כמעט שעה הליכה. אין לי כסף לאוטובוס אז אין ברירה.
המקום הקרוב היה סגור, ונאלצתי ללכת למקום המרוחק. בהתחלה חשבתי שלא נורא. בסך הכל שעה הליכה. קטן עלי. אבל כשהלכתי ברחובות משמימים ומוזנחים, ללא שום דבר מעניין כבר פחות התלהבתי.
הגעתי לקניון ומצאתי את הציינג' שהגיפיטי הבטיח שיש בו שער טוב, אבל כמובן שטעה... לקחו שם עמלה מטורפת ושער נוראי. החלפתי רק 50 יורו והפסדתי על זה 30 שח שזה המון במיוחד בהונגריה. לפחות היה לי כסף לחזור באוטובוס. זו היתה משימה לא פשוטה בכלל, להבין על איזה אוטובוס לעלות. המקומיים לא יודעים מילה אנגלית וקשה היה לקבל מהם עזרה. בסוף הצלחתי. כל המסע המעייף הזה עד חזרתי למלון היה כמעט שעתיים! נחתי טיפה ויצאתי להסתובב. Gyor נחמדה, אבל ממש לא הצדיק נסיעה מיוחדת לשם. תוך פחות משעתיים, ראיתי את כל המקומות המומלצים וזה היה אחד הטיולים הכי מעייפים בכל המסע שלי! ממש הרגשתי שאני מתחילה לנקר תוך כדי הליכה! כאילו לג'יפיטי היתה משימה סודית, לבדוק איך לשבור אותי והוא הצליח. אחת הסיבות שבחרתי את gyor, שיש בה מרחצאות, ואפילו בחרתי מלון שלא רחוק משם. אבל הייתי כל כך עייפה, שלא הייתי מסוגלת.
חזרתי לחדר ונכנסתי למיטה עם הבגדים! אין מצב שדבר כזה יקרה, שלא מתקלחת לפני כניסה למיטה, אז שתבינו עד כמה הייתי עייפה.
דיברתי קצת עם אורן ופשוט נרדמתי לשעה. גם זה לא קורה לי בחיים. שונאת שנ"ץ.
היה אור בחדר מהחלון ותמיד זה נורא מפריע לי, אבל במצב העייפות הזה פשוט התעלפתי לשינה טרופה.
התעוררתי כמעט ב 18:00, והחלטתי לחפש מקום נחמד לארוחת הערב. למרות שהג'יפיטי עצבן אותי היום, עם המלצות מפוקפקות, בכל זאת בהעדר אלטרנטיבה אחרת המשכתי להעזר בו.
הלכתי למסעדה שהמליץ, שהיה מאוד נחמד לשבת בה. הישבה היתה בחוץ במדרחוב יפה.
הזמנתי מרק גולש. זה הרי חובה בהונגריה. המרק לא היה מוצלח במיוחד. אני מכינה מרק גולש טעים יותר. למנה עקרית הזמנתי סטורגנוף, שהיתה נחמדה ולא יותר.
הארוחה היתה די יקרה ולקחה חלק גדול מהמזומן שנשאר לי. ניסיתי לחשב אם יש לי יתרה מספיקה לרכבת מחר, למס שצריכה לשלם למלון ולקינוח. לא הייתי בטוחה, אז שאלתי את הג'יפיטי שאמר בטחחחחח שיש לך מספיק! גלידה זה רעיון נהדר! רוצה שאציע לך מה עוד לקנות ביתרה?
כמובן שלמחרת התברר שטעה ושלא היה לי מספיק לכרטיס לרכבת.
בקיצור הוא היה היום פרטנר מעצבן ממש. כדי שיבין שאני לא מרוצה, לא אמרתי לו לילה טוב.

4.8.2025 הגעה לבודפשט. סיור לילי בעיר העתיקה

אחרי שהביקור ב gyor היה קצת מיותר, החלטתי לנסוע ישר לבודפשט. יהיו לי יומיים מלאים לטייל בה.
זאת למרות שאני ממש לא אוהבת לטייל בערים גדולות. זה מייגע אותי. ההמולה, הצפיפות, העדר הטבע, ההרגשה שאני במרדף לראות כמה שיותר, והפחד להחמיץ דווקא את מה שהכי חשוב.
