אוסף עצות וטיפים לתייר העצמאי באוזבקיסטן

פתיחה

בקיץ 2016 טיילנו אשל ואני באוזבקיסטן, וכתבנו בשבילכם כמה הסברים וטיפים שאולי תמצאו שימושיים בטיול שלכם. המלצות על מקומות לינה, תחבורה, פלוב ועוד. אני חציתי את הגבול מקזחסטן לטשקנט, ואשל חצתה מטג'יקיסטן לסמרקנד, שם נפגשנו והמשכנו יחד.

הוצאת ויזה

אני הוצאתי ויזה דרך סוכנות הנסיעות אמסלם. בסך הכל שילמתי קצת יותר מ-1000 ₪, אך לא התעסקתי בזה כמעט בכלל. הייתי צריך להצהיר מראש באילו תאריכים אני מתכוון לשהות במדינה, ולספק הוכחה שהזמנתי בית מלון לימים הראשונים. הצהרתי על 15 יום, ובפועל קיבלתי 30 יום שהתחילו ביום הראשון שהצהרתי עליו. כדאי להתחיל את התהליך לפחות חודש מראש. ייתכנו עיכובים בשגרירות. סוכן הויזות באמסלם (שי) בירר בשבילי בשגרירות מה יותר עדיף, להוציא ויזה עם דרכון ישראלי או גרמני, והתשובה הייתה שבישראלי. סיפרו לו בשגרירות שויזה לדרכון גרמני יקרה יותר וגם התהליך עצמו ארוך ומורכב יותר.

אשל הוציאה ויזה באופן עצמאי:
הוצאתי את הויזה ביוני 2016 לבדי והתהליך היה די פשוט. הצעד הראשון הוא להזמין מכתב הזמנה אל תוך אוזבקיסטן: שולחים מייל לסוכנות נסיעות בכתובת crosstravel88@inbox.ru. מתכתבת אתכם בחורה בשם קריסטינה עם אנגלית טובה ומנחה אתכם מה צריך לשלוח לה (אישור העסקה/אישור לימודים באנגלית, דף שאלות על הטיול, צילום דרכון) ומבקשת לבצע תשלום של 70$ למכתב ב-western union. שולחים לה אישור תשלום ותוך 5-10 ימי עבודה מגיע מכתב הזמנה וטופס בקשה לוויזה שהיא כבר מילאה עבורכם.

ניגשים לשגרירות ברמת גן (משה שרת 31) מוקדם ככל האפשר. מגישים למיכאל בכניסה (הוא באמת נחמד): דרכון, מכתב הזמנה, טופס הבקשה לוויזה (שכריסטינה מילאה עבורכם) ותמונת פספורט אחת.אחר כך ממתינים בתוך השגרירות עד שאתם מזומנים לקונסול. הוא מביא לכם טופס תשלום ברוסית אותו יש לקחת אל בנק הפועלים ברחוב ביאליק 32 (9 דקות הליכה מהשגרירות, הם מכירים את הפרוצדורה בעמדה הכללית). התשלום מתבצע במזומן (כניסה אחת כ-360 ש”ח). מחזירים את אישור תשלום למיכאל בשגרירות, ממשיכים להמתין במקום ומקבלים את הויזה באותו היום.

הערות:
א. המחירים עלולים להשתנות בהתאם ללחץ של הקונסול (תוספת 100+- ש”ח) ושינוי הוויזה לדחופה או קבלת הוויזה ביום העוקב במחיר רגיל.
ב. התהליך המתואר מתאים למסמכים הספציפיים שהתקבלו מהסוכנות שרשומה מעל, קראתי על אנשים שהיו זקוקים לאישורי לינה בבתי מלון. לא נדרשו ממני המסמכים אלה.
ג. עדיף להוציא ויזה בעלת מעט מרווח מהטיסה, למקרה שמשהו משתבש בדרך ואז לא צריך לחשוש מלהזמין כרטיס לפני הוויזה.

מעברי גבול

נכנסתי לאוזבקיסטן מתוך קזחסטן, דרך מעבר הגבול Zhibek Zholy שמקשר בין הערים הגדולות שימקנט (קזחסטן) וטשקנט (אוזבקיסטן). התחבורה הציבורית אליו יוצאת משימקנט מתחנת "קולוס" (Kolos) שבדרום העיר מהצד המערבי של הרחוב הראשי. אפשר למצוא שם ממוניות משותפות עם ארבעה מושבים או יותר, ועד למרשוטקות (מסחריות) עם מספר מושבים משתנה. בעלת הגסטהאוס שישנתי בו בעיר סיפרה לי שבדרך כלל נהגי המוניות מבקשים מתיירים 1000 טנגה כי הם מרשים לעצמם, כשבפועל מקומיים משלמים כ-700, ולכן אפשר להתמקח איתם. אותו הדבר נכון לגבי מרשוטקות כשלדעתי מקומיים משלמים כ-400. כשהגעתי אני לקולוס מצאתי רכב קטן שביקש 700 למושב ובחרתי שלא להתמקח איתו. המשכתי לחפש ברחבי התחנה תחבורה יותר זולה ומצאתי שורה של מרשוטקות גדולות, כשאחת מהן ביקשה רק 300 טנגה למושב. נשארתי לשבת לבד בתוכה כדי להתחמק משוטר שהציק לי כמה פעמים, ולאחר כשעה הרכב התמלא ויצאנו לכיוון הגבול. הנסיעה ארכה כשעתיים והיא הגיע עד לשער המעבר. עוד לפני שירדתי מהמרשוטקה קפצו עלי כמה נשים מבוגרות והציעו לי להחליף טנגה תמורת סום אוזבקי. נותרו לי רק כמה מאות טנגה בכיס ולכן אפילו לא התעניינתי בשער שהן מציעות לי והחלפתי איתן את הכסף. אחת מהן החלה למלא בשבילי טופס ובהתחלה חשבתי שמדובר בקבלה (מאוחר יותר למדתי שלא קיים דבר כזה, הכל פיראטי), אך לאחר שהיא שאלה אותי כמה דולרים אני מחזיק ואיזה סוג טלפון וכו' הבנתי שהיא ממלאת בשבילי את טופס המכס שאני צריך בשביל להיכנס לאוזבקיסטן. הודיתי להן על ההחלפה וסירבתי להמשיך למלא את הטופס שהיה כתוב ברוסית. היא עשתה פרצוף חמוץ וזרקה אותו על המדרכה. ייתכן שהיא רק ניסתה לעזור, וייתכן שהיא הייתה דורשת תשלום עבור ה"שירות" הזה, אך את הטופס כדאי למלא עצמאית בתוך מעבר הגבול וקיימים עותקים באנגלית. בדרך אל השער חלפתי על פני עוד מספר אנשים שביקשו להחליף איתי דולרים תמורת סום. יהיו מספיק כאלה גם בטשקנט.

הצד הקזחי של המעבר עבר חלק ובמהירות, ואם אני זוכר נכון לא הסתכלו על הציוד שלי בכלל. גם הצד האוזבקי עבר בצורה חלקה לעומת הסיפורים הקשים ששמעתי על מעברי הגבול האחרים. השוטר בכניסה אל אולם ביקורת הדרכונים התלהב מכך שאני תייר, לקח את הדרכון שלי והוביל אותי אל ראש אחד התורים על חשבון כל המקומיים. לא היה לי כל כך נעים מהם אך הוא נתן את הדרכון לפקידה ונאלצתי לזרום. שמעתי מזוג תיירים נוסף שעבר שם שהם קיבלו יחס זהה. אחרי הביקורת מגיעים לאולם המכס בו צריך למלא שני עותקים זהים של טופס המכס, בו צריך להצהיר כמה כסף בדיוק אתם נושאים, כמה פריטים בעלי ערך (אלקטרוניקה, תכשיטים וכו') ועוד פרטים מזהים. לא חיכו שם טפסים באנגלית אך קיבלתי אותם לאחר ששאלתי את אחת השוטרות שעמדה בסמוך. לא לשכוח לחתום בצד האחורי של הטופס! לאחר המילוי יש לעבור דרך עמדת שיקוף התיקים ולתת את שני העותקים לשוטר המכס. הוא צריך לחתום על שניהם ולהחזיר לכם אחד מהם, אותו חייבים לשמור ולהציג בעמדת המכס ביציאה מהמדינה. אז ייתכן ויבדקו שאתם לא מוציאים יותר כסף משהצהרתם עליו ופריטים יקרים נוספים. השיקוף עבר במהירות. לא ביקשו ממני לפתוח ולהראות כלום, ולאחר דקה הייתי בתוך אוזבקיסטן.

