7 ימים מסע בהרי הרוונזורי לפסגת מרגריטה - בגיל 70
מסע מטורף לפסגת הרוונזורי שבאוגנדה – ההר הכי פראי ולא מתוייר באפריקה, טבע שאין בשום מקום אחר, תנאים קיצוניים, וצילומים נדירים שהפכו לסרט בלתי נשכח לכבוד יומולדת 70 של אבא.
| תאריך הטיול | February 2025 |
|---|---|
| משך הטיול | שבוע |
תוכן עניינים
מבוא
רכס הרוונזורי, מהאזורים הפראיים והפחות מתוירים באפריקה, שמגיע לגובה של מעל 5100 מטר. המסלול לקח אותנו דרך יערות גשם סבוכים, על שבילים חלקלקים מבוץ, בין שורשי עצים ענקיים. בהמשך, חצינו גשרים רעועים מעל נהרות שוצפים, ונאבקנו בשבילי ביצות קפואות בגובה 3000 מטר. לאט לאט, הצמחייה הפכה מוזרה, כאילו יצאה מעולם אחר – קקטוסים בגובה 5 מטר, אגמים אפלים וירוקת.
לקראת הפסגה, נאלצנו לטפס בעזרת חבלים וסולמות ברזל שנעוצים באבן, זה היה היום הכי קשה בחיים שלי, אבל בהחלט יכול להיות שהכי מספק.
את הדרך אנחנו עושים בדרכים לא דרכים, מאנטבה לקחנו מונית, נסיעה של 9 שעות בכבישים שלפעמים סלולים ולפעמים מלאים אבל ואבנים, לאורך כל ה450ק״מ לא היה רגע אחד בלי אנשים בצד הדרך שניסיו למכור משהו, הלכו לאנשהו, או סתם חיו את החיים בצד הכביש, זה באמת מאוד מוזר לנו, אבל 50מיליון תושבים והמקור פרנסה הכי טוב עובר בכביש הראשי, ואין הרבה כאלו.
בתחילת המסלול קיבלו אותנו בברכה צוות הטבחים, הפורטרים והמדריכים, 12 במספר, והיו אדיבים וענו על כל שאלה שהייתה לנו ודאגו שנהיה הכי מוכנים שאפשר לקראת המסע.
התכנון המקורי היה לעשות את הטבעת ולחזור מצד שני של ההר, בגלל שאבא שלי נפצע ונשאר בבקתה של היום השלישי לנוח, אז אנחנו המשכנו לעשות את המסלול ופגשנו אותו בירידה חזרה, ככה שיצא שעשינו את המסלול הלוך חזור - כנראה שאם אין הגבלות עדיף לעשות את הסיבוב כדי לראות יותר נופים, אני לא יודע מה יש בצד השני ולא ארחיב על הפציעות ומה קרה, אלא רק ארחיב על המסלול מנקודת מבט של מה שאני חוויתי והמסלול שאני הלכתי.
כל הלינה היא בבקתות, ככל שעולים יותר הבקטות קטנות יותר ומוזנחות יותר, למזלנו לא היו הרבה מטיילים באותו ימים אז כמעט תמיד היה לנו את כל המקום לעצמינו, אנחנו נעזרנו במדריכים ובפורטרים וגם 2 טבחים שפינקו אותנו בארוחות שוות ואפילו עוף מטוגן וצ׳יפס ואבטיח לקינוח, וכולל סנדוויצ׳ים לדרך.
ממליץ לראות את הסרטון המצורף, הוא מאוד מושקע ומתאר את החוויה בדיוק:
יום 1 - Nyakalengija אל Nyabitaba Hut
נסיעה קשוחה של יום שלם בדרכים לא דרכים, כאשר המקומיים רואים בנו כשטר דולר אחד גדול מהלך, הובילה אותנו לפה, למרגלות הרוונזורי.
היום מתחיל במדידת ציוד והתאמת הציוד לטיפוס, מיד לאחר מכן מגיעים לתדריך, באופן מפתיע האוגנדים מאוד מסודרים, למרות שהמקום לא מאוד מתוייר - ההתנהלות שם היא מסודרת ומאורגנת.
היום עולים הרבה, רק מתחילים את המסלול, העלייה סגורה בין עצים ולא רואים את הנוף, לא מאוד חם אבל האויר לח ומזיעים הרבה, עם זאת המסלול ממש יפה עם נחלים וגשרונים, וגם לא מעט קופים בצד הדרך
יום 2 - Nyabitaba Hut אל John Matte Hut
ביום הזה אנחנו נחשפים לראשונה לטבע קצת שונה ממה שהכרנו, השביל אומנם מתחיל כמו אתמול, אבל ככל שהיום מתקדם אנחנו נחשפים לקקטוסים בגובה של 5 מטר, כל מיני צמחייה צבעונית שלא רואים בשום מקום אחר, וגם חיות מקטן ועד גדול שקיימות רק באפריקה.
פתאום ללא התראה מוקדמת התחיל מבול עוצמתי, כל השביל נהיה בוצי, חלק מהבוץ גם מגיע עד הברכיים, אנחנו מיד עולים על חליפת סערה ומגפיים ומתחילים ללכת בתוך שביל בוצי ולעיתים גם ביצות.
למזלינו לא הספקנו ללכת הרבה בגשם וגם מתגלה מולנו הגשר הראשון מבין גשרים רבים אחרים (עליהם הסברתי בסרטון המושקע שהכנתי אז מומלץ לראות!), הגשר מאוד מחליק וצריך ללכת עליו בזהירות, אבל עדיין זה הרבה יותר נוח מאשר לשקוע עמוק בבוץ.
אנחנו עוצרים בבקתה באמצע הדרך שנותנת לנו מחסה מהגשם, הגשם לא נגמר אבל נחלש - אין ברירה אלא להמשיך לצעוד, עוד כמה שעות הליכה בבוץ ובגשרים לסירוגין מובילות אותנו למחנה בו נבלה את הלילה.
יום 3 - John Matte Hut אל Bujuku Hut
יום הגשרים הגדול.
היום הזה מורכב מ-2 מקטעים של: הליכה על גשר של 1000מטר+- שבנוי מעל ביצה ואז עלייה של 150-200 מטר בגובה בלי גשרים על גבי בוץ ושביל מחליק. כל זה קורה פעמיים שכל פעם עולים מדרגה ושלב ומגיעים לאגם גבוה יותר.
זה אולי היום הכי יפה במסלול, היום הולכים בטבע שאין בשום מקום אחר, זה גם היום שמרגיש הכי מבודד ורחוק, הגשרים יותר חדשים ונוח יותר ללכת בהם, יותר קל להתרכז בטבע המדהים והעוצמתי, גם נחשפים לאיך הם בונים את הגשרים שזה מחזה מדהים בפני עצמו.
יום 4 - Bujuku Hut אל Elena Hut
את היום הזה אפשר לחלק ל3 מקטעים מאוד שונים באופי, שכולם מאתגרים בצורה אחרת.
אנחנו מתחילים הליכה לאורך גשר שנכון לרגע כתיבת שורות אלו נמצא עדיין בבנייה, עוד אין את הקרשים העליונים לכן אנחנו הולכים לצידו עמוק בבוץ אבל נעזרים בו כמו מעקה - דבר שמקל מאוד על ההליכה, כי זה מוריד את הפחד לאבד שיווי משקל ורק משאיר אותנו להתרכז בהליכה בבוץ, זה כמובן לא מונע מהעובדה שהבוץ נורא עמוק, ברמה שלפעמים קצת עובר את המגפיים ומי בוץ קרים נכנסים אל כף הרגל ולא יוצאים משם.
מיד בסוף הגשר מתחילה עלייה תלולה, בין שיחים, בין עצים, עמוק בבוץ, נעזרים בענפים כדי למשוך אותנו למעלה, פתאום מתגלה בוטקה קטן, משם נגלה נוף לאורך כל עבר איפה שהלכנו, רואים את הגשר הארוך של היום האחרון ואת האגם שעברנו בו, זה נוף מדהים וזכינו לראות טובה.