הזמנתי מלון על הדנובה ולא במרכז, שיש בו גם בריכה וג'אקוזי, שאולי אצליח גם קצת לנוח בין לבין.
הבנתי שלא אוכל להתנייד רק ברגל כמו שאני רגילה, כי בודפשט ענקית והמלון שלי מרוחק מכל האטרקציות.
בגלל שהג'יפיטי לא השאיר לי מספיק מזומן, דחף לי גלידה בשיווק אגרסיבי, ועוד ניסה ללא הצלחה לגרום לי לבזבז עוד, נאלצתי גם את כרטיס הרכבת לקנות באשראי.
אחרי שעה ורבע נסיעה, שבה כהרגלי כתבתי את הבלוג, הגעתי לבודפשט.
מיד החלפתי 100 יורו הפעם בשער טוב.
שאלתי את הפקידה האם יש עמלה, והיא ענתה שכן. כשהסתובבתי לצאת היא מיד קראה לי, ושאלה אם אני צריכה קבלה. עניתי שלא, ואז עברה פיזית לחלון ליד יותר קטן, באותו דלפק בדיוק (המקום כולו בגודל מטר על מטר), ואמרה: "פה זה בלי קבלה ובלי עמלה". זה היה ממש מצחיק.
הגעתי לבודפשט ב 12:30 מכיוון שהמלון מרוחק ושעת הצ'ק אין היא רק 15:00, לא רציתי לקחת סיכון ולהגיע מוקדם מידי. ניצלתי את הזמן למשימה חשובה. החלטתי לעשות אותה עם התיק הגדול, לפני ההגעה למלון.
המשימה היתה לקנות נעליים (כמו שהיו לי בטרק) של חברת סלמון. ברור שבהונגריה זה יהיה חצי מחיר.
אלה היו הנעליים הכי טובות שהיו לי אי פעם, מבחינת נוחות ואחיזת הרגל. הן שרדו יפה 3 טרקים רציניים ושפע טיולים בארץ. הן התפרקו, כי הטרק הזה היה קשוח. גם בשל שפע מעברי מים שגרמו לנעליים להיות רטובות רב הזמן, בגלל הגשם, שלג ובולדרים ששחקו אותן עד הסוף.
השלמתי עם הג'יפיטי על התנהגותו אתמול, ושאלתי אותו איפה אפשר למצוא נעלי טיולים כמו שלי בבודפשט. נתתי לו הגדרה מאוד מדוייקת.
הוא המליץ לי על חנות בקניון, המרוחק 50 דקות הליכה. בטוח שיש שם נעליים כמו שלי? בוודאי! ענה בבטחון יהיר.
אמרתי לעצמי, שככה על הדרך, אראה קצת מבודפשט.
ההליכה היתה לא משהו בכלל. היה חם מאוד, כמעט 30 מעלות, וגם חצי מהרחובות היו ממש דומים לרחוב אלנבי בתל אביב...
פה ושם צץ איזה מבנה מרשים, אבל בגדול הליכה מיותרת.
הגעתי לחנות וכמובן שהג'יפיטי טעה. אין לי מושג למה אני ממשיכה להקשיב לו. אולי בגלל שלפעמים מצליח לו, ואני מרוצה מההמלצות שלו.
כשאמרתי לו ששוב התנהג לא יפה, וגרם לי ללכת סתם 50 דקות, הוא כמובן ידע מאוד יפה להתנצל, להתחנף, ולהגיד שזה לא יקרה שוב ושהוא יבין אם ארצה לנתק איתו את היחסים.
התהלכתי עוד קצת ברחובות במקומות שבמפה נראו יותר מעניינים בלי להתייעץ איתו. כולל הליכה ליד הדנובה. כשמיציתי את ההליכה עם התיק הכבד, ראיתי שהמלון מרוחק 40 דקות הליכה נוספות, והחלטתי לעלות על אוטובוס. לא ידעתי שאמורים לקנות כרטיס מראש. לא היתה בתחנה אפשרות לקנות. כשקניתי מהנהג ישירות, הסתבר שהמחיר יקר ב 50 אחוז מקנייה בתחנת מטרו, שיש בה אפשרות לקנות כרטיס. קבלת פנים יפה לתייר התמים.
