משך הטיול | 6 ימים |
---|---|
עונה מומלצת | ינואר - מרץ אוגוסט - ספטמבר ה"עונה היבשה" באוגנדה אך אפשר גם מחוץ לה |
אחרי מאות ימי מילואים, בין המלחמות ורגע לפני הבטחה על עסקת חטופים רז ואני מצליחים לקבל פס מהחיים ומהפרטנריות ומבינים שאלו רגעי הזהב שלנו לנצל את העונה היבשה באפריקה, לנסות לשכוח את כאבי הלב בארץ המיוסרת ולצאת לבקר את רכס הרוונזורי - הרי הירח, באוגנדה.
נסיעה באוטובוס הגרוטאי של חברת babys coach (זה השם - אמיתי) מקמפאלה לקאססה העיר שלמרגלות ההרים היא חוויה שכוללת היחלצות מפקקי התנועה של הבודה בודה - הטקסי הדו גלגלי של אוגנדה שיכול לשאת עליו משפחות שלמות או מטענים חורגים של מאות קילו סחורה (אמיתי!) והרבה ריחות של זיעה ועוני, צפיפות ותבלינים אפריקאיים.
שמונה שעות של היטלטלות בגרוטאה הזו נותנות את התחושה האפריקאית האותנטית עם כל התוספות: מוסיקה שמחה ותינוקות מיבבים,
מהמורות ואפס התייחסות למרחק גוף בסגנון המערבי - ישבנים אפריקאיים אדירי מימדים של כל מיני מאמות נחמדות שנלחצים אל פני וכתפי באגביות מביכה מאוד בכל קפיצה
Welcome to africa man
התגעגעתי.
אחריי פקקי התנועה של קמפאלה מתפתלת הדרך היפה שעות ארוכות בין ערים עלובות מאוד, כפרים עלובים למדי, יערות, מטעי בננה ומנגו ושדות תה עד קאססה, לכאורה עוד עיירה אפריקאית גנרית אבל ממערב לה מתנשא רכס הרוונזורי האדיר, כתפיו יערות עד ואבן שחורה וראשו בערפל.
ארבעה מסלולים מטפסים אל ההר ואנחנו נצעד במסלול המרכזי והדרומי שבהם יש בקתות.
ל Eli איתו תפרנו את הטרק יש לחיצת יד רפה שלא מעוררת אמון רב אבל יחד איתו מגיעים וויליאם המדריך וג'ייקוב ה"שף" שניהם חייכנים ומדליקים. יושבים על כוס בירה שומעים קצת על המסלול ומעבירים שטרות מיד ליד.
בבוקר אנחנו נפרדים מקאססה, מערימות האשפה הבוערות, מרוכלי השווקים ומחסידות המראבו עבות המקור ששורצות בכל פינה בדרך לשער השמורה. הכביש שמתחלף בדרך עפר חולף בין כפרים וחוות קטנות, כולם קצת חקלאים ומגדלים הרבה בננות וקצת קסאווה (שורש אפריקאי), קפה, עגבניות, בצל ומנגו. הבודה בודה באזור הזה משמשים בעיקר להובלת הבננות וסוחבים אשכולות ענק במשקל עשרות קילו.
בשער השמורה אנחנו מתוודעים לצבא המדריכים, הריינג'רים והפורטרים שנלווה אלינו - 11 במספר (!) מביך מאוד אבל זהו ככל הנראה השמן על גלגליה של תעשיית התיירות הדי מקרטעת של אוגנדה - נתרום! ולא סתם נתרום - אני מחליט, לראשונה בתולדותי נדמה לי, כאקט של תרומה - כן, לתת להמוני הפורטרים חדורי המוטיבציה לסחוב את התיק האישי שלי והולך רק עם תיק יום קל וכיפי (רז חסר הלב מסרב לתרום וסוחב את התיק שלו בעצמו).
