דרך הנשר/עיט באוסטריה Eagle Walk

תאור החוויה בטרק של 10 ימים בדרך הנשר בטירול עם הבן שלי יובל. הבלוג יכתב תוך כדי תנועה ויעודכן בסוף כל יום בטרק. מוזמנים לעקוב. יציאה לטרק מסנט אנטון ועד אינסברוק

תאריך הטיול	July 2024

תוכן עניינים

17.7.24 - טיסה לציריך

התעוררתי כבר ב 5 לפנות בוקר מההתרגשות, אבל זה לא היה ממש מיוחד כי כבר שבועיים מתעוררת באמצע הלילה ממחשבות על איך יהיה הטרק שלנו באוסטריה. הפעם יוצאת לטרק לא לבד כפי שהיה בשנים האחרונות, אלא עם יובל, הבן שלי, שבדיוק סיים כיתה יב.
שנים קיוותי שירצה לצאת איתי לטרק כשיגדל וקינאתי בכל מי שפגשתי בטרקים שלי, שטייל עם ילדיו.
הנה זה הגיע! וזאת למרות הטראומה הקטנה שעשיתי לו בגיל 13, כשאמר שרוצה לצאת גם לטרק, והעמסתי על ילדון קטנטן תיק שגדול עליו בכמה מידות, ששקל 8 ק"ג, לטיול בארץ של יומיים. בסוף אותו הטיול, אותו עשה בגבורה ובלי לקטר בכלל, אמר לי: "אמא צדקת. טרקים זה באמת קשה." ומאז לא ביקש שוב לטייל איתי. הילדון בן ה 13 גדל, והפך לבן 18, חסון וגבוה ממני וביקש להצטרף אלי לטרק הנוכחי ואין מאושרת ממני על כך.
כיאה לאמא מאמנת כושר, עם תוכנית אימונים להכנה לטרק, לימדתי אותו כל מה שצריך: הליכה עם מקלות שיפור סיבולת לב ריאה וחיזוק השרירים, ואמנם הוא לא השקיע מאוד באימונים, אבל הכושר שלו מצויין ובאחת הפעמים שעשינו אימון מדרגות יחד עם 11 קג על הגב, הוא עלה בקצב מהיר ממני ושאל אם לא כדאי לנו לעלות קצת יותר מהר. נרגעתי שיהיה בסדר.
בימים האחרונים ארזתי לנו 2 תרמילים ודאגתי שמשקלם יהיה לא יותר מ 11 קג כולל המים שניקח בכל יום וארוחת הצהרים.
רשימת הציוד המלאה, המתאימה לטרק בבקתה, מפורטת באתר שלי:
https://galshalev33.wixsite.co...
אפילו לקחנו יוקלילי (גיטרה קטנה במשקל 700 גר) שנקשרה אל התיק של יובל, שלא מוותר על נגינה גם בחופשה.
נרגשים יצאנו מהבית בשעת צהריים, ונסענו ברכבת אל שדה התעופה.
הטיסה לציריך היתה מלאה וצפופה, אך עברה יחסית מהר, עם קצת נגינה ושירה (עד שכעסו עלינו ומודה שקצת נעלבתי). יובל הספיק ללמד אותי לנגן את השיר הראשון שלי בגיטרה לפני שננזפנו. שחקנו גם קצת משחק זכרון, שלקחנו מהדיילת למרות שיובל כבר לא ילד. היו גם הרבה צחוקים ומעט מקום לרגליים. התרמילים שלנו הונחו מתחת לרגלינו, כי לא היה בשום מקום במטוס מקום בשבילם.
התוכנית שלנו היא לישון בציריך ולנסוע למחרת ברכבת לאוסטריה לעיירת סקי בשם סנט אנטון, שם יתחיל הטרק שלנו - "דרך הנשר". הטרק המלא הוא 30 ימים ואנחנו נצעד 10 ימים מתוכו.
כשנחתנו מאוד שמחתי שהתרמילים איתנו ולא צריך לחכות. תוך דקות יצאנו מהשדה ולקחנו רכבת לציריך למלון.
היה לנו שיתוף פעולה מעולה במציאת הרכבת והניווט ברגל למלון. הגענו ב 21:00 ומיד יצאנו לסיבוב ארוך בעיר העתיקה שנראית מדהים בחושך עם כל התאורה על הבניינים היפים.
הגענו בלילה לחדר עייפים ומרוצים ורק לקראת 2:30 הלכנו לישון. יובל ביקש לקום מוקדם שנספיק לטייל בציריך בבוקר לפני הנסיעה ברכבת ב 10:30. אמרתי שכדאי לצבור קצת שעות שינה למרות שמתחילים את ההליכה בטרק רק למחרת. סיכמנו שאם אתעורר מוקדם אעיר אותו ואכן כך קרה. ב 6 כבר התעוררתי מהאור שחדר מהוילון אחרי 3.5 שעות שינה וב 6 וחצי כבר הערתי את יובל שזינק מיד מהמיטה ליום המרגש שמצפה לנו!

18.7.24 - נסיעה לסנט אנטון

ב 7 בבוקר הגענו בין הראשונים לארוחת הבוקר כשכבר התרמילים ארוזים. שנינו עם תאבון בריא, אחרי שאתמול לא ממש אכלנו ארוחות מסודרות.
בתום הארוחה, השארנו את התרמילים בחדר ויצאנו לשעה וחצי הליכה נהדרת בציריך והיה כיף לראות את כל המראות היפים גם לאור יום. יובל היה גמור מעייפות וכשהתיישבנו ליד האגם היפה הוא הניח ראש על רגליי ונרדם מייד. ניצלתי את הזמן לכתיבה באוויר הנעים והקריר.
ב 10:30 עלינו לרכבת לאוסטריה, לעיירת הסקי סנט אנטון. נסיעה עם נופים יפים של שעתיים ועשרים.
יובל ישן בנעימים רב הזמן ומידי פעם פתח עין עצלה והתלהב מהנוף ושאל למה לא הערתי אותו לראות.
כשהגענו מיד ניווטנו למסעדה, רעבים כאילו לא אכלנו ארוחת בוקר מפוצצת במלון. פינטזנו על גולש והתפשרנו על קורדון בלו טעים ופסטה פסטו איכותית.
משם הגענו למלון החביב שלנו כיבסנו את הבגדים ומנוחת הלוחם. היום חייבים לישון כמו שצריך. מחר מתחילים בטרק!
אחרי המנוחה יצאנו להסתובב קצת בעיירת הסקי, שללא שלג היא די שוממה. קנינו לנו פטל וישבנו על הדשא לנשנש כי מזמן לא אכלנו משהו. ואז בספונטני עשינו יובל ואני מופע רחוב. שרנו יחד והוא ניגן ביוקלילי ואפילו הרווחנו 19 יורו! שיא המופע היה כשיובל שר את האישה שאיתי בספרדית והגיע משהו מספרד וביקש לשיר איתו.זה היה מקסים ומרגש! יובל קיבל תשבוחות על המבטא הטוב שלו בספרדית. חבל שלא יכולתי לצלם כי הטלפון שלי שימש לקריאת מילות השיר. חזרנו לחדר למקלחת שלפני ארוחת ערב ואני גמורה מכל החוסר שינה. יובל צעק לי מהמקלחת שאם אני לא במיטה היום ב 21:00 הוא הורג אותי!
לארוחת ערב אכלנו פיצה לא מאוד טעימה והצלחנו להכנס למיטה ב 21:30. כיבוי אורות ב 22:00. מחר מתחילים בטרק! מרגש!