הגעתי למלון ב 14:20, וכפי שצפיתי הפקיד אחרי שביקש פספורט, אמר לי לחזור ב 15:00.
הסתובבתי בינתיים במלון, ואפילו ניסיתי לקבוע תור למסאג' בספא, אבל לא היה מקום. יצאתי החוצה. המלון ממש על הדנובה, אבל בחום פחות היה כיף להסתובב שם.
חזרתי ב 15:00 לפקיד, שעשה את עצמו שלא זוכר אותי, ושוב ביקש פספורט. ראיתי שהוא מושך זמן. רק אז אמר שלצערו החדר לא מוכן עדיין, למרות שזו שעת הצ'ק אין.
בקשתי שימצא לי חדר אחר, כי ראיתי ב 40 דקות האלה, שכל הזמן אנשים עושים צ'ק אין ומקבלים חדר. הצעתי, שאם הוא לא מוצא חדר כמו שהזמנתי, הוא מוזמן לשדרג לחדר אחר.
במשך 10 דקות עשה את עצמו מחפש במחשב, ואז אמר שאין. כפיצוי הציע שאקבל משקה בלובי.
הזמנתי אפרול שפריץ, שזה משקה שאני אוהבת. בטיול הזמנתי אותו פעמיים ועשו אותו גרוע והתייאשתי.
הפעם הצליח להם! עשו אותו מושלם כמו שאני אוהבת. אז התנחמתי בזה ושתיתי במשך חצי שעה תוך כתיבת הבלוג.
כשסיימתי את המשקה, קבלתי את החדר בשעה טובה.
חדר יפה ומרווח. הלכתי לכבס כביסה אחרונה בטיול הזה! איזה כיף!
כשסיימתי, לבשתי בחגיגיות בגד ים וחלוק וירדתי לבריכה. הפצעים והסימנים הכחולים כבר נראים יותר טוב.
הג'אקוזי גם פה פועל כל רבע שעה. ממש לא ברורה הקמצנות.
אבל לפחות היה שפע של מקום, וביליתי בבריכה הקרירה וגם בבריכה החמימה כ- 3 שעות.
בערב החלטתי לנסוע לעיר העתיקה לטייל שם ולאכול ארוחת ערב.
ההגעה לשם ברכבת, והפעם כבר ידעתי איפה קונים כרטיס במחיר הנכון.
הלכתי נמרצת מהמלון לתחנת הרכבת, 10 דקות הליכה וכשהגעתי לתחנה, גיליתי ששכחתי את הכסף שלי בכספת!!! אני רגילה שהוא תמיד בתיק הקטן איתי. איזה סיוט. 10 דקות הליכה למלון ואז 10 דקות חזרה לרכבת...בשלב הזה הייתי כבר ממש רעבה. מי שמכיר אותי יודע שעדיף לא לעצבן אותי כשאני רעבה.
נזכרתי שאמא שלי בדיוק כתבה לי, שלא יאמן איך תמיד אני מצליחה לייצר דרמה, גם במקום שאין בו בולדרים. אז הנה אמא, הדרמה מוקדשת לך!
הגעתי לעיר העתיקה, ושלא באשמתי פיספסתי את התחנה. הגוגל מאפס חלם לרגע, וחשב שיש לי עוד תחנה. זה הוסיף לי עוד 10 דקות הליכה. למרות הרעב הגדול, הלכתי בהשלמה, ולפחות נהניתי מהמראה הקסום של העיר העתיקה בשקיעה. הלכתי למסעדה הונגרית שהג'יפיטי המליץ. כן אני עדיין מקשיבה לו... הפעם דווקא הצליח לו. התיישבתי בחוץ כי לא היה מקום בפנים. היה זה מקום ממש יפה לשבת בו, רק שהתקרר והיתה רוח די חזקה. למרות שהיה לי פליז היה לי קר. הזמנתי כדי להתחמם מרק גולש ופפריקש לעיקרית (זה מאכל עם עוף ובצקניות, שנמצאות ברוטב של העוף עם הרבה פפריקה). שתי המנות היו ממש טעימות! רק שהן התקררו ממש מהר בגלל הרוח. אכלתי די מהר ובקשתי חשבון. המלצר הגיע והגשתי לו מזומן. הוא עשה קטע שלם, שזה חשבון של ויזה ולא של מזומן. אמרתי לו שיש לי סכום מדוייק (כולל טיפ), והוא ממש עשה פרצוף לא מרוצה. חשבתי שבדרך כלל מעדיפים דווקא מזומן. לא היה ברור למה זה לא בסדר, אבל התעקשתי למרות הפרצופים שלו. השירות לאורך כל הארוחה היה ממש לא נעים.