עברנו שליש, מפה מתחיל החלק השני, העלייה מתחילה להיות הרבה יותר תלולה, למזלנו אבל ללא בוץ, הולכים לצידו של ההר, עוזרים אחד לשני בעלייה, החוסר בחמצן מאוד מקשה וכל כמה צעדים צריך לעצור לנוח, הצמחייה נעלמת לאט לאט והנוף נהיה רק סלעי, מרגישים שמתחילים להגיע לפסגה גבוהה, הרוח נהיית חזקה וקרה, נהיה פחות לח ומתחילים לראות שלוליות שלג מדי פעם, קצת מרגש לבינתיים, בקרוב זה יהיה הסיוט שלנו
אנחנו מגיעים לבקתה שלרגע נדמה שאולי זה שלנו, אבל זה לא, כשאני אומר בקתה אני מתכוון מלון בשמיים, עם דלתות ומיטות שאחלום לקבל בבית שלי, וכל זה נסחב על גבם של עובדים חרוצים למעלה ההר בגובה קרוב ל4500 מטר.
מהבקתה מתחיל החלק השלישי והאחרון להיום, סוף סוף אין בוץ, סוף סוף העלייה לא תלולה, עם זאת ההליכה היא על גבי בולדרים ענקיים, חלקם מחליקים מאוד ודורשים מעבר בזהירות בישיבה, עולים ויורדים בלי סוף, הדרך לא קצרה אבל ההתקדמות היא איטית וזהירה.
כבר שלא היה לנו כוח וסבלנות הרמנו את הראש ופתאום בקתת אלנה נגלתה לעיננו, בהחלט לא דומה למה שבונים עכשיו.
מקום מעופש עם מלא בוץ מול דלת הכניסה ושירותים שדורשים מסלול אתגרי כדי להגיע אליהם.
בכל זאת לא היו המון אופציות מסביב והעדפנו את זה מלישון בחוץ, הגענו לתה חם שהטבח הספיק להכין לנו וישבנו לנוח.
יום 5 - Elena Hut דרך פסגת מרגריטה אל John Matte Hut
2:00 בלילה ואנחנו כבר ערים, קור מקפיא בחוץ, לא מעט מתחת לאפס, אנחנו עם פנסים על הראש (בינתיים) ועם כל הציוד טיפוס הנדרש, קרמפונים, גרזן, קסדה.
לפסגה יש לנו עוד בערך 550 מטר לעלות, ואיך לא הדרך מתחילה בירידה, כן בירידה, כמה נגלות של חבלים בדרך למטה, נאחזים חזק בחבל הקפוא ומתחילים לרדת במצוק, המדריך אומר לי להוריד את הכפפות כדי שלא אאבד אחיזה בחבל, אני מוריד אותם למשך 10 שניות ומבין שבקצב הזה ינשרו לי הידיים ואני מעדיף להחליק למוות ומחזיר אותם.
באמצע הדרך נגמרה לנו הסוללה של הפנס, לא כי לא טענו אותו סוללה מלאה, אלא כי הסוללה קפאה למוות, מזל שהבאתי פנסי גיבוי רציניים, אבל זה אומר שעכשיו צריך גם להחזיק פנס ביד וגם לעשות סנפלינג.
בקצה הירידה מחכה לנו מרבץ שלג שחושך מידי כדי להבין את אורכו, אבל אם אני צריך לנחש זה באיזור האינסוף.
מה שכן השלג מאוד יבש ולא נמס ברגליים זה מרגיש כמו חול קר, תכלס כיף לדרוך עליו, אבל זה לא מוריד מהעובדה שאני מקווה שזה יסתיים כבר.
סוף הקרחון יש קצת הליכה בין סלעים ענקיים, ואז מגיעים למבוי סתום, קיר ענק כמעט מאונך של קרחון אחד גדול.
מסתבר שבשביל זה הגרזן והקמפונים, אנחנו יושבים להרכיב את הקרמפונים על גבי הנעליים, שותים שלוק מים, ומגלים שבעצם מה שנותר מהבקבוק זה גוש קרח, אז אנחנו לוקחים קצת שלג מהרצפה ומתענגים על כל פתית.
מפה מתחילים לטפס על קיר השלג, סוג של בועטים את הרגל והסכינים נכנסים אל הקרח ומייצרים מדרגות, כדי לא לאבד שיווי משקל יש גם את הגרזן שאפשר לנעוץ בקרח, אני חייב לציין שזה מפחיד ב3 מטר הראשונים ואז זה דיי כמו הליכה רגילה, הקרמפונים אוחזים בקרח בצורה מטורפת, בכל זאת זה נורא מעייף וכל כמה דקות אנחנו עוצרים לנוח.