יום ראשון לטרק - 19.7.24- מסנט אנטון לבקתת Kaiserjochhaus

קמתי הבוקר ב 5:40 שעה לפני התכנון.
יובל המשיך לישון ואחרי זמן כתיבה בבלוג, התחלתי להתארגן ליום הראשון לטרק! הערתי את יובל לקראת 7 והתחלנו באריזת התרמיל, שתמיד לוקחת זמן רב. הלכנו גם למלא מים מהמזרקה ברחוב שם יש את המים הכי טעימים ומשם לארוחת בוקר מעולה. שאלתי את המארח אם אפשר בתוספת תשלום, שנכין לנו סנדביץ לדרך והוא אמר שאין בעיה ושאני יכולה להכין לנו ללא תשלום. איזה כיף!
ב 8 וחצי כבר היינו בדרך לרכבל שיעלה אותנו לתחילת המסלול וקצת אחרי 9 התחלנו לצעוד, כאשר שלט לא כ"כ נעים מקדם את פנינו: "המסלול בגלל שעדיין מושלג ולא מתוחזק מסוכן ובאחריות המטייל."
די מהר התחלנו להבין למה... 4 שעות של הליכה מאומצת ומפחידה שרובה בשלג מחליק ביותר במדרון תלול. חלק עשינו על הטוסיק חלק נאלצנו ללכת ולחצות אופקית, כשמתחתינו שלג תלול ביותר כך שאם מחליקים זה לא נגמר טוב ... הלכנו לאט בטרוף, נפלנו לא מעט ובקושי הצלחנו לעצור את ההחלקה המהירה מטה. הקצב היה כחצי קמ בשעה. איטי ממש. כל צעד היה צריך לחשוב איך עושים וזה היה מפחיד מאוד. פגשנו חבורה של גרמנים שהלכו מהר ללא ציוד ליעד אחר. בקטע מאוד בעייתי לחצייה בשלג, בגלל שאנחנו עם תיקים כבדים על הגב שמושכים אותמו מטה, הם המליצו לנו מרחוק לרדת עם השלג למטה ולעקוף את הסלע שאליו הם הגיעו. זו היתה הצעה ממש גרועה. ירדנו וכל רגע נפלנו לשלג והחלקנו מטה וזה היה מפחיד ככ השלג גם הקפיא לנו את הטוסיק. יובל הציע שנחזור לסלע כי זה היה כבר נראה בלתי אפשרי. נאלצנו לקפל מקלות וממש לטפס עליו בכח ידיים ורגליים. זה היה מאוד קשה וטכני וחששתי כל הזמן שיובל שלא מנוסה יעשה צעד לא נכון ויפול, אפילו נאלצתי להודות בקול שאני פוחדת ממש ושיזהר! אבל עברנו את העלייה בשלום. היה גם היה קשה לראות את המסלול ולאן ללכת וכל רגע היה צריך להוציא את הטלפון לנווט. במשך 4 שעות הלכנו ברצף ללא מנוחה. אדרנלין מטורף.
כל מה שהתקדמנו בשעות אלה היה 3.5 ק"מ. באחת השלוגיות שהיה צריך לחצות, יובל איבד אחיזה והתחיל להחליק מטה בצעקות "לא! זה לא קורה לי!" אני הייתי קדימה וראיתי אותו באימה מחליק מטה במהירות שיא ללא שליטה ונלחצתי בטרוף ואז נבלם באיזה סלע וכח רגלים ומקלות. יובל היה צריך לטפס חזרה במסלול לא קל. לאן הבאתי אותנו!
יובל רוצה לספר מנקודת מבטו:
היי. יובל פה הבן שלה. יש לי כמה דברים והערות לומר לכם. הלכתי בקטע שלג שבו צריך לעבור בצד אחד של ההר לשני. לקראת הסוף, שכבר כמעט סיימתי, דפקתי החלקה מרשימה וקסומה, ללא כל שליטה כשמולי סלע מאיים. גם מסוכן, אבל גם מבאס
אבל זה לא מה שרציתי לומר לכם. רציתי לציין את מה שצעקתי בזמן שנפלתי (זה כשכולי מחליק? והסלע מולי ואני איכשהו מנסה לאחוז בו?)
צעקתי: לא!!! זה לא קורה לייייייי! זה לא קורה לי!!!!! אז כמה דברים. דבר ראשון, זה הכי קורה לי. זה אחד הדברים שהכי קורים כרגע. אין התאמה בין המשפט לסיטאוציה. זה משפט שאולי אפשר להגיד אותו כשאתה יושב על הספה וגולל בטלפון, כשאתה במסעדה ועוד לא הגיע האוכל... אבל באמצע נפילה? זה אחד הדברים שהכי קורים.
דבר שני, אני בהלם מעצמי. איך בזמן סכנה שכזאת הצלחתי לנסח משפט כל כך מפורט, מוסבר ומנומק. עד היום חשבתי שצועקים: אהההההה!!!!!!!!!! הצילו!!!!!! אבל: "זה לא קורה לי?" זה לא שמעתי...
טוב שלא צעקתי: לא ייאמן שזה קורה הרגע אני מקבל מכות בגוגלת שעלולות לפגוע בי בצורה קריטית ואני הולך לאחר לפגישה שקבעתי בסוף היום בבית הקפה!!!!!
עד כאן דברי יובל :)
ונחזור לרצינות התהומית שלי:
זה היום הראשון לטרק הכי קשוח שהיה לי מעולם. היה אמור להיות יום קליל. דאגתי ליובל ממש, במיוחד שזה הטרק הראשון שלו. אולי שוב אני עושה לו טראומה... אבל יובל היה מדהים והלך נפלא בלי לקטר ושמר על מצב רוח טוב ואפילו הצחיק אותי כל הזמן. ממש הרשים אותי! אחרי 4 שעות התיישבנו עייפים להפסקה ראשונה לאכול פרי, כשסוף סוף השלג התמעט והיו הפוגות של מסלול רגיל בין השלוגיות. קיוותי שזה נגמר, אבל כל פעם היה עוד קטע שלג שחיכה מעבר לפינה. הקצב השתפר לק"מ בשעה, אבל הבנתי שאנחנו די בצרות. יש כמעט 12 ק"מ ביום הזה ואם הקצב הזה ימשיך, לא נצליח להגיע לבקתה. אבל לשמחתי הקצב הלך והשתפר ככל שהשלוגיות התמעטו. המסלול כולו היה ממש מאתגר גם כשלא היה שלג. ירידות ועליות כמעט כל הזמן והכל תלול ומחליק. בשעה 3 וחצי הגענו לבקתה של אמצע הדרך ורק אז התשייבנו להפסקה ארוכה יותר לאכול סנדביץ. מזג האוויר התקדר בשניה והתחיל לטפטף. רעמים אימתניים נשמעו כל דקה.
שקלנו ברצינות להשאר בבקתה הזו, למרות שזה מאוד בעייתי, כי כל מקומות הלינה הוזמנו מראש (וחלקם גם שולמו) וזה היה יוצר בעיה למחרת. לשמחתי יובל היה בעד שנמשיך. שמנו מעילי גשם וכיסוי לתיק והלכנו כשעה וחצי בגשם, שלשמחתי רק טפטף בעדינות ולא הפך לסופה. הרעמים והברקים שהגיעו כל דקה היו מאוד מאיימים אבל זה היה ממש לא נורא ורק דרש זהירות כי השביל הפך חלקלק במקטעים מסויימים.
יובל היה מדהים ממש! הלכנו ביום הזה 9 וחצי שעות כמעט ברצף ולא שמעתי ממנו אף קיטור וכל הזמן היה במצב רוח טוב וזאת למרות הלחץ שלי שלא הצלחתי להסתיר, שלא נגיע בשעה סבירה. בשלב מסויים גם נגמרו לנו המים למרות שלקחנו 3 ליטר לאדם. הגענו ב 6 וחצי לבקתה עייפים מאוד, ישר לארוחת הערב שבדיוק התחילה.
סה"כ צעדנו היום 12 קמ ב 9 שעות הליכה. עלייה מצטברת של 700 מ' וירידה של 630 מ'.
גובה מקסימלי: 2640 מ'.
שתינו כמעט בשלוק אחד חצי ליטר מים שקבלנו. האוכל היה לא משהו בכלל בלשון המעטה אבל שבענו. עלינו לחדר משותף צפוף ביותר (20 אנשים כתף אל כתף) והיה ממש קשה להתארגן שם. הסתבר גם, שבגלל שהגענו באיחור כבר אין מים להתקלח...
אחרי התארגנות, עלינו למיטה שלנו שהיא קומה שניה של מיטת קומותיים. לא היתה לי שום יכולת לעשות כביסה שחייבים לעשות בכל יום. כתבתי הכנה לבלוג כימגם קליטה סלולרית לא היתה ויובל שיחק בטלפון. כדי לכתוב למשפחה שהגענו בשלום, זה היה מאמץ אדיר ללכת בגשם לאיזו נקודה שבה היתה קליטה לרגע. אפילו הטלפון הלוויני שלקחתי לא הצליח לשלוח הודעה שהגענו בשלום.
מחר מסתבר מצפה עוד יום קשה כי תחזוקת השביל גרועה. הזהירו אותנו שיש קטע שאנשים חזרו לאחור כי לא היה עביר... אמרו לנו שיש מעקף שאולי שווה לקחת.

יום 2 - 20.7.24 - מבקתת Kaiserjochhaus אל בקתת Ansbacher Hütte

קמתי הבוקר מוקדם כהרגלי, ומכיוון שלא הצלחתי להרדם התחלתי באריזת כל הדברים לתרמילים ויובל המשיך לישון. מקנאה בו על יכולת השינה למרות הרעש והאור. בארוחת הערב, ישבו איתנו שלושה גברים. אחד מהם מדריך טיולים באזור, שאמר שאחד הקטעים במסלול שלנו מסוכן ושיש אנשים שעושים שם אחורה פנה. הוא נתן לי מעקף לחלק הזה. יצאנו לדרך, ואני קצת בחשש אחרי אתגרי אתמול איך יראה היום. היום קטעי השלג כמעט ולא היו, ואחרי הטירונות של אתמול, גם היו פחות מאיימים. למרות זאת, שוב המסלול ממש קשה ולא מהנה בחלקו בגלל שחוויתי פחד תמידי. צריך לרדת עם כח ידים רגליים ולפעמים גם על הטוסיק כי בלתי אפשרי לעמוד בלי ליפול, או לרדת הפרשי גבהים רציניים על דרדרת סלעים אחת גדולה ותלולה. הלכנו רב היום (7 שעות מתוך 9) על צלע הר אנכית כמעט, שבמרכזה עובר שביל צר ורעוע ומלא במפולות סלעים. רב השרשרות שנועדו לעזור ולאבטח את המעבר, היו זרוקות על הארץ לא מחוברות. המסלול כנראה עדיין לא עבר תחזוקה אחרי החורף בגלל ריבוי השלגים השנה. עשינו 700 מ' בשעה וחצי... כל צעד צריך לתכנן בקפידה כדי לא ליפול מטה. הכל חלקלק ואין אחיזה מספיק טובה לנעל. יובל ואני כל אחד בתורו מרביצים נפילה. באחת מהן נחתתי רע על הגב והוא ממש נתפס.
יש מצב שהמסלול נקרא דרך הנשר כי זה עביר רק במעוף הנשר (הזכויות שמורות לאמנון).
הגענו לקטע הלא עביר המדובר. אמרו לנו שהוא ממש ליד האגם המקסים בו צפינו מלמעלה ויובל ניגן קצת לכבוד יופיו. לא מצאנו שום מעקף... הלכנו במסלול המתוכנן מראש. התקדמנו באיטיות מירבית כי השביל אף יותר צר וחלק מקודם. אני חוויתי סטרס גדול. הרבה מדאגה ליובל, שאולי לא מספיק מנוסה במעברים כאלה. יובל היה קול לשמחתי ופחות התרגש ממני מהאימה.
יובל מדהים באמת. למרות שקשה לנו מאוד, מצב הרוח שלו נהדר, הוא מצחיק אותי וכיף לי איתו מאוד.
בשעתיים האחרונות עלייה מאוד תלולה, אבל לשמחתי הסכנה חלפה ויכולתי שוב להנות מהנופים של המצוקים מסביב שחלקם מושלג. נוף פראי כמו שאני אוהבת. אמרתי ליובל, שאשמח שגם הוא יצלם אותי לפעמים והוא אמר: " בגילך יש לך כבר מספיק תמונות שלך" :)
ברבע שעה האחרונה ראינו את הבקתה המתקרבת וצעדנו אליה נרגשים ומסופקים מהכיבוש המוצלח של ההרים היום. את פנינו קדמה ארנבת מתוקה וגם הבקתה שהיתה מלאה לחלוטין, היתה סימפטית ומוארת יותר מהקודמת.
צעדנו היום 9 שעות ורק 8 ק"מ כמעט בלי הפסקות.
סה"כ עלייה של 700 מ' וירידה של 630 מטרים.
גובה מקסימלי: 2640 מ'.
הגענו לבקתה בשעה סבירה (קצת אחרי 18:00) והיה לנו זמן למקלחת שעולה יורו לדקה ולכביסה במים קפואים של הבגדים. לימדתי את יובל לכבס והוא עזר לי, כי אחרת לא הייתי עומדת בכביסה של בגדים מלאי בוץ של יומיים, כי האצבעות שלי היו נושרות מהקור.
בערב בבקתה היה ממש כיף! אמנם שוב האוכל לא היה משהו, אבל אחרי הארוחה יובל ניגן בגיטרה שהיתה שם, ושרנו יחד המון שירים וכל האנשים שהיו איתנו בשולחן הצטרפו בהתלהבות וכל שיר שהסתיים, נשמעו מחיאות כפיים מכל השולחנות. לפני שהלכנו לישון שאלתי את אחראי הבקתה על המסלול של מחר ומסתבר שטוב ששאלתי... המסלול של מחר מאוד בעייתי ומסוכן בגלל עומס של שלג תלול ומעברים ולא בטיחותיים.
הוא המליץ על מעקף ארוך בהרבה גם מבחינת גבהים מצטברים וגם מבחינת קמ, אבל לא מסוכן כמו המסלול הרגיל. אחרי היומיים האחרונים, שהרגשתי חוסר בטחון גדול בהליכה, זו נשמעה הבחירה הנכונה. לא הצלחתי לטעון מפה של המסלול לטלפון, אז יובל ואני צילמנו את מפת הנייר, שלא היתה למכירה. הלכנו לישון מאוחר, אחרי שיצאנו לראות את זריחת הירח המלא המרהיבה, שהופיע פתאום מבין ההרים.
לקינוח נקודת מבטו של יובל מהיום הזה:
שמתי לב למשהו ממש מוזר. קצת חוסר טאקט שיש לאוסטרים. ולא, אני לא מדבר על השמות של המקומות, שבאמת לקרוא אותם בגרמנית זה אללה איסטר...
אני מדבר כמובן על ישו. בטרק היום, כל כמה ק"מ הופיע פסל של ישו. אבל משהו בהעמדה מוזר... התנוחה נראתה לי לא טבעית.
מפה לשם הבנתי שמראים את הרגע שבו צלבו אותו... כן, שמעתם נכון, הרגע הטיפ טיפה מבאס, שבו הוא חווה מוות איטי וכואב, בעינויים אכזריים ומשפילים. כאילו כמה רעים אתם יכולים להיות? כמה חסרי טאקט שדווקא את הרגע הזה אתם מנציחים?
יכולתם לשים תמונה שלו שותה בירה ככה עם חברים... עושה צחוקים... אפילו יש תיעוד מהסעודה האחרונה! אבל לא. אנחנו רוצים להראות את הצליבה. לך תבין...
זה כמו שקרוב משפחה חלילה ימות וישימו בכל מקום תמונה שלו מחטט באף. אין טאקט