היום הראשון עובר בשביל צר ובהליכה נינוחה ביער עד אפריקאי יפה, בננות בר, דקלי בר, עצי מהגוני אדירי קומה והמון המון פרחים. סיימון המדריך השני (יש שניים!) הוא אוצר של ידע בענייני צומח אבל בעלי חיים כמעט שאין, חוץ מזיקית בודדת ומעט ציפורים. בדרך עוברים על פנינו עשרות נערים ונערות שחוזרים אחרי שטיפסו כמה שעות עד לפרויקט גשרי העץ שמקים הנשיונל פארקס ברחבי השמורה עם בולי עץ על כתפיהם, על כל בול עץ במשקל 10 ק"ג שהם מעלים הם מקבלים 10,000 שילינג אוגנדי שהם כ10 שקלים, חוויית נעורים…
אחרי 4 שעות הליכה ו1000 מטר טיפוס חסר אתגרים, מגיעים לבקתת Nyabitaba Hut בגובה2651 מ' מעפה"י מקבץ צריפי עץ מוזנחים למדי. סיימון וויליאם וג'ייקוב - צמד המדריכים והשף מזמינים אותנו למין תדריך ותחקיר על היום שהיה והיום שיהיה מה אכלנו ומה נאכל, משהו שלומדים כנראה בקורס מדריכים והם מקפידים לעשות מידי ערב, הם מברכים אותנו באופן רשמי מאוד ומעבירים ברוב טקס את שרביט הדיבור הווירטואלי זה לזה ואנחנו מתאפקים ככל יכולתנו לא להתפוצץ מצחוק. ארוחת ערב טובה ולילה אפריקאי אפל וארוך.
בוקר. בדרך לבקתת John Matte Hut, זה אמור להיות יום רטוב וקשה אבל העונה היבשה אכן יבשה בינתיים והמסלול קל ונוח (אני הולך עם סנדלי שורש!) חוצה את מפגש נהרות המבוקו והבוג'וקו ומטפס במשעול פתלתל לצד הנהר על שורשי עצים וגשרי עץ שנבנו מעל ערוצים בוציים צמחייה עבותה של במבוקים שיחי לובליה ממספר מינים והמון פרחים כולל שני מיני סחלבים.
רק תייר בודד יורד מולנו עם צבא המלווים שלו, הם מופיעים מולנו במרווחים גדולים ביניהם והפורטרים מברכים זה את זה במין פינג פונג ברכות מוזיקלי נעים שנשמע כמו דקלום מסתורי. לבקתה בגובה 3400 מ' מעפה"י אנחנו מגיעים אחרי 4 שעות למרות שהבטיחו לנו שזה יקח שבע…
זו בקתה פשוטה מאוד וקצת מוזנחת, קירות עץ, גג פח וחלונות קטנים אבל יפה ונוחה והיא שוכנת על קרחת יער בלב יער יפהפה של לובליות ומחטניים ליד הנהר ואם כל זה לא מספיק חצי שעה אחרי שאנחנו מגיעים נפתחות ארובות השמיים ואנחנו יושבים עם כוס תה מהביל ומתבוננים בברד שמכסה את הדשא בשמיכה לבנה. כיף. אנחנו מגיעים מוקדם מידי והערב ארוך אני מחסל שני ספרים וסוללות של הטלפון, והזמן מזדחל באיטיות, אין מנוס - רז מלמד אותי מנקלה וגם משחקי קלפים: יניב וסוליטר. אבל מחר חייבים לעשות משהו שיתיש אותנו.
החלטנו להוסיף עוד פסגה משמעותית, עוד summit day: נשכים קום, נטפס למחנה בוג'וקו (buguku) שבו אנחנו אמורים ממילא לישון (בגובה 4000 ) ממנו נעלה לפסגת וויטוריו עמנואל (vittorio Emanuelle ) ונרד חזרה.
ההליכה לבקתה כוללת מעבר לרצועת הצומח העליונה של היער האפריקני עם לובליות ענק סביוני הענק האנדמיים לפסגות מזרח אפריקה, וגם לובליות שעירות והליכה על גבי מאות מטרים של גשרי עץ שהוקמו מעל ביצות נהר הבוג'וקו. את הגשרים מקימים תושבים מהקהילה באמצעים מקומיים מצינורות פלסטיק גדולים שמשמשים להגבהת השלד ומעצים מקומיים באיזה מין דיל שנרקח עם הנשיונל פארקס. בגשרים הישנים המרחק בין השלבים גדול וצריך להתרכז ולהזהר לא להשחיל רגל ביניהם אך בגשרים החדשים הם צפופים ואפשר להסתכל על הנוף. זה נותן אולי תחושת טבע קצת מאולף אבל מונע התבוססות בבוץ ובעיני זה ממש להיט: דריכות הנעל מייצרות צליל עדין של קסילופון וההליכה בנופי הפלא של סביוני הענק, ליד הנהר והאגם היפה שמעליו מאוד חווייתית.
בקתת בוג'וקו שוכנת בקצהו של אגם קטן ומתחת לפסגות סבויה וויטוריו עמנואל שמגרדות את ה5000. זוהי רצועת הצומח העשירה והיפה ביותר שראיתי במזרח אפריקה, סביוני הענק משתרעים למלוא רוחב העין וביניהם פרחי ever lusting flower לבנים וענקיים, יער מהאגדות!