ביציאה ממעבר הגבול עברתי דרך כמה נהגי מוניות ששאלו אם אני רוצה להגיע לטשקנט. סירבתי לכולם אך הם המשיכו לעקוב וללחוץ עלי כשבדרך נוספו נהגים חדשים, עד שמרוב המולה נדחפתי הצידה על הברזלים. הם לא נרגעו גם אחרי 10 מטרים והרגשתי שזה כבר מוגזם. צעקתי עליהם שאני לא רוצה ושיעזבו אותי אך זה לא עזר. הם לחצו אותי אל הקיר ועמדו סביבי בחצי מעגל כשהם ממשיכים כולם להציע יחד שאסע עם אחד מהם. הורדתי מעלי את התיקים והתכוננתי לחכות שם כמה זמן שצריך. שאלתי שוטר שעמד ליד אם קיימות מרשוטקות אך הוא טען שלא. אחד הנהגים זרק "10 דולר". טוב נו, כנראה שאין ברירה. אזרום איתם. "5 דולר" הכרזתי. הנהג הצעיר ביותר בחבורה ענה "6" וכולם מיד נזפו בו וכיפכפו אותו, ובמבט מושפל הוא נסוג מההצעה. נהג חדש שזה עתה הגיע אל חצי המעגל ושלא היה מאלה שדחפו אותי על הברזלים הציע "8 דולר". הסכמתי לעסקה ויצאתי מהתופת ההיא. הלכנו יחד לאורך הכביש כ-200 מטרים מחניית מעבר הגבול השוממת אל המחסום הרחוק, ושם ראיתי המון רכבים ומרשוטקות זעירות (Daewoo Damas). לפני כן לא היה לי מידע על אפשרויות תחבורה מהמעבר אל תוך טשקנט, ואם הייתי יודע שמחכים שם רכבים הייתי הולך ישר לשם, חוסך מעצמי את החוויה ומוצא נסיעה זולה יותר. אני לא יודע כמה באמת צריכה הייתה לעלות הנסיעה הזאת. שמעתי בחצי אוזן באחד הגסטהאוסים בטשקנט שלא לשלם יותר מ-5 דולר, אך כדאי לבדוק זאת שוב. הנהג שזכה בי ידע להגיע למקום שרציתי (גסטהאוס גולנרה) ולאחר כ-20 דקות הגענו לשם.
בעלת הגסטהאוס בשימקנט אמרה לי שבדרך כלל לוקח לתיירים כ-4 שעות להגיע מגסטהאוס אל גסטהאוס דרך מעבר הגבול. לי זה לקח 6. מדברים ששמעתי בכמה הזדמנויות הבנתי שמעבר הגבול הזה רואה מעט תיירים והוא משרת בעיקר את האוכלוסיות של שתי המדינות למטרות עבודה. לכן הוא נוח לתיירים כי אנחנו לא ה"מטרה" שלהם. ניתן לעבור משימקנט לטשקנט גם בעזרת רכבת. לא התעניינתי באפשרות הזו ואין לי מידע לגביה, אך הלונלי פלנט אומר שהיא זריזה יותר כי משתמשים בה פחות מחפשי עבודה.

הופתעתי מהקלות שבה עברתי את הגבול ונשמתי לרווחה. תיירים שפגשתי קודם בטיול סיפרו לי על החוויות שלהם בכניסה לאוזבקיסטן מכיוון טורקמניסטן וטג'יקיסטן. במעברי הגבול שם הם נאלצו לפרוס את כל תכולת התיק על שולחן ולתת לפקידים לחטט בה כמה שירצו. בכמה מהסיפורים הפקידים עברו תמונה תמונה בתוך המצלמה ואף ידעו להחליף כרטיסי זיכרון כדי להסתכל גם בהם. אותו טיפול עברו גם מכשירי הטלפון, ואפילו בספרים הם דפדפו בקפידה וקפצו על הרגליים כאשר הופיעה לפניהם תמונה של לנין. מה שהם באמת מחפשים הם תכנים פורנוגרפיים, פוליטיים ודתיים שאסור להכניס למדינה. כדאי להסתכל באינטרנט על רשימת התרופות שאסור להכניס למדינה כדי להימנע ממצבים לא נעימים. מסיפורים בני מספר שנים שקראתי באינטרנט, לפעמים פקידי המכס היו מנסים לסחוט שוחד מתיירים בכל מיני טענות שהם נושאים משהו אסור או לא תקין, ומעכבים תיירים בחדרים צדדיים ומאיימים עד שהם נשברים. בכל הסיפורים האלה כאשר התייר התעקש לא לשלם בסופו של דבר נתנו לו להמשיך בדרכו עם החפצים. לא שמעתי על מקרים כאלה באוזבקיסטן בתקופה שבה שאני טיילתי בה.
כשיצאתי מאוזבקיסטן בחזרה לישראל, לא עברתי בשדה התעופה שום בידוק מיוחד. אף אחד לא התעניין כמה כסף אני נושא או אילו מזכרות אסורות יש לי בתיק.

אשל נכנסה לאוזבקיסטן מטג'יקיסטן, דרך מעבר הגבול Tursunsoda-Denau:
בטג׳יקיסטן שהיתי בגרין האוס הוסטל ומשם יצאתי מוקדם בבוקר לכיוון הגבול. סמוך מלון שרתון עליתי על מרשוטקה (מונית שירותקה) מספר 8 שלקחה אותי לשוק זרניסר (zarnisar) תמורת 3 סומוני. משם נסעתי במרשוטקה נוספת לעיר טורסונזודה (tursunzoda), העיר הקרובה לגבול, תמורת 10 סומוני.

חשוב לצאת מוקדם בבוקר למקרה של תקלות ועיכובים כלשהם בדרך או במעבר הגבול. חוץ מזה שהדרך עצמה מהגבול לסמרקנד ארוכה. שימו לב שיש חגים שבהם הגבול סגור ולשעות קבלת הקהל. אני התעדכנתי בזכות האתר caravanistan.com.

בטורסונזודה ליד כיכר גדולה יש המון מוניות שמחכות לקחת אנשים לגבול תמורת 7-10 סומוני. בסך הכל לקח לי קצת יותר משעה להגיע למעבר הגבול מהרגע שיצאתי מדושנבה. המעבר לאוזבקיסטן לא לקח לי הרבה זמן והיה די פשוט לעבור בו (אפילו לא בדקו לי את האישור השהייה של מעל ל-30 יום, שלקח לי כל כך הרבה זמן להוציא). במעבר גבול החלפתי את כל הסומוני שנשארו לי והמרתי לסום אוזבקי. בצד האוזבקי היו טיפה תורים אבל לא נורא, יש שלב שבו צריך למלא בטופס כמה כסף זר יש לכם ואיזה דברים יקרי ערך יש ברשותכם. בבדיקה הביטחונית באמת בדקו לי תרופה תרופה אם היא בסדר, עברו על התמונות במצלמה והוציאו לי את כל התיק החוצה.

אחרי שעה וקצת עברתי לאוזבקיסטן. מחוץ למעבר היו הרבה מכוניות שחיכו ולא הייתה בעיה להיכנס לאחת. נסעתי לסמרקנד במחיר שווה ערך ל-10 דולרים. אולי אפשר בפחות אבל הנהג לא התמקח אלא ישר הסכים להצעה שלי. הנסיעה ארכה 10 שעות כיוון שהכביש הישיר היה סגור, ובמקומו נסענו עד לגבול הדרומי של המדינה ומשם צפונה לסמרקנד.

נושא הכסף במדינה

המדינה שומרת על ערך המטבע שלה (סום) גבוה ביחס לדולר באופן מלאכותי, ובמציאות הוא שווה הרבה פחות. השער הרשמי עומד על כ-3000 סום לדולר, אך האוכלוסייה המקומית מתנהלת בתוך עצמה עם ערך של כ-6400 סום לדולר (נכון לקיץ 2016). ההתנהלות הזו נקראת "השוק השחור", ועל אף שמה המרתיע היא פשוטה מאוד ונוחה. בכל אזור מרכזי ותיירותי שעברנו בו עשרות אנשים פנו אלינו בקריאות "מיסטר צ'יינג' מאני" ו-"דולר יורו", לעיתים לצד שוטרים וללא כל בושה. ברבים מהגסטהאוסים אפשר להחליף דולרים לסום, ואפילו במכולות ובחנויות אקראיות. אפשר להתמקח על שער החליפין, וככל שמחליפים יותר דולרים אפשר לקבל שער טוב יותר. בטשקנט קיבלנו ערך של 6200 סום לדולר, בסמרקנד ובחיווה 6250, ובבוכרה 6300.

השטר הגדול ביותר הוא של 5000 סום והנפוץ ביותר הוא של 1000. החלפה של 100 דולר יכולה להשאיר אתכם עם ידיים מלאות ועם חשק ללכת לכל מיני מסיבות מעניינות. זה שגרתי לראות אנשים ברחוב מחזיקים בחבילות כסף שמנות בדרכם לקנות כרטיס רכבת או לסופר. באוזבקיסטן כמעט ואין תועלת בארנקים שנכנסים לכיס. המקומיים אוהבים דולרים יותר מאשר סום ועל הרבה דברים אפשר לשלם בהם במקום, רק תבדקו מראש את השער שלפיו הם מחשבים את המחיר. במידה ואתם משלמים עבור משהו "ממשלתי" כדאי לברר אם ניתן לשלם בסום במקום בדולרים, ואם כן תחשבו בראש לפי איזה שער חישבו את המחיר החדש. מוסדות מדינה אמורים להשתמש בשער הרשמי הגבוה יותר, ועל ידי תשלום בסום שקניתם בשוק השחור ניתן לעיתים לקבל חצי מחיר.

לפי הלונלי פלנט ומספר תיירים ששוחחתי איתם, השימוש בכרטיסי אשראי באוזבקיסטן מאוד לא נוח, כאשר בטשקנט קיימים כספומטים בודדים שלרוב עומדים ריקים, ובשאר המדינה אפילו לא אחד. מומלץ בחום להיכנס למדינה עם כל הדולרים שלדעתכם תצטרכו בתוכה.