יום 3 - 21.7.24 מבקתת Anhalter Hütte לבקתת Memminger Hütte

הלילה היה בלתי נסבל. נחירות אימה שאטמי האוזנים לא הצליחו לסנן.
ישנתי אולי שעה כל הלילה. ב 6 קמתי מיואשת מהמיטה. יובל ביקש לקום ב 7 ולמרות היום העמוס שמצפה לנו הסכמתי. הלכתי בינתיים לחבלי הכביסה שבחוץ לתלות את הבגדים, שהיו רטובים לגמרי. בדרך כלל הבגדים מתייבשים במהלך הלילה, אבל לרב זה כי אני מגיעה מוקדם יותר לבקתה והם מתייבשים מספיק זמן ברוח בחוץ. עד 7 הספקתי לארגן חלקית את התיקים והלכנו לאכול. לארוחת הצהרים קניתי סנדביצים.
יצאנו ב 8 וחצי ואני קצת חוששת מאיך יראה ניווט במפה שצולמה בטלפון ולא אונליין כמו תמיד. יש לא מעט פניות לעשות וצריך לעקוב היטב, כי השבילים באירופה לא מסומנים בצבעים שונים כמו בארץ ובכל צומת יש לוודא שבוחרים בשביל הנכון.
החלק הראשון של היום היה ברובו ירידה נוחה. היו כמה מעברים של שלג שהפך לקרחון פריך מכוסה בוץ חלקלק והיה חשש שיתפרק תוך כדי מעבר. לעיתים היה צריך לעשות מעקף כדי לא לדרוך במקום מסוכן. אחד המקלות של יובל נשבר בקרחון ולא ברור למה. המקלות שלנו חדשים והיו נראים מעולים. בזבזנו לא מעט זמן בלנסות לתקן ללא הצלחה. הדבק באחד החלקים פשוט לא החזיק מעמד.
מזג האוויר היה מעולה בשלב זה, והנוף משתנה. עד אותו רגע היינו בגבהים, שם הנוף של מצוקים ללא עצים בכלל ומעט פריחה. עכשיו יורדים נמוך יותר בגלל המעקף והפרחים מתרבים בשלל צבעים וגם יש עצים ונחלים יפים שחוצים בדרך. ההליכה ממש מרגשת אותנו. כשסיימנו לרדת את המקטע הראשון והניווט הצליח עם המפה שצולמה, הגענו לצומת בה ידעתי שאמורה תוך 200 מ' להתחבר לשביל, שיוביל אותנו לבקתה ולא היתה התאמה בין השביל למה שראינו במפה וזה ממש הלחיץ אותי. לשמחתי תוך כמה דק הגיעו רוכבי אופניים שהכירו את האזור וממש עזרו לנו להבין מה קורה בהמשך ואיפה השביל מתפצל. עדיין לא הייתי רגועה לגמרי ופגשנו עוד מטיילים, שאמרו משהו הפוך לקודמים, אבל ראיתי שהם פחות סגורים על עצמם אז בחרתי בעצת הזוג הראשון. המשכתי להסתכל במפה והייתי מאוד מוטרדת שאין התאמה.
לשמחתי פתאום הבריק לי לפתוח את אפליקציית maps me איתה מנווטת, ולמרות שהמסלול לא נמצא במפה אפשר לראות במדוייק איפה אנחנו ולעקוב (מה שלא ניתן בגוגל למרות שהורדתי מפות אופליין מראש).
זה ממש הרגיע אותי ויכולנו קצת לתפוס קצב טוב יותר בעלייה המאוד ארוכה ותלולה שמצפה לנו עד סוף היום.
הזוג שעזר לנו אמר, שגם נכנסת סופת רעמים ברקים וגשם ב 3 ושכדאי להזדרז. ידעתי שאין סיכוי להמנע מהגשם, כי מצפה לנו עוד יום ארוך.
יובל היום מדבר בלי הפסקה. כל הגיג שעולה לו בראש הוא משתף, שואל, חוקר, ולרב אני מאוד נהנית מזה, רק שבעלייה קשה ולא נגמרת אני לא מסוגלת לבזבז את האוויר ששואפת במרץ על דיבורים. אמרתי לו לא פעם שלא ידבר איתי בעלייה, אבל יובל ממשיך למרות זאת בנסיונות לנהל שיחה. כשאני רק מקשיבה זה עוד בסדר, אבל כששואל שאלה ואני עונה חרישית עם המעט אוויר שמסוגלת להוציא, הוא לא שומע ואני חוזרת שוב ושוב עד שנובחת עליו :) כמה חמצן מתבזבז לי בנביחה! אין לי מושג איך הוא מסוגל גם לדבר כ"כ הרבה וגם לשמור על קצב הליכה טוב רב הזמן. כאשר הוא הולך לאט יותר לפעמים זה לא קשור לדיבורים. הוא התלונן שאני לא נותנת לו מספיק זמן לעצור ולהתהלב מצמחים או נוף. זה נכון. אני מאיצה בנו כל הזמן להמשיך וללכת מהר ולהנות מהכל תוך כדי הליכה. אני מבינה שאם נעצור נגיע מאוד מאוחר. הימים ארוכים ומאתגרים ואין זמן להליכה איטית.
בסביבות 13:00 עצררנו לסנדביץ' והסברתי ליובל, שאנחנו חייבים למהר כי עוד עלייה רבה לפנינו. סהכ עלייה שמצפה לנו היום - 1300 מ' וזה הרבה מאוד. בשלב זה גם התחיל לטפטף ואחרי חצי שעה נוספת התחיל מבול רציני וברקים ורעמים כמובטח. השביל יחסית בטוח ורק מעט חלקלק מהגשם ואנחנו מצליחים לשמור על קצב.
בשלב מסויים היה עדר של פרות על השביל. יובל נורא התלהב וממש רצה ללטף אותן. זה שאמרתי לו שממהרים ושזה גם מסוכן לא ממש עניין אותו. את הפרה הראשונה הצליח ללטף, אבל השנייה לא אהבה את הרעיון ונתנה לו נגיחה אדירה בסנטר עם הראש הענק שלה וגרמה ליובל לחתך רציני בשפה שדימם נמרצות ולמכה חזקה בלסת. הפרצוף ההמום והמבוהל של יובל לא ישכח! נראה לי שהלקח הופנם, שפרות לא ממש אוהבות שחודרים להן לספייס.
העלייה נמשכת ולאט לאט שנינו מתעייפים והקצב יורד מאוד. העלייה נראית אין סופית וכל הזמן בודקים כמה נשאר לנו ואין התקדמות מספיקה. השעות חולפות ואנחנו עולים ועולים בגשם השוטף. רק אחרי שעתיים כאלה הגשם נרגע אבל העלייה ממשיכה בעקשנות. הנופים מופלאים ומעודדים אותנו להמשיך. חצינו מספר נחלים יפים וקרחונים והנוף הופך שוב מעל קו העצים פראי ומצוקי.
הגענו בכוחות אחורנים לבקתה בשעה 19:10. הכי מאוחר שהגעתי לבקתה עד היום בטרקים. הבקתה ממש צפופה, אבל לשמחתי לא פספסנו את ארוחת הערב שלפעמים היא ב 18:30.
צעדנו היום 18 קמ ב 10:30 שעות.
עלינו 1300 מ' וירדנו 1440 מ.
שיא הגובה 2460 מ.
אחרי ארוחת הערב הולכים למקלחת, שהפעם עולה 6 יורו לכל אחד!
יובל בזמן שאני בארגונים ניגן בגיטרה המקומית ואפילו באקורדיון שהיה שם! הלכנו לישון יחסית מאוחר.

לקינוח סיפור הפרה מנקודת מבטו של יובל:
הבנתי שקיבלתי מכה מאוד לא נעימה בלסת, שהשפה שלי מדממת וכואבת ושיש לי מכה יבשה בסנטר.
אתם בטח תוהים איך הגעתי למצב הזה...
הפרה נראתה לי ישנונית וידידותית, שלא כל כך התייחסה לסביבה. בסך הכל רציתי סתם להנות מרגע נחמד עם פרות חמודות וחשבתי שהן נהנות מזה וסקרניות.
בהתחלה כעסתי ורציתי להחזיר לה, אבל אז התחלתי להבין אותה.
אתם מבינים, בראש הדפוק שלי, של בן אנוש, ליטוף זו אמורה להיות פעולה נעימה ליצורים חיים. אם משהו נעים לנו - אז כנראה גם לחיות... אבל למה? מאיזו סיבה בעולם, שכאשר אני, שולח את הכפות הידיים המזיעות שלי, ומחכך אותן בפיסת עור ושיער של יצור חי, וכנראה נגד הכיוון כמו אהבל, זה יהיה נעים ליצור? הן ישלמו בשביל שלא יעברו את הטראומה הזאת.
אבל אתם בטח תגידו לי, היי, דווקא כשאני מלטף חתול או כלב הם נהנים מזה! הם דווקא אוהבים אותי ונאמנים לי!
לא, זה בגלל שבמשך עשרות אלפי שנות אבולוציה החיות האלו הבינו שאם הן יסבלו לכמה שניות או דקות את המגע שאתה כופה עליהן, הן כנראה יתחבבו עליך וישיגו אוכל או מחסה.