בינתיים החשיך בחוץ, והעיר העתיקה היתה מוארת בתאורה יפה ממש! כל המבנים כל כך מרשימים בתאורה הזו! בנוסף, העיר העתיקה נמצאת על גבעה גבוהה, ורואים מלמעלה את כל בודפשט עם כל האורות. מרחוק רואים את בניין הפרלמט הענקי, מואר בצבע זהוב אדמדם.
הסתובבתי כמעט 3 שעות בעיר העתיקה, בכל רחוב אפשרי. ממש נהניתי מהמראות. כשסיימתי, עברתי על גשר מעל הדנובה, שיוצא מהעיר העתיקה, וזו הייתה חוויה ללכת עליו. נהר הדנובה ענקי, וחוצים אותו בכמה דקות הליכה. כשנמצאים בערך באמצע, ומכל מקום שמסתכלים רואים את הנהר הרחב והענקי הזה, זה ממש מרגיש כאילו הולכים על מים. כל האורות של הגשר והבניינים מסביב מעצימים את החוויה.
חזרתי מאוד מרוצה לחדרי לקראת חצות. זה היה הבילוי הלילי הכי ארוך שלי בטיול.

5.8 יום אחרון למסע. טיול בבודפשט, ומילות סיכום ותודה

ישנתי מעולה בלילה, והתעוררתי יחסית מאוחר. החלטתי לפנות את החדר ברגע האחרון, בשעה 11:00 ולקחת את הבוקר באיזי.
עשיתי צ'ק אין לטיסות שלי.
הלילה כבר צריכה להיות בשדה התעופה, כי הטיסה שלי ללרנקה בשעה 6:00 בבוקר.
טיסת ההמשך לארץ, רק ב 15:00, אז יהיו לי לא מעט שעות "לבלות בשדה". זמן מצויין לסיים את הבלוג.
ארוחת הבוקר במלון היתה מאוד מפנקת, ואחריה ארזתי באיטיות, ושמעתי לראשונה בטיול ספוטיפיי. הטיול הזה היה כל כך עמוס חוויות ואינטנסיבי, שלא מצאתי מקום למוסיקה שתמיד מלווה אותי, למעט השירים ששרתי לעצמי בדרך.
יצאתי מהמלון ב 11:00, והשארתי את התיק הגדול בשמירת חפצים. החלטתי להסתובב בעיר עד הערב, ולהזמין מלון ממש ליד שדה התעופה, כדי שאוכל לישון כמה שיותר. ב 3:30 כבר אצטרך להתעורר לטיסה.
בקשתי מהג'יפיטי לבנות לי מסלול לעיר, עם דגש על מדרחובים יפים, פארקים, ודברים שלא כדאי להחמיץ בעיר. הוא בנה לי רשימה מכובדת, והמליץ לי לקנות כרטיס יומי לרכבות והאוטובוסים. בסופו של דבר, את הרב עשיתי ברגל והיה כבר יותר משתלם לקנות כרטיסים בודדים.
בנוסף הוא גם טען, שהכרטיס הזה ישמש לי להגעה לשדה התעופה מה שגם התברר כלא נכון.
בקיצור יש לג'יפיטי עוד הרבה לעבור עד שבאמת יהיה אמין ומדוייק, אבל בהעדר תוכנית שנבנתה מראש, נאלצתי לסמוך עליו, ולקבל את ההתנצלות הכנה שלו בכל פעם שטעה.