טשקנט

העיר הראשונה בה ביקרתי במדינה. עיר מטופחת, מלאה מבנים גדולים ומפוארים שלא לצורך, פארקים יפים, חנויות ומסעדות יוקרה. פועלת בה רכבת תחתית נוחה ושימושית מאוד. בכניסה אל תחנות התחתית נאלצים לעבור בידוק ביטחוני פעמיים (!), והשוטרים המשועממים מושכים לעתים את הבידוק סתם במחיר של לפספס רכבת.

בתחילת הטיול ישנתי בגסטהאוס "גולנרה" (Gulnara). שנמצא צפון-מערבית לשוק צ'ורסו, במרחק הליכה קצרה מתחנת התחתית שלו. הגסטהאוס חביב מאוד ומנוהל על ידי משפחה. מיטה בחדר משותף ונוח עלתה 12 דולר וכללה ארוחת בוקר בחצר הפנימית. לאורך הרחוב הראשי מדרום נמצאים שני סופרים גדולים וטובים. השארתי בגסטהאוס את כל ציוד המחנאות שלי והמזכרות שאספתי בדרך, והמשכתי להסתובב באוזבקיסטן עם תיק חצי ריק עד שחזרתי לטשקנט לפני הטיסה חזרה הביתה.

בסוף הטיול הלכנו אשל ואני אל גסטהאוס "מודרני" יותר שנקרא "טאפצ'אן" (Topchan). הוא נמצא במיקום על-הפנים דרומית לתחנת הרכבת המרכזית (שנקראת טשקנט) ומצריך הליכה של 3 קילומטר עד אליה, שם נמצאת תחנת התחתית הקרובה ביותר בעזרתה אפשר להמשיך הלאה אל תוך העיר. מיטה בחדר המשותף עלתה 10 דולר (+ ארוחת בוקר), אך אל תצפו באמת להצליח להירדם בו. מדובר באולם גדול חסר חלונות עם 10 מיטות, ללא מנורות אישיות ובעל דלת זכוכית גדולה שנפתחת אל האזור המשותף והרועש. אולי אני סתם מפונק. חוץ מכל אלה מדובר במקום מוצלח. עוברים בו הרבה תיירים עצמאיים ואפשר לפגוש בו יותר אנשים לעומת גולנרה הקטן והביתי. גם יותר נוח להעביר בו זמנים ארוכים בזכות ריבוי פינות הישיבה (כולו מקורה לעומת גולנרה) והמטבח הגדול. הגסטהאוס הזה היה נקי במיוחד עם שירותים ומקלחות טובות, וצוות העובדים נהדר.

בקרב התיירים טשקנט אינה נחשבת ליעד מעניין במיוחד, ומהחוויה של אשל ושלי יום אחד הספיק לנו בהחלט. האזור שהיה לי המעניין ביותר בעיר הוא צ'ורזו באזאר, השוק הגדול של טשקנט ואחד הגדולים במרכז אסיה. קיימת בו תחנת רכבת תחתית ומסתובבים בו חלפני כסף רבים. זה גם המקום היחיד בכל הטיול שלי במרכז אסיה שמצאתי בו סמסה (מעין בורקס) ממולאות בדלעת. אתר נוסף ששווה איזכור הוא מוזיאון ההיסטוריה הלאומי (History museum of the people of Uzbekistan). בזמן בו טיילנו רק קומת הארכיאולוגיה המרכזית הייתה פתוחה לקהל, והוצגו בו ממצאים מרהיבים מרחבי המדינה לפי סדר כרונולוגי. אני חובב גדול של ארכיאולוגיה ובמוזיאונים כאלה אני מתקדם לאט, משתדל לעבור מוצג מוצג ולקרוא כל פיסת אנגלית שאני מצליח לאתר. מצאתי במוזיאון מעט מאוד תרגומים והסברים באנגלית, ולאחר פחות משעתיים כבר הייתי בחוץ, בחיפוש אחר פלוב.

פלוב זול וטוב במיוחד (7500 סום, עם ביצי שליו) מצאתי במסעדת הקפיטריה Feruza מעבר לכביש שממזרח למוזיאון, בכתובת 41 Buyuk Turon ko'chasi.

ואם כבר התחלנו לדבר על אוכל, שמנו לב שכמה מסעדות שהופיעו בלונלי פלנט נסגרו מאז שהוא הודפס ב-2014. בית קפה קטנטן שאהבנו מאוד הוא Bonte שנמצא באזור כיכר אמיר טימור, בכתובת 6 O'zbekiston Ovozi ko'chasi. המסעדה המומלצת National food עודנה קיימת, ושווה ביקור אפילו רק בשביל הסיור המקדים בין הקדרות העצומות והפתוחות, מהן אפשר לבחור מה להזמין. אני לא זוכר שהיו שם מנות עיקריות צמחוניות.
טשקנט היא מקום טוב לקנות בו מזכרות. ממערב לצ'ורזו באזאר, מעבר לרחוב (Sakichmon street), קיימת שורת חנויות מעניינות שרובן מוכרות עבודות עץ, בעיקר כלי מטבח לעבודה עם בצק, כלי עבודה ורהיטים. בחנויות כלי המטבח אפשר למצוא מגוון של "חותמות" לקישוט מאפים, מארוכים משונים וכלים נוספים להכנת "לפיושקה", הלחם העגול של מרכז אסיה. בין החנויות האלה פועלות חנויות כלי נגינה מסורתיים וכמה חנויות ענתיקות ועתיקות. חנות שאהבתי במיוחד היא האחרונה לכיוון צפון. זו חנות ענתיקות קטנה שמפעילה אישה נחמדה. אפשר למצוא בה מגוון של צלחות קרמיקה ישנות, בנות כמה עשרות שנים, בעלות דגמים ועיטורים שכבר לא מייצרים באוזבקיסטן. כיום כמעט כל הקרמיקה המסורתית (זו שנפוצה בחנויות מזכרות לתיירים) מיוצרת בעיר רישטון שבעמק פרגנה, ועל אף היופי והאיכות שלה לא יכולתי לקנות אותה ועדיין להרגיש מיוחד. בעיר חיווה קיים מפעל קרמיקה אזורי שמייצר כלים בסגנון שונה, ועל כך בהמשך.

מקום נוסף שאפשר לקנות בו מזכרות, ושנהננו בו מאוד, הוא מדרסת אבולקסים (Abdulkasim Medressa). זהו מבנה מדרסה ישן שהפך לבית ספר לאומנים שיוצרים את עבודות היד המסורתיות שנפוצות מאוד למכירה באתרים התיירותיים ברחבי המדינה. גילופי עץ, ריקוע מתכת, ציור מיניאטורי ועוד. הוא ממוקם צפונית לפארק נאבוי וכבר ממרחק אפשר לשמוע את דפיקות הפטישים של התלמידים מהקומה השנייה, שבהתחלה חשבתי שמגיעות מעבודות שיפוצים. בקומה התחתונה, סביב החצר הפנימית, עומדים כ-20 חדרים. כל אחד מהם שייך לאומן מומחה, בו הוא ולעיתים התלמיד שלו יושבים ויוצרים למחייתם, כשהקירות והשולחנות סביבם עמוסים בעבודות שלהם למכירה. בילינו שם חצי יום, כאשר אנו עוברים באיטיות בין כל החנויות ומשוחחים עם האומנים. כל העבודות מיועדות להימכר בסופו של דבר לתיירים, אך בניגוד לשאר אתרי התיירות הפופולאריים במדינה בית הספר הזה הוא לא תיירותי. האווירה שלווה מאוד, המוכרים נחמדים ולא דוחפים לקנות, ושמחים להצטלם תוך כדי עבודה. המחירים כמובן זולים יותר מאשר בכל מקום אחר.

שני המקומות האלה מופיעים בלונלי פלנט.

מטשקנט המשכתי אל היעד הבא – העיר סמרקנד. הדרך הנוחה ביותר לעשות זאת היא ברכבת, שיוצאת מתחנת הרכבת "טשקנט" בדרום העיר (מגיעה אליה רכבת תחתית). ניתן לקנות כרטיסי רכבת באוזבקיסטן רק בקנייה פנים אל פנים בדלפקי מכירה. בטשקנט הדלפק נמצא בתחנת הרכבת עצמה וכדאי להגיע יום-יומיים מראש כדי לוודא שלא נגמרים המקומות. קיימות מספר רכבות שונות לאורך הקו טשקנט-סמרקנד-בוכרה. המהירה, הנוחה והיקרה ביותר נקראת Afrosiab, והזולה והאיטית יותר נקראת Sharq. שתיהן יוצאות פעם ביום בבוקר. את הנסיעה לסמרקנד עשיתי ברכבת האיטית יותר (פחות מ-4 שעות) והיא הייתה בסדר גמור. הקופאית אמרה לי להגיע שעה לפני זמן היציאה כדי לעבור רישום (Registration). בעל הגסטהאוס אמר שזה שטויות ושמספיקה חצי שעה. בפועל לא באמת עושים רישום, וכל התהליך (שכולל רק בידוק ביטחוני) מההגעה לתחנה ועד לעלייה על הרכבת לא לוקח יותר מעשר דקות.

מטשקנט חזרתי בטיסה ישירה לישראל כשהגיע הרגע הקשה של סוף הטיול. הטיסה שלי יצאה ב-6 בבוקר והעובדים בגסטהאוס טאפצ'אן הזמינו לי מונית שתאסוף אותי בשעה 3. הם הסכימו שאשלם רק 6 דולר תמורת הלילה החלקי. אם אני זוכר נכון המונית עלתה מעט יותר מ-10000 סום.

סמרקנד

מתחנת הרכבת של סמרקנד אפשר להגיע אל מרכז העיר בעזרת כמה מרשוטקות שונות שיוצאות ממגרש החנייה שלה. בלונלי פלנט מופיעים כמה קווים (3, 27,35, 72) שעוצרים מול הרג'יסטן, שהוא האתר ההיסטורי המרכזי של העיר שרוב בתי המלון והאטרקציות האחרות מפוזרים סביבו. לפני כל עלייה למרשוטקה כדאי לוודא מול הנהג שהוא אכן עובר היכן שאתם צריכים, ואם לא הוא בדרך כלל יפנה אתכם אל הרכב הנכון. רוב נהגי המרשוטקה שפגשתי היו נחמדים מאוד ודאגו לומר לי מתי אני צריך לרדת.

בסמרקנד שהיתי 4 לילות, כשהשניים הראשונים היו בגסטהאוס Bahodir B&B והשניים האחרים ב-Antika. הלכתי תחילה לבחודיר בגלל המחיר הזול שהם גובים, וכי הם ממוקמים ממש בלב האטרקציות (שימושי מאוד כשצריכים לקפוץ לשירותים באמצע היום). במהרה התברר לי שהביקורות הרעות שהוא קיבל באינטרנט מוצדקות. הצוות אמנם נחמד, והם איפשרו לי לישון לבדי בחדר זוגי עם מקלחת ושירותים ב-12 דולר ללילה, אך המקום מלוכלך מאוד, לא מתוחזק ולא נוח. גם אין מזגנים בחדרים, וה-Dorms שראיתי היו צפופים מאוד (עם שירותים משותפים לא סימפטיים בכלל). לאחר שתי לילות אשל הצטרפה אלי מטג'יקיסטן, ויחד עברנו לגסטהאוס אנתיקה שהיה הצלחה גדולה.

אנתיקה, כמו רוב הגסטהאוסים באוזבקיסטן, הוא למעשה Homestay מפואר, בתוך בית חצר גדול עם גינה מטופחת מלאה בעצי פרי. הוא ממוקם בצמוד למאוזולאום Gur-E-Amir, ומרוחק כ-20 דקות הליכה מהרג'יסטן ושאר האתרים ההיסטוריים. הם מציעים רק חדרים זוגיים במחיר של 35 דולר ללילה, אך שילמנו 30 לאחר ששאלנו על אפשרות להנחה. האישה שמפעילה את המקום (ושגם גרה בו) נהדרת ומדברת אנגלית שוטפת, והמקום עצמו ידוע בארוחות הבוקר הטובות שלו (כלול במחיר).

הרג'יסטן הוא האתר המפורסם ביותר בסמרקנד, ומורכב משלוש מדרסות עצומות ומפוארות שמסודרות סביב רחבה גדולה. ניתן להיכנס לאתר דרך כניסה אחת ומחיר הכרטיס גבוה יחסית למדינה – 21000 סום. בתוך כל אחת משלושת המדרסות, בחדרים שנפתחים אל החצר, פועלות עשרות חנויות לתיירים שמוכרות בעיקר עבודות בד שונות, ביגוד מסורתי וצעיפים. כדאי לדעתנו להקדיש לפחות חצי יום כדי לחקור את כל האתר ולעבור בשלושת חלקיו. פעמיים פנו אלי אנשים והציעו לי לעלות על אחד הצריחים כדי לקבל זוית טובה על האתר (הסתובבתי עם מצלמה גדולה). בפעם הראשונה זה היה שוטר שאמר לי להגיע למחרת בשעה 6 בבוקר, בפעם השנייה זה היה נער שביקש 20,000 סום בתמורה. לא באמת הייתי מעוניין בכך אך אמרתי שאני מוכן תמורת 10,000 סום. הוא לא הסכים.

מקום שראוי לציון בתוך הרג'יסטן הוא חנות עתיקות מעניינת שפועלת בפינה הדרום-מזרחית של המדרסה המזרחית (Sher Dor). מפעילה אותה משפחה רוסית שכוללת אב ושתי בנות, ושלושתם מדברים אנגלית שוטפת. בחנות יש תערוכה של תמונות היסטוריות שמראות כיצד נראה הרג'יסטן לפני השיפוץ בתקופה הסובייטית (שלמעשה בנה את הכל מחדש) והם עורכים לקבוצות הדגמות והסברים על הלבוש המסורתי. באותה העת כבר הספקתי לאסוף שני אריחים צבעוניים מזמן השיפוץ הסובייטי, ודאגתי מכך שלא היה לי עליהם אישור מסוחר עתיקות מורשה. דיברתי על זה עם הבת הבלונדינית (הרזה יותר) והיא הציעה לרשום לי אישור מפוברק תמורת 10 דולר. בסופו של דבר היא הסכימה שאשלם רק 5 בתנאי שלא אספר על כך לאביה. היא הסבירה לי שבביקורת גבולות ובשדה התעופה המכס מחפש בעיקר עתיקות עשויות מתכת, ועבודות עץ וקרמיקה מושכות פחות תשומת לב.

איסלם קרימוב, הדיקטטור ששלט באוזבקיסטן מאז שהוקמה, נפטר כחודש לפני שנכנסנו למדינה. הוא נקבר בסמרקנד, במסגד הגדול שעל התל העתיק של העיר, מרחק קצר מצפון למסגד ביבי-חאנים. אז עוד לא ידעתי היכן הוא נקבר, וחלפתי בסמוך אליו בדרכי חזרה מהקבר של הנביא דניאל. ראיתי התקהלות גדולה סביב המסגד, של נשים דומעות שהחזיקו ורדים, ושל עשרות שוטרים שסידרו את כולם בטורים מחוץ למחסום רחב, ושהכניסו מבקרים בקבוצות קטנות בכל פעם. הייתי סקרן ובחרתי להיצמד לקבוצה של גברים שעמדה לעבור בפתח במחסום. השוטרים צחקו כשראו אותי ודיברו אלי ברוסית שלא כל כך הבנתי, למעט המילה "תייר". הרגשתי שהם התלבטו מה פשר העניין ומה לעשות איתי, אך בסוף הם הסכימו ואף הרשו לי להישאר עם התרמיל במקום להשאיר אותו במחסום כמו שדרשו מהמבקרים האחרים. המשכתי בעקבות הגברים במעלה מדרגות אל רחבת המסגד הפתוחה, שם הצטרפתי אל כמה עשרות גברים ונשים, שהיו ישובים ביראת כבוד משני עבריו של קבר בודד מכוסה בורדים. אחד השוטרים סימן לי להזדרז ולתפוס את המושב האחרון שנותר, ולאחר שהתיישבתי האימאם החל לשאת תפילה באוזבקית. עקבתי אחרי תנועות הידיים של הנוכחים (בעיקר ה"אום" המסורתי של מרכז אסיה) תחת עינו הפקוחה של השוטר שווידא לא עשה טעות בכך שהכניס אותי. התפילה נמשכה דקות ספורות, שלאחריה יצאנו מצדו השני המסגד.

זו לא הייתה התפילה האחרונה שלי באותו היום. לקראת הערב יצאתי להסתובב בעיר העתיקה ונכנסתי לאחד המסגדים הישנים שצוינו בלונלי פלנט. היה בפנים קריר והתיישבתי לנוח על השטיחים הרכים, בוחן מאחור את המתפללים הבודדים שהיו בו כשנכנסתי. לאחר כמה דקות שמעתי מאחורי כמה טפיחות של מיקרופון, והאימאם הצעיר שלא הבחנתי בו קודם החל לזמר את קריאת המואזין ששודרה ברחבי השכונה. תוך זמן קצר התאספו במסגד כ-20 גברים בגילאים שונים, כיפות מרובעות לראשם, שהתיישבו סביבי ברחבי המסגד. חשבתי שיהיה מסקרן להישאר ונותרתי בנקודה שלי. לאחר כמה דקות האימאם סיים את הקריאה, וכל הגברים מיהרו לתפוס מקום בשורה ממול לקיר שפונה אל מכה. הרגשתי שכבר לא יהיה מכובד לעזוב בשלב הזה ונותרתי לבד מאחור, מקווה שאף אחד לא ישים לב, אך האימאם הבחין בי ובתנועת יד נוזפת קרא לי לשורה. פינו לי מקום בקצה, ובמשך 10 דקות חיקיתי את הגברים שהשתחוו וקדו ללא הרף לקריאות "אללה הו-אכבר". תהיתי איך ירגישו אם יגלו שאני מישראל, אך אף אחד לא התעניין. לאחר שהתפילה הסתיימה הצטרפתי לגל ברכות ה"סלאם עליכום" בדרכי החוצה אל הרחוב, נעלתי נעליים והמשכתי אל המסגד הבא.
גם זו לא הייתה התפילה האחרונה שלי באותו היום. במקרה היה זה גם ערב ראש השנה, וזכינו אשל ואני להצטרף לקידוש הצנוע בבית הכנסת החדש. עוד על כך בהמשך.