יום 4 - 22.7.24 מבקתת Memminger Hütte אל העיירה zams

התעוררתי בבוקר בשעה 5 מכיוון שהמתארגנים הראשונים, החליטו שכבר סבבה לפתוח אור. פעם ראשונה שזה קורה לי בבקתה. תמיד מנסים להתחשב. המשכתי לשכב במיטה ולהפתעתי יובל התעורר ב 5:40 ואפילו התחיל לעשות תנועות של בוקר.
הצטרפתי אליו בחדווה. התאים לי לצאת כמה שיותר מוקדם וארוחת הבוקר מתחילה ב 6:30.
אתמול נאמר לי, שאין אפשרות לעשות את המסלול המותכנן להיום. הוא סגור בשל תנאי שלג קשים ומסוכנים. כדי להגיע לבקתה עם מעקף, מדובר ב 12 שעות הליכה ללא הפסקות. כמובן שזה לא בא בחשבון. הפתרון היחידי שהוצע לי, זה ללכת במסלול אחר לכיוון עיירה בעמק ולישון שם. למחרת לנסוע בתחבורה ציבורית למקום בו ניתן להתחבר חזרה למסלול שלנו. זה אומר לוותר על הבקתה שבה היינו אמורים לישון מראש ואף לשלם 50 יורו על הביטול שזה כמובן קצת מבאס.
אכלנו והתארגנו וב 8 כבר התחלנו בעלייה תלולה לכיוון הפאס. ההליכה התחילה לצד אגם יפה, שהולך ומתרחק ככל שעולים ואז מתגלה אגם נוסף ונוף הבקתה המתרחקת. מקסים ממש. בנוסף, חכתה לנו הפתעה! חבורה של 23 ibex (עז הרים). אף פעם לא ראיתי כ"כ רבים יחד. הם התמזגו ככ יפה עם הנוף המצוקי. באמצע העלייה לפאס, הלכנו לצד קבוצה גדולה משוודיה, שהיו מאוד חברותיים. יובל ניהל שיחה ערה עם זה שצעד בראש. מסתבר שמצא עוד מישהו כמותו, שיש לו מספיק חמצן לדבר ללא הפסקה וגם לעלות בקצב. אני הלכתי במאסף כי ממש נהנתי לצלם עוד ועוד מהנוף המטורף הזה. כשהגענו לפסגה יובל והחבורה כבר היו ממש חברים והוא אמר לי, שסיפר להם שאני מאמנת כושר שמכינה אנשים לקראת טרקים, ומלמדת בין השאר איך ללכת נכון עם המקלות. הם מאוד התלהבו ובקשו ממני שעור כשהגעתי למעלה, ואפילו צילמו אותי מלמדת אותם.
בתום השעור יובל הוציא את היוקלילי והם בקשו שינגן את הבה נגילה וכולנו שרנו ביחד וזה היה ממש משעשע. מסתבר שזוג אחד מהם התנדב בקיבוץ וזה השיר שזכרו. בפאס גם היתה סוף סוף קליטה סלולרית אחרי יומיים בלי ומיד הרגעתי את כולם שאנחנו בסדר. בקיצור היה לנו הספק לא רע שם בפאס עד שהתחיל הגשם ושכנע אותנו להתגרד משם.
הירידה בהתחלה היתה תלולה ביותר ומחליקה והלכנו לאט ובזהירות. בהמשך הירידה התמתנה מעט ויכולנו ללכת קצת יותר מהר. בשעת צהרים הגענו לבקתה קטנה, שמכרה גבינות ונקניקים מקומיים טעימים וזו היתה ארוחת הצהרים שלנו. משם החלטנו שאנחנו דוהרים מטה לעמק.
האפליקציה העריכה בתחילת הירידה, שנגיע רק ב 20:00 בערב. כמה טוב שבזכות הדהירה שלנו היא טעתה בגדול!
אמנם היה לנו 1800 מ לרדת שזה המון ומפעיל היטב את שרירי הרגליים, אבל הירידה היתה נוחה ולמרות הגשם שבא והלך הצלחנו להגיע בשעה מעולה לעיירה. ממש ירדנו בקצב של כמעט ריצה.
סהכ הכל צעדנו 15 ק"מ
400 מ' עלייה
1800 מ' ירידה
8 וחצי שעות הליכה
שיא הגובה היה 2600 מ'.
בסוף המסלול היה לנו פרוייקט קטן של למצוא איפה נישן ולנווט לשם, ולשמחתי לא רחוק מסיום המסלול מצאנו מלון נהדר נקי ונעים ואפילו עם מקלחת ואינטרנט ללא הגבלה 🤣 זו שקבלה אותנו, הסבירה לי איך להגיע למחרת חזרה למסלול בעזרת שני אוטובוסים וציידה אותי במפה ולוח זמנים. זה יקח לנו שעה וחצי, כולל המתנה לאוטובוס השני, להגיע לתחילת המסלול. לא נורא. התמוגגנו על המקלחת ללא הגבלה, וכבסנו במרץ את כל הבגדים המלוכלכים. אכלנו ארוחה מעולה במלון ועד 12:00 בלילה השלמנו זמן אינטרנט, שלא היה לנו בכל הימים האחרונים ושיחות עם המשפחה. אני הספקתי להשלים את הכתיבה בבלוג, שבהתחלה היתה קצת קשה, כי הייתי בפיגור של 3 ימים והיה צריך להזכר בכל מה שהיה.
למרות שהיינו בחדר שקט ולבד, התעוררתי ב 5 ללא שום סיכוי להרדם. המשכתי לכתוב בבלוג, עד שהערתי את יובל ב 7 וחצי.

יום 5 - 23.7.24 מהעיירה zams לבקתת Anhalter Hütte

אכלנו ארוחת בוקר במלון וארזנו את התיקים. הבגדים לא התייבשו... מעצבן להכניס אותם רטובים לשקית. היום יום הליכה קצר לבקתת הרים במסלול ההליכה המקורי.
האוטובוס היה ב 11:30, אז היה לנו זמן להסתובב בעיירה שהסתבר שאין בה כמעט כלום...
נכנסנו לכנסייה יפה, לסופר לקנות שוקולד לדרך, ולחנות טיולים לקנות ליובל מקל במקום זה שנשבר ללא הצלחה. המקלות היו יקרים ונמכרו רק בזוגות. הוא ימשיך ללכת עם מקל אחד. לא נורא.
הגענו לתחנת האוטובוס בזמן, ובשעה 13:30 כבר התחלנו לצעוד לכיוון הבקתה.
מזג האוויר נהדר. שמיים כחולים עם קצת עננים יפים ולא מאוד חם. נופים מהממים ושפע של פריחה מכל עבר קדמו את פנינו. כיף לחזור למסלול.
צעדנו 3 ק"מ במשך שעתיים.
עלינו עליה נוחה של 350 מ' וירדנו אל הבקתה 220 מ'.
בפאס בילינו מעל חצי שעה (אין מה למהר היום) ונהננו מאוד מהנוף. ואז יובל הגשים לי חלום: שרנו יחד את הללויה של לאונרד כהן בנוף המטורף הזה, ואפילו צילמנו סרטון למזכרת. כ"כ התרגשתי ואפילו הזלתי דמעה, כשראיתי את הסרטון המוכן.
הגענו לבקתה נהדרת, שהשקיפה על נוף מרגש. שמש עליזה וכולם יושבים בחוץ ושותים ומבסוטים.
לקחתי לנו חדר לבד, שעלה כמו שעלה חדר משותף בכל שאר הבקתות. מוזר שככ זול פה. הבקתה ברמה גבוהה. נקייה, הכל מעץ רייחני ונראית חדשה.
ישבנו בשמש הנעימה. אני כתבתי את הבלוג ויובל ניגן. גם בבקתה הזו יש גיטרה. לפני האוכל יובל הצטרף לנגן גיטרה נוסף, והם נגנו יחד שיר מקסים! חבל שבדיוק הטלפון שלי היה בטעינה ולא צילמתי. גם בבקתה הזו אין אינטרנט והבלוג ישלח כשנחזור שוב לציויליזציה.
בארוחת הערב התישבנו ליד 3 בחורים גרמנים בגיל של יובל, והיתה שיחה ערה ומעניינת בנושאים רבים:
דת, פוליטיקה, פיזיקה נימוסין גרמניים, ההבדל בין החיים בארץ ובגרמניה, צבא ועוד. היה ממש מעניין. יובל קינא בהם שהם מטיילים ככה יחד. אמר שלא רואה שום מצב שמשהו מהחברים שלו יעשה איתו טיול כזה. האוכל היה הטעים ביותר שאכלנו עד כה בטרק!
הלכנו לישון יחסית מוקדם. יובל הרדים אותי בשיחה פילוסופית, עד שאמרתי לו שאני כבר בחצי קליטה וחייבת לישון. מחר יום ארוך של צעידה. נגמרה ההפסקה :)

לקינוח מילותיו של יובל על היום:
אז היה היום יום קל. תמיד אימא, כשאני הולך לאט אומרת קצת בזלזול "יאללה, זה לא טיול משפחות",

ופתאום היום הזה, הוא כמו טיול משפחות. בקושי עלייה וירידה, וטיול קצר. זה היה מהנה פתאום לחוות טיול קל יותר.

אבל........ חשבתי, למה אני בכלל נהנה מהטרק בימים הקשים, הארוכים? זה נשמע נגד ההיגיון. אפילו התכתבתי עם מישהו לגבי הטרק, והוא אמר לי - "אני מקנא בך בנוף, אבל ממש לא במה שהיית צריך לעבור בדרך". עניתי לו שזה כיף ומספק האתגר והקושי הגופני. אבל אז הוא שאל "למה?" ולא ידעתי לענות...

אני חושב שאולי אין לי זמן לחשוב באמת, על הרגשות שלי או להרהר על החיים שלי, כי ביון יום ההרהורים יקטעו עם איזו מטלה שצריך לעשות, או גלילה בטלפון. כאן יש לך זמן כמעט בלתי מוגבל לחשוב על דברים שתבחר כשאתה באמצע שום מקום בלי הסחת דעת.

הקושי הגופני מרכז אותך במחשבות פילוסופיות יותר. הרגשתי שהגעתי לתובנות על החיים שלי, והחלטתי להתעקש עם עצמי להיכנס למחשבות עמוקות, שבהן אני מנסה להבין את עצמי בלי לברוח למקום אחר, לדוגמה לנתח איזשהי אמונה מגבילה שיש לי, וכמו פסיכולוג של עצמי לא לוותר עד שאני מבין מאיפה האמונה הזאת הגיעה ומה הפירוש שלה.

יום 6 - 24.7.24 מבקתת Anhalter Hütte למלון Hotel Schloss

התעוררתי ב 6 הבוקר. שיא חדש! עד היום תמיד התעוררתי לפני. ישנתי מעולה! היתה רק התעוררות אחת הלילה שבה יובל שישן מעליי במיטת קומותיים, לקח לי את השמיכה שלי באמצע הלילה אליו למעלה. ששאלתי מה הוא עושה אמר: "אוי... נראה לי שחלה טעות"🤣 היה לילה די קפוא.
ב 6 וחצי הערתי את יובל והתארגנו עד ארוחת הבוקר ב 7. ב 8 ורבע יצאנו לדרך. השעה הראשונה היתה עלייה נהדרת ומאתגרת בדיוק במידה. הכל היה מעונן ויצאנו ונכנסנו ממש אל תוך העננים. הנוף היה פראי והשתנה בכל צעד. בשלב מסויים יובל ביקש שאעשה לו מדיטציה ואני נכנסתי חזק לעניין ותארתי לו במילים ציוריות מה אנחנו עוברים ומה מצפה לנו. משפטים כמו:
"טיפות הגשם העדינות מצטברות על העלים והפרחים ונותנות להם מראה רענן. מעל השלולית עובר פרפר צבעוני בריחוף ומלווה צעדינו במעלה ההר. כל סיבוב חושף נוף חדש מרגש ועוצמתי. כל מעבר של מכשול, מקדם אותנו בכיבוש ההר שלפנינו". גם אני נהנתי לראות את הטבע העוצמתי מבעד לתמלול שלו. היה בזה משהו מאוד מרגיע. יובל נהנה מאוד והיה מאוד קשוב למילותיי. עד שבשלב מסויים נגמר לי האוויר מהעלייה שהפכה תלולה מאוד.
הנה התאור של יובל לחווית המדיטציה:
"לחוות את המדיטציה, או הדמיון המודרך אם תרצו, ממש יכולה להכניס אתכם לחוויה של הטיול. אפשר לטייל אותו מבלי להיות שם.
זה גם עוזר תוך כדי הטיול, כשלפעמים קשה להתמקד בנוף עצמו תוך כדי ההליכה והקושי, ולי יש עניין שכשיש פתאום נוף מדהים אני אומר לעצמי, אני רוצה לחוות ולהנות ממנו במאה אחוז, אבל דווקא אז בגלל המאמץ לנסות לחוות אותו ולזכור אותו אני בעצם קצת מפספס אותו. בטיול מגיעות וחולפות מחשבות רבות, ולעיתים אפשר להיות מוסכים בדיבורים, ופתאום למקד את הקשב במה ששומעים ורואים הכניס אותי לתוך החוויה של הטיול. גם אחרי המדיטציה הרגשתי את הרוגע, ותחושת המיקוד והקשיבות שלי לטבע השתפרה."

הגענו לנקודת שיא הגובה והיה בה קר וקצת גשום, אז מיד התחלנו לרדת לצד השני לכיוון העמק שמצפה לנו מטה. זו היתה ירידה נוראית של שעתיים.
בגלל שכל הלילה ירד גשם, הכל היה בוצי תלול ומלא אבנים חלקות. כל רגע כמעט נפלנו. ממש חיכיתי שיגמר. הנוף והשמש שבצבצה מידי פעם מבין העננים ניחמו אותי. רק אחרי השעתיים, הירידה הפכה סבירה ופגשנו עדר עיזים קסום. בהתחלה האצתי ביובל שנמשיך ושכבר היתה לנו חוויה נוראית עם הפרות, אבל יובל לא וויתר והעיזים התקרבו אלינו והקיפו אותנו מכל עבר. זה היה ככ מתוק ומקסים. יובל דיבר אליהן והן עשו המון מה בקולות מצחיקים ולקקו אותנו והיו כל כך חברותיות. ממש חוויה מתקנת לפרות. אמרתי ליובל שהפעם צדק וזה היה עיכוב ראוי לגמרי.
בשעת צהרים הגענו לבקתה בה מכרו מאכלים מתוצרת החלב של הכבשים והפרות שפגשנו בדרך. זה היה כ"כ טעים וכיף. חלקנו קערת מרק נהדר וחם עם לביבות גבינה טעימות בתוכו שתינו מיץ תפוחים טבעי ומיץ מפרי נוסף שלא הצלחנו לפענח מהו. בנוסף, לחם עם חמאה וגבינה צהובה. בסוף הארוחה הגיעו החברים של יובל מארוחת הערב. כשנפרדנו מהם, מרב התרגשות, שכחנו שנינו את המקלות במסעדה ורק אחרי 7 דקות הליכה גילינו שזה מה שקרה. יובל השאיר את התיק וחזר לקחת אותם.
משם ההליכה היתה מאוד נוחה במגמת ירידה ארוכה עד היעד שלנו. באמצע הירידה פתאום שומעת קולות של הודעות נכנסות. אחרי 24 שעות ללא קליטה הרגשנו כמו מוצאים מים באמצע המדבר! התישבנו מיד להפסקה וכמו שני נרקומנים הזרקנו אינטרנט לורידים :) זה היה כ"כ מצחיק. ישבנו ככה מעל 10 דקות ואז נאלצתי להפסיק את החגיגה, כי לא גיליתי ליובל, אבל הזמנתי הפעם מלון מפנק, הצופה על אגם ענקי שנראה מדהים בתמונות. יודעת שהחלום שלו זה לשוט בסירת משוטים באגם והיתה לי תחושה, שמכיוון שזה נראה כמו עיירת נופש, אוכל להגשים את חלומו. לכן כל היום מיהרתי שנגיע לשם כמה שיותר מוקדם.
צעדנו היום
19 קמ
360 מ' עלייה
1400 מ' ירידה
נקודת שחא הגובה 2200 מ'.
כשהגענו, ראיתי שהמלון שהזמנתי אפילו יותר שווה מהתמונות! נוף של האגם המדהים מהמרפסת בחדר, הכל נקי מסודר ומפואר. אחרי שברב הטרק תנאים בסיסים, פתאום הפאר הזה וכל היופי מסביב נראה כאילו אנחנו בתוך חלום. אין כמו נהנתנות טובה לאחר עינויי הגוף. נהנתנות שמרגישים שאנחנו ראויים לה! הרווחנו אותה ברגליים. פתאום כל דבר קטן מוערך פי 1000. שמנו את הדברים בחדר ורצנו לאגם הקסום.
אכן צדקתי ויש סירות ואפילו חינם לאורחי המלון. יובל היה מאושר ממש!!!
בהתחלה השיט את הסירה לבד בזמן שאני טבלתי את רגליי באגם הקפוא ולא הפסקתי לחייך. בהמשך, יובל אסף אותי לסירה והפלגנו ארוכות יחד וזה היה כ"כ קסום!
יובל לא רצה לצאת מהמים ואין לי מושג מאיפה היו לו הכוחות להשיט ככה את הסירה במרץ (זה לא קל בכלל) בכל פינה של האגם במשך שעתיים.
חזרנו לחדר למקלחת מפנקת וכביסה של כל הבוץ שצברנו היום וירדנו לארוחת ערב מפוארת וטעימה ממש! דג נהדר ורצועות פילה עגל ברוטב פטריות. שתי המנות היו נפלאות ושוות את עלותן. לראשונה קינחנו בקינוח האוסטרי הכי מפורסם - שטרודל תפוחים חם, עם גלידה וקצפת ואפילו שלא היה מקום בבטן ליקקנו עד הפרור האחרון.
בין המנות לקינוח ובהשראת האפרול שפריץ ששתיתי אני ממש ניקרתי. הייתי מאושרת אבל שפוכה לחלוטין. זה לא מנע ממני עוד שעה ארוכה של אינטרנט ושיחות עם הבית לפני השינה המתוקה בחדר הנפלא.

יום 7 - 25.7.24 ממלון Hotel Schloss לגסטהאוס: Haus Linn

התעוררתי ב 6 והמשכתי לכתוב בבלוג את מה שלא הספקתי אתמול. זו לא מעט השקעה של זמן לכתוב אבל אני נהנית מכך מאוד. במיוחד כיף לי לדעת שעוקבים אחרי בזמן אמת ומהפרגון של הקוראים, שכותבים לי בפרטי או פה שנהנים להשתתף במסע שלנו ומחכים לפרק הבא.
ב 7 וחצי הערתי את יובל לארגון התיקים. ארוחת הבוקר במלון היתה מעולה ומגוונת. יובל אכל לא מעט וכל כך התעייף ממלאכת הבליסה, שכאשר חזרנו לחדר הוא נרדם שוב :) תוך שניה ניחרורים עדינים נשמעו בחלל החדר. נתתי לו לישון עוד חצי שעה וסיימתי בזמן הזה לפרסם עוד שני פרקים בבלוג. יצאנו מהמלון קצת לפני 10. שילמתי למלון המדהים הזה 1050 שח לזוג, שזה כולל תשלום על ארוחת ערב ובוקר ולינה. היה מושלם ופשוט גרושים ביחס למחירים בארץ. צימר פשוט בארץ ללא ארוחות עולה ככה לזוג.
בתחילת ההליכה היה נוף יפה של האגם ודי מהר נכנסנו ליער והתחילה עלייה ארוכה מייגעת ולא במיוחד מעניינת. היה גם חם מאוד היום ולראשונה בטרק עברנו למכנסיים קצרים. עד היום הלכנו אפילו לעיתים עם פליז מרב שהיה קריר.
אחרי שעתיים שכאלה המשכנו לטפס, רק הפעם מעל אגם טורקיז ענק ויפיפה. אחרי לא מעט שעות של עלייה חיפשנו נואשות מקום לשבת בצל לאכול את הסנדביץ שלנו. המסלול היה כולו בשמש והיה ממש חם. בסוף הצלחנו למצוא צל ונחנו ארוכות. אמנן החלק האקדטרימי של המסע הסתיים אבל עדיין בהשוואה לטיול בארץ המסלול דורש לא מעט מאמץ. אין כמעט מישור בטרק ורב היום אנחנו או. בעלייה או בירידה. החצי השני של היום היה ירידה ארוכה שרובה עברה בין העצים והיתה הקלה משמעותית בעומס החום. לפעמים קבלנו נוף נהדר למצוקים מרוחקים, אבל בגדול הנוף היה פחות מפעים ביום הזה. יובל סובל קצת מכאבי ברכיים וכאבים בכפות הרגליים כי הנעליים לא טובות לו. הלך קצת יותר לאט בירידות, אבל מתגבר על הכאב ולא מתייאש. גם אני היום הרגשתי כאבים של שלפוחיות מתהוות ברגליים כי הלכתי אתמול והיום עם גרביים רטובות, בגלל ההליכה בבוץ והנעליים שלא הספיקו להתייבש. את השעה האחרונה צעדנו בעמק בין שתי עיירות עד לגסטהאוס החביב שלנו. הגענו כמעט ב 19:00 אחרי:
הליכה של 17 קמ
סהכ עלייה: 900 מ'
סהכ ירידה: 800 מ'
גובה מירבי: 1700 מ'
8:40 שעות הליכה.
היינו מורעבים ועייפים. שמנו את התיקים בחדר, שבקומה רביעית ללא מעלית (כאילו לא היו לנו מספיק עליות ליום אחד) ויצאנו מיד למסעדה לאכול המבורגר ושניצל וינאי.
בסוף הארוחה יובל ניקר ואפילו לא היה מסוגל לאכול קינוח מרב עייפות.
חזרנו לחדר, יובל התקלח ובעודי במקלחת מיד אחריו הוא כבר נרדם.