הטיפוס לוויטוריו עמנואל מאוד תלול ודי קשוח, אין דרך ורק וויליאם מזהה את המשעול התלול, קטעים טכניים של קיפצוצים בין בולדרים משטחי סלע חלקלקים וטיפוס בעזרת חבל. בגובה 4500 מסתיימת רצועת הצומח האחרונה ומתחלפת בסלעי דולומיט בהירים וקרחים ומרבדי חזזיות ג'ינג'יות. שלג רך מתחיל לנשור בנעימות והשמים מאפירים, הנשימה קשה אבל אחרי ארבע שעות מאומצות אנחנו ניצבים על פסגתו המסולעת של ההר, 4890 מ' עמקים רחוקים נשקפים ממרחקים, גלידי קרח קפוא על הסלעים הקרחים ותחושת סיפוק.
חוזרים אחה"צ לבקתה 1400 מ' מכובדים של טיפוס ו900 מ' ירידה, סוף סוף מרגישים שעשינו משהו. בבקתה יש תנור עצים - הרגשה ביתית, אני משוחח עם הפורטרים ורז משחק קלפים עם הריינג'רים האוגנדים.
הדרך מבוג'וקו לבקתת אלנה (Alena) כרוכה בארבע שעות של טיפוס בשביל תלול ותוואי שטח ביצתי ולא קל. מתחתינו נפרש עמק הבוג'וקו וההרים שסביבו עטופי עננים כבדים. בשעה 12 מגיעים אל בקתת אלנה, קטנה ועלובה מאוד עם קירות עץ דקים שדורות של מטיילים הטליאו באמצעות סלוטייפ, גג פח וכמה מזרונים וזה די מבאס בפרט כשלא רחוק ממנה מסתבר שיש שני מחנות ממש יפים של חברה אוסטרלית ושל הנשיונל פארקס (אפשר להטעין בהן טלפונים!). עננים מוסיפים לזרום מן ההרים ושלג מתחיל לרדת. את השעות הארוכות בהמתנה ללילה וליום הפסגה מעבירים בנסיונות די כושלים למצוא קליטה סלולרית.
ב0310 לפנות בוקר אנחנו יוצאים אל הלילה הערפילי, גרזיני הקרח, הרתמות והקרמפונים בתיקים. לא רואים שמיים והדרך איננה מסומנת אבל יש לאורכה רוג'ומים ווויליאם מכיר אותה באופן מאוד אינטימי.
התוואי די פיזי וטיפוסים בגבהים שמעל 4500 מ' תמיד כרוכים במאמץ - פחות שרירים ויותר קוצר נשימה אבל אנחנו מרגישים ממש טוב וקבוצות שיצאו לפנינו קצת מאיטות אותנו. די טכני, יש קטעי ירידה מאובטחים בעזרת חבל, שני קרחונים הרבה קטעי הליכה בשיפועים פסיכיים וקיפצוצים בין בולדרים, הרבה עליות ומעט ירידות וכמו תמיד בטיפוסים כאלו הרבה שעות של מאמץ מרוכז, שקט, אף מטפטף ומחשבות שרצות בראש בלופ. בטיפוס על הקרחון השני, קרחון מרגריטה, סיימון, אחד המדריכים, נחלש ואנחנו מורידים קצב אבל עדיין מגיעים מעט לפני הזריחה, מהר משציפינו. מאות המטרים האחרונים אחרי הקרחונים והקטעים הטכניים נעדרי דרמה ואת ציוד הטיפוס השארנו כמה עשרות מטרים למטה. 0650, אור ראשון מגלה את דבשות ההרים סביב ועננים מרחפים ביניהם, מתחתינו העמקים האדירים שמהם הגענו וגם העמקים של קונגו שנראים פתאום קטנים וצבעוניים כמו מיניאטורה. כולנו מתרגשים והשמש מפציעה לשעה קלה בין העננים.
על השלט של שיא הגובה הדביק מישהו מדבקה לזכרו של סרן לירון שניר: "מזתומרת אחי ? עם ישראל צריך אותנו" בדרך כלל אני לא מת על מדבקות זיכרון לנופלים בחו"ל, מרגיש לי לא שייך, אבל דווקא המדבקה הזאת, דווקא כאן אחרי כל כך הרבה חודשים שחלמתי על ההר הזה בעזה ובלבנון ולירון שלא הכרתי אבל יש לו כזה חיוך והוא מזכיר פתאום את הארץ ו…
משהו לוחץ לי בגרון.