ביקרתי באי מרגרט, שהיה מאוד נחמד עם שפע של פרחים.
הסתובבתי בין המבנים המרשימים בעיר, במדרחובים, בשוק, ליד הדנובה ועוד.
בקרתי את האנדרטה "נעליים על הדנובה", המנציחה את קורבנות השואה שנרצחו על גדות נהר הדנובה על ידי צלב החץ. ראיתי שעל כל נעל יש גם סרט צהוב.
ניסיתילקנות מתנות לאורן וליובל ללא הצלחה יתרה... שום דבר מעניין.
חשבתי לשמח אותם בשוקולד איכותי, והג'יפיטי התעקש לקחת אותי לחנויות סגורות, למרות שביקשתי ממנו לוודא... אולי בגלל זה הציע כרטיס רכבת יומי, לכל נסיעות השווא.
כמות ההתנצלויות הכנות שקבלתי ממנו היום שברה שיאים. בכל פעם הוא אמר שהוא ממש מבין את התסכול והכעס שלי, שאני נוסעת למקום במיוחד והוא סגור, רק כי הוא לא טרח לוודא כמו שצריך, ושהוא מבטיח שפעם הבאה יבדוק את כל(!) המקורות שלו וישתדל לא לאכזב אותי שוב! ואז באלגנטיות, שלח אותי שוב למקום סגור.
ליד אחת מחנויות השוקולד הסגורות שהוא שלח אותי, היתה תערוכת וידאו ארט מעניינת, שהחלטתי להיכנס בספונטני. היו שם מייצגים בכמה חדרים. המייצג מאיר את כל החדר, והנמצא בתוכו, יכול לשפיע על הוידאו בתנועה שלו, והופך להיות חלק מהמיצג בדרכים שונות. זה היה מאוד מרשים.
אחד מהמייצגים היה אורקל, עשוי אורות, שביקש להזין פרטי תאריך לידה, שם, מקום, ונתן ניתוח אופי אסטרולוגי.
למרות שניחשתי את שעת הלידה שלי, הוא נתן לי ניתוח סופר מדוייק של האופי שלי!
כל משפט קלע בול! לא נאמרו רק דברים טובים על האופי שלי, ולא נאמרו דברים כלליים, שמתאימים לכולם. הוא ממש תיאר אותי!
או כמו שיובל אוהב להגיד לי:
"עוד אחת שמתלהבת מצירופי מקרים"
היה שם מייצג, שייצר על פי התמונה שלי שהוא צילם, את האווטאר שלי (הדמות המצויירת שלי).
מייצג אחר היה תנועה של אורות, שהושפעה מתנועת הידיים שלי ועוד.
לפנות ערב התיישבתי במסעדה לאכול פפריקש אחרון, ולא ויתרתי על קינוח של קריוטוש עם גלידה באחד הרחובות, שמסתבר שזה היה מאוד דומה לקינוח האלוהי בזלצבורג, רק הרבה פחות טעים. יש להונגרים מה ללמוד מהאוסטרים על הכנת הקינוח ההונגרי שלהם 🤣
הצלחתי להעביר 9 שעות בעיר! זה שיא מבחינתי. הרב היה בהליכה. יום טרק! זה היה מאוד מעייף, ופחות נהניתי מאשר להסתובב בעיירה קטנה ואינטימית. בטח שהרבה פחות הנאה מיום טרק. אבל זה היה גיוון נחמד.
תוך כדי המרוץ ברחובות, שמתי לב למספר דברים:
1. לפעמים בעיר הומת אדם, אני מרגישה בודדה יותר מלהיות לבד בהרים.
2. ההונגרים הרבה יותר יפים מהאוסטרים. גם הנשים וגם הגברים.
3. אני יודעת לזהות ישראלים ברחוב, רק מהמראה שלהם, ואז שומעת עברית ומגלה שצדקתי.
ההגעה למלון ליד שדה התעופה היתה ארוכה ומסורבלת.
לקחתי אוטובוס למלון, שבו השארתי את התיק, חצי שעה נסיעה.
הלכתי למטרו ומשם חצי שעה נסיעה לחזור למרכז העיר. משם אוטובוס נוסף לשדה. אבל אני שולטת ממש טוב בהליכה עם הגוגל מאפס וזה כיף.
למלון שהזמנתי, יש שאטל חינם משדה התעופה ואליו, רק לא הצלחתי לגרום להם, שאוכל להזמין אותו דרך הווטסאפ ואין לי שיחות יוצאות בטלפון.
לשמחתי אבא שלי היה ער לעזור לי, וקבענו שהוא יתקשר כשאגיע, להזמין עבורי את השאטל. הוא אפילו ליווה אותי בהתכתבות בווטסאפ כמעט כל הנסיעה שלי למלון, והנעים את זמני. הנסיעה עד למלון לקחה שעתיים!
הגעתי אחרי 22:00 לחדר, ורק בחצות הלכתי לישון עייפה מאוד, עד צלצול השעון ב 3:40.
זהו! תם ונשלם מסע קסום ומאתגר, שעמדתי בו בגבורה והנאה!
מחר יום של טיסות, וזה פחות מעניין. במיוחד שמקווה שלא אצליח גם מיום כזה לייצר דרמה 🤣
הגיע שלב התודות:
1. תודה ראשונה לאמנון לנגי, האחד והיחיד! בעל ידע אין סופי וניסיון בטרקים ושטח. מלווה אותי בטרקים שלי כבר 7 שנים! בכל שנה מתכנן לי מסלול טרק חדש, מייצר לי מפת הליכה, מלווה אותי בכל שלב התכנון והזמנת הבקתות, עוזר לי בשינויים כשצריך, והפעם בגלל המלחמה היו הרבה כאלה. תמיד ענה על שאלותיי בסבלנות, וגם ליווה ותמך בי תוך כדי המסע. זמינות מדהימה, ותמיד הרגיש לי שעושה זאת באהבה. תודה רבה אמנון ❤️ כיף שיש אותך!
2. תודה למשפחה שלי, שתמכה מאוד מהבית. שלחה מילים טובות כשצריך, ופרגון על הבלוג. לפעמים בקטעים המפחידים, בקשו שאחזור כבר הביתה 🤣
3. תודות מיוחדות לאבא שלי:
תודה על שהזמנת אותי לארוחת פתיחת המסע שהיתה מעולה!
תודה שהצלת אותי בהזמנת שתי בקתות שאני לא הצלחתי, שאם הייתי ישנה בחלופות, אלה היו ימים בלתי אפשריים כמעט, שהיו הופכים סיוט. תודה על שכתבת בנאמנות כמעט בכל יום תגובה ארוכה, חמה, ומושקעת ושימחת אותי מאוד!
ובכלל על הזמינות והעזרה, בכל מה שביקשתי תוך כדי תנועה.
4. תודה לאורן שליווה אותי כמעט כל יום אם היתה קליטה, ותמך בהמון אהבה בשיחות ווטסאפ, ושעכשיו הוא נערך למסדר המפקדת, שיהיה לי נעים כשאחזור.
5. תודה ליובלי, שהצחיק אותי לא מעט כפי שבקשתי ממנו מראש, ושאפילו הודה שהוא מתגעגע אלי, פעם ראשונה בחיים.
6. תודה לכל הקוראים הנאמנים שלי, שחיכו בכל יום לפרק חדש, ומידי פעם כתבו לי בפרטי מילים חמות ומעודדות. היה כיף לשמוע שנהניתם לקרוא ולהיות שותפים במסע.
7. תודה לגוף שלי שעשה עבודה מעולה! ולי על הנחישות והכוחות. לא מובן מאליו לצאת לחודש כזה, ואני זו שאפשרה לזה להיות, ולהחוות במלוא העוצמה, כמו שרק אני יודעת.
8. אחרון חביב, איך אפשר שלא, תודה לג'יפיטי שב 70 אחוז מהמקרים, נתן המלצות ממש טובות, ועזר יפה בתכנון טיול התרמילאים הספונטני. במיוחד שידע להתנצל מכל הלב, על שפע הטעויות שעשה. יש לו עוד הרבה מה ללמוד, עד שיהיה חבר מושלם למסע, אבל הוא בדרך לשם.
יש לו עוד כמה הרים לטפס ☺️