יום 8 -26.7.24 מ Haus Linn למלון Landhotel Wolf

אמנם התעוררתי הבוקר ב 5 וחצי בלי שום סיבה נראית לעין, אבל ישנתי נפלא. ניצלתי את הזמן עד שהערתי את יובל ב 7 וחצי לכתיבת הבלוג ומקלחת ארוכה. כשקם, ארזנו את התרמילים והלכנו לארוחת בוקר לשבת לקפה ומאפה במאפייה. זה היה שינוי נחמד והמאפים היו טעימים ממש. קנינו גם סנדביצים מפנקים לדרך ולקראת 9 התחלנו בעלייה ארוכה ותלולה של 3 שעות בשמש הלוהטת.
העלייה היתה מנהלתית, בשבילי כורכר סלולים. לי זה היה פחות מעניין, היה חסר לי אדרנלין וללכת בשבילים צרים ומתפתלים. אבל לרגע ניערתי את עצמי והסתכלתי סביב וראיתי שהנוף פשוט מהמם. המון ירוק בפריחה, עצים ומצוקים וגם כשחם זה בטח לא חם כמו בארץ. בתחילת הטרק הנוף היה אמנם יותר פראי ועם פחות אנשים סביב, אבל גם פה לא רע בכלל.
ראיתי שבהמשך המסלול אנחנו עוברים ליד אגם וממש פינטזתי לטבול בו. כל הזמן אמרתי ליובל, שנעשה הפסקה ארוכה באגם וניכנס למים. אבל כשהגענו אליו בתום העלייה האין סופית, זה היה מאוד מאכזב. זה היה יותר שלולית של פרות, מאגם לרחצה... ישבנו על ספסל בצל ואכלנו מעוגיות הגרנולה והתמרים במילוי אגוזים שהבאתי מהארץ. יובל גם הצליח מיד אחרי שאכל להרדם במתיקות, כאילו לא ישן הלילה 10.5 שעות שינה. אני נהנתי בזמן הזה ממשב הרוח הנעים וצלילי פעמוני הפרות שטבלו להן בהנאה באגם שלי(!).
השעות הבאות היו על שביל כורכר רחב, ששימש גם כמסלול אופנים. זו היתה ירידה מתונה ולא מאתגרת, החום לא הרפה, והאופנים שכל פעם עברו אותנו במהירות ועוד צעקו לנו להזהר, קצת עצבנו. הנוף היה יפה, אבל די מונוטוני. עצרנו להפסקת סנדביץ' והותקפנו ע"י נמלים, שחשבו שאנחנו ארוחת הצהרים שלהם. הסנדביץ היה מעולה, אבל ברגע שהסתיים מיהרנו לקום בגלל הנמלים וגם בגלל חבורה של שוורים, שהתקדמה לעברנו במרץ. יובל חטף כבר מספיק לטיול אחד (הוא עדיין עם כאב בלסת מאז המפגש הצפוף עם הפרה בתחילת הטיול) ופחות התחשק לנו לקבל נגיחה משור עצבני.
בשעה האחרונה היתה הליכה נעימה ורגועה במסלול ללא אופנים לצד נחל טורקיז מקסים.
סהכ צעדנו היום 22 ק"מ
במשך 8 שעות
630 מ' עלייה
430 מ' ירידה
שיא הגובה 1600 מ'.
אמנם יחסית לא היו הרבה עליות וירידות, אבל זה היה מאמץ גדול לרגליים דווקא בגלל שהיינו על כורכר ולא על אדמה רכה כל היום. הרגשתי היום את התרמיל הכי כבד מאי פעם על הגב, למרות ששקל בדיוק אותו הדבר כמו בכל יום אחר (11 קג).
יובל כל היום הזה הלך יפה. לרב אני מובילה והוא אחריי. בכל פעם שמביטה לאחור לראות איפה הוא, קבלתי ממנו חיוך מתוק. כיף לי ללכת איתו.
בתחילת היום מצאנו שיח פטל והיה ממש טעים לנשנש ממנו. חמש דק לפני סיום המסלול מצאנו שיח פטל נוסף! סגירת מעגל.
הגענו למלון חמוד ממש באמצע הטבע שסביב.
ארוחת ערב מסתבר שאין בו, והמקום שהומלץ לנו לאכול בו מרוחק 20 דק הליכה.
למי יש כח ללכת 20 דק לכל כיוון אחרי יום הליכה ארוך שכזה? ואז הבריק לי לשאול אם יש להם אופניים לתת לנו ואכן כך!
נסיעת אופנים מהממת ממש בתוך שדות וטבע. פשוט התמוגגתי. המסעדה ממוקמת במקום נפלא. ממש בקרחת יער. עצים סביבנו והרים גבוהים. ממש כמו לאכול באמצע טיול רגלי. וואו איזה כיף!
האוכל היה ממש טעים, אבל בדומה לאתמול בין המנה העיקרית לקינוח יובל כבר ניקר...הניח ראש על רגליי ונרדם ברגע. יש לנו רכיבה חזרה, הפעם בעלייה...
יובל לא וויתר על הקינוח ומיד לאחריו קיבל כוחות על. רכבנו במעלה ההר עד למלון במהירות הבזק.

יום 9 - 27.7.24 ממלון Landhotel Wolf לבקתת Eppzirleralm‏

קמתי הבוקר שוב ב 5:40 ופתאום הבנתי למה אני מתעוררת בכל יום בשעה הזו. זה אור ראשון ואני מאוד רגישה לאור. בבית ישנה בחושך מוחלט ופה תמיד יש אור מבחוץ. גם אם יש וילון הוא לא אוטם הרמטית ואז אני מתעוררת. בגלל שאת הבלוג כבר כתבתי לפני השינה, פשוט נשארתי במיטה וחיכיתי ל 7 ואז התחלתי להתארגן. את יובל הערתי ב 7 וחצי אחרי שישן 10 שעות שינה. למרות זאת קם עייף, אבל התחיל להתארגן חצי מנומנם. כששלחתי אותו למלא את השלוקר שלו, קרתה תקרית מבאסת שבה מכסה בקבוק המים שלו נפל לחור שבכיור וסתם אותו. אתמול הוצאתי משם את הפקק של הכיור בשביל לכבס בגדים ושכחתי להחזיר. בזבזנו 10 דקות בניסיונות להוציא את הפקק ללא הצלחה.
הבנתי שאצטרך לדבר עם הבעלים להתוודות על הפאדיחה, ולקוות שאצליח להסביר לו מה קרה (האנגלית שלהם מאוד גרועה).
הלכנו לאכול ארוחת בוקר טעימה ובזמן שיובל סיים להתארגן, הלכתי לשלם ולספר על הפאדיחה. הוא לא כעס מאוד, אבל נראה מבואס מהעבודה שייצרתי לו. התנצלתי 3 פעמים ליתר בטחון.
יצאנו בסביבות 9 וכבר בשעה זו היה חם מאוד. לא כמו בארץ אבל 27 מעלות, כשהולכים עם תיק כבד בשמש עם קרם הגנה, מזיעים מכל חור.
הלכנו בשעה וחצי הראשונות סמוך לנחל חביב והשביל היה קל מאוד ומישורי. הנוף היה של עמק יפה עם המון שדות ירוקים. הליכת חימום (דו משמעית) נהדרת. משם התחילה עלייה של שעתיים. העלייה לא מאוד מעניינת בתוך יער, אבל היה לי ממש נחמד, שרב ההליכה היתה בצל.
כל הטרק, בעיקר כשחם אני מפנטזת על כניסה לאיזה אגם ובינתיים לא היה אגם ראוי או כשיש אגם כבר קר... ואז ראינו מלמעלה מקטע של נחל, שהיה בו אזור עמוק ומפתה לכניסה. החלטנו לרדת מהשביל ולהכנס. איזו טעות!
הורדנו בגדים (כבר זה לקח המון זמן). ואז מלא זבובי בהמות הגיעו לטעום מהבשר החשוף ועקצו אותנו נורא. התגברנו על כל זה והגענו למים והם היו קפואים ברמה בלתי נסבלת. הכנסנו רק רגליים וזה לגמרי הספיק ולא בקטע טוב. יובל בקטעים כאלה, מתארגן ממש לאט ואני חסרת סבלנות. קשירת נעליים וכו לוקחת לו נצח. אני בינתיים נאכלת מזבובי הבהמות ומקללת נמרצות. יובל נועל נעליים לאיטו ואז מגלה ששכח לשים קודם מכנסיים ונאלץ להוריד שוב נעליים... בקיצור זה היה עיכוב ארוךךך ומיותר כל כך וגם לא קבלתי מה שרציתי.
התקרית היום עם הזבובים ואתמול עם הנמלים, הזכירו לי, שכשיובל היה תינוק הוא לא אהב שלוקחים אותו בעגלה. תמיד הייתי מתחילה עם עגלה ואז התחילו הצרחות ומשם מעבירה אותו למנשא. אם חלילה הייתי עוצרת את הליכתי - שוב צרחות. אז קראנו לו המאמן כושר שלנו, שעודד הליכה רציפה ועם משקל. אז גם פה אי אפשר לעצור בשקט בלי שאיזה חרק תוקף אותך.
בשלב מסויים של המשך העלייה הצ'עממת, שמתי מוסיקה בספוטיפיי. מרב אזורים ללא קליטה, נשארה לי שפע של יתרה בחבילה לבזבז. השיר שהוגרל מהפליי ליסט שלי, היה בול מתאים לי וליובל ולעלייה בהר וזה שיר שאני מאוד אוהבת. אמנם זה שיר אהבה, אבל לקחתי את זה לאהבת אמא לבן ולאהבה לטבע:

טיול לילי
אריק סיני

חולות מדבר הביאו חום אל דרך,
ורוח של ערבית על הגבעות נשבה
ובמשעול להר פסעו עלמה ועלם
מלחשים היו הם שיר של אהבה.

ציפור לילית שורקה לשמי הליל
ושיח דוקרני הוצת בלהבה
על אבן של דרכים ישבו עלמה ועלם,
מלחשים היו הם שיר של אהבה.

פנס השביל כבה דומם ברוח,
אדם כילה יומו, איגרת נכתבה,
במעלה ההר פסעו עלמה ועלם,
מלחשים היו הם שיר של אהבה.

הקיץ היום אל שיברונו של ליל
תם יום של שרב, הגיע יום סוער
ועל פסגת ההר לחשה עלמה לעלם
שיר אהבה אשר לעד לא יגמר

ואז נגמרה העלייה והתחילה ירידה נהדרת כפי שאני אוהבת. שוב שביל צר ומאתגר ונופים נהדרים. הירידה תלולה אבל לא מסוכנת ואני נהנתי לעשות אותה מהר. מרגישה ממש מרחפת. לפעמים קצת חיכיתי ליובל אחרי שדהרתי מהר במיוחד.
בסוף הירידה הכרזתי על הפסקת צהרים ארוכה. כל הבגדים שלנו שכובסו רטובים לגמרי וחייבים להתייבש. תלינו חבל בין העצים ואכלנו סנדביץ ואחרי יובל כהרגלו נרדם ואני סתם עצמתי קצת עיניים. היה נעים יחסית בצל.
הבגדים אמנם לא הספיקו להתייבש, אבל לפחות היו פחות ספוגים.
לא רחוק משם התחילה העלייה לבקתה. עלייה ארוכה של שעתיים וחצי אבל בשביל סלול ולא תלול ונופים נהדרים של ההרים מסביב. היום הזה היה פיצוי הולם על אתמול שהיה ברובו לא מעניין.
הגענו לבקתה אחרי הליכה של 20 קמ
ב 8.5 שעות.
סהכ 830 מ' עליה
570 מ' ירידה
1500 גובה מקסימלי.
שמחתי שלילה אחרון בטרק ישנים בבקתת הרים ולא במלון. זו אווירה יותר של טיול.
כשהגענו לבקתה היה קצת קשה לאתר את הבעלים. שנינו שפוכים ורוצים כבר להתארגן ולהתקלח ואין עם מי לדבר. בקתה משונה. ואז הלכתי לרפת של הפרות ושם מצאתי משהי באמצע עבודה, שהצביעה לי איפה המקום שישנים בו ואמרה לי פשוט לבחור לנו מיטות בחדר המשותף.
קצת אחרי שנכנסנו לחדר מעט חשוך ומוזר התחיל בחוץ מבול. המעבר מחום אימים לקור וגשם היה נורא מהיר.
הגשם התחיל, בדיוק אחרי שכבר הספקתי לתלות שוב את הבגדים בחוץ על החבל שהבאתי איתי. נאלצתי להוריד הכל (זה הרבה בגדים לשני אנשים) ולתלות שוב מעל מיטות בחדר, שלא היו תפוסות ואמרתי לעצמי מה הסיכוי שבשעה כזו עוד משהו יגיע. מסתבר שסיכוי לא רע.
הלכנו להתקלח ולאכול אוכל אוסטרי טעים וקצת מוזר כמו כל הבקתה הזו. אחרי מצב המורעבות שהיינו בו, הכל היה טעים.
ואז תוך כדי שאנחנו טורפים, הבנתי שיש שם זוג שלא היה קודם בחדר ובוודאי יצטרך את המיטות שמעליהן תליתי את הבגדים... ואכן כך היה. מיד בתום הארוחה רצנו להוריד שוב את החבל ולשים אותו מעל המיטות שלנו.
זה מזכיר לי שלפני יומיים באמצע הלילה, יובל קם לעשות פיפי והתעוררתי והזהרתי אותו שלא יתקע בחשכה בחבל כביסה, שהיה תלוי בדיוק בדרך לשרותים. ענה לי מתוך שינה "פששש אמא! את ממש מודיעין!" נקרעתי מצחוק ולמחרת הוא לא זכר שאמר את זה.
יובל שבר היום שיא של עצמו וב 8 וחצי כבר הלך לישון. ואני שוכבת במיטה שומעת את קולות הגשם בחוץ וכותבת את הבלוג בהנאה.

יום עשירי ואחרון לטרק! מבקתת Eppzirleralm‏ ועד העיירה zirl שליד אינסברוק

יום אחרון לטרק! כשכותבת שורות אלה אני שוכבת במיטה מפנקת במלון מהמם באינסברוק, מכוסה בשמיכת פוך רכה כמו ענן, בעוד מזגן מנשב בחדר.
למרות התנאים הנוחים, קשה לי לכתוב, כי כל מילה שאכתוב תקרב אותי לסיום החוויה המטורפת שעברתי בטיול הזה יחד עם יובל.
אתמול היה יום סיום נפלא לטרק!
התעוררתי כהרגלי ב 5:40 ושמעתי שיש מבול בחוץ. הסתכלתי בתחזית וראיתי שצפוי יום גשום. הערתי את יובל ב 7 וקיוויתי לטוב. ידעתי שצפויה לנו עלייה תלולה בתחילת היום וכי היום האחרון קצת יותר מאתגר מהימים הקודמים. רציתי שנתחיל מוקדם, כדי שנוכל ללכת בנחת את המסלול.
ארוחת הבוקר היתה מוזרה, כמו כל המקום הזה. לא היה בופה כמו בכל הבקתות עד כה, והבחורה שעובדת שם שאלה אם נרצה ארוחה מלוחה או מתוקה. שאלה מאוד מוזרה. אמרתי לה שיובל אוהב מתוק ואני מלוח ליתר בטחון כדי שנקבל גם וגם.
קבלנו לשולחן חמאה וריבה בקמצנות (זה המתוק). ומגש עם פרוסות גבנ"צ וסלמי (זה המלוח) ולחם חסר כל חן ורכות. זו היתה ארוחת הבוקר הכי פחות מושקעת בכל הטיול. עד היום בכל בקתה היה שפע ותמיד היה משהו טעים לפתוח איתו את הבוקר ולהתמלא באנרגיה לקראת היום המאתגר שצפוי לנו.
אכלנו מה שיש וגם ארזנו סדנביצים ממה שנשאר בצלחת מלחם החנק הזה, שלא נהיה רעבים בדרך.
בהתאמה למה שקבלנו, היה זה מקום הלינה הזול ביותר בטיול. 800 שח לשנינו עבור הלינה, ארוחת הערב וארוחת הבוקר. באמת כלום.
חזרנו לחדר להתארגן ועדיין היה גשום בחוץ. הייתי אופטימית שיהיה בסדר ואכן ברגע שסיימנו להתארגן הגשם פסק!
יצאנו ב 8 וחצי ליום טרק אחרון ואני ברגשות מעורבים. שמחה על היחד הקסום שהיה לי וליובל במסע הזה, שהסתדרנו נפלא, על שהצלחנו לעמוד באתגרי הטרק, ועל זה שיובל נהנה מהחוויה וכבר הודיע שירצה להמשיך בטרקים (לא מובן מאליו). היתה גם כמובן תחושת עצב, על שכל הטוב הזה נגמר בקרוב ושעוד 3 ימים נחזור לשגרה. בתחילת היום היתה עליה תלולה ומאתגרת ובמהלכה יובל חזר להיות פילוסוף, אחרי כמה ימי מנוחה מפילוסופיה, ושאל אם הייתי משנה משהו בחיים שלי. אמרתי לו שאני ממש אוהבת את החיים שלי כפי שהם. שהגעתי בחיים למקום, שאני ממש אוהבת את מה שאני עושה ולעשות זאת עם האנשים סביבי. גם בעבודה וגם בחיים עם המשפחה שלי והאנשים שמקיפים אותי. כשהיה לי לא טוב בעבר, קמתי ועשיתי שינוי ואני גאה בעצמי על זה מאוד. לא כל אחד היה משנה שגרת חיים שלא טובה לו בגלל פחד מהשינוי. כמו שאני אמיצה לקום ולטייל ככה לבד, כך אני אמיצה בחיים שלי.
בתחילת העלייה עלינו עם פליז, אבל אז השמש בצבצה קצת ועברנו לחולצה קצרה ושמנו קרם הגנה. מסתבר שחגגנו מוקדם מידי את תום הסערה. עוד קצת עלייה והמזג האוויר משתנה למול עיננו, וענן ענקי מכסה במהירות את כל השמים. הלכנו בערפל מוחלט. יחד עם בוא הענן התחיל לטפטף. הגשם לא היה רציני, אבל מיד התקרר שוב, כך שלא היה נעים עם חולצה קצרה. עצרנו שוב ולבשנו פליז ומעיל גשם. זו היתה חוויה נחמדה: למרות שלא ראינו את הנוף המדהים שהיה שם, מידי פעם ההרים בצבצו מבין העננים והפכו את הנופים לפראיים ומסתוריים יותר ואפילו היתה תחושה שאנחנו בכוכב אחר.
עלינו באיטיות רבה. המסלול תלול ומאתגר: מאוד צר וצריך לשים לב איפה מניחים את הרגל. גם הראות הגרועה הוסיפה לקושי. כל הדרך התפללתי שכשנגיע לפאס יתבהרו קצת השמים. שהענן שהגיע כ"כ מהר גם יעלם באותה המהירות. בכל זאת זה הפאס האחרון של הטרק שלנו, וממש התחשק לי לראות את הנוף לשני הכיוונים (זה שהגענו ממנו וזה שהולכים אליו).
הגענו אחרי שעתיים וחצי של עלייה (700 מ') שממש נהניתי ממנה, אבל גם לענן היה כנראה כיף והוא החליט להישאר. סיימנו את העלייה האחרונה של הטרק! תחושת סיפוק גדולה. כיף שהיום האחרון מאתגר ופראי ונותן תחשות סיפוק והישג כיאה ליום אחרון של טרק.
היה ממש קר בפאס. אחרי הפסקת תמרים מהירה והתחלנו בירידה. צפויה לנו ירידה ארוכה של 1500 מ'.
אמנם הענן לא הלך, אבל הראות מעט השתפרה בירידה, שהתחילה מאוד מאוד תלולה, מאתגרת ומחליקה, אבל נהניתי ממנה ממש! כבר לא היה בי פחד על יובל, כפי שהיה לי בתחילת המסלול ויכולתי פשוט לשחרר ולהנות מהתאגר. המצוקים בצבצו מבין העננים וגם העצים והמראה היה פשוט נפלא! גם הגשם שירד מידי פעם היה ממש עדין ולא מטריד ופגשנו המון בעלי חיים בדרך. היתה לנו שיחה נהדרת וממש נהנתי מכל שניה ולא רציתי שיגמר.
בשלב מסויים, הירידה הפכה מתונה יותר ועצרנו להפסקה. יובל ניגן ביוקלילי בערפל וזה היה ממש מרגש. היינו לבד לגמרי רב היום. כמעט בלי אנשים שחלפו. באמצע הירידה הארוכה גם עצרנו להפסקת הסנדביץ היבש ואמרתי ליובל שבקרוב נגיע לעיר ונפצה בגלידה טובה ואוכל טעים.
כבר התחלתי לחשוב על יתרונות העיר שמצפה לנו.
בשעה האחרונה הלכנו בירידה ביער. גם ביער היה ערפל ולדעתי זו פעם ראשונה שרואה ערפל בתוך יער. זה היה מקסים! מראה כל כך מיוחד. יובל ביקש שאעשה לו שוב מדיטציה תוך כדי הליכה ואני תארתי את כל המראות דרך כל החושים: מה אנחנו מריחים, מה שומעים מה רואים ומה מרגישים. אמרתי שרק לא יטעם משהו רעיל כהרגלו כדי לבחון את חוש הטעם. יובל הכניס לפה בתחילת הטרק איזה פרי אדום לפני שהגדרנו אותו וודאנו שבטוח למאכל. מיד הכרחתי אותו כמובן לירוק אותו החוצה שלא יקבל הרעלה. היו פירות שמצאנו שהגדרנו והיו בטוחים למאכל וזה היה נחמד.
תוך כדי המדיטציה אמרתי מילות סיכום, על כמה היה לי כיף לטייל איתו,
על איך אני גאה בו שעמד בכל האתגרים עם חיוך, על שהיה לי כיף איתו כשותף,
על שעזר לי במצבי לחץ והצחיק אותי בשפע וכמובן על המוסיקה הנהדרת והמרגשת שהביא לטיול.
אח"כ יובל אמר מילות סיכום משלו וריגש אותי מאוד. חכו לסוף הפרק וקראו את מילותיו. אוהבת כל כך את הילד הזה. אין מה לומר!
בחצי שעה האחרונה השמש יצאה והלכנו לצד נחל מקסים וגועש ואפילו ראינו מפל נהדר שיצא מקיר. לאט לאט הרגשתי איך המסלול עושה פייד אווט ואנו נשפכים ממנו אל תוך עיירת סיום הטרק.
יובל נפרד ממקל העץ שאימץ לו במקום המקל שנשבר בתחילת הטרק ופתאום השביל הפך אספלט ואנחנו בעיר... מקלות ההליכה מתקפלים לתיק ואנו עולים לאוטובוס שלוקח אותנו לאינסברוק. חלמתי לקנח באיזה ארטיק או גלידה, רק שהכל היה סגור כי יום ראשון.
הגענו למלון נהדר באינסברוק. זמנתי מלון יקר יותר עם בריכה, שנוכל באמת להתפנק ואז גם שדרגו לנו את החדר בחינם וזו היתה הפתעה נהדרת!
מהרנו לבריכה ולסאונה וזה היה ממש תענוג לתת מנוחה לכפות הרגליים הכואבות ולשרירים שעבדו כל כך יפה במשך 10 ימים.
סהכ צעדנו היום:
15 קמ
8.5 שעות הליכה
700 מ' עלייה
1500 מ' ירידה
שיא הגובה 2100 מ'.

ועכשיו סיכום ההליכה בכל הטרק:
צעדנו 147 קמ.
עלינו 6800 מ'.
ירדנו 9700 מ'.
שעות הליכה: 82.
אחרי הבריכה התקלחנו כיבסנו והלכנו להתפנק על המבורגר טעים ויקר! פעם ראשונה שהמחיר באוסטריה יקר יותר מבארץ. היה שווה כחגיגת סיום. מגיע לנו! אחרי האוכל הסתבבנו באינסברוק המהממת ועשינו מופע רחוב עם היוקלילי והרווחנו 30 יורו. אמרתי ליובל שזה ישמש למתנות הסמליות שנביא לארץ. אנחנו מוגבלים במשקל התיק שמותר לנו להעלות למטוס ככה שלא יכולים לקנות ממש הרבה. קינחנו את היום בגלידה והלכנו לישון תחת שמיכת הפוך המפנקת בחצות. יובל דאג שלא יהיו שום אורות בחדר שיעירו אותי ובאמת הצלחתי לראשונה בטיול לישון במתיקות עד 7:20!
מחר נטייל עוד באינסברוק וניסע בערב לציריך (4 שעות ברכבת). למחרת טיסה הביתה.

רוצה להגיד תודה לכל מי שקרא את הבלוג ולכל מי שהגיב פה ופרטי ונהנה מהכתיבה ותאור החוויה. ריגשתם אותי מאוד. כתיבת הבלוג מבחינתי זה חלק בלתי נפרד מהטיול. נהנית שעוד אנשים חווים איתי, ונהנית עבור עצמי, לתת למראות, לטעמים ולצלילים מילים כדי לחוות את החוויה לעומק רב יותר. מי שקרא והגיע עד פה, אשמח לתגובות פה בבלוג שאדע שאתם פה :)

ועכשיו מילות הסיכום המופלאות של יובל (לא לפספס!):

אז זהו. סיימנו את הטרק... ואו. מרגש ומספק, קצת עצוב, אבל אני בעיקר שמח על הדרך שעברנו. היה מאוד נחמד עם האימא הזאת, שכתבה לכם כמה וכמה דברים פה למעלה. לא שיש לי מושג איך היא הגיעה לרמת ההתמדה הזאת. שתבינו, אתה מסיים טרק מותש, רק רוצה לנוח והיא כותבת במרץ בלוגים. אז מגיע לה כפיים. בקושי בגזירת ציפורניים אני מתמיד, והיא כותבת בלוג של מעל 10 ימים ברצף. ואו.

אז באמת לגבי אימא, הנה כמה מילים על החוויה איתה.
היה כיף עם אימא. לא הייתה לנו אי פעם חוויה כל כך צמודה, שממש היינו יחד בלי הסחות דעת, וברצף כזה. היה טוב לטייל איתה, כי אנחנו דומים, ואוהבים ומתלהבים מדברים דומים, וגם כי היא שלטה על הניווט והלוגיסטיקה. לא הייתי רוצה לטייל לבד. פעם חשבתי שאני אוהב להיות לבד, לשוטט עם עצמי, אבל אני חושב שלהיות 10 ימים ואף יותר מבלי לדבר עם מישהו ובלי מישהו לצידך לאורך הדרך היה יכול להיות קשה ומבאס. כיף שיהיה מישהו לחלוק איתו, להגיד לו "ואו תראה את זה, איזה יופי!".
אמנם, הרגשתי שרוב הזמן אני הייתי זה שדיבר, כי בזמן העלייה לאימא היה קשה לדבר, ואילו לי לא הייתה בעיה. ובלי קשר אני הייתי דברני.
במעט שהיא כן דיברה, במעט מאוד, הרגשתי שהיא משתפת אותי בדברים שלא שיתפה קודם ושהיא הייתה כנה איתי. הייתי שמח שבהמשך אני והיא ניפתח יותר אחד לשני, ושגם היא תרגיש בנוח לחפור לי על החיים ולדבר את המחשבות שלה, כי נמאס לי להיות זה שעושה את זה.
אם היו אומרים לי לסכם את כל הטרק הזה במילה אחת, הייתי אומר למי שזה לא יהיה שאמר את זה, שזה לא רעיון טוב. כי מילה אחת לא יכולה לתאר את כל רצף האירועים והחוויה. זאת בקשה לא לעניין ואני מבקש שתפסיק.

טוב עכשיו ברצינות... אז כמה זמן כבר לא כתבתי לכם כי לאט לאט התרכזתי יותר בחווית הטיול, שקעתי קצת והותשתי. מה גם שלא היה לי משהו מספיק טוב או מצחיק להגיד לכם... אז נחזור לאיפה שעצרנו פעם שעברה. בחזרה לשאלה: "למה טרק זה כיף".

אז לחכות. בטרק מצאתי את עצמי בהרבה מהזמן מחכה. למה? בערך... לכלום. כלומר לא באמת למשהו מסויים. למדתי שלחכות זה לא דבר רע, ושאני לגמרי מסוגל לחכות. בסבלנות. אפילו שאין ממש למה... ללכת 10 שעות ולעיתים יותר, ולחכות...

עכשיו תגידו שאני בטוח מחכה למשהו... נכון? מה זה אומר לחכות לכלום?
אולי לחכות להפסקת הצהריים הבאה, לנוף שממתין למעלה. אולי לחכות לסוף היום, לחכות להגיע לבקתה ולנוח, להתקלח, לשיחת טלפון, לזמן לעצמי... אולי כי ברגע שמחכים, הדברים הקטנים הופכים אוטומטית לנחשקים יותר.
אבל זה בעצם כלום. זה רק אוכל, זה רק הר. זו רק מקלחת. אז בעייני, זה כמו בחיים.
החיים הם מרדף, אבל ללא מטרה ברורה וללא דבר ממשי לרדוף אחריו. כמו בטרק, בו מחכים וצועדים במשך יום שלם, ואפשר להגיד שסובלים את היום, על מנת להגיע לבקתה קטנה - ומשם לעוד אחת ועוד אחת ושוב ושוב... ואז למלון ושוב בקתה...
אז גם בחיים האלו, אתם מגיעים לעולם הזה, לראשונה, בלי ששאלו אתכם. אתם רק לומדים ללכת, וכבר הולכים לגן (***אלא אם כן יש לכם הורים היפסטרים שהולידו אתכם בקראוון באנטארקטיקה אשר החליטו לצאת ממירוץ החיים המודרני ולהקדיש את חייהם לליקוט חובזה, ורמז, אין שם חובזות באנטארקטיקה).
טוב אז אתם בגן, ואז לבית ספר, ובמשך 12 שנה אתם רק מחכים וחולמים לסיים ולהשתחרר לחופשי, אבל אז צריך ללכת לצבא ואז ללמוד משהו, ואתם לומדים קשה באוניברסיטה, מתישים עצמכם, וזה כדי להשיג תואר, שאיתו תשיגו עבודה שבה אתם מעוניינים, תקרעו את התחת כדי לחסוך לפנסיה ולהשאיר משהו לילדים, ואז... מה אז...
יהיה לכם זמן לנוח אולי ולטייל קצת בהרים ולהסתובב בין בקתות.
למה אנחנו עושים את זה? כי ככה העולם עובד. אלו הציפיות החברתיות מאיתנו, אלו הם מסלולי החיים.
ואתם - תבינו שבתכל'ס, רוב הזמן עשיתם דברים כרגע, על מנת להבטיח את העתיד... לא הייתם ברגע עצמו. אז בטרק כמו בחיים, עדיף לבוא בגישה של טיול, שיטוט בעולם. פשוט לחוות את הרגע. להנות. להתלהב...
מהבית שלכם, הנוף היפה שלצידו, מהמקום, מהריח והטעם, עוגה טרייה, חיבוק, צמח שצמח, מאישה נחמדה לצידכם, חברים, לימודים וסקרנות, אומנות, בילויים...
ככה שהכאן ועכשיו הוא שחשוב. מה שקורה לכם עכשיו, הוא בסדר. הוא מצויין.
אם אתם למדתם 7 שנים באוניברסיטה אבל לא נהנתם, אלא רק כדי להשיג התואר, בזבזתם את זמנכם. אם עבדתם רק בשביל לחסוך את הכסף, בזבזתם את זמנכם. כי כל מטרה מובילה לאחרת, כל בקתה בהרים, מובילה לאחרת.
ףאז פשוט, למדתי שצריך לטייל את החיים. "לטייל את החיים..." משפט מעולה.