מקומות שאכלנו בהם בסמרקנד: ממול לרג'יסטן (מדרום) שוכנת מסעדה בשם Cafe Labig'or. היא ממוקמת בחצר פנימית דו-קומתית, ויש בה את האווירה האותנטית והאוויר הקריר. צוות הגברים חביב והקבבים מעולים. פוקדים אותה מקומיים לצד תיירים. מקום נוסף הוא ה-Oriental sweets שנמצא לצד מרכז המבקרים, על הרחוב בין הרג'יסטן לביבי חאנים. מדובר במקום יוקרתי שמשרת קבוצות תיירים עמידים, אך הם מציעים פלוב מהטובים שאכלתי ושירותים מהנקיים שפקדתי.

בסמרקנד לא הרגשתי את אווירת "דרך המשי" שלונלי פלנט אוהבים כל כך להזכיר. המונומנטים מפוארים ומרשימים מאוד, על זה אני לא מערער, אך הקימו סביבם פארקים כל כך רחבים ומלאכותיים, מנותקים מכל סממן "אותנטי" אחר, עד שהרגשתי כמו בעיר שעשועים. בוכרה הייתה בשבילי המקום שחיפשתי.

מסמרקנד המשכנו לבוכרה, ובחרנו לעשות זאת ברכבת. בלונלי פלנט כתוב שניתן להזמין כרטיסים במרכז המידע לתיירים שעל הרחוב שמחבר בין הרג'יסטן למסגד ביבי-חאנים, אך כשאנחנו ביררנו הם אמרו שהם כבר לא מספקים את השירות הזה. ניתן להזמין כרטיסים בסניף יעודי בעיר החדשה, במרחק הליכה קצרה מהפסל של טימור (מופיע במפה). בבוקר הנסיעה שלנו ביקשנו מבעלת הגסטהאוס (אנתיקה) להזמין בשבילנו מונית לתחנת הרכבת, שעלתה 10,000 סום. הפעם לקחנו את הרכבת המהירה Afrosiab שהייתה מרווחת ומודרנית מאוד, בעלת חלונות גדולים שאפשרו להציץ קצת אל אוזבקיסטן האמיתית והלא נגישה שמחוץ לערים המתויירות.

היסטוריה יהודית בסמרקנד

בעיר העתיקה של סמרקנד עוד עומד בית כנסת ישן, Gumbaz, ששוכן באחת הסמטאות של ה"רובע היהודי", סמוך לבית הקברות הגדול בצפון. קשה למצוא אותו לפי התיאור שבלונלי פלנט, אך תושבי השכונה הפנו אותי בשמחה אל הכיוונים הדרושים עד שהגעתי (יש לשאול Synagoga?). זו הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת וגיליתי שהוא נעול, אך חבורה של קשישים שישבה בסמוך הצמידה אלי ילד קטן והורתה לו להוביל אותי אל הבית של תמר, שהיא, יחד עם בעלה, אחראים על בית הכנסת ומחזיקים במפתחות. דפקתי על שער המתכת של ביתה, ולאחר כמה ניסיונות (לא להתבייש לדפוק חזק) היא פתחה אותו בפני. תמר יודעת עברית, ורוב המשפחה שלה נמצאת כיום בחולון. בעלה היה באותה התקופה בישראל והוא זה שלרוב נמצא בבית הכנסת ומקבל מבקרים. היא סיפרה שהוא נמצא שם כמעט בכל בוקר. סיכמנו שאחזור בבוקר בעוד יומיים, כשאשל תהיה כבר בסמרקנד, ואז היא תיקח אותנו אל בית הכנסת.

וכך עשינו. מהסמטה קשה להבחין בבית הכנסת, ולמעט עיטורים של מגן דויד ומנורה על החומה אין כל כך סימנים שמרמזים שהוא אכן נמצא שם. אך מהרגע שעוברים בשער החצר ונכנסים לתוכו הוא מתגלה להיות מרשים מאוד, ומלא בכל מה שבית כנסת צריך להתהדר בו, לרבות ספריות של ספרי קידוש בעברית עתיקים. תמר סיפרה לנו שבית הכנסת הזה הוקם באמצע המאה ה-19, כשחיו ברובע משפחות יהודיות רבות. מאז קום המדינה (שלנו) והתפרקות ברית המועצות הרוב המוחלט של היהודים היגר לישראל ולארה"ב, וכיום בעיר העתיקה נותרו משפחות ספורות בלבד. כמה עשרות משפחות יהודיות עברו לחלק החדש של סמרקנד, שם קיים בית כנסת חדש. מעטים מאוד מהיהודים בסמרקנד שומרים מסורת, ובתי הכנסת בה כמעט ולא רואים פעילות.

יום הביקור שלנו בבית הכנסת היה ערב ראש השנה, ואשל ואני קיווינו מאוד שנצליח להזמין את עצמנו אל ארוחת החג אצל אחת מהמשפחות היהודיות בעיר. תלינו הרבה תקוות בתמר שתדע לומר לנו לאן ולמי לפנות. אך היא מצידה סיפרה שמאחר ויש כל כך מעט יהודים בעיר, ועוד פחות מכך שומרי מסורת, היא לא יודעת אם מישהו בכלל מתכוון לציין את החג. היא אמרה שלפעמים מתארגנות כמה משפחות לאיזו ארוחה או ציון החג בצורה כלשהי, אך היא לא יודעת מה קורה השנה.

מעט מבואסים התפצלנו אשל ואני. היא הלכה לבקר באתרים שכבר ראיתי ביומיים הקודמים, ואני המשכתי אל בית הקברות היהודי ששוכן מצפון לרובע היהודי, על התל הארכיאולוגי של סמרקנד, לצד בתי הקברות האחרים של העיר. כדי להגיע אליו יש לחצות את הכביש הראשי צפונה, וללכת לאורכו לכיוון צפון מזרח עד שמגיעים לשער שמקושט במגני דויד וסמלים נוספים. בית הקברות היהודי בסמרקנד הוא עצום, ומעניין הרבה יותר לעומת זה שבבוכארה. יש בו קברים עוד מהמאה ה-19 לצד מודרניים יותר, והוא שמור ומתוחזק היטב. בבית הקברות הזה פגשתי את יוסי סופר וחיים רייניץ, פעילי חב"ד צעירים שבאו מישראל לסמרקנד כדי לחזק את הקהילה היהודית בתקופת החגים. הצטרפנו לקידוש שהם ערכו בבית הכנסת החדש, שם זכינו לפגוש כמה אנשים מעניינים מהקהילה היהודית בעיר, והמשכנו עם חיים ויוסי אל ארוחת החג שהם הכינו בבית המלון שלהם, שנקרא שימחה-הוטל, זכר לשורשיו היהודיים (שלא הצלחנו להבין לגמרי) של בעל המקום.

אחד הדברים שעניינו אותי בבית הקברות הזה הוא חלקת הילדים, שבה קבורים כמה מ"ילדי טהרן" שמצאו את מותם בסמרקנד, בדרכם אל ארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. לא מצאתי את החלקה וגם אנשים ששאלתי לא הכירו אותה. אז גיליתי שקיים בסמרקנד בית קברות יהודי-אשכנזי נפרד באזור אחר בעיר, ושכנראה שבו שוכנים הקברים שחיפשתי (רוב הילדים הגיעו מפולין).

שחריסאבז

את אחד מארבעת הימים שביליתי בסמרקנד הקדשתי למעשה לעיר אחרת לגמרי, שחריסאבז (Shahrisabz), אליה יצאתי לביקור קצר. שחריסאבז שוכנת כשעתיים נסיעה דרומית לסמרקנד, מעבר לרכס הרים נמוך (ביחס למדינות השכנות ממזרח). שחריסאבז היא עיר הולדתו של טימור לנג, אחת מהדמויות ההיסטוריות המרכזיות של מרכז אסיה, ובה הוא החליט להקים את ארמונו ולחפור את קברו. אותו ארמון, שנקרא Ak-Saray היה אחד מהמבנים הגדולים והמרשימים ביותר שנבנו בעת העתיקה באוזבקיסטן, והשרידים שלו לא עברו שחזור מאפס כמו בסמרקנד ובוכרה אלא נותרו כפי ששרדו.

מוניות משותפות יוצאות מסמרקנד לשחריסאבז מהצומת של רחובות Suzangaran – Registon, מעט דרום-מזרחית לרג'יסטן, ליד הסופרמרקט. הנהגים יתנפלו עליכם במהרה וידחפו אתכם לאחד הרכבים. למדתי במרכז המבקרים שהנסיעה צריכה לעלות כ-25000 סום, וזה היה המחיר שדרשו הנהגים. המיקוח לא צלח. הנסיעה ארכה כשעתיים (עוד הזדמנות טובה לראות מעט מאוזבקיסטן של האוזבקים), ואפשר לרדת כבר כשמבחינים בעתיקות. העניין המרכזי בעיר הוא אותו ארמון ענק, שהשריד הבודד ששרד ממנו גבוה ומרשים כל כך, שאני מודה שבתוך ליבי קצת התאבסתי שלא בנו אותו מחדש כמו את שאר האתרים. אך היה עוד יותר מרשים לראות את האריחים הצבעוניים המקוריים בנות מאות השנים ששרדו על הקירות הגבוהים. כמעט בכל אתר אחר באוזבקיסטן האריחים הם שחזורים מאוחרים מעשרות השנים האחרונות.