קור אימים ורוח עזה המים בשקית של רז קפאו ואפילו השערות של הגרמניה שהגיעה איתנו. מתרגשים בהתחבקות עם המדריכים ועם תיירים אחרים ודוהרים למטה באותה הדרך שעתיים וחצי או קצת פחות ואנחנו מפתיעים את הפורטרים בבקתת אלנה שלבשה לוק סגרירי וערפילים.
איזו הרפתקה!!
התעפצות קצרה על המזרונים בבקתה, אקמול לסיימון ואנחנו דוהרים בשלג קל שהופך לגשם לבקתת קיטאנדרה Kitandara Hut - שם שמשמעותו האבנים הרטובות (והן אכן רטובות). הדרך עוברת ביער סבוך ומקסים של לובליות ענק אבל אחרי האדרנלין של הפסגה היא פשוט לא נגמרת… השלג, הגשם, הלחות, העייפות - עד שהגענו - חוויה היא סיוט שנגמר… הבקתה מהממת! בנויה בגובה 4000 לצד נחל שמימיו טובים ולחוף אגם קטן מייבשים את הבגדים בין העצים, פראי, יפה וקצת קר, מסניפים את השמש שמואילה בטובה להפציע עד שנעלמת ומתכסים בכל מה שיש לנו.
כל הלילה ירד שלג שהתחלף בגשם, הערבים הקרים בבקתה בלי תנור עצים לא חביבים עלינו… החלטנו לדחוס יומיים ולרדת ביום אחד מבקתת קיטנדרה בגובה 4000 מ' עד שער השמורה.
אין לי מושג אם ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה כמאמר המשורר, אבל ברוונזורי הירידות תלולות יותר והביצות עמוקות ורטובות יותר. ההליכה הארוכה כוללת עלייה קטלנית וחלקלקה בין שלוליות וגבי שלג לאוכף fresh field וחצייה של שלושה אגני ניקוז בוציים ואם עד עכשיו הצלחנו איכשהו לשמור את הנעליים יבשות אז זהו זה נגמר… שעות ארוכות אנחנו מבוססים בערפילים כבדים בביצות עד גובה הברך בסצנה שמזכירה את המסע למורדור בשר הטבעות. ביציאה מן הביצות מתפתלת הדך בתלילות רבה בין נחלים קטנים שורשי עצים ובולדרים חלקלקים שמחייבים המון באלאנס - שיווי משקל ובחירת ציר קפדנית וכולנו מוצאים את עצמנו מחליקים מפעם לפעם (ואני אפילו נגחתי גזע).
כמעט 3000 מ' ירידה מגובה 4300 מ' לגובה 1600 מ' בשער השמורה, את אלפי המטרים שצברנו ברגליים ובידיים בימים רבים של צעידה דהרנו למטה ב10 שעות. קשוח.
נפרדים מהפורטרים, מסיימון ומוויליאם המדריכים המקסימים, הריינג'רים בשער השמורה מעניקים לנו במין טקס מבדח תעודת הוקרה על כך שהגענו לפסגת מרגריטה.
מאחורינו אובדות פסגות ההר בערפילים ואנחנו מנופפים להן לשלום, תודה לכם הרי הירח שהנחתם לנו לצעוד ביניכם קודרים, מלכותייים, אפופי ערפל ומיסתורין.
הרוונזורי שונה מאוד מהר קניה וקילי, הוא איננו הר געש רדום אלא רכס עצום של סלע מותמר, הוא גדול יותר ופראי יותר ויש בו אינספור אפשרויות טיול אבל הגשמים הבלתי פוסקים בכל עונה (3000 מ"מ!) וביצות הענק הופכים אותו למורכב יחסית לשיטוט (כולם חוץ מאיתנו - תיירים ומדריכים - הלכו בהר במגפי רפתנים שקל מאוד לארגן בקססה, כנראה שהם צודקים).
ההגעה אל ההר והשהות עליו קשה אבל למרות החוויה הקשוחה ותנאי הלינה הלא פשוטים באופן אישי הרגשתי שהטיפוס אליו היה לי קל יותר (אולי גם בגלל שלהר קניה ולקילי נשאתי איתי משקל רב אבל יש לי תחושה שגם אוביקטיבית). בהשוואה בין שלושת הענקים האפריקנים יש לו מקום של כבוד: אין בו כמעט בעלי חיים אבל הפסגות הרבות, גודלם של העמקים, הצמחייה הנהדרת, גשרי העץ והערפילים שעוטפים אותו כמעט כל השנה משווים לו את הלוק שאין לאף הר אחר באפריקה ובעולם.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם