טרק ב-Alta Via 1 בדולומיטים האיטלקיים

כללי

במהלך חודש יולי 2018 (ליתר דיוק מסוף יוני) הלכנו אחי ואני את רוב טרק ה-Alta Via 1.
זה לנו הטרק השני המשמעותי באירופה, אחרי ה-Tour de Mont Blanc שהלכנו לפני 3 שנים.
טרק ה-Alta Via 1, ה-AV1, או בתרגום לעברית – "דרך הגובה מס' 1", הוא אחד מ-10 טרקים/דרכי גובה ברכס הרי הדולומיטים בצפון איטליה, המאופיינים במצוקים תלולים, פסגות מושלגות של מעל 3,000 מ', אגמים רבים ופריחה יפיפייה. אזור הדולומיטים בצפון איטליה הוא חלק מאזור הנקרא גם Sud-Tirol (דרום טירול), זכר לשליטה הגרמנית/אוסטרית שהייתה בו בעבר. הנוכחות הגרמנית מורגשת באזור ובמהלך הטרק – חלק מהכפרים בהם עוברים הינם בעלי שני שמות – איטלקי וגרמני והאוכלוסייה היא ברובה דוברת גרמנית, כך גם האוכל והאוירה הכללית.
ה-AV1, נחשב לפופולארי מבין מסלולי ה-AV, בעיקר מכיוון שהוא נחשב לקל מביניהם ("קל" כמובן באופן יחסי) ולא מצריך ידע טכני ו/או ציוד טכני מיוחד. כל בעל כושר טיולים בינוני יכול לדעתי ללכת ולהנות מהטרק. זה לא אומר שזה יהיה קל...הטרק הוא טרק אלפיני/הררי קלאסי, וככזה מאופיין בעליות רבות וקשות ולא פחות קשות הן הירידות, שוחקות הברכיים (ויש שיעידו שאף קשות יותר).
אורך הטרק המלא הוא 125-150 ק"מ, המתפרשים על פני 12 ימי הליכה (אפשר גם פחות), אבל יש אפשרויות רבות לקיצור וכמובן שאין חובה לעשות את כולו. הייתי אף אומר שרוב המטיילים לא הולכים את כל המסלול, אלא מסתפקים ב-4 עד 8 ימים הליכה. זה גם אחד היתרונות של הטרק – אמנם רוב ההליכה היא הררית, אבל יש אפשרויות רבות "לחתוך" ולקצר את הטיול. זה מאפשר גם למי שזמנו קצר לטעום, יותר או פחות, מהטרק.
ההליכה מתבצעת בגבהים של 1,500-2,500 מ', כאשר הנקודה הגבוהה ביותר היא ב-Refugio Lagazuoi (גובה 2,752 מ'). ההליכה כוללת עליות וירידות רבות, כמעט בכל יום ובכל היום. יום ממוצע כולל בערך 5-6 שעות הליכה נטו (7-8 ברוטו, כולל עצירות), 15-20 ק"מ, עלייה של 800-1000 מ' וירידה דומה. לא מאוד קל, אבל זה חלק מהקסם…

ההליכה היא מבקתה (שנקראת באיטלקית Rifugio) לבקתה (פירוט בהמשך), כלומר ישנים כל יום בבקתה/מלון אחר. יש צורך לסחוב תיק עם ביגוד ומים, אבל לא הרבה יותר מזה. הבקתות מספקות מקום לינה – בחלק מהמקומות בחדרים פרטיים (בד"כ יש צורך בהזמנה מס' חודשים מראש) וברוב המקומות, בחדרי דורמיטורי הידועים (לשמצה?) – הלא הם חדרים גדולים, המכילים לפעמים גם 20 מיטות, לרוב מיטות קומותיים עם מקלחות ושירותים משותפים. בחדרים אלה יש לפעמים צורך (ולעיתים גם הכרח) להצטייד בליינר (ציפית של שמיכה), מכיוון שהשמיכות והמצעים לא מוחלפים על בסיס יומי. יש לבדוק עם הבקתות באופן פרטני לגבי הצורך הנ"ל.
במקרה האישי שלנו, העדיפות הברורה הייתה לבקתות אשר יש להם חדרים פרטיים (לא לכולן יש). החדרים הללו יקרים מהחדרים המשותפים (Dormitory), אבל מאפשרים להימנע משינה כמו במילואים, כולל הנחירות הבלתי נמנעות. דרך אגב, חדר פרטי לא אומר בהכרח שהמקלחות ו/או השירותים יהיו פרטיים בתוך החדר. ישנם בקתות בהן המקלחת/שירותים יהיו פרטיים בתוך החדר ויהיו אחרות בהם הם משותפים.
בכל הבקתות שהיינו (ולמיטב ידיעתי בכל הבקתות בכלל, למעט אחת) היו מקלחות טובות וחמות. זה לא דבר טריוואלי, לאור העובדה שהבקתות מבודדות ונעזרות במקרים רבים בגנרטורים על מנת לספק את תצרוכת החשמל וחימום המים. זו הסיבה מדוע בחלק מהבקתות, מקלחת חמה עולה כסף נוסף. זה מתבצע ע"י רכישה של אסימון/טוקן ייעודי, אותו רוכשים בבקתה עצמה ומכניסים אותו למתקן מיוחד במקלחת עצמה. האסימון מקנה כמה דקות של מים חמים ואחריהם, המים פשוט נגמרים (לא המים החמים נגמרים, כל המים...). עלות האסימון 3-5 יורו ואסימון אחד מספיק למקלחת טובה ולפעמים אפילו ל-2 אנשים שמתקלחים אחד אחרי השני, מבלי למהר יותר מדי.

הבקתות מספקות גם ארוחות (בד"כ על בסיס חצי פנסיון – ארוחת בוקר וערב), אשר לרוב הינן חלק בלתי נפרד מהאירוח והתשלום. ברוב המקרים, הבקתות מבודדות ואין אפשרויות קולינריות אחרות זולת ארוחה בבקתה עצמה. ארוחת הערב היא ברוב המקרים ברמה טובה וכוללת מאכלים גרמנים/אוסטרים בשילוב עם המטבח האיטלקי – מצד הגרמני בשר צבי או חזיר והצד האיטלקי, פסטה ופולנטה. משום מה ולצערנו הרב, באף בקתה לא הוצעה לנו פיצה...לקינוח, הוצעו לנו עוגות בניחוח אוסטרי – אפפל שטרודל (עוגת תפוחים) או עוגת פירות יער.
ארוחת הבוקר צנועה הרבה יותר וכוללת בד"כ לחם/לחמניות, גבינה צהובה, נקניק, יוגורט עם מוזלי וזהו.
הדבר הבולט בארוחות הוא היעדר כמעט מוחלט של פירות וירקות טריים.
לגבי ארוחת צהריים – לרוב אפשר לאכול בבקתות שנמצאות על הדרך ויש גם אפשרות לקנות Lunch Box ברוב הבקתות שבהם ישנים. ה-Lunch Box הוא בד"כ בסיסי – סנדוויץ', פרי כלשהו וחטיף אנרגיה. באופן אישי, לא קנינו את ה-Lunch Boxes, אלא הסתפקנו בקצת חטיפי אנרגיה וארוחת צהריים באחת הבקתות בדרך.

רמת הבקתות משתנה, ונעה בין בקתות פשוטות מאוד עם מקלחות משותפות בהן המים החמים נמדדים במשורה (ע"י אסימון בתשלום), לבין מלונות ברמת 3 כוכבים. בכל הבקתות בהן שהינו, הצנועות והפחות צנועות, רמת הניקיון האוכל היו גבוהות. זה אמנם לא חופשה רומנטית בפריז, אבל יחסית לתנאים שניתן לצפות להם בטרק הררי, אלה תנאים מצויינים. בקתות הרים בד"כ מספקות גם אוירת מטיילים שקשה למצוא במקומות אחרים והיא חלק מהחוויה.

לגבי סחיבת הציוד והתיק – להבדיל מטרקים אחרים בהם ניתן להשתמש בשירותי פורטר (כמו לדוגמה בטרקים בנפאל) או בשירותי "הקפצת תיקים" (כמו לדוגמה ב-TMB), ב-AV1 לא מוצעים (למיטב ידיעתי) שירותים שכאלה. זה אומר שיש צורך לסחוב תיק על הגב במהלך הטרק. אפשר להסתפק בהחלט בתיק של 40-50 ליטר. יתרה מכך, תיק גדול יותר יאפשר לסחוב יותר דברים וזה עלול מאוד להכביד ולהקשות על ההליכה. המטרה היא לצמצם ככל הניתן במה שלוקחים (ראו רשימת ציוד מומלצת בסוף הפוסט). מים אפשר למלא במהלך הטרק, מנחלים או בקתות, כך שלא צריך יותר מ-2 ליטר בכל זמן נתון. בתכנון נכון, אפשר להגיע בקלות לתיק במשקל של 9-10 ק"ג, כולל מים. יש לזכור שאין צורך לסחוב אוכל, למעט חטיפים קטנים ובטח לא אוהל או שק שינה. למיטב ידיעתי, יש איסור על הקמת אוהלים בכל אזור הטרק ולא ראיתי ולו אוהל אחד שהוקם.

תכנון מראש

תכנון מראש הוא הכרחי, לאור העובדה שהטרק הופך להיות בשנים האחרונות למאוד פופולארי (אפשר להבין מדוע). הפופולאריות שלו באה לידי ביטוי בעומס בבקתות, והרבה פחות על המסלול עצמו.
השלב הראשון בתכנון הוא קביעת המסלול, בדגש על הבקתות.
בתכנון המסלול נעזרתי רבות בפוסט של אמנון לנגי, באתר Hike. הייתי אומר בבטחה שזה הפוסט המקיף ביותר בעברית לגבי הטרק (חפשו בגוגל Hike + AV1 ותמצאו אותו בקלות). בפוסט הנ"ל יש סיפור דרך בעברית (להלן “סיפור הדרך הרשמי”), באנגלית וחלוקה מומלצת של ימי הטיול. מניסיוני האישי, החלוקה בסיפור הדרך הרשמי של אמנון לנגי היא נוחה מאוד ולבעלי כושר בינוני-נמוך. לפי החלוקה "הסטנדרטית" והמומלצת שלו, מס' שעות ההליכה היומי הוא 4-5 שעות, כאשר לדעתי אפשר לעשות תכנון מעט "עמוס" יותר, כך שניתן להספיק יותר בזמן נתון, או לחילופין – לסיים את הטרק מהר יותר. כפי שניתן לראות בהמשך, חלוקת הימים שלנו הייתה מהירה בכ-30% מהתכנון של לנגי. עדיין, למעט יום הליכה אחד (היום השני בחלוקה שלנו), ימי ההליכה היו סבירים בהחלט. יש לזכור שהימים בקיץ האיטלקי ארוכים מאוד (מחשיך לקראת 21:00 ואפילו מאוחר יותר) ואין הרבה מה לעשות בבקתות אם מגיעים אליהם מוקדם מאוד. לפיכך, גם אם בוחרים בימי הליכה קצרים יחסית, הייתי מציע לרווח אותם ולא להגיע בהכרח מוקדם מדי לבקתה של סוף היום.

אתר נוסף בו נעזרנו לקביעת המסלול הוא דף אינטרנט פשוט המרכז את הבקתות וממקם אותם על פני המפה -
http://rifugios.net/alta-via-1...
האתר הנ"ל מרכז את כל פרטי ההתקשרות עם הבקתות השונות, על גבי המסלול ונותן גם הערכה לזמן ההליכה מבקתה לבקתה. ביחד עם הפוסט של לנגי, אפשר לתכנן מה הלו"ז הצפוי.

כאשר קבענו פחות או יותר היכן אנחנו רוצים לישון בכל לילה, התחלנו לשלוח אימיילים לבקתות השונות ולברר אם יש מקום. ראשית, התחלנו מבקתות שבהן יש חדרים פרטיים (כאמור, זו הייתה העדיפות האישית שלנו) ובמידת הצורך, התפשרנו על בקתה אחרת במיקום קרוב ובלית ברירה – על בקתות וחדרי דורימיטורי. דרך אגב, חוויית הלינה בדורמיטורי לא חייבת להיות טראומתית. החדרים נקיים והמיטות נוחות (גם אם הן מיטות קומותיים). במקרה הספציפי שלנו נהנינו מסימפוניית נחירות רצינית שכמעט וגרמה לנו לקחת את המזרן ולישון בחוץ. מבדיקה מדגמית בבוקר, נוכחנו לדעת שהייתה חלוקה אחידה של הנחרנים וכל חדר "זכה" בלפחות אחד כזה. מעניין, מסתבר שזו "מחלה" שפוקדת כמעט רק ישראליים...
יש דעות חלוקות האם יש צורך להזמין מראש את הלינה בבקתות. כמובן שהיתרון הגדול באי-הזמנה הוא הגמישות. אפשר להגיע למקום מסויים במהלך היום ולהחליט שנשארים לישון או להפך, אפשר להחליט שממשיכים ללכת יותר מהמתוכנן.
דעתי האישית, שמצטרפת לדעת הרוב, היא שכאשר באים בשיא העונה (יולי-אוגוסט), חובה להזמין מקומות מראש, בטח ובטח אם מעוניינים בחדרים פרטיים. הבעיה הגדולה יותר היא במהלך סוף השבוע, מכיוון שאז הבקתות מתמלאות הבקתות בתיירים מקומיים שמטיילים נקודתית באזור כזה או אחר. הבקתות שהכי "מועדות לפורענות" מבחינת עומס הן הבקתות שהכי קל להגיע אליהם – בכביש או רכבל. בבקתות כאלה, ובמיוחד בסוף השבוע, יהיה קשה למצוא מקום לינה.

הבקתות מחולקות באופן גס ל-2, בקתות ציבוריות שמופעלות ע"י Club Alpino Italiano (או בקיצור CAI), ארגון מטפסים ההרים האיטלקי. הבקתות הללו בד"כ (אך לא תמיד) יהיו פשוטות יותר, אך להן גם יתרון אחד בולט – הן תמיד יתנו מקום לינה, גם אם הן מלאות. ייתכן שמקום הלינה יהיה על הרצפה במטבח, אבל הן לא "יזרקו" מטייל החוצה. לעומת זאת, הבקתות/המלונות הפרטיים יהיו בד"כ ברמה טובה יותר, אבל אם הן מלאות, הן בהחלט יכולות לסרב לתת מקום לינה כלשהו.
השבילים במהלך הטרק הם ברורים באופן כללי וישנם סימוני דרך (בדומה לסימוני דרך בנחלים בארץ) רבים יחסית. חשוב לדעת שמסלול ה-AV1 לא תמיד מסומן בסימוני הדרך הייחודים לו ולכן יש צורך לעקוב אחרי סיפור דרך כלשהו (ממליץ על סיפור הדרך של אמנון לנגי באתר Hike) ולעקוב אחרי מס' השבילים שמשתנים מעת לעת במהלך הטרק ואפילו במהלך היום.
ישנן מס' אפליקציות סלולריות באמצעותן ניתן לראות את תוואי הטרק ולוודא, באמצעות ה-GPS שנמצאים עליו. רצוי כמובן אפליקציות שמאפשרות צפייה Offline, כלומר ללא צורך בחיבור אינטרנט סלולרי, שלא תמיד זמין. כמו כן, יש אפשרות לקנות מפות (מנייר...). מקום נוח לקנות מפות של האזור הוא הקיוסק שצמוד למלון ב-Lago di Braies. הטרק מתפרש על פני יותר ממפה אחת ומי שרוצה, צריך לקנות 2 מפות (כ"א בעלות של כ-6 יורו).
באופן כללי, אני יכול להגיד שהניווט וההתמצאות בטרק קלים מאוד. חשוב מאוד להיעזר בסיפור דרך ו/או מפה, אבל השילוט והסימונים ברורים למדי.

קליטה סלולרית ו-Wifi

אנחנו יצאנו עם חבילות סלולר וגלישה מהארץ ונוכחנו לדעת שבחלק גדול מהזמן, פשוט אין קליטה כלל. אפשר לומר שזה אפילו מבורך, מכיוון שאפשר באמת להתנתק. מצד שני, מכיוון שההליכה היא בין הרים לעמקים, גם כאשר לא הייתה קליטה, אז בד"כ כעבור זמן לא רב, בהמשך ההליכה, במיוחד כאשר עולים למקומות גבוהים יותר, פתאום הקליטה השתפרה. לגבי הקליטה בבקתות, פירטתי בהמשך באופן ספציפי לגבי כל בקתה. באופן כללי, בבקתות המבודדות, הקליטה היא בד"כ קיימת, אבל די גרועה ומספיקה בערך לשיחות קצרות ושליחת הודעות בלבד. במקומות הפחות מבודדים, יש קליטה מלאה.
ה-Wifi הוא סיפור מעט מוזר. בכל הבקתות, אפילו המבודדות, מוצהר שיש Wifi, אולם בפועל נראה שה-Wifi פועל במתכונת של "יום כן, יום לא – היום לא...". במס' מקרים כאשר שאלנו מדוע אין קליטת Wifi, קיבלנו תשובה "בדיוק היום, יש בעיה...". כך היה במס' מקומות, ולא נשארנו יום נוסף כדי לבדוק.
בקיצור, לא יעבור יום ואפילו כמה שעות בלי קליטה סלולרית או Wifi, אבל קשה באמת לסמוך שברגע האמת, או בסוף היום כאשר מגיעים לרפיוג', הקליטה תהיה טובה או בכלל קיימת.

מילוי מים במהלך הטרק

אחד היתרונות בטרק אלפיני כמו ה-AV1 הוא שלא צריך לסחוב על הגב כמות גדולה של מים. לפחות בתחילת העונה שבה אנחנו טיילנו (תחילת יולי), היו לא מעט נחלים עם מים צלולים (וקרים) מהם כולם ממלאים את הבקבוקים או שקיות המים. אולם, במס' מקרים (לדוגמה, יום ההליכה השני שלנו שמתואר לעיל), היו יחסית מעט נחלים במהלך היום. לפיכך, ההמלצה שלי היא למלא ולסחוב סדר גודל של 2 ליטר מים. לגבי מילוי מים ברפיוג'ים, הדעות חלוקות. בחלק נכבד מהבקתות ישנם שלטים שאומרים שהמים אינם מיועדים לשתייה. הסיבה לא ברורה ויכולה להיות אחת מהבאות: המים שבהם הם משתמשים הם מי נחלים ולא מגיעים ממערכת המים הלאומית הרשמית. לפיכך, אין להם בדיקות תקינות רשמיות ובעלי הבקתות לא רוצים לקחת אחריות. אפשרות שנייה היא שבעלי הבקתות מעוניינים למכור למטיילים מים בבקבוקים, במקום מים חינמיים מהברז. 100% מהישראליים שפגשתי מילאו מים מהברזים הרגילים (וגם רוב הלא-ישראליים) בבקתות, מלבד בבקתת Lagazuoi שם הייתה בעיה טכנית (פירוט בהמשך). לא פגשתי אף מטייל שהתלונן על כאבי בטן בעקבות שתיית המים ולמען האמת, כבר שממלאים אותם, רואים את השקיפות ומרגישים את הקור שלהם, מבינים שאלה (כנראה) מים באיכות גבוהה.

מזג אויר

מזג האויר באזור הדולומיטים, בתקופת הקיץ – מאמצע יוני ועד אמצע/סוף ספטמבר הוא באופן כללי מעולה להליכה. הטמפ' במהלך היום נעה בין 15 ל-20 מעלות, ובלילה בין 7 ל-15 מעלות.
אבל יש "אבל" אחד גדול – מזג האויר מאוד הפכפך. מזג האויר יכול להיות גשום מאוד, כאשר הוא עשוי להשתנות משמיים כחולים לסערה (וגם להיפך) תוך דקות.
אני לא מתיימר להיות מומחה למזג אויר, במיוחד כאשר הניסיון שלי מבוסס על שבוע הליכה בדולומיטים, אבל אנחנו חווינו את הכל – הרבה ימי שמש, ימים מעוננים וגם גשם. מבחינת ציוד, צריך להיות מוכנים להכל, כולל כמובן ציוד נגד גשם. בפועל, בכל הימים וברוב הזמן הלכנו עם מכנסיים קצרים וחולצה קצרה, כאשר בערבים ובהפסקות לפעמים שמנו לפעמים מכנסיים ארוכים ו/או חולצה ארוכה/מיקרופליס. אני לא חושב שצריך לקחת פליזים או מעילים עבים, במיוחד לאור העובדה שהם תופסים הרבה מקום וצריך לסחוב אותם על הגב.
מומחי מזג האויר מספרים שבמקרים רבים, מזג האויר נוטה להיות מעונן ואף גשום בשעות אחה"צ, גם אם היה בהיר לחלוטין במהלך היום. לשמחתינו, אנחנו נתקלנו בתופעה הזאת במהלך אחר-צהריים אחד בלבד.

עלויות

באופן כללי, ניתן לומר שטרק ה-AV1 הוא לא חופשה יקרה (אולי אפילו זולה), בטח ביחס לחופשה אחרת באירופה.
יש כמובן אפשרות לחסוך מעט, כאשר מתאחסנים בחדרי Dormitory ולא בחדרים פרטיים (כמו שאנחנו עשינו ברוב המקומות), אולם מלבד נושא זה, העלויות די קבועות.
העלות שלנו הסתכמה בכ-1,135 יורו, לפי הפירוט הבא:
לינה (7 לילות, כולל לילה אחרון בונציה שהיה היקר ביותר, כולל חצי פנסיון) – 543 יורו
טיסה הלוך-חזור לונציה – 311 יורו
תחבורה ציבורית בתחילת וסוף הטרק – 51 יורו
ארוחות צהריים, עוגות ואספרסו – 193 יורו
ביטוח רפואי – 25 יורו
סים לחו”ל – 11 יורו

הגעה מהארץ לנק' ההתחלה של הטרק

נק' ההתחלה הרשמית של הטרק הוא באגם ברייס, Lago Di Braies בשמו האיטלקי, או Pragser Wildsee בשמו הגרמני.
שדה התעופה הקרוב ביותר גאוגרפית לנק' ההתחלה הוא שדה התעופה Marco Polo בונציה, לשם טסנו בטיסת אל-על שנחתה ב-08:45 בבוקר.
משדה התעופה לקחנו אוטובוס ישיר לקורטינה ד'אמפזו (Cortina d'Ampezzo) של חברת ATVO. משך הנסיעה כשעתיים ואוטובוסים יוצאים בשעות 08:20 (מוקדם מדי לטיסה מישראל), 10:30 (מושלם) או 15:30. לוח הזמנים מופיע כאן - http://www.atvo.it/allegati/ae...
מקורטינה, לקחנו אוטובוס (קו 445) של חברת Sudtirol Alto Adige לעיר שנקראת Dobbiaco/Toblach (כרגיל, שם אחד בגרמנית ואחד באיטלקית). האוטובוס יצא ב-13:05, דקות לאחר שהגענו לקורטינה (בערך 40 דקות נסיעה).
מ- Dobbiaco/Toblach המשכנו ברכבת לעיירה Villabassa/Niederdorf, מרחק של תחנה אחת (כ-5 דקות) ומ- Villabassa/Niederdorf לקחנו אוטובוס קו 442 של חברת Sudtirol Alto Adige, היוצא כל חצי שעה בערך (בשעות הצהריים) אל עבר האגם, הנק' הסופית ותחילת הטרק (כחצי שעה נסיעה).

העיירה Villabassa/Niederdorf היא עיירה קטנה ומנומנמת יחסית, אבל מהווה את העיירה האחרונה (פחות או יותר) שבה אפשר להשלים ציוד ספורט, ביגוד או לקנות אוכל בסופר.
בסופו של דבר, אחרי עצירה ב- Villabassa/Niederdorf לארוחת צהריים, הגענו לאגם בסביבות השעה 16:00.
יש מטיילים שמתחילים ללכת עוד באותו היום. טכנית, זה אפשרי, מכיוון שיש אור עד 21:00 ואפילו לאחר מכן. ההרגשה האישית שלי, שמצטרפת לדעות רבות נוספות, היא שזו טעות גדולה. הטרק מתחיל בעליה די קשה, וביחד עם העייפות שנובעת מהטיסה והנסיעה עד לאגם, זה מתכון לצרות.
אגם ברייאס הוא כל כך יפה, כך ששהייה של עוד לילה במלון הצמוד לאגם היא דבר מומלץ.

רשימת ציוד מומלצת

הדגש המרכזי ברשימה הוא לגרום לכך שהתיק אותו צריכים לסחוב בעליות ובירידות הרבות, יהיה קל ככל הניתן. רצוי לנסות להגיע למשקל של עד 8 ק"ג (כולל התיק וללא מים), מה שהחלט אפשרי. את בגדי היציאה אפשר להשאיר לטיול אחר...

2 זוגות מכנסים מתפרקים
3 חולצות קצרות מנדפות (אפשר להסתפק אפילו ב-2)
חולצה ארוכה תרמית
חולצת מיקרו פליס ארוכה
מעיל גשם
4 זוגות גרביים
4 זוגות תחתונים
מכנסים ארוכים וחולצה קצרה, על תקן פיג'מה
בגד ים (לנועזים)
כובע רחב שוליים + משקפי שמש
קרם הגנה + קרם הגנה לשפתיים
ציוד רפואה בסיסי – פלסטרים, אדויל, תחבושות רגילות ואלסטיות
ציוד הגיינה בסיסי – דאודורנט, כלי קטן עם סבון נוזלי, מברשת ומשחת שיניים
כפכפים קלות
פנס ראש + משרוקית

הלילה הראשון – לינה במלון Lago di Braies

בלילה הראשון, לפני תחילת הטרק לנו במלון Lago di Braies (כתובת https://www.lagodibraies.com/e..., המלון היחידי באגם. המלון ממוקם ממש בצמוד לאגם ומרוב החדרים שבו יש נוף מדהים לאגם ולהרים המקיפים אותו. האגם מוגדר, ובצדק, אחד מהיפים באירופה. מסלול הליכה נוח מקיף את האגם ומאפשר למי שמגיע בשבוע אחה"צ, כמונו, לעשות הליכת שחרור (בפעם האחרונה ללא תיקים על הגב) מסביב לאגם. לעומת האגם המדהים ביופיו, המלון עצמו, למרות שנראה מרשים יחסית מבחוץ, עושה רושם שנתקע בשנות ה-70. החדרים מיושנים מאוד, אבל ארוחת הערב והבוקר טובות. המלון יקר יחסית – 92 יורו ליחיד בחדר זוגי (חצי פנסיון) ולכן, בגלל העלות או בגלל חוסר מקום במלון באגם, יש הלנים בלילה של לפני תחילת הטרק ב- Villabassa/Niederdorf ותופסים את האוטובוס הראשון בבוקר של למחרת.
חשוב לציין שהקליטה הסלולרית במקום כמעט ולא קיימת וה-Wifi במלון קיים באופן רשמי, אבל באופן מעשי, לא עבד.

יום ההליכה ה-I

נק' מוצא: Lago di Braies (גובה 1,496 מ' מעל פני הים)
נק' יעד: Rifugio Pederu (גובה 1,548 מ' מעל פני הים) - http://www.pederue.it/en.
משך ההליכה: 7.5 שעות (ברוטו), 6 שעות (נטו).
מרחק, עליה וירידה אנכיים: 18.7 ק"מ, 1,175 מ' עליה ו-1,123 מ' ירידה.

התחלנו בהתרגשות ובמזג אויר קריר ומעונן חלקי את הטרק, בהקפה של האגם. עוד לפני שהספקנו לחמם את השרירים, התחלנו בעלייה קשה, מהעליות הקשות במהלך הטרק (בטח כאשר היא מופיעה בתחילת הטרק, כאשר הכושר עוד לא בשיאו). השביל הוא ברור יחסית וסימוני הדרך מרובים.
לאחר כ-3 שעות עלייה קשות הגענו לפאס (גובה 2,388 מ'), ממנו רואים את Rifugio Biella (גובה 2,327 מ'), רפיוג' ציבורי פשוט שבו עצרנו לקפה ועוגה. זה גם השלב שבו מתחילים לראות את הנוף האופייני והיפה בדולומיטים.
מ- Rifugio Biella ממשיכים בירידה מתונה, כשעה הליכה, עד ל- Rifugio Sennes (גובה 2,116 מ'), רפיוג' פרטי שרבים (כולל סיפור הדרך "הסטנדרטי") בוחרים בו כנק' הסיום של יום ההליכה.
אנחנו בחרנו להמשיך ביום ההליכה, בירידה שהתחילה מתונה והסתיימה בירידה תלולה ומפותלת עד ל- Rifugio Pederu (גובה 1,548 מ'). רפיוג' פדרו הוא בקתה ברמה גבוהה יחסית, הממוקמת בעמק, עם חדרים פרטיים, מקלחות ושירותים בתוך החדר ונוף הרים יפה הנשקף מהחדרים.
עלות החדר (כולל ארוחת בוקר בלבד) היא 51 יורו לאדם בחדר זוגי, כאשר ארוחת ערב לא כלולה במחיר, אבל אין אפשרויות אחרות מלבד מסעדת המלון.
מיקום הרפיוג' בעמק ליד כביש גורם לכך שאפשר לראות במקום גם רוכבי אופניים, אופנוענים ואפילו משפחות, וזאת בניגוד לרוב בקתות ההרים, שם האוירה היא יותר "אוירת מטיילים" טיפוסית.
בגלל הקרבה לכביש, יש אפשרות לתפוס מונית שירות ליעדים שונים.

יום ההליכה ה-II

נק' מוצא: Rifugio Pederu (גובה 1,548 מ' מעל פני הים)
נק' יעד: Rifugio Lagazuoi (גובה 2,752 מ' מעל פני הים) - https://www.rifugiolagazuoi.co...
משך ההליכה: 9.5 שעות (ברוטו), 8 שעות (נטו).
מרחק, עליה וירידה אנכיים: 22.9 ק"מ, 1,913 מ' עליה ו-709 מ' ירידה.

מיקום הרפיוג' בעמק המוקף הרים, מרמז על כך שצפויה עליה מיד בתחילת היום וכך אכן היה. השביל מתחיל מיד בעליה, לכיוון דרום, בתלילות יחסית, במשך שעתיים, עד ל-Rifugio Fanes (גובה 2,060 מ').
יש גם אפשרות (כפי שמתואר בסיפור הדרך בעברית) ללכת בעליה מתונה, ארוכה ומשעממת יותר על גבי שביל כורכר עד ל-Fanes. רפיוג' Fanes היווה עבורינו (ובמיוחד עבור אחי, חובב האספרסו) נק' עצירה טובה להתרעננות ומנוחה קלה, לפני שהשביל ממשיך בטיפוס עד לצלב גדול שבנוי בראש ההר ולאחר מכן הליכה קצרה, מישורית לשם שינוי, עד לאגם Limo היפה.
קצת אחרי האגם מגיעים לפיצול שבו אפשר לבחור האם ללכת בדרך ארוכה ומישורית יחסית (שביל 20) עד ל-Rifugio Scotoni (רפיוג' פופולארי מאוד), או לבחור בואריאנט 20B, שמובילה בעלייה קשה מאוד, בשביל תלול ובנוף צחיח ויפיפיה, עד ל- Forcella del Lago (גובה 2,486 מ'), מעבר הרים בצורת V, אשר מצידו השני, כמה מאות מ' מתחתיו, ניתן להבחין באגם לגאזוי (Lago di Lagazuoi) המקסים (גובה 2,182 מ').
מהפס ניתן בקושי להבחין בשביל הירידה התלול, העלול להיות אף מסוכן, המוביל לאגם, בירידה המתמודדת בגבורה עם הקושי של העליה לאותו פס.
לאחר ירידה מתישה ושנייה לפני שהברכיים שובקות חיים, הגענו לאגם לאגאזוי. אגם יפה, מוקף בהרים מרשימים מכל עבר. מזג האויר החמים יחסית (לפני שטיפה התענן), גרם לי לחשוב שטבילה באגם יהיה רעיון טוב. כמה דקות מאוחר יותר, כאשר אני בבגד ים, טובל באגם עד ברכיי ורגליי מתחילות לכאוב מרוב הקור, שיניתי את דעתי. למען ההגינות, היו מס' מטיילים אמיצים ממני, שנכנסו ושחו באגם, לקול תשואות הסובבים.
לאחר הפסקה קצרה הבטנו במעלה ההר, אל עבר Rifugio Lagazuoi, נק' הסיום שלנו באותו יום. בעין בלתי מזוינת, הרפיוג' לא נראה גבוה מדי, אבל מראה עיניים יכול להטעות לפעמים. השלט המפנה לרפיוג' אמר שמשך ההליכה/העליה הוא שעה וחמישים דקות. לא פשוט לאור העובדה שבשלב הזה, היינו כבר אחרי 7 שעות הליכה (ברוטו). העליה מאגם לאגאזוי ל- Rifugio Lagazuoi (גובה 2,752 מ') היא ללא ספק העליה הקשה ביותר, אל עבר הנק' הגבוהה ביותר במהלך הטרק.

העליה היא רצופה, בסביבה סלעית וצחיחה, כך שאפשר כמעט לחשוב שהולכים על הירח (עם קצת יותר כבידה).
במהלך העליה עוברים בפס/אוכף Forcella Lagazuoi (גובה 2573 מ') ועד לרפיוג' עצמו העליה הופכת אפילו תלולה וקשה יותר. הגענו בשארית כוחותינו לרפיוג' ומיד הבנו מדוע Rifugio Lagazuoi נחשב ליפה ב-AV1.
קשה לתאר במילים (ולמזלי יש לי תמונות) את הנוף הנפרש ב-360 מעלות מסביב לרפיוג'. מהמרפסת המופלאה של הבקתה ניתן לראות כמעט את כל שרשרת הרי הדולומיטים, כולל ה-Marmolada וה-Civetta ואם הנוף לבדו לא הספיק, אז העננות החלקית, ביחד עם השקיעה שצבעה את השמיים ואת הרים הסלעיים באדום, היוותה תפאורה מושלמת.
רפיוג' לאגאזוי הוא בקתת הרים קלאסית. במהלך היום שוהים בו גם מטיילי יום, מכיוון שמגיע אליו רכבל מהעמק (מהצד השני, לא מהצד שממנו עולים מהאגם), אולם בשעות אחה"צ והערב נותרים רק המטיילים "האמיתיים". זו גם הפעם הראשונה בה פגשנו קבוצות רבות של ישראלים ואפשר לומר שבאותו הערב, הישראלים היוו כמעט מחצית מדיירי הבקתה.
לאגאזוי היא בקתה מאוד פופולארית (אפשר להבין מדוע) ומכיוון שהגענו לבקתה בסופ"ש, ולמרות שניסינו להזמין חדר פרטי מס' חודשים קודם לכן, היינו צריכים לישון ב-Dormitory, חדר משותף עם 14 אנשים, במיטות קומותיים. באופן מפתיע, חדרי הדורמיטורי היו עם מצעים מלאים ונקיים, כולל מגבת, כך שלא היה צורך בליינר. השירותים והמקלחות (בסגנון מילואים, אך נקיים) משותפים כמובן, כאשר יש צורך לקנות אסימון בשביל המים החמים (בעלות של 3.5 יורו) ולהכניס אותו למתקן המיוחד במקלחת עצמה. לשמחתנו, האסימון סיפק מים חמים בשפע והספיק אפילו ל-2 מקלחות ארוכות, כך שיכולנו "להזדכות" על האסימון השני...
עד לארוחת הערב, המשכנו ליהנות מהמרפסת עם הנוף הפנורמי ואפילו הלכנו עוד כמה מאות מטרים, בהליכה קלילה, עד לקצה המצוק, רק כדי לראות את הנוף אפילו טוב עוד יותר.
ארוחת הערב הייתה מצוינת ולא נותר הרבה מלבד קצת לפטפט וללכת לישון.

למתכננים לישון בדורמיטורי, אני ממליץ בחום להביא אטמי אוזניים. הסיכוי שמתוך 14 גברים יהיה לפחות נחרן אחד הוא...100%.
ברוב הבקתות נהגנו למלא מים בבוקר, מהברזים שברפיוג'. בלאגאזוי, זה לא היה כל כך אפשרי מבחינה טכנית, מכיוון שהברזים היו בעלי זרזיף מים שמאוד מקשה על מילוי בקבוקים ו/או שלוקרים (יכול להיות שבמכוון). לפיכך, זו הייתה הפעם היחידה שקנינו מים בבקבוקים. אין צורך לקנות יותר מדי בקבוקים, מכיוון שכבר אחרי שעה, אפשר למלא בקלות מי נחלים נקיים וטריים.
הקליטה הסלולרית ברפיוג' מצויינת ואיכות ה-Wifi סבירה מינוס.
עלות הרפיוג' (לינה בדורמיטורי, חצי פנסיון) היא 64 יורו לאדם.
יום ההליכה היה ללא ספק יום ההליכה הקשה והארוך ביותר במהלך הטרק. מי שמעוניין להפוך את היום לסביר יותר, אפשרות טובה היא לישון ב- Rifugio Scotoni, הנמצא לא רחוק (רבע שעה הליכה) מאגם לאגאזוי. אמנם יהיה צורך לטפס את מרבית העליה (לפחות עד Forcella Lagazuoi) ביום למחרת, אבל מניסיונם של אחרים, קל הרבה יותר לטפס את העליה הזאת, כאשר רעננים בבוקר ולא בסוף יום הליכה מתיש. מי שבוחר לישון ב-Scotoni, לא צריך, כאמור, לטפס ממש עד Rifugio Lagazuoi, אלא רק עד Forcella Lagazuoi, אולם אני ממליץ בחום על המאמץ הקטן הנוסף, כדי לחוות את המרפסת המדהימה שברפיוג'.

יום ההליכה ה-III

נק' מוצא: Rifugio Lagazuoi (גובה 2,752 מ' מעל פני הים)
נק' יעד: Rifugio Scoiattoli (גובה 2,255 מ' מעל פני הים) - http://www.rifugioscoiattoli.i...
משך ההליכה: 6.5 שעות (ברוטו), 5.5 שעות (נטו).
מרחק, עליה וירידה אנכיים: 15.4 ק"מ, 722 מ' עליה ו-1,219 מ' ירידה.

קמנו מוקדם בבוקר ואחרי ארוחת בוקר והתארגנות התחלנו בצעידה. הנוף והראות המדהימה מאתמול התחלפו בערפילי בוקר כבדים ורוח קרה שהצריכה מאיתנו ללבוש בגדים ארוכים, כמעט בפעם היחידה במהלך הטרק. מ- Rifugio Lagazuoi יש מס' אפשרויות (קלות או יותר פחות) לרדת לכיוון העמק. אנחנו התחלנו לרדת אל עבר Forcella Lagazuoi (גובה 2,573 מ') ותוך דקות ספורות, עננות הבוקר התפזרה לחלוטין ופינתה מקומה לשמיים כמעט כחולים לחלוטין.
דרך אגב, כל האזור שסביב מ- Rifugio Lagazuoi (וחלקים נוספים בהמשך הטרק) הוא גם אתר היסטורי הכולל את קו הביצורים של הכוחות האוסטריים במלחמת העולם ה-I. מעניין לראות כיצד אזור שלפני 100 שנה היה כל כך עקוב מדם, הפך להיות כל כך פסטורלי.
המשכנו מ- Forcella Lagazuoi בירידה ארוכה ונוחה יחסית, דרך Rifugio Dibona (גובה 2,037 מ'), כאשר בדרך אנחנו נתקלים בלא מעט מרמיטות, שנראה שמשחקות מחבואים בשמש החמימה.

אחרי הפסקה קפה ועוגה ב- Rifugio Dibona, המשכנו בירידה בתוך היער, עד לעמק ולכביש, בו התקיים בדיוק מרוץ אופניים.
אחרי חציית הכביש (גובה 1,713 מ'), מתחילים בטיפוס, שוב ביער, בעליה לא פשוטה, לכיוון ה- Cinque Torri, הלא הוא קבוצת סלעי הדולומיט המפורסמת המורכבת מ-5 (Cinque) סלעים משוננים וחדים בגבהים שונים.
הצ'ינקווה טורי ידוע בתור מקום פופולארי למטפסי צוקים וניתן להבחין ברבים המטפסים עליו.
עצרנו לארוחת צהריים ב- Rifugio Cinque Torri (גובה 2,137 מ'), הנמצא בתצפית (מתחת) ל- Cinque Torri ולאחר מכן המשכנו בעליה של כ-20 דקות עד לנק' היעד של היום - Rifugio Scoiattoli.
ל- Rifugio Scoiattoli (גובה 2,255 מ') יש מרפסת עם נוף יפיפיה, ובמיוחד ל- Cinque Torri. אחרי שהתמקמנו, הלכנו לביקור קצרצר בתעלות קו ההגנה האיטלקי, אתר ששוחזר ומשמש היום כמוזיאון מלחמה. לא מאוד מרשים, אבל קרוב מאוד לבקתה ומעניין.
דרך אגב, לרפיוג' מגיע רכבל מהעמק ולכן מי שהתעייף מהיום הקודם או סתם רוצה לקצר, יכול לעלות, בדרך מעט שונה, דרך הרכבל ויכול אפילו גם לרדת מ- Rifugio Lagazuoi ובכלל להקל על עצמו.

ברפיוג' עצמו ישנו בחדר פרטי קטנטן, במיטת קומותיים, כאשר גודלו של החדר לא גדול בהרבה מגודל המיטה. השירותים והמקלחות משותפים, אבל בסגנון פחות "צבאי", כאשר בכל תא שירותים+מקלחת יש אפשרות לפרטיות גדולה יותר.
ארוחת הערב הייתה משובחת וגם ארוחת הבוקר הייתה לא רעה, באופן יחסי.
הקליטה הסלולרית ברפיוג' טובה בד"כ ואיכות ה-Wifi בינונית.
עלות הרפיוג' (לינה בחדר פרטי, מקלחות משותפות, חצי פנסיון) היא 70 יורו לאדם בחדר זוגי.

יום ההליכה ה-IV

נק' מוצא: Rifugio Scoiattoli (גובה 2,255 מ' מעל פני הים)
נק' יעד: Rifugio Passo Staulanza (גובה 1,766 מ' מעל פני הים) - http://www.staulanza.it
משך ההליכה: 7.5 שעות (ברוטו), 6.5 שעות (נטו).
מרחק, עליה וירידה אנכיים: 21.9 ק"מ, 928 מ' עליה ו-1,417 מ' ירידה.

מ- Rifugio Scoiattoli יש כמה אפשרויות, כאשר הפופולארית שבהן היא לטפס ל-Averau ולאחר מכן ל-Nuvalau. למי שבוחר לעלות לשם (לא אנחנו), יש אפשרות (לא חובה) לרדת דרך ויה פראטה (סולמות, יתדות וחבלים – כיף לחובבי הז'אנר) פשוטה יחסית ולא מצריכה צויד מיוחד.
אנחנו בחרנו בדרך מעט שונה, לא פחות יפה – התחלנו בירידה, בחזרה ל- Rifugio Cinque Torri, ממשיך בירידה נוספת בתוך היער, על שביל 437, עד לעמק ולכביש 638 (גובה 1,700 מ') החוצה אותו ומשם בעליה מתונה יחסית (יחסית לכושר שכבר נצבר במהלך הטרק), עד לאגם היפה Croda da Lago (גובה 2,046 מ') ולרפיוג' הצמוד אליו, שם עשינו עצירה מתבקשת של קפה ועוגה.
מכיוון שרוב המטיילים (לפחות הישראלים שבהם העוקבים באדיקות אחרי סיפור הדרך "הרשמי") ישנים ב- Averau (שלפי הסיפורים הוא רפיוג' מצוין עם אוכל מעולה), הם בוחרים בדרך אחרת ומפספסים את Croda da Lago, אשר לדעתי הוא אחד היפים, עם נוף היקפי מדהים ומרבצי שלג שיורדים ממש עד לאגם.

מהאגם, השביל ממשיך בעליה, דרך Forcella Ambrizzola (גובה 2,277 מ') – פס עם נוף יפה וגם נק' המפגש בין 2 הדרכים שתיארתי (זאת שמגיעה מ-Averau וזאת שבה אנחנו הלכנו, דרך Croda da Lago), ממשיך בעוד עלייה קצרה ולאחר מכן בירידה ארוכה, אשר במהלכה עוברים ב- Rifugio Città di Fiume (גובה 1,915 מ'), רפיוג' פשוט, שם אכלנו ארוחת צהריים, זמן לא רב לפני שהמשכנו בירידה, כשעה וחצי נוספות, עד לנק' הסיום של היום - Rifugio Passo Staulanza (גובה 1,780 מ').
Rifugio Passo Staulanza נמצא ממש על הכביש והוא למעשה יותר מלון (ברמת 3 כוכבים) מאשר בקתת הרים, על היתרונות והחסרונות. בדומה ל-Pederu, אפשר למצוא בו משפחות או מטיילי יום וקצת פחות טרקרים. זה המלון הכי מפנק במהלך הטרק, עם חדרים פרטיים, שירותים ומקלחת פרטיים וטובים, ארוחת ערב טובה וארוחת בוקר קצת פחות. למי שמעוניין, המלון מספק גם שירותי כביסה.
הקליטה הסלולרית ואיכות ה-Wifi ברפיוג' טובים מאוד.
עלות הרפיוג' (לינה בחדר פרטי, מקלחות ושירותים פרטיים, חצי פנסיון) היא 75 יורו לאדם בחדר זוגי.

יום ההליכה ה-V

נק' מוצא: Rifugio Passo Staulanza (גובה 1,766 מ' מעל פני הים)
נק' יעד: Rifugio Sonino al Coldai (גובה 2,132 מ' מעל פני הים) - http://www.rifugiocoldai.com/
משך ההליכה: 3.5 שעות (ברוטו), 3 שעות (נטו).
מרחק, עליה וירידה אנכיים: 9.5 ק"מ, 693 מ' עליה ו-327 מ' ירידה.

נק' היעד ליום זה נקבעה בעיקר בגלל שבאזור הזה, רוב הבקתות הן פשוטות מאוד וללא חדרים פרטיים. למעשה, למיטב ידיעתי Rifugio Coldai הוא היחיד באזור הרלוונטי שמציע חדרים פרטיים (וגם הוא רפיוג' ציבורי פשוט יחסית).
לאור אילוצי הפיינשמייקריות, יצא שיום ההליכה קצר יחסית ולמעשה אפשר להגדירו כ-"חצי יום חופש", בטח לאור כושר ההליכה המשתפר במהלך הטרק.

זה היה היום היחידי שבו הרשינו לעצמנו לקום קצת יותר מאוחר (בד"כ קמנו מעט לפני 07:00 בבוקר, כדי לצאת בסביבות 08:00) ולצאת רק קצת לפני השעה 10:00 בבוקר.
מתחילים את היום השמשי והיפה בירידה קלה, עם נוף של גבעות מוריקות, שמעליהן מתנשאים הדולומיטים במלוא הדרם. לאור "חצי יום החופש", המשכנו בעיקוף קטן של כ-10 דקות (בהמלצת סיפור הדרך "הרשמי"), על גבי שביל 568, עד לחווה קטנה Malga Fontanafredda, שמוכרת גבינות ולחמים מעשה ידיהם. לצערי, זה אחד המקומות היחידים במהלך הטרק שבהם נתקלנו באפשרות לקנות גבינות או מצרכים אחרים ובהחלט ניצלנו את האפשרות הזאת.
מהחווה חזרה לשביל הראשי שממשיך בירידה מתונה ולאחר כשעה הליכה, מתחיל לטפס, בתחילה בעלייה מתונה, שהולכת והופכת תלולה יותר עד שמגיעים לרכבל האספקה של Rifugio Coldai ומשם, מעבר לפינה, הרפיוג' עצמו (גובה 2,132 מ').
היום שהתחיל בשמיים כחולים החל והתענן ככל שהתקרבנו ל-Coldai וכמו של הרפיוג', היום הפך באמת להיות "יום-קר". למזלנו, הגענו לרפיוג' בשעות הצהריים המוקדמות, דקות לפני שהתחיל גשם קל, אשר בהמשך היום התגבר ונחלש, לסירוגין.
Rifugio Coldai הוא רפיוג' ציבורי, עם חדרים פרטיים (וגם חדרי דורמיטורי, כבכל רפיוג'), מקלחות ושירותים משותפים, מים חמים מופעלים ע"י אסימון, בדומה ל- Rifugio Lagazuoi, רק שהאסימון הזה "נדיב" פחות במים חמים, המספיקים למקלחת אחת טובה, ותו לא.
החדרים קטנים יחסית, אך נעימים, מיטות קומותיים ובערך זהו. את שארית היום, היינו צריכים להעביר בחדר האוכל המשותף של הרפיוג', שם אכלנו ארוחת צהריים ושהינו עד שאכלנו שם גם את ארוחת הערב. מעניין ומפתיע איך יום שהתחיל כיום בהיר וחמים, הפך די מהר ליום סגרירי וקר, עד שהיה צורך להדליק את האח בחדר האוכל של הרפיוג', מה שנתן לו אוירה חמימה ומיוחדת.
גם אחרי ארוחת הערב, בסביבות השעה 21:00, עדיין השמיים היו מעוננים וגשומים לפרקים, כאשר לפתע התרחש מעין "קסם". תוך דקות ספורות בלבד, השמיים הפכו להיות בהירים כמעט לגמרי והנוף המאוד יפה הנשקף מהרפיוג' נגלה לעינינו במלוא הדרו, כולל קשת מרשימה שחצתה את השמיים.

המחזה היה כה מרשים עד שאפילו צוות הרפיוג', שכנראה מנוסה בנוף הנשקף מהבקתה אותו הוא מנהל, יצא החוצה לצלם.
לפתע נזכרנו שכמה עשרות מטרים (אנכיים) מעלינו, יש נק' תצפית על אגם Coldai, אליה אנחנו אמורים להגיע למחרת בבוקר. התצפית פונה לכיוון מערב מה שהעלה את האפשרות לראות את האגם בשקיעה, יחד עם העננות החלקית והקשת בשמיים. בהחלט הזדמנות שלא רצינו להחליט. במהירות, עלינו חזרה על נעלי הרים והתחלנו בהליכה מהירה של כ-10 דקות, מעל הרפיוג', עד לנק' התצפית הצופה על Lago Coldai. העליה הקצרה הזאת, למרות שעשינו אותה ללא תיקים כמובן, הייתה קשה מאוד, כנראה בגלל שמאוד מיהרנו להגיע לפני שהשמש שוקעת. הגענו קצת בחוסר נשימה, ולמראה הנוף, החסרנו עוד כמה פעימות – נוף מדהים של שקיעה, ביחד עם סלעי הדולומיט האדומים והאגם הנצבע בצבעים שונים. קשה להאמין שהנוף והתמונות שצילמנו צולמו ללא שום פילטר…
סיום מוצלח מאוד ליום קצר יחסית והלילה האחרון לפני יום ההליכה האחרון למחרת.
הקליטה הסלולרית וה-Wifi כמעט ולא קיימים.
עלות הרפיוג' (לינה בחדר פרטי, מקלחות ושירותים משותפים, חצי פנסיון) היא 55 יורו לאדם בחדר זוגי ועוד 5 יורו עבור אסימון המקלחת החמה.

יום ההליכה ה-VI והאחרון שלנו

נק' מוצא: Rifugio Sonino al Coldai (גובה 2,132 מ' מעל פני הים)
נק' יעד: העיירה Masare (גובה 974 מ' מעל פני הים)
משך ההליכה: 4 שעות (ברוטו), 4 שעות (נטו).
מרחק, עליה וירידה אנכיים: 12 ק"מ, 305 מ' עליה ו-1,463 מ' ירידה.

יום ההליכה האחרון אמור היה להיות יום קליל שבמסגרתו אנחנו היינו אמורים ללכת, עד ל- Rifugio Tissi ומשם להתחיל בירידה, עד לעיירה Masare.
זה אכן מה שעשינו, רק שהיום לא היה ממש קליל כמו שחשבנו...
התחלנו את היום בעלייה לאותה נק' תצפית על Lago Coldai (גובה 2,195 מ') אליה הלכנו בערב הקודם, רק שהפעם גם ירדנו לאגם עצמו.
האגם יפה לא פחות ביום מאשר בערב. משם ועד לפנייה ל- Rifugio Tissi ההליכה היא קלה יחסית, ללא עליות או ירידות משמעותיות והיוותה עבורינו סוג של "פרידה" מהטרק. לשמחתינו, מזג האויר היה טוב ויכולנו לראות היטב את כל סוגי הנוף שאפיינו את השבוע האחרון – הרים וסלעים דרמטיים, בולדרים ושבילים צחיחים, אגמים וגבעות מוריקות.
באזור Tissi, עזבנו את השביל הרשמי והתחלנו בירידה, מגובה 2,100 מ', בערך. קראנו בסיפור הדרך "הרשמי" שהירידה עד ל-Masare היא ירידה קשה וארוכה, אבל לא דמיינו עד כמה.
לא זאת בלבד שירדנו בצורה רציפה הפרש גובה של 1,200 מ' (וסה"כ ירידה אנכית של כמעט 1,500 מ' באותו היום), אלא שהירידה הייתה תלולה מאוד וברובה הגדול בתוך יער שהיה רטוב וחלק מהגשמים שירדו ביום הקודם. במספר קטעים היו "פארטות", כלומר חבלי ברזל וסולמות ברזל, שהיו הכרחיים על מנת לרדת בבטחה. עם כל הזהירות והירידה האיטית, הרגשנו את הקרקע "מקרוב" מס' פעמים, ובמזל רב זה נגמר בשריטות קלות בלבד. לאחר כמעט שעתיים, שנראו כנצח, הגענו לעיירה Masare, אשר היוותה עבורינו את סוף הטרק.

הגעה מ-Masare לונציה

מ-Masare לקחנו אוטובוס של חברת Dolomiti Bus שיצא בשעה 12:20 (יוצא בערך כל שעה, משך הנסיעה כשעה), ועובר ב-Agordo ו-Listolade ומגיע ל-Belluno. מ-Belluno ישנן רכבות רבות (לא ישירות, אך נוחות) לונציה האורכות כשעתיים וחצי.

קישורים חיצוניים

• אתר שימושי המרכז את כל ה-Rifugios בטרק
• סיפור הדרך של אמנון לנגי