כמו בסמרקנד, הוקם פארק עצום ומוזר סביב השריד הבודד של הארמון, עם שבילים מזוותים שאי אפשר ללכת בהם ישר. הארמון נראה מנותק ומנוכר, חסר הקשר. במעבר בתוך האתר תקוע כמו פצע דוכן למכירת מזכרות, שאם מתקרבים אליו יותר מדי שומעים את קריאת ה"Mister ticket!" ונקנסים בכמה אלפי סום בשביל הזכות לנשום.

כקילומטר מדרום לארמון בולטות כמה כיפות תכולות של מסגד עתיק (Kok gumbaz) ומאוזוליאומים. פנים המסגד מעניין ומקושט בדגמי דקלים ובעיטורים לבנים ונעימים. אל המסגד הצלחתי להיכנס מבלי לשלם על כרטיס, אך אחריו העמקתי פנימה אל החצר, וכשקירבתי את האף שלי קרוב מדי אל המאוזוליאומים קפצה אישה מאחת הדלתות ונזפה בי "Mister ticket!". זעפתי עליה בחזרה ושילמתי.

בסמוך למסגד, ממזרח, קיים קומפלקס עתיק נוסף – Khazrati Imam ששימש כמאוזוליאום. למעט פיסת מבנה קטנה שעוד עומדת שאר האתר עשוי נדבכי קירות נמוכים בלבד. בחלקו המזרחי,בין בסיסי הקירות, נמצאת כניסה אל חלל תת קרקעי, שבתוכו מונח הסרקופג העצום שטימור ייעד לעצמו. טימור נקבר לבסוף במאוזוליאום Gur-E-Amir בסמרקנד, אחרי שסיים את חייו בעונת החורף, ומעברי ההרים היו חסומים בשלג ולא התאפשר להעביר את גופתו אל שחריסאבז.

מדרום למסגד מתחברים אל רחוב ראשי שלאורכו מספר מקומות שאפשר לאכול בהם. המשך הרחוב מצטלב עם רחוב נוסף, שכיוונו המזרחי מוביל בחזרה אל סמרקנד. שם עצרה לי מרשוטקת Daewoo קטנטנה שתמורת כמה מאות סום בודדות לקחה אותי אל העיר קיטאב הסמוכה. אמרתי לנהג שאני מחפש להגיע לסמרקנד והוא הסיע אותי אל האזור בו מתאספות המוניות. הוא מצא בשבילי מונית שביקשה 20000 סום, 5000 פחות מאשר הקו סמרקנד-שחריסאבז. אפשר לעשות את התרגיל הזה גם בהלוך ובכך לחסוך בסך הכל פחות מדולר אחד.

בוכארה

תחנת הרכבת של בוכארה נמצאת למעשה בעיר אחרת, קאגאן, במרחק של 9 ק"מ ממרכז העיר. לונלי פלנט מציינים שמרשוטקה מספר 68 נוסעת בין תחנת הרכבת למרכז של בוכארה (ליאבי היוז). לא מצאנו אותה ובמקום זאת עלינו על אחת אחרת שהנהג שלה אמר שהוא מגיע לאותו מקום. התברר שהייתה בינינו אי הבנה והוא הוריד אותנו בכניסה לעיר, ממנה המשכנו במונית.

מרכז העניינים בבוכארה הוא כיכר פתוחה בשם ליאבי היוז, שבמרכזה בריכת מים גדולה. מדובר במקום נפלא שקל להתאהב בו. הבריכה מוקפת בעצי תות זקנים, מבנים עתיקים ובמספר מסעדות/בתי קפה, והאווירה רגועה ונעימה בכל שעה ביום. מדרום לבריכה, בתוך הרובע היהודי של העיר העתיקה, נמצאים רוב בתי המלון של בוכארה, מצפון לבריכה לאורך הכביש ממתינות מוניות רבות, וממזרח לה במרחק הליכה קצר נמצאת תחנת המרשוטקות "ליאבי היוז".

את הלילות עשינו בסאראפון B&B שנמצא במרחק יריקה מהבריכה. הוא עלה לנו 25 דולר ללילה + ארוחת בוקר לחדר עם שתי מיטות, ואנחנו ממליצים עליו בחום. הגסטהאוס שוכן בתוך בית ישן שהיה שייך בעבר למשפחה יהודית עשירה (כך טען הבעלים, אך זה נשמע הגיוני מאחר וזה הרובע היהודי). הבעלים ומשפחתו אירחנו אותנו נהדר, והיה כיף לחזור לשם בסוף כל יום.

שלא כמו סמרקנד, העיר העתיקה של בוכארה נותרה פחות או יותר שלמה, והיא מדהימה. כאן הרגשתי בפעם הראשונה (ואולי היחידה?) את תחושת "דרך המשי" שדמיינתי בראשי לפני שיצאתי מהארץ. עיר צפופה ושוקקת, עשויה לבני בוץ מתפוררות, ומלאה במסגדים ובמדרסות ענקיות עם כיפות תכולות. מעט ממזרח לבריכה נמצאים שלושה באזארים מקורים ששוכנים בתוך מבנים מעגליים, שתפקדו כשווקים גם במקור. כיום הם מלאים בדוכנים ובחנויות למכירה של בדים ומשי לתיירים, אך לדעתי עדיין מדובר במקומות מיוחדים ששווה להתעכב עליהם. בתוך הכוכים והחדרים הקטנים יושבים סוחרי בדים ממולחים לצד ערימות של סוזאני (עבודות רקמה, בעיקר משי) בגדים וצעיפים, ולדעתי זה מקום טוב לחפש בו מזכרות מהסוג הזה. תבקשו מהמוכרים להדגים לכם איך להבדיל בין בדים בעבודת יד לבין בדים שיוצרו במכונה. אז למדתי גם שרק חלק קטן מכל הצעיפים שעומדים למכירה במדינה באמת יוצרו באוזבקיסטן (רובם בעיר מרגילון). אפשר לזהות אותם על ידי דגם ה"איקאט – Ikat", רצף של זיגזגים, עיניים ומעויינים שחוזר על עצמו לאורך הבד, לרוב בשניים או שלושה גוונים בלבד. הביגוד האוזבקי המסורתי שלובשות הנשים ברחובות מקושט בצורה דומה. כל שאר הצעיפים, אפילו כאלה שמזכירים במעט את דגם האיקאט אך שיוצרו במכונה, מגיעים מהודו (לדוגמה קניתי צעיף משי בדגם איקאט שיוצר במכונה (בהודו) במחיר 4 דולר, אך צעיף אותנטי בעבודת יד נמכר לי ב-16 דולר).

עמדו לרשותנו ארבעה ימים שלמים, והצלחנו לבקר בכל האתרים העתיקים שמתוארים בלולני פלנט (אפשר גם בהרבה פחות אם מוותרים על מעט האתרים המרוחקים יותר). אציין כאן רק את אלה שיש לנו משהו מיוחד לומר לגביהם. חוץ מכיכר ליאבי היוז, האתר שזכור לי ביותר הוא הקומפלקס של מסגד קאלון, צריח קאלון ומדרסת מיר-אי-ערב. לדעתי אלה הם בין המבנים המרשימים ביותר באוזבקיסטן, במיוחד הצריח, והעובדה שהם עדיין פעילים מוסיפה לייחוד שלהם. אל המדרסה לא ניתן להיכנס מלבד אל האולם הראשון שמעבר לדלת הכניסה, הצריח חסום גם הוא, אך בתוך המסגד אפשר להסתובב לאחר קניית כרטיס בכניסה. הכרטיס תקף ליום אחד, אך אשל הצליחה לשכנע את המוכר הצעיר שיכניס אותנו גם למחרת (היה כבר אחה"צ ורציתי לצלם גם בבוקר).

מצפון למסגד, מעבר לרחוב, פועל שוק שטיחים מעניין שמציגים בו לראווה את השטיחים גדולים ביותר שראיתי מימיי. לצד שוק השטיחים (מימין) פועל שוק תכשיטים תוסס מלא בגבירות אוזבקיות שמתמקחות אחת עם השנייה בלהט. שם מצאתי אישה זקנה עם עגלת מלונים, שמכרה שליש מלון פרוס ב-2000 סום (אולי עניין שולי, אך אלה הדברים הקטנים שעושים אותך מאושר לאחר יום שלם בשמש).

כרטיס הכניסה אל המצודה (The Ark) היה יקר יחסית לאתרים אחרים באוזבקיסטן, אך אנחנו ממליצים לא לדלג עליה. בתוך החדרים בה נמצאים כמה מוזיאונים קטנים ומגוונים, ויש ממנה תצפיות טובות על רחבי העיר. בסמוך למצודה נמצא ה"זינדון", בית הסוהר הקדום של העיר. הוא שוכן בתוך מבנה מוקף חלקלקה בדומה למצודה, אך הוא קטנטן לעומתה. בפנים פתוחים לקהל רק שני חדרים קטנים, שמוצגים בהם כמה אזיקים ישנים, והביקור שלנו בהם הסתכם ב-10 דקות (כמובן שמשלמים על כרטיס). העובד במקום התלהב מהעובדה שהגענו מישראל, והפנה אותי אל אוסף התצלומים הישנים שמוצגים בכניסה, שמתוארים בהם יהודים רבים ואפילו טקס ברית מילה.

כחצי קילומטר ממערב למצודה נמצא קולחוז באזאר, עוד אחד מהשווקים הגדולים שנמצאים בכל עיר גדולה במרכז אסיה. זה מקום טוב לקנות בו פירות, ירקות, דבש וגבינה. מצפון לשוק, מעבר לרחוב, יש שורה של מסעדות "על האש" זולות שנחמד לאכול בהן צהריים.

עדיין חיים יהודים בעיר העתיקה של בוכארה, והם מרוכזים בשכונה שנמצאת חצי קילומטר מדרום לליאבי היוז. בית הקברות היהודי מוזנח ובקושי נותרו בו מצבות. בית הכנסת הסמוך אליו שמתואר בלונלי פלנט (מספר 25) לא פשוט למציאה, ושאלנו מספר אנשים שונים עד שהצלחנו לאתר אותו. פתחה לנו אותו בת הרב שגר ממול. שווה להסתובב בחלק הזה של העיר, בין בית הכנסת ובית הקברות היהודי. באחת הסמטאות ראינו במקרה שלט עם סממנים יהודיים וישראליים, ונכנסו בעקבותיו אל בית חצר שהתברר כמעין "צהרון" לתלמידים יהודים, שבאים אליו אחר הצהריים לכל מיני פעילויות שממומנות על ידי ארגונים יהודיים שונים. פגשנו שם יהודיה ממוצא רוסי שעובדת במקום ושסיפרה לנו סיפורים על הקהילה בעיר.

נסענו לבקר גם בארמון הקיץ של האמיר (Emir's Summer Palace), ששוכן 6 ק"מ מצפון למרכז העיר. אוטובוס אליו אפשר לתפוס מהרחוב הראשי "אוזבקיסטן" ממערב לליאבי היוז (כ-10 דקות הליכה). לאחר שמגיעים לצומת יש לחצות את הכביש וללכת דרומה כמה מאות מטרים עד שמגיעים לתחנת אוטובוס, ושם להמתין לקווים 70 (אוטובוס) או 7 (מרשוטקה). הארמון הוא התחנה האחרונה שלהם. הכניסה לארמון יקרה מאוד (כ-12,000 סום) ויחסית למחיר ולעובדה שמדובר בארמון, יש מעט מאוד מה לראות במקום והאווירה "מוזנחת". הארמון לא ישן במיוחד, והושפע מאוד מסגנונות בנייה רוסיים שניכרים בעיצובי הפנים המוגזמים לכל דעה שלא דומים כלל לסגנון האוזבקי באתרים העתיקים יותר. אני לא אוהב לחוות דעה שלילית על אתרים בסיפורים שלי, אך מאחר ומדובר בטרטור תחבורתי לא קטן, ובמחיר יחסי לא זול (2 דולר!), הייתי חושב על לוותר עליו במידה ואתם קצרים בזמן. אם אתם חובבי היסטוריה מושבעים (זה עדיין הארמון של שליט מדינת בוכארה בתקופת האימפריה הרוסית) ומתעניינים בעיצוב ואומנות, זה המקום בשבילכם. ארמון דומה אפשר למצוא גם בחיווה, במיקום נגיש הרבה יותר.

מקומות לאכול בהם: המסעדה לצד הבריכה בליאבי היוז נחמדה מאוד. בעל הגסטהאוס לא הפסיק להמליץ על מסעדת צ'ינאר (Chinar), שנמצאת כמה דקות הליכה ממזרח לליאבי היוז. מדובר במסעדה ענקית בת 3 קומות (אולי אני מגזים בפועל רק 2), עם עשרות מלצרים והמון לקוחות מקומיים. היא הייתה נחמדה והפלוב היה מלא בצימוקים (אם תבקשו פלוב צמחוני פשוט יוציאו לכם את הבשר מהצלחת ויחזירו אותה בלי בושה). מקום טוב נוסף היא המסעדה שממול לגסטהאוס (או שאולי בסמטה המקבילה ממזרח). היא עושה רושם של יוקרתית ואפשר לשבת על הגג ולראות משם את השקיעה. מסעדה נוספת שלא אכלנו בה אך שווה ביקור נמצאת בקצה הסמטה של הגסטהאוס (או שוב, הסמטה המקבילה) שאחד החללים בה מקושט במשפטים עבריים ובסמלים יהודיים נוספים. ניסינו גם את "בלה איטליה" שממערב לליאבי היוז. מקום חביב שפוקדים אותו בעיקר צעירים מקומיים. אל תצפו לאוכל איטלקי ברמה גבוהה במיוחד, אך המסעדה הזו הייתה הפוגה נחוצה לאחר ישיבה בעשרות "בתי תה" שגרתיים, ויש קריוקי.

הגיע העת לעזוב את בוכרה ולנסוע לחיווה. בעל הגסטהאוס תיאם בשבילנו מונית משותפת שאספה אותנו מהחנייה שצמודה לליאבי היוז מצפון ושהסיעה אותנו עד לגסטהאוס שבחרנו בחיווה במחיר 75,000 סום לאדם. יחד איתנו עלו למונית עוד שני תיירים עם מזוודות גדולות, ולא התאפשר להכניס את כל המטען אל הרכב הקטן (חצי מתא המטען נתפס על ידי בלון הגז). בסופו של דבר נסעתי עם התרמיל הגדול שלי על הברכיים, ואשל התנדבה להידחס במושב הקדמי עם המזוודה של טטאקו היפנית. בתחילת הנסיעה האווירה ברכב הייתה מתוחה מאוד כי התיירים האחרים עשו לנהג את המוות בעניין המזוודות, אך אשל ריככה אותו והוא אפילו עצר לנו לאורך הדרך כדי שנוכל לצלם את נהר האמו-דריה ואת טורקמניסטן שמאחוריו. הנסיעה אורכת 6 שעות.

חיווה

בהמלצת טטאקו הגענו אל הגסטהאוס לאלי-אופה (Lali-Opa), שנמצא במרחק הליכה קצר מהשער המערבי והחשוב יותר של העיר העתיקה, והוא מומלץ בחום. יש בו חדר מעונות אחד עם ארבע מיטות, במחיר של 10 דולר ללילה (אולי מעט יותר). סמוך אליו עומד גסטהאוס נוסף ששמענו שגם הוא מוצלח. אפשר להחליף בו כסף.

העיר חיווה, בדומה לבוכארה, הייתה העיר המרכזית של מדינת חיווה שהתקיימה מהמאה ה-16 ועד לא כל כך מזמן. היא השתרעה על שטחים רחבים במה שהיום מערב אוזבקיסטן וטורקמניסטן. השתמרה בה עיר עתיקה מרשימה ומעניינת, מוקפת חומות, שההליכה בתוכה משרה אווירה של סרטי אלאדין. כל האטרקציות התיירותיות בחיווה נמצאות בתוך חומות העיר העתיקה, או בסמוך מאוד אליה.

בשער המערבי ניתן לקנות כרטיס יחיד שמקנה כניסה לרוב האתרים שבתוך תחומי העיר העתיקה של חיווה, ושל הארמון המאוחר שנמצא מחוץ להן. הכרטיס תקף ליומיים ומגיע עם דף ובו רשימה של כל האתרים, שבכניסה לכל אחד מהם הוא נבדק על ידי גברת שמוחקת אותו מהרשימה. מאחר ומדובר באתר "ממשלתי", אם תשלמו בסום במקום בדולרים הכרטיס יעלה לכם חצי מחיר כי הם מחויבים לשער הרשמי של המדינה.

לדעתנו יומיים מספיקים בהחלט כדי לחקור את כל האתרים בעיר. לא צריך כרטיס כדי להיכנס אל תחומי העיר העתיקה, להסתובב בסמטאות שלה ולשבת במסעדות. לכן אם יש ברשותכם יותר מיומיים, תבחרו מראש אילו מהימים אתם מקדישים לאתרים ואיזה תקדישו לשוטטות. אנחנו למשל הגענו לעיר אחר הצהריים, אך קנינו כרטיס רק למחרת.

לא נפרט על כל האתרים, אלא רק על אלה שיש לנו משהו להוסיף לגביהם. בתוך העיר, סמוך לשער המערבי, עומדת מדרסה ענקית שהוסבה לבית מלון יוקרתי (Orient Star). היינו סקרנים איך היא נראית בפנים אך לא הרגשנו בנוח להיכנס סתם כך. לכן אמרנו לאדם בקבלה שאנחנו מתעניינים בחדר ומבקשים לראות אחד, וכולם היו מרוצים. האמת, שווה.

אם אתם סקרנים לשמוע מעט על יהדות חיווה, המוכר באחת מחנויות הענתיקות סיפר שהוא כזה. החנות נמצאת בסמטה הראשונה משמאל אחרי שנכנסים בשער המערבי, והיא האחרונה בשורה של חנויות דומות. בכניסה אליה מסודרות קערות עתיקות למכירה. המוכר בעל שפה שסועה ואנגלית טובה, והוא אפילו נתן לי הנחת יהודי.

קיימות שתי תצפיות על העיר העתיקה, מהמגדל במצודה ומהצריח הגבוה (Islom Hoja), הכניסה אליהן עולה דולר (6000 סום), ומומלץ לעלות אליהן לקראת השקיעה. נוח יותר להעביר זמנים ארוכים בתצפית מהמצודה בגלל השטח הרחב היחסית שניתן לעמוד בו. התצפית השנייה בראש הצריח צפופה מאוד.

מעט לפני ארמון טאש-חובלי (שהיה סגור כשהיינו) מדרום, קיימת סמטה צרה שממשיכה מערבה. ממנה יש כניסה אל מוזיאון ארכיטקטורה (או משהו בסגנון, יש שלט קטן מעל לכניסה). רוב המוצגים בו נמצאים בתוך מעברים מקורים וחשוכים שנפתחים אל שני מסגדי חצר יפהפיים, שלא מצויינים בלונלי פלנט.

ממזרח לעיר העתיקה מתפרס באזאר תוסס ששווה להקדיש לו זמן. דוכני המלונים והאבטיחים נמצאים בגבולותיו הצפוניים והמזרחיים לאורך הכביש. כשהלכנו לאורך החומות (אפשר לעלות מהשער הצפוני) ראינו ערימות של אבטיחים ומלונים על הכביש לאורך החומה המזרחית.

בחיווה המודרנית פועל מפעל קרמיקה מקומי שמייצר קערות וצלחות בעלות סגנון ייחודי ופשוט שאהבתי, שאפשר לראות מעטות מהן בחנויות המזכרות ברחבי העיר. בסמטה הראשית שנפתחת מהשער המערבי נמצאות כמה חנויות כאלה, שאחת מהן שייכת לבת של אחד מעובדי המפעל (אולי הבעלים). אפשר דרכה לתאם במפעל ביקור (אני מניח שזה יהיה מקום טוב לקנות בו כלים). הכלים המודרניים שמוצעים למכירה בחנויות התיירים יקרים יחסית, אך בבאזאר שבמזרח העיר קניתי קערה כחולה גדולה (לפלוב) בשני דולר בלבד.

לאורך הרחוב הראשי בעיר העתיקה פועלות כמה מסעדות ברמה גבוה (ניסינו את כולן), ומעט מצפון לו נמצאת המסעדה המומלצת Terrassa cafe בעלת הצוות הנעים, הגג המדהים והפלוב הטעים. מסעדות פועלים זולות אפשר למצוא בתוך השוק.

מחיווה חזרנו לטשקנט ברכבת. אפשר לקנות כרטיסים במקום יעודי לכך שנמצא כמה מאות מטרים מצפון לשער הצפוני של העיר העתיקה, על הרחוב הראשי (בצדו המערבי, יש בחזית תמונות של רכבות ומטוסים). מדובר ברכבת לילה שיוצאת אחר הצהריים ומגיעה בבוקר למחרת, ולכן חשבנו להתפנק ולקנות כרטיסים למחלקה השנייה. כדי להגיע מהעיר העתיקה לתחנת הרכבת (שממוקמת בעיר אורגנץ') עלינו על מונית משותפת שמחכה מחוץ לשער הצפוני של העיר העתיקה. היא עלתה כ-4000 סום לאדם, ויכול להיות שדרשו עוד בשביל התרמיל. ממול לגסטהאוס לאלי-אופה יוצא אוטובוס חשמלי שמגיע גם הוא עד לתחנת הרכבת, אך שמענו שהוא איטי מאוד ויוצא בכל שעה. המחלקה השנייה לא התגלתה להיות מציאה גדולה, והייתה פחות נעימה מנסיעה דומה שהייתה לי בקזחסטן במחלקה הזולה. אני לא יכול להעלות על דעתי כיצד מחלקת התיירים יכולה להיות נוחה עוד פחות. ברכבת יש קרון-מסעדה שאפשר לשבת בו בנוחות ולראות ממנו את השקיעה מעל למדבר המישורי והריק. רגע שהעלה בראשי סצינות מהספר "והיום איננו כלה".

סיור בין המבצרים העתיקים שמצפון לחיווה

מצפון לחיווה פזורים כ-20 מבצרים עתיקים עשויים לבני בוץ שנבנו ושהיו בשימוש בתקופות שונות, וניתן לסייר ביניהם על ידי השכרת רכב עם נהג למשך היום. גסטהאוס לאלי-אופה מאפשר לארגן סיור כזה דרכו, במתכונת של חצי יום או של יום שלם. בפועל שניהם אורכים יום שלם, אולם הקצר יותר עובר רק בשלושה מבצרים בעוד שהארוך עובר בחמישה. העובד היה אדיב מאוד ואחרי שראה שאנחנו לא מצליחים למצוא אף תייר אחר שירצה להצטרף אל שנינו (היינו ממש בסוף העונה), הוא הסכים שנשלם רק 35 דולר תמורת הסיור הקצר יותר וביקש שלא נספר על כך לתיירים אחרים. נכון שהרגע סיפרתי, ולכן אוסיף שכנראה והמחיר הזה התאים להם או לנהג באופן פרטני לסיטואציה שלנו, ולדעתי לא ניתן לצפות למחיר כזה שוב. המחיר לסיור הקצר עמד בעונה שלנו על 45 דולר, והוא שווה את זה בלי לחשוב פעמיים.

שלושת המבצרים שביקרנו בהם הם קיזיל-קלע, טופראק-קלע ואייאז-קלע.

הנהג חיכה לנו מחוץ לגסטהאוס בשעה שקבענו ויצאנו לדרך. גם בלי קשר למבצרים, זו הייתה הזדמנות נדירה לראות את אוזבקיסטן הכפרית שקיימת בנאות המדבר המערביים של המדינה. את שדות הכותנה הרבים ואת האזרחים שעובדים בקטיף ידני כמו עבדים ממש (כך גם תיאר זאת לונלי פלנט). התחלנו את היום בקיזיל-קלע (Kyzyl Qala), שהיה קטן מאוד יחסית לאחרים ושחומותיו החיצוניות היו באמצע תהליך של שחזור (בונים אותן מחדש). ניתן לעלות אל המבצר, שלא נותר בו כלום למעט רחבת בוץ יבשה מוקפת חומה.

מקיזיל המשכנו אל טופארק-קלע (Toprak Qala) שממוקם ממש מעבר לכביש. הוא כבר היה הרבה יותר מרשים, ואפשר היה לדמיין את הכפר או העיר שבעבר הקיפה אותו. אפשר לזהות בו את מאגרי המים, והרבה חדרים רדודים ונטולי גג. כמו כל המבצרים האחרים, ברגע שהפסיקו לתחזק את המבצר לבני הבוץ החלו להישטף ולסתום את החללים הפנימיים. היה מדהים לראות את שכבת המלח העבה והטרשית שהתפתחה על הקרקע בתוכו וסביבו. איך הצליחו לגדל שם משהו?

סיימנו את היום באייאז-קלע (Ayaz Qala) שהוא ללא ספק המרשים ביותר מהשלושה. הוא ממוקם ממש על גבול נווה המדבר, ומצפון לו מתחיל מדבר מרשים של דיונות חול ומלחות. המבצר הוא למעשה קופלקס של שלושה נפרדים, כאשר הגדול והמרכזי יותר שוכן על גבעה, ממנה נשקף נוף נהדר על נווה המדבר מדרום, המדבר מצפון ועל רכס הרים ממערב. מהמבצר הגבוה ירדנו דרומה והקפנו את המבצר הקטן יותר, וחזרנו אל החנייה דרך מחשופי הסלע שממערב (ראינו נחש וכמה לטאות). אם זה מעניין מישהו, מצאתי שם גזע עץ מאובן (כנראה דקל), שהתפזר מעט על פני המדרון.

סיימנו את היום בשעה 15:00 והתחלנו בנסיעה חזרה לגסטהאוס. הנהג, שכבר נעשה חבר שלנו, ביקש לעצור אצל אחד מהחברים שלו בדרך. כמובן שהסכמנו, והגענו איתו אל בית חקלאי, שהחצר וגם הרצפה שבפנים הייתה מכוסה עד אפס מקום באבטיחים, מלונים ודלעות. אכלנו והצטיידנו והמשכנו בנסיעה.

המלצה שלנו – אם מצפה לכם יום נעים ואתם רוצים ללכת קצת ברגל, אפשר לשקול לוותר על שני המבצרים הראשונים ולהגיע ישר אל אייאז-קלע שמגמד את כל השאר. השניים הראשונים גם דורשים עיקוף ארוך בכבישים. כ-3 קילומטרים מצפון למבצר מתחילות להופיע מלחות שיכולות להיות מוצפות מים, ו-7 קילומטר ממנו שוכן אגם מלוח. ייתכן וההליכה דרך הדיונות לא פרקטית במיוחד, ואולי תייבשו את הנהג שיחכה לכם הרבה יותר ממה שציפיתם שהוא יצטרך, אך זה טיול שהיינו רוצים מאוד לעשות.

טיפים

• המחיר לכל הגסטהאוסים כולל ארוחת בוקר.
• גסטהאוסים מחוייבים על פי חוק לתת לכם "אישור שהייה" על הלילה שהעברתם אצלם, בדמות פתק קטן, אותו יש להציג ביציאה מהמדינה. הגסטהאוסים לוקחים את זה ברצינות רבה, אבל בשדה התעופה לא בכלל לא הזכירו אותם.
• לפי מה שמשתמע מהטיפ שלמעלה, אסור במדינה לישון במקומות שהם לא מלונות מורשים. הכלל ששמענו בעל פה ממקורות לא מורשים אומר שצריך להחזיק באישור שהייה לפחות כל לילה שלישי.
• ייתכן שחלק מהפרוצדורות שתיארנו כאן בסיפור השתנו מאז שהתחלף השלטון (כמה שבועות אחרי הטיול שלנו).