בקצה העלייה הגיע כבר הגיע אור ראשון, אין נוף כי הכל מכוסה עננים, אבל השמש חודרת בקרניים ורודות וכל הרקיע ורוד וממש יפה, ההמשך הוא קטע קצר של חבלים מסביב לצוק צר שצריך להיאחז בהם ולשכוח לרגע שיש תהום למטה, ומאז 10 דקות של עלייה על בולדרים, ופתאום בלי שום התראה מוקדמת מופיע השלט של הפסגה, מבט אחורה אנחנו כמה מטרים מעל העננים, אין כלום חוץ מעננים, אומנם אין נוף, אבל גם זה מחזה מדהים, אנחנו קופאים ובקושי מצליחים לעמוד עם הרוח העוצמתית הזאת, בכל זאת לא מוותרים על לפרוס את דגל ישראל.
מה שכן עם ירידת האדרנלין פתאום קולטים כמה קר, והרוח מטורפת ומעיפה שבבים חדים של שלג על הפנים, אז עוצרים כמה דקות לתמונות וסרטונים ולהניף דגל ישראל, ופה הכל רק הפוך
ב7:30 היינו בפסגה, ב11:00 הגענו חזרה, היינו באפיסת כוחות, נשכבנו ללא יכולת להרים את כף היד, אבל מה שמחכה לנו בהמשך זה עוד 1000 מטר ירידה במסלול שממנו באנו, עוד יומיים שלקח לנו לעלות, רק בירידה ועוד אחרי לילה של טיפוס מתיש.
היום מסתיים ב18:00, היום הכי קשה בחיים שלי.
יום 6 - John Matte Hut אל Nyabitaba Hut
היום אנחנו יורדים ברגוע, הרגליים תפוסות והגוף כואב מאתמול, היום הזה הוא בדיוק היום השני רק בירידה, אז יותר קל ומהיר מאשר לטפס, הבוץ הספיק להתייבש ואין גשם, אנחנו לוקחים את היום באיזי ומשקיעים יותר זמן בלחפש חיות ולצלם אותם, הנוף הוא אותו דבר רק שאנחנו מעריכים אותו יותר.
יום 7 - Nyabitaba Hut אל Nyakalengija
היום קצר, רק יורדים את מה שעלינו בהתחלה, אנחנו מנצלים את הזמן האחרון למצוא ולצלם חיות אחרונות לפני שאנחנו יוצאים משמורת הרוונזורי.
בסיום המסלול מחכים לנו שומרי היערות של השמורה עם תעודות מוכנות, בטקס לחיצות יד והוקרת תודה שהגענו למקום הזה, טקס קצת מוזר אבל בהחלט נותן כבוד, משהו שלא רואים במקומות אחרים שצריך לריב על מקומך בהר, פה אנחנו מתקבלים בברכה ובכבוד.
סרטון יומולדת 70
כשהתגבש הרעיון לטיול ע״י אבא שלי, במקביל גם גיבשתי רעיון עם אח שלי להפיק סרטון על המסע לכבוד היומולדת 70 של אבא שלי, הוא מצד אחד רצה, מצד שני היה זר לו כל הדברים האלו והוא ככה-ככה שיתף פעולה.
לצורך המשימה אני ואח שלי סחבנו 5ק״ג ציוד צילום, ממצלמות ועדשות וסוללות שיספיקו לנו לשבועיים, ועד הארד-דיסק לגיבויים.
לצערי בשדה תעופה תפסו אותי עם הרחפן ולא הסכימו לי להכניס אותו, השאירו אותו בשדה תעופה ונתנו לי פתק שאני אבוא לקחת אותו ביציאה, זה היה מעצבן אם כי הם היו נחמדים אבל מאוד נוקשים.
למרות זאת, למרות שאבא לא הגיע לפסגה, אני מרוצה מאיך שיצא הסרטון, ולהפך, אולי בעצם זה מה שהפך אותו למרגש, בעצם לתת מסר שהזמן לא עוצר ולא תמיד הספקנו להגשים את כל מה שרצינו, ובכל זאת זה מעורר השראה להגיע למקום כזה בגיל 70.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם